כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף י.
השוחט בסכין ונמצאת פגומה, צ"ל לשון ונמצאת משמע:
שאחרי' מצאוה פגומה, ולא נקט בפשיטו' השוחט בסכין ומצאה פגומה שהשוחט אחר שבדק כדרכו מצאו פגום. והלא דבר הוא, ולהמעיי' ברש"י יראה דקדוק הנרגש שפי' שידוע הוא כששחט בדק קודם שחיטה וכו' נראה כי סובר ג"כ שאנו מוצאי' הסכין פגום אחר השחיטה אבל ידוע לנו שהשוחט בדק קודם השחיטה, ונלפע"ד דהנה ר"ח סובר דגם בלא שיבר בה עצמו' תלינן בעצם המפרקת איפגם ולרש"י לקמן אין לתלו' בעצם המפרק' יותר מבעור וכהנרא' משיטו' הפוסקי' דבעצם מפרק' סברא יותר לתלו' מבעור. אבל באמת בשניה' אין מצוי שיפגום הסכין אלא דסובר ר"ח אם מצאו פגומה וקודם שחיטה בדק וע"כ ממעשה השחיטה נפגם תלינן יותר בעצם משנתלה בעור, ולכאורה הי' מקום לומר באם שחט א' לפנינו ולא היינו מכירי' אותו אם מרגיש בפגימת הסכין ואנו אומרי' רוב מצוי' אצל שחיטה מומחי' הם ובוודאי אומן הוא בבדיק' הסכין, אבל הא' כשנמצא אח"כ פגימה בסכין ששחט בה מקוד' שנתלה בעצם המפרק' ביותר נתלה כי הי' פגימה זו קודם השחיטה מכבר שנפגם באיזה דבר ותא חזי הרי כל השיטו' מודי' אם לא בדק סכין קודם שחיטה ונאבד דאסור דסתם סכין אינו בדוק כמ"ש הרשב"א, וא"כ ביותר מצוי' לתלו' שהי' פגום מעיקרא באיזה דבר שיהי' משנתלה בעצם מפרקת, ובוודאי אם השוחט בעצמו בדק אח"כ ומצאו פגום חזי' דמרגיש הפגימה ואין לחוש כי פגימה זו קודם השחיטה היתה כיון שבדק הסכין גם לפני השחיטה. אבל כשאחר בדק והוא לא בדק והלך לו ואין אנו מכירי' אותו ה"א דנחוש שאינו בקי בבדיקת הסכין והפגימה מקודם השחיטה קמ"ל דלא דרוב מצוים אלים טובא, והיינו דקתני ונמצאת פגומה שאחרי' מצאו פגומה וכהנ"ל, וא"ש דפי' רש"י שידוע הוא היינו שידוע לנו שבדק קודם השחיטה אבל הלך לו וכמ"ש וא"ש:
והרווחנו בזה ליישב מה שנתקשה ברשב"א מנא לש"ס באמת דר"ח גם בלא שיבר סובר דלמא בעצם דמפרק' איפגם, ולהנ"ל י"ל דהי' קשה לש"ס אם ר"ח דווקא בשיבר בה עצמות קאי איך ס"ד דנתלה דסכין הי' פגום קודם שחיטה והשוחט לא הרגיש כיון דאדרבא ביותר יש לתלות בשיבר עצמות שראינו לפנינו משנתלה שכבר פגום הי' ושוחט לא חלי ולא מרגיש ואם הי' קתני רק במצאה השוחט פגומה דר"ח סובר דתלינן לקולא ג"כ הוי ידעי' אפי' לא מצאה הוא רק אחרים דתלינן בשביר' עצמות וע"כ דר"ח גם בלא שיבר בה עצמות קאי ותלי' בעצם מפרקי וה"א שפיר כיון דעצם מפרק' לא שכיח שיפגום נתלה יותר בפגימה שלפני השחיטה קמ"ל וכמ"ש, ומר"ה דייק ש"ס שפיר דאזיל כשמעתי' ומייתי סייעתא מטבל וכו' דהא הוא אמר חיישי' שמא בעור נפגמה, ולא תלה בפגימה שקודם שחיטה עיי' וק"ל:
בשלמא ר"ה כשמעתי', הנה הרמב"ן סובר דבנאבד הסכין לר"ה אסור כמו אם מצא הסכין פגומה, וכן דעת בדק הבית, דסובר דבשיבר בה עצמות אי אפשר שלא יפגום וא"כ ליכא רעותא בסכין מדנמצאת פגומה דידעי' בבירור דבעצמו' ששיבר בה נפגם ומ"מ אוסר ר"ה ע"כ משו' דהוי כנאבד הסכין ואי אפשר למיבדק תו, וכי כן מה לי נפג' ונשבר הסכין או נאבד, ורשב"א במשמר' השיב לו דשיבר בה עצמו' אינו וודאי שיהי' פגום דיוכל להיו' שהברזל חזק מאוד ואינו נפגם אלא מאחר שאנו מוצאי' פגימה מסתברא ביותר לתלו' בשביר' עצמו' מבשחיטה ור"ח סובר דתולי' ור"ה סובר דאין תולי', אבל בנאבד מותר עיי' בפנים, והוכחת רמב"ן לפי הנראה מדקאמר ש"ס ר"ה כשמעתי' ואם בלא נאבד לא צ"ל כשמעתי' כיון דאיכא רעותא לפנינו וע"כ אפי' בנאבד אוסר, והרשב"א דחה דאי לאו דשמעתי' הוי תלי' לקולא דאין ספק מוציא מידי וודאי, ועיי' פ"י האריך, ולפע"ד נרא' הוכחת רמב"ן מדקאמר הש"ס בשלמא ר"ה כשמעתי' וכלל הוא כל היכי דאמר כלשון הזה בשלמא משמע, ושוב מקשה הש"ס אלא ר"ח מאי טעמא משמע דפשיטא כדברי ר"ה, ומזה הוכיח רמב"ן דר"ה קאי גם בנאבד הסכין וזה אינו פשוט לאסור כיון דליכא רעותא וקשה לאסור מ"מ י"ל דר"ה כשמעתי' עד שיוודע לך וגם נאבד הסכין בכלל, אלא ר"ח דמתיר אפי' בנמצא רעותא מאי טעמא להתיר אפי' בלא שמעתא דר"ה ראוי לאסור דהא עדיין לא אסיק סברא דלא אתי ספק ומוציא מידי וודאי ומקשה שפיר לר"ח כנ"ל, אלא דלשיטות דעצם מפרקת יותר פוגם מעור ואיירי דוודאי נגע בעצם ותירץ דהוי ספק וודאי קאי גם למסקנא וא"כ י"ל דקושי' הש"ס כך הוא בשלמא ר"ה כשמעתי' דהיינו אוסר אפי' בשיבר עצמו' דידע דאיכא וודאי ומ"מ אוסר י"ל מ"מ מחמיר כשמעתי, אבל ר"ח דמתיר אפי' בעצם מפרק' בלא שיבר עצמו' קשה למה מקיל בזה ומתרץ דמ"מ נגד עור הוי וודאי:
פוגם, אבל י"ל דרמב"ן סובר כשיטת רש"י דעצם מפרקת אינו פוגם יותר מעור או דאיירי בלא נגע, וע"כ צ"ל דבה"א כשמתרץ עצם וודאי פוגם סובר דר"ח דווקא בשיבר בה עצמות מתיר ולמסקנא ליתא לתירץ זה ועיי' מהרש"א בזה, ושפיר הוכיח הרמב"ן כנ"ל לבאר עיי':
והנה הרשב"א הקשה עליו מדלעיל ריש מכילתין באוקימתא דרב אסי בישראל מומר ושוב מקשה אי ליתא לסכין וכו' אם נימא בנאבד הסכין דיעבד אסור א"כ בדיק' אחרונה היא העיקר ובדיקה ראשונה לא מעלה ולא מוריד א"כ למאי צריך כלל בדיקה ראשונה, וע"כ דבדיקה שלאחר השחיטה רק לכתחלה כשירה, חוץ משנאמר דרב אשי כר"ח ס"ל אלו דבריו, ולפע"ד עדיי' צ"ע מאי קאמר הש"ס כולהו כר"א לא אמרו הלא י"ל דל"ל דרב אשי משום דכרב הונא ס"ל, ואפשר י"ל דבאמת זה דברי הש"ס די"ל הא דרבא ולפי הפשט אין לנו טעם למה ל"ל הא דרבא ולהנ"ל א"ש דכרבא דאמר בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ע"כ לר"ח אמר והם כר"ה ס"ל ול"ל ממילא הא דרבא וא"ש ועדיין יש להקשות דהכא מקשה רבא לסיוע' לר"ה נראה דכר"ה ס"ל ואיך אמר דינו, וצ"ל דהדר בי' אח"כ וקבל התירץ סכין איתרע וכו' אלא לפ"ז ל"ק רבא מאי טעמא לא אמר כשמעתי' די"ל דקודם דהדר וסבר כר"ה אמר אוקימתא זו. ובאמת אחר דהדר וסובר כר"ח ואז אמר דינו דמומר בודק סכין ומותר לאכול משחיטתו בלא בדיקה אחרונה, ובאמת הדר גם באקימתא, וא"ש לפמ"ש שם דקושי' הש"ס מדאמר חדא בכותי וחדא במומר דהול"ל רישא במומר וא"ש עיי' בכ"ז וק"ל:
לא לאתוי' ספק שהה ספק דרס עיי' רשב"א ור"ן לענין נשמט הגף וכדומה, וצ"ע איך יליף ספק טריפה מספק שחיטה, ומצאתי ראיתי אחרי רואי בתב"ש שנתקשה בזה והאריך מאוד עיי' בו:
ע"ב הלכתא כר"ה, כתב רש"י ועל ידי הי' מעשה והורה לי ר"י בר"י בעוף לאיסור, וצ"ל מה רצה בזה ומאי רבותא כאן דפסקי' כוותי' דר"ה, וראיתי בראש יוסף שהרגיש בזה וכתב כי ה"א בעוף שעורו רך תלי' יותר בעצם קמ"ל, ועדי' לא נחה דעתי בזה, דבעוף גם העצם רך הרבה יותר מבבהמה. והנלפע"ד לפמ"ש תוס' דטעמא דר"ח מטעם ס"ס ספק בעור ספק בעצם וספק שלא שחט נגד הפגימה, וטעמא דאנו מחמירי' בזה ול"ל כדר"ח מבואר בש"ך סי' ק"י עיי"ש והנה בתוס' נדה (ב' ב' ד"ה התם) כתב עוד ספק שמא במיעוט בתרא איפגם, וכאן שביק ספק זה ונ"ל דרש"י סובר דבבהמה ליכא אלא שני ספיקות משא"כ בעוף איכא ג' דבבהמה צריך לשחוט כל השני סימני' דוחק לומר שבקנה ששוחט מסתמא תחלה שהוא קשה הרבה יותר מושט לא איפגם ובושט איפגם במיעט בתרא ואין ספק זה כדאי לצרפו להקל ויותר מסתבר לומר דבקנה איפגם מבושט, וליכא אלא תרי ספיקא שמא בעצם איפגם שהוא קשה מעור או שלא שחט נגד הפגימה, אבל בעוף י"ל שפיר דבמיעוט בתרא דקנה איפגם וכבר הוכשר העוף ברוב סימן א', והי' מקום לומר דבעוף יותר להכשיר קמ"ל רש"י בשם ר"י בר"י דגם בעוף לאסור כנ"ל וא"ש:
ולפע"ד נראה דבאמת בין בעוף בין בבהמה ליכא רק תרי ספיקו' דספק שמא במיעוט בתרא איפגם כתבתי דליתא בבהמה ובעוף י"ל ליכא ספק שמא בעצם איפגם, דאם לא שחט שני הסימני' איך נגע בעצם הגם שיוכל להיו' שמן הצד נגע מ"מ לא שכיח בשלמא בבהמה ששוחט שני סימני':
ועכ"פ רוב הסימני' י"ל שנגע גם בעצם ולצרפו לספק משא"כ בעוף כנ"ל וק"ל:
ועיי' בש"ע סי' י"ח סעי' י"ג בשחט בסכין ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ושוב נמצאת פגומה שחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר, ועיי"ש ט"ז וש"ך, וראיתי בפלתי הקשה דלסברא זו קשה מהא דאמרינן בחולין אינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא דקאמר הגמרא מסתברא דתלינן מדתלינן בזאב, ולסברא זו י"כ דווקא בבא זאב דכבר נאבד מנגד עינינו ויצא בהיתר שוב תלינן בזאב משא"כ במצאנו דאינקבא דלא יצא' בהיתר והניח בצ"ע, ולפע"ד נראה דל"ק דהא הט"ז מסביר כיון שאנו מצריכ' בדיקה ולא החזקנו הסכין שאינו פגום לכן אם נמצא' פגומה אין כאן חזקה להתיר משא"כ כשנאבדה מיד וכבר החזקנו והכה בריאה אנו מצריכי' בדיקה היינו משום סרכו' ולא משום נקבים כמבואר. וא"כ לא היינו מסופקים בנקבים כלל והיתה הבהמה מוחזקת אצלינו בשע' שחיטה שאין לה נקבים רק על הסרכו' נסתפקנו ושפיר מדמה הש"ס הא לנטל זאב דתלינן בו כנ"ל פשוט וק"ל:
עיי' לעיל ג' ע"ב מפנקס זה מ"ש בדין שוחט שנמצא שאינו יודע בישוב קושי' הד"מ סי' פ"א, והש"ך:
סי' א' כתב דמי שהמיר או הזיד בשחיטה אנו מחזיקי' אותו בוודאי עיי' בתב"ש, ועיי' בספר שב שמעתתא דבר נכון שכתב דכל עיקר הפלפול הוא אם נאמר ששכח מכבר או לא והיינו אם מעשה זה נעשה מכבר או לא וכן במקוה אם מקוה זו חסרון שלפנינו מכבר נעשה או עתה, אבל שנאמר כמו שעשה מעשה זה כן כבר נעשה ג"כ מעשה אחר זה וודאי לא אמרי' וא"כ מי שהמיר או הזיד בשחוטה לפנינו לא נאמר שכמו כן כבר הרע מעשיו וחטא לה' וקלקל בשחיטה במזיד במרד ובמעל זה לא אמרי' שאין לנו לחדש מעשה שלא ראינו ולא ידענו אלו דבריו ז"ל ומה מאוד מתקו וש"י, שוב ראיתי בתשוב' בית אפרים חלק יו"ד סי' ב' שפקפק על סברת הש"ש הנ"ל היינו דדברי ת"ש נחי' לענין מומר דהוי כמקוה דחסר ואתאי דבוודאי לא פקר בב"א ומכבר הוי מן הקלי' קלי הדעת ואין לסמוך על שחיטתו למפרע עיי"ש, אבל בוודאי גוף סברת הש"ש דבמקום דלא שייך זה אין אנו מולידי' מעשה חדש הגם דאיכא לרעותא לפנינו וגם לתרתי לרעותא לא מצרפי' עיי':
דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שעורא, צ"ע מנא לן דאזלי' בתר חזק' דלמא בנגע כשמוצא אח"כ הנגע כמו שהיתה בשע' ראיתו לא חיישי' דלמא בצרה הנגע ושוב נתגדל כי זה וודאי לא חיישי' כיון שאנו מוצאי' אותה כמו שהיתה מעיקרא, וע"כ צ"ל דכל עיקר הוכחה כמ"ש תוס' באופן שנחסר לפנינו אח"כ, ומוכח מדברי תוס' דברה"ר אין מטוהרי' רק בליכא חזקת טומאה אבל באיכא חזקת טומאה לא, והגם דבסוטה כתב תוס' לעיל דאיכא רגלים לדבר דטומאה. מ"מ חזק' לא הוי אבל בחזק' טומאה בוודאי טמא ועיי' ריש נדה פלוגתא דר"ש ורבנן, והנה הניח תוס' בקושי' כאן דלמה לא נימא דאוקמי אחזקת טהור בצירוף רעותא דחזקת נגע. ובנדה תירץ דשאני מקוה די"ל חסר ואתאי, ועיי' תשובות ח"צ (סי' ג' ד"ה ואני תמה) דתמה על דברי תוס' נדה והעלה דביותר אנו תולי' שנחסרה הנגע בשבע ימי הסגר משנאמר דנחסר' במעט זמן משראה עד שהסגיר, ובזה מתרץ לחלק בנגע ב"א בלילה בין ראהו מבערב חי ללא ראהו וצ"ע לדבריו מנא לו להוכיח כלל חזקה מנגע דלמא שאני נגע דתלינן יותר שנחסר בתוך זין משנאמר שנחסר במעט זמן וצ"ע, ובנב"י חלק קמא חיו"ד פקפק ג"כ ע"ש, והנה תוס' הקשה מרעותא לפנינו וגם מאחד משני' שנטמא מ"מ ולא תירץ עיי' דבר נכון בתשובת חמדת שלמה ביו"ד סי' ד' עיי"ש:
אלא לאו משום דאמרי' אוקי אחזקה, כתב תוס' דאי"ל דווקא להחמיר אזלינן דבדאוריי' אין לחלק בין קולא לחומרא, ודברי תוס' צריכי' עיון וכבר עמד בפ"י עליהם דתינח כשנדע דטעמי' משום חזקה שפיר י"ל בדאוריי' אין חילוק דחזק' מועלת גם להקל, אבל מנא לן דאזלי' כלל בתר חזקה דלמא טעמא משום ספק דאוריי' לחומרא, ונלפע"ד ליישב דלכאורה צל"ע מנא לן למילף מנגע כל החזקו', דטמא מוקמי' אחזקת' כבש"ס נדה מנא לן הא הא לא החלטנו מעולם שמסתמא יהי' טמא כמו עתה אדרבא יודעי' אנחנו מיד כשנטמא כי לא יעמוד בטומאתו ויעשה כל אשר בידו לטהר עצמו וימצא מקוה לטהר ולא דמי לנגע דמעצמו ישתנה אמרי' אחזקה כמו שהי' כן עתה ומעולם לא עלה על דעתינו כי ישתנה ומיד היינו אומרי' מסתמא כמו שהיה כן יהי' ולא יתחדש מעשה חדש וכן בטהור אוקמי אחזקה שמסתמא כמו שהי' כן הוא ולא ישתנה ממה שהי', אבל בטמא מנ"ל וצ"ע לכאורה, ולכן נ"ל כי מאי דאמרי' מנא לן דאוקמי מילתא אחזקה לא חקר על דבר שראינו שהי' כך שלא סלקא אדעתין שנשתנה מכמות שהי' דמהיכי תיתי דלא אתי ספק ומוציא מידי וודאי ע"ד שיתברר לנו שנשתנה ולכן בטמא עד דנתברר לנו דנטהר לא אמרי' שנטהר דלא אתי ספק ומוציא מידי וודאי שהי' ברור לנו שהוא טמא, וזה מסברת חוץ אלא דמקשה מנא כן על הא דר"ה דאוקמי' אחזקה אפי' באיתרע לפנינו כי הא דר"ח בסכין ועיי' במהרש"א ומהרמ"ל דש"ס על ר"ח לעיל קאי וע"ז מקשה כיון דלפנינו שאשתני ואין צריכי' לחדש מעשה חדש מנא לן דנימא להמשיך החזקה, וא"ש דהא דמוקמי' הטמא אחזקתו שבריש נדה היינו דלא ראינו לפנינו שנשתנה ויצא מחזקתו, הגם דאיתרע שנכנס למקוה אין זה רעותא דאדרבה הרי חסר לפנינו דחזק' מקוה אישתני שפסולה לפנינו אבל חזק' טומאה לא איתרע שלא נפסקה בוודאי לפנינו דעל זה אנו דנים עיי' בכ"ז וא"ש, והא"ש דברי תוס' דע"כ מוכח מנגע מטעם חזקה מחמיר דאי משום ספק ולעולם לא אזלי' בתר חזק' נגע היכי דחסרה לפנינו א"כ נוקמי הטהור אחזקה דחזקה זו ידעי' מסברת חוץ דל"ל רעותא בלא ילפותא מנגע וע"כ צ"ל דאוקמי הנגע אחזק' ואזלי' בתר חזקה גם דאית לה רעותא לפנינו:
בוודאי וכי כן אין חילוק בין קולא לחומרא כנ"ל ליישב וק"ל, ועיי' בספר קונטרס החזקות מהגאון שמן רוקח זצ"ל מ"ש בישוב דברי תוס': תניא דלא כראחב"י וכו' עיי' בחידושי ר"ן מ"ש, ועיי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי יב' מש"כ בזה: