כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף יט.
והלכתא כר"ח ב"א דקאי ר"נ כוותי', עיי' מהרש"א שהניח בצ"ע דכיון דכל העיד הלכתא היא למאי צ"ל דקאי ר"נ כוותי' ונ"ל דהי' מקום לומר דרחב"א אדרבנן קאי כקושי' הש"ס באמת ומתרץ העיד עליו מבעי' לי', ועכ"פ הי' מקום לומר דרחב"א על רבנן קאי אלא דר"נ ל"ל כן וסובר מכח דיוקא דהעיד עלי' דלכ"ע קאי, והיינו הלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' היינו דהלכתא כרחב"א כמו שפירש אותו ר"נ דאכ"ע קאי כנ"ל וק"ל:
דלמא ריב"י היא הקשה תוס' על דלא משני רובו של א' היינו וושט א' המיוחד, כבר נתקשה בספר ראש יוסף דעדיין מה יענה לסיפא דמתני' שחט רוב שני' בבהמה ונדחק מאוד עיי' בו ולפע"ד ליישב בשנבין תירץ תוס' ושמא רבנן דר"י ב"י פליגו אפי' בקנה, צריך הסבר דהא מקשה לדמות להא דרב אדא ב"א לקמן, ובמה נחלק לרבנן וי"ל דהראש יוסף נתקשה לשיטות ראשונים דסוברי' דרבנן לא פליגו לכ"ע דרוב סימנים כשר בשחיטה רק דסוברים אם הגרים בסוף קודם ששחט כל הסימן הגרמה פוסלת השחיטה, והקשה איך מקשה ממתני' דרובו של א' כמוהו הלא לענין הכשר שחיטה גם חכמים מודים, ונ"ל דיש לדייק לשון המתני' רובו של א' כמוהו לענין מאי אמר כמוהו ולא רובו של א' שחיטה כשירה כמו בסיפא דמתני' ונ"ל דרצה לאשמעינן כמו באם שחט כל הסימן בוודאי לא מזיק עוד שום דבר אם מגרים אח"כ לא תפסל השחיטה כן רובו של א' כמו אם שחט כל הסימן לגמרי דלא תפסל הגרמה ושפיר מקשה ממתני' כנ"ל, ואומר דגם תוס' מן השיטות דחכמים לענין הכשר שחיטה מודים דברוב רק בהגרמה סוברי' דפוסל כיון שלא שחט כל הסימן ולא הקשה רק מרישא דמתני' דקתני כמוהו כמ"ש ומסיפא בלא"ה ל"ק, ושפיר הקשה תוס' דגם מרישא ל"ק די"ל א' המיוחד הוושט וע"ז קתני כמוהו, ומיושב קושית הראש יוסף וא"ש, והא"ש דכתב תוס' ושמא לרבנן דריב"י פליגו בוושט כמו בקנה היינו דרב אדא לא מחלק רק לענין הכשר שחיטה בוושט דחיות תלוי בי' ביותר דניקב במשהו לכן רובו סגי משא"כ בקנה צריך כולו דברוב עדיין אין יוצא חיותו, אבל לרבנן דריב"י דלא איירו בהכשר שחיטה רק אחר הכשר שחיטה תהי' הגרמה פוסלת י"ל דאין לחלק אחר השחיטה דנפיק חיותו בין קנה לוושט וכיון שסוברי' כיון שלא נחתך כל הסימן דקנה גם דנפיק חיותא דהגרמה פוסלת כן בוושט כנ"ל לבאר נכון וק"ל:
ע"ב מסתברא כמ"ד אף מחזיר, הקשה תוס' למה אמר מסתברא הלא קושי' חזקה היא ממתני', ותירץ תוס' דחוק דאם י"ל דמחזיר היינו למצוה מן המובחר איך מוכיח מלשון מתני' דמן המובחר לכתחלה בלא החזיר ואדרבא כשירה משמע דיעבד ועיי' מהרמ"ל, ונ"ל דצ"ל למ"ד אף מחזיר למה באמת יהי' מותר בלא מחזיר דאין זה הכשר מליקה דהא יוכל לעשות באופן שלא יהי' ריפה תחילה קודם הסימנין ורש"י פי' דבמליקה:
הכשר מליקה כך הוא משא"כ בשחיטה, ואי דיוכל לחלוק בלא שיעשה טריפה תחלה איך הכשר מליקה כדי וצ"ל דסובר אף מחזיר ומצוה מן המובחר שלא יחזיר דכן משמעות הקרא ממול עורף בלא החזרת סימנים, אלא שסובר שאין מעכב דאם החזיר ג"כ כשר ועיי' חידושי ר"ן שכ"כ למאן דסובר אף מחזיר דפשטא דקרא בלא החזרה איירי דעורף היינו כמו שהוא בלא החזרת סימנים אלא שסובר שאם עושה באופן שלא יעשינה טריפה ג"כ כשר, וא"כ התורה כך ציותה שמצוה מן המובחר שימלוק בלא החזרה ויעשינה טריפה קודם הסימנים ואם לא החזיר ג"כ כשרה, אבל למ"ד מחזיר דווקא אם נאמר היינו למצוה מן המובחר וע"כ דמפרש הקרא ממול עורף בהחזרת סימנים קאי, איך אפשר לומר אם עשה בלא החזרת סימנים ג"כ כשר בוודאי קשה למה יהי' כשר כיון שכבר עשה אותה טריפה והי' יוכל לעשות בלא זה אדרבה עדיף ולא שייך, לומר שזה הכשר מליקה, ולכן נראה כי למ"ד מחזיר דווקא בלא החזיר אפילו בדיעבד פסולו ולא מהני מליקה כלל, והא"ש דאמר מסתברא ממתני' ולא תיובתא דהי' מקום לומר כמ"ש תוס' דמחזיר דווקא היינו מצוה מן המובחר, אבל מסברא ליכא למימר כן דבאמת למה יהי' בלא החזרה כשר והיינו מסתברא דממתני' מוכח דלא כוותי' כנ"ל וק"ל: