כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף לב.
נשחטה בהמה אחרת עמה כתב תוס' לרבנן א"צ אותה רק שלא ישחוט פרה אחרת בכוונה דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אחרת איכא, ויש לעיי' לפ"ז אם סבר שאחרת ג"כ פ"א ושחט לשם זה א"כ משום מלאכה אחרת היינו שהסיח דעת כדפי' רש"י ליכא דהי' כוונתו תמיד למצוה זו כמ"ש תוס' ובאמת היא בהמה אחרת וליכא פסול משום מלאכה רק משום ולא אחרת א"כ א"צ לומר לרבנן דווקא אותה ולא חבירתה דאיכא אופן בששחט אחרת וסבר שפרה היא דליכא משום מלאכה כהנ"ל וקשה לפ"ז למה אשמעינן רבא חידש דין דאותה ולא אחרת לר"נ דווקא גם לרבנן הי' יוכל להשמיענו חידש דין זה באופן הנ"ל וצע"ק:
ועל גוף קושי' תוס' יש ליישב עפמ"ש הרשב"א בפ"ק והזכיר הסברא ג"כ לעיל ל"א ע"א דעע"ג ומכווני' על השוחט הוי כוונה ומועלת הגם ששוחט בעצמו אינו מכווין ומהרמ"ל לעיל ל"א כתב נפלה סכין ועומד ומצפה ומכווין ג"כ הוי כוונה לולי שצריך כח גברא עיי"ש וא"כ י"ל באופן שהשוחט הפרה לא כיוון לבהמה אחרת רק אחר עומד ורואה ומכווין לבהמה אחרת וא"כ מטעם מלאכה לא פסולה הפרה דהא לא הסיח דעת השוחט שלא ידע, רק פסולה משום ולא אחרת כונו לר"נ וק"ל:
אמרו במערבא משמי' דר"י ב"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' עיי' רא"ש, שתמה על הרמב"ם דפסק בעוף כדי בהמה דקה ובבהמה דקה לא פסק כדי בהמה גסה והלא כ"ש הוא והר"ן ג"כ למד ברי"ף כרמב"ם וג"כ קשה כהנ"ל, ונלפע"ד ליישב דעיקר יסודתם על ר"י ושמואל דאמרו אף בהמה לעוף ולכאורה י"ל לשיטת ר"ת דשהה במיעוט סימני' היינו במיעוט קמא ואי ליכא שיהוי במיעוט קמא אין שיהוי בעוף רק מדרבנן א"כ י"ל הא דהקילו בעוף כדי שחיטת בהמה היינו כיון דאין שיהוי בעוף מדינא כלל לכן לא גזרו יותר רק שיעור דיפסול ההפסק בבהמה ולא יותר וא"כ אין לנו לדון מזה בדקה דג"כ כשיעור גסה דלמא בעוף דווקא הקילו כמ"ש אלא בעוף פסקינן שפיר הגם דרבא מסופק אי יש שיהוי במיעוט סימנים מ"מ ממ"נ פסקי' בעוף כר"י ושמואל יהי' טעמם משום שאין שיהוי דאוריי בעוף או משום דשיעור שיהוי מדינא כך הוא, אבל בדקה לא נוכל להקל מהא דר"י ושמואל דאולי לטעמייהו דהלכתא אין שיהוי במיעוט בתרא וכל עיקר שיהוי רק משום לתא דבהמה, וא"ש הרי"ף די"ל מפרש הך איבעי' דשהה במיעוט סימני' כר"ת ולרמב"ם לפירש הטור י"ל ג"כ כנ"ל כן עיין בזה כי נכון הוא וק"ל:
מתני' שחט את הושט ופסק את הגרגרת, או פסק את הגרגרת ושחט את הושט, עיי' בספר ראש יוסף שנתקשה הלא דרך לשחוט הקנה תחלה וכ"כ רש"י לקמן דלכן נקט ר"ל שחט הקנה, וא"כ למה במתני' נקט הדין ששחט הושט ופסק הגרגרת ולא נקט איפכא שחט הגרגרת כסדר השחיטה, ולא תירץ כלום על זה עיי' בו, ונלפע"ד ליישב ע"פ חדושי ר"ן לעיל כ"ח ע"א דמקשה הש"ס מברייתא שחט הושט ונשמטה הגרגרת היינו משום דרבותא דבריי' גם דעוד איכא חיות בעוף אחר ששחט סימן א' מ"מ לא מטרפה אח"כ, וא"כ ביותר הי' לאשמעינן ששחט הקנה ונשמט הושט דעדיין גם ר"נ לא יכחש דמיעוט חיות בקנה דמ"מ לא מפסל בפסיקות הושט אח"כ וע"כ דלא מועיל באמת שחיטה בקנה אלו דבריו עיי"ש, ואומר מעתה כי מתני' כאן נקט הכל בשחיטת הושט דאף שכבר יצא רוב ע"י שחיטת הושט מ"מ לא מועיל אם פסק הקנה קודם או אח"כ, ואי אשמעינן ששחט הקנה ה"א דווקא באופן זה שעיקר חיות נפק ע"י פסיקה וקנה לחוד לא יוכל לטהר קמ"ל אפי' בשחט כנ"ל וא"ש:
ובדברים אלו מצאתי להסביר מה דצ"ע איך תירץ רבא לקמן אימא וכבר שחט הושט ור"א דחי היינו הך ואיך עבר רבא ע"ז דהיינו הך, ועיי' רשב"א שהוכיח דע"כ במתני' לא גרסי' ואח"כ דא"כ איך טעה רבא בזה וע"כ בבריי' הכי קתני, ולדעתי צ"ע ג"כ איך לא הי' קשה לי' היינו הך, וגם צ"ע מאחר דהקשה לרבא דהיינו הך ואין לך דחי' יותר מזה מה צריך להביא תו מבריי' דקתני ואח"כ, ולפמ"ש י"ל כ"ז די"ל דלפמ"ש דמתניתין אשמעינן הכל בשחט הושט הגם דעיקר חיות תלוי בושט, א"כ י"ל דרישא דמתני' שחט הושט ופסק הגרגרת לא כפי הבנה הפשוטה דאח"כ פסק הגרגרת אלא שבפעם אחד כששחט הושט פסק:
מיד באותו מעשה הגרגרת, וא"כ ליכא רבותא כ"כ די"ל דווקא באופן זה דבשעה שפסק הגרגרת לא יצא רוב חיותא דבהמה דהא בשעה חדא כששוחט הושט שבו רוב חיות פוסק הגרגרת ולכן אין מטהר הושט ונעשה נבילה ע"י גרגרת, אבל כשכבר שחט נגמר שחיטת הושט ואח"כ פסק הגרגרת ה"א דכבר טיהר הושט ויצא רוב חיותו קודם שנעשה בו מעשה נבילה קמ"ל עוד וכבר שחט הושט דמ"מ נבילה כן סובר רבא, ומעתה א"ש דמקשה ר"א לרבא דהיינו הך דהיינו לפי הפשוט שחט הושט ופסק הגרגרת היינו שאח"כ פוסק הגרגרת ועוד היינו הך ואת"ל כמ"ש דפסק הגרגרת היינו באותו שעה א"כ ממתני' ל"ק אבל קשה מבריי' דקתני מפורש ואח"כ וא"ש הכל וק"ל:
והמתין לה עד שמתה וכו' עיי' תויו"ט שכתב דהרבותא לר"ע הגם דלא עשה מעשה כלל בסימן שני מ"מ רק טריפה וזה דוחק דהא סימן שני פוסק ומה לי אם פוסק סימן שני או מניחו לגמרי כיון שפסיקה לא מעלה כלל לטהר, ויותר נכון מ"ש בתב"ש דהרבותא לר' ישבב דאפי' כשלא עשה מעשה פסיקה בסימן שני מ"מ נבילה היא עיי' בו:
ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, פי' רש"י דקושי' קאי גם מנקובת הושט וכן כתב אח"כ דנקובת הושט הוי נבילה כמו נפסק הושט ופסוקת הגרגרת וכן פוסקי' דנקובת הושט הוי נבילה, ודלא כמהרש"א בכורו' כ' ע"ב דפשיטא לי' דנקובת הושט רק טריפה, וכבר האריך בזה בפמ"ג סי' כ"ג דמהרש"א נגד דעת ראשונים, אבל תונה מנא לפוסקי' באמת דנקובת הושט נבילה דלמא דווקא פסוקת הקנה דרוב סימן נפסק וכן אם נפסק הושט וקושי' הש"ס כאן י"ל דקאי אפסוקת הגרגרת עיי' בו שלא מצא תרופה לקושי' זו, ואפשר י"ל דהוכיחו מדמייתי ש"ס נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ע"כ דהקושי' מנקובת הושט ג"כ דאל"כ הוי לי' להביא רק הא דפסוקת הגרגרת כן י"ל, ועכ"פ דברי מהרש"א בכורו' צ"ע דהוא נגד כל הפוסקי' דפשיטא להו דנקובת הושט נבילה למסקנא, ובאמת מלשון רש"י לעיל כ' ע"ב נראה דנקובת הושט טריפה, אלא דכאן פשיטא לי' דנבילה הוא, וגם בלא"ה לשון רש"י לעיל צ"ע דהא כששוחט שני סימני' בבהמה חד סימן כבר פסק רובו ואיך ישחט שני ובפסק רובו מעשה נבילה הוא, וכבר עמד הרשב"א שם לעיל על לשון רש"י וכן לקמן ר"פ אלו טריפות עי"ש: אבל ראה זה דבר חידוש הרגשתי דתוס' כאן ד"ה ורמינהו אלו טריפות בבהמה הי' לי' הגירסא פסוקת הגרגרת, ולא גרס נקובת הושט דקתני קודם לו במתני' הנ"ל, ונראה מזה בעין כי באמת לא הי' קשה לש"ס מנקובת הושט דלכ"ע אינה נבילה, ולא הקשה רק מפסוקת הגרגרת ולכן שייר נקובת הושט דמוקדם במתני' והא"ש דברי מהרש"א בבכורות הנ"ל שכתב כן לדברי תוס' שם עיי"ש ודברי מרן המהרש"א מבוארים ומאירים:
ועיי' לעיל ח' ע"א תוס' ד"ה והאי צדדים משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הושט כנגד מה ששחט טריפה, וכן פסקו הפוסקים, וצ"ע למה כתב טריפה והלא נקובת הושט נבילה, ומזה הי' ג"כ ראי' למהרש"א הנ"ל דשיטת תוס' דנקובת הושט רק טריפה עיי':
אלא דבאמת י"ל כי אין משם ראי' כלל דגם אם נקובת הושט נבילה היינו עד שלא שחט והוא נקב במקום שחיטה גם אם לא ישחוט במקום נקב כלל רק למטה ממנו מ"מ נבילה הוא דהוא מקום שחיטה, אבל אם בעת שחיטה ניקב מה שכבר שחט לולי שהי' ראי' מקושי' הש"ס לעיל והאיכא צדדי' הי' סברא לומר דגם טריפה אינו דכבר שחט מקום זה שניקב, רק דאיכא ראי' דמ"מ פוסל בו נקב דמ"מ לא מחולק חלק זה מהבהמה שנאמר שיחשב כאינו, אבל עכ"פ מקום שחיטה לא הוי שנאמר שאין שחיטת סימן שאח"כ יטהר מידי נבילה כנ"ל נכון בכוונת תוס' ופוסקי' שכתבו בזה רק טריפה עיי': אבל יש להקשות לפ"ז לפי דמפרשי' קושי' הש"ס כאן גם אנקובת הושט וכן פי' רש"י י"ל דנקובת הושט היינו כשכבר שחט מקום זה דיש בו נקב דהיינו שניקב אחר ששחט מקום זה ואינו לא טריפה ולא נבילה וצע"ק, ולפ"ז אין ראי' לפי גירסת תוס' שכתבתי לעיל דגרס כאן אלו טריפות פסוקת הגרגרת, דנקובת הושט רק טריפה מדלא הקשה גם מושט, די"ל מושט ל"ק כהנ"ל דניקב אחר שכבר שחט מקום הנקב, אבל מפסוקת הגרגרת מקשה שפיר דליכא אופן הנ"ל כמובן להמעיין עיי' בכל זה:
ע"ב אלו אסורות קתני פי' רש"י אלו טריפות לאו טריפות דווקא קאמר אלא אלו אסורות, נ"ל להסביר דלא מחק רבא הגירסא:
דאלו טריפות, אלא דבתחלה הקשה מדקתני אלו טריפות וכתב תוס' דהקושי' גם דבאמת טריפות הם דהול"ל דנבילות הם דמאלו טריפות משמע ולא נבילות ולכן אמר רבא דלא אמר במתני' פעולת הנקיבה מה הוא דהול"ל באמת שהוא נבילות אלא דאמר אלו אסורות משום טריפות ויש מהם שהן נבילות ג"כ ויש מהן שהן טריפות לחוד ולאו דווקא אמר דווקא טריפות ולא נבילות אלא שאלו יש בהם טריפות וראוי להמנות להם שאר טריפות, והא"ש דמשני כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים, וצ"ע מה הי' טעם מתני' דקתני דווקא דלא מטמאה מחיים, ולהנ"ל א"ש דווקא אלו דבאמת מחיים הם טריפות וכן לאחר מיתה כמ"ש תוס' הגם דגם נבילות הם מ"מ לא חש וקחשיב להו, אבל אלו דהם נבילות מחיים ממילא אין בהם שום איסור טריפות מעולם לא שייך לחשוב לה עם אלו דיש בהם טריפות כנ"ל עיי', ועפי"ז נדחו תירוצי האחרונים על הרמב"ם דפסק דנקובת הושט נבילה מחיים דתירץ הש"ס מטמא מחיים דווקא לא קתני אבל נבילה ולא מטמא מחיים קתני עיי' בתב"ש ופלתי, ולפמ"ש בכוונת הש"ס אין חילוק בין מטמא ללא מטמא כיון דעכ"פ נבילה מחיים הוא ולית בי' איסור טריפות לא שייך למחשבינהו עיי': וליחשב נמי דחזקי' מה שהקשה תוס' מדלא הקשה דלחשוב דזעירי היינו דסובר הא דזעירי מטמא מחיים כשיטת הרשב"א לעיל כ' ע"ב, דאם אינו מטמא מחיים י"ל דל"ק מדזעירא כמ"ש תוס' אח"כ דלכן לא רצה הש"ס לומר דהמה בכלל כל שאינו כמוהו חיי', דהא אלו כמתים יחשבו והיינו דווקא אלו שמטמאי' מחיים דנחשבים כמתים, אבל מזעיר' ל"ק די"ל דהוא בכלל כל שאין כמוהו, וע"כ דתוס' סובר גם דזעירא מטמא מחיים, ועיי' מ"ש לעיל כ' ע"ב דהא דהקשה לעיל וכי מתה עומד ומולק היינו מכח קושי' תוס' דכאן עיי"ש וק"ל:
כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים וכו' וראי' מכאן דגם דנקובת הושט נבילה היינו לאח"מ דשחיטה אינה מכשרת, אבל מחיים אינו אלא טריפה, ומזה הקשה הרשב"א על הרמב"ם דפסק דנקובת הושט נבילה מחיים ועיי' ש"ך סי' ל"ג ובאחרונים שם, ולדעתי י"ל הנה הפלתי סי' ל"ג הקשה אם ניקב בתורבץ רק טריפה וכן בגרגרת למעלה ממקום שחיטה א"כ מאי מקשה ש"ס דלמא נקובת הושט ופסוקת הגרגרת היינו במקומו' אלו וע"כ דגם אלו נבילה עיי' בו, והנה הש"ך הוכיח מדמנה הרמב"ם נקובת תורבץ הושט בין ע' טריפות ע"כ דרק טריפה הוא, ועיי' פר"ח שכתב די"ל דסובר דאינו נבילה מחיים כמו נדלדלו הסימנים דחשוב התם עיי' בו, ומעתה אומר אני דקושי' הש"ס הי' כיון דגם שלא במקום שחיטה הוי נבילה, ומתרץ שפיר כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים והיינו נקובת תורבץ הושט וגרגרת שלא במקום שחיטה, וא"ש וק"ל:
באופן אחר נלפע"ד ליישב, כשאומר דרמב"ם הוכיח דע"כ נבילה מחיים הוא, דאי טריפה הוא מחיים א"כ איך חל אח"כ כשמתה איסור נבילה על איסור טריפה, ועיי' תוס' מעילה ט"ז ריש ע"א דרב ולוי פליגו אי נבילה חל על חלב דריבה קרא או גם אשארי איסורי' ועיי' מהרש"א ומהרש"ל לקמן ק' ע"ב, וכן נראה סברת ש"ס ק"ג ע"א לענין טריפה וחלב עיי"ש, והנה לא מבעי' למ"ד דנבילה דווקא אחלב חל בוודאי קשה אפי' למ"ד אפי' אכל איסורי' חל והיינו כיון שגילתה תורה דחל אחלב ע"כ דחמיר וחל על איסור כן חל אכל איסורי' נ"ל דמודה דנבילה אטריפה לא חייל דהא טריפה ג"כ חל אחלב ויש בו חומרא דנבילה א"כ נבילה וטריפה שני איסורים דומים ושווי' לחומרא זו והוי כשאר שני איסורים דלא חל זה על זה כנ"ל וא"כ צ"ע כהנ"ל, והא דנבילה מטמאה לא הוי כולל אטריפה וגם עיי' לקמן ק' ע"ב מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמאה אינו מטמא משום נבילה עיי"ש, וא"כ ליכא למידחק דר' ישבב אמר נבילה היינו שמטמאה כיון שאין איסור נבילה חל לאכילה ממילא אינו מטמא עיי', ועיי' נב"י תנינא חי"ד סי' י"ג שחקר אי נבילה חל על טריפה עיי"ש:
אלא דזה תלי' בפלוגתא אי בהמה לאברים עומדת או לא, ואם לאברים עומדת א"כ איסור טריפה אינו חל בחיים עד שתמות הבהמה ואז בא גם איסור נבילה כחדא זמנא והיינו למ"ד דטריפה אינו חל על שאר איסורי' רק על חלב, ושפיר י"ל דהוא אינה נבילה מחיים רק טריפה, ולאח"מ נעשה נבילה וחל שפיר וכהנ"ל, ומעתה י"ל דרבא דסובר דנבילה דמטמא מחיים לא קתני וסובר נקובת הושט רק נבילה י"ל דסובר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, ולא מוכח דנקובת הושט היא נבילה מחיים:
אבל רמב"ם להלכתא דסובר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת הוכיח שפיר: דע"כ אינה טריפה כלל רק נעשה נבילה מיד מחיים, ואין לומר כיון דאיכא פלוגתא דתנאי לקמן אי בהמה בחיי' לאברים עומדת א"כ י"ל דעכ"פ מתני' דהכא כמ"ד לאברים עומדת, זה ליתא דהא ר"י פסק כהך לשנא דפסק רמב"ם כוותי' דלאו לאברים עומדת, ואם סתם מתני' דלאברים עומדת איך פסק ר"י דלא כסתם מתני' וע"כ דמתני' ג"כ י"ל לאו לאברים עומדת ס"ל והיינו דלא נעשה טריפה כלל ומיד נעשה נבילה כנ"ל עיי' בכ"ז וק"ל: אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה וכו' ור"ז אמר מה לי בריאה מה לי בבני מעים, והנה לר"ז צ"ע למה נקט ניקבה ריאה ולא רבותא יותר אפי' בני מעים שניקבו, ונ"ל דר"ז נדחק כל כך דהי' קשה לי' קושי' הש"ס דר"ל אדר"ל וזה ל"ק רק אי אמרי' טעמו כמאן דמנחי' בדיקולא דמי', אבל לדידי' משום אין טריפות לחצי חיות ניחא וזה הכריחו לומר כן: ויש לעיי' דלעיל ר"פ השוחט דמייתי ברייתא שחט הושט ונשמטה הגרגרת דכשירה וכבר הבאתי דברי חידושי ר"ן דברייתא רבותא אשמעי' הגם דלא יצא חיותא מ"מ לא מזיק מה שנשמטה הגרגרת, וצ"ע לר"ז דאין טריפות לחצי חיות א"כ מאי רבותא בזה דכבר נגמר השחיטה הלא בבהמה אפי' בין סימן לסימן לא מיטרפה כיון דאזל לה חצי חיותא הגם שלא נגמר השחיטה מכ"ש בעוף דכבר גמר השחיטה, וי"ל וק"ל:
והנה רש"י כתב דלכן נקט שחט הקנה וניקבה הריאה כיון דדרך לשחוט תחלה הקנה, והנה לר"י ג"כ צ"ל כן, ולפע"ד נראה דלרבותא נקט שחט הקנה, כשנבאר במאי דפליגו רבא ור"ז בטעמא דר"ל, ע"פ שראיתי בתורת הבית שכתב דפסקינן כר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמי' דהא ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וגם ר"ל ס"ל כן רק משמי' דלוי סבא אמר אין לשחיטה אלא לבסוף עכ"ד, וצריכים הסבר וכוונת דבריו נ"ל דוודאי סברא כמנחא בדקולא לא תלי' בישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דהא סברא זו תלי' אם הריאה יונקת רק מקנה או משני סימני' כמבואר במלחמות, אלא דאם אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ אם נאמר דריאה בשחיטת הקנה כמנחא בדקולא א"כ לעולם לא יהי' זביחה בריאה דכבר מונחת בפני עצמה קודם גמר שחיטה, או איפכא הבני מעים כששחט הושט תחלה, וקרא כתיב מפורש וזבחת שצריך זביחה להתיר ואיך תתיר הריאה בשחיטת הקנה תחלה או הבני מעים בשחיטת הושט תחלה, וע"כ מוכרח דסובר סברא דמנחא בדיקולא, אבל אי ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ליכא הוכחה נגד סברא זו וי"ל כר"ל, ועדיין צריך לבאר, דקשה לפמ"ש הרשב"א בתה"ב קודם לזה דאם נטל הריאה קודם גמר שחיטה דאסורה דלא אמרי' כמנחא בדיקולא רק לענין דלא מטריף בה אבל להכשיר לאכילה צריך שחיטת וושט, א"כ גם אם אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ א"ש דהא איכא וזבחת בריאה ג"כ בסימן שני כמו הבהמה עצמה דלא מתקיים בה וזבחת רק בסוף, וצ"ל דסובר הרשב"א דכיון דעיקר חיות הריאה נוטל הגם דצריך עוד סימן שני מ"מ לא מתקיים בה וזבחת עם סוף השחיטה כיון שעיקר' בסימן הראשון דלא מקרי זביחה משא"כ גוף הבהמה דיוכשר בשני כמו בראשון שפיר מתקיים וזבחת כצ"ל עיי':
והנה הרשב"א נדחק דר"ל ג"כ סובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ולעיל משמי' דלוי אמר, ולפע"ד י"ל באפשר לפי דאמר ר"י לעיל כ"ט ע"ב דלכ"ע בשחט סימן א' בחוץ חייב אפי' בבהמה כיון דבעוף איכא סימן א' דמכשיר ועיי' רש"י ותוס' שם וי"ל דגם בחולין בבהמה אפי' סימן א' מקרי זביחה כיון דכנגדו בעוף בסימן א' הוי זביחה והא דאמר לעיל דכנגדו בחטאת עוף ולא אמר דבעוף חולין היינו משום דאיירי בקדשים ועיי' רשב"א שם אי חולין מקדשים ילפינן וכ"כ בחי' ר"ן דסובר קדשים מחולין לא ילפינן עיי"ש, וי"ל כמו דיליף בהמה מעוף בקדשים היינו דאיכא שם זביחה בסימן א' כיון דבעוף מקרי זה זביחה כן בבהמה, וכן י"ל בחולין ועיי' ש"מ ב"ק ע"ב דפלוגתא יש לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו היכי דקתני זביחה, ועיי' חי' ר"ן לקמן סוגי' דרבוצה דלכן רצה לחלק בתחלה בין סימן א' לחצי סימן לענין גמר מעשה כיון דבעוף הוי סימן א' גמר מעשה עיי"ש הרי כעין סברתינו, ומה דיש לעיי' מלקמן ל"ו דנראה מפורש דאי אין לשחיטה אלא לבסוף גם לאחר גמר סימן א' לא הוי שחיטה י"ל דאמוראי דמפרשי פלוגתא דרבי ור"ח דהכי כרב יוסף לעיל אלא כרבא דל"ל הכי ולרב יוסף צריך לפרש הפלוגתא דנתקנח הדם באמצע סימן והיינו ששחט ושט תחלה ונתקנח באמצע ושט דבנתקנח באמצע קנה גם למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה וכו' ליכא זה בכלל שחיטה דלא מטרף בי' ואינו בוודאי:
בכלל זביחה וכן מבואר באחרונים עיי', ומעתה י"ל דגם דר"ל דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ כיון דשחט סימן א' דהוי שחיטה בעוף הוי זביחה ושפיר סובר דריאה כמאן דמנחא בדקולא דמי', אלא דלמ"ד אין שחיטה לעוף בסימן א' רק בושט א"כ שוחט בקנה ליכא זביחה דלא מצינו כה"ג בשום מקום דמקרי זביחה וע"כ טעמא דר"ל משום דאין טריפות לחצי חיות, והא"ש די"ל דר"ז סובר דאין שחיטה רק בושט בעוף והוכיח דע"כ ר"ל טעמו משום אין טריפות לחצי חיות, ורבא י"ל סובר כהלכתא לא מוכח כלום די"ל שפיר משום כמנחא בדקולא דמי', אלא דלפמ"ש דזה תלי' ברב יוסף לעיל כ"ט ע"ב ורבא נראה דפליג עליו א"כ איך אמר רבא כאן לר"ל דכמנחא בדקולא דמי', ולגירסת ראשונים כאן רבה במקום רבא עיי' רשב"א ודעימי' א"ש עיי', והא"ש בין לרבה בין לר"ז דנקט ר"ל דינו בשחט הקנה דלר"ז נקט כך דלא נימא טעמו משום כמנחא בדקולי', לכן נקט קנה דמוכיח משום אין טריפות לחצי חיות, ולרבה א"ש די"ל רבותא אשמעינן אפי' בשחט הקנה איכא שם שחיטה דגם בעוף מקרי זביחה המועלת כנ"ל וק"ל:
דבעי ר"ז ניקבו בני מעים בין סימן לסימן מהו, צ"ל למה נקט ניקבו בני מעים והל"ל סתם דנעשה בו מעשה טריפה בין סימן לסימן מהו וצ"ע לכאורה. והי' נ"ל לחדש סברא לולי דמסתפינא, דפלוגתא דר"ז ורבה ביש טריפות בניקבו בני מעים ור"ז הדר בי' דיש טריפות היינו דווקא בשחט הקנה וניקבו בני מעים דכיון דחיות הבני מעים בושט, ואם שחט הושט לר"ל הבני מעים כדמנחא בדקולא דינקו מושט לחוד כמו הריאה מהקנה לחוד, וי"ל דבזה סובר אם שחט הקנה וניקבו הבני מעים דיש טריפות כיון דבני מעים חיותם תלוי רק בושט א"כ לאו חצי חיות דבני מעים נפסק רק מאיברי הבהמה דחיה משני סימנים קנה וושט וכיון ששחט חד סימן נפיק לחצי חיותא ולכן אם חתך צומת הגידין וכדומה מעשה טריפה לא תאסר דאין טריפות לחצי חיות כי כל אבר שנעשה בו מעשה טריפה כבר הוחלש ונפיק חצי חיות דידי', אבל בניקבו בני מעים הגם דשאר אברים נחלשו ונפק חצי חיות אבל הבני מעים לא וכיון שנעשה בהם נקב בעודם בתקפם וגבורתם מטרפה כל הבהמה כי מרגיש ביתר נקב באברים שלא נחלשו וא"ש דנקט ר"ז דווקא ניקבו בני מעים ובתחלה סבר גם בזה אין טריפות לחצי חיות ושוב הדר ואמר ניקבו בני מעים בין סימן יש טריפות אבל בשאר אברים לא חזר ואולי גם רבא מודה, כן הי' נ"ל נכון לולי שדבר חדש הוא אשר לא שערום אבותינו עיי':