כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף ח.
אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה, ונ"ל מדלא אמר שחט בסכין מלובנת, ונקיט ליבן סכין גילה לנו ר"ז דווקא כשידע שהסכין מלובן ונזהר שלא להטות הסכין לצדדין אז שחיטה כשירה אבל כשלא ידע לא ואי הוי נקט שחט בסכין מלובן ה"א אפי' לא ידע שהוא מלובן וכדי לשלול זה נקט ליבן סכין וידע שהוא מלובן אז אם שחט כשירה והוא כסברת רבינו יונה שברא"ש בחד תירץ כנ"ל נכון וק"ל:
ועיי' רא"ש שהביא לחלק בין לכתחלה לדיעבד דליבן סכין רק דיעבד מותר, ולפיכך צריך בדיקה אתלת רוחתי' ואין סומכי' על זהירתו אפי' אומר אני אשחוט ולא אטה כדרך שאמרו לעיל ובמוקדשי' לא ישחוט שמא יגע בבשר ע"כ, ולדידי צ"ע ראי' זו דלמא באמת אם אמר שישחוט ויהי' זהיר לא חיישי' שמא יגע ויטה ולא ידע דאמרי' כיון שמכווין להזהר גם אם יארע מקרה שמ"מ נגע ידע שהטה ונגע, אבל לעיל במוקדשי' לא ישחוט גם דיכווין דעתו חיישי' שמא בתוך הולכה והבאה יהי' נוגע וגם אם ידע ממנו מ"מ עבר אאיסור שהביא קדשים לבית הפסול וטמא אותם, אבל מנא לן מלעיל דחיישי' דיטה ויגע ולא ידע ולצ"ע:
והנה הרי"ף לא מביא הא דר"ז וכתבו הראשוני' דנפיק לי' מדפסקי' דצריך בדיקה אתלת רוחתא ע"כ ס"ל דר"ז דבה"ש מירווח רווח, ולולי דברי הראשוני' ז"ל הייתי מישב באופן אחר, הכה תוס' כתב מדמקשה ש"ס והאיכא צדדין משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הושט במה ששחט טריפה, כראה מתוס' דגם דפסקי' לקמן ל"ג ע"ב יש טריפות לחצי חיות מ"מ לא פשיטא שאם במה שכבר שחט נעשה הנקב שיהי' טריפה אלא מכאן מוכח כן דהי' מקום לומר גם דיש טריפות לחצי חיות ואם נשחט הושט וניקב הבני מעי' טריפה מ"מ בושט עצמו במה שכבר נשחט אם ניקב י"ל כשר לולי שמוכח מסוגי' דכאן כן ועיי' ש"ע י"ד ס' כ"ו ובט"ז ובש"ך שם, וי"ל כי הרי"ף סובר הא דפשיטא לש"ס כאן דטריפה אם ניקב מה ששחט היינו דסובר כמו דיש טריפות לחצי חיות כן דימה ש"ס שיהי' זה טריפה ומקשה בפשיטו' על ר"ז, והנה לקמן ל"ב ע"ב סובר ר"ז אין טריפות לחצי חיות. וקאמר הש"ס והדר בי' ר"ז ורב אחא דחי דלמא לא הדר בי' וכו' וי"ל דש"ס הקשה כאן בפשיטו' לר"ז דאזיל לפי דפשיטא לש"ס לקמן:
דהדר בי' ר"ז וסובר דיש טריפות לחצי חיות וסובר ש"ס ה"ה במה שכבר נשחט וניקב ומקשה שפיר וצריך לחדש בה"ש מירווח רווח, וכן לקמן י"ז ע"ב רב יימר הוכיח מר"ז דסובר בה"ש מרווח רווח היינו דסובר ג"כ דר"ז הדר בי', אבל באמת לפי דהקשה רב אחא ודחי דלמא לא הדר בי' וכו' א"כ לא מוכח מר"ז מידי, והא"ש כיון דחזי' דרב יימר לא פשיטא לי' דבה"ש מרווח רווח אלא מר"ז מכח הקושי' והאיכא צדדים. וכיון דלרב אחא דלא הדר ר"ז כא מוכח מידי לכן לא הביא הרי"ף הא דר"ז די"ל טעמא דר"ז דס"ל אין טריפות לחצי חיות ולכן סובר ג"כ דמה שכבר נשחט אין מטריף בניקב הגם די"ל מ"מ דמטריף הגם דאין טריפות לחצי חיות מ"מ לא מוכח דסובר דמטריף בכך, אבל אנן דס"ל יש טריפות לחצי חיות א"כ גם אם ניקב מה שכבר שחט טריפה בהכרח כסברת ש"ס כאן ולכן לא הביא הרי"ף הא דר"ז כלל דלא מוכח כלל דר"ז סובר בה"ש מרווח רווח כנ"ל עיי' וק"ל: ועיי' תבואת שור שחידש דטעמא דרי"ף דל"ל כלל חדודו קודם ללבונו אלא בב"א ומביא סיעתא מש"ס יבמות עיי' בו, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון דיש גורסי' ברמב"ם כי שחט בסכין מלובן פסול ויש גורסין טריפה עיי' רא"ש ר"ן וטור ולהנ"ל ניחא דלטעם ראשוני' דלא פסק רי"ף ורמב"ם להא דר"ז דל"ל בה"ש מרווח רווח אבל חדודו קודם ללבונו ס"ל א"כ דעל השחיטה פסול דלא הוי פסול בשחיטה אלא שניקב במה שכבר שחט, אבל לדברי התב"ש א"כ הוי פסול בשחיטה ששורף ושוחט בב"א עכ"ד וש"י:
חבטא קדים או הבלא קדים צ"ע למה לא מסופק אם בב"א באו חבטה והבלא כדס"ד בר"ז דשחיטה ושריפ' בב"א באי' וצ"ע:
סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא, פי' דברי תוס' עיי' פלתי סי' יו"ד, וצ"ע להסביר כיון שעכ"פ נהנה ורוצה בשחיטה, ואין זה בכלל בטלה דעתו כיון שבכל יום ויום בהמות נשחטות וסדר העולם כן הוא, ועל מה ולמה יהי' מותר שמקלקל גוף הבהמה הלא הקלקול הנאתו ועכ"פ נהנה מן הסכין של ע"ז, ולא זכיתי להבין, ומשו' זה נ"ל סובר הרמב"ם דלכתחלה לעולם אסור בין לשחוט ובין לחתוך, רק במסוכנת אסור אפי' בדיעבד היינו דוודאי אסור לשחוט אפי' בריאה כיון שנהנה עכ"פ כקושיתי, אלא דלענין שתאסר הבהמה שבלא"ה פליג הרא"ש דאין הבהמה מתהווה מן האיסור ואין הנאתה מרובה כ"כ והרמב"ם פליג דאפי' בדיעבד, י"ל דווקא בשוחט מסוכנת וחותך חתיכה דאינה ראוי' להקרבה דאין בה קלקל כלל והנאתה מרובה, משא"כ כשמקלקל בדיעבד מותר כיון שעיקר הדבר קלקול הוא, אבל מדין הנאה לכתחילה מסכין לעולם אסור, ולרוב הפוסקי' צל"ע עד יבא מורה ויורינו:
הדבר נזרקה מפי חבורה ה' יחיי"ז דצ"ע מכיון שהתחיל לשחוט וכבר עשה אותה טריפה או נבילה אם יפסוק מלשחוט תמות ולא תהי' ראוי' לאכילה כלל, וכי כן כשגומר השחיטה מתקן הוא ואיך מותר לו לגמור השחיטה דמתקן הוא, וצ"ל כיון מאחר שנגמר השחיטה עכ"פ הסכין קלקל הבהמה ממה שהי' ראוי' לנו קודם שעשה בה הסכין מעשה מקלקל מקרי, ועיי' דמיון לזה בע"ז מ"ח ע"ב מה שמשביח בנבי' פוגם בצל, ומותר לכתחלה לנטוע תחת האילן הגם שמשביח בתחלה בימות הגשמים ואם לא השביח בנבי' היתה הפרי מופסדת מפגימת הצל והנבי' משבחת פגימת הצל מ"מ מאחר שנגמר הפרי ליכא פסידא ולא שבח סוף כל סוף אין לבעל הפרי הנאה מאילן אם הי' נטוע שם או לא, כן בזה מאחר שנשחט ונגמר מעשה הסכין אין לבעלי' הנא' בו אדרבא קלקל הרבה והפסיד, ואפשר גם ר"י דע"ז דפליג על רבי יודה כאן כצ"ל ועדיין יש לעיין, ועיי' פי' המשניות לקמן סוגי' דשוחט בשבת מ"ש בענין תחילה וסוף שחיטה, אלו דבריהם, ואפשר י"כ עפמ"ש הפלתי די"ל מצוה לאו להנות ניתנו ואין שחיטה הנאה ובאמת לתנייהו לדבריו כיון דאין חיוב לשחוט הבהמה רק הרוצה לאכול הבהמה ישחטנה ואין זה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברא, אבל אם כבר התחיל לשחוט נ"ל דמצוה היא משום בל תשחית עכ"פ אם יפסוק לשחוט ותמות ותתנבל ושוב לא הוי בכלל הנאה אלא בכלל מצות לאו להנות ניתנו עיי' בכ"ז, ועיי' באבני מלואי' א"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ב שהעיר בהך דשחיטה ועיי' רשב"א יבמות ק"ד ע"ב מה שמסביר בלאו להנו' ועכ"פ א"ש דברי הפלתי עוי':
ותיפוק לי' משום שמנונית דאסורא וכו' פי' רש"י אע"ג דהוי מקלקל אסור לחתוך משום שמנוני' דאסורא דנבלות שנבלעו בסכין עיי' מהרש"א שנתקשה למה פי' רש"י דקושי' הש"ס דווקא על חיתוך ולא על שחיטה ונ"ל עפ"י שהקשה:
רשב"א לעיל אי בה"ש מרווח רווח א"כ לקמן בשוחט בסכין של נכרים איך פליגי אי קולף אי מדיח הלא בה"ש מרווח רווח ותירץ כגון דידע שנגע, אבל צ"ע מאי מקשה הש"ס תיפוק לי' משו' שמנונית י"ל באופן דשמר הטיב שלא יגע, ונ"ל משו' הא פי' רש"י דקושי' הש"ס לא קאי רק אחתך, אלא דצ"ל מאי מקשה הש"ס דלמא בחותך חתיכה צוננת ואם כי עכ"פ צריך הדחה הוי לש"ס לשנוי' דהדיח הסכין תחלה ולא צריך לשנוי' בסכין חדשה, ונ"ל דלכן פי' רש"י דהקושי' על בליע' הסכין, וע"כ צ"ל דרש"י סובר דדוחקא דסכינא גם בצונן כצ"ל וא"ש:
ועל פי דברים אלו נ"ל ליישב דברי הרא"ש התמוהים שנתקשה בהם המהרש"א, די"ל דש"ס הוכיח מדקתני מותר והלא משום שמנונית אסור לכתחלה על דעת לקלוף כשיטת הרא"ש בעצמו ועיי' יש"ש שהקשה ביותר דגם אם נאמר דהרא"ש סובר דאיך נוכל להקשו' דלמא אם מותר ע"מ לקלוף א"כ קשה ביותר על הרא"ש עיי' בו ועיי' פלתי שדחה קושי' היש"ש אלא הקושי' מאחר דבאמת אין לחתוך ע"מ להדיח, ולפמ"ש לעיל י"ל דהרא"ש סובר דקושי' הש"ס הגם דבית השחיטה מרווח רווח מ"מ הא לכתחלה אסור כשיטת הראב"ד שמביא הרא"ש דר"ח רק בדיעבד מתיר וא"כ איך מותר לכתחלה לשחוט. וכי כן י"ל סובר הרא"ש כיון דכל עיקר איסורו רק לכתחלה, ובדיעבד מותר שפיר יהי' מותר לו לשחוט לכתחלה על סמך שיקלוף אח"כ ולא חיישי' דלמא אשתלי' כי בדיעבד מותר כמ"ש הגאוני' סברא זו ברא"ש ריש מכילתין, ואם משום חיתוך בשר י"ל סובר הרא"ש דכיון דצונן הוא הוי סגי בהדחת הסכין דהא סובר דבצונן ליכא משו' דוחקא ולא צריך ש"ס לחדש בסכין חדשה וא"ש כנ"ל עיי' וק"ל:
ע"ב השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף וכו' תוס' כתב דאיירי דידעי' דסכין ב"י דאל"ה סתם כלים אינם ב"י ובעכברא בשיכרא מסופק רבא אי רב סובר נטלפ"ג מותר ומהכא הוי לי' להוכיח דאסור והנה בפסחי' למ"ד ע"א בסוג' דקדירות בפסח כתב תוס' לחלק דבעכברא בשכרא פגם בעין לכן מספקא לי' ולא מוכח מקדירו' בפסח דאוסר דשם אינו פגם בעין, ולכאורה צ"ע למה לא נחית בכאן ליישב ולחלק בזה, ובעיקר סברא דבין פוגם בעין לפוגם בקדיר' מחלק כאן ולא תירץ כן לקושי' זו, ונלפע"ד דווקא שם בקדירו' בפסח סובר תוס' לחלק בין פגם דעכברא בשכרא דפוגם יותר דאפי' בעין פוגם, משא"כ פגם בקדיר' אין פגמו כ"כ, ולשיטת הר"ן בע"ז בקדיר' עצמו אינו פגום הטעם רק בתבשיל וצריך חד בתרי תחלה, ועכ"פ אין פגום כ"כ ויש לחלק, אבל פגמא דסכין י"ל סובר תוס' דפגם רבא הוא דברזל פוגם הרבה כמ"ש משמר' הבית סברא זו ועיי' בט"ז סי' יו"ד סמביא' וסובר תוס' דאין פגם דעכברא בשיכרא פוגם יותר מברזל נרגש לכל שינוי טעמו במאכל כנ"ל נכון ופשוט, הקשני הגאון מו"ה אברהם אולמן נ"י אבדק"ק לק"ב למ"ד בה"ש רותח למה לא קתני במתני' דזבחי' שפוד ואסכלא גם סכין של שחיטה ותלה זה בפלוגתא סוף ע"ז אי הגעלה בצונן עי"ש, ואני השבתיו דלפמ"ש הרשב"א הא דשוחט בסכין של ע"ז אסור היינו שלא דקדק שלא לנטו' הסכין דבנשמר אמרי' בה"ש רווח וי"ל באמת בשוחט קדשי' צריך ליזהר בלא"ה כדי שלא יבלע סכין ויביא בלוע לידי פגם וצריך לעשות האפשר שלא למעט קדשי' וא"ש ויש לעיי' א"כ הי' יוכל ש"ס בזבחי' לומר לכן קתני וכולן ששחטו שחיטתן כשירה תחלה כא דצריכי' ליזהר ואין נשי' ואפשר אפי' זרי' חוץ כהני' זריזי' ובתשובה [יו"ד סי' ח'] הארכתי עיי' עליו:
וחד אמר בצונן פי' רש"י דקסבר בה"ש צונן, צ"ע מנא לי' דלמא סובר בה"ש רותח רק משו' דאיידי דטרידי סימני' לא בלעו וכ"כ מהרש"א באמת בכוונת תוס' ד"ה סכין טריפה עי' בו, ולכאורה צ"ע על רש"י אבל דברי מהרש"א תמוהים בעיני דאם בה"ש רותח א"כ מפליט עכ"פ בה"ש מהסכין ושוב נדבק הפליטה על הבהמה בחוץ הגם שטרוד לפלוט ולא בלע אבל נדבק עליו וצריך לפ"ז הדחה אח"כ ואיך ישחוט לכתחלה ע"מ להדיח שזה אסור וממילא צריך הסכין הגעלה בחמין. והוכיח רש"י דע"כ הך דאמר בצונן סובר בה"ש צונן ואינו מפליט כלל כנ"ל עיי', ולפ"ז י"ל דמאן דסובר בחמין ג"כ סובר איידי דטרידי סימנים כרבה בר בר חנא, רק סובר כיון דבה"ש חמין כ"כ שפליט שוב נדבק בבהמה וצריך הדחה ואסור לשחוט בו כדי להדיח, וא"ש דפלוגתא דרב ורבב"ח ופלוגתא דרב אחא ורבינא שני ענינים הם ופלוגתא שניה דווקא לשחוט בסכין לכתחלה ולא פליגי בשחט בסכין כרב ורבב"ח ולהנ"ל א"ש דמ"ד בחמין דווקא לענין לשחוט לכתחלה ואם שחט מודה דסגי בהדחה כמ"ש, ובזה י"ל טעמא דרי"ף דפסק:
כמ"ד איידי דטרידי סימני' ועיי' רשב"א ועיי' ר"ן וי"ל דבסברא זו דאיידי דטרידי מתיישב על נכון יותר ענין תרי פלוגתא דאמוראי' עיי' וק"ל:
והנה הרשב"א נתקשה בפסקו של הרי"ף ז"ל דפסק כמ"ד מדיח הא פסקי' לקמן כשמואל דסכין ששחט בה אסור לשחוט בה וע"כ דבה"ש רותח, ונלפע"ד ליישב, הנה הרשב"א כתב בחד תירץ דהא דרב מצריך קליפה ולא אמרי' דמפעפע בכולו דע"כ במקום דיש ששים דבליכא ששים א"כ תאסר כולו וע"כ דאיכא ששים ולמה צריך קליפה, ותירץ בחד תירץ דבה"ש אינו רותח כ"כ שיבליע יותר מכדי קליפה עיי' בו, ויש להקשות הא יוכל הש"ס לומר דפליגו רב ורבב"ח דרבב"ח סובר מדיח דסובר בה"ש רותח מאוד עד שמבליע בכולו בשוה ומ"מ צריך הדחה במקום שנגע ונדחק בו שנשתייר שם דבר מעט בעין ורב סובר אין בה"ש רותח כ"כ עד שיתפשט בשוה לכן צריך קליפה וצ"ע לכאורה, וצ"ל דש"ס מהדר להשוות פלוגתייהו או דכולם סוברי' בה"ש צונן או כולם סוברי' בה"ש רותח ולא רצה ג"כ לעשות פלוגתא אי רותח יותר או לא, ובאמת כדמביא אח"כ פלוגתא דמ"ד בחמין וצונן דע"כ צ"ל דפליגו אי בה"ש יש בו רתיחה לפלוט מסכין או לא וע"כ מאן דאמר חמין סובר דבה"ש רותח אפי' להפליט מסכין קשה ומאן דאמר צונן ע"כ דאין כח בה"ש להפליט כמ"ש לעיל דלא כמ"ש מהרש"א, וע"כ לחדש פלוגתא בענין רתיחת בה"ש כן נאמר אנחנו בפלוגתא דרב ורבב"ח דפליגו ברתיחת בה"ש כמה גדול כוחו. ומסתבר יותר מלעשות פלוגתא אי טרידי סמני' ולא בלעו או אי איכא דוחקא דסכינא דבזה לא מצינו פלוגתא כלל לפמ"ש עיי', וא"כ י"ל דהרי"ף סובר כרבב"ח דאמר קולף דסובר בה"ש רותח מאוד כשמואל להלכתא דאסור לחתוך בה וחזינן דבה"ש רותח כ"כ עד שהסכין קשה בולע, והגם שאינו מפליט כדפסקי' כאן כמאן דאמר צונן מ"מ מדחזי' דבולע הסכין כ"כ דבליע שהולכת בבשר מפליט בכולו וכי כן ממילא אין צריך קליפה רק הדחה בעלמא משום הנדבק במקום שנוגע כנ"ל עיי' בכ"ז וק"ל, עיי' לקמן קי"א ע"ב מ"ש: