כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף יז.
ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם, ונדחק רש"י במה דצריך לר"י וזבחת ואכלת כיון דלעולם הי' צריך שחיטה, ועיי' חידושי ר"ן שכתב דה"א מאחר דתחלה הי' נאסר להם בשר תאוה ועכשיו הותרה גם בלא שחיטה בנחירה יאכלו ולכן הוצרך להזהיר על השחיטה, ודבריו צריכין תבלין, דאיך ס"ד כיון שהתיר בשר תאוה שיהי' מותר גם איסור נבילה, ונ"ל להוסיף ע"פ הרמב"ם [ה"ש פ"ד הי"ז] דבמדבר לא הי' אסור רק שכרוצה לשחוט באופן שראוי להקרבה אבל חולין בנחירה הי' מותר וזה למ"ד אברי בשר נחירה הי' מותר במדבר, אבל לר"י אברי בשר נחירה לא הותר כלל, וי"ל דה"א מכיון שהתירה תורה כשנכנסו לאכול בשר תאוה ה"א דלא הותר אסורא דמעיקרא שהי' בכרת דואל פתח אהל מועד וכו' אלא דהתירה התורה איסור קל ממנו היינו איסור דנבילה שבלאו דבמדבר לא הי' מותר רק בשחיטה כמו בפנים ולכן לא הי' מותר בשר תאוה, אבל כשנכנסו לארץ התיר להם לאכול כיון דבריחוק מקום הם, ולא באופן שראוי בפנים רק בנחירה ולשחוט עדיין אסור כך ה"א לכן הוצרך לפרש וזבחת דצריכי' לזבוח ומ"מ מותר בשר תאוה דכל איסור דבשר תאוה אפי' כמו פנים הותר להם כנ"ל וק"ל:
רבי עקיבא סבר וכו' בתוס' תירץ דליכא למימר דלא פליגו דלמאן דסובר בשר תאוה אסור איך הותר להם בשר נחירה ובצבי ואיל הרי הקרא בבקר וצאן כתיב ע"כ, ולא זכיתי להבין הרי כשנכנסו לארץ והותר להם בשר תאוה של בקר וצאן ה"א דבנחירה מותר כמו שהי' הדין תחלה רק דבקר וצאן לא הי' אפשר משום איסור אחר דבשר תאוה וצבי ואיל הי' באמת מותר בנחירה והוצרך שפיר לפרש כשנכנסו לארץ וזבחת דצריך זביחה, דאף דמותר לאכול מ"מ הוסיף איסור חדש דצריך זביחה וכוונת תוס' נעלם ממני: והנה הרמב"ם פוסק דכל זמן שהי' במדבר הותר להם לנחור חוץ למקדש אבל לא לשחוט רק במקדש וכשנכנסו לארץ הותר להם לשחוט אפי' חוץ למקדש ונאסרו בנחירה ותמהו עליו א"כ לדידי' ר"י ור"ע לא צריכי' לפלוג כלל וכקושי' תוס' ותירוצו לא שייך לרמב"ם כמובן ולפע"ד נראה פשוט דוודאי לר"י דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה ועד שנכנסו הי' אסור להם בשר תאוה א"א להעמיד בכוונתו היינו בשחיטה הי' אסור רק בנחירה, דפשיטא דכל מה שיוכלו לאכול בקל יותר מקרי בשר תאוה יותר ואם בנחירה הותר להם רק גזה"כ שלא ישחטו, א"כ כשהתאוו לאכול בשר הלא הי' יכולי' לאכול בקל בנחירה בעלמא, ואסורא דשחיטה לא מעקר תאות נפשם כלל, וע"כ דר"י סובר דכל עיקר בשר תאוה הי' אסור להם וע"כ דנחירה לא הותרה כלל כמ"ש תוס', ודברי רמב"ם רק לר"ע הגם דסובר בשר תאוה לא נאסר כלל ול"ל דרשא ודיוק מדאצטרך כי תאוה נפשך וכו' דלמדך תורה ד"א כפי' רש"י, אבל סובר הרמב"ם דמקרא אל פתח אוהל מועד נפיק לי' מ"מ דהי' אסור לשחוט כעין פנים, אבל בנחירה הי' מותר כנ"ל פשוט ונכון עיי': ונ"ל ראי' מדקאמר הש"ס אבל לר"ע הצאן ובקר ינחר להם מבעי', וצ"ל כיון שהי' מותר להם באיזה אופן שירצו או בשחיטה או בנחירה, א"כ מאי קושי' יבחר מבעי' ואי הי' כתיב כן הי' קשי' איפכא, ולרמב"ם ניחא כיון דשחיטה בחוץ לכ"ע הי' אסור, א"כ ע"פ הרוב אכלו בנחירה שמותרת בחוץ ושפיר מקשה וא"ש, שוב מצאתי ראי' זו בכתבי קודש של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל וק"ל:
נחירתן זו היא שחיטתן יש להקשות לפי מה שתירץ רב יוסף מתני' לעולם שוחטין היינו שלא נאמר דמותר בנחירה, ואם נאמר דאם נחירה מותר נקראת שחיטה דמה לי שמתיר בנחירת סימנים או בזביחה, ואיך בלשון הכל שוחטין הוציא משנתינו אותנו מטעות זה דלא סגי בנחירה עתה, וצ"ל דלשון תורה לחוד ולשון משנה לחוד, ולפמ"ש לעיל דכל קושי' הש"ס נחר להם מבעי' היינו אם כשיטת הרמב"ם, וי"ל באמת דר"י דמתרץ מתוס' לעולם שוחטין היינו לאפוקי נחירה ע"כ ל"ל כהרמב"ם ולא צריך לאפוקי לתירץ הש"ס, ופלפל הש"ס למסקנא כרבא דלא צריך לתירץ ר"י ושפיר סובר כהרמב"ם ומקשה ומפרק שפיר, ויש להאריך בזה ע"ד פלפול ואין רצוני בו: בעי ר"י אברי בשר נחירה וכו' פי' רש"י דרוש וקבל שכר, נ"ל דרש"י סובר דלא מבעי' ר"י רק באברי בשר נחירה כיון דנחירה כבר הותר אסורא דנבילה, רק חידשה תורה אח"כ שלא תותר הבהמה מאיסור נבילה רק ע"י שחיטה ובזה מסתפק אם נאמר דגם אברי נחירה מכבר יחול עליהם איסור דהשתא או נאמר דהתורה לא גזרה אלא בהמה שתשחט מעתה ותרצה להוציא' מאיסור נבילה לא:
תתיר אלא שחיטה, אבל מה שכבר התיר אותם הנחירה מותרי' ולא יוחזרו אברים להיות נבילה אבל לא מסופק בשעת מתן תורה אם הי' אסורי' אברי נבילה ובב"ח וכדומה כיון דאברי נבילה היו נבילה גם קודם מתן תורה רק שלא הי' נבילה אסור וכשנאמר האיסור דנבילה מה לי נבילה שכבר נתנבלה או שנתנבלה אח"כ וכן כשבאו לארץ הי' חדש אסור להם גם תבואה שהי' להם מכבר כי גם קודם שנכנסו היתה תבואה זו של חדש רק שלא הי' האיסור עליו, משא"כ באברי בשר נחירה וכהנ"ל, ולכן לא הי' לרש"י נפקותות של הרא"ש לדינא דידן לענין מי שאסר עצמו או ב"ד שגזרו ואסרו דסובר דר"י דווקא באברי בשר נחירה מסופק כנ"ל נכון וישר, ועיי' נב"י ח"ב חי"ד סי' ס"ד ועיי' טורי אבן ר"ה י"ג מ"ש שם וכבר הארכתי בדבריו בסוגי' דחדש ואין כאן מקומו ועיי' בסוף יערת דבש ח"ב בענינים אלו, עיי' יש"ש כאן ועיי' ש"ע יו"ד סי' רי"ח סעי' ב' בט"ז וש"כ מ"ש ע"ז והנה היש"ש כתב בפשיטות כאן דתיקו בדרבנן להקל ועיי' שבת ס"ה ע"ב גבי פורפת דכן סובר רי"ף ורא"ש ועיי' ביצה י"ד ע"ב באיבעי' תלתא גברא ועיי' יש"ש שם וצ"ע, ועיי' הגה"מ פ"ב מחמץ עיי':
ע"ב סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה וכו' הטור סי' י"ח הביא שיטת בעה"ט דמפרש דמיירי באוגרת, והב"י תמה עליו א"כ אפי' אחת פסולה ועיי' ט"ז, ונ"ל די"ל דס"ל לבעה"ט דסכין שיש בה פגימות הרבה היינו וכולן פחות משיעור פגימה, וי"ל מסברא הגם דפגימה פחות מקריצת ציפורן לדאית לי' אינו יוכל לקרוע הסימני' אבל אם יש הרבה מחלישים הסימני' מעט מעט עד שלבסוף נקרעי' כנ"ל מסברא, וי"ל במגירה אפי' יש בה פגימות דקות מאוד מ"מ אסור וכן ראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דקתני במתני' סתם מגירה אפי' במגירת הרופאי' שאין בשיני' כשיעור פגימה ובזה מישב קושי' תוי"ט דמגל קציר ומגירה הוי זו ואצ"ל זו ולהנ"ל א"ש דמגירה יש בו רבותא יותר עכ"ד עיי' בחדושיו, וי"ל לפי סברתו היינו טעמא דמגירה וכן בסכין שיש בו פגימות הרבה אפי' קטנים וא"ש סכין שיש בו פגימות הרבה תידון כמגירה כמו מגירה אפילו קטנה שבקטני' כן בסכין שיש בו פגימות הרבה כנ"ל וי"ל בזה הרמב"ם שאינו מביא כלל הא דסכין שיש בו פגימות הרבה ועיי' לח"מ שנדחק ולהנ"ל י"ל כי סובר דבריי' סובר דפגימה צריך שיעור ולכן נקט סכין שיש בו פגימות הרבה נידן כמגירה אפי' פגימות דקות פוסלי' וכמ"ש, אבל רמב"ם להלכתא דפסק כאמוראי דאפי' פגימה קטנה ודקה פוסלת תו א"צ לסכין שיש בו פגימות הרבה דאפי' אחת פוסלת כנ"ל עיי' וק"ל:
ואידך בחולין לא קמיירו, עיי' ריטב"א שנדחק הגם דגם בקדשים שייך דין זה מ"מ כיון דשייך גם בחולין לא קמיירי ודוחק ולפע"ד ליישב במה שנ"ל דיש לעיי' לדינא דפסקי' דאם לא בדק סכין קודם שחיטה ונאבד הסכין השחיטה אסורה אבל כשבדק הסכין קודם השחיטה ונאבד אח"כ בלא בדיקה כשר, ונ"ל דידוע דשכיח דאם יש פגימה מעוטה וקטנה כשישחט ויחתך בסכין תתרחב הפגימה ותירגש ביותר, וא"כ למ"ד דצריך פגימה כדי קריצת צפורן ופחות מזה הגם שמרגיש כשירה, אבל באופן זה אם לא בדק לאחר שחיטה תהי' שחיטתו אסורה כיון דשכיח שיופגם ביותר בעת החתך ואולי בעור נתרחב יותר ושחט הסימנים בפגימה גדולה שפוסלת, ובאמת לפי שפוסקים הפוסקים דאנן לדינא אפי' פגימה קטנה ודקה פוסלי' א"כ אין נפקותא בזה דאם הרגיש קודם שחיטה פגימה קטנה לא ישחוט בלא"ה, אבל ליש מקילי' ועכ"פ לר"ח דסובר דצריך פגימה גדולה מ"מ נ"ל כהנ"ל, והא דמותר לשחוט לכתחלה בפגימה כזו ולא חיישי' שישכח מלבדוק אח"כ ואסורה בדיעבד י"ל דלא חיישי' כולי האי שתתרחב הפגימה וישכח מלבדוק אבל נ"ל בקדשים לא ישחוט בפגימה דקה ג"כ דחיישי' שתתרחב הפגימה בתוך השחיטה ומביא קדשים לבית הפסול, וי"ל לפ"ז היינו דמשני בחולין לא קמיירי דבקדשים לא ישחוט לכתחלה בפגימה דקה ונקט ג' פגימות בקריצות ציפורן שאפי' לכתחלה כשרי' בפחות מזה, ולענין שחיטה דווקא בחולין לכתחלה כשר כנ"ל עיי' וק"ל:
האי טבחא דלא סר סכיני קמי חכם וכו' הנה הרמב"ם נתן טעם דמנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, והש"ך סי' י"ח ס"ק כ"ח תמה עליו דבש"ס מבואר דמשום כבודו של חכם הוא, ולפ"ז אם רצה למחול על כבודו רשות בידו, ועיי' פלתי מ"ש ע"ז ועיי' חדושי אאמ"ו זצ"ל דבר נאה דר"י דאמר מפני כבודו של חכם אזיל אי אין פגימה פוסלת רק כקריצת צפורן וזה אפי' מי שאינו ת"ח יוכל להרגיש וליכא רק מפני כבודו של חכם, אבל:
להלכתא דפגימה דקה וכ"ש פוסלת איכא שפיר טעמא דרמב"ם דבפ"ע לא ירגיש אלו דבריו ז"ל וש"י, ולפע"ד נראה דרמב"ם סובר דעיקר הטעם שתקנו בדיקת חכם מפני כבודו של חכם, והשתא שכבר תקנו כן מי שאינו מראה סכינו לחכם אנו חושדי' אותו שרוצה להקל בשחיטה ולכן אינו מראה לו וחשוד הוא באותו ענין וכעין המבואר בשו"ע יו"ד סי' א' סעי' י"א אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא א' ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה ועיי' ש"ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר, וכן נ"ל בזה עיי' וק"ל: ועוד נ"ל לומר דיש חילוק בשוחט ששוחט לאחרי' ליכא למחשדי' שלא ידקדק בפגימה ולא צריך להראות סכינו לחכם רק מפני כבודו, אבל בטבח שהוא השוחט ומוכר לעצמו יש בו חשד ובאמת צריך להיות כשר בישראל כמבואר, ואם אינו מראה סכין לחכם יש לחושדו, ונ"ל דר"י אמר מפני מה אמרו שצריך להראות סכינו היינו כל השוחטין אפי' בשוחט לאחרים ואמר מפני כבודו של חכם, והאי טבח דלא סר סכינו היינו כסתם טבח דבש"ס ששוחט ומוכר לעצמו בזה מנדין כדי שלא יבדוק בפ"ע ותהי' פגומה וישחט בה פעם אחרת כנ"ל וק"ל:
ודע דיש חידוש ברמב"ם דנראה דלא הי' השוחט נותן סכינו לחכם לבדוק רק הוא הי' משחיז הסכין קמי חכם ובודקו לפניו עיי' בלשונו הזהב, ואפשר טעמא דאם בודק לפני חכם בודק בכוונה יתירה שחושש אולי יטול מידו ויבדוק וימצא פגומה ויפסול אותו, וי"ל דהא דאמרו להראות סכינו לחכם שיבדוק החכם זה מפני כבודו שלא יהי' כמורה הלכה בפניו אבל מה שצריך להשחיז בפני חכם הוא כדי שידקדק ביותר וכמ"ש הרמב"ם ויש לעיין: