אור ברסלב

כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין

גיטין פרק הניזקין:

דף נ.

אמר רבא מי דמי התם כיון דמדאוריית' כו' כ' תוס' דרבא ס"ל שעבודא דאוריי' ואביי ס"ל לאו דאוריי' והקשה פ"י קושי' עצומה הא אביי ס"ל למפרע גובה ואת"ל גם דשעבוד' דרבנן מ"מ למפרע גובה הא בש"ס שלהי ג"פ הוכיח דרבה ס"ל שע"ד דמאמר גבו קרקע יש לו דאשר ימצא לו הוא חזי' דאי שעל"ד ל"א למפרע גובה. ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש תוס' ב"ק ל"ג ע"ב דלמ"ד למפרע גובה היינו דחל ההקדש ומ"מ אינו להקדש רק אחר שגובה והשבח לבעליו נרא' די"ל דל"א למפרע קדוש דאינו שלו עדיין אלא דלזה אמרי' למפרע גובה דלא הוי כמקדיש שאינו שלו או מה שיקנה אבל לא שיהי' שלו ולפ"ז י"ל אביי דס"ל למפרע גובה הגם דס"ל שעבודא ל"ד מ"מ לענין זה למפרע גובה דיוכל להקדישו אחר שגבה מהני ההקדש משו' גבוה וש"ס ב"ב דהוכיח לרבה שע"ד משו' דס"ל למפרע בחיים דאב בכל אשר ימצא לו והוי כגבוי בידו וכשלו זה וודאי ליכא רק אי שע"ד אבל אי שעבודא ל"ד לא כנ"ל ליישב ועיי':

עוד תי' תוס' דס"ל שע"ד ומשו' לא פלוג וגם על תי' זה תמה בפ"י איך אמר אביי תדע הא החילוק רב אלא דס"ל למר זוטרא מדנפשי' דלא פלוג אבל ראי' ליכא מבכל מקו' דלא גבי מיתמי רק זבורי' וכ"ל להסביר עפמ"ש לקמן ודמיתומי' אפי' בגדולי' מזבורי' דליכא נע"ד דלא אסיק אדעתי' דמלוה שימו' הלוה ומשו"ה לא ימנע מלהלות ולזה י"ל גם בשיעבד לו בפירוש מן העידי' ולא רצה להלות לו בלא"ה סתמא דמלתא לא הקפיד רק שיגבה בחייו מן העידי' דלאח"מ לא קפיד ולא אסיק אדעתי' כזו דראו חכמי' בחכמתם דלא איכפ' למלוה כשיגבה אח"מ רק זבורי' וזהו שאמר אביי תדע כו' ומיתמי בזבורי' הגם דחששו לנע"ד מ"מ לא תיקנו לגבות יותר ממה שגובה מה"ד כן במפרש שבח אנן סהדי דסגי למלוה במה שיגבה בחייו מעידית ורבא דחה מ"מ אינו דומה כ"כ דהתם כיון דמיני' דידי' בזבורי' וחכמי' הטילו על הבינוני' כל שלא שייך כ"כ נע"ד לא תיקנו אבל כל שמפרש אפשר שכוונתו גם על לאח"מ וסתמא כפרושו כנ"ל לבאר:

והא דמספקא לש"ס לקמן אם גם בגדולי' וחבורי' לפמ"ש הי' יוכל להוכיח מאביי דס"ל גם בגדולי' י"ל דמסוגי' אין מוכח אולי טעמו דס"ל שעבל"ד כתי' קמא של תוס' אבל לאמת גם אי ס"ל שע"ד א"ש כמ"ש:

והא"ש הא דפסקי' אפי' בגדולי' וכתבו הראשוני' דהלכתא כאביי ומ"ז הגם דקיי"ל שעב"ד חוץ במפרש משו' לא פלוג ובמזיק דווקא בקנוני' ונתקשה ש"ך למ"ש דבניזקא ל"א לא פלוג ולפמ"ש בבע"ח י"ל דראו חכמי' דלא איכפ' לי' למלוה רק בחייו וגם במפרש כוונתו רק בחייו של לוה חוץ במפרש גם ליורשי' וזה ל"ש בניזקא שחייבה תורה כנ"ל נכון:

אלא לפמ"ש דווקא בפירוש לו שבח עידי' אבל במפרש בינוני' ע"כ דליורשין התכווין דאי בחייו מה לו לפרש. והא"ש דכ' רש"י שהתנה לגבו' מעידי' וכן אמר רבא הכא מדאוריי' מן העידי' משמע בפי' לו עידי' אלא בטוש"ע נקיט פירש לגבו' מבינוני' או עידי' וצ"ע:

ע"ב. והלכתא יתומי' שאמרו גדולי' ואצ"ל קטני' וטעמא משום דלא מסיק אדעתי' דמלוה וליכא נע"ד והנה נתקשה פ"י הא שלהי ב"ב אמר ר"פ דמע"פ אינו גובה מיתומי' משו' נע"ד וקיי"ל כוותי' חזי' גם לגבי יתומי' איכא נע"ד כשלא יגבה כלל מיתומי' אבל משו' שיגבה רק מזבורי' ליכא נע"ד. ולדעתי נראה לתרץ עוד ע"פ שיטת הרי"ף שם דר"פ ס"ל שע"ד והא דקאמר משו' נע"ד משו"ה הניחו על ד"ת ולא עקרו הדין וי"ל התם כיון דמדין שיגבה מהם וכאן דאיכא נע"ד קצת הניחו על עיקר הדין אבל לגבו' מבינוני' כיון דעיקר הדין בזבורי' כל דליכא נע"ד גמור הניחו על עיקר הדין לגבו' מזבורי' וביתומים ליכא נע"ד כ"כ הניחו על הדין כנ"ל: אלא דכבר צווחו כל ראשוני' על דבר' הרי"ף הנ"ל כיון דשע"ד מהיכי תיתי לא יגבה מהם ול"ל כלל טעמא דנע"ד ונלאו כל חכמי לב לישבו והנלפע"ד דלמ"ד שע"ד מיד בשע' הלואה נשתעבד נכסי' ויצאו מרשותו וכחו של לוה ואין בידו למוכרו וכן להוריש לבניו אבל מאחר שתיקנו חכמי' דמע"פ אינו גובה מלקוחו' משו' פסידא ובכל שע' ורגע בידו למוכרו שוב קמו הנכסי' ברשותו ויוכל להוציא' משעבוד' דמלוה מן הדין שיוכל להוריש לבניו כיון שנכסי' אלו כ"י חייו בכחו וברשותו למכור ולתתם במתנה למי שירצה שוב קמו ברשותו כן הי' מעיקר הדין אחר שתקנו מה שתקנו אלא שראו שיש בזה נע"ד הם אמרו שיוכל למכור וליתן והם אמרו בכ"ז לא יוכל להוריש ובזה הדין דין תורה על מעמדו יעמוד והן הן דברי הרי"ף דמפרש דמשו' נע"ד העמידו על דין תורה כהנ"ל. והא"ש דבקדושין מייתי לדר"פ דאמר גובה מן היורשי' דשע"ד ובס"פ ג"פ אמר משו' נע"ד דמישך שייכו שניה' להדדי דמשו' שע"ד לחוד לא סגי דאחר שתקנו שיוכל למכור וליתן הי' ממילא בכחו להוריש ג"כ כמ"ש ולכן צריך לנע"ד אלא כיון דביתומי' לא שייך נע"ד כ"כ כמבואר כאן וליכא רק קצת נע"ד ואי שעבוד' ל"ד משו' נע"ד קצת לא הי' מוציאי' מן היורשי' אלא כיון מעיקר הדין דין תורה גובי' מיורשי' רק ע"י תקנתא דיוכל למכור לא היו גובי' וכיון שיש קצת תקלה ונע"ד תיקנו שיעמוד בזה על דין תורה כמו שהי' קוד' שתיקנו מידי בזה וא"ש הכל ולפע"ד הוא ישוב נכון לחומר קושי' ראשוני' על הרי"ף ועיי':

מעיקרא הכי אתקין כתובי' הם אצל ב"ח כ' רש"י טעמא לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה שמזון אשתו ובניו חוזרי' עליו וכ' בפ"י והא כתו' נמי חוזר' עליו וצ"ל כתובה קצוב וע"כ צריך אתה לומר דר"י ועולא דבעי' קצוב ותי' דווקא באלו אמרו כיון שאין לך אדם משא"כ בשארי דברי' דאין נוגע לכ"א לא בעי' קצוב עיי' בו. והנה אם כי דבריו צדקו בכוונ' רש"י אבל קשה לתוס' שכ' בחד תי' דקושי' מבנותיו נמי דאיכא בעולם כגון שגרשה ואיך מתרץ הכי תיקנו לפי שאין קצוב הא בכל בנו' חוץ בגרשה בלא"ה אין גובי' משו' שאינו כתוב וגרשה ואהדר' ל"ש יותר לכהפ"ח מבע"ח ושבח ופירו' וגובי' אע"פ שאינו קצוב ולמה תיקנו בזה וחששו לאינו קצוב וצ"ע והא ל"ק הא מזון בת גרושה קצוב צ"ל כיון דלמטה אין קצבה לאו קצוב הוא כמ"ש תוס' כתוב' נ' ע"ב אבל קשה הא לר"י ועולא ל"ב קצוב כל דל"ש לכל אדם:

לכן נ"ל לפרש תי' ש"ס מעיקר' הכי אתקין כו' הגם דבכ"מ לא בעי קצובי' רק כתובי' ולא הפקיעו שיעבוד של מלוה משו' שאינו קצוב כיון דמחויב לשלם ושעבודי' דמלוה על הנכסי' ור"י ועולא ור"ל לטעמנ' דס"ל שע"ד משו' טע' קלילא דאין קצוב לא רצו להפקיע שע"ד דאית לי' חוץ באינו כתוב דל"ל קול טעמא רבא איכא אבל במזון אשה ובנות דחכמי' חייבי' בחוב זה כל שאינו קצוב שיש בו טע' קצת שלא לגבו' ממשעבדי הכי אתקנו שלא יגבה ממשעבדי ואין בזה הפקע' השיעבוד דהא הם חייבו והם לא חייבו יותר מזה כנ"ל ואם כי בלשון רש"י רחוק קצת להעמיס זה מ"מ לתוס' י"ל כן בטח:

והא"ש דלק"מ קושי' תוס' לקמן נ"א ד"ה בשקנו מידו על פי' רש"י הא עשאו כתובי' לזה כו' ולפמ"ש דווקא מה שבא מכח חיוב דידהו מעיקר' הכי תיקנו כיון דליכא חוב רק מה שחייבו הם אבל כשקנו מידו או כ' וחייב עצמו הדר הו"ל חיוב מדינא לא הפקיעו שעבודי' דאוריי' משום קצובי' כנ"ל:

ויש לפרש בזה ספיקו' הש"ס לר"ח אי קצובי' וכתובי' בעי ומפרש רשב"א אי טעמא דר"ח דאמר מפני שאינו קצוב משו' דקשי' לו סיפא כמאן דכתובי' דמי ולא ניחא לומר מעיקר' הכי תיקנו או דס"ל דלא בעי כתובי' כלל ולדברינו ספיק' ש"ס הכי הוי אי פליג ואמר מפני שאין קצובי' לתרץ סיפא דס"ל שעבודא ל"ד וקשי' לי' מ"ש סיפא דמעיקר' הכי תיקנו משו' דאין קצוב ומ"ש בכ"מ דלא אמרו שלא יגבה משו' שאין קצוב הא הא דגובה ממשעבדי משלהם ומדברי' הוא בקל יוכלו לומר לומר שלא לגבו' היכא דאינו קצוב כמו במזון אשה ובמו' ולכן הוכיח דבאמ' בכ"מ גם קצובי' וכתובי' בעי דכל דליכא תרתי לא תיקנו לגבו' ממשעבדי ור"י ועולא לטעמי' דס"ל שע"ד בכתובי' לחוד סגי או דלמא ר"ח ג"כ ס"ל שעבוד' דאוריי' אלא דפליג בסברא דלר"י תלי' הכל בכתובי' והוא ס"ל דיותר יש לתלו' בקצובי' מבכתובי' כנ"ל לבאר ועיי':

ר"ח אמר לפי שאין קצובי'. מכאן הקשה רמב"ן בבעה"ת על הרמב"ם ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור הא במתני' אינו קצוב ודווקא ממשעבדי אינו גובה אבל מיני' דידי' גובה והא שבח ופירו' אינו קצוב ונלפע"ד עפמ"ש תוס' כתוב' נ' ע"ב דבר שיש לו קצבה למעלה ואין לו קצבה למטה ג"כ אינו קצוב מקרי לענין לגבו' מלקוחו' ונ"ל פשוט דלענין מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב תלי' דווקא באין לו קצבה למעלה דהא הטע' שלא סמכה דעתו לחייב עצמו בדבר שאינו יודע עד כמה יעלה ואין לבו עמו לחייב עצמו בזה אבל כשקוצב למעלה רק למטה אין לו קצבה פשיטא שיוכל לחייב. והא"ש דבמתני' קתני אין גובי' לשבח ופירו' מנכסי' משועבדים היינו באופן שיוכל לחייב מיני דידי' כגון שקצב סכום עד כמה מחייב עצמו למעלה ובזה יוכל לחייב, מ"מ אין גובי' מנכסי משועבדי' כיון שאין לו קצבה למטה לענין לקוחו' אין קצוב הוא דלא ידעו כמה ישאירו. ולאו באוקימתא מוקמי' מתני' דהא לא קתני גובי' מיני' דידי' אלא אין גובי' ממשעבדי הכי קאמר ממשעבדי לעולם אין גובי' גם היכא דגובי' עיני' דידי' וכמ"ש כנ"ל נכון ועיי':

והנה הפ"י כ' דשאני במכיר' דווקא במתנה ס"ל שאינו יוכל לחייב באינו קצוב הנה כ"כ המל"מ הלכ' מכירה בשם הריטב"א דכ':

דהי' מקום לחלק בכך אלא דרמב"ם עצמו לא ס"ל כן מדהקשה לדנפשי' מהא דמחייב לזון בת אשתו דחייב ומתרץ דדמי לדברי' הניקני' באמירה והא נשואי אשה כמכר דמי דע"ד כן מתקדשת לו ומ"מ קשי' לי' לרמב' וע"כ דס"ל ל"ש מכר ל"ש מתנה עיי"ש. ולפע"ד נרא' לקיי' חילוק זה בין מכר ומתנה וכן נרא' מרמב' שכ' המחייב לזון ולכסו' חבירו ה' שני' כו' דדומה למתנה משמע דווקא מתנה ולא במכר והא דהקשה ממחייב לזון בת אשתו נ"ל בשנדקדק דשינה הרמב' מלשון המשנה ר"פ הנושא האשה שפסקו עם בעלה לזון בתה ה' שנים ורמב' שינה בתרתי כ' המחייב לזון ב"א ולא כ' שפסקה עמו וגם לא נקיט ה' שנים לכן נ"ל דלא התכווין הרמב' על הא דמתני' אלא על מה דאיתא בבריי' כתוב' כ' ה' גובי' מן המשוחררי' המחייב לזון בת אשתו כו' ואומר דיש חילוק בין היא שפסק' עמו ובין מתחייב מעצמו דהיא שפוסק' עמו היינו שאינה רוצי' להתקדש ולהנשא לו רק עד שיתחייב לזון בתה וזה דומה למקח וממכר אבל כשהוא מעצמו מתחייב לאהבתו אותה לזון בתה הרי זה כמתנה. והא"ש דלא כ' הרמב' ולמה האשה שפוסק' לזון בתה חייב דמזה ל"ק דהוי כמכר ומתחייב אלא דקשה ממה דאיתא בבריי' המחויב לזון ב"א שחייב בלי שפסק' היא עליו ולא התנה עמו והרי זה כמתנה ולמה יתחייב וע"ז חידש דהוי כדברי' הניקני' באמירה ומתחייב אפי' באינו קצוב אבל במכר בלא"ה קנה כנ"ל:

והא"ש בזה מה שהקשה רמב"ן עוד דרמב"ם סתר עצמו דבהלכות קדושין כ' דשלא בשע' קדושין בעי קנין והא קנין ל"מ באינו קצוב ובכ"מ העלה דשלא בשע' קדושין בין קדושין לנשואי' ליכא חיבה כ"כ ובעי קנין ומ"מ חיבה קצת איכא ולכן מועיל קנין גם באינו קצוב. והנה מלבד שהוא דוחק לפרש מ"ש הרמב"ם בהלכ' מכיר' כוונתו בקנין ובין נשואי' לקדושין גם בעיקר הדבר שכ' דלאחר קדושין ליכא חיבה כ"כ הריב"ש כ' היפוך מזה דיש חיבה יותר בנשואי'. ולפמ"ש לק"מ דבהלכ' אישות מעתיק לשון המשנה האשה שפסק' עם בעלה לזון בתה ה' שנים כיון שהוא פסקה עמו הוי כמכר ומהני קנין בלי חיבה כלל וא"ש:

ומובן ג"כ מה שהתעורר הכ"מ במ"ש הרמב"ם בהלכ' מכירה דדומה לדברי' הניקני' הא הן הם דברי' הניקני' באמירה ולמה כ' דומה:

ונ"ל דרמ"א כ' בא"ע סי' משמי' דמרדכי דהיכא דמתחייב מעצמו אינו קונה בלי קנין דוקא כשתבע' לחייב כמו. דאמר ר"ג כמה אתה נותן וכן במתני' שפסקה עמו. והאחרוני' הקשו מבריי' הנ"ל המתחייב לזון בלי שתבעו אדם ובאמת אין זו קושי' די"ל בריי' בשקנה מידו או בשכתב כמ"ש תוס' בכתוב'. אלא דלרמב"ם דס"ל דאינו יוכל לחייב באינו קצוב רק בדברי' הניקני' באמירה קשה, וי"ל דודאי כל שלא אמר כמה אתה נותן או פסק' עמו לא קנה בלי קנין באמירה בעלמא דלא הוי כמו דר"ג ומ"מ לענין זה עדיף מבכ"מ דיוכל לחייב בדבר שאינו קצוב כיון דבשע' חיתון הוא כעין שכ' כ"מ בשע' נשואי' צריך קנין דליכא חיבה כ"כ אבל מועיל שיוכל לחייב באינו קצוב. והא"ש דכ' הרמב"ם דמחייב לזון בתו דלא דמי למכר כמ"ש מ"מ מהני דדומה לניקני' באמיר' הגם שאינו ממש דברי' הנקני' כדר"ג כמה אתה נותן, מ"מ דומה לו ומהני שיוכל לחייב בדרך מתנה שאינו קצוב, כנלפע"ד והדברי' אמיתי' ונכוני' בעזה"י. ובקונטרסי לשטרי פסיקתא הרחבתי עוד הדיבור בזה ואכ"מ:

דף נא.

וא"ל ר"ח גדולה מזו אמרו כו' לפי הפשוט אינו מובן איך מייתי ראי' ולא דמי' להדדי וראיתי בס' תורת גיטין מהגאון חות דעת די"ל דבע"ח דאחי נינהו משע' שהגיעו לנשואי' וא"כ אם מכרו' יתומי' קוד' לא תוכל להוציא מה שמכרו קוד' שהתחיל החוב וכן אם מת הבן קודם שהגיע לנשואי' לא יהי' לה ע"נ כיון שיש לה בלא"ה אבל גדולה מזו אמר מוציאי' לפרנסה ע"כ מיד שמת האב יש לה חוב על נכסי האב ומוציא' א"כ גם וויתרה לא אמרי' עכ"ד והוא נכון:

מתיב ר"ה כו' מתו בנותי' ניזונו' מנכסי' ב"ח כו' שיטת רש"י דקושי' ש"ס ממ"ד כתובי' ד"ה שכ' מקרי קצוב ורשב"א מכח קושי' העלה דקושי' ש"ס לתרווייהו. וש"ך הקשה א"כ ליקשי בפשיטו' מ"ש בנותי' מבת אשתו והעלה דקושי' רש"י רק למ"ד קצובי'. ולפע"ד נראה דבלא"ה ל"ק מ"ש רישא מ"ש סיפא י"ל דרישא משו' שאינו קצוב עשאו' כאינו כתוב דמעיקר' הכי תיקנו וטעמא כמ"ש רש"י וכמו שהסביר פ"י כיון שאינו קצוב והוא נוגע לכל אדם או כמו שכתבתי לעיל כיון דתקנתא דחכמי' הוא מעיקרא בתחלת תקנתא שהם חייבו' והם אמרו שלא לגבו' ממשעבדי מפני שאינו קצוב, אבל בב"א חייב עצמו לא חששו לאינו קצוב כמו בכ"מ, ומשו' שאינו כתוב נמי ליכא כיון דאית לי קלא ממוצע ויש קול יותר ממלוה ע"פ תו לא צריך ולק"מ. אבל מקשה בין לעולא בין לר"ח לפי דמפרשי מתני' או משו' שאינו כתוב הגם דיש לשבח ופירו' ג"כ קלא קצת ועדיף ממלוה ע"פ כמ"ש רשב"א מ"מ אין גובי' דבעי' קול גמור כמו מוכר שדהו א"כ תיקשי למה בתה ניזוני' מנכסי' משועבדי' וכן למ"ד לפי שאין קצובי' ובכ"מ בעי קצוב ומשו"ה אין גובי' שבח ופירו' ממשעבדי קשי' נמי מ"ש בתה דגובה ממשעבדי כנ"ל וק"ל:

בשקנו מידו. לרש"י ותוס' ל"מ קנו מידו רק שיהי' כתובי' אבל לרשב"א וש"ך צ"ל דבקנו מידו אפי' אינו קצובי' גובה ממשעבדי דבקנין אלים לא חששו לקצובי' והוא דוחק בטעמא ורשב"א הקשה לרש"י למה לא מתרץ בשכתב, ותוס' דחה פי' רש"י דסתם קנין לכתיבה מה מקשה בנותיו נמי הא אתקינו שלא יהי' כתובי' ולכן מפרש דקנין אלי' וצ"ל לתוס' דהקושי' רק למ"ד כתובי' למה לא מתרץ בשכתב ותו ל"ק בנותיו נמי ולרשב"א ניחא משום קצובי' צריך לתרץ בשקנו ולתוס' קשי'. ונ"ל לרש"י הא דמשני בשקנו מידו ולא מתרץ בשכתב משום דדעתו מתחלה הי' כדמסיק דחיישי' לצררי וכ' תוס' לעיל דוקא בשקנו מידו וכ"כ רש"י כיון שבתנאי ב"ד קאכלו והוא נמי קנו מידו, י"ל דוקא בשקנו מידו כיון שעשה יתר ותוקף כ"כ לקנו' והי' סגי בכתיבה לחוד דג"כ טורף ממשעבדי לפי שיטתו של רש"י וכמו שמתרץ הש"ך כיון דהוא מחייב עצמו לא עשאו רבנן שלא יהי' כתובי' וע"פ שהסברנו היטיב לעיל וכי כן לא הי' צריך לעשו' קנין וע"כ ליפו' כח בא חיישי' לצררי אבל בכתיבה לחוד ל"ח לצררי ולכן מתרץ בשקנו מידו כנ"ל ועיי':

אימר צררי אתפסי'. נתקשה בתוס' למה לא תגבה אפי' בשבועה וגריעו מכתובה. ונ"ל להבין הענין דודאי משום חשש צררי לחוד הא סגי בשבועה אלא כיון דבלא"ה עשאו לאין כתובי' לזה רק דס"ל למקשן בפשיטו' בקנו מידו דקנין אלי' כ"כ דיהי' ככתובי' דהיינו שיניחו חכמי' על הדין כבכ"מ ע"ז מתרץ דיש מלבד זה חשש צררי וכ"ז שלא נשבעו יש ספק אם מגיע להם וכיון שאין החוב ברור והשבועה כדי לברר לכן הניחו' על עיקר דין דמזונו' שתיקנו שלא יהא כתובי' משום שאינו קצוב ומשו' התאלמו' הקנין לא אמרו שיגב' כיון שיש ג"כ חשש צררי וא"ש ביותר לפמ"ש הש"ך דקושי' ש"ס רק למ"ד קצובי' ומתרץ בשקנו מידו והיינו ע"י התאלמו' הקנין אפי' שאינו קצוב מ"מ גובה ממשעבדי דכל דאיכא קנין אלי' כ"כ לא רצו להפקיע שעבודא משו' שאינו קצוב וכ"ז כשחוב ברור אבל היכא דאיכא למיחש לצררי הגם בכתובה מהני שבועה לברר מ"מ כאן הניחו על הדין כל שאינו קצוב לא יגבה לא תשבע ולא תגבה דכל שצריכה שבועה לא הוי כמוציא ומפסיד מידם וכה"ג כ' מהרש"א בכתוב' סוגי' דמומין גבי מחלי' פרה עיי"ש כנ"ל נכון וא"ש מתני' דקתני מפני תק"ע וכ' תוס' לעיל דמשו' חשש צררי דווקא בקנו מידו ומתני' בשלא קנו מידו ובפ"י הקשה משו' חשש צררי למה קתני מפני תק"ע ולפמ"ש י"ל מתני' ג"כ אפי' קנו מידו ומשו' צררי ומ"מ לולי תק"ע משום שתיקנו שלא יהי' כתובי' או משו' שאינו קצוב הי' סגי' בשבועה אבל כיון שמפני תק"ע לא גבי' אפי' בקנו מידו ל"מ דחיישי' לצררי והניחו על תק"ע כמ"ש ועיי':

אמר ר"י וכי מה תק"ע יש בזה הלא אין קצובי' הנה רוב ככל ראשוני' פוסקי' כר"י ועולא מפני שאין כתובי' חוץ הרמב"ם פוסק מפני שאין קצובי' ורבי' תמהו למה פסק כר"ח נגד רבי' וש"ך נדחק מאוד ולא מצאו כל אנשי חיל ליישבו ישוב המיישב דעת ואני יגעתי ומצאתי מקום ישוב דרמב"ם הוכיח דלהלכתא ע"כ כר"ח קיי"ל דתלי' הכל בקצובי' עפ"מ שכתבתי בסמוך דתי' ש"ס חיישי' לצררי וגם שבועה ל"מ דכיון דאיכא חשש צררי אוקמי אדינא כמו בלא קנה ולא כ'. והנה הש"ך תמה על תוס' דמקשה על קושי' ש"ס בנותי' נמי הא עשאו' שלא יהי' כתובי' זה שייך בתנאי ב"ד אבל כל שכ' וחייב עצמו לא תיקנו ולמה יתקנו וכבר הסברנו' יותר לעיל והנכון עם הש"ך ולפ"ז הדר תיקשי גם מחשש צררי תסגי בשבוע כמו בכתובה מה תאמר בזה הניחו על עיקר הדין דאינו כתוב הלא כשקנו מודו דהוא ככתיב' או בשכתב לא מכח אלמו' הקנין באנו עלה אלא דכן שורת הדין כל שקנו או כתב הדר הול"ל כתוב כמו בכ"מ כשכתב או קנו מידו ומה יזיק לנו חשש צררי שלא תאומן אפי' בשבועה אלא דלפי שכ' הש"ך דקושי' ש"ס מעיקרא לא הי' אלא למ"ד קצובי' אבל למ"ד כתובי' לק"מ י"ל כשכתב ול"ק בנותי' נמי מה פסקא דבבנותיו שהוא תנאי ב"ד אין דרך לכתוב משא"כ בבתו שהוא מתחייב כותב לזכרון דברי' אבל למ"ד קצובי' צ"ל כשקנו מידו דווקא דקנין אלי' ואפי' אינו קצוב גובה כיון דאין דרך לקנו' וצ"ל דאקרה וקנו וקשה שפיר מה פסקא דלא קנו כן בבנותיו עיי' בו ולפ"ז א"ש דמתרץ לבסו' חיישי' לצררי וכיון שאין חוב ברור ויש חשש העמידו על הדין שלא לגבו' כיון דאינו קצוב ומשו' אלמו' הקנין ל"א שיגבה כיון שיש עוד חשש צררי ואפי' בשבועה לא תגבה כמ"ש בסמוך וא"ש. ולמ"ד שאין כתובי' ל"ל תי' דצררי כמ"ש אלא לדידי ל"ק בלא"ה י"ל בתה שכ' ובנותיו דלא כ' כמ"ש הש"ך:

אלא לפי דסובר ר"א כתוב' ר"פ הנושא דלא ניתנו לכתוב וס"ל לרמב"ם אפי' כ' לא גבי' ממשעבדי ולמ"ד כתובי' קשי' בשכתב א"א לתרץ דהא ל"מ דלא ניתנה לכתוב ואי בשקנו מידו תיקשי בנותיו נמי ואין לומר משו' צררי הא לפמ"ש לא א"ש תי' דחיישי' לצררי רק למ"ד קצובי' וצ"ל מאן דס"ל לא ניתנו לכתוב ס"ל כמ"ד לפי שאין קצובי' ור"י ועולא ס"ל ניתנו לכתוב וש"ס כתוב' ר"פ הנושא דמסיק לר"א דל"נ לכתוב בשקנו מידו ומשו' צררי הכל למ"ד קצובי' ולפ"ז להלכתא דקיי"ל כרב אשי דל"נ לכתוב ואפי' כ' ל"מ ע"כ צריכי' אנו לומר כמ"ד מפני שאין קצובי' וא"ש פסקא של הרמב"ם משו' קצובי' כנלפע"ד ליישב ישוב מספיק עיי' היטיב:

ע"ב. אלא בדרבה קמפלגי. תוס' נדחק לפרש פעמי' שנשבע ע"ט עצמו משו' דלרבנן הוי טענ' עצמו ולפע"ד נראה ע"פ:

שיטת רמב"ן במלחמו' ועוד דסוברי' כמוהו דקאי כשהודה לאביו קודם מותו שחייב לו ובן שומע ותובעו אח"כ ורבנן ס"ל דהוא משיב אבידה דיוכל דיוכל לומר שהי' קנוני' ביניה' או הי' לו חשבון ממק"א וראב"י ס"ל שאין זו טענה והינו פעמי' שאדם נשבע על טענ' עצמו היינו ע"י הודאתו דלולי שהודה לאב לא הי' תובעו כנ"ל וק"ל:

מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע. כ' תוס' דלמה ישבע יהי' נאמן במגו ואין לומר דלמה כופר הכל פטור א"כ אינו פטור רק היכא דאיכא העזה והא בבנו דמעיז נאמן לרבנן אפי' מודה במקצת נהפוך הוא אפי' כופר הכל לא נאמן ועוד הקשה תוס' מריש ב"מ גבי סלעים דינרין דליכא העזה. והנה רש"י בב"ק מפרש דרבה למה כופר בכל פטור וקשי' קושי' תוס' ונלפע"ד ליישב הנה תוס' כ' כאן דגזה"כ הוא בלי טעם דכופר בכל פטור ובכתוב' י"ח כ' תוס' כיון דמפטר מיני' לגמרי פטור ובמב"מ הוי כגלגול שבוע' עיי"ש ונ"ל דרש"י דמפרש הא דרבה למה כופר הכל פטור הגם דאיכא סברא לחלק בין מודה במקצת לכופר בכל נגד זה איכא סברא לחייב כופר בכל יותר מבמב"מ דחזק' אין ארם תובע אא"כ יש לו עליו וזה שייך דווקא בכופר בכל דאם אין לו עליו כלום איך יעלה על דעתו לתבוע אף שלא הי' לו עסק ממון עמו ואסבר' ר"נ דלהכי חייבו' רבנן שבוע' היסת וכ"ז בכופר בכל אבל במודה במקצ' כיון שיש לו עליו תביעה ועסק ממון ביניה' תובעו יותר או שטוע' ולא דייק שפיר או במכווין כיון שיש לו תביע' עליו תובעו יותר וראוי' שכופר הכל ישבע קו"ח ממודה במקצת ואמר משו' שא"א מעיז איכא סברא נגד סברא חזק' נגד חזק' וכיון שמסולק מיני' לגמרי לא חייבו' תורה שבוע' ואתו רבנן ותיקנו שבוע' מ"מ כבש"ס שבועו' כנ"ל. והא"ש דל"ק מדפטרו רבנן בבנו ולא חייבו אפי' כופר בכל דשם ל"ש חזק' א"א תובע דהא טעמיי' דרבנן מה שהודה בפני האב תולי' בקנוני' או שהי' לו חשבון נגדו כמ"ש רמב"ן וכ"ש בתובעו קטן ול"ש חזק' א"א תובע דהא הבן לפי דעתו שפיר תובע ששמע שהודו או כך אמר לו אביו ולכן כופר בכל פטור בלא העזה כיון שמסולק מעליו וממילא נאמן במב"מ במגו וא"ש. ומיושב ג"כ קושי' תוס' ב"מ משטר שכתוב בו סלעי' דינרי' כיון שסוף כ"ס הי' לו תביע' עליו מ"מ בשטר שוב ל"ש חזק' א"א תובע דהרי יש לו עליו גם דליכא העזה מ"מ פטור כופר בכל כיון שמסולק ממנו דמה שכתוב בשטר לרהפ"ח שתיים ע"ז ליכא טענה כלל משא"כ במב"מ וא"ש כנ"ל נכון ועיי':

חזקה א"א מעיז הקשה תוס' הא בכופר בכל נמי שייך אשתמוטי דהא משו"ה תיקנו שבוע' היסת בכ"ב משו' אשתמוטי. ומעודי לא הבנתי קושי' תוס' בוודאי כשכופר הכל לפנינו אמרי' אולי מוכרח הוא דל"ש אזי וסבר אשתמוטי כו' אבל כשהוא מודה במקצת ליכא מגו דכופר בכל דלמא הא דכופר במקצת דאנוס הוא דל"ל רק מקצת ועל אידך אשתמוטי הוא וצ"ע ומצאתי עתה שהרגיש בזה במהרמשי"ף כאן ובכתוב' י"ח ועיי' בביאורו בכתובת ותוכן כוונתו דא"כ יאמר רבה בקיצור האי בכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפרי' משו' אשתמוטי ולא צ"ל אין אדם מעיז וע"כ דרבה רצה לומר דא"ש אפי' היכא דגם מקצת שמודה אינו משלם מיד דאין לו כלום וכמו שכופר במקצת משו' אשתמוטי כך הי' יוכל לכפור הכל משו' אשתמוטי דהא אין לו כלום ואיכא מגו וע"ז הקשה תוס' א"כ למה לא יאומן באמת במגו דכופר הכל משו' אשתמוטי דמ"מ איכא העזה יותר בכפיר' הכל משו' אשתמוטי מכופר מקצתו וזה כוונת דבריו ונכוני' הם לכאורה. אלא דקשי' לי עדיין לפ"ז לרבנן דראב"י דס"ל בבנו מעיז ונאמן במגו דכופר הכל תינח כשאין משלם כלום עכשיו אבל כשפורע מה שמודה ליכא מגו די"ל דכל כפירתו משו' אשתמוטי ומחצה אית לי' ולכן מודה בו ולא לשתמט שום אדם וא' מן הפוסקי' לומר דבכה"ג חייב לרבנן וצ"ע:

ולכן הי' נלפע"ד בכוונ' תוס'. הנה המהרמשיף התעורר בשבועה זו כיון דאמרי' דרוצה לפרוע רק דלית לי' עכשיו ואשתמוטי עד דיהי' לי' זוזי למה ישבע ואין זה רק שחפץ בהרחבת זמן והוכיח מכאן גם אהרחבת זמן מתחייב שבועה עיי' בו. ונ"ל דתוס' ס"ל דאי הוי אמרי' שבאמת דעתו לפרוע רק מכחש בשביל שאין לו עתה משו"ה לא הוי משביעי' לי' אלא דאנו חושדי' שאינו רוצה לפרוע כלל והא דאמר רבה אשתמוטי לפי פי' תוס' דצריך לזה דאל"ה הי' נאמן במגו דגם עכשיו מעיז. ולזה אמרי' דאפשר דאשתמוטי וליכא העזה כ"כ דיאמר המלוה אולי אנוס הוא משו' אשתמוטי דאין לו עכשיו ויפרע לו אח"ז אבל כשיכפור בכל איכא העזה יותר דלא שכיח שיהי' גברא ערטלאי ואין לו כלל כיון דליכא העזה בטענה זו אנו חושדי' אותו שבאמת אינו כן אלא שרוצה לכפור הכל ולכן משביעי' אותו והא"ש דהקשה תוס' הא בכופר בכל ג"כ שייך אשתמוטי ואיכא מגו דהי' מעיז וכפר הכל ויחשוב המלוה אולי אשתמוטי וליכא העזה כנ"ל וא"ש עיי':

אלא אם כי יתכנו דברינו בסוגי' כאן אבל ריש ב"מ ה' ע"ב דדחי דהא דנאמן בשבועה ול"א מגו דחשיד אממונא דאמרי' אשתמוטי כדרבה מוכח דאמרי' באמת דלשתמוטי מכווין דאי חשדי' שאינו רוצה לפרוע הו"ל חשוד אממונא וע"כ שאנו אומרי' אולי רוצה לפרוע רק אשתמוטי ומוכח דמשו' הא משבעי' לי'. וי"ל דלעולם לא הי' משביעי' רק משום דחושדי' אותו שאינו רוצה לפרוע כלל ומ"מ ל"א מגו דחשיד אממונא ניהי דחשיד לכפור אבל חזקה אינו מעיז רק דאינו העזה כ"כ שהמלוה אפשר לדונו אולי רוצה לפרוע רק אין לו ואשתמוטי קמשתמט אבל כשישבע שאינו חייב יותר יתברר למלוה שקרו ושנשבע בשקר כולי האי לא חשיד שיעיז בשמכיר בשקרו ושנשבע על שקר וא"ש. אלא דקשה. ממה דתנינא שם אשתמוטי בשומר ובפקדון דאמרי' אשתמוטי. וכ' רש"י בכל שבועות שומרי' ל"ק די"ל אשתמוטי דפשע משא"כ בכופר שלא מסר לו עיי"ש. והא בשומר ונשבע שלא פשע אי אמרי' באמת כן הוא שרוצה לפרוע לא מחייב שבועה רק דחושדי' אותו שרוצה להחזיק בו ולא יפרע כלל הדר הו"ל חשוד ועכצ"ל דמשו' אשתמוטי ויפרע לאח"ז משביעי' לי'. ויש לדחות בשומר שלא ניתן לו להוציא ולהשתמש גם אהרחבת הזמן משביעי' משא"כ בהלואה שמתחלה ניתן לו להוציא ומשו' הרחב' זמן כיון שדעתו לפרוע אחר שיהי' לו לא משביעי' לי'. ועוד י"ל דכל הסוגי' שם בס"ד דחשוד על השבועה צ"ל משו' אשתמוטי עכשיו ורוצה לפרוע אח"כ משביעי' לי'. אבל לאמת דאין חשוד על השבועה הדרי' לסבר' חוץ דלא משביעי' משו"ה אלא דחשדי' לי' דבאמת אינו רוצה לפרוע כלל וכמ"ש. וי"ל עוד דתוס' הוכיח כן מדלא אמר רבה בקיצור מפני מה מב"מ ישבע דבכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפר משו' אשתמוטי שרוצה לפרוע מקצתו שיש לו וע"כ דרבה ס"ל אי האמת כן הוא לא משביעי' לי' כשרוצה לפרוע אח"כ וצ"ל שחשוד לנו שאינו רוצה לפרוע כלל א"כ יאומן במגו דכופר הכל והוצרך לומר דאינו מעיז לכפור הכל ועל מקצתו ליכא העזה כ"כ אולי יחשוב המלוה שעושה כן משו' אשתמוטי ומוכרח הוא כנלפע"ד ועיי' בכ"ז: וכ"ז לשיטת תוס' אבל לשיטת רש"י דמפרש הא דרבה ובכולי בעי דלודי דאל"ה הוי חשוד אשבוע' צ"ל דמשביעי' אותו משו' הא עצמו דלא יהי' אשתמוטי דאם חסדי' לי' שאינו רוצה לשלם שוב הוי חשוד אשבועתא ולפמ"ש דמשו' דלא מעיז מאמיני' לי' ע"י שבועה א"ש. אלא דלא א"ש מ"ש רש"י בב"מ שם דמכל שבועו' שומרי' ל"ק ועיי'. אבל ראיתי בש"מ ב"מ ה' ע"ב שכ' דאמרי' אשתמוטי משו"ה כופר עכשיו ואין דעתו להחזיק בשל חבירו אבל אנו חוששי' מאחר שכבר כפר בב"ד שוב יעמוד בדבריו ולא יודה עוד ומשו"ה משביעי' לי' וזה נכון מאוד. מ"מ י"ל תוס' לא רצה בזה לאמת ולכן נקיט לי' שיטה אחרת כמ"ש וש"ס בס"ד בב"מ ס"ל כמ"ש ש"מ: ובכולי בעי דלודי לי' כ' רש"י דמשו' מגו דחשיד אממונא ותוס' הקשה עליו הא קיי"ל לא חשיד אשבועתא. ובש"מ ב"מ כ' דרבה ס"ל כאביי דאמר משו' ספק מ"י יש לו עליו הא ס"ל דלולי זה הי' חשוד אשבועתא. ובפ"י ב"מ כ' דא"א לומר כן דקשה בתרתי חדא מתחלת דברי רבה מפני מה אמרה וכו' אולי יש לו ס"מ ישינה על מקצתו וליכא מגו ועוד מה דמסיים ובכולי בעי דלודי ול"א חשיד אממונא הא תלי' בספק מ"י. והנה צ"ע על ש"מ שכ' דרבה כאביי. אמנם ראיתי במהרמשי"ף ב"מ שכ' דרבה כאביי והי' קשי' לרבה דתורה חייבו למב"מ אפי' בגווני דפטר לי' ומחל לו כל ספק מ"י שיש לו עליו ולאביי הדר אמרי' מגו דחשיד אממונא כמ"ש הר"ן שם ו' ע"א וא"ש הכל עיי"ש. אלא דצל"ע לפ"ז הא דפליגי רבנן אראב"י דבבנו מעיז ונאמן בלא שבועה צ"ל דווקא בשמחל לו האב כל ספק מ"י שיש לו דאל"ה למה יאומן במגו נימא דיש לו מ"י רק אמחציתו שכופר וזה ודאי א"א לומר דבהכי איירי דסתמא לאו הכי הוא וגם לא לשתמנו מי שיאמר כן וצ"ע. ובאמת זה בלא"ה קשה על אביי דמחדש דתולי' בספק מ"י למה יאומן לרבנן במגו וצל"ע:

ולכן אנו אין לנו אלא מ"ש בש"מ ב"מ ו' ע"א דל"ח למ"י רק בשני' אוחזי' דמתני' שם אבל במפקיד והלואה אלו הי' לו מ"י אצלו לא הי' מפקיד בידו ולא הי' מלוה לו כיון שיוכל לתפסו ולהחזיק בו עיי"ש. ועפ"ז א"ש מ"ש הש"מ ריש ב"מ דרבה כאביי ס"ל דחשוד אשבועתא ובמתני' משו' ספק מ"י אבל בהלואה ל"ש זה וא"ש כל דברי רבה וכ"ז נכון וברור: אלא דעדיין קשי' מה שהקשיתי מהא דרבנן דראב"י שמא מלוה ישנה יש לו על הבן כנגד מה שכופר בו. ובהא ל"ש לומר איך הלוה לו הא אביו הלוהו והוא האב לא ידע שיש לבן ספק מ"י והלוהו ודוחק דאיירי שיש בני' הרבה וע"י כפירתו מפסיד לכולם ודוחק שיהי' לו על כולם מ"י. לומר כן זה דחוק ורחוק וצ"ע:

מ"ש תוס' דאין לומר דמדרבנן ל"ח דראו שפרוש משבועה טפי מממונא דתיקשי מנסכא דר"א דע"כ שבועה זו דאוריי'. לא זכיתי להבין כיון דבימי' חמירא להו שבועה ול"ח אשבועה ממילא שבועה דאוריי' היא. ובזמן התורה לא חמירא שבוע' הוי חשיד אשבועתא ותלי' בזמן ודורות והכל דאוריי' וצל"ע וד' יאיר עיני:

דף נב.

כאן להאכיל כאן להניח, כ' רש"י להניח למה להו לעשורי לכשיגדלו יעשרו' הם, בהה"מ כ' הטע' דלמא ירקבו ויפסידו הכל משלהם, ובעי"ש כ' כשיגדלו יהי' ו"ה שלהם, ובתשוב' הר"י מינץ סי' א' כ' דגדול מצווה ועושה וניחא להו טפי לעשו' כשיהי' מחויבי' ועיי' ש"ך נקה"כ יו"ד סי' ש"ה. ועיי' קצה"ח סי' רמ"ג. ועיי' פ"י וכדבריו כ' הרמב"ן בחי' דמה"ת יוכל אפטרופ' לעשר דהוא כיד יתומי' כל שהוא לטובתם ויש בו צורך וכל שא"ב צורך לא מהני מדאורייתא ורשב"א כ' להניח רק מדרבנן הוא שלא יפרישו:

וצ"ל דס"ל גם זה לטוב' יתומי' לולי תקנתא דרבנן שלא יאמרו מזלזלי' בנכסי':

להאכיל אבל לא להניח עיי' ח"צ סי'. קושי' חמורה על תי' תוס' שבת דאפטרופס דראב"ע הי' מעשר לכמה שני' והא אין מעשרי' להניח עיי"ש ועיי' קרבן נתנאל כאן מ"ש ליישב ולדידי נרא' עוד ע"פ הרשב"א הנ"ל דמדאורייתא יוכל להפריש גם להניח רק תקנתא דרבנן הוא שלא יאמרו דמזלזל בדדהו. וצ"ל גם במעשר שייך שיאמרו שלא דקדק כ"כ בחשבון המעשר. אבל במעשר בהמה דכל אשר יעבור תחת השבט ל"ש שיזלזל ויתן יותר מהראוי' כנ"ל וק"ל:

הנהו יתמי דהוי סמוכי גבי האי סבתא כו' עי' פ"י שנתקשה הא אין ממני' אשה אפטרופס ותי' דאיירי שכבר האמינה האב בחייו ודוחק דלא לשתמט מי שיאמר כן דוקא בכה"ג ונ"ל זיל בתר טעמא דאשה דאין ממני' כ' רש"י שאין דרכה לכא' ולבוא ולטרוח. וי"ל משו"ה אין ממני' אותן ב"ד מתחלה אבל יתומי' שסמכו מעצמן ואח"כ נודע לב"ד וכבר טרחה ויצא' ובא' לפני' לשם מצוה שוב אין מסלקי' אותה כיון שנסתלק הטעם כנ"ל וק"ל. (אמר המגיה דין זה נתבאר באר היטב היטב בתשו' המחבר חו"מ ס' כ"ב עיי"ש): ע"ב. דאתו למימר נשרפו חטכם בעלי' כ' רש"י דאם לא העמידו ברשו' מוכר שיוכל לחזור בו כשיתיקרו כשנשרפו הי' פסידא ליתומי' וכ"כ תוס'. ורמב"ן במלחמו' ב"מ פ' הזהב כ' עוד כיון דגבי יתומי' כסף ומעו' קוני' וכשנתנו מעו' קנו להו רק שנתנו חכמי' רשו' בידם לחזור כשזול מ"מ כ"ז שלא חזרו שלהם הוא וקנו במעו' ולכן אם נשרף שלהם נשרף וכשאינו בעולם ליכא חזרה, ולכן הוצרכו לומר דמוכר יוכל לחזור בו כשיתיקר ויציל משו"ה לטוב' עצמו, אבל בכ"מ דעקרו קנין מעו' לגמרי ולא קונה רק משיכה א"צ חזרה כלל דממילא כל שלא משך ל"ק וכשנשרף של מוכר נשרף עיי"ש כי זה כוונתו:

והנה הרז"ה שם מכח קושי' רש"י כאן העלה דלא עקרו קנין מעו' לגמרי רק שנתנו רשו' לחזור ואם נשרף של לוקח נשרף כיון שלא חזר בו הרי קנה במעו' ושלו נשרף ויתומי' וכל לקוחו' דין א' להם בזה עיי"ש ורמב"ן הקשה עליו א"כ מה הועילו שאמרו משיכה קונה כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' עדיין יניח' לשרוף כיון דהזיקא של הלוקח ואם משום שיוכל לחזור בו כשיתיקר כן הלוקח יחזור כשהוזיל ושכיח זה כמו זה מי יאמר שיתיקר אולי יוזיל וע"כ דכשנשרפו פסידא של המוכר הוא עיי"ש. וצ"ל לפמ"ש רמב"ן ביתומי' שאני כיון דבדדהו מעו' קונה לכן שלהם נשרף ולא הי' מציל לולי שאמרו שחוזר בו כשיתיקר והא קשה לדידי' עדיין למה יציל אולי יוזל ויחזרו היתומי' כמו שהקשה הוא לרז"ה מכל לוקח ומוכר קשי' לדידי' גבי יתומי' וצ"ע. ונ"ל דקשי' לרמב"ן לרז"ה על תחלת תקנה יניחו על הדין דין תורה דגם לאחר התקנה כיון ששני' יכולי' לחזור זה כשיתיקר וזה כשזול לא יציל. וע"כ דנשרפו נשרפו למוכר אבל אחר שכבר תיקנו משיכה קונה וביתומי' מעו' קונה מלבד לטובתם כשזול משיכה קונה ויכולי' לחזור ואם המוכר לא יוכל לחזור בודאי יניח לשרוף גם מי שהוא מן ההגוני' ובלא"ה כשלא א' מהם יוכל לחזור או שניה' חוזרי' הי' מציל כי כן ראוי' ונאה לו אבל עכשיו שהם יכולי' לחזור בזול והוא לא יוכל לחזור זה יביאו להניחו לשרו' מחשש שמא יוזל ולכן הוצרכו לומר גם המוכר יוכל לחזור ביוקר ושניה' שווים שוב אין דבר שיכריעו לעשו' שלא כשורה להניח לשרוף הגם שאין לו תועלת בו כיון ששני' בחזרה מ"מ אולי יציל ויעשה הטוב והישר כנ"ל נכון והבן:

ובישוב קושי' הרמב"ן על הרז"ה כ"ל ואקדי' הנה תוס' ב"מ ריש סוגי' תמה וכי תקנו משום אינם הגוני' שיחזור ויעבור במי שפרע ותי' אה"נ דכל החשש רק משום אינם הגוני' שלא יציל של חבירו ואלו שאינם מהוגני' יצילו בשביל שיוכל לחזור ויעבור במש"פ עיי"ש. ולפע"ד נרא' דלא צ"ל שחששו שאינם מהוגני' שיעמדו מרחוק ויראו של חבירו ניזק ולא יצילו אלא ששערו חכמים בחכמתם שאין אדם טורח כ"כ ויגע בשל חבירו כמו בשל עצמו או שיש לו בו נגיע' ממון ועינא ולבא בכסא תלוי' ואם גם של חבירו עומד ומציל כמצווה עליו מ"מ אין אדם זריז בשל חבירו כמו בשלו ומדוקדק לשון ש"ס שם מסר נפשי' טרח ומציל דודאי גם בשאין לו רווחא ונגיע' ממון מהצלה זו יטריח ויציל אבל לא מסר נפשי' דייקא לטרוח ולהציל כמו בשלו שמוסר נפשו ובהול וזריז ונשכר בשלו והטבע והחוש מעיד, ודוק בלשון רמב"ם וטוש"ע שכתבו שיהי' ממהר להציל כוונתם בשלו ממהר ונחפז הוא ובהול על כל משא"כ בשל חבירו כנ"ל ברור:

ואקדי' עוד דמי שטרח כ"כ כבשלו והי' נחפז ומסר נפשו להציל בשביל שיש לו בו נגיע' ורווח ממון שיוכל לחזור בו בשיתיקר אחר שטרח כבשלו והציל אם חוזר אח"כ אין בו משום מי שפרע דלולי טרחתו וזריזותו כבשלו לא הי' ללוקח כלום והפסיד שלו לגמרי אין על המוכר משום מש"פ כעין המציל מן הגייס ושטפה נהר וכדומה וכיוצא בו ס"ל. והא"ש דל"ק קושי' תוס' וכי תיקנו בשביל שאינם הגוני' שיעבור על מש"פ דהא אם יטריח ויציל כבשלו שוב לא יהי' מי שפרע ובדין חזר בו כנ"ל נכון ועיי': ואחרי הדברי' האלו לק"מ קושי' רמב"ן על הרז"ה למה יטריח להציל בשביל חזרתו כשיתיקר הא גם הלוקח יוכל לחזור כשיוזל לפמ"ש ל"ק דבשלמא הוא יוכל לחזור אחר שהציל ולא יעבור במש"פ אבל חבירו הלוקח לא חשוד בעיניו שיחזור בו ויעבור במש"פ ועכ"פ קל לו לחזור מחזר' לוקח וא"ש. אלא דקשה עדיין מכאן דלפמ"ש הרשב"א דביתומי' ואפטרופס ל"ש מי שפרע כ"כ בקדושין ועיי' פ"י כאן א"כ עדיין ביתומי' לא הרוויחו כשאמרו שמוכר יוכל לחזור בו הא גם יתומי' יחזרו כשזול ואין בדידהו משום מש"פ. אלא לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ן דביתומי' שאני דכיון דהם יכולי' לחזור ואם הוא המוכר לא יוכל לחזור משום פסידא יהי' מוכרח להניח לשטרו' כדי שלא יכולי' לחזור עוד כשיזל וכשיציל ופסיד לנפשי' כשיוזל ויחזרו. ולכן תיקנו גם המוכר יוכל לחזור והוא בשוה עמה' ואין כאן דבר שיכריעו שלא יציל. וא"ש ג"כ שיטת הרז"ה כמובן כנ"ל והדברי' ישרי' ונכוני' בעזה"י:

מה שהקשה תוס' במשיכה יאמרו הלקוחו' נשרפו חטכ' ועיי' רמב"ן במלחמו' שם וכן כאן כיון דמשיכה קונה רק דיכולי' לחזור כ"ז של"ח היתומי' של לוקח הוא. מה שהקשה מהרש"א על תוס' כ' תור' גיטין כיון דיתומי' יכולי' לחזור לאו כל הנא' של לוקח ונכון הוא:

מתני' המטמא והמדמע והמנסך כו' כ' רש"י מטמא תרומה וצ"ב הלא לקמן קאמר אי מטמא חולין אי מטמא תרומה ובב"ק ריש פ"ב כ' ג"כ מטמא תרומה ובחולין ספ"ב כדמייתי ש"ס להא מתני' כ' מטמא טהרותיו ונ"ל ליישב כ"ז עפמ"ש פ"י לקמן לחזקי' צריכותא לפטור דאי מטמא הו"א משו"ה פטור בשוגג כיון שהפסידו מרובה וצריך שישלם הרבה חששו שלא יודיע משא"כ מדמע עיי' בו ולזה ע"כ דווקא מטמא תרומה דאי חולין א"כ ליכא רבותא לענין שוגג יותר במדמע ממטמא והא"ש דכ' רש"י במתני' מטמא תרומה דכן דרכו לפרש במתני' שיהי' א"ש לכ"ע ומטמא תרומה א"ש בין לר"י ובין לחזקי' וכן בב"ק כ' מטמא תרמה אליבא דר"ח דמהדר ש"ס דס"ל כחזקי' כמ"ש תוס' כאביי ס"ל ועיי' פ"י שם דמוכח דע"כ הכי ס"ל ולחזקי' עכצ"ל מטמא תרומה אבל בחולין כדמייתי למתני' מפרש רש"י טהרותיו סתם דהכל בכלל בין תרומה בין חולין דלהלכתא כר"י מתני' בכל איירי כנ"ל וק"ל: פטור פי' רש"י מתשלומין. נראה אבל חייב עונש בי"ש בבריי' לקמן פטור בדיני אדם נראה דס"ל לרש"י אפי' בשוגג חייב קצת עונש בדיני שמים גם בלא דעת נפש לא טוב כעין שכ' בחולין י"ד לר"י דאוסר בשוגג שלא לתהנו מעבירה גם בשוגג איכא עבירה קצת עיי"ש וכן ס"ל בפשיטות לבעל פני משה בירושלמי דגם בשוגג חייב בד"ש ובאמת לפי הפשוט לא הי' נראה כן ניהי דחיוב ממון איכא בשוגג מקרא דאדם מועד לעולם אבל לענין עונש לא ומ"מ ממ"ש רש"י במתני' בשוגג פטור מתשלומין נראה קצת שבא לשלול דווקא מתשלומין פטור אבל עונש איכא ועדיין צ"ע:

אתמר מנסך כו' ושמואל אמר מעכב כ' רש"י ואסרו בהנאה. בפ"י הקשה הא שמואל ס"ל בע"ז ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו אפי' ביי"נ גמור ונלפע"ד עפמ"ש שם באורך דרב ושמואל לשיטתיי' אזלו דוודאי למ"ד דאפשר לסוחטו אסור וח"ע נ"נ אין סברא לומר ימכר כולו חוץ מאיסור שבו דהא כולו נאסר חוץ בסתם יינם רבנן הקילו אבל ביי"נ גמור לא והיינו אי מב"מ לא בטל ולכן רב דס"ל חו"נ ומב"מ לא בטל א"כ כולו איסור מדאוריי' לכן ס"ל דווקא חבי' בחבי' אבל יין ביין לא ושמואל לטעמי' דל"ל חו"נ לכן ס"ל אפי' יין ביין ימכר כולו חוץ כו' ור"י ס"ל ג"כ התם ימכר כולו הגם דס"ל חו"נ הא ס"ל מב"מ בטל וביי"נ חומרא דרבנן לכן מקיל למכור כולו חוץ מדמי יי"נ ושם הארכתי עוד. וכאן אני אומר לפ"ז מתני' דאתי כר"י דלא קנס שוגג אטו מזיד והא ר"י ס"ל מב"מ ל"ב. וחו"נ לדידי' שמואל ג"כ מודה דא"א כולו חוץ מדמי יי"נ וא"ש דפי' רש"י לשמואל דמפרש מתני' מדמע דכולו אסור דמתני' דר"י הוא גם שמואל מודה ובב"ק כ' רש"י דימכר חוץ מדמי יי"נ לא מפרש כן אמתני' אלא לר"ח אלא דרש"י בב"ק בלא"ה צלע"ג ועיי' מהרש"א ופ"י שם:

מנסך ק"ל בד"מ כ' תוס' ומטעם שלא יהי' ב"א הולך אין לקנסו דמה"ט לא קנסו לי' טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר וצ"ב בניכר למה לא קנסו שלא יהי' כ"א הולך וכן נתקשה בפ"י ונ"ל להסביר עפ"י המבואר דכל היכי דקיל בד"מ חייב לצאת י"ש וס"ל לרש"י ותוס' בב"מ דאי תפס לא מפקינין מיני' וי"ל דראו חכמי' דכיון דחייב לצאת י"ש ואי תפס ל"מ מיני' לאו כ"א יכנס עצמו לזה ויהי' צריך לשמר ממונו שלא יתפסהו כל ימיו ולא הי' צריכי' לתקנה בניכר ולכן גם באינו ניכר לא תקנו מידי לקונסו דלא חייבו יותר מאילו הי' ניכר דמחזי כחוכא באינו ניכר חייב בב"ד ובניכר פטור ואפשר דאינו ניכר בכה"ג באמת תקנו דאי תפס ל"מ או שלא תקנו כנ"ל ועיי':

ואידך כדר"י כו' העלה תוס' בתי' האחרון דשמואל ס"ל דמשו' הגבהה יוכל לומר הש"ל ומשו' דעביד מעשה ומנסך קלבד"מ ורב ס"ל משום הגבהה חייב אכל מה שיעשה אח"כ. דברי' אלו צריכי' תבלין להטעי' טעמא דרב: משעת הגבהה הוא דקנה כו'. יש לעיין עדיין למה קנסוהו כדי שלא יהי' כ"א הולך כו' מה פעלו הא לא יתחייב אלא כשיגבה:

תחלה והא אפשר לנסך בלא"ה דהגבהה לאו צורך ניסוך. א"כ כ"א ילך וינסך ויאמר שלא הגבי' תחלה או באמת לא יגבה תחלה ויפטור וצל"ע. לכן נ"ל לומר דרב לטעמי' דל"י קנסא מקנסא היינו דלא ישבו לתקן על כ"א בפני עצמו אלא אמרו מתקני התקנה סתם כל מזיק שאינו ניכר חייב דראו אם יהי' כל מזיקי אינו ניכר פטור יהי' משחיתי' הרבה. א' יטמא או ידמע או ינסך. ולכן כלל אמרו כל מזיקי אינו ניכר חייב במזיד הגם שבמנסך בפ"ע עדיין שייך כ"א ילך משו"ה לא אמרו חוץ ממנסך. וכללו משחית זה בכלל משחיתי'. ולא אמרו חוץ והא דעשה צריכותא אי אמרו מטמא דה"א לומר כן דוקא מטמא וכיוצא בו דמפסיד כולו. משא"כ מדמע קמ"ל. ולאמת סתם בכל מזיקו' אינו ניכר אמרו והכל בכלל. אבל למאן דס"ל מקנסא לא ילפי' שום דבר רק היכא דמפורש וס"ל דתיקנו מטמא מדמע מנסך כ"א בפ"ע וכ"א תקנה בפ"ע על כ"א מפורש בשמו והענין הוא דא"א לומר דעל מנסך אמרו שיהי' חייב משו' שלא יהי' כ"א הולך, דעדיין כ"א הלוך ילך ומפס"ד. והא"ש דרב ושמואל לשיטתם ע"כ מפרש מערב ול"צ לתירוצי תוס'. ומיושב ומובן בזה הא דאמר מ"ט לא אמר מערב היינו מדמע ול"א דלשון מנסך משמע לי' יותר מנסך ממש. ולפמ"ש רשב"א לוקמי בדאגבי' זה דוחק ורחוק. ולפמ"ש א"ש ביותר כיון דבלא"ה ע"כ רב ס"ל מקנסא ילפי' כמ"ש לכן אמר ג"כ ה"ט דרב דל"א מערב כנ"ל נכון ועיי' בכ"ז:

ולמאן דיליף קנסא מקנסא כ' רש"י היינו רב דאמר מנסך ממש. רבי' מדקדקי' מה רצה רש"י בזה דכ' היינו רב יהי' מי שיהי' מאן דאמר מנסך ע"כ צ"ל מקנסא ילפי'. ונ"ל דלכאורה קשי' מנ"ל דרב ס"ל קנסא הוא. דלמא ס"ל דינא הוא כחזקי'. ונ"ל לפמ"ש תוס' דלחזקי' צ"ל צריכותא לפטורי' וכ' פ"י היינו אי מטמא ה"א משו' דמפסיד הרבה וצריך לשלם טובא. חששו שלא יודעו קמ"ל מדמע. ומנסך משו' קלבד"מ. וי"ל עוד אי מנסך מערב ג"כ צ"ל מנסך דהא היכא דקמפסדי הבעלי' כ"כ ואסור בהנאה לא פטרו משו' כדי שיודיעו להפסיד לבעלי' כ"כ קמ"ל. לפ"ז אם רב ס"ל דינא הוא הא יוכל לומר מערב וע"כ דס"ל קנסא הוא וצריך צריכותא לחיובא. וע"כ מנסך ממש דס"ל מקנסא ילפי' וא"ש. וכ"ז לפי דס"ל לרב בע"ז דכולו אסור בהנאה ואי ס"ל דינא הוא הא יוכל לומר מערב דקמפסיד לי' כולי. ולכן כ' רש"י ולמאן דילי' קנסא היינו רב דאמר מנסך דלרב לשיטתו מוכח שפיר. ולשמואל ע"כ צ"ל דס"ל קנסא הוא ולא ילפי' דאין לומר ס"ל דינא הוא ואיכא צריכותא לפטור כמ"ש דהא שמואל ס"ל ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וליכא צריכותא הנ"ל לפטורי ועכצ"ל דס"ל קנסא ולא ילפי' כנ"ל ועיי':

ובזה עלה בידינו לישב הא דכ' רש"י לקמן כדי שיודיעו שטימא או דימע ושביק למנסך. נ"ל דהא קשה לרש"י אי חזקי' מפרש מנסך ממש איך מתרץ אטו אזוקי מזיק לי' וכו' תינח במטמא ומדמע אבל מנסך הא עושה לצרכו שרוצה לנסך. וס"ל לרש"י דלחזקי' ע"כ מנסך מערב וס"ל כולו אסור כרב ואיכא צריכותא לפטור ב"ד שכתבתי. ומ"מ לאמת מדמע ומערב הכל חד רק רבותא איכא. ולכן כ' רש"י שיודיעו שטימא או דימע, ובכללו מנסך מערב ושביק למנסך שלא נטעה לחזקי' ג"כ מנסך ממש לכן שביק למנסך כי מנסך בכלל מדמע כמ"ש כנ"ל וק"ל:

אי תרומה משו' דמפסיד לי' לגמרי. יש לעיי' לפמ"ש הרשב"א לקמן דלר"י דל"ק שוגג בדרבנן והא מטמא תרומה דאורייתא ותי' דע"כ צ"ל מטמא טהרות חולין וא"כ איך קאמר ש"ס כאן כמסתפק אי תרומה הא א"א למוקמי בתרומה דהא אחזי' כר"י וצריך לדחוק דעכשיו לא אסיק הא דלקמן ולשיטת רש"י בחולין י"ד דרב ס"ל דר"י לא קנס אפי' בשבת שוגג אטו מזיד ופליג על סוגי' דלקמן עיי' במהרש"א שם באורך. לפ"ז א"ש דאמר הכא אי תרומה כרב דס"ל מקנסא ילפי' והוא ס"ל ל"ק אפי' בדאוריי' י"ל מטמא תרומה וא"ש. והא"ש דכ' רש"י ולמאן דיליף קנסא היינו רב לומר דלכן א"ש מה דקאמר אח"כ אי מטמא תרומה דלרב לשיטתו א"ש וק"ל:

כדי שיודיעו לקמן בסוגי' דע"א נאמן כ' רשב"א דראב"ד מביא מכאן ראי' דע"א נאמן דאל"ה מה כדי שיודיעו הא אינו נאמן. ובקדושין ס"ג כ' רשב"א דתיקנו כן אולי יאמינו ויהי' נאמן עליו כבי תרי. ונ"ל להסביר יותר עפמ"ש הרמב"ם בהלכ' משכב דראוי' להאמין להעד ונפקא לי' מדאמר ר"נ לקמן שורת הדין אינו נאמן משמע אבל ראוי' להחמיר ולהאמינו. וא"ש ביותר דתיקנו כדי שיודיעו. ונפקא לן חידוש מרשב"א הנ"ל דכל ע"א שיודע בעצמו שיש איסור בדבר הגם שאינו נאמן מ"מ חיובא להגיד לחבירו אולי יאמינו. ומ"מ נ"ל מי שהעיד לפני ב"ד א"צ הב"ד להגיד לבע"ד שפלוני אמר כן אולי יאמין לו. כיון שגם לב"ד לא נודע אם האמת כדברי העד ולא נודע לנו אם יש באמת כאן איסור ולא כ' רשב"א רק העד עצמו שיודע בנפשו שהאמת אתו צריך להגיד אולי יאומן. וחכמי' פטרו כדי שיודיעו כיון שבאמת עשה. כנ"ל לדינא:

אי הכי מזיד נמי כו' כ' חי' ר"ן הגם שיוכל לומר שוגג הוא. ירא הוא לומר כן פן יתברר דמזיד הוא והוא דוחק אם יעשה בסתר ואין רואה מי יודע כי מזיד הוא. עוד כ' חי' ר"ן דמקשה ס"ד וודאי תחלה עושה כדי להודיע ולשלם דאל"ה לא יעשה אלא דהקשה אולי אח"כ יחזור בו ולא ירצה להגיד מפני התשלומי' ומתרץ מ"ט אטו אזוקי מזיק כו' ויעמוד בדעתו גם בזה יש דוחק ואינו מתקבל בלשון התרצן כמובן. והנלפע"ד עפמ"ש רשב"א כדי שיודיעו הגם שאינו נאמן אולי יאמינו והיינו שתקנו קצת מה שאפשר לתקן אולי יאומן לו [דברים אלו עיי' בתשו' המחבר חו"מ סי' כ"ז בסופו ואם תרצה לעמוד על בירור הלכה זו בכל פרטי' תעיי' בתשו' הנ"ל סי' כ"ד כ"ה כ"ו וכ"ז משם תרווה צמאונך ואכול דבש דייך. המגי']: ע"ב. ורמי דר"י אדר"י עיי' מהרש"א חולין י"ח ע"א מ"ש באורך בישוב רש"י והעולה מדבריו דס"ל מדס"ל לרב דלר"י לכ"ע אסור עד מ"ש ע"כ דלאו משו' קנס הוא ולפי סוגי' דכאן משו' קנס באמת לאחריני שרי ותוס' ורשב"א דס"ל גם בסוגי' שם משו' קנס ומ"מ גם לאחרינא אסור הגם דל"ש קנס צ"ל כיון דבמזיד לכ"ע אסור שלא יהנו השוו' אדו' ואסרו גם בשוגג לכ"ע. ונ"ל להסביר כעין שכ' הר"ן בע"ז גבי סתם יינם דאסרו בהנא' כיון דיי"נ אסור בהנא' אם יאסרו סיי"נ רק בשתי' יאמרו גם יי"נ מותר בהנא' דהא גם זה אסור בשתי' ומ"מ מותר בהנא' כן י"ל בזה כיון דבמזיד לכ"ע אסור ואם יאסרו בשוגג רק לדידי' יאמרו גם מזיד רק לדידי' כן י"ל וק"ל:

קשי' דר"י אדר"י בפ"י הקשה דלמא ר"י תרתי אית לי' וס"ל נמי כדי שיודיעו וזה טעמו דר"י דל"ק בשוגג משו' כדי שיודיעו וכבר ישבתי לעיל בסוגי', ועוד י"ל. [עיין בתשו' המחבר חו"מ סי' כ"ו בסופו ד"ה טרם אכלה לדבר שם תמצא וכן בחלק יו"ד סי' ס"ב ד"ה והנה בפ"י. המגי']: והא מנסך דאוריי' ולא קנס. הקשה רשב"א דהי' יוכל להקשו' מתרומה דמטמא אסור מדאוריי' וצריך להבין למה לא קשי' לי' לרשב"א מדמקשה לר"מ ממנסך דקנס ולא הקשה מדקנס במטמא נ"ל דכיון דאמרו מטמא ובכללו מטמא תרומה וטהרו' וכיון שבטהרו' מטמא חולין ראוי' לקנוס לא הוציאו מכלל זה מטמא תרומה שכללו במטמא וגם מחזי כחוכא למקנס באותו דבר בדרבנן יותר מבדאוריי' אבל כדמקשה לר"י הקשה לרשב"א שפיר דלא מקשה ממטמא דל"ק במטמא תרומה ומתרץ באמת מטמא טהרות חולין וא"ש וק"ל: ועל תי' רשב"א הקשיתי לעיל איך קאמר ש"ס אי מטמא תרומה אי מטמא חולין הא מתני' ע"כ במטמא חולין דאל"ה קשי' מתני' ר"י היא ולא קנס שוגג וכעת אני רואה דל"ק לרשב"א לטעמי' דכ' לפי דמתרץ לקמן ע"ב ערומי מערי' דל"ק במטמא ומדמע לאפוקי ממונא לא קנסו ותו ל"צ לתי' ש"ס כאן לחלק בין מבשל בשב' למטמא ומדמע בין דאוריי' ועיי' בו ולפ"ז א"ש הא דקאמר אי מטמא חולין אי תרומה וק"ל:

דף נד.

תבא עליו ברכה דאכל מיני' מידי דל"ח לי' בי"ט כ' רש"י דהאוכל תרומה בטומא' הגוף במיתה צ"ב הוא מבואר בחולין קי"ג דאוכל תרומה טמא' בטומא' הגוף אם נטמא' תרומה תחלה פטור דא"א חע"א או משו' דגלי קרא ואיך כ' רש"י בפשיטו' שחייב וגם לא הי' צריך לזה דעכ"פ איסור עשה איכא לאכול תרומה טמאה וצל"ע:

אכל תרומה טהורה כו' ר"מ אומר בשוגג תשלומיו תשלומין כו' כ' רש"י דהאוכל תרומה טהורה לפי מדה משלם ולא לפי דמים ותוס' הקשה עליו דבמעיקר' שוה ד' ועכשיו א' לכ"ע משלם יותר ועיי' רשב"א בשם י"א. ועיי' פ"י שכ' רש"י לטעמי' דכפרה איכא גם בשוה פחו' אלא משו' גזלן חייב לשלם עד כדי דמיו וכאן הוי כהיזק שאיני ניכר עיי' בו ויש לפקפק טובא דכיון דחייב לו משע' שאכל לשלם כפי שגזל ועכשיו שמשלם חולין טמאי' ונעשו תרומה טמאה לא שילם חובו שהי' חייב לו ולא דמי למזיק ומטמא של חבירו דמעיקר' לא נתחייב כיון שהזיקו שאינו ניכר וכי מי שנתחייב לחבירו עבור דבר המותר יוכל לפרעו דבר האסור כיון שאינו ניכר שאסור הא וודאי ליתא והא דומה לזה חוץ שיאמר דבתר שע' תשלומי' אזלי' והן דברי רשב"א ביש מי שמפרש וא"כ ס"ל לרש"י לא צ"ל לפי מדה משלם. והנלפע"ד ע"פ דרכו של הפ"י דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דכפרה איכא גם ששוה פחות ממה שאכל ותוס' לשיטתו ס"ל גם כפרה ליכא וכ"ל דאיכא נפקותא בתשלומי' בין רש"י לתוס' דלרש"י דא"צ לשלם יותר רק משו' שגזל לא צריך לשלם לו יותר להשלי' שיוו מה שאכל רק בדמי' דהא במזיד משלם דמים רק בשוגג לכפרה גזה"כ דצריך לשלם תבואה דווקא ואם נתן לו מדה תבוא' רק שהוזל עכשיו מ"מ נתכפר לו ומשו' גזילה סגי בדמי' כמו מזיד משא"כ לתוס' דליכא כפרה ג"כ צריך לשלם תבואה דווקא עד כדי מה שאכל כנ"ל נכון וברור. ואומר מעתה דלרש"י דחוק לי' לפרש דמשלם בשוגג כ"כ עד דשוה כתרומ' שאכל כמ"ש תוס' דהול"ל בשוגג תשלומיו תשלומי' וצריך לשלם עוד כמ"ש פ"י דזה הי' קשה לרש"י על פי' תוס' ולכן מפרש רש"י דסגי בתשלומיו אלו היינו דתבוא' ל"צ לשלם יותר ויצא בזה כדי כפרתו ואמר ר"מ תשלומיו תשלומי' היינו לענין כפרה אבל בוודאי צריך עוד להוסיף דמי' עד דמי שווי' בשע' שגזל וא"ש אריכ' דברי חכמי' וחוזר ומשלם חולין טהורי' דגם לר"מ חוזר ומשלם עד כדי שווי' אלא שלא צריך לשלם חולין אלא דמים ולרבנן משו' קנס צריך לשלם הכל חולין כנ"ל וק"ל:

ת"ש המעשר בשב' כו' צ"ע למה מקשה תחלה מבריי' דדם שנטמא והדר ממתני' ואפי' לתוס' דסמך על מתני' דפסחי' מ"מ הא:

מקשה מבריי' משו' דבמתני' אינו מפורש וביותר הי' לי' להקשו' ממתני' דתרומ' תחלה וכ"ש דקשי' לרש"י ומהא דהקשה תחלה מבריי' דשילם חולין טמאי' ל"ק כיון דמפורש שם ר"מ עדיפא לי' להקשו' ממה דמקשה מכח סתם מתני' ר"מ אבל מדמקשה מבריי' דם שמרק קוד' מתני' דתרומ' צ"ע. ונ"ל דלכאורה קשי' טובא על דמקשה מהמעשר ומטביל י"ל התם משו' עונג שב' לא רצו לקנוס שוגג אטו מזיד ועיי' ביצה י"ז ע"ב. וצ"ל דמקשה להך צד שם דעבר ואפה לא אסרו במזיד משו' עונג שב' והא דמעשר ומטביל באית לי' אחרינא ושפיר קשה א"כ לקנוס שוגג נמי לר"מ אבל אם עבר ואפה אסור ומתני' בלית לי' י"ל אם כי קנסו מזיד ולא חשו לעונג שבת אבל לקנוס שוגג אטו מזיד ולבטל מעונג שבת לא רצו וכיון דדבר זה נשאר בספק בביצה שם ול"ק רק תפשט מהכא לכן בדין להקדי' קושי' מדם שקשה לרבינא בוודאי כנ"ל עיי' וק"ל:

ת"ש המטביל כלים כו' הקשה תוס' בתימא למה מקשה מסיפא דמעשר תחלה והדר מרישא ועיי' פ"י ומ"ש דמעשר ע"כ ר"מ מדכייל להדדי מעשר ומבשל וקתני שוגג יאכל זה אינו מוכרח די"ל שוגג היינו במוצאי שבת ומזיד עולמית וכ"כ הרע"ב ותוי"ט שם ומ"ש מסיפא דקתני נוטע בין שוגג בין מזיד דעקר וזה כר"מ וקשי' לכאורה על הרע"ב ותיו"ט נ"ל דל"ק דבאתרא דר"י חמירא להו והיינו בריי' דמקיל ר"י באתרי' אבל בכ"מ קילא להו כמו דמתרץ לר"מ וא"ש. אלא דצ"ע איך אפשר דמתני' כר"י ושוגג דשב' ומעשר במוצאי שב' הא ר"י בדרבנן לא קניס ולמה במעשר אסור ער מ"ש והא כייל להו להדדי וע"כ ר"מ הוא וצ"ע על הרע"ב ותוי"ט וגם על תוס' ורש"י שכ' משו' דסתם מתני' ר"מ בלא"ה א"א כר"י כמ"ש. וי"ל עפמ"ש רשב"א לעיל כדמתרץ לקמן דאתי לערומי בכ"מ באמור דלא מוציאי' ממון קנסי' רק בממון לא עיי' לעיל בד"ה שלא יהי' כ"א הולך ולפ"ז י"ל שפיר מתני' ר"י כמובן ועיי'. ובישוב קוש' תוס' דלא מקשה מרישא תחלה [עיין בתשו' המחבר יו"ד סי' ס"ב ואו"ח סי' ע"ו. המגי']:

ע"ב. והא הכא דמדאוריי' חד בתרי בטל כו' צ"ע גם אם מדאוריי' לא בטל אבל עכשיו שכבר הם מפוצעי' בטלים רק מדרבנן אסור לפצוע לכתחלה וקא קניס שוגג. ונצטערתי על זה עד שמצאתי שכבר עמד בזה בפרי תואר סי' צ"ט והוכיח מזה כראב"ד דאין מבטלי' איסור לכתחלה דאורייתא הוא ולשיטת תוס' דדרבנן הוא קשי'. ולדידי נרא' דיש סייעתא למה שהעלה בנב"י תנינא דביבש לכ"ע אין מבטלי' מדאוריי' והארכתי בזה במק"א, ומכאן ראי' ברורה ועיי':

משום דאתי לערומי כו' כ' רשב"א לעיל כ"ג ע"א הא דל"א לערומי במטמא ומדמע דלהוציא ממון לא קנסו כ"כ ולאסור שלו קנסו ביותר והדר הקשה א"כ מה מקשה דר"י אדר"י ממבשל בשב' וע"כ דגם לאסור הוי כמו להוציא ממנו כיון שמפסיד שלו ואסור עליו וכ' דהי' יוכל לתרץ כן ואני לא אבין מ"ש להוכיח דמה שאסרו לו שלו הוי כמו להוציא ממנו מדמקשה ממבשל כו' עדיין קשה מה מקשה הא במבשל לא אסרו רק עד מוצאי שבת ולא מפסיד ממון רק שלא נתקיימה מחשבתו לאוכלו בשב' משא"כ מטמא וצל"ע: ובעיקר תי' רשב"א לחלק בין הא דפצוע אגוזי' ובין מטמא מלבד שהחילוק בעצמו רחיק מה לי לאסור המותר ומה לי לחייבו ממון סוף כ"ס מפסיד מלבר זה רחוק להעמיד זה בתי' ש"ס דאתי לערומי הא ערומי שייך גם במטמא ולחלק בין להוציא או לאסור זה לא נזכר ועיקר חסר ואין לו רמז ורמיזא בלשון התרצן. ולכן הנכון בזה מ"ש מהרמשי"ף דאתי לערומי לעולם גם כשיתוודע שהוא מזיד יאמר כי לא הי' כוונתו לבטל רק לדבר אחר וכן כ' רש"י שוגג היתי ולא נתכוונתי לבטל ולולי שקנסו גם בשוגג הי' תקנתם על חנם לעולם לא יקנס משא"כ במטמא יוקנס עכ"פ כשיתברר שהוא מזיד לא יהי' לו מציל מקנס חכמים ואלו דבריו וברורי' המה:

ואם לקטו יענו בא' ומאתים. כ' רש"י דהו"ל שוגג דלא נתכווין ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר [ביאור דברי רש"י אלו עיין בתשו' הנ"ל עיי"ש בדין אומר מותר ובדין מבטל בשוגג דקיי"ל לא קנסו ומה שהקשה ב"י על סתירת הטור עיי"ש תי' נכון. המגיה]:

ת"ר הי' עושה עמו בטהרות וכו' הי' עושה עמו בזבחי' וכו'. נ"ל דתרתי צריך דבטהרות ה"א משו' דלהחמיר נאמן אבל בקדשי' דאית בי' ג"כ קולא דאם שקר ענה בו מייתי חולין בעזרה אח"כ מ"מ נאמן ואי אשמועי' קדשי' ה"א כיון דאית בי' לקולא אינו נאמן בסיפא קמ"ל טהרות ג"כ וא"ש לרבא. אלא לאביי לפי' רש"י דאיירי רישא בין שחיטה לזריקה ואם מאמיני' לו ואינו זורק שוב ליכא קילא שמקריב קרבן אח"כ הא מדין חייב קרבן כיון שנפסל בין שחיטה לזריקה. ולרא"ש ודעמי' א"ש גם לאביי דרישא איירי אפי' אחר זריקה ולרש"י ג"כ י"ל דאיכא רבותא לאביי דה"א בקדשי' ליכא מגו דמפגל באמת דהא איסורא דאורי' קעביד משא"כ בטהרות שאין בו איסור רק דרבנן ויש להאריך וק"ל:

אמר אביי כל שבידו נאמן כ' רש"י שבידו לעשות כמו שאמר ובכהן העובד דאי בישראל ושחיט' בזר כשירה הא אין בידו לפגל בזריקה [בביאור שיטת רש"י ורא"ש ומרדכי בסברת בידו דקאי אביי עיין תשו' המחבר יו"ד סי' פ"ב. המגי']:

רבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' כ' רש"י אע"פ שאין בידו. הנה אי הטע' לאביי משו' מגו קשה להסביר טעמא דרבא הא מגו למפרע בודאי ל"א ולמה יאומן אלא שכבר כתבנו דכוונ' רש"י ג"כ משו' בידו הוי כבעלי'. ועוד י"ל דרבא ס"ל דנאמן בלא שום דבר ואביי הוא דס"ל דא"נ רק בידו ע"י מגו ורבא לא בעי מגו ואפי' לא הי' בידו מעולם ול"ל חזקה דפועל שכתבו הראשוני'. אלא לר"ת דאביי ורבא דווקא בשתיק' ס"ל דנאמן והכא במכחישו או לא ידעתי צ"ל לרבא אינו בידו כבידו ולהכי הוצרך ר"ת לחדש כל שהוא בידו נאמן. ולר"ת הטע' דאביי' משו' הימני' כמ"ש ורבא ס"ל כל דהימני' פ"א וכל דלא אשכחי' הגם שאין עכשיו בידו נאמן משו' דהימני' תחלה ועיי':

אבל ראיתי במרדכי בקדושין משמי' דראבי' דרבאו ואביי לא פליגו ורבא ג"כ בבידו איירי רק דמפרש באשכחי' ול"א לי' גם בידו א"נ. ונ"ל דרש"י לא יוכל לפרש כן דהא כ' בקדשי' דוקא בין שחיטה לזריקה דבידו עוד לפגל וא"כ איך אפשר לומר דרבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' היינו סיפא כשהוא בידו רק אשכחי' ול"א לי' הא אמר לי' ביום פלוני וא"א בקדשי' שעדיין בידו כיון שהוא יום שלאחריו. ולכן עכצ"ל דרבא פליג על אביי ואמר בסיפא הגם דאיירי שאינו בידו מ"מ דוקא באשכחי' ול"א לי' אינו נאמן וכן צ"ל לרא"ש לפמ"ש דס"ל משום שבידו לעשו' ודוקא עדיין בידו ג"כ צ"ל רישא בין שחיטה לזריק' ובסיפא ממילא אינו בידו וע"כ דרבא פליג וכ"כ הרא"ש בפשיטו' דרבא פליג אבל המרדכי דס"ל משו' הימני' וא"כ בקדשי' גם אחר זריקה בידו מקרי לאביי שפיר י"ל רבא ג"כ ס"ל כאביי וסיפא בעדיין תח"י רק שלא אמר לי'. כנ"ל לבאר על נכון ועיי': והנה יש כאן ג' שיטות א' שיטת ר"ת דאביי ורבא ס"ל אין ע"א נאמן לאסור רק בשתק ובאופן שאמר הי' לך למידע. וכאן מיירי במכחיש או איני יודע ופליגו אביי ורבא אי צריך בידו או הי' בידו סגי ויש מן הראשוני' שמביאי' ר"ת דהכא באיני יודע ובמכחיש י"ל אפי' בידו וכ"ש בהי' בידו א"כ ובש"ך רסי' קכ"ז תמה מאוד מנ"ל לומר אפי במכחיש ובמרדכי כ' דא"א לומר הכא במכחיש דבמפגל מכא ידע להכחיש וע"כ באיני יודע ועיי' פ"י:

והנה הראשוני' כולם כא' מורי' חיצי השגותי' על ר"ת ורובם הרגיש בתוס' יבמו' וכ' דעיקר הוא נאמנו' העד אלא כשאמר לי' יש לך לידע והוא שתק ש"מ שיש לו רגלי' לדברי העד ולכן אמר אביי נאמן כי עיקר נאמנ' העד ודוקא בעד כשר אבל גזלן לא ובאשתך זנתה ג"כ משו' רגלי' לדבר ס"ל לאביי דנאמן ורבא ס"ל בדבר שבערוה ל"מ רגלי' לדבר. ובכ"ז עדיין לא נתיישב מה שהקשו מהא דינאי דהי' עומד וצווח וגם מה שמקשו מהא דמקוה פסולה בודאי לרבא דלא ס"ל משום שלח ואחוי מה זו שתיק' שייך במקוה וקושי' אלו צריכי' נגר לישבם ולתקנתם:

ואשר חנני הי"ת הוא בשנקדי' תחלה לבאר קצת פלוגתא דאביי ורבא ע"פ שיטתו של ר"ת דאביי ס"ל כל שרגלי' לדבר נאמן ע"א בערוה ורבא חולק. נ"ל דהא דע"א אינו נאמן משו' דאיכא חזק' וכל שאיכא רגלי' לדבר ע"י רגלי' לדבר נגרע החזק' ובמקו' דליכא חזק' ע"א נאמן וזהו בכל איסורי' אבל בדבר שבערוה פליגו אביי ורבא דאביי כשיטת מהרי"ק ודעימי' כל דלא אתחזק ע"א נאמן אפי' בדשב"ע. ולכן בע"א אמר אשתך זינתה ושתק דאיכא רגלי' לדבר ואיתרע החזק' נאמן ורבא ס"ל כרמב"ן ביבמו' דגם בלא אתחזק כל שבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולכן ס"ל דבאשתך זנתה א"נ כנ"ל: ואחר הוצעה אומר אני בישוב הקושי' מהך דינאי בשנקדי' עוד קושי' א' חמורה שהקשה הפלא' בקדושין לפמ"ש רש"י שם דליכא חזק' כשרו' בינאי כיון שאין דני' עליה' איך מייתי אביי ראי' בינאי שאני דליכא חזק' כשרו' משא"כ באשתך זינתה. ונ"ל ע"פ הנ"ל דקושי' מתורצת בירך חבירתה דאביי מייתי ראי' לדינו דכל דליכא חזק' ע"א נאמן בדבש"ע ובשתק איתרע חזק' ע"י רגלי' לדבר, ומביא ראי' מהא דינאי דנאמן מה תאמר שם ליכא חזק' הא ליכא רגלי' לדבר דהא לא שתק ונאמן משום דליכא חזק' ה"ה בכ"מ דליכא חזק' וזה שרצה להוכיח וממילא באשתך זינתה דאיתר' חזק' דנאמן ומיושב קושי' הראשוני' שם ליכא שתיק' כיון דליכא חזק' ל"ב שתיק' ומיושב קושי' הפלא' כנ"ל נכון מאוד:

ונבוא ליישב מהא דמקוה לס"ד דרבא איך הבין במקוה דפסולו ביחיד ומה שתיקה שייך שם. ואקדי' הרמ"א בסי' קכ"ז די"א דהיכא דאמר שלח ואחוי נכרי עומד ומנסך יינך צריך לחוש לדבריו והוא מר"ת בתוס' קדושין. והקשה ש"ך הא ש"ס ערוך הוא בקדושין. ונלפע"ד דצל"ע מ"ש לר"ת דכל שאפשר לברר צריך לברר והוציא כן מתירוצו של אביי שלח ואחוי י"ל שם להכי נאמן מדינא כיון דמלתא דעבידא לאגלוי הוא וכל דע"ל נאמן. אבל באמר בוא ואראך נתנסך יינך דלאו מדע"ל הוא דכשנרצה לברר ולא נמצא הנכרי יאמר כבר חלף הלך לו, וצ"ע לכאורה. ונ"ל דא"ש דהגם בעד המעיד שיש בו מום והוא מכחישו בכל צד יש להאמין משו' דמעיד בעביד לאגלוי זה שמעיד שמום בו אפשר לאגלוי וכן בזה שאמר שאין בעצמו מום ואין הכרע להאמין לא' מהם וע"כ דהכי אמר אביי כיון שאפשר לברר צריך לחוש ולברר ויפה כ' ר"ת ה"ה בבוא ואראך נכרי מנסך כיון שאפשר לברר אולי ימצא שם צריך לברר וא"ש. ולכן כ' רמ"א בשם י"מ שאומר כיון שאפשר לפרש בש"ס כמו שכתבתי ולכן מביא בשם ר"ת כנלפע"ד ועיי':

ואומר מעתה דרבא ג"כ ס"ל דמשו' מד"ע לאגלוי נאמן אלא דקשי': במשקר למה נאמן ביחיד במום הא ע"ל משני צדדי' וע"כ כשאינו מכחישו ואביי חידש משום שלח ואחוי ואפשר לברר צריך לחוש. והא"ש דל"ק לרבא ממקוה דמודה רבא דנאמן בלא שתיק' משום דע"ל למדוד אחריו ויתברר שקרותו כנ"ל והיא נכון מאוד:

וא"ש בזה מה דנתקשה רשב"א בקדושין במקוה ל"ש שלח אחוי דאם נמדוד עכשיו וימצא פסול אפשר עכשיו נחסר עיי"ש, וגם בלא"ה צ"ב דאמר שלח זה שייך במום שלח בגדיך עיי' תוס' שם. לפמ"ש א"ש הכל ממקוה מעיקר' ל"ק לי' לרבא דנאמן משום דע"ל ול"ק רק ממום וע"ז מתרץ אביי שלח ואחוי כנ"ל ועיי' בכ"ז:

שיטה ב' השיטות רוב ראשוני' רמב"ן רשב"א ריטב"א בקדושין ותוס' רי"ד חולקי' על ר"ת דע"א נאמן לאסור אפי' במקו' דאתחזק התירא ובוודאי בעני' מכחישי' אינו נאמן אבל באינו יודע נאמן והכא בפועל גרע דחזק' שלא פשע בשמירתו ולכן צריך דווקא בידו או הי' בידו והנה רמב"ן ורשב"א כתבו דע"א נאמן להתיר הגם היכא דאתחזק מספקא לש"ס יבמות משו' דאיכא חזק' איסור אבל לאסור לא מצינו שלא יהי' נאמן נגד חזק' היתר. ודברי' אלו אין להם מובן דבכ"מ אמרי' אוקמי' אחזק' כשרות וחזק' היתר וכבר עמד על זה והרבה לתמוהא בפ"י בק"א בקדושין ולא עלה בידו פתר לדברי' ז"ל. ולפע"ד נראה כוונתם רצוי'. ואקדי' עוד מלתא דתמוהא לי טובא במ"ש רמב"ן בחי' יבמות דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק אינו נאמן דהא ע"א אומר נתקדשה או א"א שזינתה אינו נאמן להחמיר וצ"ע שם איכא חזק' פנוי' או חזק' כשרות והיתר לבעלה. ונ"ל גם לפי ספיק' ש"ס יבמות אי ע"א נאמן נגד חזק' בודאי לא ס"ד לומר דאין דברי עד כלום נגד חזק' אלא שאין דבריו נאמני' כ"כ לסלק חזק' לגמרי שיהי' וודאי מותר ע"פ דבריו ובהא מספקא או אפשר דבריו אלימו כ"כ עד שלא ישאר לנו ספק ומסולק' החזק' לגמרי ולפ"ז בדבר שבערוה אם נאמר היכא דלא אתחזק נאמן ויש עדו' ע"א במקו' דבר שבערוה אלא במקו' חזק' אינו נאמן שאינו אילם לדחות החזק' תינח להתיר אבל לאסור כגון נתקדשה או זינתה תהי' אסור' מספק וע"כ דאין דברי עד א' מועילי' כלום בדבר ערוה כמו בממון שאין מקו' לדבריו רק לחייב שבועה וכשאינו יוכל לשבע משלם שהי' לו לידע עיי' תוס' רי"ד ורשב"א קדושין ס"ו. ולכן אפי' לא אתחזק אינו נאמן וא"ש דברי רמב"ן ביבמות כנ"ל. והא"ש מ"ש רמב"ן ורשב"א בקדושין כיון דע"א נאמן להתיר היכא דלא אתחזק חזי' שיש עדות ע"א באיסור רק דש"ס מספקא אי אלי' לדחות החזק' וכ"ז להתיר אבל לאסור גם להך צד דלא אלי' לדחות חזק' לגמרי עכ"פ ספק עושה ומספיקא עכ"פ אסור כנ"ל נכון מאוד: ובמאי דכתיבנא א"ש מ"ש תוס' בקדושין הגם דע"א נאמ' כגון בניקור הגיד או שומן חתיכה זו מ"מ לאסור אינו נאמן. והנה מה דס"ל לתוס' דיותר נאמן להתיר מלאסור יפה מפרש פ"י בקדושין ובריש גיטין דלהתיר נאמן משו' א"א חוטא וכו' אבל לאסור י"ל לצעורי מכווין. אבל מ"ש תוס' דנאמן להתיר שומן חתיכה זו וניקור גיד צ"ע הא באלו ליכא חזק' איסור וגם לאסור נאמן והא הא דאביי איירי באיכא חזקת היתר ולא צריך תוס' לומר לאסור שאני וכבר נתקשה במהרי"ט ופ"י והפלאה בקדושין בזה וצ"ע טובא. ולדברינו א"ש דהכי קאמר הגם דע"א נאמן להתיר בגיד וחתיכ' חזי' דיש מקו' לעדות ע"א באיסורי' הגם באתחזק אינו נאמן באפשר כספיקו' ש"ס היינו להתיר ולדחות החזקה לגמרי אבל לאיסור הי' לנו לעשות ספק ע"פ דבריו כיון שיש לו עדות באיסור וע"ז כ' דלאסור שאני די"ל לצעורי לא נאמן כלל. ואפי' ספק אינו עושה במקו' חזק'. כנלפע"ד והדברי' ברורי'. עיי' ראש מ"ק פ"ג סי' ע"ח בשם מהר"מ דנאמן להתיר אבל לא לאסור ג"כ כוונתו כמ"ש בתוס' עיי':

והנה הראשוני' הללו לפי שיטתם דע"א נאמן והוכיחו כן מלשון אביי דאמר נאמן ואי משו' שתיק' כהודאה לא שייך נאמן וע"כ משו' דנאמן בעצמו ולאו משום שתיקה דבעלים והוכיח אביי כן ממתני' דקתני מכחישו אבל אינו יודע נאמן והקשו לנפשם מש"ס יבמות דאמר תדע משו' שתיקה כהודאה מדרבנן דר"מ וקשי' לאביי ותירצו דאביי מוקי רישא כר"מ דמחייב בתרי ומכחיש או דאביי ס"ל כאידך לשנא בכריתו' משו' דאיכא מגו:

ונ"ל להוכיח דגם רי"ף שיטתו כשיטתם דבקדושין העתיק הא דאביי בנטמאו טהרותיך ובשורך נרבע. ושביק להא ע"א אמר אכלת ואם כי אין דרכו להביא מה דלא נהוג עתה הא מביא שורך נרבע דג"כ ל"ש עכשיו פסול שמזכר וע"כ דמביא דנלמוד ממנו למק"א ולמה השמיט הא דאכלת חלב. ונ"ל דס"ל דהא דאמר אביי אכלת חלב נאמן אפי' באינו יודע ומייתי ראי' ממתני' ומוקי מתני' כר"מ. אבל הרי"ף כ' בזה הלכתא כרבנן דרבי' נינהו וצריך שיודע דווקא ולא חייב רק בשתק משו' שתיקה כהודאה ולכן השמיט הך דאכלת חלב דלא נלמד משם למק"א דבחלב בעי שתיקה כהודאה או דאביי ס"ל כאידך לשנא דכריתות ורי"ף פסק כהך לשנא כסתמא דש"ס יבמות דאמר בפשיטות תדע ויפה השמיט הך דאכלת חלב כנ"ל. ומוכח ממילא דס"ל כרמב"ן ורשב"א דלר"ת כל דברי אביי בהנך תלתא דחלב ושורך כרבע ונטמאו הכל משו' שתיק' כהודאה ומה טע' שהשמיט אכלת חלב כנ"ל ועיי':

ומצאנו מקו' ישוב בזה מה דקשי' על הר"ן דבקדושין נקוט לעיקר כשיט' הר"ת וכאן בגיטין כשמביא הרי"ף הך מעשה דר"א בס"ת כ' דאינו נאמן משו' חזק' פועל עושה פעולתו בכשרות. לפי שיטתו בקדושין אינו צריך לכך דכל ע"א אינו נאמן ועיי' בגליון חדושי אנשי שם אולי כיוון לקושי' זו. ולדברינו הנ"ל א"ש דר"ן לעצמו תפס לעיקר שיטת ר"ת אלא כאן בגיטין מפרש אליבא דרי"ף דמייתי לדר"א ורי"ף ע"כ לא ס"ל כר"ת כמ"ש כנ"ל ועיי':

והנה בשעה"מ פ"ח משגגות הקשה לתי' זה דאביי מוקי רישא כר"מ מנ"ל להוכיח דע"א מחייב חטאת דלמא הא שתק חייב אשם תלוי והא ר"מ מחייב בחתיכה א'. ונ"ל ליישב עפמ"ש תוס' רי"ד בקדושי' דאביי קמ"ל בהנך ג' הגם שהוא נוגע לממון של בעלי' ה"א דהוי כדבר שבממון קמ"ל דנאמן עיי"ש. ואומר בע"א אמר אכל חלב אם מחייבו אשם תלוי ממילא חייב חטאת דהא בכ"מ דלאו ממון ע"א נאמן רק להפסיד ולהוציא ממונו ה"א דאינו נאמן ושפיר אמר אביי טעמא דמכחיש הא שתיק מהימן מה תאמר דשמא רק ספק עושה לחייבו אשם תלוי. כיון שע"כ לו להוציא ממון להביא א"ת ממילא חייב חטאת כיון כל היכי דליכא דררא דממונא נאמן באיסורי' בוודאי כנ"ל נכון ועיי':

אלא לפ"ז לא מוכח ממתני' דכריתות דע"א נאמן בכ"מ כל היכא דאיכא דררא דממונא כגון שורך נרבע ונטמאו טהרותיך. די"ל דווקא לחייבו חטאת כיון שעכ"פ מחויב א"ת ממילא חייב חטאת שדמי' שווי אבל לאסור שורו וטהרותיו מנ"ל דנאמן והי' ש"ס יוכל לעשות צריכותא דממתני' דכריתות לא ידענו אידך מטעם שכתבתי. אלא כיון דלאידך לשנא בכריתות משו' מגו רישא כרבנן ולרבנן צריך חתיכה א' משתי חתיכות לא נתחייב ע"פ העד א"ת אם לא שדבריו עושי' וודאי וחייב חטאת כנ"ל ועיי' בכ"ז. והא דמייתי ש"ס יבמות ממתני' דכריתות דע"א נאמן היינו היכא דליכא דררא דממונא דאיירי שם ועיי' כי קצרתי:

והנה הש"ך כ' דרמב"ם ג"כ אחז בשיטה זו דע"א נאמן בכ"מ ומייתי ממ"ש בהלכ' נזירו' ואני מצאתי עוד ראי' ממ"ש סוף משכב ומושב בע"א אומר נטמאו טהרותי' אם מכחיש א"נ ולא כ' באמר איני יודע ש"מ דבאינו יודע נאמן והא דכ' בשותק נאמן לשנא דאביי נקיט דאמר והלה שותק והא דנקיט אביי בשותק כתבו הראשוני' בקדושי' דקמ"ל דלא נימא דשותק גרע דאינו חש לו כלל והוא כמכחיש קמ"ל שותק וכ"ש איני יודע:

ועיי' רמב"ם פ"ח משגגו' ע"א אומר אכל וע"א מכחיש חייב א"ת וה"ה ע"א אומר מת וא' מכחיש וכ' הכ"מ דס"ל לרמב"ם דע"י עדו' עד שאכל הוי כאתחזק חתיכ' איסור ובלח"מ הקשה מש"ס דכריתו' דדייק מע"א אמר אכל והוא מכחיש דפטור הא לא מכחיש חייב חטא' דלמא אבל לא מכחיש חייב אשם תלוי וחיוב חטא' דווקא בשניס' ושותק והיינו רישא דמתני' לכן קשה מדהוכיח אביי בקדושי' דע"א נאמן לחייב חטא' דלמא א"ת ולפמ"ש לעיל בסמוך כיון שמחייבו א"ת ממילא חייב חטא' כיון דליכא דררא דממונא והא פשיטא לש"ס כריתו' היכא דליכא דררא דממונא ע"א נאמן וא"ש עיי': ועוד ויותר נלפע"ד בשאומר הא דס"ל לרמב"ם דע"א אמר אכל הויי כאתחזק לפנינו חתיכ' חלב זהו לבתר דידענו דע"א נאמן ודבריו כוודאי נחשבי' ומיד כשאמר אכל חלב מחייבו חטא' ואפי' בעליו אומרי' איני יודע והרי אתחזק לפנינו ושוב כשבא ע"א מכחישו מחויב א"ת אבל כשאין ע"א נאמן לחייב חטא' גם א"ת לא מתחייב למ"ד חתיכ' א' משתי' בעי והא"ש דלק"מ קושי' לח"מ מש"ס כריתו' וקדושי' וא"ש עיי':

ובהא ארווח לן מה שיש בו מן הדקדוק במ"ש הרמב"ם שם וכן ע"א אמר מת כו' הא זו ואצ"ל זו דבא"א איכא חזק' א"א ופשיטא יותר שחייב א"ת דאתחזק איסור. ונ"ל דבע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל דווקא כשבא זה שאמר אכל תחלה ושני אמר שלא אכל אבל שזה שאמר לא אבל מעיד תחלה שוב זה שאמר אכל לא אתחזק ע"פ כלל דהא מכחישו שלא אכל אמר תחלה ולא הוי כאתחזק חתיכ' לפנינו והרמב"ם העתיק המשנה בכריתו' ע"א אומר אכל וא' אמר לא אכל ובכה"ג חייב א"ת וסתמא דמלתא זה שאומר אכל מעיד תחלה אבל בא"א נהפוך הוא זה שאמר מת בעלה בא תחלה להגיד חדשו' ו"א אומר לא מת אחריו בכה"ג אין דברי האומר לה מת עושי' כאתחזק חתיכה של איסור לפנינו אלא בא"א בלא"ה היתה בחזק' א"א מעודה והוי כחתיכה משתי חתיכו' והא"ש דכ' הרמב"ם וכן בא"א הגם דזה שאמר לא מת בא תחלה אבל בע"א אומר נתקדשה הגם שזה שמעיד נתקדש בא תחלה כיון דקדמה לו ולדבריו חזק' פנוי' פטור כנ"ל נכון בעזה"י:

שיטה ג' היא שיטת הראב"ד שברשב"א גיטין דס"ל ע"א נאמן ול"ל דפועל גרע והא דאמר אביי כל שבידו נחמץ היינו כל שאומר בשע' שמוציא' מתח"י נאמן ככל עד אבל כשאינו אומר בשע' שמחזורו יש הוכח' נגדו מדלא אמר מיד ש"מ ששקר בימינו ורבא ס"ל דסגי כשנאמר לי' כשפגע בו פ"ר אח"כ די"ל משו' כסופא לא אמר לי' ובסברא בעלמא פליגו ולא תלי' בהי' בידו או עכשיו בידו כלל. ורשב"א הקשה עליו מדמקשה מכה"ג ביה"כ הא כה"ג גם לאביי נאמן והניח בצ"ע. ונ"ל ליישב דראב"ד לא אמר דבר זה רק משו' דקשי' לי' מהא דאביי ורבא בקדושין דס"ל ע"א נאמן לכן פי' פירושו דאביי ורבא פליגו אי צריך שיאמר כשמוסרו לו או לא אבל רב אמי דאמר שורת הדין אינו נאמן לאו טעמו משו"ה דהי' לי' לשאול אם מסר לו בעצמו דאם שלח:

לו ע"י שליח גם לאביי נאמן דאולי ציוה לשליח שיודיעהו ולא הודיעו ומעל בשליחותו או אולי' באמת אמר לו כאשר ציוהו וע"כ דר"א דאמר סתם דאינו נאמן ולא שאל כך דס"ל אין ע"א נאמן כלל והא ש"ס יבמו' מספקא לי' אי נאמן במקו' חזק' ושפיר אמר לי' רב אסי רבי אתה אומר כך דכה"ג יוכיח דנאמן אבל לאביי ורבא דס"ל בקדושין דע"א נאמן מפרש הראב"ד פרושי דאביי י"ל בשע' החזרו צריך להודיעו כנ"ל ועיי':

והנה המחבר סי' קכ"ז פסק כר"ת דווקא בשתק נאמן ובב"י מביא מ"כ דלא מועיל הכחש' או יודע של בעלי' רק לבעלי' ולאחרי' אסור. טעמו נראה מלשונו שכ' שהוא ממון בעלי' דע"א נאמן באיסורי' אפי' במקו' חזק' להתיר וכ"ש לאסור אלא לבעלי' אינו נאמן דכיון דמפסיד ממונם הוי כדבר שבממון שאין ע"א נאמן בו וכ"כ פ"י בקדושין סברא זו וכ"כ תוס' רי"ד בקדושי' שיש מקום לומר כן וכ"ז לבעלי' עצמן אבל לאחרי' נאמן כנ"ל ועיי' תשוב' ח"ס יו"ד סי' קכ"א דמביא קושי' א' דקשה על המ"כ מש"ס קדושין בשורך נרבע אם בעלי' מכחישי' או אין יודע א"כ איך יקריב הכהן וצ"ל בבעלי' כהן ומקריב בעצמו עיי"ש ולדידי קשי' עוד מהא דס"ת דאמר נאמן אתה להפסיד שכרך ואא"נ להפסיד ס"ת ניהי דלדידי' כשר אבל אחרי' לא יוכלו לצא' בו ואיך יקרא הוא בציבור לצא' י"ח קריא'. ואפשר לומר דיוצא בו ידי מצות כתיב' ס"ת כשר הגם שא"א לקרו' בו דלאחרי' נאמן מ"מ בעלי' יצאו י"ח ועוד י"ל עפמ"ש הט"ז בסי' רפ"א דס"ת הפסול ואין ניכר פסולו צריך גניזה שלא יכשלו בו אחרי' ואי הי' נאמן לבעלי' אפי' לחומש לא ישתמשו בו שמא יבוא לידי מכשול לקרו' בו אבל כיון שלדידי' אינו נאמן יוכל ללמוד בו וא"א לנו למחו' שמא יבואו אחרי' לידי מכשול הגם שלאחרי' נאמן דהוא יאמר אינו מאמינו ואין בזה חשש מכשול ולאו כל כמיני' להפסידו שלו כנ"ל לדינא אלא דמ"מ משמעו' וא"א נאמן להפסיד ס"ת משמע שהוא ס"ת כשר לכל וצ"ע:

ולכן היותר נ"ל דמ"כ הגם דאזיל בשיטת ר"ת מ"מ ס"ל ג"כ חזק' זו דפועל בוודאי עושה בהכשר כמ"ש הר"ן כאן דסופר עושה בהכשר ואפשר גם ר"ת דלא רצה בזה היינו בכל פועל משמר טהרות או כהן אבל סופר שאומנתו בכך ומפסיד שכר אומנתו בוודאי כותב כהוגן ובהכי א"ש מ"ש הר"ן כאן בסופר שחזק' כ' בהכשר ולא יקלקל בידי' משא"כ במשמר דנטוע' שמירה הוא ועיי' הקצרתי והא"ש דמ"כ לא חידש רק היכא דאינו נאמן משו' הכחשה או איני יודע אבל הוכח' ליכא נגדי בהא ס"ל דלאחרי' נאמן אבל כאן שיש חזקה דלא קלקל לכ"ע אינו נאמן מ"ל בעלי' מ"ל אחרי' כנ"ל נכון:

והנה בע"א אומר נתנסך יינך ובעלי' שותקי' וע"א מכחיש כ' רמ"א דל"מ הכחשתו ובש"ך תמה והקשה מע"א אומר אבכל וע"א ל"א חייב א"ת ע"כ צ"ל דיש לו רגלי' לדבר לזה ולזה ולשני' שתיק' כהודא' וה"נ כן ונדחק. ונלפע"ד דלק"מ עפמ"ש שכ' הט"ז לחלק בין שתובעו ממון בפני עדי' ושותק דפטור ואמרי' דלא חש לי' ובין נתנסך יינך דאמרי' שתיק' כהודא' כיון שרוצה לאסור שלו לא הוי לי' לשתוק דאם האמ' אתו שותה איסור והו' לגעור בו ולפ"ז בא' מכחישו אין שתיק' כהודאה או רגלי' לדבר רק לזה שאומר נתנסך. אבל לזה שמכחישו אין שתיקתו כלל דלא חש לי' דמה יהי' אם ישפוך יינו ואינו אסור ולכן אין בהכחשתו כלום אבל בא' אמר אכל וא' לא אכל אם לא אכל חלב ומביא קרבן עשה איסור ויש בשתיקתו הודא' לזה כמו לזה וחייב א"ת כנ"ל והוא ישוב נכון לפע"ד:

הרמ"א כ' אם הבעלי' אומרי' איני מאמינך אע"ג בלבו מאמין לו כב"ת אין להחמיר וש"ך הרעיש על דין זה כיון שבלבו נאמן לו מה מועיל כשיאמר איני מאמינך עי"ש. וצ"ל קצת סמך לזה מהא דאמר ר"י משמי דר' יוסי מה אעשה שתורה האמינתו כו' לשון זה מה אעשה אין לו מובן ונרא' דהי' מעשה בא לפניו עדו' ע"א ומלמדי' אותו לומר איני מאמינך אע"פ שנאמן לו וכ"ז כשמן הדין אינו נאמן רק הוא מאמין לו בלבו מלמדי' אותו לומר איני מאמינך ויש בידו לבטל דבריו ע"י אמירתו ולכן אמר מה אעשה לדבר זה כיון שתורה האמינתו לא תלי' בנו להאמינו או לא כנ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה