אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק ב גיטין › דף פא.

כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף פא.

דף פ.

מתני' ובית הילל אומרי' אע"פ שנתנו לה ע"ת ולא נעשה התנאי כו' הרי"ף מייתי כאן אבל נתן לה גט ואמר ה"א מגורש' ממני חוץ מכ"א מפסלה לכהונה מקרא דאשה גרושה מאישה בתשוב' מהרי"ט סי' מ"ט וכ' הקשה מ"ש מגרש חוץ דאין הגט מהני מה"ת ואיכא ריח הגט ומ"ש במגרש על תנאי ולא נתקיי' התנאי' דמותר' לכהונה. ולפע"ד הדבר פשוט דבמגרש חוץ הוא רוצה בגירושין לכהפ"ח מעצמו וגרוש' הלב היא רק מן התורה גט כזה ל"מ כיון שמשייר ואין זה כריתות מ"מ לכהונה נפסלה משו' דעתו ונתינה שלו לגירושין. אבל במגרש על תנאי ולא נתקיי' התנאי גם רצונו לא הי' לגרש רק בקיומא של תנאי וכשלא נתקיי' התנאי גם לפי דעתו ורצונו אינה מגרשה ולכן אפי' ריח הגט אין כאן מעיקרא כנ"ל נכון ופשוט מאוד: ועיין שם במהרי"ט דמהר"מ קאסטלאן יצא לחדש דבתנאי דמעכשיו נפסלה מן הכהונה והעלה כן מכח קושי' מלקמן סוגי' דחוץ אלימא בע"מ עיי"ש. ועיין בהגה' זקיני זצ"ל שנתקשה בזה. ולקמן בסוגי' וישבנו הקושי' באורך. ומ"מ יש קצת משמעו' מדאמרו ב"ה ולא נעשה התנאי ולא אמר ולא נתקיי' התנאי יש להוכיח קצת דדווקא בתנאי דתלי' בקו' עשה שתיתן וכדומה דמחוסר מעשה קיום התנאי הגם דבקיו' התנאי ונעשה מעשה מגורש' למפרע מ"מ כל שלבסוף לא נעשה מעשה אפי' ריח הגט אין כאן. אבל בתנאי דשוא"ת שהגט מתחיל מיד ולא מחוסר מעשה וביטולו הוא ע"י מעשה אפשר לב"ה ריח גט איכא גם כשלא נתקיים התנאי וע"י מעשה נתבטל הגט. ועיין כעין סברא וחילוק זה בב"ש על תשוב' הרא"ש ובמכתב מאלי':

וכי קרוב לכתיבה נתינה כו' צ"ב בס"ד איך ניחא לי' דחייש לקלא פלוני כ' הרי ל"א נתן כ' בחי' ר"ן דס"ד כיון דלא לחנם הוציא' הקול ע"כ דנתינה קאמרו וקיצר ואני אפרש כדמסיק דבדקי' אם קרו לכתיבה נתינה עכצ"ל דל"ל הך סברא מדהוציא הקול ע"כ דמכווני לנתינה וצריך בדיק' שפיר מקשה וכי קרו כו' מאי הוי ומתרץ כיון דאיכא דקרו כו' היינו היכא דכולם לא קוראי' לנתינה כתיב' ל"א משו' הך סברא דנתינה קאמרו. אבל כיון דאיכא דקראו אמרי' וודאי אלו מוצאי קול נתינה קאמרו דלא לחנם הוציאו כצ"ל לחי' ר"ן ולמ"ש סביב הרי"ף ועיין:

והנה הרמב"ם לא כ' הא דצריך בדיקה אי קראו לנתינה כתובה ותמה הר"ן למה ועיין ב"ח (א"ה עיין מה ששייך לסוגי' זו בדברי המחבר בסוגי' דאמתלא שלהי גיטין:

דורות ראשוני' ב"ש כו' ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהקשה הא ב"ה ל"ל כב"ש וגם מה ענין ב"ש לדר' דוסא ב' ענני' הם והעלה דטעמא דב"ש לאו משום ריח הגט אלא דלשיטתו דלא יגרש אא"כ מצא ערות דבר וכשכותב גט מסתמא ראה בה פריצות ושוב נמלך לגרש כי לא נתברר עד שאסורה עליו מ"מ נפסלה לכהונה משום מעלת כהונה אבל לב"ה דמגרש משו' מקדיח תבשילו לא נפסלה לכהונה ואי הי' ס"ל ב"ה כב"ש ג"כ הי' מחמיר משום יחוסי ומעלת כהונה והיינו לא כדורו' ראשוני' ב"ש והוא מענין א' דב"ש מחמיר כ"כ ור' דוסא מקיל כ"כ וגם ב"ה מודה לב"ש לפי שיטתו של ב"ש אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י זכותו הרב יגן בעדינו עדי עד:

מתני' המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרי' כו' בירושלמי ומובא בתוס' לעיל ע"ט ע"ב דיה ב"ש דב"ש וב"ה לשיטתי' אזלו לעיל וכאן דלב"ש לא יגרש אלא א"כ מצא ע"ד מאוסה הוא לו ול"ח שיבוא עלי' משא"כ לב"ה עיין בפני' בירושלמי כאן ועיין בית מאיר סי' קכ"ח שנתקשה בדברי ירושלמי אלו כי במציאו' פליגו הא גם לב"ה איכא כשמגרשה משום ד"ע וגם לב"ש איכא שעבר וגירשה שלא משום ע"ד וכ' דכוונ' ירושלמי דלב"ש מסתמא מגרש משום דבר ערוה ולב"ה סתם גירושין משום שלא מצא' חן עיין בו ואני אוסי' ואפרש דלב"ש גם אם נתגלה לנו אח"כ שלא גרשה משו' דבר ערוה ויש לחשוד שבא עלי' לשם קדושי' מ"מ כיון שבשע' שלן והתיחד עמה לא הי' עידי ביאה דסבורי' מסתמא משו' ד"ע גרשה ומאוסה היא לו וכיון דליכא עדי' בשע' היחוד שיהי' עידי ביא' גם כשנודע אח"כ שלא מאוסה לו שלא גרשה משום ד"ע ואם באמ' בא עלי' ואפי' שניהם מודי' מ"מ ליכא קדושי' ולב"ה דמסתמא לאו משום ד"ע גרשה עידי יחוד הן עידי ביאה אבל כשנודע אח"כ שמשו' ד"ע גירשה ליכא משום קדושי' דוודאי לא בא עלי' ומתני' שלא משום ד"ע גרשה כנ"ל לבאר ועיין:

אלא עוד הקשה בבית מאיר כיון דלב"ש אסורה לו למה אמר בירושלמי דמאוסה לו ל"ח שבא עלי' הול"ל כיון שאסורה לו ועיין מ"ש. ולכן נלפע"ד בכוונת ירושלמי דוודאי לא איירי מתני בין לב"ש בין לב"ה בגרשה מחמת דבר ערוה אלא שגרשה משום איזהו דבר ולב"ש בעבר וגרשה אלא לב"ש כיון דלב"ש דאסור לגרש והוא עבר וגירש בוודאי בשביל דבר מה דליכא קפידא כ"כ לא הי' מגרש באיסור וע"כ שיש לו עלי' דבר הקפדה שא"א לו לסבול ומאוסה לו ל"ח שנתרצה ונתפייס בקל ובא עלי' וגם באופן ששני' רוצי' דמותר לגרש לב"ש מ"מ כיון שנתרצי' הוא ואתתא בכ"ד ניחא לה וגירושין קשין לה מסתמא הי' ביניהם פירוד לבבות וא"א להם להיות יחד לא בקל יתרצו ויתפייסו לכן ל"ח שבא עלי' אבל לב"ה דמותר לו לגרשה בע"כ דידה על ענין קטן מקדיח תבשילו וכדומה חיישי' כשלן עמה ואש בכעור' נתרצה לה בקל כנ"ל בכוונת ירושלמי ומיושבי' כל הקושיות במרווח ועיין ח"ס א"ע סי' שנדחק ג"כ בכוונת ירושלמי ומ"ש נכון לפע"ד:

ומודי' בנתגרשה מן האירוסין א"צ ממנו ג"ש. צל"ע לפי ירושלמי הנ"ל ולפי שיטת הרשד"ם שבא"ל פ"י מגירושין דבארוסה גם לב"ש יוכל לגרשה משום ל"ת חן וכדומה א"כ י"ל איפכא בארוסה גם לב"ש צריכה ג"ש דלא מאוסה בעיניו ומודה לב"ה אלא דכיון דבארוסה דאין לבי גס בה לא צריכה ג"ש ה"ה לב"ש אבל לשון מודים היינו ב"ה לב"ש ל"ש דמנ"ל דלב"ש בארוסה א"צ ג"ש לולי סברת שאין לבו גס בה ובארוס' שניה' שווי' ולא שייך מודים ועיין במשנה שבמשניות עדיות דלא קתני מודים וא"כ א"ש אלא במשנה בירושלמי קתני ומודים קשי' כהנ"ל. עוד יותר קשי' לי לפמ"ש הרשב"א בארוסה כשיודעים דגייסו אהדדי לא קמודי ב"ה דארוסה כזו כנשוא' א"כ למה לא קתני איפכא ומודים ב"ש לב"ה בארוסה כשגייסו אהדדי דצריכה ג"ש דלא שייך מאוסה וצל"ע:

עיין רשב"א לעיל ע"ט שכ' מדלא קתני במתני' לעיל אבל בארוסה מודים כהכא מוכח דגם בארוסה איכא גט ישן עיין בו מלתא בטעמא. ולולי דבריו הי' נ"ל עוד לחלק בין מתני' דהכא לדעיל דהכא קתני ולנה עמו בפונדקי משמע שבמקרה באו יחד בפונדקי ולא במכווין התיחדו לכן ל"ח רק בנשוא' שמכבר לבו גס בה וביותר ולא בארוסה שאין לבו גס בה כ"כ אבל לעיל ע"ט איזהו גט ישן כל שנתיחדה עמו היינו שנתיחדה עמו במכווין לכן כיוון דחזי' קרבות ופריצות שנתיחדו מתחלה חיישי' ביותר אפי' בארוסה כנ"ל ועיין תוס' לעיל ע"ג ע"ב ד"ה ראוה שנתיחדה עמה כו' דהרגיש שיש לחלק בין נתיחדה עמו ללנה עמו בפונדקי והיינו כהנ"ל אלא דש"ס שם מדמה להדדי לנה עמו לנתיחדה דהא אמר ר"י דלא כמאן ועיי"ש בחידושיו מ"ש מנ"ל לש"ס באמת בפשיטו' דלא כמאן דלמא בנתיחדה מודה עיי"ש מ"מ לחלק במתני' בין דהכא לדעיל בגט ישן א"כ מ"ש ועיין. ואפשר דרשב"א לא רצה בזה משום לשון מתני' איזהו גט ישן כל שנתיחדה משמע כל שנתיחדה אפי' לא נכנסו תחלה להתיחד ובזה א"ש לשון כל דבדיוק נקיט הכי ומ"מ לדינא יש לעיין די"ל דהכא במתני' דמחלק בין ארוסה לנשואי' דווקא בלנה עמו בפונדקי במקר' אבל נתיחדו עמה במכווין הוי כגייסו תחלה אלא דאין נרא' כן משמעות וסתימ' הפוסקים וכן הרמב"ם שמחלק בנתיחד עמה בין נשוא' לארוסה משמע כל שכיחד אפי' במכווין מדלא קפיד להעתיק לשון מתניתין ולנה עמו בפונדקי משמע דלא נחתו לחלק כהנ"ל ומ"מ צ"ע מנ"ל בפשיטות כן וע"פ חלוקי הי' נכון דבדיוק נקטה מתני' נכנס' עמה בפונדקי משום סיפא דארוסה וצ"ע:

ע"ב. דבית שמאי סוברים אא"ע בעילתו בעילת זנות כ' תוס' דהא דיבמו' דשם איכא הוכח' מדאירסה דרוצה דרך נשואי' משא"כ הכא ולתי' זה כל דליכא הוכח' ל"ש לב"ש א"א בע"ז אבל בתוס' יבמות כ' איפכא דהכא איכה הוכחה דעושה כ"ז מדגרשה משא"כ בכ"מ דליכא הוכחה ס"ל א"א ב"ז עיי"ש ולפמ"ש רש"י שם דטעמא דאין ממאני' נשואו' דא"א ב"ז ולא הועילו בתקנת' דאין מי שירצה לישא קטנה לק"מ בלא"ה דוודאי נוח לכל לישא גדולה מלישא קטנה להכניס עצמו בבעילת זנות כשתמאן אבל כאן וכן בכ"מ מי שבא על אשה לומר שבוודאי לא עשה בע"ז ל"ל לב"ש כיון דיצרו תוקפו בועל בזנות ולא דמי כלל לשם והוא פשוט ועיין:

ועיין רשב"א שכ' בישוב קושי' מב"ש דיבמות דהכא ב"ש לטעמו דלא יגרש כוי מאוסה הוא לו אינו מתפייס להחזירה נראה כוונתו:

הגם לר"י בראוה' שנבעלה חזינן דלא מאוסה לו היינו שיצרו תוקפו לשע' ובא עלי' אבל להחזירה שתהי' אשתו ויהי' עמה בכפיפה אחת לא חיישי' לקדושין ולפמ"ש לעיל במתני' בכוונת ירושלמי דלב"ש אמרי' מכיוון שגרשה באיסור מסתמא כדי קצף שקוצף עלי' שעשתה לו דבר עד שחרה אפו כ"כ עד שגרשה שלא כדת של תורה ולא בקל יתפייסו לזה בוודאי א"ש ניהי דאינה מאוסה לו לבעול בזנות להשקיט יצרו ובענין זה דביא' לא מאוסה לו כי לא זינתה תחתיו אבל ל"ח שיקדשה ויחזיר' לו לאשה כיון שלא תדירו אהדרי להיות יחד כנ"ל:

ועיין בב"ש סי' קכ"ח שכ' מדנפשי' בישוב קושי' תוס' ע"ד שכ' הרשב"א אלא דב"ש מצד שאסורה משום סוטה בא עלה ועיין בבית מאיר שם שהשיב עליו דירושלמי לא אמר רק בלא ראו' אבל בראו' שנבעלה הרי חזי' דאינה מאוסה עיין בו. ושני' הב"ש והב"מ לא ראה מ"ש הרשב"א אלא על דברי ב"ש יש לפקפק ודברי הרשב"א א"ש עפ"מ שפרשתים ועיין בכ"ז:

וכשאני לעצמי נ"ל ביישוב קושי' תוס' מהא דיבמות. ואקדים ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהעיר לפי שיטת התשב"ץ שביו"ד בש"ע סס"י קצ"ב דאפי' במחזיר גרושתו בעי' ז' נקיי' משום דם חימוד והא משמעו' מתני' ולנה עמו בפונדקי במקרה בלא שכיוונו ונועדו תחלה לבוא יחד עד שנאמר שקבעו זמן ז' ימים תחלה א"כ יש בביא' זו איסור דדם חימוד ומ"מ אמרי' א"א בב"ז והלא בלא"ה איכא איסור דנדה. ולמ"ש מל"מ הלכה אישו' בשם רדב"ז דכל שעובר איסור נדה תו ליכא חזקה דא"א ב"ז ה"ה בזה וכ' דצ"ל דלא משמע להו אינשי איסורא כ"כ כדם חידוד. ומצאתי ראיתי בתוספ' רע"ק מזקיני מאוה"ג זצ"ל בגליון משניו' שהתעורר ג"כ בזה וכ' דבר זה שתבעו' לנשא דרבנן ובע"ז חמירא ומכ"ש לפמ"ש הה"מ פ"א מאישו' דב"ז דאוריי' לרמב"ם ולכן אמרי' חזקה עיי' בו. ולדברי אבותיי הקדושים זצ"ל אומר אני כי בנקל מיושב קושי' תוס' דמה"ט ל"ל לב"ש הכא אא"ע ב"ז כיון דאיכא איסורא בלא"ה דתבעוה' לינשא לא שייך חזקה דלא יעשה ב"ז וב"ה סבר גם בכה"ג כיון דאיסור זה דתבעו' קיל יותר הדרי' לחזק' דלא יעשה איסור חמור יותר דבע"ז ובהך סברא פליגו אבל בכ"מ דליכא רק משום בע"ז גם ב"ש מודה דאמרי' חזקה כנ"ל נכון:

ובהא ארווח לן ליישב קושי' הרשב"א לעיל ע"ט דלר"י דבלא ראו' ל"ח שבא עלי' ולעיל שם מבואר אפי' בנתיחדה לחוד חיישי' וליכא דפליג על מתני' עיי"ש מה שתי' ועיי' פ"י ד' ע"ג שהרבה לתמוה ולהקשו' על תי' של רשב"א ועיי' בחידושינו ע"ג שישבנו קושי' פ"י על נכון. ולדברינו הסמוכי' י"ל קושי' רשב"א די"ל הא דלא ניחא לר"י דפליגו בלא ראוה שנבעלה כיון דיש איסור דתבעו' לנשא מהיכי תיתי נחוש שנבעלה לו באיסור ניהי בראוה שנבעלה ועברו איסור זה ס"ל לב"ה חזקה דלא עשה בע"ז היינו משום דעבר על איסור קל לא נחשדהו על חמור ממנו דבע"ז וכ"ז כשראינו שנבעלה אבל בלא ראינו ל"א משום אש בנעור' שבאיסור בא עלי' כן סבר' ר"י שבחר לו יותר בב"ש בבריי' ממתני' דס"ל דאפי' לא ראו' שנבעלה חיישי' דאמרי' כיון דלבו גם בה ואש בנעור' הן הן עידי יחוד וביא' כנ"ל והא"ש דלעיל בנתיחד' קוד' גירושין בודאי אינה צריכה ז' נקיי' הגם שהוסכ' ביניהם לגרש מ"מ פשיטא שא"צ ז' נקיים משום תבעו' לנשא. גם ר"י מודה גם בלא ראו' חיישי' שבא עלי' בהיתר גמור כנ"ל והוא ישוב נכון מאוד לקושי' רשב"א:

אלא לפ"ז בארוסה שיש איסור דתבעו' לנשא ככל ארוסה שתבעו להנשא שם לר"י ל"ח שבא עלי' אחר שכ' הגט. ולפמ"ש רשב"א לעיל ע"ט דבמתני' לא מחלק בין ארוסה לנשוא' דשם גם בארוסה הוי גט ישן דחיישי' שבא עלי'. ולפמ"ש לר"י ל"ח בארוסה וי"ל משו"ה לא קתני אבל בארוסה ל"ח דפשיטא כיון דאיכא איסור משום תבעו' והכא במתני' קמ"ל הגם דחיישי' בנשוא' הגם שיש איסור דתבעו' במחזיר גרושתו מ"מ בארוסה ל"ח. ועוד י"ל התם בשנתיחדה עמו היינו במכווין ויש לתלו' שזימנה עצמה מעיקרא לכך והי' ז' נקיי' משא"כ לנה עמו בפונדקי כבר כתבנו לעיל דמשמע במקרה נזדמנו יחד לפונדק א' ועיי' בכ"ז:

וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' שיש להביא ראי' לשיטת תשב"ץ דבמחזיר גרושתו צריך ז' נקיי' דאל"ה מה מקשה ש"ס לר"י מ"ש נשוא' מ"ש ארוסה י"ל בארוסה דאיכא בלא"ה איסור דנדה שוב ל"א אאב"ז משא"כ בנשוא' ליכא איסור אמרי' חזקה אאעב"ז והיינו דקתני במתני' נשוא' לבו גס בה וליכא חימוד אבל בארוסה אין לבו גס בה ואיכא חימוד וממילא איכא איסור וע"כ כתשב"ץ גם במחזיר גרושתו איכא חימוד אלו דבריו הקדושי' בחידושיו ובח"ס א"ע ח"ב ססי' כ"ט איכא טעות סופר ודפוס דמוכח. ולפע"ד משום הא לא ארי' דאם כוונ' מתני' לומר משום גייס ליכא חימוד הול"ל מפני שאין לבה גס בו ולית לה חימוד. ומדאמר שאין לבו גס בה ש"מ מצידו אתינן עלה דאין לבו גס ולא חיישי' שבא עלי' ושפיר מקשה אי ראינו שנבעלה מ"ש ארוסה כו' כנ"ל:

אלא מתני' בשלא ראוה שנבעלה כו' כ' רש"י והא דמצריכי' ג"ש דאמרי' כיון דלבו גס בה ודאי בעל וכ"כ בד"ה הן הן עידי יחוד ודאי אנן סהדי שלו פרשו זה מזה נראה דס"ל דלמתני' בלא ראו' כמו לבריי' בראו' דודאי הוא הן הן ע"י וביאה וקדושי' דלא כתשוב' הרא"ש שבטור סי' קמ"ט וכן שיטת הרמב"ם דבנתיחדו ליכא רק קדושין מספק ולא ודאי ועיי' תשובת מימוני ריש הלכה אישו' שכ' מלשון מתני' משמע דליכא ודאי קדושין מדלא קתני מקודשת אלא צריכה גט משמע דאינה ודאי מקודשת ומינה בארוסה אפי' ספק קדושין ליכא ובראו' שנבעלה איכא ודאי אבל בלא ראו' ליכא ודאי אלא קרוב שנבעלה הגם שמהר"מ שבתשובה שם ס"ל כ' שיש ספק לעדי' ליכא קדושי' כלל כמו ספק קרוב לו וכדומה מ"מ בנתיחדו שקרוב שנבעלה הוי קדושין מספק עיי"ש באורך ודוק בברייתא א"ר שב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בלא ראו' שאינה צריכה ג"ש. על מה נחלקו בראו' שנבעלה ב"ש אומרי' אדם עושה ב"ז וב"ה וב"ה אומרי' אאעב"ז ולא מסיים כדמתחיל ב"ש סוברי' א"צ ג"ש וב"ה סוברי' צריכה ג"ש דאא"ע ב"ז. נראה כהנ"ל דבלא ראו' נקיט שא"צ ג"ש לומר דאפי' מספיקא לכ"ע ל"ח וא"צ אפי' גט מספק ובראו' שנבעלה ל"א שצריכה ג"ש דמקדוש' גמורה הוא לב"ה כנ"ל ועיי' עוד:

הן הן ע"י הן הן עידי ביאה עיי' ב"ש בשם ש"ג פ' מ"ש בשניהם מודי' דלא בא עלי' א"צ גט וב"ש תמה למה ומנ"ל הא דהא אמרי' הן הן ע"י ואנן סהדי ועיי' בח"ס חא"ע ח"ב סי' נ"ט שנתקשה הגאון מהר"מ א"ש זצ"ל על תמיה' ב"ש למה לא יאמנו הא בעל שאמר גרשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וניהי דמחמירי' משום דאם איתא דגרשה קלא אית לי' וזה ל"ש באמרו שלא בעל יאומן משום שבידו לגרשה מכאן ולהבא ויפה השיב לו הרב אאמ"ו זצ"ל. ולפע"ד ל"צ לכל זה עפמ"ש הר"ן בקדושין דסוגי' דזה בני דהא דבעל נאמן במגו דבידה לגרשה במקום חזק' א"א ובמגו במקום חזקה מספקא לש"ס ריש ב"ב שאני מגו שהי' יוכל לטעון טענה אחרת בזה מספקא לש"ס אבל בגרשתי נאמן משום שבידו לעשו' כוונתו דאין זה משום מגו אלא כל שבידו נאמן כמו ע"א במקום חזק' שא"נ אבל כל שבידו נאמן דהוי כבעלי' ועיי' חידושי' ריש מכילתין שכתבנו כל דודאי בידו לשנות החזק' מכמו' שהי' וכיון שאמר שעשה כן ויש בידו לשנו' כל שעה כשירצה נאמן שהי' רצונו ועשה עיי"ש שהוצאתי כן מדברי מהרי"ק. ולזה לא דמי' הא דגרשתי שבידו לגרש. משא"כ כאן שלא בעל שאומר נגד חזקה דמסתמא בעל לא נאמינה משום מגו נגד חזקה דל"ש כל שבידו להתירה נאמן שלא בעל כמובן והחילוק רב וברור מאוד:

ובישוב שיטת הש"ע נלפע"ד. עפמ"ש הרשב"א הן הן ע"י צריך שידעו דיש עידי' דאל"ה אמרי' אדם יודע שאין קדושין בלא עידי' וע"כ עשה בעילת זנות. וצ"ל שהם מביני' כי ע"י הן עידי ביאה כי ידעו שבעלה ומקדשה בביאתו לפני עידי יחוד שהן עידי ביאה. וכ"ז כששני' מודי' אח"כ שבעלה או שותקי'. אבל כל שאומרי' שלא כבעלה וסבורי' שנאמין אות' גם שאין אנו מאמיני' דאמרי' אנן סהדי שנבעלה מ"מ הם הרי לא ידעו שעידי יחוד הן עידי ביאה שוב ליכא חזקה אאעב"ז דהרי סבורי' דליכא עידי' על הביאה הוי קדושין בלא עידים לא כיוונו לשם קדושין וליכא חזקה כנ"ל ישוב נכון בעזה"י:

ב"ש אומרי' כ"א הן הן ע"י כו' צ"ב מנ"ל לש"ס בפשיטות דב"ש מה"ט פליגו דלמא מודי' דהן הן עי' כו' אלא דל"ל אאעב"ז כמו דפליג מה"ט לר"י ובריי'. אלא בריי' ס"ל דווקא בראו' פליגו ומתני' אפי' לא ראוהו ס"ל לב"ה דצריכה ג"ש נ"ל דאם בתרתי פליגו ואפי' בראוה דב"ש ס"ל אאב"ז א"כ הדר תיקשי איך קתני עלה דמודי' בארוסה תינח בלא ראוה אבל בראוי מ"ט מודה ב"ה. וע"כ דרישא פלוגתיי' לא אזיל בראו' שנבעלה דבזה גם ב"ה מודה דאאעב"ז ולא פליגו רק בלא ראוה משו' דל"ל הן הן ע"י כו' וא"ש וק"ל:

והנה פסקו רוב ככל ראשוני' כמתני דאפי' לא ראוהו שנבעלה צריכה ג"ש דהן הן ע"י. אלא דרמב"ם כ' בראו' שנבעלה איכא חזקה דאא"ע ב"ז ובחזק' וודאי א"א היא וכ' ב"ש דנתקדשה לאחר ל"צ גט אבל בראו' שנתיחדה לבד ליכא וודאי וכ"א בתשוב' הרא"ש:

וכ' הרמב"ם חזק' דאא"ע ב"ז דווקא בגרושה מנשואין או מן האירוסין אבל בפנוי הבא על הפנוי' לא וכ"ש בבא על שפחתו ונכרי'. והראב"ד הודה לו במקצ' בנכרי' אבל בבא שפחתו שבידו לשחרר אמרי' דלא שביק התירא כו' נראה מדברי הראב"ד דס"ל דאמרי' אא"ע ב"ז כיון שאפשר לעשות בהיתר לא שביק התירא. וכן נראה מלשון הרמב"ם כיון שיש לעשות מצוה דק בלשונו. ועכצ"ל דאיכא חזקה גם עלה דלא תנשה בע"ז. דאל"ה מנ"ל שבידו לעשות בהיתר דלמא לא נתרצי' להתקדש לו עכצ"ל מסתמא גם הוא לא שביק התירא. ולזה צל"ע מ"ש הראב"ד בשפחתו בידו לשחרר אותה ניהי דבידו לשחרר וכי יש בידו שתתרצה להתקדש לו ולומר על שפחתו חזקה של"ת בע"ז זה וודאי רחוק שכ' הראב"ד חזק' על בני' ובנו' ישרבל שלא יעשו בע"ז חוץ כשמוחזקים בפריצות וכי שפחה משו' שנשתחררה עתה בכלל בנות ישראל היא ושפחו' מוחזקות בפריצות. ואפשר דכוונ' הראב"ד שחזקה ששחרר אותה והבן ישראל ופוטר מן החליצה אבל לענין קדושין לא וצל"ע:

ונ"ל דגאוני' שהורו גם בשפחה כן ס"ל דלאו מטעם דלא שביק התירא אתי' עלה אלא משו' חזקה שלא יעשה באיסור ולכן ס"ל בן בשפחה וכ"ש בפנוי' אבל הרמב"ם ס"ל משו' לא שביק התירא לכן בשפחה בוודאי לא דאין בידו שתתרצה לו ואפי' בפנוי הבא על הפנוי' ס"ל דליכא:

חזק' כיון שלא הי' אישות ביניהם וניהי דלו בקל לקדש אתתא שאינו אוסר עצמו אבל גבי דידה לא דבר קל הוא לאסור נפשה שוב ליכא חזקה דלא שביק כו' כנ"ל ועיין:

ועיי' מל"מ שם משמו דרדב"ז כ' שהיא נדה והכניס עצמו לאיסור זה החמור כ"ש דחשוד שיעשה ב"ז. ואין זה ענין למ"ש הב"ש סי' קמ"ט משם ש"ג במחזיר גרושתו דשם כשלא יקדשה ליכא איסור מלקות משא"כ כשיקדשה מוסיף איסור מלקות איך נימא חזק' אאעב"ז ונחשדהו שיקדשה ויעבור באיסור הבא ע"י קדושין. אבל הרדב"ז חידש ד"א שכל שבלא"ה עושה איסור חשוד שיעשה בע"ז. ומל"מ יצא לחלק בין הא למ"ש בהלכ' תמורה וחלוקו לא ידענא ולא אוכל להסביר. ויותר י"ל התם דבור זה שאומר אלו תחת אלו תלי' במחשבה אי לתמורה או לפדיון וכיון שאין לו נפקותא אי לפדיון או לתמורה והכל חד מה לו לעבור באיסור ולכווין דווקא בתמורה לאיסור הגם שאינו מקפיד על האיסור זה בשניי' אחרים מ"מ לא נחשד שיעשה להכעיס. אבל בכאן שנאמר תחת בע"ז בעל לשם קדושין ותהי' לו לאשה זה מעשה חדש שלא בקל אדם עושה עד דס"ל לרמב"ם דל"א כן בפנוי ופנוי' רק כשהי' ביניהם ענין קדישין ונשואין. ולכן כל שבלא"ה עושה איסור בבעילתו וחזי' שיצרו תוקפו ואינו מקפיד באיסור שוב ליכא חזקה דל"י בע"ז כנ"ל לחלק יותר נכון ממ"ש המל"מ במח"כ:

אלא דטעמא ושיטתו של רדב"ז לא ידענא כיון דאנן מצד לא שביק התירא אתי' עלה ואם לא הי' אפשר לו בהיתר הוי אמרינן שעושה ב"ז שיצרו תוקפו אלא כל שיש בידו לעשות בהיתר למה יעשה באיסור וא"כ ניהי שיש איסור נדה חמור מזה ועובר משום שא"א לו בענין אחר בעת שיצרו תוקפו אבל בע"ז למה יעשה במקו' שיוכל להציל נפשו מן האיסור. ועיין ריש חולין גבי חמצן של ע"ע דתלי' בחליפי' הגם שנחשד שעובר בב"י כל שיש בידו למצוא היתר ואפי' חמץ אחה"פ דרבנן לא שביק התירא הגם שעבר בחמץ זה עצמו בב"י. ולרש"י גם ע"י החלפה עושה איסור מ"מ מה שאפשר לו בהיתר קצת עושה. וזה דלא כרדב"ז ומשם ראי' נגדו. חוץ שנאמר דכאן מצד חזקה אתי' עלה ואפי' להקל אם קבלה קדושיו מאחר ל"א ולהחמיר אמרי' גם בזה וצל"ע:

ועיי' ר"ן כתוב' בסוגי' דקדשה ע"ת שכ' הר"ן דחזק' אאעב"ז היינו היכא דכ"ע יודעי' שבעל באי' גנאי הוא לו משא"כ להשהות בלא כתובה לאו כ"ע יודעי' וכן נראה מהראב"ד בהשגו' שכ' חזק' שלא יתפרצו בפני עידים נראה דווקא במקום יודעי' ורואי' לא יפרצו באיסור והענין גנאי וא"כ ניהי שעוברי' איסור נדה זה דבר שאין ידוע. אבל לעשות בעל בעידים לא חשידו כנ"ל לכן שיטתו של הרדב"ז צריך עיונא טובא וחיפוש לדינא: ועיי' הה"מ פ"א מאישות שכ' ראי' דבע"ז דאוריי' מדאמרי' בכ"מ אא"ע ב"ז ובדרבנן בוודאי חשידי הרבה אינשי. נראה דס"ל באיסור דרבנן ל"א חזקה דלא שביק התירא וצ"ע מש"ס ריש חולין בחמצן של ע"ע דאפי' בדרבנן אמרי' לא שביק ולזה עוררני תלמיד א'. והשבתיו שם באיסור דרבנן סמכי' על חזקה דלא שביק הגם דלא אלימא כ"כ בדרבנן. אבל לסמוך על חזק' דאא"ע ב"ז להקל בדאוריי' מחזק' דל"ש התירא בדרבנן דחלושה לא אמרי' לולי דב"ז דאוריי' כן י"ל ובזה י"ל קצת הרדב"ז מסוגי' דשם. ועיין תשובתי סי' ק"ז בענין חזקה דאא"ע ב"ז עיי"ש היטיב. (א"ה היא בתשו' המחבר זצ"ל אה"ע סי' ל"ו עיי"ש בסופו):

מאי טעמא דגנו קרח גזיר' משום כולכם עיין ר"ן שהעלה בתי' א' דכאן לכ"ע משום תנאי דומי' דעד ג' דכשר בקרוב וצ"ע למ"ד לקמן ומתני כשר הדרא קושי' למה כשר בקרובים וצ"ל דרב יוסף דמתני הכי ס"ל כמ"ד לעיל בכל שאומר כולכם משום תנאי ומ"ד לעיל משום עדים ס"ל דשלישי כשר קרוב אלא לתי' ב' של הר"ן דלכ"ע הכא משום תנאי אלא דרוצה שיהי' כמו השלישי עד דרבנן לזה קשה בוודאי לר"י דתני כשר וצ"ע:

ואפשר י"ל דהאי כשר לאפוקי גזלן ועבד וליכא פלוגתא רק בלשון דר"י מתני כשר היינו כהנ"ל ומקשה והתני' קרוב כשר שכשר להעיד בכ"מ ואין נפקותא רק בלשון כצ"ל אבל עיין בפ"י שמקושיתו כראה כי פשיטא מאן דמתני כשר היינו כשר ממש ולזה קשי' על הר"ן כהנ"ל וצל"ע:

ועיין תוספת רע"ק מזקני מאוה"ג הקדוש זצ"ל שכ' לקושי' הר"ן דלחתמו אחר נשואים למ"ד משום תנאי ולמה תצא דלא מפורש בכולכ' אם ע"מ או אם וסתמא תנאי דאם הוא ומה מועיל כשיחתמו אח"כ ולעיל אפי' מכאן ועד עשרה ימים היינו קודם נשואין דווקא אלו דבריו הקדושים זצ"ל ונכוני' המה וש"י זכותו יגן בעדי כי רב הוא:

סליקא חי' פרק הזורק בעזה"י בריך רחמנא ית"ש דסייען עד כאן בזכות אבותיי הקדושים אשר באר"ץ החיים המה וצדקתם עומדת לעד:

פרק המגרש:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה