אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק ב גיטין › דף פח.

כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף פח.

דף פז.

ודלמא אימלוכי אימלך פי' רש"י שבטלו ושוב אינו יוכל לגרש בו ותוס' הקשה דלר"נ אמר חוזר ומגרש לק"מ וצל"ע לפמ"ש תוס' ר"פ השולח בסופו דר"נ ס"ל דלא מכווין לבטל הגט רק השליחות אבל כשמכווין ומבטל הגט מודה לר"ש דגט לאו גמר מעשה הוא דחסר מסירה וכ"ש כאן דלא נגמרה הכתיבה ולא מקשה תוס' מידי וצ"ע:

אלא אי קשי' לי על פי' רש"י ניהי דיוכל לבטל הגט היינו דדבורא הוא דחסר מסירה ודווקא דבור מבטל דבור אבל במחשבה לא יוכל לבטל הגט דגם דבור ל"י לבטל במחשבה דהוי דברי' שבלב ועיין קדושי' נ' ע"א בראשונים שם מהא דר"ע נשבע בשפתיו ובטל בלבו היינו שהוציא בשפתיו בלחש דדברי' שבלב לאו דברי' נינהו ועיי' פ"י לעיל ר"פ השולח ופשוט דגם אומדנא דמוכח ל"מ רק שבטל בלבו מה שחושב בשע' עשי' ודבור אבל לבטל במה שבלבו אח"כ אחר שעשה ודיבר ל"מ דכבר עשה ואמר כמו למ"ד ל"א דבור ומבטל דבור וכן דבור אין מבטל מעשה אחר שעשה הגם שמדבר בפומבי' ולכן ניהי דנימא דהכא איכא אומדנא דמוכח מדהתחיל בד' ב' שנמלך כמ"ש רש"י מ"מ אי איכא אומדנא שבטל מה שכ' בפה מלא רק בלבו חזר בו ולא מהני וצל"ע:

ואפשר י"ל כיון דע"כ נמלך בלבו מדשייר וכ' בד' שני כמ"ש רש"י שוב חיישי' שמא הוציא בפה ג"כ שאינו רוצה הגם שמה שהוציא אין לנו הוכח מ"מ כיון שחזר בוודאי אפשר אח"כ הוציא בפה ג"כ ומיושב לשון ש"ס אמלוכי אמלך היינו תחלה נמלך בלב והוציא ג"כ בפה ועיין [א"ה עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' צ' ועוד מזה בסי' צ"ב שם]:

ע"ב. מתני' ובנכרי' חובטי' אותו כו' כ' תוס' בשם ירושלמי ר"ח אמר נכרי' שעושי' מע"י כשר אפי באומר איני זן ועיין מהרש"א שצריך לדחק בהך אפילו ולי נראה עפמ"ש תוס' בב"ב דיש סברא כיון שמרוויח לזונה ולפרנסה הוי תלוי' וזבין דאגב ממונא כו' וי"ל דזהו הרבותא אפי' אומר איני זן ואיני מפרנס דהיא רוצה להרוויח זה בלא גירושין ואנן כייפי' לגרש וליכא הרווח' דמזוני דהא אומר איני זן כ"ז שהיא תחתיו מ"מ כשר והטע' כיון שמצוה לשמוע כנ"ל וק"ל:

ובנכרי' כדין פסול ופוסל. הרמב"ם כ' דפסול רק מדרבנן וכ' הלח"מ דס"ל כיון שמחייב ע"פ דין להוציא מתרצה ע"י כפי' וה"ה בב"ד של ישראל כשטעו בדין עיין בו וצל"ע כיון דמדרבנן פסול א"כ סו' כ"ס לא קיי' מצות דרבנן שצריך להוציא' כדי שלא תתעגן תחתיו וכדי להנשא לאחר צריכא גט ב' א"כ עדיין לא קיים מצוה דרבנן שוב ליכא אומדנא דניחא לי' בגירושין כדי לקיים מצותי' ויופסל מדאוריי' ובטעו' ב"ד י"ל כיון שהמצוה לעשו' מה שמצוי' לו הכופי' הגם שעי"ז לא תהי' מותר' להתנסבא מ"מ ניחא לא מה שמצוי' לו עתה אבל ע"י נכרי' שאי' מצוה לשמוע לכפי' דדהו רק איכא מצוה מפני שגזרו אומר ופסקו הדי' לגרש וכיון שלא מהני מדרבנן לא קיי' מצותיי' יהי' פסול מדאוריי' ויש לדחוק וצל"ע:

מלתא דשכיחא כ' תוס' דגירו' נמי שכיח ור"ן כ' דגירות ל"ש כדלעיל ה"ה ע"א הנ"ל לאו לגיורי קיימו וצ"ע על תוס' דכ' גירו' שכיח ונ"ל דלעיל מתרץ מתני' ודחי די"ל דאמר חוץ מעבד ונכרי זה לא קיימו לגירו' ושחרור שזה יתגייר אבל בוודאי גירות שכיח בכללות אומות שכיח שיזדמן א' שיתגייר ולכן אנן שליחותיי' עבדינן כנ"ל נכון ופשוט וק"ל: ולזה כשאמר חוץ מנכרי' ועבדי' הרבה נשאר בספק כמו חוץ מן הנולדי' משו' דשכיח שיתגייר אי ישתחרר א' מן הרבה ועיין מ"ש לעיל בשמא דאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחוץ מן הקטני' מהו עיי"ש:

מתקדשת דלמא לא אתקדשה אלא אימא כו' וכן כולהו אמוראי אמרו מתקדש' ומפרש אלא אימא וצ"ל איך אמרו כולהו בטעו' מתקדשת ומפרשי' נתקדשה נלפע"ד עפמ"ש ב"ח בשם מהר"ל דלעולם בעי קול המולה בעיר וגם עדים באי' לב"ד בין בקול דעולא בין בקול דר"א וי"ל כשקול המולה יוצא מטה מוצע' ופלוני מתקדשת היום ואח"כ באו עדים ואומרים ששמעו אינשי אומרי' נתקדשה וכן בפלוני שמע מפלוני נתקדשה הגם דקוד' המולה שבעיר ל"א רק מתקדש' מהני שהם אמרו שתתקדש ע"פ שראו קרוב לידי כך מטה מוצע' וברו' דולקו' והיינו דאמרו נרו' דולק' ונשים שמחוללה ואומרים פלונ' מתקדש' היום שאוכנ' להתקדש ומקשה ודלמא לא אתקדש' דקס"ד דסגי בהא לחוד גם באמירה בפני ב"ד. ומתרץ אלא אימא פלוני נתקדשה שאח"כ מעידי' לפני ב"ד שנשמע מפלוני שמע או ע"פ אינשי דנתקדשה כנ"ל ועיי': פ"ט ע"ב לחד מבני פלני' כ' הריטב"א דצ"ל חד מבני פלני' הוי כמו לפלוני וכ"כ ב"ש ובהפלא"ה בק"א כ' דתלי' בטעמא אי משום דשלא לפלוני ליכא תקנה לחד מבני פלני' איכא תקנה אבל לטעמא שאין הקול ברור גם לחד אינו ברור כ"כ. וי"ל עפ"ז הא דלא העתיק הרמב"ם הא דלחד מבני פלני' דס"ל דגם בליכא תקנה חיישי' לקלא והוכיח כן משו' כתיב' כו' דיצא קול ב"ג ואחתי' וס"ל לפסול לתרומה כלית תקנתא הוא כמ"ש תוס' לעיל פ"א ובכתוב' שם וע"כ טעמא דשלא לפלוני משום דאין הקול ברור וה"ה בחד לבני פלני' ורבא דאמר משום דבהא כ"ע מבטלי' ובלא"ה הי' חושש לקול שאינו ברור נ"ל דס"ל הא דקתני בבריי' שלא לפלוני הוא משום דל"ל תקנא ובחד לבני פלני' איכא תקנה ול"ק לי' מש"ס כתוב' דע"כ לפרש מתני' ביצא קול י"ל דמפרש דיצא ינחית מאיליו ולא ע"פ ב"ד וכ"כ תוס' ישני' בגליון שם ע"ב די"ל דנחית אלא דרמב"ם הוכיח מלשון סתמא דש"ס דאחתי' אנן דס"ל דגם דליכא תקנה אנן אחתי' ש"מ גם דליכא תקנה חוששי' אנן לקול אבל רבא י"ל מתרץ מתני' לנחית מעצמו דחייש לנפשי' לקול והא"ש הרמב"ם דלא מייתי הך דחד מבני פלני' כמובן יעיי' היטיב. והא דקשה על הרמב"ם מבן חלוצה ולפמ"ש נב"י משו' מעלת יוחסין או דאפשר בבדיקה ולזה ליתא למ"ש כמובן אלא הלא כבר כתבתי ישוב אחר לרמב"ם מהא דכתיבו ועפ"ז יתכנו דברינו אלו ועיי' הקצרתי:

רב זביד אומר במקום אמתלא חוששי' לאמתלא עיי' ביאור השיטו' בבית מאיר ויאירו עיניך ונפקו מדבריו שם דיני' הרבה דאפי' קלא דלא אתחזק בכ"ד ל"מ אמתלא אחר עשרה ימים וזה דלא כמ"ש הפלא"ה וגם דביטול קול דוקא ע"י עדים שהלכו לודה"י. אבל ע"י אלו שאמרו ששמעו מפלוני שמע ליכא בכלל ביטול קלא אלא אמתלא אפי' אומרים קרוב לו או לשקר הוא עיי' ודוק בדבריו:

הלכתא ל"ח לי' כ' תוס' בשם ר"ה באשה א' שהיתה נשואה כו' והתיר ר"ת דכל קלא בתר נשואי' כו' צ"ב למה העמיד על הלכתא הא בתר נשואי' כ"כ מודי' (א"ה ביאור דברי ר"ת עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' נ"ד עיי"ש): כל קלא דלא אתחזק בב"ד כו' עיי' ר"ן בשם רמב"ן בפי' שני דאם נשאה בנתיי' עד דלא אתחזק לא מחזקי' לי עכשיו. וצ"ל הא דאמר ר"א אח"כ כל קלא דבתר נשואי' ל"ח לי' היינו אפי' נתחזק מאיליו כגון שבאו עידי' מאיליו לב"ד מ"מ ל"ח לי' לאוסרה על בעלה. וב"ש בשם רי"ו גם בקלא דלא אתחזק קוד' נשואין ובאו עידי' אחר נשואין לב"ד ל"ח לי'. וצ"ל מנ"ל הא מהא דרב אשי כל קלא דלא אתחזק כו' לא מוכח רק דלא מחזיקי' אנן אח"כ ומהא דר"א דכל קלא בתר נשואי' ל"ח מוכח ע"כ דאפי' הוחזק מאיליו דאי דאנן לא מחזיקי' בתר נשואי' הא אפי' יצא קוד' נשואין ולא נתחזק אנן לא מחזקי' אחר נשואי' ועכצ"ל דקמ"ל דקלא דמתחיל בתר נשואין אפי' נתחזק מאיליו ל"ח לי' מ"מ עדיין מנ"ל דאם י"א ק"נ ונתחזק אחר נשואין מאיליו דל"ח לי' וצ"ע. ובבית מאיר הקשה מש"ס יבמות צ"ב דאמר דה"א כיון דצריך היתר ב"ד הוי כקוד' נשואין ולשיטה זו גם כשהוא קוד' נשואי' מ"מ הרי לא נתחזק ואפי' נתחזק אחר נשואין מאיליו הא ל"ח כלל והניח בצ"ע. ולפע"ד י"ל דמשם הוציאו הרי"ו דינו דס"ל דהא דאמר דה"א דהוי כקלא קמא נשואין היינו דה"א כל קלא דנפיק קוד' נשואי' ולא נתחזק רק אחר נשואי' כגון שבאו עידי' מעצמם ה"א דחיישי' לי' דזה לא נשמע לא ממה דאמר ר"א כל קלא דלא אתחזק כו' וגם מהא דר"א כל קלא דבתר נשואי' ל"ח לא מוכח זה כמ"ש ולכן ה"א התם דהוי כקול קמא נשואי' דלא אתחזק ואח"כ נתחזק מאילי' שבאו עידי' מאילי' ה"א דחיישי' קמ"ל לא דקמ"ל דלא בוודאי דאי בכ"מ חיישי' בכה"ג גם זה הוי דומה לו כמו בכ"מ אמרי' הגם דלא אתחזק בב"ד ונתחזק אחר נשואין ממילא מוציאי' אותה מבעלה דהוי לי' לחוש לקול הגם דלא אתחזק עדיין כן הוי לי' לחוש שמא הבעל חי כיון שרואי' שצריך היתר ב"ד ולא אתברר מיתתו וכיון שנתחזק הקול אח"כ הי' ראוי שתצא אלא דקמ"ל דבכ"מ כל שלא אתחזק הקול קודם נשואין הגם שנתחזק ממילא אח"כ ל"א תצא דאין בו מעל כל שלא הכריזו ופסקו עליו שאסורה וה"ה במת בעלה וממקו' שהקשה הב"מ משם הוציא הרי"ו דינו כנלפע"ד נכון ועיי':

ועיי' קדושין י"ב פ"ב בר"ן דפלוגתא דר"ח ואביי ורבא בקלא דלא אתחזק ס"ל לרבנן דפליגו על ר"ח כיון דפשטה ידה בצירוף הקול חיישי' ושקול כקלא דאתחזק וכ' עוד בשם הרא"ה דווקא בקלא דקודם אירוסין אבל אח"כ ל"ח דלא עדיף לא אתחזק ופשטה ידה מקלא דאתחזק דל"ח ובמל"מ בשם מהריב"ל דהקשה דלמא גם בתר נשואין חיישי' דפשטה ידה עם קלא דלא אתחזק עדיף מקלא דאתחזק ומהרי"ט דחה דס"ל להרא"ה דשקול עם אתחזק ולא יותר. ומל"מ כ' דקשה דלמא בתר אירוסין ובקלא דאתחזק בצירוף פשטה ידה מהני אפי' בתר נשואין. ולפע"ד י"ל דאי בהכי איירי איך מייתי ר"ח ראי' לרנפשי' מדר"י בברתא דמר שמואל הא שם איירי קוד' נשואין כמבואר בכתוב' כ"ג ועכצ"ל בקלא דלא אתחזק דבאתחזק איך ס"ל דרי"ו דל"ח לה דל"ל בשבוי' הקילו ומ"ט לא חייש לקלא כמו יצא שמה בעיר וע"כ דמוקי בלא אתחזק קלא ואיך מייתי ר"ח סייעתא דלמא דווקא כל דלא אתחזק אפילו בצירוף פשטה ידה ל"מ מידי כל דלא אתחזק לאו כלום הוא ואפי' קמא נשואין בצירוף פשטה ידה ל"מ אבל בקלא דאתחזק דחוששי' לו רק בתר נשואין משום פסידא דבעל חוששין דלמא כל שמצורף עוד פשטה ידה חוששי' לו וע"כ דקאי ר"ח בלא אתחזק ונסתייע שפיר מדכתוב' כנ"ל ועיי': אלא דקושי' מהריב"ל קשה בפשיטות מנ"ל לרא"ה בפשיטות להקל מדעתו ושיקול של עצמו דלא אתחזק ופשטה ידה מקלא דאתחזק לחוד עד דכ' בפשיטות דפליגו דווקא בקלא דקוד' נשואי'. ונ"ל דמוכח כן דאי נימא דאחר נשואין וס"ל לרבנן דר"ח דאלי' דלא אתחזק בפשטה יותר מקלא דאתחזק בעלמא ואי ר"ח ס"ל אפי' קוד' נשואין ל"ח בצירוף זה וס"ל דגרע מקלא דאתחזק איכא פלוגתא רחוקה מהיפוך להיפוך. אלא די"ל דר"ח מודה קוד' נשואין דחישי' דשקיל כקול דאתחזק ופליג רק אחר נשואין אי עדיף מקלא דאתחזק ורבנן ס"ל דעדיף כן נ"ל לכאורה אלא דא"כ איך מייתי ר"ח ראי' מדר"י הא בכתוב' הי' קוד' נשואין וקשי' הא לדידי' ג"כ חוששי' כמו בקלא דאהחזק ולמה ל"ח שם ועכצ"ל דס"ל לר"ח דגם קמא נשואין ל"ח דס"ל דגרע מקלא דאתחזק ואי בדר"ח הוי בתר נשואין יהי' פלוגתא מהיפוך להיפוך וע"כ דקמא נשואי' הי' ור"ה ס"ל דגרע מקלא דאתחזק ורבנן ס"ל דהוי כאתחזק אבל לומר דס"ל ה"ה בתר נשואין דעדיפא מאתחזק יהי' פלוגתא רחוקה בין ר"ח לרבנן פלוגתא מהיפוך להיפוך וא"ש דינו של הרא"ה כנ"ל נכון מאוד לפע"ד ועיי':

עוד י"ל קרוב יותר בישוב הקושי' דלא פשטו להו ממתני' וגם ליישב לשון קול מראשון עפמ"ש הר"ן בקדושין י"ב כל דידענו שפשטה ידה בצירוף קלא דלא אתחזק חיישי' י"ל דהמעשה דשלחו לי' כך הי' דפשטה ידה בוודאי ולפנינו לא הי' בו ש"פ ואיכא קול שהי' בשע' קדושי' ש"פ רק לא אתחזק קלא והיינו יצא קול מראשון היינו מזה שידענו שפשטה לו ידו יצא קול דקדושי' מעלי' הוי רק לא אתחזק מהו אי הוי כקלא דאתחזק ומספקא להו בפלוגתא דר"ח ורבנן שם. ושלח להו תצא דס"ל לשמואל כרבנן דר"ח ולא תיקשי הא לשמואל בלא"ה חיישי' שמא ש"פ במדי י"ל דאיירי בדבר המתקלקל דס"ל לרמב"ם דליכא משו' שמא ש"פ במדי. וא"ש לשון קול מראשון וגם ל"ק תפשוט ממתני' דאיכא קלא דאתחזק והם מבעי' להו בלא אתחזק בצירוף שידענו שפשטה ידה וא"ש נכון עיי':

אלא שיש להקשות קצת על מה דמקשה לשמואל הא לא מבטלי' קלא י"ל דווקא קלא דאתחזק ל"א דישאר הקול בפי הבריות וירננו על ב"ד כיון דאתחזק הקול מכבר אבל בכה"ג דקול עצמו לא אתחזק ואנן חישי' לי' כיון דידענו שפשטה ידה איכא הקול כרגלי' לדבר מ"מ אם נתברר ששקר הקול ולא הי' ש"פ יצאנו מחשש לעצמינו ומשו' רינון ליכא משו' הקול דהא הקול לא הי' בו ממשות דלא לתחזק כן יש להקשות והחילוק נכון לפע"ד לדינא דאפי' ל"מ קלא מ"מ בקלא עם פשטה ידה מבטלי' וצ"ע לדינא:

ובמאי דכתיבנא בפי' שני בעובדא הנ"ל דהי' קדושי' רק שלא הי' ש"פ וקיל דהי' ש"פ א"ש מה דקאמר אי מגלי' מלתא דלאו קדושי' מעלי' נינהו. הול"ל אי מגלי' דלא נתקדשה או שהקול שקר. ולפמ"ש א"ש דוודאי פשטה ידה ונתקדשה אלא שהקול דקדושי' מעלי' והיינו דאי מגלי' דלאו מעלי' נינהו ועיי':

והא נהרדעי אתרא דשמואל כו' כ' תוס' הגם בסור' מבטלי' מ"מ לא לא הי' שמואל מידה להם לבטל מלתא דהוא לא ס"ל. עיי' שעה"מ פ"ט מאישות הלכ' י"ו בסופו דמלתא דס"ל לאיסור אסור ליתן לחבירו אף דמותר דאיכא משו' לפני עור כו' ומ"ש ראי' משווי' נפשי' יש לחלק כמובן:

אתרא דשמואל הוי ולא מבטלי' קלא עיי' בית מאיר ונב"י קמ"א חא"ע סי' ס"ה שהוכיח מכאן דאפי' אם נשא' ל"מ קלא ותצא דהא קיי"ל כר"ח דאפי' בתר אירוסי' מחשב דיעבד וקלא בתר אירוסי' ל"ח וע"כ דל"מ קלא אפי' בנשא' ונתארס' ובבית מאיר הקשה מנ"ל לש"ס בפשיטו' כן. ולפע"ד מהכא ליכא ראי' די"ל בנתארסה מקשה ש"ס דניהי דקיי"ל קלא דבתר אירוסי' ל"ח וכ' רש"י שמא תתגנה עליו היינו דכיון דתצטרך גט ש"מ דחוששי' שכבר נתקדשה ותתגנה עליו שאלו ידע שכבר כרתה ברית וקשר עם אחר לא קדשה אבל ביצא קול קודם אירוסי' וב"ד אסרוה לנשא והוא ידע ולא חש ונשא' באיסור ולא נתגנה עליו מה יוסיף לגנו' בעיניו כשנאמר שיגרשה ראשון אטו נתינה גט כתיב בידה עושה הגנות אלא הקדושין שנתקדשה מאחר ורימת' אותו:

וכוון שידע כ"ז מתחלה שיב ליכא תוס' גנו' ע"י גט והוי אחר אירוסין כלכתחלה ושפיר מקשה בפשיטו' דהוי אחר האירוסי' אבל אחר נשואי' י"ל דמבטלי' קלא כנ"ל נכון וברור:

אלא ניהי מכאן ליכא ראי' מ"מ מדלעיל פ"א דמקשה ג"כ על שמואל והא ס"ל ל"מ קלא ושם כבר נשא' ע"כ דפשיט' לש"ס דלעולם לא מבטלי' קלא ותמוה על הנב"י וב"מ דלא מייתי מדלעיל מ"מ לדינא י"ל דיש לחלק דיש ביטול קלא בשני פני' או דבאו עדים מעצמם לב"ד מבטלי' העדו' שנאמר על שמם כמ"ש רש"י שבאו עדים ממדה"י או שב"ד חוקרי' ובודקי' עד שעומדים על האמת ונתברר ששקר ענו ומדפליגו סת' מבטלי' או לא מבטלי' ש"מ בכל פני' לא מבטלי'. ולענין כשכבר נשא' נ"ל בודאי הב"ד אין מוכרחי' לבדוק אחר הקול לברר דשקר הוא כיון:

דלא מבטלי' קלא להתירא להנשא דנשאר עדיין רינון לכן גם כשכבר נשא' אין הב"ד בודק שמא יוכלו לברר ששקר הוא אחר שכבר נתחזק תחלה דסו' כ"ס נשאר רינון על הב"ד אין הב"ד מחויב לברר שקרות הקול להשאירה תחת בעלה וישאר רינון עלייהו כ"ש כשנשא באיסור ב"ד ולא חש לאיסור דב"ד שא"צ לעשו' טצדקי כ"כ אבל כשבאו עדים שאמרו משמם מעצמם לב"ד ונתברר ששקר הקול מאיליו י"ל ניהי דאין מתירי' אותה לכתחלה ואין מבטלי' קלא להכריז שמותר' כיון שנשאר רינון מ"מ כל שהיא תחת בעלה אין עושי' מעשה להוציא כיון שאנו יודעים עכשיו ששקר בימין הקול ולעיל פ"א שאמר צריכה בדיקה כדקס"ד כדי לבטל הקול שפיר מקשה כיון דס"ל דלא מבטלים קלא דחיישי' שישאר רינון א"כ גם לאחר נשואי' למה להצריך לב"ד לבדוק לברר השקר ולהביא עצמם לרינון וכן כאן והעמידו דבר על בורי' מקשה שפיר מה לנו לברר להכניס עצמינו לרינון ולמ"ד מבטלי' דלית לי' רינון או דל"ח לרינון א"ש כיון דאין לנו קפידא מחויבי' אנחנו לברר כי שקר הוא אפי' קודם נשואי' כ"ש אח"כ אבל כיון דשמואל חייש לרינון מקשה שפיר אבל כל שנתברר מאיליו ששקר הוא נ"ל דאם כשא' לא עבדי' עובדא להוציא' מבעלה משום רינון ב"ד ובעובדא כעין נב"י שהקול מוכחש מאיליו לא תצא. כנלפע"ד נכון מאוד לדינא בעזה"י:

ובמאי דכתיבנא ארווח לן ליישב קושי' תוס' כתוב' כו' ולעיל פ"א מהא דכתיב' דנפיק קלא ואחתינהו ובא ע"א ואסקינהו הא ל"ר קלא ונדחק דל"ל תקנה. ולפמ"ש כיון דשם דיעבד הוא דמפסיד הגם דלא צריכ' לבדוק כדי לברר השקר. אבל שם העד בא מעצמו כי שקר ענו בו בכהן מבטלים כיון דדיעבד הוא הגם שאפשר לו בתרומה כנלפע"ד ועיי':

ועיי' נב"י סי' ס"ה שטרח להסביר מ"ש תוס' דלפסול כהן לתרומה הוי כאין לו תקנה ולאסור אשה לישא לכהן יש לה קנה שתנשא לישראל מ"ש מכהן שאפשר בחולין. לדעתי הענין פשוט לפסול כהן לתרומה הרי הוא יחוס כהונתו שכשר לתרומה ונוטל חלקו שזיכה לו תורה בחנם ולפוסלו לתרומה לעולם הוי דבר שאין לו תקנה. אבל לפסול אשה לכהונה וכי כל אשה להנשא' לכהן עומד' רובן נשאו' לישראל אין בזה דבר דלי' לי' תקנה כנ"ל פשוט וברור בכוונת תוס' וק"ל:

במעשה דר"ת שמובא ברא"ש בשתי אחיות שבטוש"ע סי' מ"ח ובמעשה דתשוב' הרא"ש שבב"י ססי' מ"ו עיי' בקונטרסי לסוגי' טמאה אני לך שלהי' נדרי':

בעזה"י מה שחנני הי"ת בסוגי' דאמתלא שלהי מס' גיטין שלמדנו בישיבה תחלת זמן החורף תרכ"ט פ"ב יע"א:

מתני' יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת כו' יש לעיי' זאת מה אומר' אם אמרה שנתקדשה הרי שווי' נפשה חד"א ואין צריך לקול כלל ולאחר נשואי' דא"א למשווי נפשה חד"א הרי קלא דבתר נשואי' ל"ח ואם מכחשת ורוצי' לפשוט ידה מאחר הרי חזקה אא"א בפני בעלה וחזקה זו אלימא דמוציאי' אותה מחזק' א"א דאוריי' כ"ש שתועיל דלא ניחוש לקול דאנן ל"ח לי' רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בהלכ' גירושין ואם דמסייע לה זה שאומרי' עליו שקדשה שלא קדשה ומעיזה יאומן הבעל במגו דגרשה שהי' לאמן ועכצ"ל דהבעל אינו בפנינו ואפי' למ"ד דגם שלא בפניו אינה מעיזה לחומרא ולא לקולא כמ"ש תוס' לקמן והכא לקולא לא סמכי' על קצת חזקה שאינה מעיזה. שוב ראיתי בהפלא"ה שהרגיש בכ"ז אלא שכ' אם הבעל מכחיש הקול אינו נאמן במגו דגרשתי' למסקנת ש"ס זיל חוש לה ולפע"ד דווקא באשה שמוחזק' בא"א מדאוריי' מסקינן חוש לה דקלא הי' לי' אבל כאן דליכא רק חשש מדרבנן כשאמר גרשתי' נאמן להתיר' כיון דע"פ קול ל"ח רק מדרבנן ועוד שם מסקינן חוש לה דאלו גרשה קלא הו"ל דמגרש בפרהסי' מגרש ועיין כתוב' כ"ב אבל שלא נודע שקדשה רק ע"פ הקול ואין ידוע דבר ברור אם אמר גרשתי' נאמן וגם לרמב"ם דס"ל דחוש לה דלמא בגט פסול גרשה דווקא התם דנתחזק' באיסור א"א משא"כ כאן כנלפע"ד:

והנה הפלא"ה נתעורר כשאומר' שלא בפניו שלא נתקדשה אם בא הבעל אח"כ תהי' נאמנת דבפניו אינה מעיזה וכ' כשכבר נתקדשה שלא בפניו אינה נאמנת בפניו כמבואר בסי' י"ז ובמח"כ שם יש ב' דיעו' אם דווקא כשנשא' שלא להחזיק' נפשה שנבעלה באיסור עומד' בדברי' הראשוני' עיי"ש. והנה מעובדא דשלחו לשמואל נראה אפי' בא הבעל לפניו חוששי' לקול ונ"ל דאם בא זה פלוני והיא עומד' בדבורה אינה נאמנת דכבר ראה במק"א דאם היא אסורה בלא"ה על בעלה ליכא חזק' א"א מעיזה להוציא נפשה ממנו כיון שבלא"ה הוא מוצא משקר' בו להוציא עצמה ממנו באומר' שגרשה ושם בארה. לפ"ז כאן אם תחזור בה ותאמר קדשתני תהי' אסורה לו דהאם קיי"ל דווקא מגרשה ראשון ונושא' שני וגם למ"ד מגרשה שני ונושא ראשון אין בידה שתהי' מותר' לו דבשני תלי' מלתא וכן שם אם תאמר שקדשה לא שרי' לי' שוב מעיזה ומעיזה לומר לא קדשתני כנ"ל ויש להאריך בזה ותן לחכם כו' ועיין בסמוך:

ובמאי דכתיבנא מצאתי מקום ישוב לקושי' א' דקשה לי על הרמב"ם וכן הוא שיט' רש"י דמפרש ויש דברי' נראי' כו' והלא מתני' איירי סתם בכל קול נרו' דולק' ושמעו אומרים נתקדשה וכן בפלוני שמע מפלוני וכ' רש"י ודברי' נראי' נרא' דס"ל כרמב"ם דנרו' דווק' רגלים לדבר בעינן בכל קול. והנה הלח"מ הקשה הא בגירושין סגי בפלוני שמע כו' לחוד בלי רגלי' לדבר ומתרץ ותוכן כוונתו ומבואר ביותר בק"נ דסגי בקול כמו בגירושין אלא בקדושי' היכא דליכא קול נרו' דולק' איכא הוכח' איפכא דקלא דשקרא הוא מדלא ידע ולא ראו נרו' דולק' והנה קלא דקדושי' בפלוני שמע עדיפא מקול גירושין כיון דאיכא נמי רגלים לדבר א"כ קשה מדמקשה ש"ס ואסרינן לה אגברא וכתבו הראשוני' כולם הא דלא רצה לפרש מתני' דקול יצא קוד' נשואי' שמגורשת כבר הייני רישא ולרמב"ם ורש"י הא איכא רבותא טובא אפי' קלא בלי רגלי' לדבר מהני וזה לא נשמע מקדושי דא"א בלא רגלים לדבר וצ"ע:

ולפמ"ש דאיירי בהיא מכחשת שלא בפניו דליכא חזקה כ"כ דא"א מעיזה מ"מ מסתמא לא תעיז כי יראה היא שיבוא ותוס' כ' לקמן באיכא נמי מגו קצת מסייע סמכי' אאין אשה מעיזה גם שלא בפניו י"ל נגד רגלי' לדבר בקדושי' מנגד רגלי' לדבר דלא תעיז פני' שלא בפניו והוי כאלו ליכא רגי' לדבר בגירושין וא"ש דמקשה וקאסרינן אגברא דשווים הקולות דגם בקדושי' הוי כליכא רגלי' לדבר וא"ש ועיין:

איזהו אמתלא גירש איש פלוני את אשתו כו' עיין פ"י שהקשה למה מקדי' אתמלא דגירושין וברישא נקט תחלה יצא שמה בעיר מקודשת עיין בו ולפע"ד ע"פ שיטת רש"י ורמב"ם דלעולם צריך בקדושי' רגלי' לדבר וכתבנו לעיל דקלא דקדושי' עדיפא מקלא דגירושין אלא דנגד רגלי' לדבר איכא דאין אשה מעיזה וליכא רבותא בגרושה יותר מקדושי' ולכן מקשה ואסרי' לה אגברא דאי קוד' נשואי' היינו רישא ואקדים מ"ש במק"א היכא שגרשה ע"י זריקה ליכא חזק' דא"א מעיזה כיון שיש לתלו' שסבורה היא דקרוב לה הוא וטוע' בדמיונה הגם שאומר' סתם גרשתני ליכא העזה ושם בארה וכאן נאמר במכחש' הקול שיצא שקדשה ספק קרוב לו והוא אומר' לא קדשתני כלל ליכא חזק' דאינה מעיזה כלל כיון שיש לתלות שמא סבורה הוא שקרוב לה הוי לכן אמר' לא קדשתני כיון שהוא מוצאת ממנה לפי דעתה לפ"ז איכא בסיפא זו ואצ"ל זו לא מבעי' במגורשת דמהני אמתלא דליכא רגלי' לדבר אבל במקודש' בספק קרוב לה דאיכא רגלי' לדבר וליכא משום א"א מעיזה כלל כיון דזרק לה ספק קרוב לו והקול אלים ה"א דל"מ אמתלא קמ"ל דמהני ומיושב קושי' פ"י עיין:

וא"ש בזה דנקטה מתני' בגירושין ע"ת ובקדושי' ספק קרוב לו ורש"י כ' ה"ה איפכא ועיין יבמות ל"א ולפמ"ש בדיוק נקט' מתני' היכי דרוצה להשמיענו ב' מיני אמתלאו' וקמ"ל לא זו בגירושין דליכא רגלי' לדבר דמהני אמתלא אפי' בקדושין דאיכא רגלים לדבר והיינו באופן שזרק לה קדושי' אבל בקדושי' ע"ת והוא אומר' שלא קדשה איכא העזה דהא היא והוא יודעי' אם נתקיי' וליכא למתלי בטעות שלה ואי הוי נקיט בקדושי' ע"ת ובגירושין ספק קרוב לו ולה לא ידענו רבותא זו דהיכא דאיכא קול חזק ברגלי' לדבר דמהני אמתלא דבקדושי' ע"ת ליכא רגלי' לדבר דאיכא נמי א"א מעיזה ובגירושין ליכא העזה דאומר' לא נתגרשתי לכן נקיט בגירושין ע"ת ובקדושי' זרק לה כו' דאיכא זו וצ"ל זו בקדושי' דמהני אמתלא וא"ש עיין היטיב:

זרק לה קדושי' ספק קרוב לו כו' במרדכי בשם הר"מ ומובא בב"ח דווקא שיש ב' כיתי עדי' אבל אם כת א' מסופק אי קרוב לו או לה ליכא חשש קדושי' כלל דאוקמי אחזק' פנוי' ועיין רשב"א יבמות ל"א ע"ב מטעם אחר דהוי בקדושי' בלא עדי' ועיין הגה"מ ובסי' ל"א בב"ש וח"מ ובהפלאה שם וקשה לי לפי שיט' הרמב"ם דחלוצה א"ח משום דליכא רק איסור דרבנן א"כ בב' עדי' א' אומר' קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה למאן דס"ל תו"ת ספיקא דרבנן דמדאוריי' אוקמי אחזק' ליכא רק קדושי דרבנן והא בדרבנן ל"ח לקלא ולא משום אמתלא אתינן עלה דיאמרו דעמדו על הבירור דקרוב לו הא דבלא"ה גם אם לא יאמר שנתברר ויעמדו בקול שספק הוא לא חיישינן משום קדושי דרבנן וצ"ע ולמ"ד דאמתלא מהני אפי' אחר עשרה ימים א"ש כיון דמתחלה יצא הקול שנתקדשה סתם ואיכא חשש איסור דאוריי' אם אח"כ יצא קול שזרק לה קדושי' ספק קרוב לו לולי דאמלתא מהני היינו חוששין לקול הראשון לחוש לקדושי דאוריי' אבל למ"ד דאמלתא צריך שיצא על הקול קשה. וי"ל דבהא פליגו אמוראי אי מהני אמתלא לאחר עשרה ימים וצ"ב מנ"ל הא ולדחוק בלשון מתני' י"ל דס"ל כמאן דס"ל תו"ת ספק דרבנן מוכח ע"כ דמהני אמתלא אפי' אח"כ ומאן דס"ל דבעי אמתלא מיד דלשון מתני' נראה כן וס"ל כמ"ד תו"ת ספק דאוריי' וליכא הוכחה דמהני אמתלא אח"כ כן י"ל:

אלא דקשה על הרמב"ם להלכתא דקיי"ל תו"ת ספק דרבנן וס"ל להלכתא דאמתלא צריך מיד חוץ אם נתברר ונרא' לב"ד וזה אינו בכלל אמתלא דמתני' קשה למה קרו לי' במתני' הא בלא"ה ל"ח לקול כמ"ש וצ"ע: ולא מצאתי מקום ישוב לזה או דרמב"ם ל"ל כמרדכי הנ"ל ולא כרש"י ביבמו' אלא גם בכת א' ג"כ הוי ספק קדושי' וספק דאורייתא:

ודוחק. והיותר נ"ל דוקא בחליצה דאין לו עיקר ושורש בדאוריי' וליכא קול דחליצה שיהי' בו איסור דאורייתא לכהן בהא ל"ח לקלא אבל בקלא דקדושי' דאיכא ג"כ קלא דקדושין בקדושי דאורייתא שוב לא חלקו וחוששי' לכל קלא דקדושין אפי' קדושי' דרבנן וא"ש מתני'. וי"ל בזה הא דמסיים במתני' זו היא אמתלא רצה לומר דספק קריב לו ולה חוששי' לקול ואין זה אלא אמתלא ובלא"ה חוששי' הגם שאינו רק קדושי' דרבנן ועיין: וכן יש למשמע מברייתא דקתני חלוצה א"ח לה ולא קמ"ל רבותא יותר בקדושי וגרושי דרבנן א"ח לה ש"מ דוקא בחלוצה א"ח לה. ועיי' מל"מ פ"מ מאישות דמביא פלוגתא בקלא דקדושי דרבנן אי חוששין או לא דפליגו בזה תשוב' פני משה והראנ"ח וכ' הוא דתלי' בפלוגת' רמב"ם וראב"ד בחלוצה ולפמ"ש גם הרמב"ם לא ס"ל דא"ח רק בחלוצה ולא בקדושי דרבנן והוכחנו כן ממתני' וברייתא דלא כתשובה פ"מ. ועיי' ב"ש סי' מ"ו ס"ק דבקדושי' פחו' מש"פ ל"ח דלמא ש"פ במדי וכ' דגרע מחלוצה כוונתו גם הראב"ד מודה ולמ"ש גם לרמב"ם חוששי' בקדושי דרבנן ואפשר אפי' בפחות מש"פ. ולרמב"ם בלא"ה חשש דלמא ש"פ במדי דאורייתא הוא ועיין:

גמרא ואסרינן לה אגברא כו' הקשו הראשונים דלמא שיצא קול קודם נשואי' ומתרצו היינו רישא וע"כ דקמ"ל סיפא דאסרינן לה על בעלה כשיצא קול אח"כ. ואני לא אבין גם אם נימא דקלא בתר נשואי' חיישי' דלא כר"א וסיפא בקלא בתר נשואי' עדיין קשה היינו רישא דהא ברישא בקדושין ג"כ הדין כן ומ"ש וכיון דברישא קתני יצא קול כו' והיינו אפי' בתר נשואי מה קמ"ל בסיפא יותר מברישא ואי מרישא ה"א דוקא קלא דקודם נשואי' קמ"ל מיתורא דסיפא דאפי' אחר נשואי' כדרך דילפי' מקראי מיתורא דקרא אחרינא ילפי' באם אינו ענין כו' זה דוחק גדול לומר במתני' ועוד למה נקיט סיפא גרושה הו"ל לאשמעינן בקדושי' עצמו ולמה נקיט רישא בקדושין וסיפא בגירושין. והנלפע"ד לישב קושי' ראשונים עד"ז במרווח בלי דוחק כלל בהקדם שיטת י"מ שבתוס' צ"ב דקלא בתר נשואי' ל"ח דוקא קלא דבתר נשואי' על קמא נשואי' דאמרי' דבדק קודם אבל קלא דבתר נשואי' על דאחר נשואי' כמו בהאי רוכלא וכדומה חיישינן ותוס' הקשה מלעיל פ"א לי"מ לא מקשה מידי דהתם הוא קול בתר נשואי' על מעשה שאירע אחר נשואין. וצ"ל הא דפשיטא לש"ס להקשו' דלמא ל"א ר"א רק בקלא דבתר נשואין על קמא נשואין וי"ל מדאמר ר"א כל קלא דייק ואמר כל קלא אפי' דבתר נשואין על לאחר נשואין. ועוד ויותר נ"ל דש"ס ביבמות עשה צריכותא דקמ"ל שם רבותא יותר דה"א דהוי כקלא דקמא נשואין קמ"ל עיי"ש וצ"ל כיון דקמ"ל התם כ"ש הכא דליכא כלל קלא דקודם נשואין ודוחק לומר לדיוקא בא הא בתר אירוסי' חיישינן דהול"ל קלא דבתר אירוסין חיישינן ע"כ דקמ"ל הכא אפי' קלא על לאחר נשואין ל"ח ומדייק ואמר כל קלא לרבו' אפי' בתר נשואין על בתר נשואי' וא"ש:

והנה כקושי' תוס' מלעיל יש להקשו' מכאן דמקשה וכי אסרינן לה אגברא דלמא מתני' שיצא הקול שבעלה כהן גרשה ויושבת תחתיו והוי קלא דבתר על בתר נשואין כה"ג לא אמר ר"א דלא חיישינן וע"כ דלא כי"מ ומנ"ל להקשו' מדאמר כל ומדקמ"ל הכא כמ"ש. ואחר הוצע' זו אומר אני דקושי' ש"ס על ר"א דאי בקלא דקודם נשואין היינו רישא וע"כ דלא כר"א היינו דלא כר"א דס"ל דקלא בתר נשואין ל"ח אפי' הקול על מעשה שאקרה אחר נשואין אלא קלא בתר נשואין על קודם נשואין ל"ח דמסתמא בדק תחלה אבל על מעשה שאחר נשואין חיישי' וזה קמ"ל סיפא גרושה חיישינן באופן שישב' תחת בעלה כהן חיישינן אבל ברישא לא שייך דין זה דאם הוא קלא דבתר נשואין על קודם נשואין ל"ח וקלא דבתר על לאחר נשואי' א"א שיהי' קול יוצא שקדשה פלוני בתר נשואין של זה דלא חלו וא"ש אי מרישא דוקא לקלא דקמא נשואין חיישינן אבל קלא דבתר נשואין על לאחר נשואין דשייך בגירושין דוקא זה לא נשמע מרישא דע"כ לאו בהכי איירי דלא שייך בקדושין ה"א דל"ח כיון דעכ"פ יצא אחר נשואין קמ"ל סיפא מגורשת אפי' בקלא דבתר נשואי' על לאחר נשואין דשייך בגירושין חיישי' כ"ז הי' מתרצי' לעצמינו אבל רב אשי דס"ל אפי' לקלא דבתר על לאחר נשואין אין חוששין א"כ רישא וסיפא דוקא בקול דקמא על נשואין הוא ולאחר נשואין אפי' באשה שתחת בעלה ל"ח א"כ מ"ש רישא מ"ש סיפא והיינו הך וא"ש קושי' ש"ס ע"פ דרך ראשונים ואנחנו בארנוהו וקיימני' ועיי':

ובדברינו מיושב קושי' תוס' דלמא מתני' בארוסה ולמ"ש כיון דאמר ר"א כל קלא דבתר נשואין היינו בין בקול דבתר על קודם ובין על לאחר נשואין ל"ח והדיוק הא מן האירוסין בתרי גוונא קולות חיישינן ורישא וסיפא שווי' בזה קשי' היינו רישא דין זה דבתר נשואין שייך ברישא ג"כ דחיישינן ואפי' קלא דבתר על לאחר אירוסין חיישי' ברישא כ"ש דבתר על אחר אירוסין חיישינן א"כ ליכא רבותא בסיפא בדין דלא שייך ברישא והבן:

ומיושב נמי קושי' מהרש"א נוקמי מתני' שמת הבעל ותצא משני כדלעיל פ"א וקמ"ל טובא דלא חיישינן ללעז בנים. ולפמ"ש לק"מ עפמ"ש הפ"י לקמן במעשה דר"ת דס"ל ביצא קול שנתקדשה לפלוני בתר נשואין אם מת הבעל אסורה לכ"ע מפני קול הראשון וצ"ל דל"ח ללעז בנים דיאמר אחר מיתת וקדשה עיי"ש ולהיות כי זה דסיפא בכהן שייך גם בקול דקדושין ורישא חוששי' גם בכה"ג דסיפא קשה היינו רישא וא"ש עיי':

ולפמ"ש הפ"י לקמן דבמעשה דר"ת ודכוותי' בקלא דבתר נשואין שנתקדשה כבר לאח"מ בעלה אין חוששי' לאוסרה משום חשש לעז בנים דל"א לאח"מ קדשה עי"ש מלתא בטעמא הדרא קושי' מהרש"א דלמא קמ"ל בסיפא חידוש דין דלעיל דל"ח ללעז בני' דיאמרו סמוך למיתה גרשה ודין זה הול"ל ברישא בקול דנתקדשה והבן:

ונ"ל ליישב קושי' מהרש"א גם לשיטתו של פ"י דזיל בתר טעמי' לחלק בין דלעיל פ"א ליצא קול בתר נשואין שמקוד' מכבר דמפרש הא דקאמר לעיל יאמרו סמוך למיתה גרשה לא שיתלו במעשה אחר שכ' ונתן לה גט סמוך למיתתו אלא שאמרו מעיקרא כשיצא הקול פלוני כתב גט שגרשה ע"ת שלא יחול הגט רק סמוך למיתתו וזה ל"ש בקול דמקודש'. ונ"ל לפי פי' הפ"י בסמוך למיתה גרשה זהו דווקא ביצא קול כתב או נתן דגט דסתמא כפרושו דגרשה מעכשיו מ"מ לא אתחזק הקול ביותר כשיאסרו הב"ד לשני שאפשר לפרש שגרשה מעיקרא שיחול סמוך למיתה וכ' ונתן אז על זמן ההוא אבל כשהקול יוצא פלוני גירש או מגורשת א"א להעמיס שגרשה שיחול סמוך למיתה דהא גרשה או מגורש' אמרו היינו שהיא עכשיו מגורשת. והא"ש במתני' דקתני מגורשת א"א להעמיס סמוך למיתה גרשה א"א לאוסרה לשני משום לעז בנים ומיושב קושי' מהרש"א ממ"נ לפי שיטת ר"ת דמפרש ע"כ סמוך למיתה גרשה שיאמרו שהי' מעשה אחר אח"כ שכ' ונתן סמוך למיתה וכן י"ל בקול דקדושין אח"מ הבעל קדשה. ל"ק קושי' מהרש"א היינו רישא ולשיטת פ"י דסמוך למיתה היינו ע"ת ולא שייך בקדושין ל"ק קושי' מהרש"א דבמתני' קתני מגורשת ועיי':

ובטור סי' ו' כ' יצא קול פלוני כהן גירש אשתו אין מוציאי' אותה אבל אסורה אחר מיתתו הרי כ' שיצא קול שגרשה אסורה אח"מ ע"כ דמפרש כר"ת וא"ש דנקיט תרתי תחלה כ' יצא קול שגרשה כו' ושוב כ' יצא קול כתב במקום שקוראי' לנתינה כתיבה הו"ל כיצא קול שגרשה וקשה תרתי ל"ל הו"ל לכלול הכל יחד יצא קול כתב במקום שקוראי' לנתינה כתיבה אין מוציאין אותה מבעלה ואח"מ אסורה כבש"ס פ"א. ולדברינו קמ"ל רבותא אפי' ביצא קול שגירשה ה"א דאין אוסרי' אותה לכהן אחר משום לעז בנים קמ"ל דגם בקול דגרושה יאמרו סמוך למיתה גרשה. ורמב"ם הלכ' אסורי ביאה העתיק רק ביצא קול כ' או נתן כו' ובהלכ' גירושין יצא שמה מגורש' כ' אין חוששין לקול וכ' הה"מ לענין שאסורה לכהן אח"מ הבעל סמך עמ"ש לקמן והנה ביצא קול באשת ישראל שאסורה אח"מ בעלה לכהן פשיטא דהא ליכא משום לעז ובאשת כהן סמך עמ"ש לקמן. ולפמ"ש לא נלמד כשיצא קיל שגרשה ממ"ש לקמן כשקול יוצא כ' או נתן והו"ל לפרש גם בקול דגרושה אסורה אח"מ. נראה דס"ל לרמב"ם באמת כה"ג בקול שנתגרשה אין אוסרי' אותה לכהן אחר משו' לעז בנים דלא כר"ת וטור. ואינו מוכרח די"ל דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין שלא מפורש בש"ס ועיי' ובתשובה הארכתי בתכלית האריכות יותר ושם בארה. (א"ה הוא בתשו' אה"ע סי' נ"ד):

והנה הב"י תמה על הרמב"ם דלא כ' דווקא במקו' שקוראי' לנתינה כתיבה חוששי' כמסקנת ש"ס לעיל ונדחקו טובא הב"ח וב"ש ולפע"ד מצאתי מקום ישוב בשנקדי' לפרש סוגי' דלעיל דתחלה סבור צריך בדיקה היינו כדי לבטל קלא ואל"ה חיישי' לקלא הגם דאין קוראין לנתינה כתיבה וקשה והא קוראי' גם לכתיבה כתיבה וראיתי בחי' ר"ן שהרגיש בזה וכ' תחלה ס"ד דס"ל לשמואל מסתמא אין מוצאת קול על מגן אם לא לאוסרה באו ואפי' ליכא דקרו לנתינה כתיבה אמרי' מוצאי הקול בודאי לנתינה נתכוונו ולבתר דמפרש דצריך בדיקה אם קוראי' לנתינה כתיבה ע"כ דל"ל האי הוכחה דוודאי נתינה קאמרו מקשה הא גם לכתיבה כתיבה קרו ומתרץ דלמא נתינה קאמרו אלו דבריו והלשון מגומגם וזה כוונתו ועדיין לא נתבאר כל הצורך הס"ד והמסקנא בתחלה ס"ל דאיכא חזק' דנתינה קאמרו ולמסקנא לא ס"ל הך חזק' ובאמת למה חיישינן דלמא נתינה קאמרו ונ"ל להוסיף מיא וקמחא ותוספת מרובה כשאומר בוודאי אי ליכא נפקותא להוצאת הקול רק לאוסרה על בעלה אפי' ליכא דקרו לנתינה כתיבה ע"כ מפרשי' כוונת מוציאי הקול דנתינה קאמרו ולשנא הוא דאתקל להו דא"א מוציא דבריו לבטלה אבל בדאיכא נפקותא בקול זה דכתב דיש נפקותא בכתיבה הגם דרחוק קצת הוא שיהי' כוונתו בשביל כך מ"מ כיון דליכא מאן דקרו לנתינה כתיבה טוב לנו לפרש דכתיבה קאמרו כדרך הלשון מלפרש דנתינה קאמרו דרוב או כל לא קרו לנתינה כתיבה ואומר אני למ"ד אין לבעל פירות משע' כתיבה כשמגרשה לבסוף איכא נפקותא בקול זה דכ' גט שיהי' לקוחות נשמרי' מלקנו' מן הבעל שמא יגרשה בגט זה שכתב ולא יתפייס ולא יהי' לו פירות משע' כתיבה הגם דרחוק הוא שכוונו לזה שמא לא יגרש ויתפייס. וגם משו' פסידא דלקוחות לא איכפת להו כ"כ מ"מ טוב לפרש כוונת הקול מלומר דנתינה קאמרו נגד רוב או כל דלא קרו לנתינה כתיבה. והא"ש בס"ד דבודקי' לענין לבטולי קלא ל"ק להא כתב קאמרו נ"ל דס"ל חזק' דלא מוציאי' קול על מגן שאין בו נפקותא וע"כ נתן קאמרו ולאוסרה על בעלה וס"ל לשמואל יש לבעל פירות עד שעת נתינה וליכא נפקותא בכתיבת הגט וכדמקשה הא ל"מ קלא ומפרש דבדיקה אם קוראי' לנתינה כתיבה עכצ"ל: דס"ל לשמואל דליכא חזקה דנתינה קאמרו די"ל שכוונתם דכתב גט כדי שישמרו הלקוחות מלקנות ממנו דס"ל אין לבעל פירות משעת כתיבה. ומקשה הא לכתיבה ג"כ קוראי' כתיבה ומה מועיל בדיקה ומתרץ דלמא נתינה קאמרו והטעם דחיישינן הגם שיש לתלות דכתיבה קאמרו והוציאו קול משום פירות ולולי הבדיקה הי' תלי' בהכי מ"מ כיון שקוראי' לנתינה כתיבה קרוב לשמוע ולפרש דנתינה קאמרו כדי לאוסרה על בעלה מלומר דכתיבה קאמרו ומשום פירות וא"ש הסוגי' והוא ביאור נכון:

ואחר הוצעה זו א"ש שיטת הרמב"ם לפי דקיי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה א"א לפרש רק דנתינה קאמרו דבכתב ליכא נפקותא וכן ס"ל לשמואל בס"ד דא"צ בדיקה משו"ה משו' דס"ל בס"ד דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולמסקנא ע"כ ס"ל דאין לבעל פירות עד שעת כתיבה ולהלכתא דקיי"ל דיש לו ע"ש נתינה ממילא קם דינא דס"ד דא"צ בדיקה לזה דלעולם חיישינן ולכן כ' הרמב"ם סתם כתב. וכ' או נתן לרבותא ל"מ כתב דאין קול מבורר כ"כ רק מחמת אומדנא דנתן קאמרו דאין מוציאי' אותה מבעלה אפי' אמרו נתן מ"מ אין מוציאי' מבעלה וא"ש עד"פ טבא חריפתא ועיי':

והיתה לבאר מ"ש דבס"ד ס"ל לשמואל יש לבעל פירות ע"ש נתינה וליכא נפקותא בכתיבה וע"כ נתינה קאמר יש לפקפק לשמואל לשיטתו דס"ל גיטין י"ח ע"א דמונין לגיטין משעת כתיבה ואיכא נפקותא לענין הבחנה שיודעי' להתירה לבסוף ג' חדשים משעת כתיבה ונ"ל כיון דיושב' ומשמשת תחתיו אין מונין אלא משעת נתינה כמבואר התם בגיטין דלגט ישן ל"ח שהרי לא לנה עמו וכאן הרי היא עמו ומשמשתו. כי כן אם לא יושב' תחתיו אחר הכתיבה והלך למדה"י י"ל משו"ה הוציאו הקול והרמב"ם דפוסק כשמואל דמונין משעת כתיבה ולפמ"ש דס"ל דאיכא חזק' דנתינה קאמרו דס"ל יש לבעל פירות ע"ש נתינה צ"ל דווקא ביושב' ומשמשת וכ"כ הרמב"ם בהלכ' אסירי ביאה וטור סי' ו' ומ"ש בדיוק ובמכווין העתיק הרמב"ם המעשה כמו שהי' שיושב' תחתיו ועיי'. וגם הטור הגם דכ' במקו' שקוראי' לנתינה כתיבה ובלא"ה ל"ח ול"א משו' חזקה דלא יוציאו קול אמרי' בוודאי נתינה קאמרו גם במקום שאין קוראין לנתינה כתיבה. אלא היכא דקורין לנתינה כתיבה בצירוף דלא יוציא' קול אם לא לאוסר' כמ"ש ר"ן סביב הרי"ף ועיין פרישה משו"ה בגט כ' הטור ויושב' תחתיו דאל"ה מפרשינן משום שתמנה משע' כתיבה קאמרו כן י"ל אלא באמת כ"ל בלא"ה א"א לומר משו"ה הוציאו קול כדי שתמנה משע' כתיבה דמא יתוודע זמן הכתיבה מגט שבידה כדאיתא בגיטין זמן של שטר מוכיח עליו ויתברר לשעתן מתוכו של גט אבל לענין פירות מוציאו' קול עכשיו כדי שיהי' נשמרי' לקוחות מעתה ולא יקנו מן הבעל שלבסוף תוציא מהם ועיין:

עוד נ"ל בישוב הרמב"ם בהקדם שהעליתי בתשובה מסברא הא דלא מבטלי' קלא ולא כ' הריטב"א משו' רינון דאיכא דשמע בקול ולא שמע בהכרזת ב"ד דנתברר כי שקר ענו דא"ל היכא דיצא דיצא הקול תחת בעלה ולא חששנו לקול דקלא דבתר נשואי' ל"ח לא משום שמא הקול אמת ולא משום רינון על הב"ד וכשמת בעלת אוסרי' אותה לכהן משום דאנן חיישי' לאמיתת הקול דמשום רינון ליכא למיחש דהא רינון בלא"ה איכא מדלא הוצאנו' מבעלה ומה יתן ומה יוסי' רינון כשלא נאסרה אח"מ והא דקאמר דיאמרו סמוך למיתה גרשה זה ל"מ לרינון על קול שיצא מעיקרא דנתגרשה אז מבעלה ולא מהני רק שאין אין מחזיקי' הקול ע"י שנאסרנה לאחר דיש מקום לומר סמוך למיתה גרשה משו"ה אוסרי' אותה ולא משום שחוששי' ונתברר לקול ראשון אבל רינון וודאי איכא סו' כ"ס גם אם נאסרינה לאחר כי כן היכא דנתבטל הקול הגם דל"מ קלא בכ"מ משום רינון אבל כה"ג דרינון איכא בלא"ה מה לנו לחוש עוד רינון כנלפע"ד נכון מסברא וצ"ל הי' דאוסרי' אותה אח"מ בעלה לאו משום רינון בעלמא דרינון לעולם יהי' אלא משום דאנן חיישי' שמא אמת הוא וי"ל דמשום שמא קוראי' לנתינה כתיבה ונתינה קאמרו א"א חוששי' לקול דיש ב' ספיקות שמא שקר ענו ואת"ל אמת שמא כתיב' קאמרו אלא משום רינון איכא והא דאוסרי' אותה לשני הא לא יצאנו גם בזה מידי רינון וי"ל כד מסיק תצא משני י"ל דאמר צריך בדיקה לבטל קלא כיון דרינון לעולם יהי' מבטלי' קלא כדכתיבנא אבל א"צ בדיקה אם קוראי' לנתינה כתיב' דוודאי נתינה קאמרו מכח אומדנא וחזק' כמ"ש כ"ז כבר לעיל דבס"ד ס"ל דאיכא חזקה ולבסוף מקשה כיון דצריך בדיק' ע"כ ל"ל אומדנא וחזק' כמ"ש חי' ר"ן והא"ש דמסיק באוסרי' אותה לשני ומשום דאנן חיישי' דוודאי נתינה קאמרו ועיי' והא"ש הרמב"ם לאמת הדרינן לדס"ד דא"צ בדיק' אם קוראי' לנתינה כתיבה ועיין כי הקצרתי: ואסרינן לה אגברא הקשה תוס' ורשב"א ור"ן דלמא מתני' בארוסה וכ' מהרש"א דלפי' רש"י לקמן דבתר נשואתם א"ח כיון דנאסרה לבעלה משא"כ בארוסה דמותר' לו א"כ בארוס' כהן דאסורה לו ל"ח כמו בנשוא' לישראל וע"כ דס"ל דבתר דנשואי' א"ח משום לעז בנים משא"כ דבתר אירוסי' וצריך להבין למה לא ס"ל לתוס' וראשונים כרש"י ולמה להו לדחוקי בקושי' ש"ס נ"ל דרש"י לשיטתו דס"ל דשלא לפלוני א"ח וי"ל שפיר מן האירוס חוששי' משום דמותר' לו כשיגרש' ראשון ואם לא אמרו לפלוני וא"א בגרוש' ראשון כה"ג בלא"ה אין לקול אפי' קמא נשואי' ואירוסי' והא רש"י ס"ל אפי' בפלוני שמע מפלוני צריך שיאמר לפלוני דמוכח כן מבריי' דקתני שלא לפלוני א"ח ושם איירי בקול פלוני שמע דומי' דבעולה ושפח' ועוד במתני' כ' רש"י לפלוני ומתני' בכל קולו' איירי וסתם רש"י וכ' לפלוני ש"מ דס"ל לעולם בעי לפלוני דלא כרמב"ם לפמ"ש הב"ש דבפלוני שמע ל"ב לפלוני ועיין ושפיר כ' רש"י מן האירוסי' א"ח משום דאפשר בגירושין מראשון דליכא קול שלא יהי' לפלוני ויוכל לגרש ולא פליגו דאפי' אינו לפלוני ולא נודע עכשיו איה מקומו חוששי' שמא יבוא ורשב"א ור"ן לשיטת תוס' וכן י"ל ס"ל לתוס' דחוששי' לקול אפי' ל"א לפלוני לכן נאדו מפי' רש"י משים דאית לי' תקנתא תינח בקול לפלוני אבל שלא לפלוני ליכא תקנתא לכן הוצרכו לפרש משום לעז דבני' דבארוס' ליכא והנה הרשב"א ור"ן מפורש כתבו דל"ב לפלוני וא"ש ולתוס' י"ל דס"ל דבעי לפלוני אבל בפלוני שמע ל"ב לפלוני כרמב"ם ולכן לא יוכל לפרש כרש"י דהא רב אשי סתמא קאמר כל קלא וכל הקולו' אפי' פלוני שמע בכלל דלא בעי לפלוני וליכא תקנתא לכן נאיד מפי' רש"י ועיין:

והקשה מהרש"א דלמא מתני' קמ"ל שאסורה אח"מ בעלה לכהן אחר וקמ"ל דל"ח משום לעז בנים ותצא וכבר ישבנו קושי' מהרש"א לעיל עוד נ"ל בהקדם מה שהתעורר באבני מלואים לפי שיטת הרמב"ם בהלכ' סנהדרין ע"א שאמר כלאי' פירות אלו או גרושה אשה זו נאמן ואח"כ לוקי' עלי' מדכ' גרושה אשה זו ש"מ דס"ל דעדי' גרושה לאוסרה לכהן אינו דבר שבערוה וע"א נאמן לס"ד דמתני' מגורש' לכהן פשיטא דהא קול גירושין פלוני שמע מפלוני וכל שע"א נאמן גם עד מפ"ע נאמן ומאי קמ"ל מתני' וכ' דצ"ל כשיושב' תחת בעלה הו"ל כדבר שבערוה לאוסר' על בעלה כהן עיי"ש וצל"ע לעיל פ"א כדמסיק שתצא משני לאו משום חשש הוא אלא משום נאמנו' העד כמו עדו' גרושה לכהן קוד' שנשא' ובזו הגם שלא האמינו' לאוסרה לבעלה דדבר שבערוה הוא אבל כשמת ממילא אסורה דנאמן בעדות וגם כשנשא' תצא דהא העיד קודם שנשא' ועדותו נאמנה ונתקבלה כי כן מה מקשה א"כ אתה מוצא לעז וכי משום חשש לעז נתיר וודאי איסור תורה בוודאי כדליכא רק חששא דקלא דחוששי' מדרבנן כמ"ש הרמב"ם מקשה שפיר אבל בוודאי לא נתיר בשביל לעז במקום נאמנות העד וי"ל כיון דלא יצא קול אלא פלוני שמע מפלוני פלוני כתב גט וי"ל דכתיב' קאמר וחיישי' שמא נתן קאמר זה אינו עדות ברור לאסור מן הדין רק חששא ושפיר מקשה א"כ אותה מוצא לעז ומתרץ יאמרו וזה חידוש דין אבל במתני' כאן דקתני מגורשת שאמר מגורשת והוא עדות ברור מללו פשיטא דלאח"מ הבעל דאסורה מן הדין ותצא ג"כ ולא חיישי' ללעז בנים ומלתא דפשיטא ומיושב קושי' מהרש"א ועיין: והיתה לבאר דברינו א"ש למאן דס"ל דל"ח לקלא אלא כשיצא מפי אנשי' כשרי' פשיטא שאסור' לאח"מ בעלה אבל למ"ד מפי נשי' דפסולי' לעדו' קמ"ל מתני' טובא דאסורה לאח"מ הגם דאינו רק מפי נשי' ולא חוששי' ללעז בנים והי' יוכל לתרץ דרב אשי ולפמ"ש תוס' דקושי' לר"ח דס"ל מפי נשים ולק"מ אלא דרצה לתרץ מתני' להלכתא מפי אנשים כדס"ל לרמב"ם להלכתא ומזה ראי' דהלכתא כמ"ד מפי אנשים ועיין:

וארווח לנו להבין הא דתלי' ש"ס אי מבטלי' קלא או לא בפלוגתא דאי מפי כשרי' דווקא או מפי כשי' ורש"י נדחק ונ"ל ע"פ הנ"ל בהקדם מ"ש הריטב"א וחולק על הרמב"ם די"ל מקודש' ומגורשת אפי' בזה אח"ז למ"ד לא מבטלי' קלא משום רינון ה"ה בזה איכא משום רינון מאן דשמע בהא מקוד' לא ישמע בהא ומגורשת והנה משמעו' פשטות מתני' דקתני מגורשת ולא קתני מקודש' מגורש' משמע דארישא קאי כמ"ש רש"י דארישא קאי לא יצא הקול מגורשת וממילא נשמע דל"ח איכא דשמע כו' וה"ה דמבטלי' קלא וקשה למ"ד ל"מ קלא וא"ש עפמ"ש בסמוך בישוב קושי' מהרש"א דא"א למוקמי מתני' לאוסרה לכהן אח"מ הבעל פשיטא דחוששי' מצד עדות ע"א שנאמן וכ"ז למ"ד דחוששי' בכשרי' דוקא ולמ"ד מפי נשי' לק"מ קושי' ש"ס וי"ל מאן דס"ל ל"מ קלא ס"ל כמ"ד מפי כשי' ומתני' מגורש' קאי בכ"ע שאוסרי' אותה אח"מ בעלה כקושי' מהרש"א ממילא ל"מ ממתני' דלא חיישינן לרינון משום דאיכא דלא שמע בהא ולמ"ד דוקא מפי כשרי' ע"כ שדרש מתני' מקודש' מגורש' מוכח דמבטלי' קלא וא"ש דאמר מדאמר עד שישמעו מפי כשרי' ש"מ דמבטלי' קלא דלמאן דס"ל מפי כשרי' ע"כ צריך לפרש מתני' מקודש' ומגורש' וקאי ארישא בזאח"ז ש"מ דמבטלי' קלא וא"ש אדרבא מדאמר כ"ש אפי' מפי נשים הוי קול מנ"ל להחמיר כ"כ בקול ש"מ דס"ל ל"מ קלא וקשי' לי' מתני' דא"א לפרש מקודש' ומגורש' קאמר דהא ל"מ קלא וה"ה דל"מ מקודש' ומגורשת בזאח"ז וע"כ דחוששי' מפי נשים ולא צריך לפרש מתני' מקודש' ומגורשת וא"ש ע"ד חידוד דחדא הקב"ה בפלפולא וא"ש שיט' הרמב"ם ע"פ שנבאר לקמן אי"ה דס"ל כמ"ד מבטלי' וס"ל נמי מפי כשרי' ועיי': הכי קאמר יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודש' מקודשת ומגורשת כו' כ' רש"י האי קול דמגורש' ארישא קאי אשה פנוי' חזר ויצא עלי' קול שגרשה כו' נראה כי ס"ל לרש"י דקאי ארישא תחלה יצא עליו קול מקודש ואסרנו' ואח"כ יצא קול שגרשה ה"ז מגורשת והוא כשיטת:

הרמב"ם הלכת גירושין דבזאח"ז מהני וכן משמעו' מתני' מדלא קתני בסיפא מקודש' ומגורש' ש"מ דארישא קאי והראב"ד חולק עליו וכ' וכן משמע בגמרא נראה כוונתו מדקאמר מקודש' ומגורשת ש"מ דבעי יחד וכ"כ בלח"מ. ונ"ל הא דהקדי' תחלה וחזר על הרישא דאלו הוי מפרש לסיפא מקודש' ומגורשת ה"א ה"ה בזה אח"ז נמי מהני וקמ"ל אפי' בב"א מהני הגם דלא שכיח שיהי' גירושין סמוכ' כ"כ וכן כ' ב"י לפרש מ"ש הטור ביחד לרבותא לכן נקיט חזר על הרישא ה"ז מקודש' היינו דל"מ תו ביצא קול אח"כ מגורש' אלא מקודש' ומגורשת יחד וליישב לשיטת רש"י ורמב"ם הא דמייתי רישא וקאמר נמי מקודש' ומגורשת משמע דבעי יחד נ"ל בשנבין מ"ש רש"י ויצא עלי' קול מגורשת שגירשה אותו פלוני שנתקדשה לו וכ"כ הרמב"ם שנתגרשה מקדושין הללו נ"ל כוונת רש"י ורמב"ם בודאי א"א שהוחזק' ובאו עדים שנתגרשה א"צ שיפרשו ממי נתגרשה דסתמא מבעלה נתגרשה אבל כשלא הוחזק' א"א אלא קול יוצא מקודש' והיא מכחשת שלא נתקדשה ואסרנן אותה ע"פ קול אם אח"כ קול יוצא מגורשת אנו חוששי' שמא פשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר והוא לא ידע שאסרוהו ב"ד או ידע והזיד ואח"כ גרשה הוא מחשש הקול ועל גירושין אלו הקול יוצא מגורש' או שנתגרשה לכן צריך שיצא הקול נתגרשה מאותו פלוני שיצא לה קול קדושי' ממנו ולזה התכווין רש"י במ"ש שגירשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושי' ממנו ורמב"ם כ' בקיצור מאלו הקדושי'. ונ"ל להעמיס כן בכוונת ש"ס הכי קאמר יצא שמה בעיר מקודש ה"ז מקודשת מקודש' ומגורשת היינו הגם שכבר יצא הקול מקודשת ל"מ קול סתמא מגורש' אלא דצריכי שיאמרו קול שני מקודש' ומגורש' היינו מאותו שיצא הקול מקודש' ממנו היא מגורשת ומיושב הסוגי' ע"פ שיטת רש"י ורמב"ם. ומזה עצמו הוכחו דבעי שיאמרו מגורשת מזה שקדשה דסתמא ל"מ כנ"ל נכון בעזרת החונן דעת:

ולולי דמסתפינא לומר להעמיס בשיטו' הרמב"ם אשר לא שערום הראשונים ז"ל כולם היתי אומר דרמב"ם ס"ל דוקא בזה אח"ז מהני אבל בב"א לא. הנה כבר כתבנו לעיל לרמב"ם קלא דקדושי' עדיפא דאיכא גם רגל"ד מקלא דגירושין אלא לקול כמו קיל דגירושין ג"כ חיישי' להקל והחמיר ובקדושי' היכא דליכא רגלי' לדבר מגרע גרע כמ"ש בלח"מ וק"נ ויש להקשו' לפ"ז בקול דמקודש' ומגורשת דמותרת משום טוט אסור וטוט שרי לכן בעי נמי שיהי' קול דגירושין אתחזק כקול דקדושין כמ"ש הראב"ד והה"מ הלכ' א"ב כ"ז לא יועיל לנו כיון דקול דקדושין אלימא מקול דגירושין דבקדושין איכא נמי רגל"ד ועיי' רישא לקמן גבי פלוני שמע שכ' שאפשר י"ל דמהני כמו אמתלא שנראי' דמהני וכ' ואפשר לומר וא"ש עפמ"ש כבר לעיל דקול דקדושין לא אלי' דאיכא נגדו חזקה א"א מעיזה אפי' שלא בפניו והגם דלא סומכים להקל שלא בפניו מ"מ העזה איכא ואיכא רגל"ד דנרו' דולקו' וא"כ קול דגירושין וקדושין שווים ואין לקול דקדושין יתירו' על קולא דגירושין וא"ש:

ואומר אני כ"ז כשיצא תחלה קול קדושין והיא אמרה לא נתקדשה איכא העזה ואח"כ יוצא מגורשת דמבטל ושובר קול הראשון דב' קולו' שווים אבל ביצאו בב"א מקודש' ומגורשת והיא אומר' לא נתקדשתי ליכא העזה כלל כיון דקול מגורשת מסייע לה שאינה אגידא בבעלה ומוצא' ממנה הגם שזאת אומרה לא נתקדשה ומשקר' בידוע לו מ"מ לאו העזה היא כיון שלפי הקול היא מוצא' ממנו ומסייע לה בזה שאינה אשתו והעבר עבר כנ"ל מסברא פשוטה וכיון דליכא העזה קול דקדושין אלא דאיכא רגל"ד שוב לא יוכל קול דגירושין לבטל קול דקדושין. משו"ה כ' הרמב"ם ביצא הקולות זאח"ז אבל ביחד לא כנלפע"ד ועיי':

אלא ממ"ש הרמב"ם בהלכ' איסורי ביאה כמו שבארנו בהלכ' גירושין ושם לא כ' מאיסור לכהונה אלא מהיתר לכ"ע וכבר תפס הראב"ד עליו בזה ונראה דכוונת הרמב"ם דמלשונו בהלכ' איסורי ביאה משמע דוקא ביצא קול ביחד לכן כ' כמו שבארתי בהלכה גירושין שם ביאר דבזאח"ז ג"כ מותרת לכ"ע וכ"ש לענין איסור מזה נראה דס"ל לרמב"ם בין ביחד בין בזאח"ז מהני לבטל הקדושין ולחוש לאיסור והא דלא כ' בהלכ' א"ב בשקול יוצא בזאח"ז כמ"ש בהלכ' גירושין י"ל דתרתי קמ"ל דמהלכ' גירושין הי' מקום לומר דוקא בזאח"ז כמ"ש בהלכ' אסורי ביאה אפי' ביחד ושלא נטעה ביחד כדס"ל לראב"ד קמ"ל כמ"ש בהלכ' גירושין כנ"ל:

והנה הראב"ד מודה לו לרמב"ם בעיקר הדין דאסורה לכהן וכ' עליו דברים בעלמא דבגמרא לא דברו על הכהונה אלא להתיר' לכ"ע מ"מ כך הוא כו' חוששי' לה. ודבריו צריכ' ביאור מה רצה הראב"ד ומה ראה על ככה לפרש סוגי' ש"ס כיון שסו' כ"ס מודה לדינו של רמב"ם ואין דרכו בכך בהשגותיו אלא להשיג ולחלוק בא. ונ"ל עפמ"ש הלח"מ הלכה גירושין דראב"ד מודה לרמב"ם בא"ב הגם דחולק עליו בהלכת גירושין היינו להתיר אבל לאוסרה לכהן מודה לו ופשוט הוא לאסור אין לחלק בין בב"א בין בזאח"ז דגם בא"א גמורה ע"י קול גירושין אסורה לכהן. והנה כבר בארנו לעיל דנפיק לי' לראב"ד שיטתו מדקאמר ש"ס מקודש' ומגורשת דוקא בב"א וגם הסוגי' קאי בין להתירה לישראל בין לאוסרה לכהונה ש"מ א' מתרת או דבשני' בין לאסור ובין להתיר דוקא בב"א מדקתני מקודש' ומגורש' יחד או בשניה' לא צריך יחד וראב"ד דחולק על הרמב"ם להתיר צריך בב"א ולאיסור מודה לו ולהציל עצמו דלא תיקשי מסוגי' ש"ס ממ"נ כהנ"ל לכן כ' דגמרא איירי רק להתיר ולא לאיסור לכהונה ולכן קאמר דוקא מקודש' ומגורשת ביחד ומאיסור לא קמיירי אבל אמת הוא דאסורה לכהונה ואפי' ביצא זאח"ז ובדברי' אלו ירד להציל עצמו מן הקושי' כנ"ל נכון וברור: ומ"ש הראב"ד אמת הוא ואם הוחזק הקול בב"ד אסורה לכהן וכן כל קול שהוחזק בב"ד. דבריו צריכי' ביאור פשיטא שצריך שיוחזק בב"ד וכל קלא דלא הוחזק בב"ד לאו קנא הוא ולמה כ' הראב"ד כן בהך דינא. ונ"ל בשנחקור אם יצא קול גרושה אשה זו והיתה עד עתה בחזק' פנוי' אם אסור' לכהן בשביל דגרושה לחוד דאם נאמין לקול דגרושה ממי לא נשמע כי היתה מקודש' ונ"ל דלא חוששי' לקול זה כיון שלא שמענו ולא ידענו כי מקודש' היתה ולא נשמע רק קול גירושין או שהקול שקר שלא קבלה גט או לשחוק והיתול קבלה גט מא' וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם לאוסרה לכהן מקדושת ומגורשת אבל מגורשת לחוד לא וכ"כ כל הפוסקי' ונ"ל דקול דקדושי' גם אם אינו קול ברור ולא הוחזק בב"ד ויצא קול מגורש' חוששין לקול גירושין לאוסרה לכהן דהא בכלל מגורשת שהיתה מקודש' אלא אם לא נשמע כלום שנתקדשה לקול גירושין לא חיישינן ודווקא שלא נשמע כלל מן הקדושין אבל כשיצא קול קדושין אלא שאינו ברור לחוש לו עכ"פ ליכא הוכחה דקול גירושין שקר הוא מפני שלא שמענו הרי שמענו אלא שלא נתחזק בב"ד ואסורה לכהונה משו' קול גירושין שנתחזק בב"ד וזהו שכ' הראב"ד אם הוחזק הקול בב"ד אסורה לכהן היינו כל שהוחזק הקול בב"ד שאוסרי' אותה על ידו לכהונה והוא קול גירושין הגם שקול קדושין לא הוחזק בב"ד אוסרי' אותה על קול גירושין כנ"ל בכוונת הראב"ד אלא שהה"מ כ' דקול דקדושין ודגירושין שניה' הוחזק בב"ד דאל"כ ל"ח לקולות וזה דלא כמ"ש ולא ידעתי למה וצ"ע לדינא:

והנה הה"מ כ' דדבר פשוט הוא דאסורה לכהן ולפע"ד לאו מלתא דפשיטא הוא ויש לעיי' בו טובא דיש לדון להקל משו' ס"ס חדא שמא קול גירושין שקר הוא ואת"ל אמת שנתגרשה דלמא לא נתקדשה וקול דקדושין שקר הוא והא דנתגרשה משו' שיצא קול תחלה שהיא מקודש' ואסרוה ב"ד להנשא לכן קבלה גט מזה שיצא עליו קול והוא נתרצה לכך שלא תהי' אסורה לכ"ע וכעובד' שבתשוב' הרא"ש בססי' מ"ו. ועיי' סי' ו' בח"מ ובב"ש אם נאסרה לכהן אם שקבלה גט משו' קול וחשש בעלמא ושם שידענו שקבלה גט שיש ספק אם כן הוא אפשר כ"ע מודה דמותרת לכהן וצ"ל דרמב"ם ס"ל דמ"מ אסורה לכהן כיון שקבלה גט משום קול שנתקדשה או דס"ל דס"ס ל"מ בקול דחיישי' לרינון ועיי' ב"ש ססי' מ"ו בשם תשוב' הרשב"א ועוד י"ל כיון דספק א' שמה נתקדשה כבר היינו דכי' עליו ואסרוהו משו' הקול שוב לא מצטרף לס"ס שמא לא נתגרשה ושמא לא נתקדשה כעין ס' א' בגופו ואחד בתערוב' דס"ל לב"י מה"ט לא מצטרפו ועיי' במג"א סי' עכ"פ דין זה לא פשוט כ"כ וטובא קמ"ל הרמב"ם והא"ש דכ' כמו שבארנו בהלכ' גירושין וקמ"ל דאפי' בזאח"ז אסורה ודבר זה פשוט דאסורה לכהן אפי' בזאה"ז וגם הראב"ד מודה לו דאפי' אשה שהוחזקה א"א גמורה ויצא קול שנתגרשה אסורה לכהונה כ"ש ע"י קול. ולפמ"ש א"ש דה"א דווקא ביצא הקול בב"א דליכא ס"ס שמא לא נתגרשה ואת"ל נתגרשה שמא לא נתקדשה למה קבלה גט ואי משום הקול הא יצא קול דקדושין בב"א עם קול דגירושין למה קבלה גט וליכא רק ספק א' אם קול גירושין אמת או נא אבל בזאח"ז ה"א דלא אסרי' לכהן דאיכא ס"ס קמ"ל הרמב"ם וכ' כמ"ש בהלכ' גירושין אפי' בזאח"ז אסורה לכהן כנ"ל: ומצאנו בדברינו מקו' ישוב למ"ש הטור סי' ו' יצא קול מקודשת ומגורשת ביחד והקשה ב"י למה כ' ביחד אפי' בזאח"ז אסורה ומ"ש הב"ש דס"ל כראב"ד תמוה הא הראב"ד מודה לרמב"ם שנאסרה אפי' בזאח"ז והא בב"י שם איירי לענין איסור כהונה ואגב כ' אח"כ שמותר לכ"ע. ולמ"ש א"ש דטור ס"ל לענין איסור דווקא בב"א דליכא ס"ס אבל בזאח"ז לא דלא כרמב"ם ואפשר ס"ל לרמב"ם ג"כ כן דמ"ש בהלכ' איסורי ביאה משמע שיצא בב"א ומ"ש כמ"ש בהלכ' גירושין אפשר לפרש בקלא דהוחזק ולאו קול הברה בעלמא והוא ישוב נכון ועיי':

ת"ר בעולה א"ח לה כ' רש"י דמשו' פריצותא אמר כן ולא דמי למתני' דאיכא דבריו נראי'. צ"ב תרתי ל"ל דסגי בחדא או דבבעולה יש לתלות משו' פריצות דחזו אומרי' דנבעלה משא"כ במתני מקודש' דליכא למתלי. או דשאני במתני' דנראה רגלי' לדבר נרו' דולק' משא"כ בבעילה דאין רגל"ד וצ"ע. ונ"ל גם בקדושין יש לתלות שאומרי' נתקדשו משום נרות דולק' ומטה מוצע' סבורי' בוודאי נתקדשה דרחוק שיתבטל הדבר מאחר שראו הכנו' כ"כ ועיי' רא"ש ריש כתוב' משו"ה מברכי' קוד' אירוסין דרחוק שיתבטל הענין מאחר דיש זמטוטני חתן וכלה ואיכא נמי ספק שמא הכל שקר ודמי' לבעולה. ולכן לא סגי לרש"י דבבעולה חולין פריצות בעלמא גם בקדושין יש לתלות שראו נרות דולק' ואומרי' משו"ה נתקדשה לכן הוצרך רש"י שנראי' דבריו ניכרי' היינו שידוע לנו כי היות נרות דולקות ומטה מוצע' וקרוב לנו שנתקדשה אלא ע"י ראי' זו ואומדנא לא מחזיקי' אותה מקודש' דהוי ידיע' בלי ראיי'. אבל כשהקול יוצא נתקדשה ויש לנו רגלי' לדבר שכן הוא כיון שהנרות דולקת כו' תה ידוע לנו ע"פ עידי' מצטרף הקול שנתקדשה וחוששי' לקול:

וכה"ג בקול דבעולה אם ידוע לנו שיש ביני' פריצות חוששין לקול דבעולה היא בהצטרפות רגלי' לדבר שידוע לנו ולכמה שיטות באיכא עידי כיעו' וקלא דל"פ דנבעלה מוציאי' מבעלה ולהחולקים שאין מוציאין אשה מבעלה או שאין אוסרין אותה לכהונה משום דלא נכנסו לכתחלה אלא לפריצות ולא לבעול אבל כאן דתחלת הכנה נרות דולקת ומטה מוצע' כדי לקדשה סוף מעשה מחשבה תחלה חוששי' לקול בהצטרף רגל"ד והוצרך רש"י לתרתי והא בלא הא לא סגי ועיי' כי נכון הוא:

ומצאנו טעם לשיטת רמב"ם ורש"י דצריך רגל"ד אפי' בפלוני שמע מפלוני והקשו מ"ש מגירושין והיא קושי' ירושלמי דמביא הרשב"א ולמ"ש א"ש דשאני קדושי' מגירושין בקדושי' דאיכא דברי' נראי' שנראה דנתקדשה ויש לתלו' משו"ה מוציאי' קול נתקדשה לכן צריך דוקא שיאמרו עדי' שראו נרו' דולק' דאל"ה תולי' שאומרי' כן מפני שראו הכנו' רבות לקדושי' ואפי' אומרי' שנתקדשה בפני פלוני ופלוני יש לתלו' שראו עדי' מיוחדי' מוכני' ואומרי' נתקדשה בפניה' לכן צריך שיש עדי' שהי' הנרו' דולקת ומטה מוצע' שיש לנו רגלי' לדבר שנתקדשה וקול יוצא שכן הוא חוששי' לקול אבל בגירושין דליכא כדבר הזה שנחוש שמשו"ה אומרי' נתקדשה אע"פ שלא ראו ואפי' הי' הבעל ואשה ועדי' עומדי' בפני ב"ד לגרש לא יאמרו שנתגרשה כיון דקשי' גירושין ומתרצה ומתפייסי' זה עם זה ומעשי' כ"פ כן לכן חוששי' לקול בלי שראינו בבירור רגלי' לדבר כנלפע"ד ומ"ש הלח"מ וק"נ כי ליכא רגלי' לדבר נראה דהקול שקר מלבד דלא מסתברא כ"כ גם קשה לי למה צריך שיהי' ידוע בעדי' שהי' נרו' דולקו' וצריך שיתברר כן לפני ב"ד גם בקלא בעלמא שהי' כך תסגי דעכ"פ ליכא ראי' נגד הקול דהא אומרי' שכן הי' שהי' נרו' דולקת. אבל למ"ש א"ש דבעי שנדע בבירור שהי' הנרו' דולקת כו' והנכון אתי בעזה"י:

נשוא' א"ח לה כ' רש"י יצא עליה' שהיא נשוא' ואנו מוחזקי' בה בחזק' שהיא פנוי' וכ"כ בארוסה א"ח וקלא דמתני' נתקדשה היום. ובריטב"א ביאר כוונת רש"י דאין הקול אלים להוציא מחזקה שהיינו מחזיקי' אותה עד עתה ועיי' רשב"א בשם רש"י וצריך להבין גם באומרי' היום נשא' או נתקדשה מוציא בהקול מחזק' פנוי' ומ"ש היום מיומים. נראה דאלימא חזקה זו שהי' כ"כ מוחזק' לנו עד עכשיו ולפי הקול היינו מחזיקי' אותה בטעו' זה ימים ימימה ומכחיש הקול חזקה זו כי בטעות הי' לא אלים קלא להוציא אותנו מחזק' שהחזקנו. אבל כשאומרי' היום פסקה חזק' פנוי' ע"י מעשה קדושי' או גירושין לא שווי' לקול אותנו למוטעי' מעיקרא אלא מחזק' דהיינו אומרי' כמו שהי' כן תהי' והקול אומר שנשתנה הענין ע"י מעשה נגד חזק' כזו חוששי' לקול ועיי' כזה בס' ש"ש חילוק בין חזקה לחזקה. והנה תוס' כ' דקמ"ל ל"מ נשוא' דא"ח דאם אמת הי' הדבר הי' מתפרס' קמ"ל אף בארוסה וכ"כ רשב"א לפי דרכו משו' שלא ראו נרו' דולקת ולתוס' י"ל נשוא' ה"א דאם הקול אמת הוי יודעי' מכבר משא"כ נשוא' אבל לפי' רש"י דנשוא' מכבר א"ח להוציא' מחזק' פנוי' ליכא רבותא בארוסה יותר מנשוא' וצ"ל דבנשוא' איכא עוד טעם קצת שהי' יודעי' ביום נשואי' אבל ארוסה לא מפרסמא כ"כ ה"א דחיישי' קמ"ל דל"ח משו' דמוציאי' מחזק' פנוי' וכיון דבארוסה משו"ה א"ח כ' רש"י גם בנשוא' כן ולצ"ל דא"ח משו' דהוי מפרסמא ביום הנשואי' כנ"ל:

ארוסה א"ח לה כ' רש"י משו' שמוציאי' מחזק' פנוי' וריטב"א כ' ארוסה א"ח דקוראי' גם למשודכ' ארוסה וכ"כ בתשוב' הרא"ש דיש דקוראי' למשודכ' ארוסה ולא מצאתי לו חבר לריטב"א בטעמא דארוסה א"ח ונראה דריטב"א לפי מ"ש דנשוא' א"ח משו' דמוציאי' אותה מחזק' פנוי' קשה לי' ארוסה ל"ל לכן הוצרך לפרש דארוסה אפי' היום א"ח דלמא משודכ' קאמרו ותוס' ורשב"א לפי פירושם בטעמא דנשוא' א"ח משו' דהו"ל קלא מאתמול מפרשי' ארוסה בדרך זו אף זו ולרש"י דס"ל נשוא' א"ח כריטב"א משו' דמוציאי' מחזקה ומדרש ארוסה ג"כ מה"ט צ"ל כמ"ש:

שלא לפלוני א"ח כך הגירסא לפנינו ורשב"א הקשה דלא אמרו אמוראי דצריך לפלוני ומחק גרסא שלפנינו ולפע"ד ליישב גרסא שלפנינו ע"פ מ"ש שיטת הריטב"א ארוסה א"ח דשמא משודכ' קאמרי וצ"ל שהוציאו הקול להגיד חדשות כי פלוני' משודכ' ודרך המספרי' חדשו' שאין בו נפקותא רק כמו שאומרי' פלוני' משודכ' מגידי' ג"כ למי משודכ' דאיכא תרתי מצידה ומצידו אבל כשמוציאי' קול ארוסה ממש כוונתם להודע שהיא אסורה לכ"ע אין מקפידי' לומר לפלוני כיון שבין כך ובין כך אסורה וזהו תכלי' הולאו' הקול וה"א כשאומרי' שלא לפלוני חוששי' דקרוב יותר שארוס' ממש קאמרו מלומר משודכ' דהי' אומרי' דבר שלם ולא חצי דבר קמ"ל שלא לפלוני מ"מ ארוסה א"ח דתולי' להקל כל האפשר דמשודכ' קאמר וא"ש דלא הזכירו אמוראי לפלוני דחוששי' לקול בלא"ה וא"ש:

ובדברינו מעלי' ארוכה ליישב הא דלא אמרו דצריך לפלוני. אבל רש"י ורמב"ם דס"ל דבעי לפלוני דוקא ולא מפרשו הבריי' ע"ד שכתבתי קשי' מדלא הזכירו אמוראי דבעי היום כדקתני בבריי' וצ"ע ונ"ל ע"פ דברינו בשנקדי' דבאמת קשה על פי' הריטב"א ארוסה א"ח דתולי' משודכ' קאמרו הא לעיל כ"א במקו' שקוראי' לנתינה ג"כ כתיבה חוששי' דלמא נתינה קאמרו ולמה בארוסה נתלה להקל דמשודכ' קאמרו הא קרו לארוסה ממש ג"כ ארוסה וי"ל בדוחק ונ"ל דשמואל לשיטתו דמחמיר טובא וס"ל דל"מ קלא הוא דס"ל דחוששי' לשמא נתן קאמרו כעין דתלי' ש"ס פלוגת' דמבטלי' קלא במאן דמחמיר אפי' ע"פ נשים ולדידי' א"א לפרש הבריי' ארוסה ל"ח דתולי' משודכ' קאמרו דלא תלי' לקולא כמו דחוששי' שמא נתן קאמרו ועכצ"ל ארוסה א"ח כפשוטו משום של"א היום או שלא הי' הנרו' דולק' ושלא לפלוני א"ח משו' דבעי לפלוני דוקא. אבל למאן דס"ל מבטלי' קלא יש לפרש ארוס' א"ח דמשודכ' קאמרו וי"ל שלא לפלוני קאי על ארוסה א"ח לרבותא אפי' שלא לפלוני א"ח אבל מקודש' אפי' שלא לפלוני חוששי' והא"ש דהנהו אמוראי דלא בעי לפלוני נ"ל ס"ל כמ"ד מבטלי' קלא אבל להלכתא דס"ל לרמב"ם דלא מבטלי' קלא ה"ה דלא תלינן להקל דמשודכ' קאמרו מוכח מבריי' דבעי לפלוני דוקא. ולא תיקשי כיון דכל הנהו אמוראי ס"ל דמבטלי' קלא למה פסק דלא מבטלי' אלא בלא"ה קשה למה לא פסק כרב ולדברינו מיושב כ"ז לפמ"ש לעיל לפי' רש"י דוקא משום קלא דבתר נשואי' א"ח בארוסה חוששי' משו' דאפשר שיגרשה ראשון וכתבנו היינו רש"י לשיטתו דבעי לפלוני דוקא א"כ מוכח דס"ל לרא"ש דבעי לפלוני ומוכח דס"ל ל"מ קלא דאל"ה מנ"ל דבעי לפלוני ופסק הרמב"ם כרב אשי שהי' בתרא ומרא דש"ס עיי' בכ"ז:

בעיר אחרת א"ח. הרמב"ם לא כ' דבעיר אחרת א"ח ועיי' ב"ח. ונ"ל דיש לפרש בעיר אחרת א"ח קאי שלא לפלוני א"ח וטעמא דלאו קול ברור הוא וי"ל דאם אמת הי' הי' יודעי' למי נתקדשה לכן א"ח וה"א כ"ז דוקא כשאומרי' נתקדשה בעיר הזאת הי' יודעי' אבל כשאומרי' בעיר אחרת אפשר שאין מכירי' למי נתקדשה כי הוא ממק"א שאין מכירי' אותו והיא מכירי' כי היא מבנו' העיר קמ"ל בעיר אחרת ג"כ א"ח והטע' דאין חוששין רק כשהקול ברור כ"כ שאומרי' לפלוני אבל שלא לפלוני הגם דבעיר אחרת אין הוכחה מדלא אמרו לפלוני דהקול שקר אבל גם בירור קול ליכא לכן א"ח ועיי' נב"י קמא חלק א"ח סי' ס"ט וכ"כ בא"מ שי"ל שלא לפלוני א"ח משו' דלית לה תקנתא י"ל דה"א דוקא בעיר הזאת א"ח משו' דל"ל תקנה אבל בעיר אחרת אפשר כשבדקו בעיר ההיא יתברר למי נתקדשה ונחוש לקול קמ"ל דא"ח דא"צ לבדוק ממק"א אחר עדי' כמו בקדושי' י"ב עדי' בצד אסת' ואם כי אין ראי' משם זכר לדבר מיהא איכא ולפרושי לא קתני בבריי' דל"ח לקול בעיר אחרת אלא לרבותא נקיט דאפי' בעיר אחרת אין חוששי' וכ"ז בבריי' דקתני שאין חוששי' וכל הבריי' לא זו אף זו קתני דאין חוששין אבל הרמב"ם דכ' דחוששי' בקול לפלוני היום וסתמא בעיר הזאת כמ"ש הכ"מ בשם הריב"ש ועדיין קשה דהו"ל להודיענו דבעיר אחרת אין חוששי' ולמ"ש לק"מ כמובן:

ודע שיש לי מקו' ספק לרמב"ם דבעיר אחרת חוששי' אפשר כשלא אמרו היום נתקדשה בעיר אחרת חוששי' לפי הפשוט כשלא אמרו היום א"ח דהי' נשמע בשע' נשואי' ואירוסי' מדלא נשמע ע"ע ש"מ דשקר הוא תינח בעיר שנתקדשה אבל בעיר אחרת ובימי' שאח"כ יצא הקול ליכא הוכחה מדלא נשמע בשעתו באותו מקו' נשמע הקול לכאן עכשיו וצ"ע לדינא:

כתב אין חוששי' לה כו' כ' הה"מ שאני גרושה שע"י בא וליכא פסול משפחה ודבריו צריכי' תבלין ובנב"י קמא סי' מ"ט כ' שדבריו דחוקי' ולדעתי כוונתו רצוי' משפחה דמוציאו אותה מחזקה שהיתה מוחזק' לנו מעודה דלאו שפחה הוא כ"כ לא אלי' קלא אבל גרושה אין מוציאי' מחזק' שהיתה מוחזק' לנו דבטעו' הי' אלא ע"י מעשה נשתנה הענין כ"כ חיישי' לקלא וכ"כ הריטב"א שפחה א"ח לה דלא אלי' קלא להוציא מחזקתה דעיקרא ופשוט: אלא דרמב"ם ע"כ לא ס"ל כטעמא דהה"מ דהא ס"ל בפלוני שמע לפלוני לא בעי היום והא אם ל"א היום הקול נגד חזק' שהחזקנו' ע"ע כמ"ש רש"י וריטב"א וע"כ דס"ל לרמב"ם דקול כמו פלוני שמע אלי' וחוששי' לו אפי' נגד חזק' והא קול דשפחה ג"כ פלוני שמע ולמה לא חיישי' ואין לנו לרמב"ם אלא כמ"ש הנב"י דכל דל"ל תקנה אין חוששין ושפחה אין לה תקנה לא לעבד ולא לבן חורין. אלא לרשב"א ור"ן דס"ל דלא בעי לפלוני דוקא והא שלא לפלוני ל"ל תקנתא ע"כ דס"ל אפי' בל"ל תקנה חיישי' לקלא וה"ה קול דשפחה הי' לנו לחוש ולדדהו צ"ל הא דשפחה א"ח משו' דמעיד נגד החזקה כמ"ש הריטב"א והה"מ:

לפ"ז מוכח דרמב"ם ס"ל בפלוני שמע דבעי לפלוני דוקא כמו שנרא' בר"ן בשיט' הרמב"ם דאי ס"ל לרמב"ם דלא בעי לפלוני מוכח דס"ל לרמב"ם עכ"פ בפלוני שמע אפי' היכא דליכא תקנתא חיישי' לקלא תיקשי מ"ט דשפחה דאין חוששי' הא ס"ל טעמא דמנגד לחזק' לא ס"ל דהא לא בעי היום בפלוני שמע כו' ומשום דליכא תקנתא ג"כ ליכא דהא ס"ל דבפלוני שמע לא בעי לפלוני ע"כ דס"ל דפלוני שמע בעי ג"כ לפלוני דוקא וסמך עצמו על מ"ש בתחלה שם לפלוני וקאי על ב' מיני קולות דמביא אח"כ דלא כב"ש שכ' דס"ל לרמב"ם דגם לפלוני א"צ ועיין. ודברי ב"ש בלא"ה צל"ע הא כל עיקר דס"ל לרמב"ם דבעי לפלוני נפקא מבריי' לפי הגרס' שלפנינו שלא לפלוני אין חוששין והא ברייתא:

קאי בפלוני שמע מפלוני דומי' דבעולה ושפחה כמ"ש הלח"מ והרי מבואר דאפי' בפלוני שמע מפלוני בעי דווקא שיאמרו לפנינו:

ועדיין קשה לי למה בשפחה אין חוששין לרמב"ם לפי דס"ל לרמב"ם חלוצה א"ח דבאיסור דרבנן ל"ח לקלא כמ"ש הה"מ ולרמב"ם לשיטתו דשפחה וישראל ליכא רק איסור דרבנן ולכהן מדאוריי' ונ"ל משו"ה כ' הרמב"ם שפחה אפי' לכהן דהוא דאוריי' א"ח כ"ש לישראל דא"ח דליכא רק איסור דרבנן וקשה לי למה א"ח לכהן הא אית לה תקנתא דהא לישראל א"ח כמו חליצה וכל איסורי דרבנן דא"ח וכיון שאפשר בישראל אית לה תקנתא למה לא ניחוש לאוסרה לכהן כמו כל קול דחוששי' באיסור דאוריי' כל שיש לה תקנתא וצ"ע:

ולא ידעתי ישוב אלא כשנאמר שא"א לנו להקל בדרבנן כל שיש לנו בו ג"כ מדאוריי' להקל בדרבנן ולהחמיר בדאוריי' כעין שכתבו כל שאנו דני' לענין דאוריי' ודרבנן כיון שמחמירי' במה שנוגע לדאוריי' אין לנו להקל במה שנוגע בזה באיסור דרבנן דהוי כתרתי דסתרו וזלזול דרבנן טובא וי"ש להחמיר בשתי' וכאן שא"א להחמיר בשתיה' דלית לה תקנתא ול"ח כ"כ לקלא לכן מתירי' בשתיה' כן י"ל ועיי':

והנה גרס' הרי"ף והרמב"ם חלוצה אין חוששין לה וכ' הה"מ הטעם משום דחלוצה דרבנן וראב"ד השיג עליו היכא דאתחזק קלא דאיירי בי' רמב"ם חוששי' בחליצה ג"כ ובריי' חולצה אין חוששין כ' הה"מ דצ"ל היכא דלא אתחזק. והנה ברמב"ם לא נזכר טעם דחלוצה אלא הה"מ המציא טעם זה בשיט' הרמב"ם. והנב"י קמא חא"ע סי' ס"ט נדחק בסוגי' ש"ס כתוב' כ"ב ע"ב ב"ג וב"ח דנראה דגם בדרבנן חוששין. וכשאני לעצמי נ"ל לומר מלתא בטעמא דחלוצה א"ח בהקדים מ"ש ריטב"א די"ל נשואי' א"ח אפי' היום דאלו האמת כן הוא הא מתפרסם יותר דנשואי' קלא טובא אית וידוע לכל. ואין לא' מראשוני' זולתו דס"ל דנשוא' היום דלא חוששי' דיש נשואי' בצנעה מאיזה טעם שיש להם ועיין כתוב' כ"ב איכא דמקדשא בצנעה ומבואר שם בגירושין יש יותר פרסום מקדושין מ"מ איכא דמגרשו בצנעה ועיי' ב"ש סי' קנ"ו הא דאמרי' בב"ב חוש לה דאי גרשה קלא הו"ל היינו מסתמא אבל להכחיש העידי' משום דכת א' אמרו לא ראינו כ"כ ל"א קלא אית לי' עיי"ש. ואומר אני כל זה בדבר דתלי' ברצונו הגם דנהגו דקלא אית לי' ומפרסמא לכל בשביל זה אין מכחישי' הקול ועיי' רמב"ן במלחמו' סוגי' דסבלונו' רוב המנהג רוב גריע הוא. אבל בחליצה דחיוב הוא שיהי' בפרסום דכתיב ועלתה יבמתו השערה ומוסיפי' דייני' כדי שיהי' פרסים טובא בזה בוודאי יש התנגדו' והוכח' נגד הקול דאלו אמת הוא בוודאי הי' ידוע כיון דחיובא הוא לעשות בפרסום והיינו טעמא דחלוצה א"ח כנ"ל וכ"ז בחלוצה אשה זו הי' נודע אבל בכתוב' בדין חליצה לא שיך לומר כקלא הנ"ל כמובן לכך חוששי' כנ"ל מלתא בטעמא אשר ישבחוהו רבנן:

ומובן בזה מ"ש הרמב"ם גרושה חיישינן אבל חלוצה ל"ח ואח"כ בהלכ' שלאחרי כ' בעולה שפחה ל"ח וצ"ב למה לא כללם יחד ותלה חליצה בגירושין וכו' אבל למ"ש א"ש דכ' הגם גרושה חיישינן הגם דגירושין קלא אית לי' ויש מקום לומר דהוי מפרסמא טובא לכל מ"מ חיישינן דלמא לא גירש בפרהסי' אבל חלוצה ל"ח דחלוצה צריך בפרהסי' ולא תלי' ברצון ל"ח כמ"ש:

ונ"ל דגם הראב"ד ס"ל בשיטת וכוונת הרמב"ם דחלוצה ל"ח מטעם שכתבתי ולא נכון בעיניו לחלק בקולות מהאי טעמא דאלו ס"ל להראב"ד בטעמא דרמב"ם דחלוצה דרבנן כמ"ש הה"מ הו"ל להשיג דאין הפרש בין איסורי' בין איסור דאוריי' לאיסור דרבנן מאי האי דכ' שאין הפרש בקולות. ולמ"ש מדויק לשונו שאין הפרש בקולות היינו בין קול דעלמא לקול גדול ופרסו' טובא ובין הענינים שזה מפורסם יותר מזה כנ"ל ועיין: והנה הראב"ד לא גילה לנו שיטתו בטעמא דחלוצה א"ח וס"ל להה"מ דראב"ד מפרש בריי' חלוצה א"ח בקלא דלא אתחזק והקשה עליו הא בריי' בקלא דאתחזק קאי כמו בעולה וכו' ועוד הו"ל לברייתא להשמיענו רבותא יותר אפי' גרושה א"ח וקושיותיו עצומות. אבל נ"ל דראב"ד ס"ל חלוצה א"ח משו' דמוציאי' אותה מחזקתה שהיתה מוחזק' לנו שהיא אלמנה ואינה זקוקה ומותר' לכ"ע ועכשיו בא הקיל שלא היתה אלמנה דשריא לשוק אלא חלוצה מעיקרא וכ"כ ריטב"א דה"ט דחלוצה והא דהשיג הראב"ד על הרמב"ם דאין הפרש בקולו' ולא רצה להעמיס ברמב"ם דס"ל משו' חזקה כדס"ל הוא לנפשי' משו' דראה דכ' הרמב"ם אבל חליצה ותלה גירושין וחלוצה זה בזה ש"מ דס"ל חלוצה א"ח משו' דהי' מפרסמא טפי הגם דבגירושין ג"כ המגרש בפרהסי' מגרש מ"מ אינו דומה לחלוצה ואי הי' ס"ל דחלוצה א"ח משו' דלא אלי' להוציא מחזק' א"כ לא דמי' חליצה לגירושין כלל אבל לעצמו ס"ל לראב"ד דלא אלי' קול דחליצה להוציא אותנו מחזקה שהחזקנו' מעיקרא כמ"ש הריטב"א וא"ש:

ומובן לנו מ"ש הראב"ד בלשון ראשון וכו' ואין לו מובן ולמ"ש יש להעמיס בכוונתו מ"ש הרמב"ם בלשון ראשון היינו בהלכה זו דגרושה חוששי' אבל חליצה א"ח ואח"כ כ' בעולה שפחה מדחלקו לתרי הלכו' ובלשון ראשון כ' גירושין וחלוצה איני יודע מהו ועכצ"ל ס"ל דגירושין וחלוצה דמי להדדי וע"ז חולק הראב"ד דלא נראה לו שאין הפרש בין הקולות. ולפמ"ש לעיל מדס"ל לרמב"ם דבפלוני שמע ל"ב היום ש"מ דס"ל דגם נגד חזקה חוששין לקול בלא"ה א"א לומר חלוצה א"ח משו' דמנגד לחזק'. אלא דלא מוכרח כ"כ די"ל דרמב"ם סמך עמ"ש בסמוך בקול ראשון דבעי היום. ועפ"ז יתכנו דברינו הקצרתי ועיי':

ובהגה' רמ"א יש דס"ל בקול דחלוצה א"ח. ועיין ב"ש שכ' כיון דרי"ף ורמב"ם והה"מ הכי ס"ל הכי נקטי'. והנה מ"ש דרי"ף ס"ל כרמב"ם תמוה לי הא הראב"ד ג"כ הי' לו הגרס' חלוצה א"ח חלא דס"ל שמ"ש הה"מ דווקא בלא אתחזק קלא אפשר גם הרי"ף הכי ס"ל אבל מ"ש דרמב"ם והה"מ ס"ל דלא כראב"ד ואיכא תרי נגד חד נכון הוא. וכן ס"ל לריטב"א ונגד זה תוס' לעיל פ"א ס"ל גם בדרבנן חוששי' אלא דמבטלי' קלא ע"ש זהו כראב"ד דבדרבנן חיישי'. ולפמ"ש אין מחלוקה בגוף הדין דחלוצה א"ח אפי' אתחזק קלא וחלוקי' בטעמא כמ"ש ולתוס' ג"כ הכי הוא ולכ"ע באיסור בעלמא דרבנן חוששי' וכ"ש בקול קדושי דרבנן ובתשובה בארתי כ"ז יותר לדינא (א"ה היא בתשו' אה"ע סי' ג'):

אמר עולא לא ששמע קול הברה אלא כדי שיהי' הכרו' דולק' כו' בירושלמי ר"י כו' כדי שיהי' הנרות דולק' ושיחת כ"א אשיחי' פתיר ר"ז קימי ר"י והא תנינן יצא שמה כו' ה"ז מקודשת מגורשת ה"ז מקודשת אית לך למימר נרו' דולקת לא שיחת בני אדם עשיחי' וכ' רשב"א משמע דסלקא לה בקושי' ומשו"ה דחי דאפי' בקדושי' ל"ב נרות דולק' והא דלא כגמרא דילן. ולפע"ד לעשות שלום בין התלמודי' בשנדייק למה מביא הירושלמי רישא דמתני' יצא שמה בעיר מקודש' ה"ז מגורש' מקודש' ה"ז מגורשת לא הו"ל להביא רק סיפא מגורש' ה"ז מגורשת ונ"ל בהקדם מ"ש הרשב"א ואפשר י"ל כיון דקול דגירושין בא לשבר קול דקדושי' סגי בקלא דלא אלים כקול דקדושין דומי דיאמר פחו' מש"פ או קטן הי'. ודברי רשב"א נפלאו ממנו לפי דבריו אין קול גירושין אוסר' לכהן דלא אלא כקול דקדושי' והא מבואר בסוגי' דלעיל דקול אוסר' לכהונה וכן כאן ס"ל תחלה דמגורשת היינו לכהן ונ"ל בכוונת רשב"א עפמ"ש הלח"מ וק"נ דבקלא דקדושי' צריך רגלי' לדבר לא משו' בלא רגלי' לדבר לא אלים הקול שנחוש לו אלא בקדושי' אי ליכא רגל"ד מגרע גרע כיון משא"כ בגירושין וכבר כתבנו לעיל דקשה לפ"ז כיון דסו' כל סו' בקול דקדושי' איכא רגל"ד ואלי' מקיל דגירושין איך יבטל קיל דגירושין קיל דקדושין דאלי' כן היא קושי' ירושלמי ולכן מביא רישא וסיפא ומפרש דקאי על רישא מקודש' ומגורשת כדמפרש ש"ס דילן דאי סיפא לאוסרה לכהן היינו רישא כמ"ש ראשוני' וע"כ דארישא קאי דקול גירושין מבטל קול דקדושי' וע"ז מקשה וכי איכא בגירושין נרו' דולק' ואיך בכח קול כזה לבטל קול דקדושי' ולכן הוצרך רישא וסיפא דמסיפא לחוד י"ל דמגורש' לאוסרה לכהן לכן מביא רישא דע"כ סיפא על רישא וא"ש. וע"ז כ' רשב"א דתלמודא דידן ס"ל דקול דלא אלי' כ"כ כמו קול אלי' יוכל לבטלו וירושלמי לא ס"ל הכי. ולפע"ד ירושלמי הכי ס"ל למאן דמקיל בקול וס"ל דווקא מפי כשרי' וס"ל נמי מבטלי' קלא כבש"ס דידן ורבא אמר אפי' למ"ד דלא מבטלי' יאמרו ענין רבנן וכ"ש למ"ד דמבטלי' לזה מביא ירושלמי אחר שהקשה על ר' יוחנן ממתני' איך יבטל קול גירושין קול דקדושי' דאלי' כמו שפרשנו מביא דלר' יוחנן לשיטתו לקמן דר' יוסא בשם ר"י נבדק השם ונמצא מפי' נשי' מפי הקטני' בטל השם ומזה שפט הרא"ש דר' יוחנן ס"ל מבטלי' קלא וה"ה וכ"ש דקול גירושין שובר ומבטל הקול הגם דלא אלי' כקול קדושי' כמ"ש רשב"א ובזה מתרץ הירושלמי הקושי' על ר' יוחנן לשיטתו וליכא פלוגתא לדינא בין התלמודי כנלפע"ד נכון מאוד בעזה"י: פלוני שמע מפלוני והלכו להם למדה"י הרמב"ם כ' הלכו או מתו ורמ"ה ס"ל דווקא הלכו למדה"י דמרתתו ופרישה וב"ש הקשו דסתר עצמו ממה דס"ל באל תפרעינו אלא בעדי' ואמר פרעתי בפ"ע והלכו למדה"י ה"ה מתו וכ' וי"ל. ולדעתי פשוט ואפי' ריח קושי' אין כאן דס"ל להרמ"ה דל"ח לקול רק בצירו' דמרתתו דיש קצת רגל"ד ודייק כן מדנקיט והלכו למדה"י ולא נקיט רבותא יותר מתו ש"מ דל"ח רק ביש רגל"ד קצת דמרתתו אבל באל תפריעני דנאמן פרעתי לולי שאמר אל תפרעיני והוא אומר שכן עשה אלא שמתו מה לו לעשו' עוד וכיון שאין שאין הוכחה שלא פרע משום שאמר אל תפרעני אלא בפ"ע הא הוא אומר שכן עשה ופשוט מאוד:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה