אור ברסלב
כתב סופר על חולין חולין › דף יא.

כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

חולין · דף יא.

דף י.

מנא הא מילתא דאזלי' בתר רובא פי' רש"י איידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקט נמי הא, ובחדושי ר"ן כתב דהכל על ר"ה קאי דאמר בהמה בחי' בחזק' איסור עומדת ע"ז סובב הולך פלפול דלעיל מנא הא מילתא דאוקמי מלתא אחזקה ועל דאמר ר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת היינו חזקה דאתי מכח רוב בהמות כשרות הן חקר עתה מנא לן למיזל בתר רוב, וצ"ע על רש"י דלא פי' כן ונדחק דאיידי וכן תמה בראש יוסף, ונלפע"ד ליישב דלכאורה צ"ע מנא לר"ה דאזלי' בתר רוב גם באיכא רעותא לפנינו כגון בא זאב ונטל בני מעיים כדלעיל מנא לן דרוב אלים כ"כ שאנו תולי' ואפי' נקבי' שלא במקו' שיניי' כמ"ש תוס' לעיל, אלא כיון דרוב עדיף מחזקה וחזקה אפי' באיכא רעותא לפנינו אזלי' בתרה ואפי' חזי' דנשתנה החזק' ונעקר' מכ"ש ברעותא כזו דבא זאב דלא ראינו לפנינו שיצאה הבהמה מן הרוב בשום פעם אלא דנקבי' לפנינו תלי' במכ"ש בד"א משנאמר דהבהמה מן המיעוט, ואף לפוסקי' בגבינו' דלא ממשיכי' הרוב כל דאפשר ואם חזי' טריפו' לפנינו חיישי' גם למפרע גם דבחזק' ממשיכי', היינו לענין רוב כיון שחזינן דהבהמה מן המיעוט לפנינו תו אין לנו לדון על שהוא מן הרוב מעולם משא"כ חזקה ויבוא' לפנינו אי"ה ביתר ביאור, אבל כל זמן דלא חזי' שיצא' מן הרוב אלא רעותא חזי' בוודאי כ"ש מן חזק' הוא דנעמיד הבהמה על הרוב ונתלה בדבר אחר והבן זה:

וי"ל לפ"ז דרש"י סובר הא דידעי' דרוב עדיף מחזק' רק אחר שידעי' ילפותא מפ"א וממילא ידעי' שוב גם אם איכא רעותא לפנינו כגון הא דבא זאב וכו' אבל מקודם שידעי' מפ"א אין לנו ילפותא על רוב כזה, וא"כ אם חקר הש"ס על ר"ה מנא לי' דאזלינן בתר רובא קשה מה תירץ מרישא של עולה או מפסח עדיין מנא לי' היכי דאיכא רעותא קצת כגון הא דבא זאב וע"כ צ"ל דש"ס לא העמיד הדברי' על דר"ה אלא סתם שאזלינן בכל דבר בתר רוב מנא לי' ומתרץ והולך ובאמת כדאית לנו ילפותא מפ"א א"ש גם הא דר"ה ג"כ וכמו שצ"ל דגם הא דרובא וחזקה רובא עדיף לא א"ש רק בתר דמייתי מפ"א כנ"ל וק"ל:

והנה שיטת ר"ח כהן דהא דרובא עדיף מחזקה ילפי' מפ"א דאיכא חזקת טומאה נגד הרוב ומ"מ מטהרי', והמהרש"א הקשה למה באמת לא נימא סמוך מיעוט לחזקה ותירץ ב' תירוצים חדא דמיעוט טריפות מיעוט דלא שכיח, ועוד דסמוך מיעוט רק מדרבנן, והנה תירץ ראשון צ"ע דא"כ איך ילפי' רוב מדלא חיישי' לטריפה ואין לנו אלא תירץ שני אבל עדיין הקושי' במקומה עומדת לר"מ דסמוך מיעוט לחזקה בוודאי דאוריי' לדידי' כמ"ש בכמה דוכתא והדרא הקושי' לדוכתא ונתקשה בכל זה בראש יוסף ולפע"ד נראה ליישב קושי' מהרש"א לר"מ, דלכאורה צ"ע איך נילף מפ"א דרובא עדיף מחזקה דלמא שאני בפ"א שמיד שקנו אותה לפ"א היינו דני' עליה' ומחזיקי' אותה שהיא מן הרוב וכשירה היא ושוב כשבא טמא לטהר ולהזות עליו לא תדחה חזקת הרוב שכבר החזקנו וסברא כזו מצינו בדוכתא טובא, ואיך נילף מזה להא דבש"ס ברוב תינוקו' מטפחו' שלשיטת תוס' היינו רוב מטפחו' בעיסה וטמאי' וודאי ולא היינו דני' על רוב זה רק כשבא עיסה לפנינו ומנא לן דבזה חזק' עיסה עדיף מרובא, וכן ברובא עדיף דיבמות ר"פ האשה שהלכה דלא היינו דנים באשה זו על הרוב ולא החזקנוה שהיא מן הרוב עד עתה ורוב וחזקה בפ"א באי' לדון עליה' ומנא לן הא מפ"א, וצ"ל כיון דמיד כשלוקחי' הפרה ע"ד לטהר טמא הוי כמו שנדון על הרוב וחזקה בפ"א. אלא אי קשי' הא קשי' הא הפרה כשנולדה מיד היינו מחזיקי' אותה שהיא מן הרוב ככל בהמה שבעולם ואם היינו רוצי' לשוחטה קודם שהחלטנוה לפ"א היינו יכולי' לשחוט ולאכול ע"פ הרוב לכן גם לפ"א נוכל ללקחה כי הרוב מוחזק אצלינו ואין החזקה דוחה הרוב. ועיין סברא כזו בהפלא"ה סוף פ"ק דכתובות לענין אין הולכין בממון אחר הרוב כיון שהבעלי' מוחזק ואין יכולי' להוציא מחזקתו אבל אם הי' צריכי' בלא"ה לדון על הרוב והיינו הולכי' אחרי' שוב כשבאנו לדון נגד חזק' ממון ג"כ אזלי' בתר הרוב שכבר מוחלט לנו הגם שלא בא לפנינו מקורם ענין לדון על הרוב מ"מ כ"כ עיי"ש וכן בנדון זה שהיינו אומרי' שהפרה מן הרוב לשחוט ולאכול אותה וכבר עומד' מוחזק מן הרוב לכן נוכל לסמוך גם כשבאנו לדון נגד הטמא,:

ומניין לנו ברוב תינוקו' מנפחו' בעיסה ורוב מתעברו' עיי':

לכן נלפע"ד דהרבינו חיים כהן אית לי' שיטת הרמב"ם דפסק ספק דאוריי' מה"ת להקל וא"כ מעולם לא היינו צריכי' להעמיד ולהחזיק הבהמה על הרוב דמן הספק ג"כ מותרת, ועתה נגד חזק' טומאה ע"כ אנו צריכי' להתחיל לדון על הרוב דאל"כ היינו מעמידי' הטמא על חזקתו ושפיר התחלת החזק' הרוב בבהמה זו עתה ומ"מ עדיף מחזקה ומוכח שפיר כנ"ל, וי"ל לפ"ז ר"ל דסובר ספיקא דאוריי' לחומרא כמ"ש האחרונים דהא סבר ר"פ ספק אכל חתיכה אחת ועיי' פלתי בשער הספק ולדידי' אין ראי' מפ"א די"ל כקושיתי יען היינו סומכי' על הרוב לשוחטה ולאכלה, וי"ל דר"מ סובר סמוך מיעוטא לחזקה כי התם ברוב תינוקו' מטפחו' ורוב מתעברו' וזה ליכא למילף מפ"א, וחכמים כהלכתא דספק דאורייתא לקולא שפיר ילפו מפ"א דרובא וחזקה רובא עדיף כנ"ל ליישב עיי' בכ"ז וק"ל:

ועיי' בריט אלגזי בבכורו' דמביא מתשוב' מחנה אפרים דלא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה רק היכי דרוב וחזקה בגוף א', משא"כ בפ"א דהרוב בבהמה וחזקה בטמא ול"ק מידי ממילא קושי' מהרש"א, וצ"ל מהא דרוב תינוקות מטפחות וחזק' עיסה שג"כ בשני גופי', ומתשוב' מהרי"ט דסמוך מיעוט לא אמרי' רק ברוב הטבע ולא בשאר רובא עיי"ש:

והקשה בספר שעה"מ מאחר דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאית לנו קרוב מקרא דוהיה העיר הקרובה א"כ ידעי' ממילא מקו"ח דאזלי' בתר רוב, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב ליישב דבאמת קורבא גופא מטע' רוב דרוב רגל המהלך בסביבו' עירו הקרובה ובני עיר יוצאים ובאי' דרך עירם יותר מבני עיר אחרת והוי כעין רוב אלא שהוא רוב גרוע וקאמר רוב מעלי' עדיף מקורבא וכל זה בתר דידעי' דאזלי' בתר רובא תלי' טעמא דעיר הקרובה מטעם רובא ורוב מעלי' עדיף וקרא בדלא נפישא, אבל אי לא הוי ידעי' בשום מקום דאזלינן בתר רובא לא הוי אפי' טעם קורבא אלא מגזה"כ או מטע' שכתב הרא"ע עיי' בו ואפי' איכא דעדיף נמי קורבא עדיף ובעלמא לא בתר רוב ולא בתר קורבא אזלי' עכ"ד הקדושי' וש"י: ובתחלת הרעיון הי' נלפע"ד כי אין כאן קושי' דוודאי בלא ילפותא כלל נדע מסברא ולא יכחיש שום אדם בעולם כי רוב סברא הוא הן רובא דאיתא קמן הן בליתא קמן, אלא דמקשה הש"ס מנא לן דמותר לסמוך על זה באיסור והיתר ולא נחוש דלמא מ"מ מן המיעוט הדבר הזה שאנו דני' עליו וע"ז מייתי ילפותות, ואומר מעתה כי אין ללמוד מקורבא דעגלה ערופה די"ל דשם ציותה תורה אם אנו מסופקי' מאיזה העיר הוא ומאיזה העיר יביאו העגלה ימדדו העיר והקרובה היא המחויב' ולא אחר' וכי כן מעולם לא נתחייבו שאר עיירו' הרחוקו' כי התורה כך ציותה והטילה תחלת החיוב על הקרובה דאיכא סברא יותר שמשם הוא וממילא אנו אומרי' כי רוב סברא יותר דמרוב יביא ועל הרוב מוטל החיוב ועל השאר לא הי' התחלת המצוה מעיקרא ומשא"כ באכילת איסור שאסרה התורה טריפה ואסרה כן בקרבן, מנא לן להתיר לסמוך ולאכול ולהקריב על הסברא שהבהמה מן הרוב ועל זה הוצרך להביא ילפותות האמורו' כאן כנ"ל נכון ופשוט. אלא שצ"ע הא דילפי' באמת מעגלה ערופה דאזלי' בתר קורבי' ולפמ"ש אין ללמוד משם צ"ל למסקנא דכבר הוכחנו דאזלי' בתר רוב כיון שנוטה להיות יותר מן הרוב ממה שיהי' מן המיעוט כן ילפי' דסמכי' אקרוב מדחזי' בע"ע דקורבא איכא סברא שיהי' מקרוב יותר ממה שיהי' מן הרחוק כנ"ל וק"ל: אתי' מרישא של עולא הראשונים הקשו מכאן על הרמב"ם דפוסק ספיקא דאוריי' לקולא א"כ איך הוכיח מכאן דאזלי' בתר רובא במקו' דספיקא להחמיר כגון דאתחזק איסורא. וראיתי בפלתי שכתב כי הוכחת הש"ס מדמקריבי' בשבת ושבת איקבע איסורא ע"כ דאזלי' בתר רובא עיי' בו בפנים, ומאוד דבריו צ"ע דנעלם ממנו במח"כ דברי תוס' בסוגי' דבלא"ה הקשה מאי מועיל בדיקה לענין שחיטה בשבת ותירץ דמזה לא מוכח דכך התירה תורה לדחות שבת מספק כמו לענין פ"ל, וגוף דבריו דשבת איקבע אסורא לא נ"ל לדעתי העני' דאתחזק אסורא שייך בשבת באפוקי יומא שמסופקי' אם עדיין שבת או לא הוי אתחזק אסורא דשבת שאיתחזק היום ועיי' מג"א ריש הלכות תענית, ואיקבע איסורא היינו חתיכה אחת משתי חתיכות איכא בשב' כגון דאיכא לפניו מחובר ותלוש ואינו מבחין אם חותך המחובר או התלוש היינו איקבע איסורא, אבל כשמסופק אם זה שחותך הוא תלוש או מחובר ואין לפניו אלא דבר א' זה לא מקרי איקבע משום שיום השבת קבוע דעכ"פ:

אם גם דאיסור שבת קבוע שלא לחתוך מחובר אבל קבוע ג"כ דמותר לחתוך התלוש ושוב איכא ספק זה כמו חתיכה אחת ואינו יודע אם חלב או שומן ואיסור חלב על כל ישראל קביע' וקיימא, ומהשתא במקריב קרבן בשבת שמותר ואינו יודע אם הוא כשר והוא קרבן או לא הוי כחתיכה א' שבהמה לפניו ואינו יודע אם שחוטה מותר בה או לא ואין זה איקבע לדעתי וזה ברור נכון ופשוט:

וכבר נודע תירץ הגאון חות דעת זצ"ל בסי' ק"י דהתורה לא דברה על הספק דהיינו דציותה על האיסור נבלה או חלב לא נאכל היינו וודאי חלב ונבלה, והיכי דציוה שנקריב עולה או חטאת וכדומה היינו וודאי עולה ולא ספק ושפיר מקשה הש"ס אלו דבריו ז"ל עיי' בו, וצריך לבאר א"כ מאי מוכיח הש"ס מפסח דאמר רחמנא עצם לא תשברו בו ואיך בדקי' לי' הכא י"ל לענין איסור ספיקא מותר וא"כ מותר לשבור העצם דלמא לאו פסח הוא שימצא טריפה:

והא דעצם לא תשברו היינו בוודאי כגון שבדק ומצא' כשר שוב איסורא הוא וזה הקשה בחור מופלג א', ובתחלה השבתיו מדאיצטרך בו לדרשא בכשר ולא בפסול והלא נדע שבפסול כשר מדבודק מספק טריפה כשר ואי גם בפסול לא ישבר א"כ איך בדקינן וע"כ מדאיצטרך בו ש"מ דהי' אפשר להקריב פסח בלא שבירת עצם כלל וע"כ דאזלי' בתר רובו ושוב עוררני רבני מופלג א' כי א"צ לכל זה וטעותא הוא דהא וודאי רוב איכא סברא יותר ממיעוט וכי כן בוודאי אסור לשבור עצם דלמא טריפה היא דלא הוי ספק השקול דקרוב שכשר הוא, אלא דהקושי' איפכא מנא לן דלא ניחוש מ"מ למיעוט דלמא מקריבי' משום ספק דאורייתא דעכ"פ ספק מיעוט טריפות לא יגרע מספק השקול וזה נכון:

ובדברי ח"ד הנ"ל מיושב קושי' תוס' משבת דלענין שבת הדרינן דספיקא דאורייתא לקולא ולפמ"ש לעיל דשבת לא מקרי איקבע איסורא לענין זה, ויש מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם כמובן ומהתימה כי בעל ח"ד לא נחית לישב קושי' תוס' בדברי' מהנרא' כי ס"ל כהפלתי דשבת הוי איקבע אסורא וכבר כתבתי לעיל הנלפע"ד בזה, עיי' רמב"ם בפ"ט מהלכ' ט"מ הלכה י"ג שכ' שבתות ספק לקולא דלא כפלתי ועיי' תירץ לקושי' ראשונ' בטורי אבן חגיגה באבני מלואי' דף ד' ע"א ד"ה איצטרך קרא תירץ נכון מאוד עיי"ש:

ויש לעיי' ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה יו"ד אשר זה לשונו בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרו' אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתיך, ועיי' כ"מ שם שתמה דהא בש"ס בזבחים ע"א ע"ב יליף מדרש מן הבקר להוציא את הטריפה, ונדחק שם דהרמב"ם סובר דאסמכתא בעלמא או דרוצה לומר גם בלא קרא אסור משום הקריבהו עיי"ש, ולפע"ד הי' נראה כי הרמב"ם שביק ילפותא מקרא דמשום הדרש מן הבקר לא הוי ידעי' רק בוודאי טריפה אבל לא ספק דהי' מותר ככל ספק דאוריי' לקולא אבל מטעמא דהקריבהו נא לפחתיך נ"ל דאסור גם ספק דסובר הרמב"ם מכיון שאסור באכילה להדיוט ואינו ראוי' לצרכו הגם כי ספק דאוריי' רק מדרבנן לחומרא שנחוש לטריפה מ"מ עכ"פ מקרי הקריבהו נא לפחתיך ולדעתי ההסברה כך איך תקריב לה' מה שאסור לך ולא תרצה לאכלה איך תקריב לה' מגונה ומתועב אצלך ומדויק כן בלשון הרמב"ם שנולד בה אחת מן הטריפו' אותה באכילה, מה רצה באריכ' הזה לא הול"ל רק שנולד בה אחת מן הטריפות ומה לנו אם אוסרי' אותה באכילה ופשיטא שטריפה אסורה באכילה, אלא דכל ענין הקריבהו נא לאו משום דטריפה מאוסה להקריב רק מאחר שטריפה אסורה לנו באכילה לכן לא יקריב לה' מה שאין ראוי לעצמו וכי כן גם ספק דאוריי' שאסור מדרבנן ממילא אסורה לגבוה מטעם הנ"ל ולדעתי טעם זה דאוריי' הוא שהדבר מאוס ולכן שביק הרמב"ם הקרא דמן הבקר דמשם לא הי' מוכח בספק טריפות דמותר מן התורה, וש"ס י"ל דמייתי רק דרש הזה י"ל דאזיל ספק דאוריי' לחומרא א"כ די בדרש דמן הבקר, אבל הרמב"ם להלכתא דספק דאוריי' לקולא כא די בדרשא זו קרא בתורה הוצרך להביא מהקריבהו נא וכיון דצריך להביא מן הקריבהו נא שוב לא מביא פסוק אחר כנ"ל, ועדיין יש לפקפק דהוי לש"ס להביא מהקריבהו נא לענין איסורי וחומר' דרבנן בטריפות דמשום הקריבהו נא אסור להקריב וכנ"ל, וזה דלא כדברי ספר חות דעת הנ"ל כמובן עיי' וק"ל:

הערופה כשהיא שלימה הקשה תוס' דלקמן דרשי' זאת בערופה עיי' לקמן ר"פ השוחט כ"ז ע"א מ"ש בישוב קושי' תוס' רחב משם:

אתי' מפרה אדומה וכו' הקשה תוס' דלמא משו' דאיכא חזק' דפרה בת שתי שנים ומיהא:

כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת נגדה חזק' טומאה, ולכאורה צ"ע לענין מאי קאי קושי' תוס' לתירץ ראשון דלעיל דלרב אחי ב"י אזיל דל"ל חזקה מקרא, א"כ אין מקום לקושי' תוס' דכיון דידעי' חזקה ממילא ידעי' רוב כקושי' תוס' לעיל, ואי לתירץ ר"ח כהן א"כ לא מתרץ תוס' מידי דעדיין מנין לנו דרוב עדיף מחזקה דלמא משו' דאוקי חזקה כנגד חזקה, וצ"ל דתוס' קאי בתירץ ראשון דלעיל ועפמ"ש הר"ן דלא מוכח מפ"א לא רוב ולא חזקה, די"ל דשניהם יחד יצורפו ועליהם סומכי' ולא על רוב או חזקה לחוד כצ"ל כוונת תוס' אלא שקיצר, אבל עדיין לא ניחא לפ"ז מה שכתב די"ל דאיכא חזקת טומאה המנגדת עדיין מנא לן דעל רוב לחוד סמכי' בכ"מ דלמא רוב לא עדיף לסמוך עליו ורוב וחזקה יחד מצורפי' יחד ועדיפ' מחזק' טומאה, אבל רוב לחוד מנא לן דראוי לסמוך עליו דלמא רק עדיפ' אית לי' ממיעוט שלו וממילא מחזקת חזקת חיים דבהמה נגד חזקת טומאה דטמא ולכן סמכי' על חזקת חיים בצירוף רוב וצ"ע לכאורה ומוכרח אני לומר כי תוס' סובר לולי דרוב עכ"פ כמו חזקה לא היינו סומכי' על רוב וחזקה נגד חזקת טומאה דהוי אמרי' אוקי חזקה מול חזקה והרוב המסייע לחזק' חי על סברה העודפת בצד לא היינו סומכים לולי שענין רוב הוא דבר שיש לסמוך עליו עכ"פ כמו חזקה ולכן בשאוקי חזקה נגד חזקה נשתייר לנו רוב שיש לסמוך עליו בפני עצמו ושפיר כתב תוס' די"ל דכאן איכא חזקת טומאה המנגדת וממילא מוכח דסמכי' על רוב לחוד בשאר מקומו' עיי', ולפ"ז מוכח דלמסקנא דחזקה שאינה מבוררת דאינה חזקה ונשתייר רוב נגד חזקת טומאה ורובא ע"כ עדיף מחזקה אי אפשר לומר דעדיפותא דרוב לא שקיל כחזקה אחרת רק עדיפות יש לו נגד חזק' אחת ומכרעת ליזל בתר רוב דהרי כתבתי דתוס' ל"ל כן אלא כיון דאיכא דבר המנגד דבר המכריע צריך להיות ענין וסברא שיש לסמוך עליו במק"א בפני עצמו וע"כ צ"ל דרוב כמו שתי חזק' ממש ולכן רובא וחזק' יש לרוב עדיפו' על החזק' דאוקי חזקה נגד הרוב ונשתייר עוד כמו חזקה ועלה סמכי' כנ"ל, עיי' לקמן ק"מ ע"א מ"ש בשם פ"מ שהקשה מדלא הוכיח מצ"מ ומ"ש עליו בעני' וגם הבאתי שם אח"כ קושי' מספר שיח יצחק על דלא הוכיח מתקח לך דע"כ אזלי' בתר רוב דלא יוכל לבדוק האם עיי"ש מ"ש:

ועיי' תשוב' הריב"ש סי' שע"ט מסופק אי רוב דוחה שתי חזקות ועיי' נב"י קמא רוצה להוכיח דרוב עדיף מב' חזקות, ולפמ"ש מוכח מדברי תוס' דסובר עכ"פ דרוב כמו שני חזקות ואם רוב נגד שני חזקות אין החזקות מכריעות ושקולים הם, אבל עדיין אין מוכח דרוב עדיף מב' חזקות כמובן עיי' בכ"ז:

ובילדותי אמרתי ונדפס משמי בתשוב' אא"א זקני הגאון מה"ע איגר זצ"ל [ח"א סי' קצ"ח] דיש ראי' משיטת רש"י לקמן פ"ו ע"א דרוב תינוקו' מטפחין בשרצים והאי רובא דוחה לחזקת טהרה דעיסה וחזקת טהרה דתינוקות ואתי רוב תינוקות מטפחי' ודחי לשני חזקות אלו, ובאמת לר"ת שם דתינוקו' בוודאי טמאים ורוב מטפחי' לא מוכח מידי אבל מדתוס' לא פליג על רש"י מהאי טעמא ג"כ ורש"י סובר ע"כ כן דרוב עדיף משני חזקות נראה כי כולם מסכימים לדין זה וזה ראי' מוכרחת לכאורה ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו הביא דברי וקלסי', אלא שיש לפקפק דלמא דווקא לקמן שכבר היינו דנין על התינוקות שטמאי' משו' הרוב קודם שבא לפנינו וכבר החזקנו הרוב י"ל שוב כשבא עוד לפנינו העיסה בחזקתו אין דוחי' הרוב ואין מצרפים עוד השני חזקות, משא"כ בעובדא דריב"ש ששני החזקות כבר מוחזקי' אצלינו שאשה בחזקת א"א ובעלה בחזקת חי ושוב כשבאנו לדון דבעלה מת והוא מרוב נטבעי' במים שאל"ס מי הגיד לנו כי יודחו החזקות המוחזקות לנו מרוב זה, ובזה יש לדחות גם ראי' הנב"י מהא דאזלי' בפ"א אחר הרוב הגם דאיכא חזק' שאינו זבוח וחזק' טמא, ולזה י"ל שאני בפ"א שכבר החזקנו הרוב קודם שבא לפנינו ליקח אותה לפ"א תמיד כל הבהמו' מוחזק' נגד חזקה שאינו זבוח והיינו שוחטי' ואוכלי' אותה ושוב כשנרצה ליקח אותה לפ"א לא יודחה הרוב ולא יצורפו שני החזקות יחד, גם לזה הסכים אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו לקמן פ"ו ע"א עיי' בזה:

והנה שיטת תוס' ורוב פוסקי' דחזקה שאינה מבוררת אינה חזקה ובגבינה שנעשית ונמצא' פרה אחת טריפה אפי' אחר יב"ח מ"מ לא אוקמי' אחזקה, ונראה כי סובר דמשום רוב לא אתינן עלה כיון דחזינן לפנינו כי יצא בהמה זו מן הרוב שטריפה לפנינו לא ממשיכי' הרוב דעתה נטרפה כיון שרוב בהמות כשרות בשעת שחיטה וחיות וזו נטרפה היא מן המיעוט ותו אין לדון בה מצד:

רוב כלל, הגם כי בחזקה ממשיכי' החזקה ואמרי' השתא דאתרע כמו גבי נגע וכדומה ורובא עדיף מחזקה, צ"ל מ"מ בהא רוב גרוע דחזק' כבר ראינו בעינינו כי הדבר כן הוא ואמרי' עד עתה כך הי' והשתא אישתני משא"כ לענין רוב כיון שהיא לפנינו מן המיעוט שוב אין מקום לרוב כלל אדרבא רוב כשרים ולא נטרפים לעולם עיי' אבל שיטת הר"ש הזקן אינו כן אלא גם הרוב ממשיכי' כל האפשר וגם אם לפנינו שהוא מן המיעוט אמרי' השתא הוא דיצא מן הרוב, וכן סובר הרא"ש שכתב דיש לומר כיון דרוב בהמות כשרות הן אפי' תוך יב"ח יש להכשיר ומסיים דרובא עדיף מחזקה נ"ל כוונתו כי מזה הוכיח דינו דמה חזקה אמרי' השתא הוא דאיתרע מכ"ש ברוב דעדיף ממנו כנ"ל:

ולהמעיין בלשון וסידור הרא"ש יראה שיש כאן תמיה דתחלה כתב דין פשוט דאין לסמוך על חזקה שאינה מבוררת וגבינות שנעשי ונמצא' אחת טריפה גם אחר יב"ח אין להחזיק הבהמה, ואח"כ כתב דין דסירכו' דאיכא ס"ס וכתב ועי"ל דכיון דאיכא רובא אפי' בתוך יב"ח, לדבריו האחרונים נסתר כל דינו שכתב בתחלה לענין גבינה ולמה כתב ועי"ל בתר דין דסירכו' דנראה דעיקרו קאי להקל בסרכות ובאמת לא כן הוא כי גם דין הראשון נסתר לגמרי וצ"ע לכאורה, וליישב דבריו נ"ל בשנדייק בלשון הר"ש כפי שהביאו בר"ן ז"ל ובשם ר"ש אמרו שאין לאסור הגבינו' מטעם זה שאפי' ת"ל שאין הולכין אחר חזקה כזו מ"מ שאני הכא דהוי חזקה דאתי' מכח רובא ורוב בהמות כשרות לפיכך אמרי' עכשיו הוא שנטרפו עיי' בו, וצ"ל מה המשך יש לרוב עם חזקה שאינה מבוררת דכתב גם דלא אזלי' בתר חזקה כזו מ"ת וכ"ו הול"ל בפשוט דהוי חזקה מכח רובא, וגם צ"ב מה ענין חזקה דאתי' מכח רובא הול"ל בפשוט דהוי רוב דרוב בהמות כשרות הן, ועיי' בספר בני אהובה בתשובה שבסוף הספר שמדקדק ג"כ כזה ומ"ש שם קשה בעיני להסביר, והנלפע"ד ליישב כל זה הוא דר"ש סובר דכל מה שאנו יכולי' להמשיך הרוב אנו עושי' ואומרי' עתה הוא שיצאה מן הרוב, אלא באופן שאם נאמר שעד הנה היתה מן רוב כשרות צריכי' אנו לומר שנעשה בבהמה מעשה חדש שלא הי' כשנולדה ואח"כ נעשה ונתחדש ביותר אמרי' כי נולדה כך וכמו שהיא עתה לפנינו כן היתה מעולם, וא"כ אם הבהמה תוך יב"ח שאנו יכולי' לומר שנולדה כך בטרפותה שניקבה הריאה וקרום של מוח וכדומה שיכול להיות מבטן אונד וכברא' חסירה ולא נתהווה בה דבר המנטריפה ואם נאמר כשנולד היתה מן הרוב נצטרך לומר שאח"כ נוצר בה חולי ומכאוב שנטרפה בו והיתה פעם כא כמו שאנו רואי' לפנינו זה לא אמרי', אבל כשכבר חיתה יב"ח ואם על חזקה זו לא סמכי' לומר כמו שחיתה עד עתה שלא נטרפה כן נוקמי שתהי' לעתיד זה לא אמרי' כיון שלא היתה החזקה מבוררת אבל עכ"פ נודע שנולד כשירה וע"כ לנו לומר שאח"כ נטרפה ונולד בה מעשה חדש אלא שאין אתנו יודע למתי נשתנה ונטרפה אנו אומרי' מצד הרוב כי עכשיו נטרפה ונעשה מעשה הנעשה ושינוי שנשתנה, כי בעבור שאזלי' בתר הרוב לא צריכי' לחדש דבר בבהמה ולפ"ז אומר דהר"ש מתיר דווקא בבהמה שנטרפה אחר יב"ח וכן הוא מסתמא כיון שאין חולבו' אלא א"כ יולדות ופרה אין יולדות עד אחר שתי שני', ובלא"ה י"ל כי דווקא לאחר יב"ח קאי וכן מורה מ"ש ור"ש כתב שאין לאסור הגבינות מטעם זה שאפי' ת"ל שאין הולכי' בתר חזקה כזו היינו בשעברו יב"ח אין לסמוך דחזקה שאינה מבוררת היא מ"מ שאני הכא דהוי חזקה דאתי מכח רוב כוונתו דגם דחזק' לא מעלה ולא מוריד מ"מ עכ"פ נתברר לנו עתה שכשירה היתה בשעת לידה ונתחדש בה מעשה מחזקי' אותה שכשירה היא עד שנשחטה מכח רובא דרוב בהמות כשרו' הן וממשיכי' הרוב כיון שסוף כל סוף צריכי' אנו לחדש מעשה חדשה כמ"ש וא"ש לשון הר"ש שבר"ן עיי', וי"ל מעתה כי הרא"ש בועי"ל שכתב סובר ג"כ דווקא כשלא צריכי' לחדש מעשה אז ממשיכין הרוב ולא כשצריכי' לחדש מעשה אלא בסרכו' שאינם נולדי' מסתמא מבטן ואנו לא חוששי' כלל לעגלי' דלא שכיח והאחרוני' מכריעי' עיין תב"ש סי' ל"ט ע"ד] כשמתחילי' לאכול נתהוו הסירכו' ועכ"פ לא ימצא שיהי' סרכו' מבטן אמו וסתמא דמלתא שנולדו אח"כ בתוך הזמן סובר הרא"ש דבזה שפיר ממשיכי' הרוב כיון שע"כ נתהוו אחר הלידה ונשתנה מכמות שהיתה שוב הדרי' דממשיכי' הרוב כל האפשר ואפי' תוך יב"ח שרי, והא"ש דהרא"ש העמיד הא דועי"ל אפי' תוך יב"ח שרי מטעם הרוב דווקא על דין דסרכו', ובשאר טריפות דווקא אחר יב"ח, ואפשר סובר כי לענין שאר מיני טריפות אפי' אחר יב"ח אסור כיון דאיכא מ"מ תוך יב"ח כיון:

דמיעוט חולבו' אע"פ שאינם יולדות ולכן אוסרי' גם לאחר יב"ח, משא"כ בסרכו' גם בתוך יב"ח יש להתיר כמ"ש עיי' בכ"ז כי הוא דבר נכון וק"ל:

ויש לעיין דנראה מכל הפוסקים דאלו איכא חזקה בבהמה היינו מתירי' הגבינה והמעיי' במרדכי בפ' הזרוע דכתב שם לענין גבינת בית אוניקי' אע"ג דבמקום דאיכא חזקה ורוב גם ר"מ לא חייש למעוטי ושם איכא רוב בהמות שאין נשחטי' לע"ז ואיכא נמי חזק' היתר לבהמה י"ל כיון דגבינה עצמה ליכא למימר העמידה על חזקתה חזקה דבהמה לאו כלום הוא עיי' בו, ונ"ל כוונת דבריו דסובר הגם דפסקי' מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, מ"מ דווקא כשאנו דנים על האם אבל כשאין לנו לדון על האם כלל ואין נפקותא עוד באם עצמה אין חזקת האם מועיל לבתה, ועיי' סברא זו בקדושין ס"ו ע"א ובתוס' ד"ה מאי חזית דמקשה על רש"י דתלי' בפלוגתא דמכשיר בה מכשיר בבתה, ועיי' בראשונים שם ובפ"י דבזה כ"ע מודי' כיון דאין לדון על האם כלל ועיי' בהפלא"ה כתובות סוגי' דראוה מדברת, וכן צ"ל כוונת המרדכי כיון דאין הבהמה לפנינו לאכול ממנה ואין אנו דנין בה כלל אין להחזיק הגבינה מכח הבהמה, וצ"ל הגם דוודאי איכא אופן שאנו רואי' הבהמה מהגבינה לפנינו ואנו דנין עליה' גם לענין אכילה מ"מ גזר ר"מ על הסתם גבינות כנ"ל כוונת המרדכי, וא"כ צריך עיון בנמצא' הבהמה טריפה ואין אנו יודעי' למתי נטרפה אבל עכ"פ טריפה לפנינו ואין לנו נפקותא בבהמה עצמה כלל איך נתיר הגבינה מטעם חזקת הבהמה גם כשחזקה טובה היא ובאמת לפמ"ש המשמרת דאיכא ספק אם נטרפה הבהמה אח"כ א"כ הי' מקום לדון על הבהמה עצמה, אבל כבר נדחה ועיי' בט"ז, וא"כ צ"ע כהנ"ל עיי', ועי' תשובת מהרי"ל סי' קס"ב ד"ה אלף שפכומי' מ"ש ודבריו צריכי' ביאור עיי"ש, ועיי' ש"מ סוגי' דמומין לענין חזק' בת לאב מה שחקר על זה ממקוה דמועיל חזק' מקוה לטמא ומ"ש שם לחלק עיי' וצ"ע: ע"ב אחי' ממכה אביו ואמו עיי' ב"ש באהע"ז סי' י"ט מה שנתקשה בדברי הרמב"ם מסוגי' דלעיל מנא לן דאוקמי מלתא אחזק' ולא אמר ממכה אביו ואמו, וזה פ"ק כי אין החזקו' דומו' דסוקלי' ושורפי' על החזקה היינו שלא ראינו מעולם שהדבר כן הוא בוודאי, אלא שחזק' המנהג הוא שראינו בנה כרוך אחריה וכדומה שם וזה ילפי' ממכה אביו ואמו מנא ידעי' שנהג עמה כאיש ואשה ובעל רוב בעילות ע"כ שאזלי' בתר חזקה כזו שחזקה שנהג עמו ככל בעל עם אשתו וראינו שבשאר דברי' הנהוגי' בין איש ואשה נהג עמה מסתמא גם בבעילה כן. אבל לעיל מקשה מנא לן דאוקמינן מילתא אחזקה היינו מאחר שראינו דבר שכן הי' נאמר שכן תהי' בלי טעם וסברא וזה ילפי' מנגע ול"ק קושי' ב"ש וזה פשוט וכ"כ אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו לעיל, ומסוגי' כאן ג"כ קשה דהא הכא ילפינן רוב ממכה אביו ואמו ורמב"ם [הל' א"ב פ"א ה"כ] כתב דילפי' חזקה מזה. כבר כתב בסדרי טהרה רסי' קפ"ה דלולי דאזלי' בתר חזקה כזו לא הי' יכולי' לסמוך על רוב בעילות אחר הבעל דלמא לא נהג עמה כאיש ואשתו וע"כ דאזלי' בתר חזקה, ובזה לא די דלמא המכה הזה ממיעט שזינתה וע"כ דאזלי' בתר רובא ואמרי' מסתמא נוצר מרוב בעילת של בעל ולא מבעילה של הנואף עיי' בו בפנים והוא נכון ופשוט:

והנה תוס' הקשה דלמא משום דהעמד האם בחזק' צדקת, וצ"ל לפמ"ש הפ"י גיטין י"ז דחזקת כשרות ג"כ רק משום רוב דרוב ישראלי' כשרים א"כ ש"מ דאזלי' בתר רובא, וצ"ל דכוונת תוס' דעכ"פ לא מוכח דאזלי' בתר רוב א' דלמא בזה דווקא דאיכא חזק' צדקת שלא תזנה וגם רוב בעילות אחר הבעל וא"ש, והנה הת"ח הקשה איך מקריב כהן קרבן דלמא אם אביו זינתה וע"כ דרוב בעילות אחר הבעל, וכבר תירץ בראש יוסף מהגאון מה"ח כהן זצ"ל לפי דברי מהרש"א דלמסקנא ליכא חזקת צדקת די"ל נאנסה וכ"ז באשת ישראל דאנוסה מותרת לבעלה אבל באשת כהן דאנוסה אסורה לבעלה אמרי' בוודאי היתה אומרת לבעלה ומועיל חזק' צדקת אלו דבריו ז"ל, וצריך להבין קצת א"כ יש מקום לומר דמכה אביו שצותה התורה להורגו באופן שידענו שזה אביו באשת כהן והרי ש"ס נדחק למצוא אופן דשייך הדין בשום פעם ועל זה אמרה התורה וכן י"ל בבן כהן וק"ל:

ודע דיש לעיין להמבואר בסוטה [כ"ז א'] דנסתפק הש"ס גם דאמרי' רוב בעילות אחר הבעל בפרוצה ביותר מהו עי"ש וי"ל לכאורה עדיין מה מועיל ברוב בעילות אחר הבעל דלמא היא פרוצה ביותר אבל לא קשה דאיירי שאנו יודעי' בה דאינה פרוצה ביותר, אלא דקשה דלמא פעם זינתה ומהמיעוט נתהווה הוולד אבל כשנלך בתר רוב א"ש, אבל יש לדבר בזה בקושי' הת"ח מכהן דלמא אם אביו זינתה. וע"כ דרוב בעילו' אחר הבעל עדיין מי: ניחא דלמא אם אביו היתה פרוצה ביותר ולא שייך רוב בעילות אחר הבעל וע"כ צ"ל דאוקמי' אותה על חזקתה חזקת צדקת שלא היתה פרוצה ביותר אלא דיש לחוש לנאנסה פעם במקרה וע"ז שייך רוב בעילות אחר הבעל, אלא דלפי"ז לא הועיל לנו תירץ הגאון מהר"ח כ"ץ הנ"ל דאוקמי' בחזק' צדקת דלא נאנסה, לפמ"ש דחזק' צדק' ג"כ מטעם רוב אלא דקושי' תוס' די"ל דהוי תרי רובא, ולפמ"ש ליכא תרי רובא דהא בלא חזקת צדקת יש לחוש שהיתה פרוצה ביותר וא"כ ליכא רוב בעילות אחר הבעל וכי כן ליכא אלא חד רוב שנסמוך עליו שמרוב נשי' היא דכשרות וממילא באשת כהן בכלל זה שלא נאנסה וא"כ מוכח עכ"פ דאנו סומכי' על רוב א' לחוד כמובן והדרא קושי' הת"ח נידוק מכאן דאזלי' בתר רוב עיי' אלא באמת לא פשיטא לש"ס בסוטה דבר זה אם ברוב פרוצי' אמרי' רוב בעילות אחר הבעל או לא ולכן לא יוכל למיפשט מכהן ועל גוף דברי פ"י בגיטין דחזקת כשרות לאו מחזקת הגוף רק מטעם רוב נחלקו ופלפלו בו אחרונים עיי' בתשובת בית אפרים בי"ד סי' ב' עיי':

וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי ככולה פי' רש"י דלא לימות דכתיב ושפטו העדה, עיי' נב"י תנינא [יו"ד סי' ר"י] מ"ש בפירוש דברי הש"ס ורש"י ועיי' בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בביאור יותר:

ומ"ש תוס' בתירץ שני דכל עיקר דין טריפה שהרג הוא מטעם שהוא עדות שא"א יכול להזימו, ומקשה הש"ס מעדי' זוממי', לא זכיתי להבין דאם הי' מקשה הש"ס דלמא הורג עצמו טריפה הוא לא הי' מועיל ס"ד דש"ס וכי תימא דבדקינן לי' ולא הי' צריך להא והתני' ברבי אומר דהא אנו דנים דלמא כשימצא טריפה אינו עדו' שיוכל להזים דהא טריפה הרגו וא"כ נתגלה דבחנם נהרג דנהרג עפ"י עדות שאי אתה יוכל להזימו ואם הי' מקשה הש"ס מהורג עצמו לא הי' צריך לאריכות כ"כ וצל"ע:

והתני' ברבי אומר וכו' יש לעיי' דלמא באופן שלא נהרג ע"פ עדותן רק נגמר דינו. ועד שלא נהרג מת מחמת חולי וכדומה. ופשיטא שבאופן זה אם הוזמו העדים אח"כ דעושי' להם כאשר זממו דהא לא שייך ולא כאשר עשו דהא לא עשו דעל פיהם לא נהרג, וא"כ באופן זה שפיר י"ל ששוב בדקוהו ומצאו שלם ושוב הורגי' העדי' ועושי' להם כאשר זממו, וא"ש לפמ"ש תוס' ד"ה ודלמא וכו' כן י"ל בזה א"כ יאמרו העדים אנו לא רצינו להרגו כיון שלא נהרג על פינו דלמא טריפה הוא אלא דדברי תוס' נראי' רחוקי' בדברי ש"ס ועיקר חסר ועיי', ולפמ"ש רמב"ן בתורה בטעם דעדי' שנים נאמני' יותר מראשוני', ובטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה יש לעיין מ"מ בדין שכתבתי באופן שמת מעצמו ושוב הוזמו ואכ"מ להאריך בזה:

רב אשי אמר אתי' משחיטה עצמה, צ"ל כל אמוראי דמייתי ראי' מקרבנות וש"ס דחי איך לא ידעו להביא ראי' משחיטה עצמה דלמא במקום סייף נקב הוי, י"ל דלכאורה צ"ל איך מוכיח מדלמא נקב קרום של מוח דעולה ופסח דזה הוי כמיעוט דמיעוט דלאחר שבדקנו כל טרפות ולא מצאנו ואיך ניחוש שטריפות זה בו, אלא דלפמ"ש המרדכי בפ' הזרוע א"ש דכללא הוא דמיעוט דמיעוט לא הוי אלא משני דברים כמו רוב גבינות מעידי' אותם בקיבות בהמות ואם רוב קיבו' עגלי' ג"כ לא נעבדו א"כ מיעוט עגלים מיעוט דמיעוט, אבל כשיש גם בבהמה א' מני אלף שנשחטה לע"ז שוב לא הוי מיעוט דמיעוט עיי' בו היטב, וא"ש כן לענין טריפות דכל מין טריפות בפ"ע אינו בסוג מיעוט דמיעוט, אבל י"ל עדיין דלחשש שמא במקו' נקב שחיט אין לחוש דלאחר שבודקים הושט ולא נמצא בו נקב ונימא דאיקרה דבאותו מקום שחתך בסכין שם הי' נקב זה הוי כעין נפילה דחד דלא אמרי' שאיקר' כ"כ כן בזה, כן סברת אמוראי עד רב אשי דהוכיח מ"מ מזה כנ"ל לבאר הדבר:

והנה פי' רש"י אתי' משחיטה עצמה דאיירי בה עד השתא צ"ל מה רצה בזה ומה ראה על ככה כי על שחיטת קרבנות קאי דלמא על שחיטת חולין. ואין לומר ברש"י דאיירי בה עד השתא היינו על ר"ה דלעיל נשחטה הותרה דהא רש"י ריש סוגין לא פי' דסוגי' על ר"ה קאי, נ"ל כי רש"י סובר כרשב"א וחידושי ר"ן דאין מוכח מבשר תאוה כלום דדיברה תורה נגד יצה"ר, וע"כ דרב אשי על שחיטת קדשים קאי דאיירי מני' לעיל כנ"ל, ובזה נ"ל ליישב כוונת רש"י לקמן פסח וקדשים מאי איכא למימר פי' רש"י דאמר רחמנא ואכלו את הבשר וכו' וצ"ע מה ראה על ככה לפרש כי הקושי' מאכילת הפסח ושלמים, דלמא הקושי' כפשוטו מהקרבת קרבן דלמא טריפה הוא ולהנ"ל א"ש מדמוכח דע"כ רב אשי על הא דלעיל קאי היינו על קדשים כמ"ש, וצ"ל למה אמר:

רב אשי דאמר רחמנא שחוט ואכול ולא כקנו בפשוט דאמר רחמנא הקרב קרבן, ומהכרח לומר דרב אשי לא ברירא לי' דרשא דמן הבקר כי דאוריי' היא ובאמת כתב הכ"מ הל' איסורי מזבח פ"ב ה"י] לרמב"ם דסובר אסמכתא בעלמא הוא וכבר הבאתיו לעיל, ולכן לא הוכיח רב אשי רק מאכילת קדשים דציותה התורה שיאכלו הכהנים והבעלים וטרפה אסורה ע"כ דאזלי' בתר רוב וא"ש לישנא דרב אשי, וא"ש ג"כ פי' רש"י על פסח וקדשים דהקושי' מאכילת בעלים כנ"ל וא"ש עיי' והא דמייתי ש"ס פסח וקדשים ומפרש רש"י קדשי' שלמים דאכילת בעלים ולא פי' שאר קדשי' שהכהני' אוכלי' וצ"ע לכאורה, נ"ל דמכהנים ליכא ראי' כ"כ דכבר הותר להם מליקה בהדי' כן הי' מקו' לומר גם טריפה, [עיין מנחות מ"ה א'] אבל מבעלים איכא בוודאי ראי' כנ"ל וק"ל:

לר"מ דחייש למעוטא וכו' בפלתי בשער הספק נתקשה למה הקשה דווקא לר"מ הלא חברותא קדמאי ר"ע ודעימי' סוברי' דחיישי' למעוטא ולמה הקשה ופלפל דווקא לר"מ עיי' בו, והנה מהא דמכות ז' ע"א ל"ק דהא עיקר כמ"ש תוס' במכות שם דהוי מרבו בבדיקו' עד שהי' עדות מוכחשת ועי' רשב"א כאן, אלא קשי' מתנאי דבכורות שסוברי' דחיישי' למעוטא וצ"ע לכאורה, ונלפע"ד ליישב דלכאורה יש לעיין מאי ראי' איכא מהקרב' בהמות ומשחיטה עצמה דאמר רב אשי דאזלי' בתר רובא, דלמא טעמי' דאוקמי' בהמה אחזקת חי דהיינו כמו שאנו רואי' הבהמה עתה לפנינו חיה ומתנענע כן תעשה מעשה זה לעתיד וכן בשנה הבאה ובימי' ארוכי' תעשה כן ולא תשתנה וע"כ שאינה טריפה דאם היא טריפה לא תחי' ותשתנה מכמות שהיא עתה ומנא לן דמשום רוב הוא. ואין להקש' אם לא אזלי' בתר רוב איך נאמר שמסתמא תחי' לשנה הבא' אולי טריפה היא ולא תוכל לחיות, זה אינו דאין אנו מחזיקי' ודני' אם היא טריפה או כשירה אלא שאנו אומרי' חזק' כמו שהיא עתה שיש לה רוח חיוני ומתנענע הולכת ממקום למקום כן תעשה לעתיד עד שיודע לן שמתה וממילא ע"כ שכשירה היא, אלא די"ל דש"ס אזיל אם לשמא ימות חיישי' ועיי' גיטין כ"ח ע"א, אלא דקשה לפ"ז מאי מקשה ר"מ האיך אכל בישרא הלא ר"מ סובר שם דלשמא ימות לא חיישי' ואין ראי' מזה דניזל בתר רובא:

אבל א"ש לפמ"ש תוס' שם והוכיח דע"כ דר"מ דלא חייש לשמא ימות דווקא לזמן מועט אבל לזמן מרובה חייש וכבר ביארו האחרוני' דזמן מועט היינו לכל היותר כ"ז ימים ועיי' יער דבש ח"ש, וא"ש דמקשה ש"ס לר"מ דע"כ סובר דלזמן מרובה חיישי' לשמא ימות והאיך אכל בישרא דהא לא מחזקי' הבהמה שלא תמות אחר יב"ח משעה שרוצה לשוחטה ודן עליה, והא"ש דעל אינך תנאי אין קושי' די"ל כקושיתי וי"ל שסוברי' גם לזמן מרובה לא חיישי' לשמא ימות ועיי' פ"י גיטין שם וא"ש וק"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה