אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק ב גיטין › דף פד.

כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף פד.

דף פב.

בין לר"א בין לרבנן כיון דפסקה פסקה. הרי"ף השמיט להא דר"נ והרמב"ם פסק מפורש דבכה"ג הגט בטל והיינו מדלקמן דאתקין רב מיומא דנן ולעלם והקשה הר"ן מנ"ל דבטל ודאי דלמא משום דספקא לי' תיקון כן. והנלפע"ד ליישב הנה בנדרי' כ"ט ע"א פשיטא לרה"מ דאמר היום את אשתי דלא נפקא בלא גט ועיי' ר"ן שם דמשמע כ"ע מודי' בזה גם דס"ל קדושת גוף פקע' בכדי ומייתי דכן הוא בירושלמי קדושי' פ' האומר. ושם בר"פ האומר כ' הר"ן יתר דברי ירושלמי דמחלק בין קדושי כסף ובין קדושי שטר דקדושי שטר ילפי' מגט ובגט היום את אשתי אינה מגורשת כן בקדושין אינה מקוד' וכ' הר"ן דלפי ש"ס דילן דבגט כיון דפסק' כו' ה"ה בקדושי שטר מהני אבל לרמב"ם דגט בטל ה"ה בקדושי שטר ולדסוברים ספק ה"ה בקדושי'. והמפרש בירושלמי תמה על הר"ן אליבא דרמב"ם מה ראה על ככה לחלק בין קדושי שטר לכסף כיון דבסוגי' דנדרי' משמע דלעולם צריכה גט בין בק"ש בין בקדושי כסף והרמב"ם לא מצאנו לו שנכנס לחלק עיי"ש אלא שלא נתן טעם למה באמת ש"ס דילן חולק על ירושלמי לשיטתו של רמב"ם ולא יליף קדושי שטר מגט. ועיי' באבני מלואי' סי' מ' סק"ה שכ' דשאני קדושי' מגירושי' ניהי דמקשי' להדדי:

היינו דל"מ שיור אבל בהיום את אשתי ליכא שיור כיון דתפס' קדושי' תו לא פקע דקדושת גוף נינהו ואפי' למ"ד קה"ג פקע כדאיתא בירושלמי אבל בגירושין דל"א הכי לפי דס"ל לרמב"ם דלא כר"ן לכן אינו גט כלל עיי' בו באורך:

ונלפע"ד להוסיף דברי' לומר מלתא בטעמא דבירושלמי מקיש ויליף קדושין מגירושין לענין זה ול"ל דלהא מלתא א"א למילף כמ"ש באבני מלואי' כמו ש"ס דילן. נ"ל דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בקדושין פ' האומר דלר"ל כמו דפליגו בגירושין ה"ה בקדושין ור"י מחלק בגירושין מכנס' עצמה משא"כ בקדושי' עיי"ש דצווח ר"ל כי כרוכי' ויצא' והיתה ולא אשגחו בי' ומבואר בתוס' וראשוני' ופ"י שם דר"י ס"ל כל שיש לחלק מסברא בין קדושי' לגירושי' ואין העניני' דומי' לא מקשי' להדדי ור"ל ס"ל כיון דאתקשו לכל דבר מקשי' עיי"ש. וי"ל דזהו טעמו של ר"י בירושלמי דמחלק בין קדושי שטר דמקשי' לגירושין הגם דיש לחלק ס"ל כר"ל והא"ש דר' יוחנן אמר סתם אבל בקדושין מקודש' לעולם ולא נכנס לחלק בין קדושי' לקדושי' משמע כל קדושין דלשיטתו אזיל אבל ר"י אמר עלה דוקא בכסף עיי"ש הוא ס"ל כר"ל וא"ש פשיטות ש"ס דילן דבכל קדושין צריכה גט דקיי"ל כר"י ולא מקשי' אפי' קדושי שטר לגירושין כנלפע"ד ועיי': ואחר הוצע' זו אומר אני בעניי כי יש לרמב"ם ורי"ף ראי' מסוגי' דנדרי' דפשיטא להו דבמגרש בהיו' א"א אשתי הגט בטל דאי כר"נ קשה איך מקשה רב המנונא דלא פקעה קדושי' כשמקדש לזמן מאלו אמר לאשה היום את אשתי וצ"ל דנדע דבכה"ג בקדושי' הלכה רווחת דבעי' גט דלמא קדושי אשה שאני משום דמקשי' ויצא' והיתה ובגט אמרי' כיון דפסק' פסקה ה"ה בקדושי' ובזה בודאי ראוי' לאקושי לכ"ע ומנ"ל דבקדושי' צריכה גט משום דבכ"מ הדין כן דקדושה לזמן תו לא פקע' ועיי' רא"ש שם דמפרש באמ' דבקדושי' פשיטא לי' משו' דאיתקש הווי' ליציא' ובגט כן הוא לר"נ וצל"ע א"כ איך הקשה ואיך שקלו וטרו בה לחלק בין קה"ג לק"ד והלא שאני קדושי' דאתקש לגירושין ופשיטא דאין להקשו' מגירושין למקדש דאי יש להקשו' הוי מקשה מדין מפורש של ר"נ בהיום א"א אשתי. וצ"ע פי' הרא"ש. ומזה איכא ראי' לשיט' רי"ף ורמב"ם דלא קיי"ל הא דר"נ כיון דפסקה ונהפוך הוא שגט כה"ג הגט בטל ומ"מ בקדושי' הלכה רווחת בהיום את אשתי צריכה גט ואפי' בקדושי שטר דשאני קדושי' דאין כאן שיור דקדוש' הגוף כקדושי אשה לכ"ע לא פקעה ושפיר הוכיח ודומה כל הקדש לקדושי אשה ורבא מחלק בין קה"ג לקדושת דמים כנלפע"ד ישוב נכון ועיי' בכ"ז:

ת"ר הר"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני' כו' בפ"י נתקשה למה לא קתני יותר רבותא בע"מ שלא תנשאי אלא לפלוני דאסורה לו לזה שלא יאמרו נשותי' כו' ואי דס"ל לבריי' ע"מ שיורא הוא גם בע"מ שתנשא כיון שאסורה לכל דמסיק א"כ שיורא הוא ואין לומר כיון אחר שנשא' לזה ונתגרשה מותר' לאחר לאו שיורא הוא גם בחוץ מותר' אח"מ וגירושי' של א' שהתיר' לו ומ"מ שיורא הוא. ויפה השיב באבני מלואי' שאין דומה לחוץ דבחוץ אין גט שלו מתיר' אח"כ לכ"ע רק גירושי או מיתת השני משא"כ בע"מ אח"כ מותר' משום גירושי של הראשון. אלא דבהגה' אבני מלואי' כ' ניהי דאינו דומה לחוץ מ"מ קשה כיון דא"א לה להתנסבא מיד לכ"ע וצריך הפסק של קדושי זה שהתנה הוי שיור למ"ד ע"מ שיורא כמ"ש רשב"א דאין חילוק אי אומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני לזמן או לעולם עיי"ש ולפע"ד אין כאן ריח קושי' ודמיון דהרי בשמתנה ע"מ שתנשאי לפלוני מתיר' מיד לכ"ע רק רבנן אסרוה שאין בידה אח"כ לקיי' תנא' ואם עברה ונשא' ונתגרשה ואח"כ קיומ' תנא' מותר' למפרע ואין כאן איסור א"א רק עברה על גזיר' רבנן ואין זה שיור כלל שהוא לא שייר לשום אדם כנ"ל פשוט. רק לרמב"ם דס"ל דכל שנשא' לאחר א"א לה לקיים תנאו אח"כ דתנאו הי' שתנשא לזה קוד' שתנשא לאחר דוקא לזה שפיר למ"ד ע"מ שיור הוי שיור וצ"ל ע"כ הך בריי' ס"ל ע"מ לאו שיורא הוא וקשה לתוס' רבותא יותר בע"מ שלא תנשאי רק לזה. אלא לפי מה שאכתוב לקמן בישוב הרמב"ם דלמ"ד ע"מ שיורא ל"א דכוונתו הי' שתנשא דוקא לזה תחלה. לק"מ די"ל דברייתא ס"ל ע"מ שיורא. ובע"מ שתנשא לזה כוונתו אפי' אחר שתנשא לאחר ועיי':

והנה בעיקר הדין שכ' הפ"י שיש אופן לדין דבריי' באומר ע"מ שלא תנשא אלא לפלוני אינו פשוט כ"כ דידוע שיטת הרמב"ם באומר ע"מ של"ת לפלוני דוקא בקוצב זמן דאל"ה לאו כרות גיטא הוא ורשב"א ודעימי' חולקי' כיון שאפשר שימות פלוני לא אגידא בי' לעולם וכ' בשעה"מ במתנה שלא תנשא לכ"ע או לכמה וכמה ב"א דל"ש לומר שימותו כולם בחיי' גם הרשב"א מודה דל"מ ולפ"ז באומר ע"מ שלא תנשאי אלא לזה א"א דלכ"ע אינו גט משום דלאו כרו' גיטא אפי' אי ע"מ לאו שיורא. ואי במתנה לזמן של"ת אלא לפלוני לזמן נ"ל בכה"ג ל"ש משום שלא יאמרו נשותי' נותני' במתנה כיון שמפורש אומר לאח"מ מתירה לכ"ע רק לזמן לא תנשא אלא לזה אין חשש שיאמרו השומעי' תנאי דנתנ' במתנה הרי התירה לכ"ע ודאי כי אין זה רק תנאי ומאן דשמע בהא שאמר שתנשא רק לזה ושמע שאמר לזמן וכן נ"ל באומר ע"מ שתנשאי וקוצב זמן ואח"כ ליכא תנאי גם אם לא תנשאי ליכא משום שמא יאמרו כנ"ל. וליכא אופן באומר ע"מ שלא תנשאי אלא לזה כשתולה במיתת עצמו דמהני דלא אגידא בי' רק כי"ח ויש משום נשותי' נותני' כו' כמובן ועיי' בכ"ז:

אמר לי' רבא הוא דל"ת הא לאחר תנשא עיי' מהרש"ל ומהרש"א מנ"ל לרבא דס"ל דתנשא לכתחלה וגם כדסבר ר"נ מעיקרא מנ"ל לרבא דלאחר ס"ל לר"נ דתנשא לכתחלה ומ"ש מהרש"א מדאמר בתרי גברא קשי' באמ' מנ"ל לר"נ דלאחר אפי' לכתחלה תנשא וגם מ"ט יש בה שתנשא לכתחלה ומנ"ל לרבא דלא הדר בי' לבסוף ונ"ל להוסיף דברי' עפמ"ש תוס' מ"ט דר"נ בתחלה וכ' דאפקענהו משום חשש לעז וש"ס מקשה מה"ט לא הוי להו לאפקועי ונ"ל בוודאי אם לא היתה מותר' לאחר לכתחלה א"כ ל"ש כלל שתנשא לאחר ואי אקרה שעבר ונשא' זה נא שכיח משום ל"ש בוודאי רחוקה הגזיר' שיאמרו לא היו מפקיעי' הקדושים משום חשש רחוק ולא שכיח אם לא שמותר' לאחר לכתחלה והי' שכיח ואם תצא חשש קרובה לבוא שיאמרו נשותי' נתנו ולכן הפקיעו וש"ס מקשה מ"מ מפני חשש לעז אין כדאי להפקיע קדושין ועכ"פ ר"נ בתחלה כשלא ידע פירוש אחר בבריי' וס"ל דמזה שהתנה שתנשא תצא ג"כ ע"כ הוצרך לפרש ל"ת מאחר וע"כ גם לכתחלה מותר' והוצרך לפרש הבריי' בתרי גברי דמוכח ממילא דלאחר גם לכתחלה התירו' והטע' שהתירו' לכתחלה וממילא הוצרכו להפקיע' כשנשא' לא הי' להם להתיר' לכתחלה לאחר וממילא משום לא שכיח כשנשא' אחר באיסור דדהו לא יצטרכו להפקיע ולהתיר י"ל דאם יאסרו לכתחלה לאחר עי"ז יתחזק תנאו ויאמרו נשותי' נתנו במתנה ולכן הוצרכו להתיר לכתחלה ולהתיר לבסוף שלא תצא כנ"ל ועיין. והא"ש כדמקשה על ר"כ וכי משום לעז יתירו א"א לא הקשה עליו רק מדלא תצא אבל להתיר' להנשא לכתחלה כדי להוציא' לא כמ"ש מהרש"ל ע"ז לא הקשה ויש להתירו לכתחלה משום לעז אם תהי' אסיר' לכתחלה ומשום שמא לא תקיים תנא' זה חששא ומשום לעז לא חששו לזה ומזה לא חזר ר"נ ממה דס"ל בתחלה לכן הקשה רבא כיון שיש לחוש שלא תקיים תנא' ותבוא לאיסור דאוריי' דא"א בוודאי לא ראוי' להתיר' לכתחלה משום חשש לעז כל שיש לחוש שתבוא לאיסור א"א החמור כנלפע"ד ומיושבי' כל הקושי' ודקדוקי' שיש בסגנון הש"ס ועיין:

הכא בדידה קיימ' לאגרושי עיי' רשב"א שהקשה הא אפשר כשתקדש נפשה בתנאי שיגרשנה ותי' דאטו בידה לאנסובי לזה ויש לדחות בלא"ה כיון דהוכיח רבא מדר"נ דלאחר מותר' משמע אפי' בקדושי' סתם כ"ש לפמ"ש בסמוך משום דיש חשש לעז כשנאסר' לכתחלה ולק"מ קושי' רשב"א אלא דקשי' על הבריי' דלאחר לא תנשא סתמא קתני משמע שא"א באחר וקשי' תנשא ע"ת וצ"ל כתי' רשב"א דאין בידה לאנסובי:

ולדידי קשי' עוד לספיק' ר"א לעיל פ"ג ע"ב בקדשה חוץ אי מהני למה לא פשיט מהך בריי' דלא תנשא לאחר הא אפשר שיקדשה אחר חוץ מזה שהתנה עלינו ותוכל לקיים תנאו שיקדשה זה אח"כ ג"כ וגם לפמ"ש רשב"א לעיל דבקדשה שני אסורה בבעילה לשני' מ"מ נתקיים התנא שתנשא בלא בעילה כמ"ש רשב"א לקמן ומובא בב"ש דנתקיי' התנאי בנשואי' בלא בעילה והי' לי' לר"א לפשוט מבריי' דשיור ל"מ בקדושין ולפמ"ש רשב"א שם דר"י פליג על דר"א קשי' באמת לר"י מהך בריי' וכן לפי שפי' הרמב"ם לעיל את"ל דאביי ולכן צריכי' אנן לתי' רשב"א אטו בידה לאנסובי עיין וק"ל: תני' כוותי' דרבא כו' ואם נשא' לו לא תצא לאחר תצא. שיטת הרמב"ם דאם כשא' לאחר תחלה הגט בטל והראב"ד השיג הא אפשר לה לקיימא תנא' אחר גירושין וכ' הה"מ דרמב"ם ס"ל דע"מ שתנשא לזה דוקא קודם שתנשא לאחר ומכיון שנשא' לאחר שוב א"א בקיו' התנאי והרשב"א כ' מדאמר רבא וכי תימא אפשר דמנסבא ומגרשא למחר ומקיימא תנא' מוכח דע"מ שתנשא אפי' אחר שנשא' לאחר ונתגרשה וצע"ג על הרמב"ם. וראיתי באבני מלואי' ישוב על זה באומרו סברת הרמב"ם דכוונ' תנאו דווקא קוד' שתנשא לאחר וכיון אחר שנשא' לאחר אין בידה לקיימו לתנאו דאין בידה שיגרשה לכן קפיד שתנשא תחלה לזה ולכן בה"א דאמר וכ"ת אפשר דנסבא לזה היום ומגרשא למחר שהוא בידה אין קפידא לבעל אם תנשא לאחר תחלה אבל למסקנא דאין בידה ס"ל לרמב"ם דיש קפידא וסתמא כפרושו דמקפיד שתנשא לזה תחלה קודם לאחר אלו דבריו ומביא ראי' לסברתו מל"מ עיי' בו. ודבר שכלי' המה אבל אינם נכוני' במח"כ חדא לפי דבריו בנשא' לאחר ע"מ שיגרשינה דבידה שיגרשה כמ"ש רשב"א ליכא קפידא לבעל שתנשא לאחר בכה"ג דבידה שיגרשה והא דאין בידה שישאנה זה שהתנה עליו אח"כ גם כשלא תנשא לאחר תחלה אין בידה שישאנה המותנה עליו ואנן לא שבקיני' לה לישא לאחר שמא לא יהי' בידה לקיומו תנא' שמא לא ישאנה ותהי' למפרע באיסור א"א כמ"ש הרשב"א אבל לגבי דבעל אין קפידא דמה לו אם תשא לאחר תחלה ע"ת שיגרשה או לא וא"כ גם להרמב"ם אין הגט בטל וסתימ' הרמב"ם לא נראה כן. ועוד הרי כ' רשב"א בשם ר"י דבידה לצא' מאחר בלא גט דאין קדושי' חלי' רק שיש איסור פנוי' ואין מתירי' לה להנשא לאחר ולתוס' איכא איסור א"א כמ"ש מהרש"א אבל בהא כולם שווי' דיש בידה לצא' מאחר בלי גירושין ולהתנסבא לזה שהתנה כשירצה רק לדידן איכא משו' איסור דא"א מאחר או משום איסור פנוי' ובכ"ז אין קפידא לבעל רק שיהי' אפשר לה לקיימא תנאו ולא תהי' מעוכב' אחר שקדשה וכיון שאפשר לה:

לצא' ממנו בלא גנו תו אין קפידא ולמה ס"ל להרמב"ם דגט בטל וע"כ שאין זה סברת הרמב"ם דלא כמ"ש אבני מלואי' ועיין:

והנלפע"ד בישוב הרמב"ם עפמ"ש כבר לעיל דלהרמב"ם דס"ל דקפידא שתנשא לזה קודם שתנשא לאחר למ"ד ע"מ הוי שיורא גם כה"ג הוי שיורא כיון שא"א לה להנשא לאחר קוד' שתנשא לזה ויגרשינה או ימות ולא נתר' מיד לכ"ע ע"י תנאו דאם תנשא לאחר תחלה יהי' הגט בטל ולזה צריכ' לומר דבריי' ס"ל ע"מ לאו שיורא הוא. וליישב שיטת הרמב"ם י"ל איפכא דבריי' ס"ל ע"מ שיורא ומתנה כה"ג שתנשא לזה דווקא קודם שתנשא לאחר הגט בטל לגמרי ולכן המתנה סתם ע"מ שתנשא לזה אמדי' דעתו דכוונתו גם כשתנשא לאחר תחלה ויגרשה ותנשא יתקיים התנאי דאל"ה יהי' הגט בטל לגמרי ואין במעשיו כלום מסתמא ניחא לי' בכך וא"ש דאמר רבא וכ"ת דאפשר תנשא ולמחר יגרשה ותנשא היינו דבריי' ס"ל ע"מ שיורא וכן נרא' מכח קושי' פ"י דלא נקיט ע"מ שלא תנשאי אלא שזה משום דס"ל ע"מ שיורא ולכן אמרי' דעתי' דכוונתו גם כשתנשא לאחר תחלה ואח"כ תנשא לזה לא קפיד אבל להלכתא דפסק הרמב"ם ע"מ לאו שיורא ס"ל לרמב"ם דסתמא כפרושו היכא דליכא הוכחה דקפיד שתנשא לזה קוד' שתנשא לאחר דמשמעו' לשונו כן הוא כמ"ש הה"מ ויש לו לרמב"ם ראי' מדלא תני בבריי' דתני' כוותי דרבא תקנתא דאם נשא' לאחר תצא וקיי' תנאה וע"כ דל"מ ובריי' זו ס"ל באמ' ע"מ לאו שיורא או דלא רצה לומר תקנתא דתלי' בפלוגתא או ע"מ שיורא או לא וא"ש כנ"ל ועיין כי נכון הוא ע"ד חידוד:

עוד נלפע"ד בישוב הרמב"ם בשאומר ניהי דפשטו' פירוש תנאו מפרשי' שתנשא דווקא לזה תחלה מ"מ עכשיו שאסרו לחכמי' להנשא לו לכתחלה משום גזירה שלא יאמרו, ראוי' לנו לפרש כוונת תנאו שתנשא ואפי' נשא' לאחר תחלה מלפרש דוקא שתנשא לזה תחלה ותלה גטו בקיום תנאי שא"א רק כשתעבור איסור דרבנן ותנשא לו יותר מסתבר לומר דניחא לי' ה"ה כשתנשא לאחר תחלה ואח"כ לזה ושפיר אמר רבא וכי תימא אפשר שנסבא לזה ומגרש' למחר והיינו כדס"ד, לר"נ דלאחר תנשא לכתחלה אבל למסקנא דרבא ומסייע מברייתא דגם לאחר איכא איסור דרבנן לכתחלה א"כ סוף כ"ס א"א לקיומי לתנאו ולגיטי' רק כשתעבור איסור דרבנן ואהכי קמתנה הדרינן לפשטו' שטייחו' דבריו וכוונתו דקפיד דוקא לזה תחלה והא"ש הרמב"ם לאמת כנ"ל ישוב נכון ומתקבל בעזה"י:

אמר רנב"י מתני' נמי דיקא כו' בב"מ צ"ד הקשה תוס' פשיטא הא מפורש קתני כל שאפשר עיי"ש מה שתי'. ולולי תי' תוס' הי' כ"ל ליישב. [אה"מ עיי' בתשו' המחבר אה"ע סי' צ"ד עיי"ש בד"ה והנה תוס' נדחק עיי"ש]: הרי ז"ג ע"מ שתבעלי לפלוני כו' כ' רש"י בין בנשואי' בין בזנות כ' רשב"א דהוכיח רש"י כן דאי בזנות דוקא הא אין בידה שיזנו עמה ויש מפרשי' דוקא בזנות וכ' רשב"א צ"ל דאיסור פנוי' קיל ובידה הוא שיזנו אחרי' עמה. וצל"ע א"כ כ"ש בע"מ שתאכלי איסור דרבנן דלאביי דס"ל ע"ע של"ת ב"ח מקרי אין בידה מ"מ באיסור דרבנן מודה דאפי' מה דתלי באחרי' מקרי בידה א"כ לאביי בע"מ של"ת ב"ח למה ס"ל דהיא היא וא"צ לקיי' התנאי ואמרי' להפליגה אמר והוציא דברי תנאי לבטלה נימא דכוונתו שתאכל שלכדה"נ ולמ"ד ח"ש דרבנן כוונתו על ח"ש ניהי בודאי במתנה ע"ד היתר בעי למיכל דוקא שיעור וכדה"נ דסתם אכילה כשיעור וכדה"נ אבל בזה שמתנה ע"ד איסור דס"ל להפליג' מקוד' שנאמר דהוציא דבריו לבטלה בודאי ראוי' לפרש שלכדה"נ או ח"ש דבידה וע"כ דגם איסור דרבנן אין בידה לאביי וה"ה לרבא בדבר התלוי' ביד אחרים אפי' דרבנן לאו בידה הוא וכ"ש לאביי ודלא כי"א ונ"ל מזה הוכיח רש"י אפי' דרבנן לא מקרי בידה לרבא בתלוי' באחרים ולאביי אפי' התלוי' בה. ולי"מ צ"ל דאיסור פנוי' קילי לאינשי ורגילי' להכשל דיצרם תקפ' וצ"ע:

מתוך דברינו הבנתי לשנא דרבא אפשר דאכלה ולקיא לכאורה שפת יתר הוא מה דאמר ולקיא הול"ל אפשר דאכלה באיסור. נ"ל דרצה דצריכה דוקא לאכול כזית וכדהנ"א ובלא"ה לא קיימא תנאו דלדידי' דס"ל לעבור על איסור בידה ותנאי שאפשר לקיים הוא אמרי' שכוונתו לכזי' וכדהנ"א דוקא ול"א דעכ"פ לא לעבור על איסור דמלקו' התנה. אלא שמפרשי' כוונתו לסתם אכילה כהתירא כזי' וכדהנ"א והיינו דאמר דאכלה ולקי' ולזה כוונתו וצריכה לקיימה כנ"ל ועיי':

ע"מ של"ת לאבא כו' כ' רש"י הא ע"מ של"ת לפלוני אינו גט שמא תבעל דומי' דע"מ שלא תלכי לב"א לעולם. הרשב"א תמה על דמיון זה של רש"י דבלא תלכי לב"א הוא משו' דלמא כרות גיטא גם צ"ע מ"ש רש"י דאינו גט משו' תבעל וכי משו"ה לא יהי' גט ואינו אלא חששא מדרבנן ולקושי' על דכ' רש"י דאינו גט מצאתי ראיתי בשעה"מ הלכת גירושין פ"ו שכ' כוונת רש"י לפי דאמר ר"ע לעיל הרי שנשא' לזה שנאסרה עליו נמצא הגט בטל ובני' ממזרי' נמצא אין זה כריתות כ' רש"י של"א תורה שלח לתקלה והגם דש"ס דחי שם א"כ כל תנאי דעלמא נמי לא תנסב היינו בתנאי שיש בידה ל"ח וממילא ל"ש לפרכ' ר"ע דלא יבוא תקלה עי"ז אבל באין בידה כמו שלא תבעלי לפלוני דס"ל לרש"י דאין בידה לשמר נפשה שמא תאנס לאח"מ המגרש כמ"ש תוס' לעיל לכן אינו גט כיון שאפשר שיבוא תקלה עי"ז והיינו דכ' רש"י אינו גט שמא תבעל אלו דברי השעה"מ ז"ל. והנה ישובו נכון כמ"ש רש"י שאינו גט. אבל מ"ש רש"י ודומה לשלא תלכי לב"א דמיון זה עדיין אינו עולה יפה דשם משו' דאגידא בי'. ובאמת שעה"מ רצה גם זה בדבריו דהכל מטעם שאין זה כריתות וזה דחוק ורחוק דשני עניני' הם כמובן: ואשר חנני הי"ת בישוב כוונת רש"י בדמיונו אשר נלאו כ"ח לב ליישב ע"נ. ולפע"ד דתוס' כ' לעיל דחיישי' שתנשא לאחר אח"מ הבעל וכן צ"ל בלא תבעלי לפלוני שיאנסה אח"מ הבעל וס"ל לתוס' דכל שהתנה תנאי קפיד אפי' אח"מ וברשב"א ור"ן בשם בה"ג דיש סוברי' דכל תנאי לא קפיד רק כל ימי חיותו א"כ ליתא לתנשא בלא תבעלי שמא יאנסה אח"מ הבעל הא אז ליכא ביטול תנאי. והראשונים הקשו על שיטה זו מאל תשת יין כ"י חייכי ומשלא תלכי לב"א דאין זה כריתות הא יש לתנאו הפסק כשימות הוא וע"כ דקפיד' התנאי גם לאח"מ ואחר הוצעה זו דכ"ז בכוונ' רש"י כאן שדייק אבל בלא תבעלי לפלוני אינו גט שמא תבעל והיינו לאח"מ המגרש יאנסה ומשו"ה הגט בטל דכיון דיבוא תקלה אין זה כריתות כמ"ש שעה"מ וכ"ז אם קפידת התנאי גם לאח"מ ומנ"ל דבר זה דיש סברא דכל התנאי רק כס"ח לכן כ' רש"י ודומה שאל תלכי לב"א דאמרי' אין זה כריתות דתנאו גם לאח"מ חזי' דמתנה סת' כוונתו גם אח"מ ה"ה במתנה שלא תבעלי כן הוא. וממילא יש לחוש שמא יאנסה לאח"מ כנ"ל נכון בעזה"י:

ובמאי דכתיבנא נתיישב לנו דקדוק עצום ברש"י דמייתי דמיונו מלא תלכי לב"א. ולא מייתי מאל תשת יין דמוקד' בבריי'. ולמ"ש א"ש דיש מגדולי אחרונים והוא בתשוב' מהריב"ל רוצי' ליישב הבה"ג דשאני באל תשת יין לעולם כיון שאמר מגלה דעתו דרוצה שאפי' אח"מ לא תשתה. אלא תינח באל תשת אבל בלא תלכי לב"א לעולם מנ"ל דכוונתו גם אח"מ שאין דרך בסתמא להקפיד הא צריך לומר לעולם אפי' אח"מ אבי' או שמכרו אלו דבריו ז"ל. ולפ"ז א"ש דלפמ"ש רצה רש"י להביא ראי' דמתנה סתם תנאו אפי' אח"מ ואין מן אל תשת' ראי' י"ל משום דאמר לעולם לכן מייתי רש"י מלא תלכי דאפי' סתם תנאו גם אח"מ וה"ה בל"ת לפלוני כנ"ל נכון מאוד:

והנה בהא דדייק רש"י דווקא של"ת לאבא אבל לפלוני חוששי' עיין רשב"א בשם רמב"ן דל"ח והא דלא נקיט לפלוני רשב"א בשם רמב"ן משום דיוקא ור"ן כ' דבריי' ס"ל דע"מ שיורא הוא. וצ"ע הא לקמן נשאר באיבעי' חוץ מזנותיך אי הוי שיור וצ"ע:

ולולי תי' הראשונים הי' נ"ל דלא נקיט של"ת לפלוני עפ"ש הרמב"ן דבע"ת של"ת לפלוני בעי' קצוב זמן דאל"ה הוי כאל תשת יין וכ' הרשב"א לעיל דהא דשל"ת לאבא צ"ל כיון דבלא"ה אסורה לו לאבא לעולם כרות גיטא הוא עיי"ש והא"ש דלא נקיט שלא תבעלה לפלוני א בעי' קציב' זמן דווקא ובריי' איירי בלעולם וקמ"ל הך דינא דלאבא כיון שאסורה לו בלא"ה כריתות מקרי גט דלא קצב זמן וכרשב"א הנ"ל. ולשיט' רוב ראשוני' דל"ל כרמב"ם הנ"ל ג"כ י"ל עפמ"ש בשעה"מ באמר ע"מ שלא תנשאי לב' לכ"ע בעי' קציב' זמן דל"ש שימות שני'. וי"ל דבריי' ע"מ של"ת לאבא ואביך היינו לשני' התנה שלא תבעלי לא לאבא ולא לאביך והוי תרי ובעי' קציב' זמן רק כיון שהיא אסורה בלא"ה עלי' ל"ב קציב' זמן כמ"ש רשב"א לשיטתו של רמב"ם ולכן לא נקיט של"ת לפלוני ופלוני דאז בתרי בעי קציב' זמן ובחד ליכא רבותא הנ"ל רק באבא ואביך קמ"ל הגם דאיכא תרי מ"מ ל"ב קציב' זמן משו' דאסורה בלא"ה כנ"ל ועיין:

ועיין רשב"א מירושלמי בע"מ שתבעלי לפלוני תחלה ביאה באיסור ואם עבר ובעלה מותר' למפרע והקשה רשב"א למה אסור לבעול כיון שמגרשה בע"מ מעכשיו ולא מצא ישוב. ולפע"ד נ"ל לחומר הקושי' דס"ל לירושלמי כל שהתנה ע"מ שתבעלי היינו גמר ביאה וחיישי' שמא לא יוכל לגמור ביאתו ולא נתקיי' התנאי ומ"מ משו' איסור א"א איכא גם בהערה בה ולכן אסור לבעול שמא יבוא לידי איסור א"א. ואם עבר ובעל וגמר מגורש' למפרע וממילא לא עשה איסור כנ"ל פירושו וביאורו. ומיושב ג"כ קושי' רשב"א מ"ש מע"מ שתבעל לאבא דאמרי' להפליג' ולירושלמי גם בזה איכא איסור א"א ולפמ"ש לק"מ דאין בזה רק גזיר' דרבנן שמא לא יגמור אבל יש בידה שיבעלה ויגמור וממילא לא עבר ולא איסור למפרע רק איסור דרבנן לכתחלה כנ"ל וק"ל:

ע"ב. אמר לך אביי מי סברת ד"ה היא רבנן היא. נ"ל הא דס"ד להקשות ולא ידע לומר דרבנן הוא דכיון דרבנן ס"ל אפי' בע"מ שתעלי לרקיע דל"א להפליג' כ"ש באלו השנוי' בברייתא וע"כ דבריי' ר"י הוא וכרבא ואביי מתרץ מי סבר' ד"ה רבנן וצ"ל בריי' קמ"ל דלא נימא דהוי מתנה עמ"ש בתורה וק"ל:

ותיפוק לי' דהוי מתנה עמ"ש בתורה. (א"ה עיי' עוד בדרך אחר ליישב הסוגי' בדברי המחבר אה"ע סי' צ"ד בסופו ד"ה וחתימה מעין פתיחה עמ"ש) צ"ע הלא קושי' זו קושי' מיד על רבא דאמר לר"י אפשר דאכלה ולקיא הא הוי מתנה עמ"ש בתורה ולמה מקשה קושי' זו עכשיו אחר שתקשה מדיוקא דברייתו' לרבא ואביי. וליישב נ"ל הנה בכתוב' פ"ו בתוס' שם מבואר טעמא דמעמשב"ת תנאו בטל ומעשה קיים דבעי' דומי' דבגוב"ר. ובגליון תוס' שם בשם ר"ת וכ"כ ברמב"ן:

ביב קכ"ז ופ"י בכתוב' דהטעם דאמרי' דלהפליגה אמר כן עיי"ש. והנה טעם זה דלהפליג' בפשוט נראה דלא שייך רק לר"י דס"ל דאמרי' להפליג' אבל לרבנן דאפי' בע"מ שתבעלי לרקיע ס"ל דל"א להפליג' כ"ש במתנה עמ"ש בתורה דאפשר רק שהוא נגד דין תורה דלא ס"ל לפלוגי. ובש"מ כתוב' הרגיש בזה ונדחק גם לרבנן י"ל מתנה עמש"ב גרע. ולפי הפשוט דברי ר"ת רק לר"י בן תימא ולרבנן צ"ל כמ"ש תוס' שם דומי' דב"ג וב"ר ור"ת לא אמרו רק להלכתא דקיי"ל כריב"ת וכן משמע ברמב"ן ב"ב עיי"ש:

והנה לטעמא של ר"ת משום להפליגו בדברי' במתנה עמשב"ת תנאו בטל לק"מ מה דהקשה ש"ס כאן תיפוק לי' דמתנה עמש"ב לרבא אליבא דר"י ב"ת דע"מ שלא תאכל ב"ח הוי אפשר ול"א לפלוגי דאפשר ממילא ליכא גם משו' מתנה עמשב"ת דהא כל עיקר במעש"ב התנאי בטל ומעשה קיים דאמרי' לפלוגי היינו כיון דלא אפשר שיהי' המעשה קיים דהוא נגד התורה ואמרי' בודאי לא התנה בשא"א רק להפליג אבל בע"מ של"ת ב"ח דאפשר דאכלה ולקי' ואינו בסוג מתנה עמ"ש בתורה שנאמר התנאי בטל דלהפליג אמר וצ"ע על קושי' ש"ס לר"ת. ולפמ"ש דר"ת דוקא לריב"ת אמר ולהלכתא ולרבנן דריב"ת דודאי לא פליגו על כללא דמתנה עמשב"ת תנאו בטל צ"ל כמ"ש תוס' דבעי' דומי דבגוב"ר ח"ש דמקשה ש"ס ותיפוק לי' היינו לפי דמוקי אביי הבריי' כרבנן מקשה שפיר לרבנן ותיפוק לי' דהוי מתנה עמשב"ת ותנאו בטל דלדדהו דומי' דבגוב"ר בעי' וה"ה בע"מ של"ת ב"ח ותאכל בתרומה וכדומה דכל שהתנה נגד דין תורה התנאי בטל מגזה"כ וה"ה בזה ובכיוצא בה והוצרך לכנוס בחילוקי' אחרי' דהכא מי יימר דקא עקר לא תיכל ולא תגרש כנ"ל. והא"ש דלא מקשה מיד לרבא דאמר היא היא תיפוק לי דמעמשב"ת דלרבא אליבא דריב"ת לק"מ אבל כדאמר אביי' בריי' כרבנן מקשה שפיר לרבנן דהוי מעמשב"ת וא"ש עיי' היטוב:

ומדי דברי בתוס' כתוב' הנ"ל דחידש דלהכי התנאי בטל ומעשה קיי' דומי' דבגוב"ר דמהתם ילפי' כל דיני תנאי'. ובירושלמי ב"ח ס"פ במתני' דמתנה ש"ח כו' מייתי ירושלמי דר"י בע"מ שאין לך עלי כו' באיסור תנאו בטל ובממון תנאו קיי' ומייתי עלה דר"י בן תימא כלל אמר כל שאפשר לקיים בגופן כו' נראה מפורש דס"ל טעמא דמעי שב"ת משום לאפלוגי בדברי' כמו דבר שא"א כר"ת דלא כתוס' וצ"ע על תוס' דהוא נגד ירושלמי. והנלע"ד בישובו דתוס' שם אליבא דר"מ אזיל הוכיח דע"כ ל"ל משום לפלוגי בדברי' אלא דאמרי' דקפיד דוקא בתנאו ומ"מ התנאי בטל דבש"מ בשם רשב"א דטעמא דר"י בדבר שבממון ת"ק דמפרשי' כוונתו ע"מ שאין לך עלי היינו שתמחול לי. ור"מ ס"ל דברי' כפשוטן ע"מ שאין לך עלי שלא אתחייב אבל מפרש שתמחול לי מודה כמ"ש תוס' כתוב' שם. ולפ"ז אם ר"מ ס"ל דכל מתנה עמשב"ת אמרי' לפלוגי בדברי' קאמר קשה למה לית לי' שתפרש כוונתו ע"מ שתמחול לי בדבר שבממון טוב לנו לפרש דבריו כך מלומר דהוציא דבריו לבטלה בלי קפידא ולצחק אמר וע"כ דל"ל לר"מ דאמרי' לפלוגי בדברי' אלא כוונתו בודאי להתנו' נגד דין התורה וקפיד שיהי' דוקא כך וגם בממון דוקא שלא יהי' עליו דין תורה ולא יתחייב בש"כ ועונה ול"מ והקשה תוס' שפיר למה נאמר התנאי בטל נימא איפכא המעשה כיון דקפיד ורוצה דיקא כמו שאמר. וכ"ז לר"מ אבל ר"י דמחלק בין דבר שבממון לאיסור י"ל באמת היינו טעמא דתנאו בטל באיסור משום דאמרי' לפלוגי אמר ולכן בממון כל שאפשר ליישב שלא הוציא דבריו לבטלה ולמחול קאמר ונפרש'. וי"ל דפלוגתא דר"מ ור"י לא תלי' בפלוגתא דרבנן ור"י בין תימא כאן אי אמרי' לפלוגי או לא ועיי':

אלא בב"מ מוקי מתני' כר"מ וסיומא דמתני כריב"ת ולפמ"ש א"א כמובן. וי"ל ניהי דס"ל לר"מ כריב"ת בדבר שא"א כמו ע"מ שתעלי וכדומה דא"א בעצמותו אמרי' בזה ל"ל לפלוגי ור"י ס"ל גם נגד דין תורה אמרי' שלא יתנה בר ישראל ואמדינן דעתי' לפלוגי אמר וא"ש:

ומיושב שיטת תוס' שאינו נגד ירושלמי ב"מ הנ"ל דירושלמי לא מייתי שם רק דר"י באיסור תנאו בטל ובממון קיים על זה מייתי ירושלמי דר"י ב"ת לפרש טעמא דר"י דמחלק בין איסור לממון דס"ל מעמשב"ת תנאו בטל משום דלאפלוגי אמר ועפ"ז נכנס לחלק בין איסור לממון כמ"ש. וכ"ז לר"י אבל לר"מ ע"כ לאו האי טעמא הוא וצריכי' למ"ש תוס' דר"מ לטעמי' דיליף כל דיני תנאי מבגוב"ר לכן צריך שיהי' דמי' גם להא דלא יהי' מתנה עמ"ש בתורה כנ"ל ועיין:

ובמאי דכתיבנא נתיישב לנו קושי' שנתקשה בה בהפלא"ה כתוב' בתי' תוס' דומי' דבגוב"ר הא ר"י עלה דר"מ קאי ור"מ ע"כ בדכפלי' לתנאו כמ"ש תוס' תחלה וקשי' לר"י כיון דכפל לתנאו למה התנאי בטל והא ר"י לא יליף מבגוב"ר עיי"ש שנדחק. ולפמ"ש א"ש דלר"י מודה תוס' משום לאפלוגי בדברי' התנאי בטל ולהלכתא דקיי"ל כריב"ת דאמרי' לאפלוגי קיי"ל ג"כ כר"י לחלק בין ממון לאיסור כנ"ל והדברי' עתיקים ועיין. ועיין חי' כתוב' ביאור מכל דברי תוס' שם ובארנו כל חמירא עיי"ש:

ר' יוחנן אמר א"ת רבי כו' הרי"ף והרמב"ם פסקי כתי' ר' יוחנן נגד חזקי' רבו עיי' רשב"א כאן ור"ן ר"פ המגרש מלתא בטעמא ועיי' בחידושינו שם ריש סוגי' דחוץ מה שכתבנו בישוב דבר זה משם תדרשנו: הואיל וקנאתו לפסול מן הכהונה עיי' ב"י סי' קמ"ו וב"ש שם וסי' ק"נ דחולק על הב"י דבתנאי דגט בטל משום דאגידא בי' לא נפסלה גם הכהונה וממילא א"צ לחזור וליטול הימינה. ועיי' בית מאיר סי' ק"נ דצווח על ב"ש דלא ידע טעם לחלק בין חוץ לתנאי' אלו ובארנו כ"ז במלתא בטעמא בחי' לחוץ בביאור השיטו' אות זיין ואות חית עיי' עליו:

אמר ר"ס כתבו בתוכ' תנן כ' רש"י אבל לא כתבו בתוכו אפי' אמר לעדים עמ"כ א"נ בכך ובלבד שיאמר בשע' מסירה הא"מ לכל אדם צ"ע מה רצה רש"י במ"ש ובלבד שיאמר פשוט גם כשלא אמר לעדי' כלל אם ל"א בשע' נתינה הא"מ לכ"א פסול. נ"ל בכוונ' רש"י עפמ"ש הר"ן ר"פ במתני' כיצד יעשה כו' ויאמר ה"א מותר' הגם בכ"מ סגי כהרי זה גיטך בכאן מאחר שאמר תחלה חוץ צריך לפרש לכל אדם לבטל דבריו הראשוני' עיי"ש. ונ"ל גם כשאמר לעדי' כתבו חוץ מזה. אם בשע' נתינה אמר הרי זה גיטך ל"מ דסתמא כפירושו כוונתו כמו שציוה לכתוב לכן בעי שיפרש ה"א מותר' לכ"א. וזהו כוונ' רש"י דאיכא תקנתא בלבד שיאמר בשע' מסירה ה"א מיתר' לכ"א דוקא אבל הרי זה גיטך ל"מ כנ"ל ברור בכוונ' רש"י:

ונ"ל עוד גם הרמב"ם דס"ל באמר חוץ כשחוזר ונטלה ונותן לה סגי בהרי זה גיטך כמ"ש הר"ן בשמו שם מ"מ באמר לעדי' כתבו ע"י חוץ בשעה שנותן לה מודה הרמב"ם שצריך שיפרש הא"מ לכל אדם דוקא במתני' כשחוזר ונותן לה שביטל נתינה הראשונה ל"א שחוזר לדבריו הראשוני' הרי משו"ה צריך לחזור וליתן לה משום שאמר חוץ ולכן כשחוזר ונותן גם בה"ז גיטך סגי ולא לדבריו הראשונים חזר דהא הפסיק בנתינה חדשה משו"ה אבל כשלוה לכתוב חוץ לזה כשנותן סתם ואמר ה"ז גיטך בוודאי אמרי' אדעתא דהכי נותן וצריך לפרושי הא"מ לכל אדם כנ"ל פשוט וברור:

ועלה בידינו ליישב פסקא של הרמב"ם בדין דמתני' דבהרי ז"ג סגי והר"ן דייק מדקתני מתני' צריך שיאמר הא"מ לכל אדם דווקא דקאמר הכי ולרמב"ם קשי' וישבנו זה בחי' ר"פ במקומו שם ולמאי דכתבינא כאן א"ש דאלו נקטה מתני' יטלנה הימינה ויאמר ה"ז גיטך ועלה קתני כתבה בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול היינו אפי' אומר בשע' נתינה ה"ז גיטך פסול כיון דנכתב בפסול ודייקי' דווקא כתבו אבל ע"פ כשר הוי היינו כשאומר כל בשע' נתינה בלי חוץ והי' הדיוק דכשר באומרו ה"ז גיטך כדקתני בחוזר ונתנו ובאמת ל"מ ה"ז גיטך לחוד באמר בע"פ כמ"ש לכן נקטה מתני' הרי א"מ לכל אדם ועלה קאי הדיוק כתבו ל"מ תקנתא אבל ע"פ מהני כשאומר בשע' נתינה הא"מ לכל אדם ומיושב הרמב"ם ע"ד נכון:

שתוקי שתקי' לבעל כו' שיט' רש"י ותוס' דגם בע"מ בע"פ פסול וע"כ דס"ל דבע"פ בחוץ פסול מדאוריי' וכ"כ תוס' מפורש לקמן כ"ה ע"א ד"ה אזיל ורשב"א ור"ן הקשו למה לא גזרי' בע"פ אחר התיר' אטו לפני כמו בכתיבה דגזרי' אחר אטו לפני התורף ומ"ש מהרש"א כבר תמה הפ"י על דבריו ועיין בסי' בית מאיר ישוב שכלי' ודין נכון אלא שכ' דמ"מ תמוהי' דבריו דתוס' מפורש כ' דבע"פ פסול מדאוריי' לרבא ומ"ש פ"י דכתיבה אחר התור' מדאוריי' ול"ג כלל אחר אטו לפני התור' דגדר' רחוקה היא תמה בב"מ הרי תוס' מפורש כ' לקמן דרק גזיר' הוא וקושי' הר"ן צ"ע ומסיי' הב"מ אין לנו רק דחיקי של רשב"א דידעו חכמי' דאין לגזור בע"פ כ"כ כמו בכתב והנה נלאו כ"ח לב למצוא טעם למה ומ"ש בע"פ מכתב בהך גזיר' אחר אטו לפני התורף ואשר חנני הי"ת כי יש חילוק רב לפי שהעלה הפ"י וחולק על הב"ש בלאחר התורף ולא מחקו פסול מדאוריי' כיון שמפורש בגט נגד דבריו ולפ"ז י"ל דוודאי רחוק לגזור אם יתירו אחר התור' שיטעו לכתוב גם לפני התור' אלא כיון לאחר התור' ג"כ פסול מדאוריי' ובעי תיקון ע"י מעשה למחוק תחלה מה שכתב יאמרו כיון דלאחר התור' ג"כ פסיל מדאוריי' אלא דמהני תיקון יאמרו גם לפני התור' מהני תיקון זה ולא ידעו לחלק שלפני התור' פסולו משום שנכתב בפסול ל"מ תיקון משא"כ אחר התור' משום דשוברו עמו לכן מהני מחיק ובקל לטעו' לכן גזרו כל גם אחר התיר' ל"מ תיקון כלל אבל בע"פ דכל לאחר התור' כשר בלי תיקון כלל רק שיתן ויאמר הא"מ לכל אדם לאפוקי שלא יאמר חוץ וזה בלא אמיר' בע"פ תחלה פסול כשיאמר חוץ ואין פסול באמירה אחר התורף מדינא כלל ולא בעי תיקון אין כאן מקום להשוות אחר אטו לפני התורף כנ"ל ועיין. ולפמ"ש לעיל דכל שאמר בע"פ אפי' אחר התור' צריך שיפרש דווקא הא"מ לכל אדם ולא סגי בהרי ז"ג כונו בכ"מ א"כ יראו דבעי שינוי מבכ"מ וזה תיקונו א"כ יש לגזור שיאמרו דכמו כן מהני באמר לפני התורף וי"ל דאמיר' זו אינה ניכר כ"כ כמו תיקנן מעשה דמחיקה וגם הא"מ לשון הרגיל בכל גיטין ועכ"פ יש אומרי' הא"מ ויש הר"ז גיטיך משא"כ תיקון ע"י מחיק' כתיבה שניכר ונרא' בגט עצמו ואולי זה כוונ' הרשב"א דמלתא דכתיב' אלימא כיוון להנ"ל ועכ"פ הדברי' בעצמותן שכתבתי ברורים בעזהי"ת:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה