כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף כט.
אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך וכו' כתב תוס' דמחצי א' בעוף ל"ק היינו סיפא דאיירי בקדשים הקשה מהרש"א א"כ מאי מקשה הש"ס לעיל על רב הלא מקדשים ל"ק, ונ"ל ליישב בשנישב קושי' הרשב"א לעיל דלא מקשה הש"ס מרישא דמתני' הסוחט א, בעוף ורובו של א' כמוהו אבל מחצה לא ונ"ל ליישב ואקדים:
קושי' אחת ונמטי' פי' משמי' דגאון החריף מו"ה קאפל זצ"ל שהי' אבדק"ק ווערבויא, על קושי' הש"ס ר"פ עד כמה לשחוט וליזל דלמא רבותא אשמעינן דגם בשחט כל הסימני' כשר דה"א לר"מ דחייש למעוטא רק היכי דא"א כדמסיק לעיל וכתב הרשב"א לעיל דלר"מ ג"כ אפי' היכי דאפשר שלא לאכול בשר מ"מ מותר, אבל עכ"פ צריך לבדוק כל דאפשר וא"כ ה"א בששחט כל הסימני' אסור דהי' יוכל לבדוק הנשאר מהשחיטה קמ"ל דבדיעבד כשר ולכתחלה צריך להשאיר המיעוט כדי לברורי עכ"פ במיעוט כן נאמר לי משמי', ולפע"ד פשוט דל"ק דא"כ איך שייך עלה ורובו של א' כמוהו אדרבא הלא לכתחלה לא ישחוט רק רוב ועדיף מכל הסימני' ופשוט ול"ק, ואומר מעתה כי אם לוקמי רישא בקדשים א"כ ל"ק על רב מרישא דקתני רובא של א' אבל מחצה לא די"ל דווקא בקדשים דלדם הוא צריך ובמחצה לא סגי ואפי' בדיעבד פסול וכמ"ש תוס' דלכן לא מוכח מחצי דסיפא, אבל בחולין י"ל כרב, ומסיפא דקתני שחט רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה דאם רישא בקדשים סיפא בחולין ל"ק מ"מ על רב די"ל בסיפא באמת גם מחצה כשר ולכתחלה דווקא מחצה ובדיעבד גם רוב כשר כקושי' הגאון הנ"ל זצ"ל ובסיפא אין מקום לדחיתי, והא דלא אמר בסיפא רבותא יותר דאפי' שחט כולו כשר, זה ליתא דא"כ ה"א דאבל לכתחלה בעי רובא ומחצה פסול, ולכן אמר דיעבד על רוב דלכתחלה לא ישחוט רוב אלא מחצה ובדיעבד כשר אפי' רוב וממילא נדע גם כולו דמ"ש כמובן, ולכן לא הקשה הש"ס רק מדקתני במתני' בפירוש שחט חצי א' בעוף וכו' שחיטתו פסולה ומיושב קושי' רשב"א עיי', ומעתה מיושב קושי' מהרש"א ג"כ דאין לומר דחצי א' על קדשים קאי והיינו דסיפא בקדשים דחצי א' היא הסיפא וכן תראה כשתדייק בלשון תוס' ד"ה אבל בחולין היינו סיפא ולא כתב דקאי אסיפא כי חצי א' היא שייך מעצמותה לסיפא וא"א לפרשה על רישא מאחר דהפסיק בין דין דוורידי' וכי כן אם נימא דחצי א' היינו בקדשים ע"כ סיפא בקדשים וע"כ רישא בחולין תתפרש וא"כ קשה מרישא עליו, אלא מרישא לא יוכל להקשות כמ"ש די"ל דמפרש רישא בקדשים הגם:
דכל אמוראי דלקמן הוכיחו דרישא ע"כ בחולין מ"מ לא מוכח דרב כוותייהו סובר והרי חזינן דאמוראי דלקמן כל א' אומר הוכחה אחרת ולא בריר לא' הוכחת האחר, ולפי"ז שפיר קשה מחצי א' דע"כ בחולין כנ"ל ליישב ע"ד פלפול עיי' וק"ל:
ע"ב אמר רבא הכל מודים היכי דשחט סימן א' נכרי וכו' הנה שיטת רש"י דלכ"ע כששחט נכרי מקצת הוושט פסול דניהי דשחיטת גוי לא מקרי אבל גם שחיטת ישראל לא הוי וכנפגמה מעצמו וכו' ורמב"ם [ה"ש פ"ד הי"ג] כתב דאם שחט נכרי מקצת הסימן של וושט וגמר ישראל פסול דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ועיי' לח"מ שם שמפרש הא דרבא בששחט נכרי כל הסימן דאין מצרפי' שני סימני' אבל כשהתחיל גוי וגמר ישראל למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף כשר עי"ש ונלפע"ד לומר במאי דפליגו רש"י ורמב"ם, דזה תלי' בעיקר הדרשא דנפקא לן דשחיטת גוי פסול, דלרא"ש ותוס' לעיל ריש המסכתא דנפק מוזבחת ואכלת מה שאתה זובח וכתב הרא"ש דכן סחיטת מומר להכעיס פסול דאינו מאמין בזביחה ואין בכחו או של גוי לעשות הכשר שחיטה, א"כ שפיר כתב רש"י דאם התחיל הגוי לשחוט בושט הגם שחיטת גוי לא הוי עכ"פ הוי כנפגם והיינו כיון דבשחיטה ניקב הושט רק דהתורה התירה זה אם נעשה במעשה הכשר שחיטה ודווקא כשעשה בר הכשר שחיטה המצווה בו אבל אם גוי עושה נקב השחיטה פוסל ככל נקב ואינו בר הכשר נקב זה, אבל לרמב"ם דכתב דזביחת גוי נפקא מקרא לך ואכלת מזבחו מכלל שזבחו אסור, י"ל דלא מוכח אלא דהתורה אסרה כל שהוא בכלל זבח גוי שנקרא אצלינו זבח וזה אסרה תורה וכל שאינו בכלל זה לא אסרה התורה וכי כן אם התחיל הגוי לשחוט בושט וגמר ישראל למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף והתחלה לא מקרי זביחה א"כ אין זה בכלל שאוכל מזבחו שלא זבח ולא עשה בו מעשה זבח וכיון שלא אסור משום זבח גוי שוב משום נקב עצמו אין בו כי גוי בר זביחה הוא ולא תלי' לרמב"ם כלל במי שמצווה על הזביחה ומומר כשר ואפי' גוי אינו עע"ז כשר רק מדרבנן לדעת הכ"מ ברמב"ם, רק משום זבחו אסור מה שיש בכלל זבח ולכן במה שהתחיל ולא גמר רק למאן דסובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, חוץ בשוחט סימן א' לגמרי פסול לכ"ע או כמ"ש הלח"מ דשני סימני' אינם מצטרפות, או י"ל כיון דבעוף סגי בסימן א' מקרי זביחה לכ"ע בסימן א' וכדלקמן ועיי' חי' ר"ן ורשב"א כנ"ל לבאר על נכון: