כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף פב.
מתני' המגרש את אשתו ואומר ה"א מותרת לכ"א אלא לפלוני ר"א מתיר וכו' בירושלמי הקשה למאן דס"ל דר"א יליף מקרא דלאיש אחר שמעותי' רבא ממשנתינו היינו דמקרא ילפינן אפילו לא התיר' רק לא' ובמשנתינו לא נקט אלא שאסרה לא' ומסיק דיליף ממיתה דמתיר ומחצה עיין בפני' ונראה דקושי' ירושלמי אינו דאיכא רבותא יותר במשייר הרבה ממשייר א' דא"כ גם לפי ילפותא ממיתה מתיר ומחצה קשה ועוד דאם ס"ל דיש לחלק בין משייר א' או יותר לפי קושיתי ממתניתין הי' צ"ל דבאמת ר"א לא מתיר אלא במשייר א' לכן נ"ל פשוט דקושי' ירושלמי רק דאי ילפותא דר"א מקרא דלאיש אחר וקרא איירי במשייר הכל חוץ מא' למה שינה מתניתין גוונא דקרא ונקט במשייר א' ואי משים רבותא דרבנן דהלכתא כוותי' הלא לאמת אין סברא לחלק בין משייר א' להרבה כנ"ל:
והנה בש"ס דילן לא הקשה קושי' זו על ר"י ולכאורה היא קושי' גדולה ונ"ל ליישבה ע"פ שכתב פ"י מדלא קתני במתניתין תקנתא כיצד יעשה לקיים רצונו ומחשבתו לאוסרה ע"ז יאמר ע"מ ש"מ דבתרתי פליגי ולדברינו א"ש דנקטה מתניתין פלוגתא דחוץ בלא בע"מ לאודעוי דרבנן מחמירין טפי אפילו בע"מ ורמב"ן נדחק משום כחא דהתירא דר"א ולהנ"ל לא צריך לזה דתרתי שמעינן ממתניתין מדלא אמר כיצד יעשה יטלנה וכו' ויאמר ע"מ ידעינן דגם בע"מ פליגי וא"ש:
ולפ"ז י"ל לפמ"ש בשעה"מ באומר ע"מ שלא תנשאי לכ"ע חוץ מזה בוודאי ל"מ לכ"ע גם לחולקים על הרמב"ם וס"ל דלא בעי בע"מ קוצב זמן שמא ימות בחיי' אבל באוסרה להרבה ב"א לא שייך שימותו כולם אלו דבריו והם פשוטים וברורים. ולפ"ז אומר אני אי הוי נקט מתניתין גוונא דקרא בשאומר ה"א אסורה לכ"ע חוץ לזה שעתיר' לא הוי דיוק מסיפא דל"א כיצד יעשה ע"מ דרבנן בע"מ פליגו דהא א"א שיעשה רצונו ומחשבתו תחילה לאוסרה לכ"ע חוץ לא' בע"מ דאז אגידה לעולם ול"מ ע"מ בלא"ה ועדיין ה"א בע"מ שלא תנשאי לפלוני מודים דמהני לכן הוצרך לשנות מקרא באוסרה רק לא' ומ"מ לא יעצו עצה שיאמר ע"מ ש"מ דגם בע"מ פליגו ומיושב קושי' ירושלמי אבל ירושלמי דנראה דס"ל דבע"מ לא עלה על הדעת אי שיאמר דלא מהני וע"כ צ"ל תי' אחר דלא אמר יאמר ע"מ הקשה שפיר וש"ס דילן עכ"פ לר' ינאי י"ל בתרתי פליגו וא"ש:
ויש לדחות הא באומר ע"מ שלא תנשאי חוץ לזה ומפרש ואמר דווקא כל ימי חיי' בוודאי מהני דהא לא אגידא בי' רק כל ימי חייו של בעל וזה פשוט וא"כ עדיין גם אי הוי נקט שאמר חוץ לכ"ע הוי ידעינן דבע"מ פליגו דאל"ה יאמר כיצד יעשה יאמר ע"מ שלא תנשאי חוץ לזה כל ימי חיי נתקיימה מחשבתו דמעיקרא דהא בחוץ ג"כ לא נאסרה אלא כי"ח דלאח"מ בלא"ה מותרת לכל ועד"ז יאמר ע"מ שלא תהי' מותרת לכל חוץ מזה ומדלא אמר הכי נדע דבע"מ ג"כ פליגו והדרא קושי' ירושלמי:
וי"ל דנהי ידעינן דס"ל דע"מ ל"מ ה"א דוקא בכה"ג לאו משום דע"מ שיורא הוא אלא משום חששא דר"ע שתנשא לזה שנאסרה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים לכן לא קתני תקנתא דיאמר ע"מ א"כ תהי' אסורה לנשא לשום אדם אפילו למי שהתירה משום חשש שתנשא אחר מיתת זה בחייו של בעל המגרש והיינו לשיטות רמב"ן לקמן דעל מעשה שאין קפיד וה"א דוקא בכה"ג שאוסרה לכ"ע חוץ מזה ואין לה מקום להנשא לא' ותשאר עגונה בלי בעל לעולם חיישינן שתנשא לאחר ותעבור תנאה אבל בע"מ שלא תנשאי לא' ל"ח שתנשא לזה אח"מ בעל שני כיון שאפשר לה באחר ל"ח שתקלקל עצמה לכן נקט כל מתני' באסרה לא' וקמ"ל דמ"מ ל"מ לרבנן שיאמר ע"מ דשייורא הוא כנ"ל ועיין. ועיין בסמוך:
כיצד יעשה וכו' כבר הבאנו קושי' פ"י יאמר נא לקיים רצונו שיחזור ויתן לה ויאמר ע"מ כי' מזה נראה כשיטות דבתרתי פליגו. אלא דלשיטות רוב הפוסקים דבחוץ לחוד פליגו קשי' והעלה כיון דכבר אמר חוץ ל"מ שוב ע"מ דאולי מוסיף שנית לומר ע"מ וגם חוץ כדברי' ראשונים. ודברים אלו מלבד דלא לשתמט שום פוסק לומר דאחר שאמר חוץ ל"מ ע"מ בנתינה שנית גם הדברים רחוקים בעצמותן כיון שחוזר ונוטל ומבטל נתינה ראשונה איך נימא לדבריו ראשונים חוזר ומוסיף ע"מ אבל נ"ל לקיים דבריו של פ"י ע"פ דאמר ר"י לקמן דמתניתין רבי ומשום שכבר קנאתה לפסול לכהונה צריך לחזור וליתנה וא"כ מתני' דינא קמ"ל הגם דבכנסי שטח"ז א"צ לחזור ולטלה בכאן צריך משום שכבר קנאתה לפסלה לכהונה נ"ל דאי הוי נקט כיצד יעשה ואמר ע"מ ה"א לכן צריך לחזור וליתן כדי להפסיק בנתינה חדשה בין אמירת חוץ לע"מ שלא נפרש שמוסיף על מאמרו דחוץ לכן בעי נתינה שני' לעקור ממנו דבריו ראשונים ועדיין לא ידענו דאם יאמר סתם שנו' ה"א מותרת לכ"א דבעי נתינה שניי' לכן נקט סתם יטלנה ויאמר ה"א מותרת כנ"ל:
וכשאני לעצמי נ"ל בישוב קושי' פ"י הנ"ל עד"ז בלי סברתו בשנקדים שיטות הטור א"ע סי' ל"ח דחולק על הרמב"ם דס"ל מעשה קודם לתנאי היינו בשעושה מעשה בפועל שנותן לה ואח"כ מתנה דפשיטא:
דאין אחר המעשה כלום דבקדושין וגירושין תוך כדי דיבור לאו כד"ד עיי"ש ובב"י שמיישב שיטות הרמב"ם ולשיטות הטור גם לשיטות דבע"מ לא בעי דיני תנאים מ"מ כשעושה מעשה ותוך כד"ד מתני ל"מ בקדושין וגירושין ולפ"ז אי הוי קתני כיצד יעשה יאמר ע"מ ה"א משו"ה צריך לחזור וליטול וליתן דאם שאר הגט בידה כשיאמר ה"א מותרת לכ"א שוב א"א לו לומר ע"מ דכבר היא מותרת לכל וא"א לו להתנות ע"מ ומשו"ה צריך לחזור וליתן לה אבל כשאומר שנית ה"א מותרת לכל בלי תנאי ה"א א"צ לחזור וליטול וליתן קמ"ל באמר ה"א מותרת בלי תנאי מ"מ צריך לטול וליתן. ואין להקשות יאמר כיצד יעשה יטלנו הימינה ויאמר ע"מ שלא תנשא לפלוני ה"א מותרת ונדע הכל כמובן א"כ דאם יאמר כן נטעה דבעי דיני תנאי בע"מ וצריך דוקא להקדים תנאי בפה קודם למעשה ולכן א"א רק כדקתני כנ"ל ועיין:
ובמאי דכתיבנא בב' דרכים בישוב קושי' פ"י עלה בידינו ליישב הא דפסק הרי"ף והרמב"ם כר"י נגד חזקי' רבו דאמר מתני' כרשב"א אתי' ועיין ר"ן. ולפמ"ש י"ל דכל מ"ש בישוב קושי' פ"י לא א"ש רק לר"י אבל לחזקי' דמשנתינו כרשב"א אתי' א"א לומר דמתני' אשמעינן בסיפא דבעי שיחזור ויטלנה הא יותר מזה ס"ל לרשב"א אפילו בכנסי שטח"ז דלא קנאתה כלל בעי שיחזור ויטלנה כ"ש בזה דקנאתה במקצת ולכאורה כל הסיפא דכיצד יעשה מיותר וצ"ל ע"כ דסיפא רצה להשמיענו דמהני לחזור וליתן דה"א דל"מ כיון שכבר קנאתה במקצת. ורשב"א באמת נתקשה לקמן למה יועיל עיי"ש. וזהו הרבותא דקמ"ל לחזקי' כנ"ל. ולפ"ז תהדר קושי' פ"י דאין לומר כמ"ש דאי הוי נקט בע"מ ה"א משו"ה צריך לחזור וליטול הא מתניתין לאו לדין זה אתי' דיותר מזה אפילו בכנסי שטח"ז צריך לטלו ולהשמיענו דמהני נתינה שניי' גם אי הוי נקט ואמר ע"מ הוי ידעינן ואין לנו מנוס רק לומר לחזקי' דבתרתי פליגו וכמ"ש לעיל בזה עצמו דל"א יאמר ע"מ השמיענו מתני' דבתרתי פליגו. אבל לר"י דלא נשמע מדלא נקט כיצד יאמר ע"מ דע"מ ל"מ דנ"ל דלא נקט הכי כדי שנדע דצריך לטלו משום שקנאתה ממילא מוכח דבע"מ מודו מדלא קתני רבותא לרבנן דבע"מ ג"כ פליגו והא"ש כיון דשטיחות הסוגי' נראה דס"ל דלאו בתרתי פליגו כדמקשה לר"ע אי בחוץ לותיב וכו' ואי בע"מ וכו' וכמ"ש רשב"א ועוד ראיות מסגנון ש"ס ע"כ דסתמא דש"ס ס"ל כר"י נגד רבו ושפיר פסקו כר"י נגד רבו חזקי' כיון דסתמא דש"ס הכי ס"ל נקטינן כוותי' נגד רבו כנ"ל ליישב ועיין: ועלה בידינו להבין הא דנתקשה הרמב"ן דבעל האבעי' אמר בפשיטות אי בחוץ פליגו אבל בע"מ כ"ע מודים ולא עלה על דעתו לומר בתרתי פליגו וכדפשיט דהאי אלא חוץ לא מסיי' אבל בע"מ כ"ע מודים ולדברינו י"ל דבעל האיבעי ס"ל כר"י לכן א"א לומר בתרתי פליגו מדלא נקט מתניתן הפלוגתא רק בחוץ וכדפשיט לי' דאלא חוץ לא מסיי'. אבל בע"מ כ"ע מודים דזה תלי' בפלוגתא דחזקי' ור"י ותלי' בפלוגתא וא"ש:
ופלפלת כ"ש למאי חזי ליישב ע"פ כל מ"ש מה שהתעורר פ"י לקמן למה נאיד ר"י מדרש דר' ינאי רבו מלאיש אחר וי"ל דקשי' לי' קושי' ירושלמי שמעותא רבו ממשנתינו וישבנו לעיל דאי הוי נקט דאוסרת לכ"ע חוץ מא' לא הוי ידענו דע"מ לרבנן ל"מ ומתני' תרתי קמ"ל חוץ וע"מ. ולפי דכתבנו דלר"י בלא"ה ל"מ דבע"מ פליגו דהא דלא אמר יאמר ע"מ משום דרצה להשמיענו דינא דבעי שיחזור ויטלנו וממילא מוכח דבע"מ לא פליגו מדלא קתני פלוגתא בע"מ א"כ קשי' קושי' ירושלמי שמעותא רבא ממשנתינו לכן הוא לשיטתו לקמן נאיד מדר' ינאי רבו. אבל ר' ינאי רבו ס"ל כחזקי' רבו ומוכח באמת דבתרתי פליגו לא קשה לי' קושי' ירושלמי ומיושב הער' פ"י ע"ד פלפול התלמידים:
ויאמר לה ה"א מותרת לכ"א כתב הר"ן מדלא אמרינן יאמר ה"ז גיטך ש"מ דבעי דוקא למימר ה"א מותרת כיון דכבר אמר חוץ. וריטב"א כתב דהו"ל למתני' לאשמעינן רבותא יותר דהרי זה גיטך מהני וע"כ דל"מ. והרמב"ם כ' ויחזור ויתן ויאמר ה"א מותרת לכ"א או הרי זה גיטך ונדחק הב"י סי' קל"ז דמתניתן לאו דוקא אמר ומרמב"ם עצמו נראה דס"ל דיש מקום לומר דל"מ דכתב ה"א מותרת הרי זה גיטך ולא זו אף זו הרי זה גיטך מהני וקשי' למה לא נקט מתניתן רבותא דמהני הרי זה גיטך ש"מ דל"מ באמת וצ"ע:
וליישב נ"ל הנה לקמן באיבעי' דהדר ואמר לראובן ושמעון פליגו רמב"ן וראב"ד בספר הזכות דרמב"ן כתב דהאיבעי דוקא בנתינה ראשונה קודם שנתן לידה הדר ואמר לראובן ושמעון אבל בנתינה שניי' לא מהני הרי את מותרת לראובן ושמעון אלא בודאי בעי לומר ה"א מותרת לכ"א דלא מצרפין אמירה ראשונה לשניי' והראב"ד חולק גם בנתינה שניי' מבעי'. ונלפע"ד ראי' ברורה לרמב"ן מדלא פשוט ממתניתין דקתני ואמר הא"מ לכ"א ולא אמר יאמר הא"מ לפלוני ותפשוט דל"מ דאולי מאי דאסר שרי ומה דשרי אסר וע"כ דלא מבעי' רק בנתינה ראשונה אבל בשני' כבמתניתין לא מהני וצלע"ג על הראב"ד:
ולפ"ז א"ש דלא נקט מתניתין הרי זה גיטך דרצה לאשמעינן כשאמר הא"מ צריך דוקא לומר לכל אדם ולא סגי בה"א מותרת לפלוני הגם דלרמב"ם את"ל הלכתא ומהני לראובן ושמעון דווקא בנתינה ראשונה ולא בשני' ואי הוי נקט הרי זה גיטך לא ידענו דה"א מותרת לפלוני ל"מ בנתינה שני' והרמב"ם דכתב דיאמר ה"א מותרת לכ"א דווקא אשמעינן דין דמתניתין וכ' גם הז"ג מהני לאפוקי סברת הר"ן כנ"ל נכון:
איבעי' להו האי אלא חוץ או ע"מ הוא הראב"ד בתמים דעים כתב דספיקות בעל האבעי' הוא כך דאלא נוטריקין הוא ומסופק אי חוץ אך לא לפלוני או ע"מ אם לא לפלוני ובוודאי אי יש לפרש אלא חוץ טוב לפרש חוץ מלפרש ע"מ דהא בכל משניות כדנקט תנאי קתני ע"מ ולמה שינה כאן בלשון אלא אבל כשלא מצאנו אלא חוץ רק ע"מ צ"ל ע"כ דאלא דמתניתין חוץ הוא ופשיט לי' רבינא דמצינו אלא חוץ ולכן הגם דאפשר דאלא ג"כ ע"מ מ"מ כיון שמצאנו שאלא ג"כ חוץ הוא שוב אמרינן אלא דמתניתין דהכא חוץ ולא ע"מ מדמשנה מכל מתניתין דנקט ע"מ ולא אלא אלו דבריו זצ"ל ומה מתקו בביאור הענין ודברי אלקים הנה. ולדבריו י"ל לאמת דבתרתי פליגו ומתניתין נקט אלא דמתפרש בתרי אנפין בחוץ ובע"מ והכל נכלל בלשון אלא דמתניתין זו וי"ל הא דבאיבעי' אמר בפשיטות אי אלא חוץ אבל בע"מ כ"ע מודים וכדפשוט אלא חוץ לא מסיים אבל בע"מ כ"ע מודים ולהנ"ל א"ש דבעלי האבעי' מספקא לי' אי אלא חוץ ולא ע"מ או ע"מ ולא חוץ ולפ"ז להך צד דאלא מתפרש חוץ ולא ע"מ מדלא קתני מתניתין הפלוגתא בע"מ ש"מ בע"מ כ"ע מודים וכדפשוט לי' דמצינו אלא חוץ ממילא מפרשין הך מתני' אלא חוץ קאמר אבל הא לא נפשט דאלא רק חוץ ולא ע"מ י"ל אלא ג"כ נוטריקין ע"מ וי"ל דמתני' כייל תרתי באלא חוץ וע"מ ובתרתי פליגו לכן לא מסיים אבל בע"מ כ"ע מודים דאינו מוכרח כנ"ל ועיין:
אבל בע"מ מודים העלה תוס' ורא"ש דמשמע ע"מ דומיא דחוץ שאסרה בנשואין ובזנות מ"מ מודים רבנן ותוס' כ' לברייתא דפליגו בע"מ לר"א אפילו בלא תנשאי ותבעלי וכתב מהרש"א צ"ל לרבותא דרבנן נקט בברייתא שלא תנשאי לחוד ומ"ש מהרש"א עוד דמשו"ה נקט בשלא תנשאי לחוד כדי להשמיענו דמותרת לנשא מיד ולכאורה קשה על תוס' דרצה להוכיח תחילה מברייתא דלא תנשא דווקא אלא דזה דוחק הא עיקר הבריי' להשמיענו דין דחוץ ודע"מ ואיך ממעט בעיקר דין דע"מ כדי להשמיענו רבותא דל"ח שתעבור ותנשא דבר זה שייך בכל תנאי כדומה לו שבידה שלא תעבור ואינו ענין לכאן ולכן לא רצה תוס' בזה והעיקר כמ"ש מהרש"א רבותא לרבנן הגם דכחא דהתירה עדיף מ"מ אשמעינן ביותר רבותא לרבנן דקיי"ל כוותי' ולקמן יבואר ויתיישב אי"ה:
והנה הרא"ש בשם הריצב"א אם בע"מ פליגו ובסברא בעלמא פליגו לא פליג ר"א רק בע"מ שלא תנשאי לחוד וכדקתני בברייתא בע"מ שלא תנשאי דווקא אבל אי בחוץ פליגו ובע"מ כ"ע מודים אפילו בע"מ שלא תנשאי ותבעלי דחוץ ילפינן מקרא ולא ע"מ ובזה מיושב הכל:
וראיתי בגליון ש"ס של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דעדיין קושי' אינה מיושבת כדבעי לומר מתני' בע"מ אבל בחוץ כ"ע מודים לאסור הא במתני' וודאי א"א לפרש רק בע"מ של"ת ולה תבעלי ולריצב"א כל שבחוץ כ"ע מודים ובע"מ פליגו ל"ל לר"א רק בשלא תנשאי ובמתניתין מתיר אפילו בשלא תבעלי והיא קושי' עצומה:
והנלפע"ד בשנבין ג"כ מה טעם אי בע"מ פליגו לא מתיר ר"א רק בשלא תנשאי הא י"ל גם בע"מ בשלא תבעלי ג"כ ס"ל דדומה לכל תנאי כמו אם בחוץ פליגו ולכן נ"ל דודאי פלוגתא רחוקה לא עבדינן כ"ש במלתא דתלי' בסברא ולכן אי בחוץ פליגו ור"א ס"ל שיור דחוץ מהני ל"א דחכמים פליגו בתרתי דשיור דחוץ ל"מ ואפילו ע"מ שיש לו דמיון בצד לתנאי דעלמא אלא שיש לו דמיון ג"כ לחוץ דשייר בגוף הגט כ"כ לא פליגו רבנן וזו פלוגתא רחוקה לכן אמרינן בע"מ כמו חוץ שאסרה גם בזנות מודים רבנן לר"א אבל אי בע"מ פליגו אי ר"א מתיר בע"מ אפילו בע"מ שלא תבעלי בוודאי רחוק לומר דחכמים ס"ל אפילו בע"מ שלא תנשאי לחוד דהוי שיור ולא פליגו אלא בע"מ של"ת ותבעלי' אלא שס"ל איפכא דר"א ס"ל דווקא בע"מ של"ת דמהני ורבנו פליגו בהא אבל בע"מ של"ת ותבעלי כ"ע מודים וליכא פלוגתא רחוקה וזה כוונת הרא"ש בבריי' דנקט דפליגו בשלא תנשאי וגם אם נוכל לדחוק דלאו דווקא של"ת ה"ה שלא תבעלי אלא דעכ"פ מוכח דרבנן לא בשלא תנשאי לחוד הוי שיור רחוק לעשות פלוגתא רחוקה במלתא דתלי' בסברא דר"א מתיר אפילו בע"מ של"ת ותבעלי לכן ברייתא דוקא בשל"ת ר"א מתיר וא"ש דמתרץ ש"ס לקמן הרי הותרה בזנות על הבריי' דקתני רק של"ת והא"ש בעל האיבעי' דאמר אלא ע"מ ובע"מ פליגו ור"א ס"ל אפילו בע"מ של"ת. ותבעלי ובאמת י"ל רבנן ל"פ אלא בע"מ של"ת ותבעלי דאיירי מתניתין אבל בע"מ של"ת לחוד מודים לו ובחוץ כ"ע לאסור ואי אלא חוץ בע"מ כ"ע מודים אפילו בשלא תבעלי דלומר דאפילו בשלא תנשאי לחוד זה פלוגתא רחוקה וא"ש הכל כנ"ל נכון וברור בכוונת הרא"ש ולק"מ עליו. וכשאני לעצמי הי' נ"ל ליישב הא דנקט הבריי' בשלא תנשאי לחוד הא גם בשלא תבעלי ס"ל לר"א דמהני וליישב גם הא דאמר לקמן הרי הותרה אצלו בזנות וע"כ צ"ל בשאמר ג"כ שלא תבעלי מ"מ הרי הותרה רק התנאי אסרה כמ"ש תוס' ומ"ש תוס' דמשני על הבריי' דאיירי בשלא תנשאי לחוד פשוט יותר מלבד שהוא דוחק הו"ל לתרץ יותר מה דשייך גם בשלא תבעלי גם צ"ב הא באמת תי' ש"ס דחוק קצת הרי הותרה בזנות מ"מ שייך להקשות עכ"פ בנשואין אסורה: לזה ומותרת לזה ותי' זה דהתירה רק דהתנאי חוצץ מן הצד עדיף מתי' זה: והנלפע"ד בישוב כ"ז ונקדים ליישב דקדוק עצום של הרשב"א דבעל האיבעי' כבר אמר בפשיטות דבע"מ כ"ע מודים מידי דהוי אכל תנאי דעלמא ואחר שהביא הבריי' מקשה מ"ט דר"א הא טעמו כבר אמור. ונ"ל הנה באמת טעמא דר"א מידי דהוי אכל תנאי דעלמא קשה להסביר כיון דסוף כל סוף אין גט זה מתיר לזה שהתנה עליו ולא עשה שום פעולה בהיתר לזה מ"ש מחוץ ונ"ל למטעם טעמא דשאני ע"מ מחוץ דבחוץ א"א לו עוד להתיר' לזה שאסרה בנתינה זו חוץ ע"י גט אחר וגם להראב"ד בספר הזכות דחולק על רמב"ן דיוכל לחזור וליתן גט זה שנית להתי' למי שאסרה מ"מ בנתינה זו לא עשה פעולה לזה והיינו שיור אבל בע"מ מיד אח"כ כשירצה יוכל לבטל תנאו ומותרת לזה שהתנה עליו ע"י נתינה זו ועשתה פעולה גם לו רק התנאי חוצץ ומעכב' ובכל עת שירצה ימחול תנאו ומותרת גם לו ע"י נתינה שהתירה לו. אלא דהרא"ש בתשובה כתב בע"מ שלא תנשאי בזה אינו יוכל לבטל תנאו ורבים החולקים עניו. ולרא"ש הרי לא פעלה נתינה זו מיד דמיד שאמר ע"מ א"א למפעול גט זה לא בשום פעם ולאו ברצונו תלי' מלתא וקשה למסבר מלתא בטעמא דמ"ש ע"מ מחוץ. והנה בב"ש סי' קמ"ג כתב ליישב פסקי תשוב' הרא"ש דסתר עצמו ונחית לחלק בתנאי שאין ספק שיתקיים התנאי ומשו"ה מותרת להנשא מיד דאין מקום ספק לביטול הגט בהא ס"ל לרא"ש דא"א לו לבטל תנאו דכבר קיומו של גט ברור ואינו אשה עוד ואין לו רשות בביטול התנאי אבל בתנאי שאינו ברור שיתקיים ומשו"ה אסורה להנשא עד שא"א לעבור על התנאי בזה ס"ל לרא"ש דיוכל לבטל התנאי עיין כי זה כוונתו ועיין מהרי"ט סי' מ"ט וכ' ובמכתב מאלי':
ואומר לפ"ז במתנה ע"מ שלא תנשאי לבד דס"ל דמותרת להנשא מיד דאין ספק שיתבטל התנאי ולכן להרא"ש א"א למחול על תנאו בוודאי קשה להסביר מ"ש ע"מ מחוץ. אבל בע"מ של"ת ותבעלי דאין ברור שלא יתבטל הגט ובאמת אסורה להנשא מיד כמ"ש תוס' וראשונים ויוכל לבטל תנאו הסברא נכונה שיש מקום לחלק בין תנאי לחוץ כמ"ש. והא"ש דבעל האיבעי' כד אזיל מתני' בחוץ אבל בע"מ כ"ע מודים אמר שפיר בפשיטות מידי דהוי אכל תנאי דעלמא דבע"מ דומיא דחוץ דשלא תנשאי ולא תבעלי הסברא פשוטה דלא דמי' כ"כ לחוץ. אבל על הבריי' דאיירי בע"מ שלא תנשאי לחוד לא ידע ש"ס מ"ט דר"א. וחידש דס"ל דמ"מ דומה לכל תנאי כיון דמכח תנאי בא והתנאי מן הצד ומיושב דקדוקו של רשב"א על נכון:
ומעתה י"ל דבריי' נקנו שלא תנשאי לחוד לרבותא דר"א דאפי' בע"מ של"ת לחוד פליג ר"א וס"ל דדומה לכל תנאי דעלמא. והא"ש דאמר לקמן הרי הותרה בזנות דקאי על הבריי' ול"א הרי הותרה רק התנאי מפסיק דבע"מ של"ת לחוד סוף כ"ס לא התיר' דא"א לו לבטל התנאי לכן הוצרך לומר הרי הותרה בזנות. אבל בשלא תנשאי ולא תבעלי בוודאי ל"ק כיון שהנתינה התירה וכ"ז שירצה ימחול התנאי הרי הותרה בכל. וכן א"ש לר"ע דאמר הרי הותרה בזנות וא"ש כל הקושי' על דרך נכון לפע"ד ועיין:
ולדברינו י"ל דרבנן לא פליגי על ריא בבריי' אלא בע"מ של"ת ס"ל דדמי' לחוץ אבל בע"מ של"ת ולא תבעלי מודי ובריי' דווקא נקט תנשאי לחוד לרבנן דדווקא בהא פליגו ואינו מוכרח דדווקא משום רבותא דר"א נקט תנשאי. אבל י"ל דרבנן בשלא תבעלי מודים. והא דלא הקשה ר"ט ור"ע לרבנן ג"כ משום דרבנן לא מפרשא מלתא דמודו בשלא תבעלי וכעין זה כ' מהרמשי"ף לקמן כדמקשה לר"ט אי לימא בחוץ הא בע"מ וודאי קשי' למה לא הקשה יותר בע"מ גם לרבנן משום דלא מפרשא דמודו בע"מ וכן י"ל לדברינו. ולפ"ז לדסוברים דלא מוכח ממתני' דפליגו בע"מ ופליגו על בריי' אבל י"ל בהא לא פליגו על בריי' דבע"מ פליגו י"ל בתרתי. ולפמ"ש גם בבריי' אין מוכח דפליגו רק בע"מ של"ת. אבל בשלא תבעלי לא פליגו ועיין:
הרא"ש כתב דבין בע"מ של"ת בין ע"מ שלא תבעלי בין ע"מ שלא תהי' מותרת מהני דומי' דחוץ. וטור סי' קל"ז כתב והרמ"ה חולק בע"מ של"ת מותרת ועיין ט"ז שכ' טעמא דהתירה דלא תהי' מותרת לא משמע שלא תנשא דבדידה תלי' אלא שלא יהי' גט מתירה ואין זה בידו להתנות. והרא"ש ס"ל דהוא לשון תנאי ועיין באבני מלואים דכ' דרא"ש מפרש כוונתו ע"מ של"ת מותרת ע"י תנאו שאם תעבור התנאי יהי' הגט בטל. ולכן א"א שתהי' מותרת לו. ועדיין לא ארווח לן דהול"ל ע"מ שלא תנשאי לו וגם הרי בביטול התנאי לא לו לבד אינה מותרת אלא לכ"ע:
ולכן נלפע"ד דהכי מתפרש כוונתו של מתנה שרוצה שיהי' הגט מתירה לכל בתנאי שלא תנשא לזה ואם תעבור ותנשא לא יהי' הגט בטל מכל אלא יהי' בטל נגד זה שהתנה עליו ותנאי כזה מהני הגם דקיי"ל דשיור חוץ ל"מ אבל ע"מ לאו שיורא כיון שמותרת רק שמעוכבת מצד התנאי וכיון שבקיום התנאי מותרת לכל רק ע"י שתעבור התנאי יהי' שיור וכ"ז שלא עברה ליכא שיור לא מבעי' דכ"ז שלא עברה דמהני הגט דעכשיו לאו שיור הוא גם כשעברה התנאי ונשאת לזה ע"פ תנאו הגט בטל ממנו ואיכא שיור ל"א דבטל ממילא כל הגט דשיור ל"מ דהוא לא שייר בגט כלום ונתן לה ספר כריתות המתירה לכל והיא גרמה שיורא ש"י שעברה התנאי ברצונה בכה"ג לא פליגו רבנן כנ"ל. וכל זמן שלא עברה התנאי נ"ל פשוט דמהני וכשעברה מסתבר לי ג"כ דמהני ועיין. ומעתה אומר אני כי זה כוונת הרא"ש בע"מ שלא תהי' מותרת דמהני וזהו חדושו והרמ"ה חולק על חידוש דין שלנו וס"ל דל"מ משום דיש בו ענין שיור כנ"ל:
ונראה דנפקא לו זה להרא"ש מבעל האיבעי' דרצה לומר אלא ע"מ והא במתני' קתני ה"א מותרת לכ"א אלא לפלוני וכבר כתבנו בשם הראב"ד כלומר אם לא ושלא תנשא לקמן קתני וצ"ל דהכי מתפרש מתני' אם לא תהי' מותרת לפלוני וכן אי אלא חוץ אבל בע"מ כ"ע מודים היינו כי האי לשנא ע"מ שלא תהי' מותרת ומוכח כרא"ש. וכן מצאתי כתוב בכתבי קודש של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דנפקא לי' לרא"ש לשון חדש שלא הוזכר בש"ס מבעל האיבעי' ותמה על הרמ"ה וא"ש:
ומצאתי מקום הרווחה לישב בהנ"ל קושי' פ"י החמורה דמנ"ל לומר בפשיטות אי בחוץ פליגי בע"מ מודו רבנן דלמא בע"מ כ"ע מודים דל"מ משום קושי' ר"ט ור"ע. וכן אי אלא ע"מ י"ל בע"מ פליגי רבנן משום קושי' ר"ט ור"ע אבל בחוץ מודים לר"א. ולפמ"ש דע"מ דקאמר בעל האיבעי' היינו ע"מ שלא תהי' מותרת ופירושו דהאי תנאי היינו שאם תנשאי לזה יתבטל הגט נגדו וכי כן א"א לומר בחוץ פליגי ר"א אבל בע"מ שלא תהי' מותרת כ"ע מודים דל"מ דלר"א דס"ל דחוץ מהני וס"ל פקעה א"כ גם בע"מ של"ת מותרת ליכא משום פירכת ר"ט דהא כשתפול לפניו ליבום יוכל ליבמה ויהי' הגט בטל רק ממנו וגם בחי' בעל הראשון הא פקעו ממילא קדושין למפרע וגם פרכת ר"ע ליכא שיהי' בני' ממזרי' דאם תנשא לזה שנאסרה לא יתבטל הגט רק נגדו ולא יהי' בניה ממזרים. וכן אי בע"מ פליגו היינו ע"מ של"ת מותר' א"א לומר בחוץ מודו רבנן ובע"מ פליגו משום קושי' ר"ט כיון דבחוץ מודי' דמהני ומשום דר"ט ליכא משום פקעו א"כ הדר גם בע"מ של"ת מותרת ליכא משום דר"ט ור"ע כהנ"ל. אבל בע"מ של"ת אם ס"ל באמת דכ"ע אוסרי' משום קושי' ר"ט או ר"ע אלא דלאמת אמר רבא דאית להו פרכא וכן ר"י אמר נראין דברי ראב"ע מדבריהם ועיין בכ"ז היטב כי נכון הוא לפע"ד: ובמאי דכתיבנא נתיישב לי דקדוק עצום שהרגשתי דתחלה אמר אבל בע"מ מודים מידי דהוי אכל תנאי דעלמא ושוב אמר או אלא ע"מ ובע"מ פליגו ולא נתן טעם למה רבנן פליגו בע"מ ולקמן בברייתא נתן טעם לרבנן דהכא שייר בגט. ולפמ"ש י"ל על נכון דלבעל האיבעי' בע"מ פליגו היינו ע"מ שלא תהי' מותרת בתחלה לא יוכל לומר בחוץ כ"ע מודים להתיר ובע"מ פליגו משום קושי' ר"ט ור"ע דאם חוץ מהני ה"ה ע"מ שלא תהי' מותרת דמהני כמ"ש ולכן הוצרך לומר בחוץ כ"ע מודים לאסור. ומאחר דחוץ ל"מ שוב י"ל טעמא דרבנן בע"מ משום קושי' ר"ט הגם שכתבתי גם כשתעבור התנאי לא יתבטל הגט לגמרי משום דהוי שיור למפרע כיון שבשעת נתינה תלי' ברצונה שלא יהי' שיור ובידה הוא ולא בידו וא"כ קושי' ר"ע שיהי' גט בטל ובני' ממזרים ל"ש מ"מ משום דר"ט איתא ונ"ל דל"ל פקעו כרשב"א דחולק על ר"א בסברת פקעו אין אנו מוכרחים לומר דרבנן פליגו בזו הסברא וס"ל דע"מ שיורא הוא ולא ידע טעמא דרבנן אי משום בע"מ שיורא או משום קוש' ר"ט ולכן סתם בע"מ הוא דפליגו. ולקמן בביאור הבריי' נתן טעם דרבנן ומשום דס"ל ע"מ שיורא ולא רצה לומר באמת טעמא דרבנן משום דר"ט כיון דלאמת פורך רבא דר"ט וא"ש:
ועוד י"ל דמברייתא מוכח דטעמא דרבנן משום דע"מ שיורא לפמ"ש מהרש"א דלכן נקיט בריי' של"ת לחוד לרבותא דרבנן דאפילו בע"מ של"ת לחוד ס"ל שיורא הוא וכ"ז אי טעמא משום דשיורא הוא אבל אי טעמא משום קושי' ר"ע ור"ט ליכא חילוק בין ע"מ של"ת או של"ת ותבעלי לעולם איכא קושי' דדהו הדר הו"ל למנקט של"ת ותבעלי ולכן הוצרך ש"ס לומר טעמא דרבנן דע"מ שיורא הוא ואפילו בשלא תנשאי לחוד ועיין:
אמר ר"י בר"י לא נחלקו חכמים ור"א במגרש ואמר ה"א מותרת לכ"א חוץ מפלוני שאינה מגורשת כי פליגו באומר ע"מ שלא תהי' מותרת וכו' צ"ע למה נקט בתרי גוונא. הו"ל למנקט רישא וסיפא בחד גוונא וכיון דבסיפא נקט שלא תנשאי לחוד לרבותא הו"ל למנקט רישא ג"כ בכה"ג באומר חוץ נשואי פלוני כ"ע מודים לאסור כי פליגו בע"מ שלא תנשאי וזה דקדוק עצום. ונ"ל דהי' מקום לומר חוץ לפלוני שמשייר הכל לזה ומתיר הכל לאחרינא כ"ע מודים דמהני דלמי שמתיר מתיר לכל. ולזה שאוסרה אוסר הכל. ודוקא משייר מקצת ס"ל דל"מ כיון שרוצה לגרש ולהתיר במקצת גרע שאוסר בנשואין ומשייר בזנות והא איבעי' דלא איפשטי' לקמן אי זנות הוי שיור ולצד דהוי שיור יש סברא משייר במקצת גרע טפי וכן סברת ר"נ לקמן באמר היום אי את אשתי כיון דלמאן דמתיר שייר גרע יותר ולכן ממילא אין הגט מועיל כלל כיון דדבריו כלול מילי דלאו כריתות ל"מ מידי וכן כתב הרשב"א לקמן במשייר לזמן עד למ"ד ואח"כ מותרת לכל הגם דיוכל לשייר בזמן עד למ"ד מ"מ במשייר לא' עד למ"ד גרע ול"א שיהי' הגט עכ"פ מהני מלמ"ד ואילך ע"כ צ"ל כיון שאמר בדבריו מידי דלאו כריתות נפסד הכל וכן י"ל:
בזה הגם דמשייר לא' כולו מהני אבל במשייר לא' מקצת ל"מ גט לגבי זה וממילא בטל כולו. אבל במשייר כולו לא' מהני לכן הוצרך הבריי' לומר ברישא באומר סתם חוץ מפלוני לא מהני דאפילו בכה"ג לא מהני וא"ש: כי פליגי בע"מ שלא תנשאי. בחד תירץ כ' מהרש"א דלכן נקט של"ת לחוד לאורוי לן דמותרת להנשא מיד דל"ח שתקלקל עצמה אבל בשלא תבעלי חיישינן שתבעל באונס כמ"ש תוס' וצ"ל לפי שכ' תוס' לקמן דל"ח לאונס רק לאח"מ הבעל א"כ ינקוט הבריי' שלא תנשאי ותבעלי בחייו דמותרת להנשא מיד ול"ח שתקלקל עצמה ושמעינן תרתי רבותא דאפילו בשלא תנשאי ותבעלי מתיר ר"י. נ"ל דרצה להשמיענו אפילו בשאסרה אפילו אח"מ מהני לאפוקי הרמב"ם דבשאסרה גם לאח"מ בעי קציבת זמן ופשיטות הבריי' לא משמע כוותי' אלא באסרה לעולם בלא זמן וסתם של"ת גם לאח"מ ש"מ דלא כרמב"ם לפי הפשוט וגם דומיא דחוץ דרישא וכמ"ש הרשב"א לקמן בהקשותו על הרמב"ם ואי הי' הבריי' נקט שלא תנשא ולא תבעלי לזמן לא ידענו כל אלה וא"ש:
ומתניתן דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א וכו' ורבנן האי איש לכל איש ואיש הקשה הפ"י ממ"נ אי סברת חוץ דשיור ל"מ דאין כריתות לולי קרא עד דמקשה מ"ט דר"א א"כ לרבנן ל"צ לאסור הא סברא הוא ונהי דש"ס הוצרך למדרש קרא לרבנן דמיותר אבל תיקשי לרבנן על הקרא ל"ל דידענו מסברתינו דל"מ ואי סברת חוץ דמהני ל"ל לר"א קרא להתיר והלך בדרך פלפול רחוק:
והנראה לפע"ד הנה הב"ש סי' קל"ז התעורר מדנפשי' דיש מקום לחלק בין משייר לעולם ובין משייר לזמן שלא תהי' מותרת לזה עד למ"ד יום ואח"כ מותרת אי הוי שיור והוכיח מן הרמב"ם דל"מ ובאמת כבר כתוב ברשב"א כן וכ' הגם דבידו לגרשה שתהי' מגורשת אחר למ"ד והי' מקום לומר דיוכל לגרש לכל חוץ לא' עד למ"ד ואח"כ לכ"ע דמה שמגרש חוץ לא' עד למ"ד זה לאו שיורא דהא הי' יכול לשייר כולם עד למ"ד מ"מ כתב מסברא דנפשי' דגם זה ל"מ דבזמן שמתחילין צריך שתהי' מותרת לכל בשווה לזה כמו לזה ובס' מכתב מאלי' העמיד חקירה זו והביא ריטב"א בקדושין דגם לזמן ל"מ שוב מצא כן ברשב"א גיטין הנ"ל אלא שמביא שנראה דרשב"א סתר עצמו עיין בו. המורם מכל זה דיש מקום לחלק בין משייר לעולם ובין משייר לזמן ואמר מעתה דזה הי' לש"ס סברת חוץ דשיור לא' לעולם דל"מ דאין זה כריתות עד דמקשה מ"ט דר"א דהא במתני' בחוץ לפלוני לעולם הוא ומ"ט ואמר ר"י דדרש מקרא דויצאה לאיש אחר ומשמע לי' משמעות הקרא להתיר וקרא סתמא כתיב אפילו לא התירה אלא לא' אפילו לעולם. ועוד דאי להתיר במשייר לזמן זה מסברא ולא צריך קרא וע"כ להתיר במשייר לעולם ורבנן משמע להו למדרש משמעות הקרא לאסור והיינו דקרא ממעט אפילו במשייר לזמן ולשייר לעולם בודאי לא בעי קרא דסברת חוץ הוא אלא קרא בעי לאסור אפילו לזמן והכי מדרש ויצאה והיתה לאיש אחר לכל בשוה כשתוכל להיות לזה כן צריכה שתוכל לזה כולם בשוה והא"ש יתור לשון לכל איש ואיש הול"ל עד שמתיר לכל איש. והיינו דבאמת מתירה לכל איש אח"ז אלא שצריכה שתהי' מותרת לכל איש ואיש בשוה כשמותרת לאיש זה כן תהי' מותרת לזה בשווה כמ"ש הרשב"א ומיושב קושי' פ"י ע"ד נכון מאוד: וע"פ דברינו אלו הרחיב ד' לנו מה שצ"ב למה נאיד ר"י מדרשת ר' ינאי רבו וגם הך קרא דר' ינאי מה דרש בי' ר"י ול"ל בשלמא לר' ינאי ל"ק למה לנו קרא דר"י ואשה גרושה מאישה דצריך לדין כהונה ולגופו שאסורה אפילו לא נתגרשה רק מאישה אבל לר' יוחנן קשי' קרא דר' ינאי ל"ל וכבר התעורר הפ"י בכ"ז ונ"ל דלפמ"ש דיש לחלק בין שייר לזמן לשייר לעולם מנ"ל למילף מקרא ואשה גרושה מאישה דשיור לעולם מהני דלמא דוקא שיור לזמן מהני וקרא ואשה גרושה מאשה כגון שגירשה לאחר למ"ד יום לר"ע ואמר עד למ"ד יום תהי' גרושה ממנו ובכה"ג מהני הגט ואסור לכהן אם מת הבעל תוך למ"ד או אם הוא עצמו כהן שלא יחזירה תוך למ"ד או שמת תוך למ"ד אסורה לכל כהן כיון שעכשיו היתה גרושה מאישה וקשי' בין לרש"י דס"ל דגט מהני מאישה לבד כל ששיור מהני וי"ל דוקא שיור בכה"ג ובין לתוס' דגט מאישה לא הוי רק ריח הגט ולולי דשיור דחוץ מהני לא הי' נפסלה לכהונה וי"ל דוקא שיור לחוץ לזמן ובכה"ג גרושה מאישה לזמן אסורה לכהן ומנ"ל שיור לעולם ואין זה דוחק למוקמי קרא בהכי דהא קרא לאו בדין גירושין איירי אלא מדין גרושה לכהן גם כשאינו גרושה אלא מאישה באופן שאפשר מ"מ אסורה לכהונה והא אפשר בכה"ג וצ"ע לכאורה: ולכן אומר אני דר"י מוסיף על דר' ינאי רבו דלא סגי לי' בדרבו דקשי' לי' למה לר"א משמע יותר משמעות קרא למדרש להתיר וחכמים משמע להו משמעות קרא יותר לאסור וגם תיקשי לר"א כל דאיכא למדרש לחומרא מנ"ל למדרש להקל משום משמעות קצת ולכן התחכם ר' יוחנן לקיים מילי דרבי' ואמר דר"א יליף מקרא דאשה גרושה מאישה ובאמת משם אין להוכיח רק דשיור לזמן מהני כמ"ש אלא כיון דבידינו דשיור לזמן מהני שוב א"א למדרש קרא דלאיש אחר לאסור דלאסור שיור לעולם סברת חוץ הוא ולא צריך קרא ואי לאסור שיור לזמן הא מוכח מקרא דאשה גרושה דשיור לזמן מהני ולכן אין מקום למדרש קרא רק להתיר במשייר לעולם והיינו טעמא דר"א ורבנן ס"ל שאני מצות כהונה ואין למילף היתר אפילו בשיור לזמן שוב דרשי קרא דלאיש אחר להחמיר דכל דאפשר למדרש להחמיר מנ"ל למדרש להקל ובעי קרא לאסור אפילו במשייר לזמן ומיושב גם בזה דקדוק שהרגשנו בר' אבא דאמר דווקא גירושין דכתיבי קראי ופירש"י קראי דויצאה והיתה ואשה גרושה וצ"ב הלא לכל מר כדאית לי' לר' ינאי דרש קרא א' ור"י דרש קרא א' וסוף כ"ס ליכא רק לכ"א קרא א' ולמה אמר קראי ולפמ"ש י"ל ר"א כר' יוחנן ס"ל ואיכא תרי קראי דבעי' שני' יחד ומיושבים כל הקושי' ודקדוקי' שיש בזה ורווחא שמעתתא בעזהי"ת:
והנה הא דלא אמר ר' ינאי כר"י דר"א יליף מקרא דאשה גרושה ודוחק דפשיטא לי' דמצות כהונה שאני ולא רצה דר"א ורבנן פליגו בזה ונ"ל דבאמת ביבמות צ"ד במתני' דרש ר"א ב"מ ולא מאיש שאינה אישה ורב אמר חספא והו"ל לומר מרגניתא אפילו אינה גרושה אלא מאישה והא וודאי דוחק לומר דר' ינאי דרש כר"א ב"מ ודרש חספא אלא די"ל לפי דיש ס"ל בנדרים כ"ט דלאביי דקדושת הגוף פקע' בכדי ה"ה יוכל לקדש אשה ללמ"ד יום ע"ש בר"ן ולפ"ז י"ל דקרא הכי קאמר גרושה מאישה ולא מאינו אישה דלשון גרושה לאו דווקא בנפרדה מבעלה ע"י גט כריתות אלא שיצאה ממנו אחרי היותה תחתיו ומקדש ללמ"ד יום ואח"כ נפסקה הקדושין יוצאה מבעלה וגרושה מביתו וה"א גם בכה"ג אסורה לכהן קמ"ל גרושה מאישה דוקא היינו בעוד שהוא אישה ואישות קיים והוא מגרשה וכורת האגד ומוציאה אבל במקדש ללמ"ד יום בשע' שמגורשת מאתו לאו מאישה יוצאות אלא מאינה אישה ואישה אינו מגרשה אלא שנפסק האישות מעיקרא לזמן ההוא וזהו ממעט הקרא ומרגניתא וחידוש הוא ורב דלא רצה בזה י"ל ס"ל דקדושת הגוף לא פקע' בכדי או ס"ל קדושין כה"ג ל"מ כלל כמו בגט די"ל לר"נ דל"מ ה"ה קדושין אבל לאביי דנראה דס"ל דמהני ללמ"ד יום ופקעו אח"כ י"ל כהנ"ל ואפשר דר"א ב"מ במתני' הכי ס"ל דלא לשנוי' חספא דרש ועכ"פ י"ל דר' ינאי רבי דר"י כאביי ס"ל ולכן לא מפרש טעמא דר"א מאשה גרושה ור"י לטעמי' דבירושלמי ר"פ האומר בקדושין דס"ל מקדש ללמ"ד יום מהני ושוב לא פקעו ע"ש א"כ א"א למקדש כהנ"ל אמר שפיר טעמא דר"א מהכא וכרב ביבמות וכיון דקיי"ל דקדושין כאלו או דל"מ כלל או דחלו ושוב לא פקעו עיין ר"ן לקמן גבי דין דפקע' ולקמן פ"ו מוכח ריח הגט מקרא דאשה גרושה מאישה ועיין כי הקצרתי קצת:
ור"י אמר טעמא דר"א מהכא וכו' כבר כתבנו לעיל דקשה לר"י מה עביד בקרא דר' ינאי וישבנו'. עוד י"ל ע"ד שכתבתי לעיל דקשי' לי' מ"ט דרש ר"א להקל במקום שיש למדרש לאסור ולכן בא הוא ומוסיף על דר' ינאי רבי' ואמר מאשה גרושה מאישה ולפמ"ש תוס' דודאי אין זה גט אלא ריח הגט ולולי דשיור מועיל בשום מקום לא הי' ריח הגט ועדיין י"ל דווקא משייר א' מהני וכיון דאפשר בשיור שוב הוי ריח הגט אפילו משייר הרבה או משייר הכל ואינה גרושה רק מאישה ועדיין מנ"ל דיוכל לשייר הכל חוץ מא' לזה צריך ר"א קרא ויצאה והיתה ותו ליכא למימר דרוש להחמיר שצריך שיתיר לכל איש ואיש דהא מאשה גרושה מוכח דלכל הפחות לא' יוכל לשייר ורבנן ס"ל מצות כהונה שאני וי"ל קרא דויצאה לאסור אפילו כשמשייר רק איש א' ויש להוסיף עוד עד"פ ועיין:
ואשה גרושה מאישה אפילו אינו גרושה רק מאישה מדברי רש"י נראה דס"ל דזה גט ממש ומותרת לשוק ואסורה ליבם וה"ה דיצאה מבעלה לכל חיובים שיש לה עליו שארה כסותה ועונתה וכדומה אבל תוס' הקשה בפשיטות דאין זה גט כלל ונכון אשר כ' הפ"י דטעמא דתוס' דכתיב ויצאה והיתה שצריך שתהי' תוכל להנשא לשום אדם דיצאה ממנו ועיין באבני מלואים דעשה סמוכין לדבריו מלקמן דקטנה מתקדשת בקדושי אבי' דהוכיח ר"ב דע"כ משום דאתי לכלל הוי' דאל"ה ל"מ גירושין דא"א להתקיים בה והיתה ולרש"י צ"ל דווקא קטנה שאינה בת הוי' בעצמותה אמרינן מי שאינה בת קדושין אינה ביציאה אבל במשייר בהוי' הוא אלא שהוא מעכב עליו:
והנה נדחק תוס' מאוד דר"א יליף בנחותא דאי לא מהני שיור בשום מקום לא הוי ריח הגט ודוחק הוא ופ"י הקשה קושי' עצומה א"כ מאי פריך לקמן על פירכ' רבא והא ר"א נמי מהכא יליף הא ר"א ע"כ ס"ל מ"כ שאני אלא דיליף בהדרגה ושפיר השיב רבא ולדידי' קשי' עוד ר"ע דל"ל מ"כ שאני ומקשה על ר"א איך ס"ל דיליף ר"א כלל מקרא דאשה גרושה והו"ל להקשות על גוף דרשא ולא בעי קי"ח כלל וכ"ז צ"ע:
והנ"ל בישוב כ"ז דנ"ל ליישב קושי' תוס' איך אפשר דמהני גרושה מאישה אם לא משום מ"כ שאני נ"ל באופן דקדשה מתחילה שייר בקדושין ולא קדשה רק לא' ולכ"ע שייר שוב גירשה ושייר חוץ מזה שאסרה עליו בקדושין ממילא אין עלי' שם גרושה רק גרושה ממנו דהרי לכ"ע בלא"ה היתה מותרת ולזה שאסרה לא התירה ומהני לפוטרה מיבם ומתקיים בה והיתה לאיש אחר דהרי מותרת דמעיקרא הגם שאין הגט מתיר זה מנ"ל דגט צריך להתיר ולא קשי' לתוס' רק דבעי שאחר הגט תהי' חפשי' ותוכל להנשא לאחר לא' עכ"פ וכה"ג מותרת והגט פעל נגדו כל חיובי בעל על האשה וכן לפוטרה מיבום וכבר כתבנו דאין זה:
דוחק להעמיד בקרא דדינא קאמר אם היא גרושה מאישה מ"מ אסורה לכהן ובגוונא הנ"ל ולק"מ קושי' תוס':
ונראה הא דלא רצה תוס' בזה ונכנס בדוחק גדול דאם כדברינו הא מוכח מקרא עצמו דגרושה מאישה דשיור בקדושין מהני לר"א דל"ל מ"כ שאני א"כ איך מסתפק ר' אבא תבעי' לר"א הא מוכח מקרא עצמו דמהני שיור בקדושין ובגירושין ואין לומר דר"א לדרשא דר' ינאי קאי דהא אמר כתיבי קראי היינו תרי קראי או דר' ינאי או דר"י ומשו"ה הוצרך תוס' לכנוס בדוחק דיש מקום לדחוק דר"א בהדרגה יליף ולא מוכח מקרא כ"כ דמהני שיור בקדושין הגם דדוחק גדול דר"א כך יליף מ"מ הי' מקום ספק לר"א ופשוט טפי מיצאה והיתה ולאמת דגם בקדושין מהני שיור תו לא צריך לדחוק כתי' תוס' אלא דמוקי קרא במשייר בקדושין וא"ש כנ"ל:
ומעתה מיושב קושי' פ"י על תוס' דשפיר מקשה לקמן והא ר"א מהכא יליף ול"ל מ"כ שאני דלאמת אצ"ל דר"א בהדרגה יליף אלא כמ"ש ולומר דרבא מתרץ לעצמו דר"א הכי יליף בהדרגה זה דוחק ורחוק ולולי פירכת ר"ע אצ"ל דכך יליף ר"א ואין זו פירכא לר"ע דזה בעצמו פרכת ר"ע על ר"א ונעשה קו"ח ואי דמ"כ שאני וא"כ איך יליף ובהדרגה זה וודאי רחוק בעיני ר"ע שפיר השיב ולכן הוצרך ש"ס לאסוקי דרבא כר' ינאי ס"ל ופריך רבא שפיר דר"ע מסברא מ"כ שאני שאין בו דוחק ומסתברא שריבה בהם הכתוב בכ"מ מצות יתירות וא"ש ועיין:
ובהכי אתיישב לנו ג"כ הא דהקשה תוס' לקמן תיקשי לר' יוחנן דר' יוחנן אמר נראין דברי ראב"ע ע"כ משום דמ"כ שאני ודלא כר"י ולזה י"ל דנראין לאו שכל דבריו דחוי' ואית להו פירכא אלא שנראין דבריו של זה יותר ותשובתו נצח' יותר משלהם וגם על דר"ע יש להמליץ בעד ר"א דס"ל מ"כ שאני ויליף בהדרגה הגם שהוא דוחק ואין למפרך ר"ע משו"ה ומ"מ נראין דברי ראב"ע יותר שאין עליו תשובה ופקפק כלל ול"ק על ר"י מדר' יוסי אבל רבא דאמר לכולהו איכא פירכא מקשה שפיר כן נ"ל ע"ד חידוד נכון עיין:
ורבנן איסור כהונה שאני. הרמב"ם פסק במגרש ממנו אסורה לכהן מדרבנן וזהו ריח הגט דאסמכוה אקרא ותמה הה"מ הא דרש גמור הוא כדמוכח מר' יוחנן אליבא דר"א ורבנן ונדחק מאוד ועיין לח"מ די"ל דרמב"ם כר' ינאי רבי דר"י ס"ל אלא דעדיין קשה מנ"ל דר"י ל"ל דרשא דר"י ועוד הקשה מש"ס יבמות דאמר רב דהול"ל מרגניתא ואי אסמכתא הוא ליכא מרגניתא בגוף הקרא. והי' נ"ל ליישב. די"ל מרגניתא בקרא דאשה גרושה מאישה דכבר כתבנו לעיל דלשון גרושה לאו דוקא בגט אלא שיצאה מבעלה וגרושה מביתו בעודו בחיים ויש אופן דיציאה בלא גנו כגון שקדש חצי' שפחה למ"ד דתופסין בה קדושין עיין לעיל מ"ג ע"ב ולמ"ד שם דנשתחרר' ובא אחר וקדשה דפקעו קדושי ראשון יוצאת מבעלה בלא גט וגרושה ממנו ה"א דתהי' אסור לכהן קמ"ל גרושה מאישה שהוא גרשה. ולא גרושה משאינה אישה שאחר פקע קדושין של זה בלא דעתו וע"י מעשה של אחר גרושה ממנו אינה אסורה לכהן וזה מרגניתא טבא. וצ"ל ר"י דלא דרש הכי ס"ל או דלא תפסי קדושין בחצי' שפחה או דס"ל כמ"ד לא פקעו קדושין של ראשון. אבל למאן דאית לי' דתופסין ופקעו ע"י קדושי שני יש למדרש קרא להכי ורב ביבמות נמי כמ"ד דלא תפסי קדושין או דל"ל פקעו וי"ל משו"ה לא אמר ר' ינאי כר"י דס"ל פקעו. ולפ"ז הרמב"ם להלכתא דמספקא לי' אי פקעו או גמרו עיין רמב"ם פ"ד מאישות הלכה י"ו ובהה"מ שם ממילא הך דינא דריח הגט תלי' בספיקא הנ"ל אי ל"א פקעו מוכח דריח הגט פוסל מדאוריי' ואי אמרינן פקעו לא מוכח מידי וכיון דס"ל לרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא לכן מדאוריי' מותר' לכהן במגרש ממנו אלא מספיקא דרבנן אסורה ל"ל גם מדרבנן מותרת דאוקמי אחזקת היתר לכהן ויש לעיין אי מחזיקין מאיסור א"א לאיסור אשת כהן ועיין. ונ"ל הרמב"ם ס"ל בזה ספק להקל ואפשר אפילו מדרבנן אלא דרבנן אסמכוה' אקרא כדרכם שמצאו מקום לאסור שלא יאמרו גרושה מותרת לכהן ואסמכוה' אקרא ונפקא לי' לרמב"ם מדנקטו בפשיטות בש"ס יבמות הך דרשא דגרושה מאישה לריח הגט ש"מ דכ"ע לא פליגו באסורא מדרבנן עכ"פ ומשום אסמכתא לא כבכ"מ בספק דאוריי' מדרבנן להחמיר ובס"ס מותרת אלא איסור מדרבנן בפ"ע הוא ואסמכוהו אקרא. ועוד נ"ל עד"פ דיבמות נ"ד סיבב הולך לאביי ע"ש. ואביי נראה לעיל מ"ג ע"ב דס"ל פקעו דדחי לר' זירא דס"ל גמרו. ומ"מ פשיט בש"ס יבמות שם דאסורא משום ריח הגט נראה דכ"ע הוא ומשום שזה איסור דרבנן שגזרו אומר ואסמכוה' אקרא כנ"ל ליישב ועיין. ולקמן יתיישב עוד בפנים אחרים בפנים יפות יותר:
בעי ר"א בקדושין האיך תבעי לר"א תבעי לרבנן וכו' אבל התם קנין ביד ולהך צד קדושין עדיף טפי מגירושין ומהני גם לרבנן וצל"ע אי יש סברא בקדושין יותר איך מבעי' כלל תפשוט מר"א דאיך יליף ר"א מאשה גרושה מאישה דמהני שיור בגט דלמא דוקא בקדושין מהני ובאופן דקדשה חוץ דלכ"ע מותרת חוץ מא' שקדשה לו ושוב גירשה ואותו שקדשה נגדו כבר מת קודם גירושין וממילא אינה גרושה רק מאישה לבד וליכא שיור כלל בגט ול"ל רק שיור בקדושין בגרושין מנ"ל. ולאמת דיצאה והיתה כיון דידעינן קדושין גם גרושין ידענו אבל לפי ספיקות ר"א דלא אמרינן ויצאה והיתה. איך צידד לומר דקדושין עדיפה מגירושין א"כ איך יליף ר"א מאשה גרושה וכבר כתבנו דר"א אמר דכתיבו קראי אזיל בין לר' ינאי בין לדרש ר"י וצל"ע. ויותר צל"ע לפי שיטת ר"ח שברשב"א דר"י בר"פ האומר בקדושין ס"ל לאמת דקדושין עדיפא ומהני גם לרבנן דשיור בגט ל"מ איך ר"י לשיטתו דאזיל בהאי איך אמר דר"א יליף מאשה גרושה י"ל קרא במשייר בקדושין ובאופן שכתבתי ושיור בגירושין מנ"ל וצריך לי עיון גדול ולקמן יתיישב אי"ה:
לבתר דאיבעי הדר פשטה ויצאה והיתה. הרשב"א הקשה מדר"י ר"פ האומר דס"ל דמהני שיור בקדושין ור"ח כ' דבאמת ר"י פליג ול"ל הך דויצאה והיתה וס"ל מסברא קדושין עדיף דקנין כל דהוא בעי'. כ"ל דר"י לשיטתו אזיל ותלי' בפלוגתא בקדושין מ"ג ע"ב דר"י ס"ל דוקא בגירושין פליגי ובקדושין לא וס"ל שם מ"ד צווח כי כרוכי' ויצאה והיתה כתיב ולית דאשגח בי' ועיין תוס' שם ובמהרש"א ופ"י. ופ"י גיטין ס"ד ע"ב דר"י ס"ל כל דאיכא סברא לחלק בין קדושין לגירושין ל"א משום ויצאה והיתה דשווי'. ור"ל גם באיכא סברא מקשי' ע"ש. והרי נתבאר לנו שזה פלוגתא דר"א דאמר ויצאה והיתה ס"ל גם להך צד דס"ל קדושין עדיף מגירושין מ"מ מקשי' ויצאה והיתה כר"ל ור"י ס"ל מסברא קדושין עדיף והוא לשיטתו ס"ל כל שיש לחלק מסברא לא מקשי' כנ"ל ועיין:
ושיטות רוב ראשונים כר"א ולפמ"ש בעי ישוב הלא קיי"ל דלא משגחי' בהיקש דיצאה והיתה כל דאיכא סברא ובנערה המאורסה אבי' ולא היא הה"נ הלכה כר"י ונ"ל ליישב בשניישב דקדוק עצום שצריך ישוב ר"א דאיבעיא לי' לר"א או דלמא ויצאה והיתה וכן אמר לרבנן בתר דמבעי' הדר פשטה בעי' ויצאה והיתה מהיכן פשוט לי' הלא אלו לא אמר באיבעי' או דילמא בעי' ויצאה והיתה י"ל דבתר דמבעיא עלה במחשבה לפניו דמקשי' הוי' ליציאה בכ"מ אבל הא באיבעי' ידע מויצאה והיתה ומספקא לי' אי בעינן ויצאה והיתה לענין זה. וממאי הדר פשוט לי' ונ"ב דתחלה מספקא לי' לר"א די"ל קדושין גריע' מגירושין או דלמא ויצאה והיתה מספקא לי' בהא מלתא היכא דאיכא סברא לחלק המכרע' אי סברא מפקע' מהיקש זה דויצאה והיתה או לא ושוב מבעיא לי' לרבנן די"ל קדושין עדיפא או דלמא ויצאה והיתה הגם דאיכא סברא. ובתר דמבעיא לי' לר"א ולרבנן דאיבעי סברא לכאן וסברא לכאן שוב ליכא סברא מכרע' לומר קדושין גריעא לר"א וליכא סברא מכרע' לומר דקדושין עדיפא לרבנן בוודאי מקשינן ויצאה והיתה דסברא שאינה מכרע' אינה מפקע' מהיקש בודאי והיינו בתר דאיבעי' לי' בין לר"א בין לרבנן הדר פשוט לי' בין לר"א בין לרבנן ויצאה והיתה כיון דיש סברא לכאן ולכאן כה"ג לא מבעי' ליה מעיקרא דוודאי ויצאה והיתה בעינן וא"ש. ומיושב בזה מה שהרגיש במהרמשי"ף למה לי' לר"א לומר באיבעי' או דלמא ויצאה והיתה הא מסופק בסברא אי קדושין גריעא או עדיפא לא הו"ל לומר רק תבעי לר"א די"ל קדושי גריעא תבעי לרבנן די"ל קדושי עדיפא ונדחק ולמ"ש א"ש במרווח דר"א רצה להודיע לנו ספיקתו אי היכא דאיכא סברא אי מקשי' או לא ובספק זה נשאר ולא אפשטא לי' ובתר דמבעי הדר פשטה לי' היינו משום דכאן ליכא סברא מכרע' כיון דאמר שיש סברא לר"א ויש סברא איפכא לרבנן שוב ליכא סברא מכרעת אבל עדיין נשאר בספק היכא דאיכא סברא מכרעת אי מקשי' הוי' ליציאה נגד הסברא ואי הוי אמר באיבעי' לר"א דקדושין גריעו ולרבנן די"ל דעדיפו ופשטי' לי' ויצאה לא הוי ידענו דמספקא לי' אי מקשי' היכא דאיכא סברא אלא דניכר ועלה בדעתו דבעינן ויצאה והיתה לכל דבר אפי' היכא דאיכא סברא. לכן הקדים באיבעי' דמספקא לי' הא גופא סברא טובה מפקיע מהיקש זה דויצאה ובתר דאיבעי' לי' פשוט באיבעי' דילי' כיון דאיכא סברא לכאן ולכאן. אבל בעלמא היכא דאיכא סברא טובה מכרע' עדיין בספיקו עומד אי מקשינן או לא כנ"ל נכון מאוד בעזרת החונן דעת:
והא"ש דפסקו כר"א וכסתם סוגי' דיבמות הנ"ל דקיי"ל כר"א בנערה המאורסה דהיכא דאיכא סברא טובה לחלק לא מקשינן הויה ליציאה דלא כר"ל דכאן והכי נמי י"ל לר"י דשיור בקדושין מהני משום די"ל דסברה פשוטה הוא דקדושין עדיפא ולדידי' ליכא צד לומר איפכא לכן פשיטא לי' דלא מקשינן הוי' ליציאה אבל ר"א הא אמר סברא לכאן ולכאן הדרינן להיקש הוי' ליציאה ואין זה מתנגד למאי דקיי"ל כר"י בקדושי נערה מאורסה דיש סברא מכרעת היא אבל כאן בהא עצמו פליגו ר"א ור"א אי סברא זו פשוטה ור"א ס"ל דיש לצדד אצדודי דקדושין גריעא וכיון דסתם סוגי' דלא כר"ל נקטינן כר"א דיש לומר ג"כ דקדושין גריעא וא"ש נכון מאוד:
אמר אביי את"ל איתא לדר"א רש"י ותוס' מפרשים דקאי על ר"א. ורמב"ם כ' מקדש ומשייר ספק קדושין הוא וכ' הה"מ דרמב"ם מפרש את"ל קאי לרבנן את"ל איתא לספיקות ר"א לרבנן דקדושין עדיפא נשאר בספק אי מקשי' בזה ויצאה והיתה או לא אזלינן בתר סברא וצ"ל מנ"ל לרמב"ם לפרש כך שקאי על ספיקות ר"א ולא מפרש כפשוטו דקאי לר"א וזה פשוט יותר ומה לו לצאת מפשט הפשוט. ונ"ל דקשי' לי' לרמב"ם קושי' תוס' איך אפשר שיהי' אשת ב' מתים הא פקעו קדושין ותי' תוס' לא ס"ל לרמב"ם מסברא ולכן ס"ל לרמב"ם דלא קאי לר"א דס"ל פקעו אלא קאי על ספיק' ר"א לרבנן ועל סברא פקעו כבר השיב:
רשב"א תשובה כצחי' דל"א פקעו ושפיר אמר את"ל לרבנן ולהלכתא דל"א פקעו אפילו היכא דמהני שיור ול"ק קושי' תוס' כנ"ל ועיין:
ולפי דברינו אלו די"ל פקע' לר"א גם בקדושין וכן ס"ל לרמב"ם יש ליישב מה שהקשיתי לעיל על ר"א דאמר דיש צד דלרבנן בקדושין מהני שיור ולא בגירושין איך יליף ר"א מאשה גרושה נ"ל במשייר בקדושין ולא בגירושין כאמור לעיל. ולזה י"ל בשנבין ספיקות ואיבעי' ר"א בין לר"א בין לרבנן ולר"א דאמר די"ל קדושין קנין מעלי' בעי והדר אמר איפכא לרבנן י"ל קנין כ"ד בעי מהיפוך להיפוך. ונ"ל דלר"א דס"ל פקע' בגירושין ולפמ"ש ה"ה בקדושין א"כ בקדושין גרע מגירושין דאין לו קנין גמור אפילו נגד זה שקדשה שתוכל להתקדש לזה ששייר לו בקדושין ויפקעו קדושין לגמרי ואין לו עליו כלום משא"כ בגירושין כל דפקעו יוצאת ממנו יותר. אבל לרבנן ולפי דדחי רשב"א סברת פקע' בגירושין כ"ש בקדושין דל"א פקע' א"כ קניני נגד זה שקדשה קנין עולמות וא"א שינתקו אחר חוץ ממנו. וי"ל דווקא בגירושין פליגו דכתיב מפורש כריתות צריך שתהי' כריתות לגמרי אבל בקדושין אטו כתיב שתהי' קנוי' מכל צד נגד כל איש. וזהו שאמר ר"א תבעי' לר"א דוקא בגירושין אבל בקדושין קנין מעלי' בעי' רצונו לא שיהי' קנוי' לו נגד כ"א אלא לכהפ"ח מה שקנתה יהי' שלו ולא שתלי' ברצונה לנתק ממנו ע"י קדושי אחר ולר"א דאמרינן פקעה ל"ב אפילו קנין כ"ד או דלמא ויצאה והיתה בין דאיתא בגירושין ע"כ גם בקדושין איתא הגם שהוא נגד הסברא. ושוב אמר תבעי' לרבנן דס"ל בקדושין בקנין כ"ד סגי היינו דלא צריך שתהי' קנוי' לו נגד כל אדם. אבל מה שיש לו הוא שלו כי רבנן ל"ל פקעו וא"א לה להנתק ממנו וא"ש דר"א ע"ד נכון מאוד: והא"ש דל"ק ג"כ מה שהקשיתי לר"ח דר"י ס"ל קדושין עדיפא ול"ל ויצאה והיתה לשיטתו אך מפרש דר"א יליף מאשה גרושה די"ל במשייר בקדושין. ולפמ"ש לק"מ דוודאי לר"א א"א לומר קרא במשייר בקדושין אבל גירושין לא דהא מסברא ביותר יועיל בגירושין מקדושין דהא ס"ל פקעו ואם בקדושין מהני מכ"ש בגירושין אלא די"ל דוקא בגירושין ולא בקדושין דקרא לא איירי בשייר בקדושין אלא כפשוטו משייר בגירושין ועכ"פ שיור בגירושין דמהני בודאי מוכח. ור"י דפסק דשיור בקדושין ולא בגירושין משום דל"ל פקעו לעצמו ולזה בקדושין איכא סברא יותר מגירושין והא דקאמר ש"ס לרבנן מ"ש שאני לאו ר"י מסיים כן אלא סתמא דש"ס ול"א דטעמא דרבנן די"ל קרא במשייר בקדושין באמת הי' יוכל לומר כן אלא דקשי' לר' אבא דאמר ויצאה והיתה וכיון דמוכח מקרא בקדושין ממילא בגירושין כן. לכן אמר דלרבנן מ"כ שאני אבל לאמת לפי דס"ל לר"י לחלק בין קדושין לגירושין לא צ"ל לרבנן כן ומיושב הכל בעז"ה:
ונ"ל בזה קושי' רשב"א לקמן דמקשה לר"ט אי בחוץ הא מודה ר"א וכו' והקש' דלמא לא שמעו ולא ס"ל הך ברייתא. ולהנ"ל א"ש דמקשה לר"י דאמר דר"א דרש ואישה גרושה ע"כ דצ"ל דס"ל פקע' אפילו בקדושין וכ"ש בגירושין דאל"ה קדושין עדיפא מגירושין וקשי' גרושין מנ"ל כמ"ש ועיין:
ובדברינו אלו מצאנו מקום ישוב לפסקא של הרמב"ם דריח הגט רק מדרבנן דלפמ"ש הך ילפותא דגט פוסל לכהונה הגם דל"מ תלי' אי בקדושין מהני שיור או לא דלהך צד דל"א ויצאה ומהני לרבנן דיש סברא יותר בקדושין לא מוכח מקרא מידי כמ"ש אבל אי אמרינן ויצאה והיתה וכיון דבגירושין ל"מ. ל"מ גם בקדושין מוכח מקרא דריח הגט פוסל כמובן ולכן הרמב"ם דפסק במשייר בקדושין ספיקא הוא אי מהני. ולרמב"ם קדושין הללו רק מדרבנן להחמיר דספיקא דאוריי' לקולא עיין ר"ן ריש קדושין גבי נתנה היא ובפ"י שם וכ' הרמב"ם מקודשת מספק וכבכ"מ בספק דאוריי' ולפ"ז במגרש ממנו או בחוץ ג"כ רק מספק אסורה לכהן ומדרבנן להחמיר ולכן כ' הרמב"ם שריח הגט רק מדרבנן וחמור דרבנן זה מבכ"מ בס"ד דאוריי' דרק מספק דרבנן אסור ובזה איסור גמור דרבנן הוא אסמכוה' אקרא דאשה גרושה מאישה וכן מוכח ונראה לו לרמב"ם מיבמות צ"ד דבפשיטות נקט ריח הגט שפוסל מהך קרא והיינו דאסמכוה' וכבר כתבתי כן לעיל באורך יותר דאזיל שם לאביי והוא אמר את"ל איתא לדר"א כי כן ילפותא דקרא תלי' בספק ומ"מ אמר בפשיטות זה ריח הגט אליבי' משום איסור דרבנן ולכן קרו לי' ריח הגט שאין בו מדאוריי' כלום רק מדרבנן ובאופן שמקדש בשיור מן הכל רק לא' ומת וגרשה דמהני גירושין בזה לא כ' הרמב"ם דאסור מדאורייתא חדא מה דלא מפורש בגמרא אין דרכו להביא. ועוד הא להך צד דקדושין בשיור ל"מ לא צריכי' גט ולגבי כהן ליכא רק ספק והדרינן ס"ד לקולא ואין בו רק מדרבנן כהנ"ל כנ"ל ועיין היטב בכל מה דכתיבנא: ונ"ל עוד בישוב הרמב"ם די"ל דקרא אשה גרושה מאישה ע"ד דדרש ר"א במתניתן יבמות ציד ולא מאיש שאינה אישה וכגון שקדשה בשיור ונתקדשה לאחר ופקעו קדושין של ראשון ממילא וגרושה היא מבעלה ויוצאת ממנו לגמרי וכבר כתבנו דגרושה לאו דוקא בגט מקרי גרושה וה"א דפסולה לכהונה קמ"ל דוקא כשגרשה היא מאשה שהוא גרשה אבל לא שאינה אישה שמה השני התיר' ע"י קדושין ואין זה חספא ורב דלא דרש הכי דס"ל דשיור בקדושין לא מהני אבל למ"ד דמהני נ"ל כך ולא מכח ריח הגט דפוסל ולהלכתא דפסק הרמב"ם דשיור בקדושין הוא ספק ממילא גם הא דריח הגט פוסל הוא בספק שמא קדושין שיור מהני ויש למדרש קראי כמ"ש וכיון דספיקא הוא אין בו רק איסור דרבנן וע"ד שכתבתי בסמוך ועיין. ולקמן בביאור שיטות הפוסקים נכתב עוד תי' מרווח יותר אי"ה ועיין לח"מ שנתקשה למה לא כ' הרמב"ם בהלכ' יבום ספק באשת ב' מתים. ואלו ראה מ"ש הרשב"א כאן דאביי אמר דינו למ"ד אפשר לצמצם וכי כן לפי דקיי"ל א"א לצמצם ל"ש כלל הך דינא דאביי לענין אשת ב' מתים והוא פשוט: בעי אביי אמר לה חוץ מראובן ושמעון וכו' הרמב"ן בספר הזכות כ' דאיבעי' בין לרבנן בין לר"א דוקא בנתינה ראשונה קודם שנתן אמר חוץ וחזר ואמר. אבל אם כבר נתן וחזר ונוטלו לא מבעי' לר"א דכבר קנאתה שנתגרשה מאלו שהתיר' הוי כשטר שנמחל שיעבודו שאין חוזר ונותן לה להתירה לאלו שאמר חוץ. גם לרבנן דלא פעל בנתינה ראשונה מ"מ כשחוזר וניתנה לה לא מצרפי' דבריו ראשונים עם דבריו האחרונים שאמר לראובן ושמעון והאיבעי' רק בנתינה ראשונה. והראב"ד חולק עליו בתרתי דודאי לרבנן האיבעי' גם בנתינה שני'. אף לר"א מהני נתינה שני' שהתיר' לכ"ע ועיין ט"ז סי' קל"ז פירושו ברא"ש שהעלה דס"ל לרא"ש לר"א מהני חזר ונתנה להתיר מה דאמר אבל לומר רק שראובן ושמעון ל"מ גם לרבנן רק בנתינה ראשונה היינו דבהא ספיקו' אביי אבל בנתינה שני' ל"מ. ועיין בית מאיר שכ' דלא תהני לרבנן בנתינה שני' לא מוכח מרא"ש. ואלו ראו שיטות רמב"ן וראב"ד לא כ' מ"ש ודברי הה"מ ברמב"ם בנתינה שני' לא מוכרחים ועיין עוד. וכבר כתבתי לעיל במתני' דמוכח מדלא קתני במתני' כיצד יעשה יאמר הא"מ לראובן ש"מ דל"מ בנתינה שני' והספק דאביי רק בנתינה ראשונה וצ"ע על הראב"ד:
פ"ג ע"א מתנה מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה' וכו' הקשה הרשב"א משמע דאי אמר הכי מקשה שפיר והפוך הוא דקשי' לרבנן למה יהא הגט בטל הא הוי מתנה עמ"ש בתורה והתנאי בטל ומעשה קיים. ונ"ל ע"פ ש"ס ב"מ נ"א ע"ב דס"ל לשמואל דמתנה עמ"ש בתורה התנאי בטל בודאי עקר אבל בספק עקר לא וכן הוא ריש מכות בע"מ שלא תשמטני שביעית דספק עקר ע"ש ולדידי' גם כאן שספק עקר שמא יהי' לו בנים לאחוה ואינו עוקר בודאי הגם כל תנאו ע"כ כשלא יהי' לו אחים דבלא"ה לא צ"ל ולא תנשא לאחו' בלא"ה אסורה לו משום אשת אח וע"כ כשלא יהי' לו בנים. גם בע"מ שאין אונאו' מתנה כשיהי' בו אונא' ומ"מ מקרי ספק עוקר שמא לא יהי' בו אונא' וכן במתנה ע"מ שלא תשמטנה שביעית שמא יפרע לו קודם הגם שתנאו לעקור כשיהי' בו וש"ס הכא הכי קאמר מי קאמר לי' לא סגי וגם אי נימא כשמואל לא א"ש ועיין:
ועוד נ"ל ליישב הנה תוס' ר"פ אע"פ גבי קדשה ע"מ שאין לך שאר וכו' הקשה כיון שהוא אינו רוצה באופן אחר איך נימא אינו התנאי בטל ותי' כיון דכל תנאי חידוש הוא דאתי דיבור ומבטל מעשה לולי תנאי ב"ג וב"ר צריך דומיא ע"ש. ולפ"ז י"ל במתנה ע"מ שלא תנשא בחיי' לשיטת תוס' דא"א שיבטל הגט כלל דאחר שנתבטל ממילא איך כאן נשואין הדר נתקיים התנאי ואין הגט בטל בתנאי כה"ג לא צריך למילף מתנאי ב"ג וב"ר דהא לא יתבטל המעשה ע"י תנאי של פה הגם דמשו"ה לא נתבטל דכשנישאת הגט בטל. וממילא הנשואין בטילי' ולא נשא' מ"מ סוף כ"ס יהי' המעשה קיים כה"ג מעצמינו בלי ב"ג וב"ר ידענו דמהני וגם במתנה עמ"ש בתורה מהני כנ"ל. אלא ע"כ הא צ"ל לתוס' דמתנה שלא תנשאי גם על לאחר מיתו התנה וא"כ הדר קשי' האיך קאמר מי קאמר שתנשאי לאחוה כשכן התנה התנאי בטל דהא אפשר לבטל המעשה אח"מ וכן לרמב"ן דשלא תנשאי דרך נשואין ג"כ קשי' לכן צריך אני להוסיף דברים דהא דאמדינן דעתו לתוס' על לאח"מ ג"כ ולרמב"ן דרך נשואין היינו בסתמא הקפיד על כן זה. אבל כשמתנה עמ"ש בתורה אם בכל תנאו באופן שאפשר שיתבטל המעשה ממילא יהי' תנאו בטל ומעשה קיים אנן סהדי דניחא לי' בתנאו בחייו דוקא נשואין ממש: דתפסת מרובה לא תפסת וכל המוסיף גורע והא רוצה כתנאו ואם יתנה כ"כ יהי' תנאו בטל לגמרי ניחא לי' ביותר לתפיס במעוטו רק בחייו ודוקא נשואי' ממש שאפשר להתנות בו והא"ש דקאמר ש"ס מי קאמר אבל אי הוי אמר כן הוי התנאי קיים כמ"ש ור"ע דמקשה לקמן ונשאת לזה נמצא הגט בטל היינו כיון דאפשר לו להתנות גם לאח"מ ולרמב"ן בדרך נשואין לסתמא כפירושו שהתנה כן וסתימת דבריו כן משמע ומשום דעי"ז אינו גט לר"ע ל"א דכוונתו רק בחייו או נשואי' ממש דלא איכפת לי' בקיומו של גט אלא שמקפיד בתנאו וכיון שיש לו בסתמא קפידא גם לאח"מ וגם בדרך נשואין לרמב"ן משום שעי"ז יתבטל הגט אינו ממעט התנאו יהי' הגט בטל והוא רוצה בהקפדתו כנ"ל ועיין כי נ"ל ויש בזה הוא נכון:
אלא גורם לעקור דבר מה"ת הקשה הרשב"א מ"ש בע"מ שתאכל ב"ח דגט קיים הגם שגורם לעקור דבר מה"ת ונכנס לחלק בדברים ולבסוף הניח בל"ע ולולי דברי קדשו הי' נ"ל לחלק [עיי' בתשו' המחבר אה"ע סי' צ"ד בסופו ד"ה ואמאי דאמרו עיי"ש]:
אלא מעתה ב"א לא ישא וכו' היינו פרכא ובירושלמי דחי תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ובש"ס דילן לא דחה ועיין רשב"א. ולפע"ד נראה להשוות התלמודים בשנפרש כוונת ירושלמי תמן:
התורה אסרה ורשב"א נדחק דלדבריו עדיין מ"ש למה לו לישא בת אחיו כיון שאפשר לבוא לביטול מצוה מתנאי דגירושין רחוק הרבה יותר וקרי לי' עוקר. והנ"ל בכוונת ירושלמי דתחילה על קושי' דלתני לר"א י"ו נשים כשאמר חוץ מזה ותירץ תמן התירה אסרה הכא הוא אסרה ומפרש תוס' לעיל ד"ה אפילו בסופו תמן התורה אסרה ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי' באדם אלא שהתורה אסרה אבל בא"א האיסור תלוי' במגרש שאם ירצה להתירה קודם שמת אחיו ע"ש י"ל כוונת תוס' דאחות אשתו שהתירה אסרה עליו ואין לה שום היתר אין כאן מצות יבום כלל מיד משעת נשואין לא נזקקה לאחיו של זה ולכן פוטרת צרתה ג"כ אבל בא"א כאן שבכל שעה אפשר לו לגרשה ותהי' ביבום וקודם מותו עדיין יוכל לגרשה איכא מצות יבום שהבעל מעכב ע"י שלא גרשה ובכה"ג אינה פוטרת צרתה ולא דמי' לאחות אשתו ולאינך דחשיב כנ"ל פירושו. ועד"ז דחי ג"כ פרכי א"כ בת אחיו לא ישא כאן התורה אסרתה וכו' כוונתו ג"כ כהנ"ל במקום שהתורה אסרתה מיד בשעת נשואין בת אחותי לא הי' מצות יבום וזיקוק ליבם כיון שאסורה וקיימ' עליו ונישא ב"א לא מבטל המצוה שאין כאן מצוה כלל מעיקרא משא"כ הכא הוא אסרה ויש בידה לגרשה ואיכא מצות יבום שאפשר ביבום כשמגרשה רק שמעכב ואינו מגרשה הוא גורם לעקור המצוה ע"י מניעת גירושין וע"י תנאו דמעיקרא ודחי' ירושלמי דחי' גמורה ונצחי' הוא. ואומר מעתה בישוב התלמודים דלמעיין בירושלמי קאי ר"ט על חוץ ול"ל פקע' לר"ט וכן מביאו הרשב"א ובמכתב מאלי' כ' מעצמו דירושלמי על חוץ קאי ולא עיין בירושלמי דכן מפורש ושפיר דחי כיון שבידו לגרשה איכא כאן מצוה ועקירה אבל בש"ס דילן מתרץ דר"ט ע"כ בע"מ קאי וכתשובת הרא"ש שכבר הבאנום לעיל דבע"מ שלא תנשאי ל"מ ביטול תנאי וגם ל"מ נתינת גט מחדש עד שיקדשה שני' ויגרשה והיינו אי כשתנשא לזה שהתנה עליו ממילא גט ראשון בטל ע"י ביטול התנאי עיין תשובת מהרי"ט סי' מ"ח מ"ט כ' ועיין מכתב מאלי' ולפ"ז מיד כשנשאו זה אין כאן מצות יבום שא"א לבטל התנאי רק כשיחזור ויקדשה ולמהרי"ו כשיגרשה שני' ויתבטל הג"ר ע"י תנאי ואז ממילא יהי' קדושין של שני בטלים ואין כאן יבום ובכל אופן א"א שיהי' כאן מצות יבום ואינו עוקר דומי' דבת אחיו וזהו שהשיב רבא א"כ ב"א לא ישא וע"כ כיון שא"א לא חל המצוה ולאו עוקר הוא כן במתנה ע"מ שלא תנשאי ואין כאן מחלוקת בין התלמודים כלל כי כל א' הולך לדרכו במה דאיירי הנ"ל והוא והוא ברור ואמיתי' לפע"ד: וארווח לן בזה ליישב מה דנתקשה מהרמשי"ף ז"ל איך ס"ד לומר דבחוץ מקשה ר"ט הא בע"מ בודאי קשה אדמקשה לר"א חוץ יקשה לרבנן בע"מ ונדחק כיון שלרבנן אינו מפורש ולפמ"ש א"ש במרווח די"ל דלכן הקשה בחוץ ולא בע"מ גם לרבנן משום פרכ' רבא א"כ ב"א לא ישא ואין זה עקירה. ותשובה זו אינה רק בע"מ ולא בחוץ כמ"ש ולכן הקשה רק על חוץ לר"א והקשה ש"ס הא מדה ר"א דפקעה וע"כ דר"ט מקשה מע"מ לר"א ולא אסיק דחי' רבא א"כ ב"א והיינו פרכ' דרבא וא"ש:
דתני' ומודה ר"א במגרש אשתו וכו' ונשאת לאחר ונתארמלה ונתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו כתב רש"י מאחר שנשאת לאחר נתגרשה מאישות הראשון לגמרי, נראה דס"ל לרש"י דע"י נשואין נתקה ותוס' כ' מפורש יותר וטעמא כיון דנשאת זה שהותרה לו נתרוקן לו כל האישות וכ"כ ברשב"א נראה דס"ל ובאו לאפוקי דלא נימא דע"י מיתה וגירושין של השני פקעו והותרו קדושי' של ראשון דלא מסתבר לרש"י ותוס' ורשב"א דמיתה וגירושין שמתיר קדושין של שני מתיר ג"כ של ראשון אלא ע"י שהורק כחו של ראשון לשל שני פקעו לגמרי ונתרוקן לו כל האישו' והא דקתני נתארמלה ונתגרשה משום דאז שעת היתר לאותו שנאסרה וצ"ל דרשב"א פליג האיך מצינו שזה אוסר וזה מתיר הגם דממילא אתי' ע"י נשואו נתרוקן לו האישות וע"י שמכניסו לרשותו ואוסרה לכ"ע בקדושיו פקעו של ראשון גם הא לא ניחא לרשב"א מסברא שזה אוסר וזה יתיר ע"י מעשה קדושיו והכניסה לרשותו. והצל"ע דירושלמי לא הי' לפניו בריי' דמודה אלא דמכח קושי' ר"ט מסיק דר"א ס"ל ע"כ פקעו ואמר ה"מ מיתה מתיר אבל נשואין לא ומפרש המפרש נשואין ר"ל ע"י גירושין לא ואי נשואין מתיר מ"ש מיתה מ"ש גירושין וע"כ דס"ל דלאו בשעת נשואין פקעו רק בשעת מיתה ואמר דלא מוכח מר"א אלא מיתה מכח קושי' ר"ט אבל גירושין לא מוכח. ובאמת נ"ל לפרש יותר נכון בירושלמי דפי' המפרש דחוץ ורחוק נשואי גירושין, גירושין הול"ל ונ"ל דאתי לאפוקי דלא נימא נשואין מתיר לכן אמר ה"מ מיתה אבל נשואין לא כלומר משעת נשואין לאפקעו קדושיו ועכ"פ בין לפי' המפרש בין לפירושי מוכח דלא כרש"י ותוס':
והלום ראיתי בתוספתא דקתני השיב רשב"א על דברי ר"א נשאת לאחר וגירשה ואמר הא"מ לכ"א איך זה אוסר וזה מתיר מדלא הקשה נשאת לאחר ומת אף זה אוסר והא מודה ר"א בנתארמלה ונתגרשה קתני ונתארמלה קתני תחילה ולמה שביק נתארמלה והקשה עליו מנתגרשה ש"מ דלאו נשואיו מתיר רק מיתה וגירושין ולרשב"א הי' ניחא ממיתה ומגירושין הוי קשי' לי' ולכן האריך ונשאת ונתגרשה ועכ"פ מוכח דלאו נשואיו מתירי' לר"א רק מיתה וגירושין דלא כרש"י ותוס' וצע"ג:
והנה טרחתי ויגעתי להבין דעת קדושי' ומצאתי בשנבין טעמא דרשב"א דאינו חולק על גירושין ולא במיתה דס"ל גירושין דבא ע"י מעשה שלו שמתיר אותה מאגד דאגידא בי' יהי' פועל לכרות ולהתיר אגד של ראשון אין זה סברא שזה אוסר וזה מתיר ע"י מעשה שלו וש"ס רצה להביא דמיוני שזה אוסר וזה מתיר ע"י מעשה שלו ודחה כולם עד שלא מצא דמיון לו וכ"ז בגירושין שהוא ע"י מעשה שלו שבא להתיר ע"י גט ואמירתו הא"מ וכוונתו ורצונו להתיר אבל מיתה שממילא אתי' והתורה מתיר אסורים יחד ע"י מיתה לא רחוק כ"כ בעיני רשב"א שהותר גם קדושין של ראשון ופקעו עם של שני יחד ואין זה תמי' זה אוסר אינו מתיר רק ממילא בא כנ"ל:
וכן סברת ירושלמי דלא הי' לפניו שום בריי' דמודה ר"א רק מהכרח מכח קושי' ר"ט ואמר ה"מ מיתה אבל נשואין לא ולפי' המפרש היינו גירושין ויש חילוק רב בין גירושין למיתה כמ"ש ולפמ"ש אני בכוונת ירושלמי דנשואין אין מתירין משום דע"י מעשה בא שמקדשה ועי"ז ינתק קשר של ראשון זה לא ס"ל אבל מיתה דממילא אתי' ס"ל דנתקו ומכיון דנשואין לא דנשואין אין מתירין כ"ש גירושין דאין מתירין דרחוק יותר מן הנשואין דבנשואין י"ל דע"י מעשה קדושין ונשואין ממילא נכנסה כולם לרשותו ואין הוא המתיר בכוונתו אדרבא הוא לאוסרה בא אלא שכיון שבא ע"י מעשה לא ס"ל לירושלמי שינתק עי"ז קדושי ראשין כ"ש בגירושין ולכן אמר דוקא מיתה ול"א מיתה וגירושין אבל נשואין לא ולהנ"ל א"ש דאמר מיתה דוקא אבל נשואין לא קו"ח דגירושין לא:
ואיכא כאן ג' דברים זה למטה מזה מיתה מסתבר יותר מכל דמתיר שבא מאיליו משמים, למטה ממנו נשואין שבא ע"י מעשה ב"א, למטה ממנו גירושי' דבעי שיכווין להתיר ע"י מעשה שלו ואמירתו הא"מ. והנה בבריי' מודה ר"א בנתארמלה ונתגרשה לא זו אף זו לא מבעי' נתארמלה דמיתה מתיר אפילו נתגרשה מותרת. וצ"ל דגירושין מתירין וע"ז כ' תוס' ורש"י דלא צ"ל דס"ל לר"א דגירושין מתירין אלא נקטי' דמסתבר יותר מגירושין דנשואין מתירין. אבל ירושלמי דלא הי' לפני' הברייתא רק מהכרח חידש דס"ל לר"א פקעו שפיר מחלק דוקא מיתה אבל נשואין אין מתירין וכ"ש גירושין ובתוספתא דרשב"א הקשה עליו בנתגרשה ולא בנתארמלה דמיתה ניחא לי' דמתיר אבל בנתגרשה חולק בין אם ס"ל לר"א דגירושין מתירין בין אי ס"ל דנשואין מתירין איך מצינו דזה אוסר וזה מתיר ע"י מעשה שלו ומיושב שטות ראשונים בעז"ה:
ובמאי דכתיבנא מצאני לקיים תירוצו של הרשב"א על קושי' איך מקשה בפשיטות על אי בחוץ הא מודה ר"א אלא בע"מ אי בע"מ פליגו ע"כ דלא שמע ולא ידע הא דמודה ר"א ל"ל בחוץ ול"ל הא דמודה ר"א וכ' דמסתברא מקשה כן והדר דחי הא רשב"א חולק על סברת פקעו. ולפמ"ש א"ש דרשב"א לא פליג רק דנשואין וגירושין אין מתירין אבל במיתה לא פליג ומקשה שפיר לר"ט ממיתה וא"ש ועיין:
עוד י"ל בישוב קושי' רשב"א דידע ש"ס דודאי ר"א אמר דפקעו קדושין של ראשון היכא דמשייר בגט ואי ס"ל חוץ מהני יש נפקותא במשייר ואמר חוץ לפלוני כדקתני בבריי' ואי לא מהני מ"מ הא יש שיור דמהני חוץ מעבד נכרי ושוב נתגייר הנכרי ונשתחרר העבד ובנתיים היתה לאיש אחר ונתארמלה או נתגרשה דפקעה ומותרת לגר ומשוחרר זה וברייתא דנקטה ומודה ר"א באומר הא"מ לכ"א חוץ לפלוני היינו דאתי' דבחוץ פליגי נקטה כלשון זה ולמ"ד בע"מ פליגו ר"א אמרה במשייר נכרי ועבד ואבל לכ"ע אמר ר"א דין דפקעה ושפיר מקשה ש"ס כנ"ל נכון ופשוט. ולקמן יתיישב עוד אי"ה:
היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה. צ"ע גם לרבנן תקשה הרי מודים חוץ לנכרי ועבד ואסורה להם משום א"א בזנות וכשנתגייר ונשתחרר אסורה בנשואין וגם לרבנן ולדנפשי' תיקשי ומצאתי ראיתי בגליון משניות מזקני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל שהקשה כן על ר"ע שעשה קו"ח דתקשי לרבנן בנכרי ועבד וכן קשה מתשובת ר' יהושע וצע"ג:
ועמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו וכו' גם בכאן קשה גם לרבנן תקשי במשייר נכרי ועבד ונתארמלה ונתגרשה ושוב תנשא לנכרי שנתגייר ולעבד שנשתחרה נמצא הגט בטל למפרע דאי ס"ל לרבנן ע"מ הוי שיור אבל נכרי מעבד לא. ולומר דכולי האי ל"ח שישתחרר העבד שיתגייר הנכרי דלא שכיחי כדקאמר ש"ס לקמן. ולפמ"ש תוס' דבשלא תנשאי אין חשש רק אח"מ הבעל דבחיי' א"א שיבטל תנאו והרי שצ"ל שימות או יגרש שני וגם ימות הבעל מיתה דתרי או מיתה דחד וגירושין דחד דל"ש ומ"מ חיישינן ורמב"ן דחה באמת כולי האי חשש רחוק הוא. ולתוס' דחיישי' כולי הא כיון דיש בשום אופן שוב ל"א תורה גט כי האי שאפשר לבוא לידי תקלה כמ"ש רשב"א א"כ כן בנכרי ועבד ואם נאמר מ"מ כיון שעכשיו בשעת גירושין א"א שיהי' תקלה רק בהתחדש מעשה שיחרור וגירות וגם צ"ל ששני ימות או יגרש והב' הראשון ימות כולהו תלתא בהדדי לא חיישינן ורחוק מן המציאות שיתאחדו כל המקראות האלו. ועדיין קשה הא בע"מ ונכרי ועבד אפילו ע"מ שלא תנשאי ותבעלי מודים כמו בחוץ במתני' דלקמן וכיון שאסורה בבעילה בנכרי ועבד כ"ז: שלא נתגייר ונשתחרר יש לחוש שיבעלו באונס ולא צריך לומר שימות הבעל כמובן וקרוב יותר לבוא משלא תנשאי לישראל וצע"ג:
ושיטות תוס' ורמב"ן ובה"ג יתבאר בביאור הפוסקים אי"ה:
דבר אחר הרי הי' זה שנאסרה עליו כהן ונתארמלה לא נמצא' אלמנה אצלו וכו' ופירש"י דילפינן איסורא מאשה גרושה וצל"ע מנ"ל דאסורה לכהן שלא גרשה נגדו והוא מקרא דאינה גרושה אלא מאישה ומ"מ אסורה לכהן דלמא קרא שאסורה לבעל עצמו שהוא כהן אסור להחזירה הגם שלא גירשה רק לעצמו ולא התיר' לשום אדם וה"א שכה"ג לא אסרה התורה לכהן קמ"ל שאסורה לו ודוקא לו שגרשה מעצמו ויש לה שם גרושה וה"ה באמר חוץ מפלוני אסורה לכל כהנים דמהני גירושין אבל באם אמר חוץ מכהן זה מנ"ל דאסורה לו ועיין יבמות צ"ד נ"ד שמפרש ריח הגט שפוסל לכהונה שאסורה לבעל שהוא כהן ובאמת מריף אין דאיק כ"כ דס"ל דלשאר כהנים אינה אסורה די"ל דנקט דרך קצרה דאצ"ל שמת הבעל אח"כ שאסורה לכהן. אבל מ"מ על כ"ע קשי' דלמא דוקא לבעל ולשיטת תוס' דודאי אין גירושין כאלו מאשה מהני מידי ואפילו ליבם מותרת א"כ גם מבעל אינה גרושה לשום דבר ויש לה כל חיובי הבעל עליו ולא שייך לומר לא יקחו דאין לקוחין שני' צריך שנשוא' ועומדת לו כן יש לדחוק. אבל לרש"י דס"ל דגירושין גמורים הם מבעלה ואם תרצה להשאר תחתיו צריך לקוחים גמורים שני' בודאי קשי' וצל"ע: ובמאי אי לימא בע"מ וכו' בתשובת מהרי"ט נתקשה מהר"מ קאסטלאן איך אפשר דר"ע בע"מ קאי כיון שתנשא לכהן זה אח"מ הבעל עברה על התנאי ונתבטל הגט למפרע והא בנתבטל התנאי אינה אסורה לכהן והעלה מכח קושי' זו דין חדש דבתנאי דמעכשיו אסורה לכהן כשנתבטל התנאי ומהרי"ט לא רצה בחדושו ודחה קושיתו עיין בו שהאריך. ולפע"ד כראה דפשוט דקושי' זו אינה לרבנן שבבה"ג דס"ל כל תנאי הוא רק בחיי' ובשלא תנשאי מותרת לו לאח"מ א"ש בחיי' היתה גרושה לכ"ע ולכהן אלמנה שהרי בה"א דס"ל לר"ע בע"מ היא אלמנה לכהן ואם נשאת אח"מ הבעל לא נתבטל התנאי דעל אח"מ לא התנה והיא אלמנה אצלו דאין גירושין לאח"מ ומ"מ אסורה לו משום צד גירושין ולק"מ הרי תוס' ורוב ככל ראשונים ס"ל דגם לאח"מ איכא תנאי בסתמא קשה כהנ"ל ולומר דר"ע הוכיח ממי שהתנה מפורש ע"מ שלא תנשא בחיי' דלכ"ע לא דא"כ הו"ל לר"ע לפרש ולהוסיף על בריי' דקתני סתמא ע"מ של"ת דסתמא גם על לאח"מ. והו"ל לכ"ע לומר הרי זה שנאסרה עליו כהן ואמר ע"מ שלא תנשאי בחיי' אסורה לו קו"ח וקושי' מהרמ"ק חזקה וצ"ע. ובישוב הקושי' נ"ל דהנה הפ"י התעורר למה לי לאסרה על כהן הא בלא"ה אסורה משום גרושה לכהן ולא רצה לומר באופן דלא ידע שגרושה אסורה זה כ"ע יודעים דמפורש בתורה. ונ"ל די"ל משו"ה לא גרשה לכהן שרצה שלא תאמר לכהן זה מחמת גירושין שלו ולאח"מ תהי' מותרת לו וטעי הוא בדין זה דר"ע דסבור הוא כיון שלא גירשה נגדו אין לה דין גרושה נגדו ומותרת לו לאח"מ כדאמרי' לעיל פ' הניזקין טעי בדר"י וכי כן בודאי סתמא שלא תנשאי לכהן סתמא כפירושו דוקא בחייו כיון שכוונתו שתנשא לו לאח"מ ומשו"ה התנה ושייר הכהן הזה. דאי רוצה שלא תנשא גם אח"מ מה לו להתנות כלל ושפיר קאמר ש"ס אי בע"מ של"ת כהבריי' ובמתנה נגד הכהן סתמא דוקא כ"י חיותו התנה ולא צריך ר"ע להוסיף דברים וא"ש: ויש לפקפק דיודע דינו של ר"ע שמ"מ אסורה לכהן והתנה גם על לאח"מ וכוונתו תנאי שלו שיהי' בידה להנשא לכהן לאח"מ מה שהתנה על גם על לאח"מ דאם לא יתנה רק על הימי חיותו תהי' אסורה זה משום צד גירושין של אחרים שבה לכן דעתו להתנות גם על לאח"מ ואם תנשא לכהן לאח"מ יהי' הגט בטל ותהי' מותרת לכהן. אבל כשיתנה רק כל ימי חיותו לא יהי' לה אפשרות לבטל הגט וכה הי' תנאו אם תרצה תנשא לאחר בחייו ושוב אסורה לכהן לעולם דאם תנשא לו לאח"מ ותבטל הגט תהי' חללה ופסולה לכהונה. אבל כשתרצה תשאר ותשב בדד בלי בעל עד מותו ותשא לכהן ויהי' הגט בטל למפרע ומותרת לו עיין. ונ"ל דהתנה כסתמא בכ"מ דמתנה גם על לאח"מ וי"ל עוד לדסוברים דסתמא אינו מתנה רק כ"י חייו בתנאי כה"ג בודאי התנה על לאח"מ דאל"ה למה התנה כשיודע דמ"מ אסורה לכהן ומה לו להתנות כלל וע"כ שתנאו משום אח"מ וכדי שתהי' תוכל לבטל התנאי ותהי' מותרת לכהן זה כהנ"ל:
אלא דמ"מ קושי' מהרמ"ק לק"מ די"ל דכוונת ר"ע בשאינו יודע דיני וסבור הוא שאם יתנה לא לא תהי' אסורה לכהן וע"כ שהתנה רק על כ"י חייו ואין צריך להוסיף על לשון הבריי' ע"מ שלא תנשאי כלום אלא בגוונא דלא ידע איירי ואנו יודעין שאינו יודע דין דר"ע והקשה ש"ס אי בע"מ ואפשר לומר דבע"מ קאי ר"ע כי האי גוונא הא הותר בזנות כנ"ל ועיין בכ"ז: ע"ב. רבא כר' ינאי ס"ל. לא אוכל להבין דצ"ל ע"כ ר"ע ל"ל סברת מ"כ שאני א"כ לפי קושיתו והוכיח שאין זה כריתות למה אמר קרא ואשה גרושה מאישה הא אין הגט מועיל כלל ואין אופן דשיור מהני ע"כ צ"ל איסור כהונה שאני כדקאמר ש"ס לרבנן דר"א וכיון דגם ר"ע צריך להודות א"כ שאני וכל כך אפילו דשיור ל"מ וגט פסול מ"מ אסרה התורה לכהן וקו"ח צ"ל כן לר"א דגט בשיור מהני דתהי' אסורה לכהן זה משו' צד גירושין שבה ולא לישראל דמצות כהונה שאני וליכא קו"ח. בשלמא לדרשא דר' יוחנן מאשה גרושה י"ל ר"ע בעצמו ס"ל מ"כ שאני ואפילו גט ל"מ מידי אסרה התורה לכהן אלא דמקשה לר"א דע"כ ל"ל מ"כ שאני דהא מהכא יליף ועשה קו"ח לדידי' וע"כ דשיור ל"מ ומ"כ שאני. אבל לפי דס"ל לרבא כר' ינאי הלא י"ל ר"א ג"כ ס"ל מ"כ שאני כפרכת רבא וע"כ צ"ל ר"ע ל"ל מ"כ שאני ומשו"ה מקשה וא"כ קשי' גם לדידי' וצלע"ג:
ויש ראי' מזה לרמב"ם דלר' ינאי לא דרשנו כלל קרא דאשה גרושה ואסמכ' הוא. והא דהקשה ר"ע לר"א היינו לר"א דאמר חוץ מכהן זה מהני ובדרך שאלה שאל לו הא לכהן בוודאי אסורה לדידך לא מקרא אלא מסברא חוץ וכי כן קו"ח דראוי שתאסר מכח א"א לכ"א ואין זה כריתות וכה"ג בירושלמי הקשה ר"ע לר"א ועשה קו"ח מאיסור כהונה ולכה"ג מדנפשי' ולא מקרא אלא הא בהא אתה מודה כן בזה. וכיון דמוכח דלר' ינאי ר"ע ל"ל דרשה דאשה גרושה ול"ל מ"כ שאני וכן רבא כר' ינאי ס"ל מנ"ל לעשות פלוגתא בדרש זה לכן פסק הרמב"ם שריח הגט אסמכ' דרבנן הוא כנ"ל נכון וברור דמהכא נפקא לרמב"ם אבל למשמעות הפוסקים דדאוריי' הוא ל"ע כל הנ"ל: רבא כר' ינאי משום זקן א' מתני לה. קושי' תוס' מבוארת תקשי לר"י דהא ר' יוסי אמר נראין דברי ראב"ע מדברי כולן. וע"כ משום פרכת רבא וע"כ כר' ינאי ס"ל וכבר ישבנו קושי' תוס' לעיל. ועוד נ"ל ליישב הנה צ"ע על פרכת ר"ע ועשה קו"ח מכהן מה זה קו"ח לפי דס"ל לר"א דפקע' קדושין ורש"י ותוס' דקדושין ונשואין מתירין א"כ מיד כשתנשא ל"א פקעו קדושין ופקעו איסור וצד אישות של זה שנאסרה עליו ומיתרת בביאה משא"כ לכהן אסורה שהרי גרושה היא לכ"א. וראיתי שכבר הרגיש בזה בהגהות אבני מלואים וכ' דר"ע לשיטתו דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולאו מידי אמר דהא כשתנשא ויפקע צד אישות שוב לא הוי חייבי לאוין ובחייבי לאוין אסורה ועומדת אחר הקדושין ולא תפסי בה קדושין. והנ"ל בקושי' זו עפמ"ש לעיל בישוב קושי' רשב"א הא דמקשה ש"ס בפשיטות לר"ט והא מודה ר"א דלמא ר"ע לא שמע דר"א ס"ל פקע ולעצמו לא ס"ל לר"ע הך סברא וישבנו לעיל דבמיתה ס"ל לש"ס מסברא כן דמיתה מתיר וגם רשב"א לא פליג רק על גירושין ונשואין דבא ע"י מעשה שלו דאין בכח לעשה להתיר משא"כ מיתה ממילא אתי' ע"ש באורך:
ולפ"ז לק"מ על ר"ע דעשה קו"ח ואי משום פקעו י"ל דל"ל פקעו היינו שע"י נשואיו פקעו ושפיר הקשה ולומר פקעו בנשואין מזה אינו מסברא כסברת רשב"א וכל עצמינו לא הקשה לר"ט רק במיתה אבל כאן צ"ל פקעו ע"י נשואין וזה ל"ל והא דמקשה לר"ע אי בחוץ הא פקעו הא י"ל דלא ידע ול"ל ממודה ר"א הא ר"ע אמר נתארמלה ג"כ ובנתארמלה בוודאי סבר' פקע' ומקשה שפיר ובלא"ה כל קושי' זו רק אשגיר' קושי' דלעיל כמ"ש רשב"א ומהרש"א דבלא"ה א"א לומר בחוץ:
אלא לפ"ז לא הי' צריך לומר דרבא כר' ינאי אלא דהיינו פרכא דלפי דלפנינו בבריי' דר"א ס"ל פקעו אפילו בנתארמלה ואי ס"ל פקע' בגירושין ע"כ או משום גירושין וכ"ש דנשואין מתיר כמ"ש כבר לעיל דע"י קדושין יותר מסתבר דפקע' מע"י גירושין וכיון שר"א ע"כ הכי ס"ל היינו פרכא דל"ק לר"א לשיטתו וליכא קו"ח וצ"ע דלא קאמר ש"ס כן ונ"ל דבאמת לפי ספיקות רבא לקמן ונשאר בתיקו דחוץ מזנותיך וחוץ מקדושי שטר מהו ולהך צד דזה הוי שיור לרבנן א"ש להך קו"ח דר"א גם אם נימא דפקעו ע"י שנשאת ל"א מ"מ כ"ז שלא נשאת הרי אסורה לכל בזנות וגם א"א לקדש בביאה דתחילת ביאה באיסור ואי הוי זנות וחוץ משטר או ביאה שיור הוי הוי כאן שיור לכ"ע וגם ר"א ס"ל במשייר לכ"ע מידי דלא מהני וכן קאמר ר"נ לקמן בהיום אי את אשתי דעד כאן לא אמר ר"א אלא דמאן דשרי שרי לעולם וכו' וכן במגרש רק מאישה לרש"י דמהני משום דנגדו שמגרש בענין חיובי הבעל וזקיקת היבם לא משייר מיד' אבל להתיר במרצת למי שמתיר לאסור קדושי ביאה או זנות אי מקרי שיור לרבנן ה"ה לר"א דל"מ אי משייר כן לכ"ע לא ס"ל לר"א דמהני, ולפ"ז קשי' לרבא אי ס"ל פרכ' על תשובת ר"ע משום פקעו ע"כ צ"ל דחוץ דזנות כיון שאינו עוקר אישות וכן חוץ מא' מדרכי הקנין לא הוי שיור שאפשר בדרכים אחרים דאל"ה תקשי לר"א קושי' ר"ע ומדלא פשיט מזה ע"כ דאית לי' לרבא פרכ' אחרינא משום דמ"כ שאני ושפיר פריך הא ר"א מהכא יליף והוצרך לומר כר' ינאי ס"ל ושפיר נשאר בספיקתו בזנות ובחוץ מקדושי שטר דמר"א לא נפשט וא"ש. והא"ש כ"ז לרבא לשיטתו אבל לר' יוחנן נ"ל דאיכא פרכי דר"א לטעמי' דס"ל פקע' בנשואין באמת לדידי' דזנות וחוץ דקדושי ביאה אינו שיור כלל ושפיר אמר ר"י נראין דברי ראב"ע כנ"ל עיין כי חידוד נכון הוא: