אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף כח.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף כח.

דף כז.

ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים וכו' יש לעיין לפי מה שהשריש הרמב"ם בספר המצות שלו דכל דהלכה או אתי' מדרשא נקרא דברי סופרים וכ"כ בריש הלכות אישות דאשה מתקדשה בכסף נקרא דברי סופרים יען אתי' מדרשא, א"כ דלמא ר"א הקפר דאמר אין שחיטה לעוף מדברי תורה אלא מדברי סופרים כוונתו שאינו מדברי תורה כמו בהמה רק מהלכה או מהיקש הטילה הכתוב בין בהמה לדגים כדלעיל, ונפקותא איכא בין מפורש בקרא או לא אתי' רק מהלכה אם מהלכה ספיקו להקל באפשר וגם אם אתי' רק מדרשא אבל לא מפורש יש נפקותא כדאכתוב לקמן, וי"ל דא"כ איך אמר תחלה דחי' נפקא מהקישא וע"ז אמר עוף אין לו שחיטה מד"ת הלא גם חי' רק מהקישא נפקא וע"כ דכוונתו דעוף רק מדרבנן בעלמא, אלא דמסופקני אם דרש דמקיש חי' לצבי, ואי"ל קרא. רק היקש בעלמא כיון שמפורש אך כאשר יאכל ויש לעיין:

דתני' רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך וכו' קושי' תוס' מבוארת איך קאמר הש"ס נזיר בחד תירץ דרבי סובר כדי לחנכו הלא לפ"ז צ"ל דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה והכא סובר יש שחיטה לעוף מן התורה, ונלפע"ד ליישב, הנה הרשב"א ותוס' בנזיר שם הקשו איך מתרץ ש"ס לר"ל דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה עדיין קשה דטריפה הוא משום שדרה ומפרקת ותירצו די"ל דסובר אף מחזיר, וזה דוחק דהוי לש"ס לפרש דסובר כן כמו דמתרץ דסובר אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאוריי', ונלפע"ד ליישב דלכאורה צ"ע מה מקשה הש"ס לר"ל הא כהני' אוכלי' נבילות, הלא לר"ל דח"ש מותר מן התורה י"ל דלא אכלו רק ח"ש דכל כהן אכל ח"ש או כהן שאכלו המתין בין כל ח"ש לח"ש כדי אכילת פרס ומשום מצות דאכילת קדשים ידוע דאין צריך רק שיהי' נאכל בין הכהנים ואפי' לכל אחד רק מגיע כפול [עיין שו"ת חתם סופר או"ח סי' מ"ט וצ"ב] וגם בלא"ה אין בו מצות אכילת קדשים דאינו קדשי':

באמת רק דסובר ש"ס דכדי לחנכו הי' עושי' כל המעשים כמו בנזיר גדול וצ"ע, וליישב נ"ל עפ"י שהשריש הפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה דלשניה דעל נבילה איכא עשה דוזבחת ח"ש לכ"ע אסור מן התורה אפי' לר"ל דוזבחת ואכלת דמשמע דאם לא תזבח לא תאכל אין לומר דווקא שיעור שלם ע"ש שביאר דבריו היטב מלתא בטעמא ולפ"ז שפיר הקשה הש"ס לר"ל דאכלו כהנים נבילות וגם לר"ל ח"ש בנבילה אסור וא"ש והא"ש דמתרץ סובר אין שחיטה לעוף מה"ת ול"ק עדיין טריפה הוא די"ל כקושיתי דאכלו ח"ש דבטריפה רק לאו איכא וח"ש לר"ל רק דרבנן וא"ש עיי':

אלא דהפמ"ג שם חקר אם גם בעוף איכא עשה דזבחת דלרבי דנפיק שחיטה לעוף מה"ת מהלכה אבל קרא דוזבחת באמת קאי על מבקרך ומצאנך אבל בעוף ליכא רק פ"ת דנבילה וכן אי נפיק מהיקש י"ל עשה ליכא ומסקנתו דגם בעוף עשה איכא ומביא שיטות ראשונים רמב"ם ורשב"א דכן הוא ע"ש, והנה צ"ל מנא להו דבאמת יש בעוף עשה י"ל דסוברים כיון דהטיל הכ' עוף בין בהמה לדגים ואיתקש לבהמה דצריך סימן אחד ולדגים דא"צ שני סימנים עכ"פ בסימן אחד שצריך עשה איכא כמו בהמה דאיתקש לה, ומכ"ש להרמב"ם [הל' שחיטה פ"א ה"א] דסובר מדכתיב כי יצוד ציד חי' או עוף דאיתקש עוף לחי' דאיתקש לגמרי דכמו בחי' עשה איכא כן בעוף כנ"ל, ונ"ל לרבי דאמר מלמד שנצטווה משה על אחד בעוף והיינו דלאו מקרא דוזבחת נפיק עוף דשם לא כתיב עוף רק מבקרך ומצאנך דעל כאשר צויתיך אמר מלמד שציוה הקב"ה כבר על השחיטה ורבי דהי' מקובל לי' הלכה גם על עוף אמר כן שנצטווה על עוף ג"כ אבל לא נזכר ומרומז בקרא וי"ל דליכא בעוף רק ל"ת דנבילה אבל לא עשה ומעתה א"ש דמתרץ שם לרבי דסובר ג"כ כר"ל דכדי לחנכו ור"ל לאו כתנאי הוא דלדידי' י"ל דאכל כהן ח"ש ולרבי דאמר הלכה בעוף י"ל שפיר דליכא רק ל"ת וח"ש לאו דאורייתא וש"ס מקשה לר"ל שפיר ומתרץ סובר אין שחיטה לעוף מה"ת ולא מתרץ דסובר דיש שחיטה לעוף מהלכה כרבי דבאמת מנא לי' דרבי לא דרש היקש עוף לבהמה ג"כ בפרט מאחר דהי' לו הלכה מקובלת י"ל דמקיש עוף לחי' ג"כ כמ"ש הכ"מ להרמב"ם ולכן מתרץ ש"ס דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה ולרבי מתרץ שפיר בחד תי' די"ל דאין לו רק הלכה בעוף וליכא עשה כלל, ועיי' חידושי ר"ן כאן כנ"ל ליישב עיי' וק"ל:

ודע דנ"ל לומר הא דעשה בנבילה מקרא דוזבחת ושיטה זו סוברת דציוה על השחיטה היא דאם לא תשחט לא תאכל ועיי' בתוס' שבועות פ' שבועות שתים כ"ד א'] נ"ל דיש לתלות בפלוגתא דר"ע ורבי ישמעאל לעיל י"ז ע"א דלר"ע דוזבחת ציווי היא שנאסר להם בשר נחירה א"כ נאמר וזבחת שציוה ה' בזה על ישראל שצריכים זביחה י"ל כשיטה זו דאיכא עשה נוספת על לאו דנבילה, אבל לר"י דלא מפרש כך וכתב רש"י שם דלדידי' למה נאמרה וזבחת אגב דאיירי מאכילה אמר וזבחת ואכלת וכן דרך התורה ע"ש, וא"כ לא נאמר וזבחת כלל לצוות על שום דבר אלא דרך אגב מספר והולך שתזבח ואכלת א"כ אין להוכיח מזה משמעות איסור ואנו אין לנו רק ל"ת דנבילה, והרמב"ם דכתב דמצוה לזבוח וסובר דאיכא עשה היינו להלכתא דפסק כר"ע דזבחת לאסור בשר נחירה בא וכן שאר פוסקים י"ל להלכתא כר"ע אזלו אבל לר"י לא מוכח כנ"ל נכון, ויש לדבר בזה במקומות שונות לעת הפנאי עיי' עליו:

ובלימוד הישיבה אמרתי בזה מענין לענין לישב בש"ס דשבועות כ"ג ע"ב דאמר בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה כדברי הכל דנתקשה תוס' הלא גם לר"ל כדברי הכל אתי בין לר"ע ובין לרבנן ונדחק עי"ש ועפ"י הדברים שכתבנו י"ל, הנה דברי הפמ"ג שהבאתי לעיל צ"ע מסוגי' שם דאיך מתרץ ר"ל מתני' בח"ש הלא במתני' קתני ג"כ ואכל נבילות ובנבילות איכא גם עשה ואיך חל על ח"ש דח"ש לדידי' ג"כ אסור מה"ת כמ"ש הפמ"ג וגרע מח"ש דכל האיסורים לר"י דכתב תוס' דרק מיתורא נפיק דחל עליו שבועה אבל על ח"ש דנבילה דעשה הוא לא חל כמ"ש הפמ"ג בעצמו, ופלפל שם בעצמו מזה בהרמב"ם ע"ש, ולא זכר שר יוסף שהוא נגד הסוגי' במקומו וכבר תפסתי עליו בקונטרסי לסוגי' דח"ש ע"ש וכעת נ"ל לפרש מה שכתבתי לעיל דעשה דוזבחת תלי' בפלוגתא דר' עקיבא ורבי ישמעאל, א"כ י"ל שפיר דר"ל מוקי למתני' דשבועות כרבי ישמעאל וליכא עשה דוזבחת הגם דאמר שם אי בסתם ואליבא דר"ע הגם לר"ע איכא עשה וזבחת היינו דאין כוונתו דמתני' כר"ע ממש, אלא אי בסתם ואליבא דר"ע בהך דין דסתם שבועה ח"ש וא"ש ומיושב הפמ"ג:

ומעתה א"ש דקאמר הש"ס בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה כדברי הכל היינו אי כר"ל:

ע"כ כרבי ישמעאל אתי' מתני' דליכא עשה דוזבחת והוא רצה לאוקמי ככ"ע אפי' כר"ע לענין עשה דוזבחת והיינו לפי חד תירץ בתוס' שם והוא העיקר דפלוגתא דכולל מפורש במתני' ואתי' ככ"ע ע"ש ד"ה דמוקי לה כד"ה כנ"ל ליישב עיי' בכל זה וק"ל:

עיי' רא"ש יומא פרק יוה"כ דף פ"ג ע"א שהביא בשם רבינו מאיר דאוכל נפש ביו"ט הותרה דאי לא נאמר לנכרי לנחור עופות דליכא רק איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת ע"ש, ונראה דהוא פסק בפשיטות דאין שחיטה לעוף מן התורה וצ"ע, וגם איכא להוכיח מדבריו דלמ"ד אין שחיטה מן התורה לעוף רק נחירה בעי סגי בשינחור גוי וליכא קפידא שינחור דווקא ישראל וזה חידוש, ויש לעיין איפכא גם אם יש שחיטה לעוף מן התורה מנ"ל דגוי לא ישחוט דאי מהלכה נפיק, ולהרא"ש דשחיטת גוי אסור מוזבחת ואכלת כל שאתה זובח אכול וזה נאמר רק בבקר וצאן, ומנ"ל דבעוף גוי לא ודוחק שנילף מעצמינו עוף כבהמה בזה, ואי נפיק מהיקש עוף לבהמה ולדגים ג"כ יש לגמגם קצת דמנ"ל דגם לזה איתקש לבהמה שיהי' גוי פסול בו, ולרמב"ם [ה"ש פ"ד הי"ח] דנפיק מקרא לך ואכלת מזבחו דשחיטת גוי אסור א"ש כמובן ולהרא"ש יש לעיין בפרט אי נפיק רק מהלכה ולא הוזכר לרבי שנצטווה על השחיטה בעוף דווקא ישראל, ועיי' חידושי ר"ן שכתב מנא לש"ס דרבי' שחיטה בעוף דלמא נחירה בעוף בסימן אחד ובהמה בשחיטה, וכתב מדכייל רב בהדדי משמע דכן הלכה בעוף בשחיטה כמו בבהמה עיי' בו בפנים, וא"כ י"ל ג"כ לענין שחיטת גוי מדכייל רבי בהדדי בהמה עם עוף, ועדיין לא נחה דעתי בזה:

מה שהקשה תוס' על ש"ס דנזיר דאין לומר מחזיר סימני' דמאן דסובר אף מחזיר סובר מוליך ומביא במליקה פסול, ולא הבנתי דש"ס לעיל קאמר כן במתני' דאיכא מיעוט ע"כ או מוליך ומביא פסול או דמחזיר פסול והיינו דמתני' ע"כ סוברת כן לעצמה, אבל לדינא אין שני דינים אלו תלי' בהדדי ואין להם שייכות כמובן להמעיין וא"כ כוונת תוס' להקשות על ש"ס דנזיר מרבי נעלמה ממני:

אתמר ר"נ אמר או וושט או קנה, צ"ע לפי מאן דאמר הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים ולכן ע"כ בסימן א' סגי מנא לן באמת דאפי' בקנה דלמא דווקא בוושט ולחומרא מקשינן לבהמה כל מה דאפשר, והלא גם ר"נ לא יפלוג דבוושט יש חיות יותר מבקנה אלא שסובר דמ"מ גם בקנה מהני שחיטה, וקשה כהנ"ל, ולרבי דאמר הלכה היא א' בעוף ל"ק די"ל כיון דהלכה סתם היא איזה שירצה ישחוט או קנה או וושט, ויש להקשות ג"כ מאי מקשה הש"ס לקמן על רב אדא ועל ר"נ מברייתות ולפמ"ש י"ל דרב אדא כרבי ור"נ כבר קפרא לעיל ול"ק עליהו וצ"ע:

עד שישחט את הוושט ואת הוורידין צ"ע מהפוסקים שמביא הר"ן דלר"י צריך לחתוך הסימני' גם בעוף כמו הוורידי' א"כ מאי מקשה הש"ס דלמא ר"י אמר עד שישחוט את הוושט היינו דקנה כבר שחט משום השחיטה, ואמר דלא סגי בזה עד שישחוט את הוושט וורידין משום דם וצריך שיהי' הכל חתך בין וושט בין וורידין ולא נקט וושט כלל משום שחיטה אלא משום דם כמו וורידין וסתמא דמלתא שוחט בקנה שהיא קודמת ונשתייר הוושט ואמר שצריך לחתכו וכ"ש מיעוט בתרא מהקנה דכ"ש מוושט הוא ואצ"ל, ונ"ל דהיינו דמשני ש"ס משום דוושט סמוך לוורידין ואין מובן לכאורה דהלא לענין שחיטה הקנה קודמת ודרך השחיטה בקנה ועיי' רש"י לקמן ל"ב ע"ב, ולהנ"ל ניחא קצת דזה בעצמו משני משום דוושט סמוך לוורידין היינו שהוא מאוחר מהקנה ומסתמא שוחט הקנה ונשתייר וושט וורידין שלא נחתכו ועליהם אמר ר"י עד שישחוט הוושט וורידין ושניהם משום דמנא וכמ"ש כן י"ל ועדיין צריך ישוב:

מאי הוי עלה וכו' עיי' רשב"א שכתב הגם דמסיק בתיובתא, היינו דרב אדא אמר גם על מליקה ומסיק בתיובתא וצ"ע מנא למקשן כי ר"א גם על מליקה אמר הלא על מתני' קאי צ"ל משום דסיפא דמתני' ע"כ מתפרשת בקדשים במליקה ומסיק בתיובתא שפיר דאיך אמר על מתני' א' מיוחד א"כ גם סיפא תתפרש כן, אלא דיש להקשות דלמא ס"ל לר"א אף מחזיר וא"כ שפיר י"ל דבסיפא ג"כ צריך וושט א' המיוחד וכגון שמחזיר סימנים ואין העורף מצטרף כמובן, וי"ל וק"ל:

ע"ב וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכו' שיטת תוס' דלנקב יש לו בדיקה רק לענין דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ והקשה הר"ר אלחנן א"כ מאי פריך ור"מ היכי אכל בשרא דלמא ע"י בדיקה ונדחק דלמא יש חולי שמאדים כמו דרוסה והמהרש"א הקשה דהול"ל דאיכא חשש דרוסה ממש, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב ליישב די"ל שהי' מגדל בתוך ביתו וראה: שלא נדרס ולכן הוצרך תוס' לומר שיש חולי שמאדים שלזה אין תקנה, וכתב ולפ"ז א"ש דלא הקשה ר' אלחנן כן על רב אשי דאמר אתי' משחיטה עצמה דלמא דבדקינן פי' ולהנ"ל א"ש דהא יליף מבשר תאוה דאכלינן בשרא מדינא ושם א"א לומר דגידלו בתוך ביתם דהא כתיב כי יצוד ציד חי' או עוף ושפיר הוכיח רב אשי דמשו' חשש דרוסה איכא, ולר"מ דמחמיר מדרבנן שפיר י"ל דלעצמו אכל ע"י שגדל בתוך ביתו והוצרך לומר דיש חולי אלו דבריו ז"ל ונכונים המה וש"י:

ועיי' בראש יוסף שכתב די"ל דלענין דרוסה איכא חזקת הגוף כשיצא ממעי האם לא הי' דרוסה כן עתה וזה חזקה מבוררת, ושוב דחי ע"פ שכתב הט"ז יו"ד סי' ע"ט סק"ה] דדרוסת האם מזיק לוולד א"כ מיד כשבא לעולם איכא ספק שהיא דרוסה מחמת האם עיי' בו, ולפע"ד לחנם דחה דבריו די"ל דר"מ אכל מולד אחר שנה דנתברר לנו שבוודאי לא הי' דרוסה מחמת האם שלא הי' חי' עד עתה הגם דאין זה חזקה מבוררת לומר כמו שעד עתה לא היתה טריפה כן לא תהי', אבל עכ"פ עכשיו נתברר לנו למפרע כי מחמת האם לא היתה טריפה, ואין לנו לחוש רק שנדרסה בעצמה שנעשה בה מעשה דרוסה שבא הדורס ודרס גופה על זה שפיר איכא חזקה כמו כשיצא ממעי האם לא נעשה בה מעשה דרוסה בגופה ולא שלט בה שום ברי' וזה מבורר לנו מיד כן מני אז לא שלט בה שום דורס לדרוס גופה כנ"ל:

וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהביא קושי' אחת בשם תלמידו הב"ח המופלג ה' זעליגמאן דליטשען שהוא כעת הרב המאוה"ג אבדק"ק וועטש יע"א, על מה שתירץ תוס' דקושי' הש"ס על קדשים קאי דא"א להפריד העור לעשות בו מום, הלא מום עובר הוא וא"כ דלמא קודם דאקדשא בדקה והפריד העור ואח"כ כשנתרפא הקדיש והקריב, ושוב הוי חזקה מבוררת כיון שנתברר פעם שהי' בלא נקב ע"כ הקושי' והיא שכליי, עיי' בחדושיו תרוצים מתלמידי' ע"ז, ומ"ש ג"כ הנראה לו בזה עי"ש:

אמר ר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף וכו' שיטת בה"ג דגם בבהמה לא ישחוט לכתחלה רק החילוק בעוף אפי' בדיעבד אסור כיון שצולהו כאחד ועיי' ב"י שתמה עליו מניין לו זה והוא נגד רח"י והב"י נדחק עיי"ש, ולפע"ד י"ל דהבה"ג סובר דלר"י שצריך לשחוט הוורידין כן צריך לחתוך סימן שני בעוף כעין שיטת ר' משולם וראב"ד שבר"ן דצריך לחתוך כל הסימנים והם סוברי' דברוב ג"כ לא מהני וראי' דדהו מש"ס לקמן דאמר דה"א לעניו קדשים צריך כולהו והר"ן כתב שאין ראייתם מוכרח דש"ס לא קאמר אלא לה"א, אבל באמת ע קשה דאם חתך הרוב לא נפק הדם בוורידי' א"צ רק נקיבת וורידי' ומא אבל נ"ל דבה"ג סובר דצריך לחתוך. שעושה השני כדי שיצא דם, ולכאורה קשה לא אמר ר"י במתני' עד שישחוט הוורידי' ולא הזכיר כלל מן סימן שני וכן הקשה בראש יוסף על הנך שיטות שבר"ן עיי' בו שכתב דכ"ש הוא מן וורידים ועדיין צ"ע מה הי' חסר אם הי' מזכיר חתיכת הסימן, ונ"ל דמזה הוכיח הבה"ג דר"י גם אבהמה קאי ובבהמה בלא"ה צריך לחתוך שני סימני' ולפמ"ש הבה"ג סובר דדי ברוב סימנים ולא כשיטו' שבר"ן וא"ש לפ"ז דנקט רק וורידין לכלול בהמה ועוף ובעוף שצריך סימן שני נדע במכ"ש ואם הי' נקט ג"כ סימן הא' רק על עוף קאי, וי"ל ר"ח דאמר ר"י דווקא על עוף סובר כלשנא קמא דלעיל דלכתחלה צריך שני סימנים בעוף וא"כ שפיר י"ל דר"י אמר עד שישחט הוורידי' ולא נקט סימני' דלכתחלה גם בעוף צריך שני סימנים ומתני' לכתחלה ארי' לפוסקי' דר"י אפי' בדיעבד אוסר עיי' רא"ש ותראה כי כן הוא ועיין ביאורו בראש יוסף ולהלכתא דפסקי' כלשנא בתרא לעיל הוכיח הבה"ג שפיר קצרתי ועיי':

תנן חצי א' בעוף וכו' שחיטתו פסולה וכו' יש לעיי' למ"ד א"א לצמצם והיינו אפי' ימדוד בחוט וידקדק היטב מאוד מ"מ אמרי' א"א לצמצם, שלא יהי' א' במעט מזעיר אינו שוה עם האחר וע"כ טועה המודד וא"כ באם מודד רוב שחלק א' בחוט השערה לפי מדידתו יותר מהאחר א"א לצמצם היינו שטעה במדידתו כחוט השערה ולא מדד ושיער היטב כן הוא לכאורה דמה לי אם נימא שטועה וסובר שהוא מחצה על מחצה מצומצם ואמרי' שטועה במעט או שנימא שהוא סובר שזה מעט יותר מזה ולא כן הוא וא"כ אם די בשחיטה ברוב המשוער היינו במדידה כמ"ש הרשב"א והפוסקי' מ"מ לא הי' לנו לסמוך דא"א לצמצם אולי טועה בכ"ש והוא מחצה על מחצה וצריך ע"כ רוב הנראה לעינים שאז ליכא חשש כלל, ובה"א דגמרא דרב אמר מחצה על מחצה כרוב היינו לענין שחיטה מ"מ צריך עכ"פ רוב המשוער דכולי:

האי לא טעי שסובר שהוא רוב, ובאמת הוא פחות ממחצה, ולא פליגו תנאי אם אפשר לצמצם או לא היינו שהוא סובר שהוא מחצה ובאמת או זה יותר אחר אבל כולי האי לא אמרי' כמובן, ואם ד"ה כן הוא קשה מאי מקשה ש"ס דלמא רב:

עיי' א"א לצמצם וצריך ממילא לשחוט יותר בשם שלדעתו ומדידתו הוא חוט השערה:

דאי לו דאמר מחצה על מחצה כרוב היינו דאי איר דשחיטה הי' צריך רוב הי' צריך השוחט לשחוט יותר מרוב עד רוב הנראה לעינים כדי שידע שבוודאי הוא רוב, אבל כיון שמתני' במחצה סגי ל"צ לשחוט רק רוב מצומצם כחוט השערה, וכי כן ל"ק ממתני' חצי א' בעוף דבאמת השוחט חצי לדעתו פסול דלמא אפי' מחצה אינו דא"א לצמצם, אלא דבאמת לא מצאתי בשום מקום פלוגתא דא"א לצמצם אלא לענין מחצה על מחצה אבל שלא נדע לשער רוב מצומצם לא מצאתי וסברא לחלק בין שיעור זה לזה לא ידעתי, וראיתי ברמב"ם בהלכות שחיטה (פ"א ה"י) שפסק דלא צריך רק רוב כחוט השערה יותר מרוב וההוא פסק בכ"מ דא"א לצמצם ונראה דסובר דכלל זה רק לענין מחצה, אבל טעמא בעי וטרחתי למצא טעם ולא עלתה בידי ותלמיד מופלג א' אמר די"ל במחצה דלחד שיטה שבתוס' כאן א"א שיתרמה שיהי' מחצה ועכ"פ לכל שיטות לא שכיח לכן כשמודד בצמצום והוא מחצה מ"מ אנו אומרי' שטעה, אבל ברוב ליכא טעם וסברא שנאמר שלא יפה מדד וטעה ואפשר נכון אשר דיבר ועדיין צ"ע:

ועיי' פמ"ג י"ד בפתיחה להלכות תערובות שהקשה אם א"א לצמצם איך אפשר חתיכה א' משתי חתיכות דאקבע איסורא אולי ההיתר גדול מעט והאיסור בטל בו, ונ"ל לפום רהיטא באופן שברור לנו שהי' מונח על מקום זה חתיכה של איסור תחלה קודם ההיתר ושוב בא ההיתר ונתערב עמו א"כ הוי איקבע איסורא מקודם שבא ספק תערוב' ושוב כשנתערב דאיכא ספק אם יתבטל האיסור גם זה נכנס בגדר ספק היכי דאקבע איסורא ועיי' ר"פ ספק אכל [כריתות י"ח א'] בא כלב ואכל א' איכא בינייהו דלמ"ד איקבע איכא עיי"ש:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה