כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף עח.
והלכתא בכפו'. שיטת הרמב"ם דכפות או ישן כ"א לחוד מהני רק בישן בלא הפו' פסול מדרבנן וכ' הה"מ דהא דכפו' לחוד מהני נפקא לי' לרמב"ם מלעיל כ"א דמסיי' והלכתא בכפו' והא דרבא הכא הכא ע"כ בישן לחוד והא דמקשה ומתרץ הכא היינו דהי' לרבא לגזור ישן אטו ניעור ומתרץ לכתחלה רק בכפו' עיי' בו ובלח"מ הקשה למה לש"ס להביא הא דאמר רבא כל שאלו מהלך ל"ק כו' בפשיטו' הי' לי' לאקשוי' נגזור ישן אטו ניעור ותי' דבלא"ה ה"א עומד ויושב רק מדרבנן וישן אטו ניעור והוא שוכב גזיר' לגזיר' לכן מביא דרבא אמר עומד לא קנה דאוריי' ל"ק קשי' ניגזור אטו ניעור אלו דבריו. וכבר נתקשיתי לעיל כ"א הא גם לענין לענין משתמר שייך הך גזיר' ישן אטו ניעור ולא יהי' משתמר וא"כ עדיין קשה למה לי' להביא הא דרבא להקשו' דחצר מהלכ' היא בלא"ה קשה ניגזר אטו ניעור ופסול מדאוריי' אינו משתמר והעליתי שם ישוב נכון ונקיטנא כאן בקצרה לאשר הוספתי קצת דברי' והוא כי הה"מ נדחק דבכפות לא גזרי' אטו אינו כפות דלא שכיח. ובחי' אאמ"ו זצ"ל ראיתי שכ' שי"ל בישן איכא למגזר טפי דלפעמי' אדם עושה עצמו ישן ואינו ישן ולדידי' נראה עוד בשנחקור במתנמנ' מה דינו. [א"ה עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' כ"ג עיי"ש היטב כל דברי התשו']:
הנה המחבר סי' קל"ט בזורק גט ליד עבדה מביא ב' דיעו' אי כפות לחוד סגי או בעי' ישן ג"כ ובסעי' שלאח"ז בנתן גט ליד עבדו וכ' לה שטר מתנה כ' אם הי' כפו' כשר וכ' הב"ש דתלי' בשיטו' דלעיל דלסוברי' דכפו' לחוד לא מהני צריך גם כאן גם ישן וצל"ע על המחבר דסתם בדין זה וכ' בפשיטו' דכפות מהני וליישב נ"ל:
אקדי' דנ"ל דרמב"ם דס"ל כפו' לחוד מהני והרא"ש דס"ל דבעי' תרתי לשיטתי' אזלו והנה באמ' מפשטו' סוגי' דלעיל כ"א נרא' דכפו' לחוד מהני ותוס' לעיל ורשב"א ור"ן כאן נדחקו דלעיל מפני שלא הקשה רק מחצר מהלכ' מתרץ לי' והלכתא בכפו' וה"ה ישן וזה דוחק גדול דלמה באמ' לא הקשה לו משום חצר שאינה משתמר והרא"ש כאן לא העלה כלל לקושי' מדלעיל וראי' מב"ק ומב"מ עיי' ש"מ שדחוי' מעיקרא אבל מלעיל קשי' ונ"ל דרא"ש לטעמי' דנקיט להלכתא כר"פ דדע' אחר' מקנה שאני י"ל לעיל משום דעת אחר' מקנה ולא צריך ישן שיהי' משתמר לדעתו דמצד שליחות אתי' עלה דהא מרצונה גרשה כמ"ש תוס' שם אלא דכ' דגם משו' שליחו' בעי' דומי' דיד לדבר זה שלא יהי' מהלך אבל ישן משום משתמר לא בעי כל שדע' אחר' מקנה לה שוב מצאתי ראיתי שכ"כ פ"י לעיל אלא דרמב"ם דפסק דלא כר"פ בב"מ שם דגם בדע' אחר' מקנה בעי משתמר לדעתה הוקשה לו שפיר סוגי' דלעיל והוכיח משם דכפו' לחוד מהני כנ"ל:
ולפ"ז הך דינא אי כפו' לחוד מהני במגרש בע"כ לא נרצה לדחוק בדוחק שדחיק תוס' ורשב"א בסוגי' דלעיל כ"א תלי' אי בדע' אחרת ל"צ משתמר לדעתו של הקונה או צריך ולכן מביא המחבר ב' דיעות בנותן גט ליד עבדה אי סגי בכפות כרמב"ם או דווקא ישן כרא"ש אבל בסעי' שאחריו במגרש מרצונה שנתן ביד עבדה כ' דכפות מהני דממ"נ מהני לשיט' הרמב"ם גם בע"כ מהני ולרא"ש עכ"פ במגרש ברצון מהני משום דמשתמר לדעתה המקנה והלכתא בכפו' דלעיל משום דהלכתא כר"פ וא"ש עיין:
אלא דלכאורה קשה הא המחבר בח"מ סי' ר' וסי' רמ"ג פסק כרמב"ם בהחלט דגם בדע' אחר' מקנה צריך משתמר ולפמ"ש הי' לו למפסק כאן גם במגרש בע"כ דכפו' לחוד מהני כרמב"ם. וי"ל ניהו דבממון פסק דל"ק מ"מ כאן משום חומרא דא"א חששו לדע' הרא"ש ומביאו כן י"ל. ויותר נ"ל לומר הא דהחליט המחבר וקבע להלכה בח"מ כרמב"ם לא דברירא לי' שיטתו בהחלט אלא דמספקא לי' הלכה כמאן ולדינא איכא ספק או זכה המקבל משום דדע' אחר' מקנה וכתבו הטע' דר"פ דניחא לי' בשימור של הנותן שיקנה לו חציר' ודס"ל דלא קיי"ל כר"פ מסתמא דש"ס קדושין דל"ל כן דלא ניחא לי' שהי' חצר שלוחו בשימור המקנה ועכשיו דלא קנה רק מספק מספיקא דדינא שוב כ"ע מודי' דלא ניחא לי' שיניחו ויקנהו בחצר שישאר אח"כ בספק אם קנה או לא והמקנה כשיחזור ויטלנה או אחר לא יוכל להוציא מידו מספק בודאי לא ניחא לי' בקנין כה"ג וכ"ע מודי' ולכן כיון דאיכא ספק למחבר אם כרמב"ם או כרא"ש ולכן כ' במוחלט דלא קנה לו ורמ"א כ' שם י"א שיט' הרא"ש וכ' שכן נרא' לו עיקר להלכ' אבל אי הי' לו ספק להלכ' לא הי' מביא י"א שיהי' נשאר בספק דאי ספיקא דדינא הוא ממילא נשאר הדין להלכה כמ"ש המחבר דלא ק בודאי כמ"ש כנ"ל נכון מאוד ועיי':
ומעתה א"ש הכל דבמגרש בע"כ מביא ב' דיעו' אי כפו' מהני דלשיו' הרא"ש דהלכ' כר"נ לא מוכח מלעיל כ"א דכפו' לחוד סגי רק במגרש מרצונה ושפיר אסיק והלכתא בכפו' ולכן כ' י"א וי"א דמספקא לי' למחבר אם כרמב"ם דלא פסק לדר"פ בדע' אחר' מקנה או כרא"ש בב"מ הגם דלדינא פ' בח"מ סי' ר' דל"ק כרמב"ם היינו כיון דאיכא ספק לדינא ממילא ל"ק כמ"ש אבל במחלוקת' אי קי"ל כר"פ לא ברירא לי' אי כרמב"ם אי כרא"ש ולרא"ש אין ראי' מלעיל דכפו' מהני בכ"מ. אבל בנותן ליד עבדו דאיירי ע"כ ברצון שפיר פ' דכפו' לחוד מהני דמהני ממ"נ בין לרמב"ם בין לרא"ש ואין לומר כיון דמספקא לן אי דע' אחר' מקנה מהני א"כ להך צד דהלכה כרא"ש וא"ש סוגי' דלעיל משום דע' אחר' מקנה מ"מ לדידן לדינא דאיכא ספק אי דע' אחר' מהני ולפמ"ש כיון דאיכא ספק לא ניחא לקונה שיקנה בספק א"כ למה מהני כפות כמגרש ברצון הא ליתא כיון דסוף כ"ס קונה לה עבדה בכפו' או משו' דרמב"ם ס"ל כפו' מהני לענין משתמר ואי משום דדע' אחר' מקנה וכיון שקונ' בודאי הגט מכח ממ"נ תו ניחא לה שתקנה ע"י דע' אחר' למאן דס"ל הכי וא"ש הכל והדברי' עתיקי' עיי' היטיב בכל מאי דכתיבנא בזה: ודע מ"ש דבנתן גטו ליד עבדה שכ' המחבר היינו בע"כ הגם שיש אופן שמרצונה נותן ביד עבדה כיון שכ' אח"כ בנותן ביד עבדו דכפו' לחוד מהני והיינו דביד עבדו ע"כ ברצונה הוא ומובן ממילא סמך המחבר עצמו שנדע שמ"ש ביד עברה היינו בע"כ בזה יש דיעו' אי ישן ג"כ בעי: אמר רב ד"א שלה זהו קרוב לה כו' כ' הר"ן הגם דד"א דרבנן הפקר ב"ד הפקר הנה הולך לשיטתו לעיל פ' האומר דקנין דרבנן מהני לדאוריי' וכיון שהקנ' לכל העומד בד"א שיהי' של העומד כחצירו ממילא נקנה הגט לה מתיר' חצר מדאוריי' ומוכח דהפקירו והקנו ומהני אפי' לא זכה בו דהא בד"א לא עשה שום קנין אלא הם הפקירו והקנו לעומד בד"א. אבל הרמב"ם בחי' כ' דכל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו לקדושי' מיני' משום תק"ע תקנו כן נראה דס"ל דלולי כן לא הוי גט מדאורייתא ואפשר דס"ל דהפקר ב"ד מדאוריי' מופקר אבל לא זכה בו אדם מדאורייתא עד שיבוא לידו ויזכה מן ההפקר וכאן דלא זכה בד"א לכן הוצרך משום דכל דמקדש כו' וכבר הארכתי בשיטו' אלו בתכלית האריכו' והית' לבאר כל הצורך ואכ"מ יותר:
וראיתי בא"מ סי' למ"ד שנתקשה מה יענה רמב"ן בקדושין דמקודש' קדושי דאוריי' בזרק לה בד"א וא"א לומר כיון דמקדש אדעת' עשו מקדושי דרבנן דאוריי' מה שאין בכחם עיי"ש מ"ש וכבר הרגיש בזה בהפלא"ה בק"א סי' למ"ד וכ' דקדושי' מדרבנן והא דקדשה אחר שא"צ גט משום דאדעתיי' מקדש והפקיעו קדושיו ע"כ. וזה רחוק דלא מצינו שהפקיעו בקדושי דרבנן קדושי שני מהאי טעמא. ומ"ש אבני מלואי' נכון. ולולי דבריו הי' נ"ל דרמב"ן ג"כ ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאוריי' אלא דכאן בגירושין קשי' לי' אם מגרש בע"כ והיא אינה רוצי' בגירושין ולא ניחא לה בקני' ד"א איך מתגרש' בע"כ כמו ניתן בחצירי וכותב לה שטר מתנה עלי' דל"מ בע"כ שלה ה"ה בקני' ד"ח ועיי' ב"ו כיון דנפל עלי' גלי דעתי' דלא ניחא לי' ולכן התחכ' רמב"ן לומר משום אפקיענהו ולא משום קנין אתו עלה רק דאמרו כל שזורק לה בד"א יתעקרו' קדושי' מעיקרא והא"ש בקדושין דמרצונה שפיר מהני מדאוריי' דקנין דרבנן מהני לדאורייתא:
ולהבין מ"ש הר"ן משום הפקר ב"ד וצ"ע תינח מגרש ברצון מגרש בע"כ מה איכא למימר ואם נדחוק לומר באמ' דוקא ברצון מ"מ קשה לאביי דלעיל כ"א דכל שבע"כ ליתא גם ברצון ל"מ דומי' דידה א"כ איך יפרנס משנתינו בין אי בד"א בין אי משום שתוכל לשמרה או כדי שתשוח ותטלנו קשי'. לכן נ"ל דס"ל לר"ן דכיון דתק"ח הוא שכל שעומד בד"א הוא חצירו שוב א"א לומר נגד תק"ח שלא יהי' חצירו אלא שיוכל לומר שאין רוצה שיקנו לו ד"א כלי וחפץ זה כמו בחצר של עצמו שנא נקנה לו בע"כ וידו ל"ק לו בע"כ וכי מקני' לו לאד' בע"כ אבל לומר דד"א לא יהי' חצירו כיון דתקנתא דכל שאדם עומד בו כחצירו יחשב לו אין בכחו לומר שלא יהי' ד"א אלו כחצירו אבל לקנו' חפץ זה אין זה תק"ח שיהי' חפץ זה שלו בע"כ והא דפ"ק דב"מ כיון דנפל עלי' כו' היינו דגלי' דעתו שאין רוצה שיקנה לו ד"א חפץ זה וזה יוכל לומר שאינו רוצה בחפץ זה ע"י ד"א ועיי' ש"מ שם דיש שיטו' דס"ל דלא קיי"ל הכי ועיי' ש"ע ח"מ סי' רמ"ח דרמב"ם לית לי' כיון דנפל עלה ועיי' ח"ס יו"ד סי' ש"י שמסביר על נכון הא דל"מ גילוי דעת שאין רוצה כיון שרוצה לקיי' החפץ רק שאין רוצה שיקנו לו ד"א זה אין בכחו אבל כל שאין רוצה לקנות כלל פשיטא שלא יקנה לו בע"כ והיא ברור. ונוטה למ"ש. אלא דלפמ"ש גם למ"ד דסגי בנפל עלה היינו גילוי דעת שלא יקנה חפץ זה בד"א. אבל על ד"א עצמן כיון שתקנו חכמי' וגזרו שכל ד"א שעומד:
בהם כשלו הם א"א לו לומר שלא יהי' ד"א אלו שלו כן ס"ל לר"ן. וכי כן בגט בע"כ כיון שד"א בע"כ ל"א כחצירו. ולקנות הגט עצמו א"א לה לומר שלא יקנו לה ד"א דגט בע"כ כמו כידה וחצר שלה שא"א לה לומר שלא תקנה לה הגט. אבל הרמב"ן ס"ל דאפשר לומר לא ניחא לה בתק"ח שיהי' ד"א שלה לקנות לה ולכן הוצרך לחדש משו' דאפקיענהו כנ"ל. ועיי' ר"ן כתוב' ר"פ הכותב דכל בדאוריי' בוודאי יוכל לומר א"א בתקנתא כל שלטובתו. וקמ"ל אפי' בדרבנן יוכל לומר לא ניחא לי בתק"ח ול"א עשו חיזוק לדבריה'. ואפשר בד"א עשו חיזוק רק שיוכל לומר א"א בחפץ זה ולא אתו עלי' בע"כ והבן:
ונ"ל להוכיח כסבר' הר"ן ע"פ מ"ש. דאל"כ קשה דמבואר כשהוא הבעל עומד תחלה בתוך ד"א שוב אין קוני' לה ד"א ומשו"ה הקשה נחזי מי קדי'. והא בעל זה רוצה לתת גט לאשתו וזורק לה בתוך ד"א שלה ניהי דהוא קדי' הא אין רצונו עכשיו שיהי' ד"א אלו שלו דרצונו שיועיל זריקתו לד"א שלה. וע"כ דד"א שלו בע"כ הוא מתקנתא אלא שיוכל לומר שחפץ זה שבא בתוך ד"א אלו אינו רוצה בו. וכ"פ שירצה לחזור קונה לו. לכן כיון שבא הוא בתוך ד"א נעשי' שלו שלא מרצונו וכל מה שבתוכו מקנה לו ממילא עד שלא גלה דעתו שאין רוצה שיקנו לו חפץ זה אבל הד"א הם חצירו. וממילא א"א שיקנו לה הגט דלאו שלה הם כנ"ל ועיין:
והנה הרא"ש כד מייתי לדר"י דאמר כל שמשתמר' לדעת' כ' דתקנתא הוא משו' תק"ע וכל דמקדש אדעתה דרבנן וכ"כ רשב"א על דר"י. וצ"ע למה לא כתבו כן על כל ד"מ שקנו לה הגט משו' דכל דמקדש ואי ס"ל כר"ן הפקר ב"ד ומהני לדאוריי' גם ביכולה לשמר יאמרו משו' הפקר ב"ד ונ"ל דס"ל דמשו' הפקר ב"ד מהני לדאוריי' והיינו בד"א שתיקנו בכ"מ משו' הפקר ב"ד הוא. אבל בהיא יכולה לשמור אפי' מאה אמה תקנה מחודשה היא רק בגט כיון דכל דמקדש אדעתא מקדש לא הוצרכו לומר הפקר ב"ד לא הפקירו רק עקרו לקדושי' מעיקרא. וצ"ל בקדושין כיון דרצו להשוו' הוי' ליציאה אמרו בקדושי' ג"כ ובקדושי' משו' הפקר ב"ד כצ"ל. ועדיין צ"ע ובפרט דרא"ש בב"ק סוגי' דיאוש ור"א דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' עיי"ש וביש"ש ובב"י א"ע סי' כ"ח וצל"ע:
אמר ר"י כגון שהי' שני' עומדי' כו' צל"ע לפמ"ש הרשב"א בחד תי' דד"א היינו בר"ה ומשו' תק"א תיקנו ד"א ברה"ר היינו לדידה שתקנה הגט ע"י ד"א. אבל לכל אדם לא ניקנו הד"א ואינם כרשותו וחצירו א"כ גם כשהוא עומד תחלה בד"א והיא אחריו למה ל"מ הרי אין קוני' הד"א לו ולא נעשו חצירו רק חצירה משו' תק"א. וי"ל דלאותו ה"א צ"ל דר"ה דמתני' היינו צידי רה"ר ורשב"א כ' לאמת י"ל דברה"ר ג"כ משום תק"א תיקנו ד"א כמו לר"י בהיא יכולה לשמור. ולר"י אמר ר"י דאמר כיון שהיו שניה' עומדי' צ"ל הא דמחצה על מחצה באופן בצידי רה"ר דגם לו ד"א ונעשה גם רשותו וע"ז מקשה נחזי הי קדים. אבל תמוה' לי על הרמב"ם וטוש"ע דכתבו בין הוא קדי' בד"א ברה"ר ועיין ר"ן דמפרש דרמב"ם באותו הלכה בד"א ברה"ר איירי וכן בטוש"ע עיין ב"ש סי' קל"ט וסי' למ"ד. קשה כהנ"ל מה מזיק כשהוא עומד תחלה וצלע"ג:
אמר ר' שמואל כגון שהי' שניה' עומדי' כו' צ"ע למ"ש רשב"א דד"א ברה"ר משו' תק"ע. תינח כשיש וודאי גט אבל כל שיהי' לבסו' ספק גירושין פשיטא שאין בזה תקנתא שתהי' ספק מגורש' וכיון שבר"ה ליכא ד"א רק להכי תיקנו כדי שתהי' מגורש' וכל שהיא אם ד"א שלה או שהוא של שני' למה תיקנו בכה"ג כלל שתהי' בספק לא יקנו לה ד"א כלל. אלא לפמ"ש לעיל בסמוך דלאוקימתא זו בלא"ה צ"ל דאיירי בד"א בצידי רה"ר א"כ א"ש כמובן. אבל קשי' לי לרמב"ן דהא דמהני ד"א לגירושין משו' אפקעינהו ומשו' תק"ע. לזה קשה בעומדי' שני' בד"א או שהוא ספק קדי' למה יפקיעו בזה הקדושין הול"ל שתשאר אינה מגורש' ואפי' קמי' שמיא גלי' דהיא בא' תחלה לא תהי' הקדושי' עקורי' למפרע ובדעת' ורצונם תלי' וצל"ע: וי"ל ע"פ הפשוט ברמב"ן דס"ל דכמו דד"א דרבנן ל"מ לדאוריי' לולי דכל המקדש. אבל מדרבנן היא גרושה בלא אפקעינהו. ונ"ל היינו מחצה על מחצה לפי אוקימתא דשמואל כו' דניהי דלא אפקעינהו כדי שתשאר בספק א"א מגורש' מדרבנן כיון דד"א של שני' ככל קנין ד"א שקונה לשני' בשעומדי' בד"א ועיין:
והא"ש ליישב בזה קושי' תוס' דלמא משו' דמספקא לן מי קדי' מגורש' ואינה מגורש' והיינו מדרבנן דמדאוריי' אוקמי אחזק' ועיין פ"י ולזה י"ל דכיון דמיד כשבאו יחד וא"א לצמצם מיד נולד הספק בזריקה וגרושי ספק הם בכה"ג לא אפקיעו שיהי' בספק אלא גירושין דרבנן איכא משו' קנין ד"א וכן דליכא רק ספק גרושי' דרבנן אוקמי אחזק' ול"א בבת א' או בב' כ"ע מגורש' מדרבנן רק היכא דלולי החזק' הי' גרושי ספק מדאורייתא ומדרבנן ל"ס אחזק'. אבל כל שליכא רק ספק גרושי דרבנן אוקמי אחזק' ומותר' וכ"כ תוס' כתוב' כו' ע"ב אבל בכת א' אומר' קרוב לה מתרץ שאמר דהא בשע' גירושין לא הי' ספק ולאלו שקרוב לה היא מגורש' מדאוריי' משום אפקעינהו רק לפני ב"ד באי' עדי' אחרי' ועדו' מוכחש' הוא הוי ס"ד דל"ש דבכה"ג לא תיקנו הא בשע' גירושין לאלו שאומרי' בד"א שלה הי' מגורשת וודאי משום אפקעינהו ואיכא ספק דאוריי' רק משו' חזק' אמרי' דאינה מגורש' ורבנן החמירו שמגורש' מדרבנן כנ"ל הקצרתי והבן: אלא בכ"ז צא יצאנו מיד' קושי' לר"י דכל תקנתא דתוכל לשמור מתקיע ומחודש' למה בשני' יכולים לשמור ספק מגורשת בכה"ג לא הי' להם לתקן כלל וממילא ל"ק ואינה מגורש' כלל וצל"ע:
ע"ב ר' יוחנן אמר קרוב לה כו' היכי דמי מחצה ע"מ כו' צ"ב הא שאלה היכי דמי מחצה ע"מ לא שייך לדר"י דווקא וי"ל גם לר' יוחנן מע"מ כמו לרב בתרי כיתי עדי' עסקי' וראיתי שהרגיש בדקדוק זה בקרבן נתנאל וכ' דצ"ל דרב שמן אמר היכי דמי. ולפע"ד י"ל עפמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה מחצה ע"מ דלפי אוקימתא דרבה ור"י בבכ"ע צ"ל כפי' המרדכי דמתני' איירי דזרק תוך הזמן וקרוב למלוה דכ' המלוה וא"א ללוה לחזור בו עיי' בי וצ"ל אי תוס' כמרדכי ס"ל גם לפי אוקימתא דר"י ובאמר בתור' גיטין ג"כ י"ל כהנ"ל ולא צריך תוס' לאמ' לומר דל"ש המוציא משו' דאין כאן ספק ומצאתי ראיתי בקצה"ח סי' ק"כ שכתב לר"י א"א לומר כפי' המרדכי דלענין זכי' החוב קאי דה"א כדי שיוכל לשמור חוץ לר"א תקנתא בגט וקדושי' הוא ולא לד"א וכשיאמר זרוק לי והפטר או זרוק בתור' גט הוי מחילה ובכחו למחול וכשנאבד באחריותו הוא מתור' מחילה אבל משום זכי' בוודאי זכה המלוה אלא לאוקימתא דמתני' בד"א שקוני' בכ"מ שפיר י"ל כמרדכי דלענין זכי' החוב בד"א קאי מתני' ולר"י צ"ל דאיירי באבדו כפי' רש"י אלו דבריו ואמיתי' וברורי' המה ועיין:
ואחר הדברי' האלו מיושב דקדוק הנ"ל לאחר דמוקי ר"י קרוב לה אפי' מאה אמה והוא משו' תקנתא בגט ולא לר"א כדמסיק א"א לומר מחצה ע"מ בב' כיתי עדי' ודומי' דרישא בסיפא וכן לענין ממון ולאוקימתא בד"א ניחא סיפא דל"ק המוציא מחבירו עליו הראי' די"ל כפי' המרדכי לענין זכי' החוב איירו אבל לאוקימתא דר"י א"א לפ' משום זכות כמ"ש קצה"ח הנ"ל ולכן אמר היכי דמי מחצה ע"מ שני' יכולי' או אין יכולי' לשמור ותו ל"ש לומר המוציא מחבירו כו' דאין כאן ספק כמ"ש תוס' כנ"ל עיין: שיננא כדי שתשוח ותטלנו שיטת הרמב"ם לפי שפירשו הר"ן אחר דעקר שמואל תקנתא דמתני' ל"מ כלל אפי' מדאוריי' כיון דמעיקר' תקנתא דרבנן הי' ומ"מ בקדושין ס"ל לרמב"ם דלא עקר התקנה דלא מצינו שאמר שמואל רק בגט ע"כ והנה לא הנועי' הר"ן טעם למה באמ' ל"א שמואל רק בגט ולא לקדושי' וכל מילתא דבקדושי' משום לתא דגט תיקנו להקיש הוי לכל מילי ליציא' ולבסו' יהי' קדושי' עדיפא מגט יציבא בארע' כו' ונ"ל להסביר דס"ל לרמב"ם בגט הטע' דמהני תקנתא לדאוריי' היינו שיהי' גט מדאוריי' משו' דכל דמקדש אדעתיי' מקדש ומצא תקנתא לומר אפקעינהו משום תק"ע ועיי' אבני מלואי' סי' למ"ד מ"ש לחלק בין גט לקדושי' דבגט משום אפקעינהו הוא אבל בקדושי' י"ל משום הפקר ב"ד ומשו' אפקיענהו ל"ש בקדושי' ולפ"ז בגט כיון שמצא שמואל בימיו משום גזיר' שלא יהי' גט עד כדי שתשוח ותטלנו ממילא רק דעתי' דרבנן שיהי' קדושי' עד שתשוח ממילא מדינא ומדאוריי' לא הוי גט כיון דמעיקרא לא הי' מהני גט מדאוריי' שקידש בתחלה כ"א שיהי' ברצון חכמי' שיהי' הקדושי' וכיון שעכשיו רוצי' שיהי' ממילא אינה מגורש' מדאוריי' אבל בקדושי' דמשום הפקר ב"ד הוא מקודש' מדאוריי' אבל בקדושי' דמשו' הפקר ב"ד הוא מקודש' מדאוריי' משום גזיר' שמואל ושיאמר מחומרא עד שתנוח לא נתבטלו קדושי' מדאוריי' כי קנת' משום הפקר ב"ד ולכן לא אמר שמואל כלל בקדושין כנ"ל והבן:
ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה כתב תוס' וראשונים בשם ר"ח אפי' בחציר' עד דמטי לידה והקשו מהא דרבא תיזל ותפתח ורמב"ן בחי' כ' דצ"ל דבאמ' לא הרוויח רק שתהי' ספק מגורש' ויהי' צריך לחלוץ ולא תהא זקוק' לו ליבום וקשה לפ"ז למה לא התיר ביותר לטלטל הגט וכתבו הראשונים לעיל דטוב יותר ע"י קנין מע"י טלטול וכשא"א ע"י קנין יותר ע"י טלטול וכיון שע"י קנין רק לא מתיבמ' הי' טוב יותר ע"י טלטול וצ"ל לר"ח ולפי תי' רמב"ן שברה"ר הי' בתי' רשב"ם שברא"ש ובעה"ע שבר"ן לעיל עיי"ש:
וכשאני לעצמי הי' נרא' בישוב שיטה זו בשנאמר טעמא דעד ל"ת עובדא עד שיגיע לידה דצריך לעיי' איך יקנו לה ד"א הא כל שקנא אשה כו' וד"א ג"כ שלו הם וצ"ל גיטה וד"א באי' כא' ולכאורה יש להקשו' א"כ אפשר שיהי' ד"א שלו ושלה שהיא באה תחלה לד"א ושוב בא גם הוא ועד זריק' הגט שלו הם ובזריק' הגט באי' לה כא' וכבר עמד הוא בהם י"ל כיון שגוף ד"א שלה רק משועבדי' לו וע"י הגט בא גט וד"א כא' ונשאר גוף ופירו' ד"א שלה כיון שהוא עמדה בתחלה בהם ועיין:
וי"ל דלכן אמר שמואל ול"ת עובדא כי בעיני העולם לא נרא' הא דב' קניני' כא' וסבורי' דד"א שלו קוני' לה ויטע' גם בשהוא עומד בד"א תחלה קוני' לה וגזיר' זו שייך גם בחצירי ויותר דכיון דעד גירושין כל מה שקנת' אשה וכשלו הוא לכל דבר וכשיראו דמהני זריק הגט לתוכו יטעו ה"ה בחצר שלו ולכן ס"ל לר"ח דה"ה בחצר שלה עד שיגיע לידה והא"ש דלק"מ מהא דתיזל ותפתח כיון דרואי' דבעי קנין כדי שיועיל לה לגירושין הרי רואי' דחצר שלו אינו קונה לה וע"כ דהא:
בעי' שתיזל ותפתח ולקנו' החצר קוד' שוב ליכא מקום טעו' וחילוף כלל בחצר שלו וא"ש כנ"ל ישוב נכון ועיי':
זרוק חובי ותפטור הרמב"ם פ' דבאמר זרוק לי חובי ותפטור וזרקו ונאבד פטור משמע בכ"מ שזרק לו אפי' חוץ לד"א ואינו יוכל לשמור והוא נגד הסוגי' ועיי' ש"ך שרמז על הב"ח וראיתי בפנ"י שמיישב בטוב טע' דרמב"ם ס"ל כתוס' דוקא במפרש במקום שיוכל לשמור אבל בסתמא אפי' אינו יוכל לשמור ונאבד באחריו' המלוה דלא כרשב"א. דלרשב"א קשה מה מקשה מאי למימרא הא טובא קמ"ל סתמא כפרושו דוקא במקום שיוכל לשמור וע"כ דסתמא באמ' אפי' אינו יוכל לשמור וכתוס' ולכן כ' הרמב"ם כשאמר סתם זרוק והפטר בכ"מ שזרק פטור והא דמפרש זרוק במקום שאוכל לשמור פשיטא כקושי' ש"ס אלו דבריו וקיימתי' מנפשאי וברוך שכוונתי:
ועיי' הרמב"ם פי' המשניו' שכ' דאזיל בתר איפכא וכ' באומר זרוק ותפטר וזרק ונאבד חייב עד שיגיע ליד המלוה וסותר שיטתו שבחבורו והוא נגד סוגי' ש"ס וכבר תמה בלח"מ שהוא תמוה ובקצה"ח סי' ק"כ ג"כ הניח בתמי' קיימת. ולפע"ד י"ל דבפי' המשניו' קשי' לי' ג"כ בקושי' ש"ס מאי למימרא אי בסתמא ולא פי' במקום המשתמר ג"כ הדין כן טובא קמ"ל דסתמא כפרושו במקום המשומר אפי' חוץ לד"א וכן בזרק שלא במקום המשומר לא ולומר דפשיטא לש"ס דסתמא אפי' שלא במקום שיוכל לשמור זה רחוק דמסתמא לא ניחא לי' שיזרק לו חוץ למקום משומר לדעתו ולכן ס"ל איפכא כשאומר סתמא זרוק לי והפטר לרשותו ומקום קנין קאמר או בד"א דקונו' לו בכ"מ או בחצירו וזרוק לי היינו שיהא שלי מהיכי תיתי נפרש חוץ לד"א מקום משתמר שאין קונה רק בגט וע"כ שפירש מתני' בשפירש זרוק לי במקום שאוכל לשמר ושפיר מקשה פשיטא מאי למימרא כיון דפירש והוצרך לאסוקי באמר בתור' גט והא"ש דכ' הרמב"ם בפי' המשניו' באמר זרוק לי ותפטר דחייב היינו בגווני דאיירי מתני' לר"י קרוב לה אפי' מאה אמה בכה"ג בחוב חייב באמר סתם דודאי סתמא לאו חוץ לד"א וכל שיוכל לשמור אמר ובמפרש פשיטא לכן כ' חייב עד שיגיע לידו זו שיטתו בפרושו למשניו' ובחבורו חזר בו וזה שכיח טובא ואנן לא באנו אלא ליישב פי' משניו' דלא תיקשו עליו מסוגי' מפורש' במקומה ומ"ש נכון ישובו עיי': מצי א"ל משטה אני בך קמ"ל יש לעיי' לפי' המרדכי דאיירי מתני' בזורק לו תוך זמנו ובקרוב למלוה זכה ולא יוכל לחזור הלוה א"כ ל"ל לומר דסד"א דיוכל לומר המלוה משטה הא לזכותו הוא דאמר זרוק וזרק קרוב לו ולמה יאמר משטה ולומר ע"צ רחוק דמלוה טוען נגד בע"ח שלו שלא יוכל לגבו' מזה דמשטה אני ב"ך לא משמע כן כמובן ובלא"ה רחוק הוא לכן נראה דמרדכי לא כ' כן רק על רש"י דמפרש במתני' ואבד ע"ז הקשה המוציא מחבירו ופשיטא דלק"מ לאוקימתא דר"י כמ"ש תוס' דלאו משום ספק הוא אלא דקשי' לי' למרדכי לרבה ור"ז לכן מפרש בתוך זמנו ולענין שזיכה המלוה אבל למסקנא ל"צ לזה די"ל כרש"י דבאבד איירי והא"ש דמוקי בשאמר זרוק והפטר ולפירש המרדכי לצ"ל והפטר כמובן ולפמ"ש א"ש דלאוקימתא דר"י א"א לומר משום זכי' דהא חוץ לד"א אינו זוכה רק משום מחילה אתי' עלה כשנאבד כמ"ש קצה"ח סי' ק"כ עיי"ש. ולמ"ש א"ש הא דהעמיד תוס' דבריו בתר דמקשה ש"ס מאי למימרא ובמתני' א"ש דלא העמיד תוס' דבריו דלרבה ור"י א"ש כמ"ש המרדכי לאוקימתא דר"י לא א"ש רק משום דליכא ספק אבל עדיין קשה דלא העמיד תוס' דבריו מיד כדמייתי ש"ס מתני' להקשו' לר"י ולפמ"ש א"ש בתר דמסקי' דה"א יוכל לומר משטה בודאי א"א לפרש כמרדכי הקצרתי ועיי':
ודע דיש לעיי' לפי' המרדכי דעדיין קשה נוקמי בחזק' מדא קמא בחזק' הלוה עיי' יבמו' ל"א גבי נכסי דבר שטי' אלא כנ"ל דמרדכי כ"כ לרבה ור"י דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ואין חזק' מכרעת שפיר י"ל כמ"ש המרדכי ולאמ' תרי ותרי ספיקא דרבנן בלא"ה לק"מ י"ל כאוקימתא דר"י ואין כאן ספק כמ"ש תוס' ועיי'. אלא לפמ"ש המגרש"א דתוס' ג"כ ס"ל לרבה ור"י כפי' המרדכי והא תוס' כ' לעיל ד"ה והא א"א לצמצם דלאמת אי תרי ותרי ספיקא דרבנן ג"כ א"ש דמגורש' מדרבנן ולזה קשה איך נפרש וכן לענין ממון נימא אוקי ממונא בחזק' מרא וצל"ע:
ועיי' רשב"א שכ' לישב לרבה ור"י משום חזק' חוב צל"ע לרבה ור"י תו"ת ספיקא דאוריי' ולא אזלי' בתר חזק' ול"א ג"כ אוקמי חוב בחזקתו שהי' חייב עד עתה. וי"ל ניהי דחזק' אין מכריע נגד עדי' לומר אוקמי אחזקתו דתרי כמא' ועיי' תוס' ב"ב גבי האי אייתי סהדי דזוכה דמ"מ נגד המוציא מחבירו מהני חזק' חוב דהדר הו"ל תרי ותרי ספק השקול וכבר כתבתי בענין זה בסוגי' דתרי ותרי ואכ"מ להאריך בזה וצ"ע:
ומה דקשי' לרשב"א הא הוי אינו יודע אם פרעתיך צ"ל דוקא בתובע טוען ברי ולוה שמא אבל בשני' טוענ' שמא לא והכא י"ל שני' טועני' שמא ועוד נ"ל בשניה' טוענ' ברי מלוה קרוב לו מלוה קרוב לו ולכ"א כת א' וצל"ע: היתה ידה עשוי כקנופרס כו' עיין רשב"א שכ' דבגט ל"מ אפי' נתגלגל דצריך ונתן בידה שיהי' בידה ממש וראוי' לנוח ונח נ"ל זהו לשיטתו דפליג על רש"י לעיל גבי תיקן איהי דקנין אגב ל"מ דבעי רשות' דומי' דידה אבל לרש"י דכל קנין מהני הכי נמי אם מתגלגל א' או שאין סופו לנוח מהני גם בגט מהני ולמ"ש פ"י שם די"ל לרש"י דווקא ברצון מהני יש כאן בע"כ איירי והית' ידה עשוי לאו במתכווין פשט' ידה רק שאירע כן וזרק להגט ועיין:
ותגרש מאוירא דד"א כו' עיי' רשב"א שהקשה הא אויר שאין סופו לנוח הוא כוונתו דלמא איירי מיד כשבא לאוסר הי' כאן אש ונשר' וכשהגיע לאויר מיד לא הי' סופו לנוח ותי' דתיפשט דא"ס לנוח לא קני' ודבריו תמוהי' הא כ' תחלה דבגט אפי' נתגלגל לא מהני דבעי' נתן בידה וסתר דברי עצמו מיד ונצטערתי על זה עד שמצאתי ראיתי שעמד בזה בס' בית מאיר וכ' דהן דברי רמב"ן ומ"ש הרשב"א בתחלה מש"ס ב"מ הוא קושי' רמב"ן וחילק בין אפשר לנוח והרשב"א לא נראה לו והעלה גט שאני ושוב חזר ומביא סיו' דברי רמב"ן בקושי' ש"ס ותיגרש ומביא תי' הרמב"ן, ולרשב"א לעצמו צ"ל כיון שבשע' זרוק הי' ראוי' לנוח עדיף בחילוקו של הד"מ ויותר נראה בכוונ' הרשב"א מ"ש בספר תורת גיטין עיין בו:
ודע דקשי' לי למה צריך כלל לאוירא דד"א כיון שנפל על ידה רק לא כח על הידי' מ"מ כיון דד"א קונה ואם סופו לנוח בד"א ממילא קנו הידים כיון גם אם נפול יפול לד"א רשו' שלה וכי מפני שאויר מפסיק שאין קונה לו גרע וגם אם אקר' מקרה שנשרף עד שלא הגיע לארץ כתירוץ ש"ס דלא נח בד"א שוב הוי כדלקמן במתני' נאבד או נשרף שכ' רשב"א כיון שהגיע לאויר ד"א גבה קנה ומקרה שיקרה שנשרי ונאבד זה לא מזיק כיון שבשע' שהגיע לאויר קנה מכח אויר גבה וראוי' הי' לנוח כשבאו לאויר הגג כן בהגיע לידה קטפרס שהי' ראוי' לנוח בד"א שלה ואינו יודע לחלק חוץ לומר אם אויר אין קנה גרע ולא ידעתי למה וצל"ע: