כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף עה.
מכלל בעלמא נתינה בע"כ ל"ש נתינה עיין רשב"א שהטעי' טעם בגט כיון שרוצי' להפקיע עצמה מבעלה א"א להוציא עצמה ממנו וכן בבתי ע"ח אבל נתינ' גט בע"כ הוא שאם תאמר שא"א לו בעל כרחה אתה מכריחו להא' שלו מה שאינו רוצה בו. ויש לי מקום ספק היכא שהוא אמר מחול לך ולא מהני כיון דלצעורה מכווין ולא איצטער' אם היא נותנ' בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל לא מפני שאינו רוצה בקיומו של גט אדרבא הרי הוא רוצה שאומר הריני כאלו התקבלתי רק שאינו רוצה בממונה ואינו רוצה להנות ממנה זה לא מועיל מצד הדין בכה"ג תהי' מועיל קיום התנאי ע"י נתינה בע"כ דטעמא דל"מ בע"כ בגט שלא תוכל להוציא עצמה ממנו בעל כרחו והרי הוא רוצה בהפקעת' ומוחל לה נראה לו דבכה"ג מהני ומ"מ לדינא צריך עוד תלמוד וצ"ע:
עוד כ' הרשב"א דלמ"ד נתינה בע"כ מהני היינו שיצא ידי חובתו אבל הוא לא זכה בו ולכן אשה שאומרה מתקדש' אני לך במנה והוא נשבע שיקבל ממנה ולבסוף אינה רוצים לקבל הוא יצא שבועתו והיא אינה מקודשת בע"כ. כוונתו כיון שאמרה שתתקדש לו במנה וכיון שלא קבלה ברצון לא זכתה בו ובמה תתקדש אבל כשקבלה קדושין ע"ת שיתן לה מנה מלבד קדושי' ונתן לה בע"כ דידה למ"ד נתינה בע"כ בתנאי בגט מהני גם בקדושין כן ומ"ש וכ"כ רשב"א לבסוף כמו בגט איכא ספק כן בקדושין והיינו בתנאי שיתן לה וכ"ז פשוט. אלא שהב"ש רסי' כ"ד לא ירד במח"כ לעומק כוונת הרשב"א עיי"ש. שוב מצאתי שכ"כ בהפלא"ה בק"א ובאבני מלואים שם והדברי' פשוטי' וברורים:
עיין ב"י בשם מהר"י בי' רב דכל שבא לידו או בחיקו בע"כ לכ"ע מהני והוכיח כן ממתני' שכ' שכופי' ע"פ ב"ד וממילא למ"ד שמי' נתינה אפי' לא הגיע לידו כלל ומורו של ב"י דחה הראי' ממתני' דב"ד כופי' עד שיאמר רוצה אני וכ"כ ברשב"א מפורש שב"ד כופי' עד שיאמר רוצה אני ולי נראה ראי' מרשב"א דנתינה לידו ג"כ ל"מ מדנתקשה רשב"א בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אי במדעתו תפשוט דמחילה ל"מ ואי בע"כ תפשוט דנתינה בע"כ שמי' נתינה ואי בהגיע לידו בע"כ מהני לכ"ע לק"מ די"ל בהכי קאי פלוגתא דרבנן ורשב"ג בשנותנים לידו בע"כ וע"כ דזה ל"מ למ"ד בע"כ ל"ש נתינה וזו ראי' ברורה. אלא דמרא"ש יש למשמע איפכא דס"ל מדעת מהני לכ"ע ושלא תיקשו במאי מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן ע"כ בכה"ג שמסרה לידו בע"כ אלא שאינו מוכרח דיש תירוצי' אחרים על הרא"ש כמ"ש ב"ש ובית מאיר ומתוס' עירוכין שג"כ הקשה כרשב"א מוכח ג"כ דס"ל נתינה לידו בע"כ ג"כ ל"מ ועיין ובאידך דין למ"ד שמה נתינה אי דווקא לידו עיי"ש מדלא הקשה תוס' גם למ"ד בפניו שמה נתינה למה צריך להטמין לי' יקבל לידו וכ' שזו ראי' שא"ע תשובה ובקל לדחות' כשיהי' כאן יכריחו לקבל ישליך לתוך חיקו ובגדו וכדומה:
ויש קצת ראי' דאפי' שלא בא לידו מהני מדאמר רבא ללשנא בתרא בין מדעתו ובין שלא מדעתו משמע דשווי' וכמו שמדעתו א"צ ליתן לידה ממש אלא בהניחה לפניו מהני כן בשלא מדעתו אפי' הניחתו לפניו מהני כנ"ל: והנה באגודה כאן ומובא ביו"ד סי' רל"ב הוכיח מכאן בנשבע לעשות דבר ביום פלוני או בתוך השנה ולבסוף נאנס לא מקרי אונס דהי' לי' לעשות קודם דאל"ת הכא למה לי' להלל לתקונו כיון שנטמן והוא רצה לפדות הוי אונס ופטור וע"כ כיון שהתאחר עד לבסוף לאו שמי' אונס עיין בט"ז. ובמג"א סי' ק"ח וכוונ' מג"א שם תבין ע"פ דברי קצה"ח סי' נ"ה שכ' שדחה ראי' האגודה דאין כאן טענת אונס דאונס רחמנא חייבי' ל"א כמ"ש בש"ך סי' כ"א וה"ת אונס רחמנא חייבו לזה לתת לו אחר תום השנה ל"א. והוכיח דבר זה דאל"ה קשה מדס"ל לרבא לל"ק בהתנה ע"מ שתתן דבע"כ לא מהני אונסה היא שלא רצה לקבל ושם ל"ש משום שלא נתנה מיד וע"כ דאונס רחמנא חייבי' ל"א ולאגודה דלא נחית לזה קשה מגט כהנ"ל:
ולדידי קשי' עוד דלכאורה צ"ל לפי ל"ק דגם בפניו ל"ש נתינה קשה עדיין הא אונס הוא ומ"ש האגודה דהי' לו להקדים קודם שנטמן הא אינו רוצה לקבל וגם בפניו לא מהני בע"כ. אלא דא"ש לפמ"ש תוס' דלכן נטמן שהי' בו בפניו ושפיר כ' האגודה שלא הי' לו לאחר עד יום אחרון שנטמן מפניו הי' לו להקדים לתת לו בפנינו ויהי' בוש ויקבל. אלא דצ"ע איך שקיל וטרי רבא בל"ק ובל"ב אם גם בפניו הי' עושה הילל לל"ב משיב לו ר"פ דלמא מאי דצריך תיקן וכ' רש"י שכך הי' אבל אי בפניו לא רצה הי' הילל מתקן. ולהאגודה זה שעומד פא"פ ואינו בוש ואינו רוצה בלא"ה מהני דאנוס הוא דמה לו לעשות עוד ומה יועיל לו הקדמתו בזמן וצלע"ג: ולכן נ"ל דהאמת כמ"ש קצה"ח דלפי דקיי"ל דאונסא כמאן דלא עביד דמי דאונס רחמנא חייבי' ל"א ל"ק כלל דיטעון טענת אונס אלא הך לאו כ"ע הוא ור"ל ס"ל אונס כמאן דעביד ורחמנא חייבי' ולר"ל קשה מה יענה לתקנת הילל בהתני' הא אונס הוא ולא צריך לתיקון כלל ועכ"צ לחדש כיון דהתאחר לאו אונס מקרי וכיון שע"כ צריכי' לחדש כן לר"ש הכי נקטי' הגם לר"י ולהלכתא ליכא הוכח' מ"מ הא בהך אי מקרי ע"ד:
זה אונס לא מצינו פלוגתא בין ר"י לר"ל ומנ"ל לשווי' פלוגתא בסברא זו ומיושב קושי' קצה"ח מגט לרבא לל"ק. רבא י"ל ס"ל כר"י וכהלכתא וליכא טענת אונס דרחמנא חייבי' ל"א. ומיושב ג"כ קושי' דידי מדשקלו וטרו אי בפניו ג"כ הי' מתקן דס"ל אונס רחמנא חייבא ל"א כנ"ל נכון וישר ועיין:
ובדברי קדשו של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מצאתי כתוב לאמור דל"ל כאן אונס רחמנא חייבי' לא אמרי' דמה לו לאונס דידי' זה דווקא כשאונס בא לו ממק"א אבל הכא הוא מאנסו ואינו רוצה לקבל ועל ידו בא לו האונס איכא שפיר טענ' אונס. ומהא דגט לק"מ דלמ"ד ל"ש נתינה אמרי' דהכי אתני ע"ש שתתן לי ואני אהי' מרוצה לכך ואקבל וא"כ ל"ש אנוסה היא הא זה הי' בכלל תנאו אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י זכותו יגן בעדי:
ועל עיקר ראי' האגודה מכאן דכל שהתאחר עד זמן האחרון מקרי פושע ולא אונס לא זכיתי להבין דמנ"ל הא י"ל דווקא בתקנ' הלל דהי' שכיח שהטמינו עצמם ביום אחרון לכן הוי לזרוזי נפשי להקדי' לפדות ולא להמתין עד שיטמין עצמו ביום אחרון. אבל בכ"מ לא אסיק אדעתי' שיארע לו אונס בסוף הזמן ואין העניני' דומי' וצלע"ג:
בעה"י סוגיא דת"כ:
ע"ה ע"א. ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי וכו' מ"ש רישא מ"ש סיפא וכ' הקשה ברשב"א דבלא רישא קשי' סיפא ואפי' ברישא מגורשת דל"א אותיות פורחו' מ"מ בסיפא לא תהא מגורשת דכשמחזור במה תתגרש ונדחק. ונ"ל דלפי מה שכ' הטור דבעשה מעשה ממש קודם התנאי פשיטא דלא מהני התנאי וכ' הט"ז ומביאו ב"ש דה"ה בממון הדין כן. ולפי"ז הי' מקום לומר דע"מ שתחזירי לי שנתן הגט בידה ואח"כ אמר ע"מ ולכן מגורשת דאין תנאי מועיל בתר מעשה לכ"ע אלא דא"א דבריש' בהך איירי דא"כ ברישא ה"ז גיטך והנייר שלי בתר דנתן לא יוכל לומר והנייר שלי וע"כ דלאו במעשה ממש איירי אלא באמירה ולכן הקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דאם במעשה ממש איירי ולא תנאי דהוי חזרה ואפילו תכ"ד לא מהני ה"ה ברישא ורבא חיפש דמעשה קודם לתנאי בדיבור לא מהני משום דיני תנאים וזה ל"ש ברישא ומה דקשה על הרמב"ם מזה יבוא לפנינו אי"ה ומיושב קושיות רשב"א ועיי':
אלא אמר אביי הא מני ר"מ הוא דאמר בעי' ת"כ. יש לעיין אפשר בכה"ג דע"י התנאי עוקר המעשה לגמרי ולא עשה כלום ל"א מכלל גם לרבנן דר"מ ולא פליג אלא היכא דאפשר למעשה להתקיים עפ"י תנאי אמרי' מכלל הן א"ש לאו כיון דגילה דעתו שיהי' כך אבל כל שע"י תנאי לשוא עשה מה שעשה כ"ע מודו דבעינן כפילא ובלא"ה ל"א מכלל [א"ה עיי' בתשו' המחבר אה"ע סי' כ"ד ד"ה ובלימוד הישיבה עד וצ"ע עיי"ש] ויש ליישב דבאמת י"ל דכ"ע מודו אלא דאינו מפורש ומבואר אבל ר"מ מפורש דבעי ת"כ ולכן מביא ר"מ וכן מצינו בדוכתא טובא בראשונים. אלא דקשה לשיטת תוס' ור"ן דרחב"ג פליג אכל דיני תנאים מה מתקיף לי' רבא דהוי מעשה קודם לתנאי ומסיק מה"ט הא שפיר אמר אביי משום דלא כפל אתי' ככ"ע אבל אי כפל ועשה מעשה קדם לא אתיא ככ"ע וצ"ע:
ובזה י"ל קצת הא דנתקשו בו כולם הא ודאי אביי אסיק דבעי תנאי קודם דמשנה מפורשת היא בב"מ ס"פ הפועלים ולא אמר משום דלא כפלי' וזה לא ברירא דלא כפלי' די"ל קיצור הלשון הוא אבל מעשה קודם הרי מפורש דבהכי איירי כן הקשו בביאור תוספ' משלי. ולפמ"ש י"ל דודאי אביי ידע מתני' דב"מ אלא דס"ל דזה דוקא לר"מ אבל לרחב"ג לא בעי כלל דיני תנאים ולכן אמר משום דלא כפל דאתיא באפשר לכ"ע כמ"ש ורבא הקשה לו דס"ל בפשיטות דכ"ע מודים בתנאי קודם ומסיק משום דמעשה קודם דמבואר יותר בברייתא דבהכי איירי ועיי' ריטב"א שכן כתב דזה טעמו דרבא דנאיד מדאביי דמעשה קודם יותר מפורש בברייתא ועיי'. ולשיטת תוס' ור"ן י"ל דהכי מקשה רבא הא ברייתא נקיט באופן שמעשה קודם ואי בדלא כפלי' איירי הו"ל לינקט בתנאי קודם מ"מ מגורשת דלר"מ מגורשת מתרי טעמא משום דלא כפל ומשום דמעשה קודם ואי נימא ברייתא רחב"ג דלא בעי תנאי קודם א"כ אתיא ברייתא דלא כהלכתא וע"כ ברייתא בדכפלי' וקיצור ומעשה קודם בדיוק נישנית וכר"מ אתי' אבל אי משום דלא כפלי' ע"כ רק כרחב"ג אתי' וא"ש עיי':
אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי וכ' דאמרי' בין לרבנן בין לר"מ וכן כ' רש"י במתני' קידושין ותוס' הקשה עליו מש"ס ב"מ דמקשה מי אית לי' ה"ס ר"מ אבל רבנן דפליגי בכפילא ה"ה בכל דיני תנאים עוד הא דלא אמר אביי משום דמעשה קודם והלא מתניתי' היא הנה הפ"י בקידושין בסוגי' נתקשה טובא כיון דמחלק ר"מ בין איסור לממון מנ"ל שוב מבגוב"ר איסורא דאית בי' ממונא כממון לחודא והעלה דיליף מדכתיב חנקי בסוטה והוא איסורא דאית בי' ממון ובשבועות ע"י בו ויש לעיין עדיין מנ"ל דאיסורא דאית בי' ממון תנאי קודם למעשה הא בסוטה לא מצינו כן ולפמ"ש תוס' בקידושין דכהן אמר ואת כי שטית והוי תנאי קודם מ"מ אינו מפורש בקרא דבעי כן למהוי. ונ"ל שזהו טעמו דאביי דס"ל דמתני דב"מ בממון קאמר שיש מעשה בתחילתו אינו תנאי ולא באיסור' דאית בי' ממון ורבא חידש דגם בהא בעינן תנאי קודם. ונראה למש"כ ראשונים דיותר מסתבר דבעינן תנאי קודם יותר מכפילא דילפינן מבגוב"ר תנאי קודם ובסוטה מצינו באיסורא דבעינן ת"כ כ"ש תנאי קודם למעשה וייע"ש:
ולפי"ז לרחב"ג דיליף שארי דיני תנאים מתנא דבגוב"ר כמ"ש רש"י עדיין באיסור דאית בי' ממון מנ"ל דלדידי' ע"כ צ"ל בסוטה כתב רש"י בקדושין דהא לא בעי כפילא וכי כן מנ"ל דאיסורא דאית בי' ממון דבעינן תנאי קודם והא"ש קושי' ש"י בב"מ כדמתרץ שם ה"א דמתני' כל המתנה עמ"ש בתורה כר"י ובאיסור וא"כ סיפא וכל תנאי שיש מעשה ג"כ באיסור מקשה מאן אית לי' וכו' ר"מ דהא לר"י ורבנן הגם דמודים להאי כללא דוקא בממון ומתני' באיסור קאי ורישא דקידושין דכתב דרחב"ג מודה לר"מ היינו בממון דעל קרא קאי וא"ש רש"י קדושין ועיי':
אלא דבזה לא הצלנו רש"י ממ"ש כאן דברייתא גם כרבנן אתי' דהא הכא איסורא דאית בי' ממון הוא ול"ל כמ"ש:
והנה הפ"י כי בקדושין וכאן דבודאי משמע מדרחב"ג לא פליג רק את"כ דבכולהון מודה דלא מצא מענה לחלוק אבל רש"י בב"מ דייק מברייתא דאבא חלפתא דאמר משום ר"מ משמע דיש חולק ובעל פלוג' דר"מ ר"י ומקשה ע"כ מתני' דלא כר"י אלו דבריו ז"ל וכ"כ בש"ס ב"מ דקושי' ש"ס דר"י ל"ל כר"מ מדיוקא דר"מ אמר ור"י בעל פלוגתי' חולק עליו בזה ור"י לטעמי' דלא בעי ת"כ באיילוני' וכן בנדרים אלא דצ"ל דיהי' לפי"ז ג' פלוגתות ר"מ ורחב"ג ור"י וגם לא ידענו טעם פלוגת' דרחב"ג דמוד' בכולהו חוץ מת"כ ור"י חולק בכל על ר"מ ומה טעם יש בדבר. ונ"ל לבאר עפ"י מ"ש דלרחב"ג אין לנו אלא בממון אבל באיסור דאית בי' ממון מנ"ל דמסוטה לא יליף ורש"י דכתב הכא אבל באיסור דא"ב ממון לרחב"ג דלא פליג נפקי' לי' ממתני' דקדושין דקאי אכל תנאי דמשמע כל תנאים אפי' איסור וקאי על מתני' דקמי' בקדושין וש"מ רחב"ג מודהו בכולהון בכ"מ חוץ לענין כפילא וצ"ל באמת מנ"ל באיסור וי"ל דבאמת מסבר' לא עלה על דעתינו לחלק בין איסור לממון ולא תליא בקילתא וחמירתא אלא דמוכח כן מקרא דיין ושכר אל תשת דבאיסור לא בעי ת"כ וע"כ יש לנו לחלק לר"מ בין איסור לממון וכ"כ הרמב"ן בספ' הזכות לשיטות דאין הלכה כר"מ דילפינן משתיי' יין דלא בעי כפילא וע"כ בבגוב"ר משום שצריך הדבר. וכיון דצריכה לחלק בין איסורא לממון שוב א"א למילף באיסור דא"ב ממון ג"כ אולי גם בהא אין צריך כקושי' פ"י וצ"ל מסוטה ילפי' וכ"ז לר"מ אבל לרחב"ג דלא בעי ת"כ אין אנו מוכרחים לחלק בין איסור לממון דמשתיי' יין אין מוכרח לדידי' חילוק זה ומסברא אין לנו לחלק ולכן בין דיליף לענין שארי דיני תנאים מבגוב"ר ה"ה בכ"מ אפי' באיסור כנ"ל ועיי': ואומר לפי"ז ר"י דל"ל ת"כ באיילוני' היינו באיסור' דא"ב ממון דס"ל כר"מ דילפי' דצריך הי' לכפול כבש"ס קדושין ולכן באיסור דאית בי' ממון ל"ל ת"כ וה"ה בכל דיני תנאים אבל בממון לחוד מצריך כל דיני תנאים והא דאמר ר"ח בשם ר"מ דתנאי בעי קודם היינו לר"מ בעי בכל מקום ואפי' באיסור דא"ב ממון משא"כ לר"י דווקא בממון והא"ש דמקשה ש"ס כאן דר"י עכ"פ באיסור לית בי' והא מתני' באיסור איירי ואיך מתוקמי כר"י ומיושב הכל ועיין:
עוד נ"ל ליישב שיטת רש"י עפמ"ש הפלא"ה בקדושין לפמ"ש רש"י דלא אתי תנאי ומבטל דיבור של מעשה דווקא לר"מ דל"א מכלל ועיקר התנאי הלאו ולא הוי תכ"ד של המעשה משא"כ לרחב"ג דלא בעי כפילו' ואמרי' מכלל והוי הלאו תכ"ד וזהו לשיטת תוס'. ונ"ל דהא דכתב רש"י דבאינך לא פליג היינו כשכופל התנאי כיון שכופל מגלה דעתו דאינו סומך על המכלל ולא גילה רק מפרש הלאו והוי שלא תכ"ד ובעי תנאי קודם כמו לר"מ אבל בלא כפל לא בעינן לרחב"ג תנאי קודם למעשה שהוצרך לכפול בלא"ה הוצרך תנאי קודם. ועד"ז צ"ל לרש"י דרחב"ג מצריך הן קודם ונתקשה במהרי"ט בקדושין הא לרחב"ג לא אומר רק ההן ונדחק באומר רק הלאו והקשה במכתב מאלי' באינו אומר רק הלאו פשיטא דמהני לרחב"ג כיון שאין ההן רק במשמעות ואיך נימא שהמעשה קיים בלי תנאי שאין המעשה רק במכלל ולכן העלה דכוונת רש"י היכא שכופל לרחב"ג צריך ההן תחילה כיון דכופל ואם יאמר ההן לבסוף אסיי' בהן וכן אני מפרש הא דלא פליג אתנאי קודם היינו במאי דאיירי ר"מ בכפילא התנאי ומ"ש רש"י כאן דאתי' ברייתא כרבנן ג"כ היינו לפי דמסיק רבא משום מעשה קודם והיינו בדכפל וקיצר לשון היא בבריית' ומשו' דמעשה קודם היכא דכפל גם לרבנן ל"מ. ומיושב קושיות תוס' מש"ס ב"מ דבמתני' קודם כ' שהמעשה קודם ואי אתי' כר"י דלא בעי כפילות תנא וסתם תנאי בלא כפילות ואיך קתני כל שהמעשה קודם בטל התנאי הא מאן אית לי' האי סברא ר"מ אבל לרבנן לא בעי דהיינו ר"מ דמצריך ת"כ בכ"מ וממילא צריך תנאי קודם משא"כ לר"י דלא בעי ת"כ לא בעי תנאי קודם חוץ אם רצה וכפל ובהך לא איירי מתני' וא"ש ועיי': והא"ש ליישב מה שנתקשה הר"ן לרש"י דכ"ע מודי' בתנאי קודם מה הרוויח ר"א דמוקי כמ"ד ע"מ במעכשיו מ"מ התנאי בטל לכ"ע והנה משום תנאי ומעשה בדבר אחד ל"ק די"ל ס"ל היכא דאינו סותר:
המעשה ללא הוי בכלל תנאי ומעשה בד"א כשיטות תוס' אלא דקשה דהא מעשה קודם ולפמ"ש א"ש דצ"ל דברייתא דווקא בדכפל לתנאו וזה לא ניחא לר"א: והכא מעשה קודם לתנאי וכו' שיטת הרמב"ם דווקא בעשה מעשה קודם לתנאי ואפי' השלים תכ"ד וטור הקשה עליו פשיטא דל"מ חזרה ול"מ לדיני תנאים. וקשה לי למה לא הקשה יותר מדכ' הרמב"ם אח"כ במעכשיו אפי' עשה מעשה תחילה מהני התנאי וקשה למה יועיל תכ"ד אחר שכבר עשה בפועל וצל"ע: והנה הט"ז כתב דגם בממון ל"מ תנאי וחזרה אחר שעשה מעשה ואפי' תכ"ד וכבר דחו אחרונים בזה דבריו. אלא כוונת הטור דבקדושין פשיטא דלא מהני דתכ"ד לאו כד"ד במקדש ומגרש. וכ"מ כ' דכתב הרמב"ם דמשלי' תנאו ומישך שייך למה שעשה ומפרש הפלא"ה בק"א כוונתו כיון שלא הפסיק כלל בין מעשה לתנאי עדיף מתכ"ד. ולפע"ד נראה לפמ"ש הר"ן בנדרים פ"ז בטעמא דתכ"ד כד"ד כשאדם עושה דבר דל"ח כולי האי לא בגמר דעתו עושה אלא דעתו שיהי' יוכל לחזור תכד"ד משא"כ בקדושין וגירושין אינו עושה אלא במוסכם בדעתו ומשו"ה חזרה אפי' תכד"ד ל"מ עיי"ש והא"ש דזה דווקא בחזרה אבל בתנאי שאינו חזרה בוודאי גם בקדושין וגירושין אמרי' שהי' מתחילה בדעתו לתנאי ומתחילה עמ"כ עשה ואפי' הפסיק קצת מהני דתכ"ד כדיבור דמי ומתחילה הי' דעתו להחזי' כנ"ל וטור י"ל ס"ל כר"ת שבר"ן שם דכל עיקר תכ"ד כד"ד רק תקנת' היא ובגיטין וקדושין העמידו על הדין וממילא גם בתנאי לא יועיל תכ"ד בקדושין וגירושין כנ"ל לבאר ועיין: והנה הר"ן מקשה בקדושין מהא דאתקין שמואל בגיטא ומפרש שם דל"א אם כ"ע תחלה דבעינן תנאי קודם ולרמב"ם תלי' במעשה בפועל דוקא והתם דיבור הוא. [א"ה עיין ביישוב קו' הר"ן בתשו' המחבר אה"ע סי' צ"ב בד"ה ומדי דברי בהא עיי"ש]:
והנה הלח"מ הקשה קושי' חמורה איך מתקי' לה רבא לדאביי הא בברייתא שהי' המעשה בפועל קודם ולא מצא מקום ישוב והאחרונים נדחקו ועיין בשעה"מ ונ"ל בישובו שכחומר הקושי' והנה הרא"ש דבזה לשיטת הרי"ף דר"מ ס"ל אפי' בע"מ בעי ת"כ ואנן לא קיי"ל כוותי' ובלח"מ פ"י מגירושין גבי מוציא משום ש"ר ואיילוני האריך בזה דר"מ ס"ל אפי' במעכשיו בעי ת"כ ואנן לא קיי"ל רק באם. ונרא' דבוודאי לא יחלוק ר"מ דיש לחלק בין מעכשיו לאם דבמעכשיו ליכ' ביטול מעשה כ"כ אלא דס"ל כל עצמינו לא נדע דמהני תנאי כלל רק מבגוב"ר ולא ילפינן משום מה חומרת התנאים רק כלעיל דמהני תנאי ואין לך בו אלא חדושו מה דמצינן ולכן הגם שי"ל מעכשיו קיל ולא בעי כל דקדוקי תנאי מנ"ל לחלק ולהקל כיון דלא ידעי תנאי רק מבגוב"ר אבל להלכת' כסתמא דמתני' וכרבא באתרוג דבמעכשיו לא בעי דיני תנאים ס"ל דתנאי מועיל מסברא ידענו לולי שמצינו קפידא בתנאי דבגוב"ר ודקדוקי תנאי' וכיון שיש לחלק בין מעכשיו מנ"ל למילף דקדוקי תנאי במעכשיו ג"כ כן הסברא העליון ע"ש:
ומעתה י"ל לר"י דס"ל הא דמהני תנאי חידוש הוא מוכח ג"כ תנאי קודם בדיבור מדאמר מרע"ה היפך מדאמרו הם ואין לומר דאשמעינן רבות' דאפי' הכי בעי ת"כ דאל"ה ה"א דבתנאי קודם מהני בלא כפול דמניין לומר כן כיון שכל עיקר התנאי מהכא גמרי' ומה דלא מצינו לא נדע ומצריך ת"כ גם במקרי' התנאי ומדהקדים התנאי ע"כ דווקא תנאי קודם אבל לדידן דס"ל איפכא קפיד' תנאים דלולי תנאי דבגוב"ר לא נהי' מצריכ' כלל לדיני תנאים וכל תנאי מהני לולי דילפינן חידש ממרע"ה שפיר הוצרך מרע"ה להקדים תנאי לאוריי לן דגם בכה"ג בעי כפילא והא"ש דמתקיף רבא לאביי דמוקי כר"מ אבל אי כפיל' הוי תנאי הא לר"מ דגם בע"מ ס"ל דבעי ת"כ בעי' תנאי קודם למעשה בדיבור ואסיק משום דתנאי קודם ואתי' בין לר"מ בין לרבנן ור"א דאמר בע"מ היי' משום דהלכתא דבע"מ לא בעי דיני תנאים לא אתי ברייתא שפיר משום מעשה קודם דבדבור מהוי מעשה קודם לכן אמר דע"מ כמעכשיו ומהני תנאי וא"ש הרמב"ם להלכת' פסק שפיר דדוקא מעשה בפועל ל"מ כנלע"ד ועיין בו:
הטור באו"ח סי' תרנ"ח מביא י"א דצ"ל הרי אתרוג זה נתון לך במתנה וצריך שיכפ' תנאו והקשה בכפת"ל הא הוי מעשה קוד' לתנאי ונ"ל דס"ל לי"א ג"כ דאיכא אומדנא באתרוג ואפי' בל"א כלל דאמר ולא כפל נראה דלא איכפ' לי' כמ"ש הר"ן בקידושין גבי ע"מ לעלות לא"י וכ"ז לענין כפילות התנאי אבל לענין מעשה קודם דהמע' דלא אתי תנאי ומבטל מעשה שאמר תחילה כיון שיש אומדנא מיד כשאמר הרי אתרג זה נתן לך הי' אומדנ' שלהחזיר נתן רק אם לא הי' כופל הי' נראה איפכ' דע"כ לא איכפ' לי' אדקצר ולא סיים דבריו אבל כשסיי' וכפל ידענו למפרע כי קפיד וכן הי' אומדנא ולא הוי מעשה קודם דמיד הי' אומדנא שיתנה ויכפיל כנ"ל נכון והבן זה:
אלא אמר רב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד כ' רש"י בגט עצמו התנאי והוא המעשה להיות גט נראה דרש"י ס"ל כל שמתנה בדבר אחד לא הוי תנאי ולא משום דסותר המעשה ולפ"ז אפי' במעכשיו ל"מ ודלא כשיטת תוס' ולפ"ז וודאי קשה קושיות הר"ן לרש"י דרבנן מודים בשארי דיני תנאים א"כ גם לר"א התנאי בטל ומשום מעשה קודם י"ל דר"א אמר דאפי' מוקמינ' בריית' בתנאי קודם ושלא בדיוק נישנית מ"מ א"ש אבל מעשה בד"א בוודאי קשה לפמ"ש דגם בע"מ לרש"י הוי תנאי ומעשה בד"א דל"מ וצ"ל לרש"י לא בעי דיני תנאים כלל וכ"כ הר"ן או צ"ל דר"א ל"ל דר"א וכן רבא לא ס"ל כוותי' כמ"ש תוס' ב"ב פי"נ ורא"ש שם:
והנה בשיטת הרא"ש קשו בה טובא דממ"ש כאן נראה דאפי' במע"מ בעי שלא יהא תנאי בדבר אחד וכן מוכח ממ"ש פי"נ דרבא פליג על רב אדא והא עכצ"ל רבא ע"מ כמעכשיו מדהחזירו יצא וע"כ דרא"ש ס"ל גם במעכשיו דלא סתר המעשה צריך שלא יהא בד"א וקשה איך פסק הא דרבא באתרג וכן באשה דלא ניקנו בע"מ להחזיר הא לא בעי להחזיר דתנאי בטל ועיין ב"ש סי' ל"ח ובשעה"מ ויתר גדולי אחרונים קמאי דקמאי. [א"ה עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' פ"ה ד"ה ולהיות תלמיד חביב עי"ש עד סוף התשו' ותרווה נחת]: הרמב"ם לא מביא כלל הך דינא דתנאי ומעשה בד"א ונדחקו ליישבו ולפע"ד יש לומר מסברא היכ' דתנאי סותר המעשה ואין חילוק בשום אופן למעשה לא בעי דין תנאי כלל בין שהמעשה מתבטל מיד כעין מ"ש מל"מ בתנאי דלשעבר כיון שמתברר מיד וביטול המעשה מיד וכמ"ש הראב"ד להסביר דבמעכשיו לא בעי דיני תנאי דבהך צד שלא יקוים התנאי לא הוי ביטול בין דמעיקר' אדעתי' עשה וכשלא יתקיים תנאי אין כאן מעשה אבל באם שאם יתקיים התנאי ויהי' חל המעשה וע"י התנאי יהי' אח"כ זה מקרי ביטול מעשה ולכן בתנאי סותר המעשה ובקיום התנאי א"א למעשה אין מקום למעשה בקיום ובטל מעצמו לא דמהני ת"כ אפי' הא לא בעי כמו במעכשיו אלא לר"מ דס"ל גם במעכשיו בעי דיני תנאי כמ"ש לעיל וע"כ לדידי' אזלינן בתר הך צד דאם לא יתקיים התנאי יהי' המעשה בטל לזה צריך כפילו' התנאי וכל דיני תנאי לבטל המעשה כשלא יתקיים התנאי הגם שמעיקרא הכי אתי ה"ה וכ"ש בתנאי סותר המעשה לגמרי דבעי דיני תנאי וי"ל דלא מהני תנאי כלל כל שעוקרו לגמרי ואין באפשרי' למעשה כלל והא"ש דרב אדא מתרץ ברייתא כר"מ וכמו אביי ורבא ולדידי' שפיר אמר דתנאי ומעשה בד"א אפי' כופל התנאי ל"מ אבל להלכת' דבמעכשיו לא בעי דין תנאי כשתנאי באם וסותר המעשה מהני ואפי' דיני תנאים לא צריך ושפיר השמיט הרמב"ם הא דתנאי ומעשה בד"א דס"ל כתוס' דווקא בשסותר והא דלא כ' במתנה באם בסותר המעשה לא בעי דין תנאי משו' שאין מפורש בגמרא ואין דרכו להבי' כנ"ל והבן זה ועיין:
מתקיף לה רבא והא בעינן הן קודם ללאו. נ"ל לבאר פלוגתא דשמואל ורבא דלכאו' מנ"ל דהן קודם בעינן דלמא כך איקרי ואמר ולתנאי קודם כ' הר"ן הוכחה ולהן קודם ליכ' הוכחה, ורש"י בקידושין במתני' כ' ושמעי' נמי ואנחנו לא ידענו מנ"ל הן קודם:
ונ"ל הנה במל"מ נסתפק אם צריך להקדים תנאי קודם בכפילת התנאי וכ' דבהא פליגי תוס' ורש"י בקידושין ועיין שעה"מ ולפע"ד נראה דוודאי בלאו ליכ' קפיד' כלל אי לקדים המעשה שלא יהי' והכל תלוי בהן שיקדים המעשה שיהי' והא דאמר הכא בעינן תנאי קודם היינו דאם נקדים לא יהי' מגט שוב צריך להקדים ג"כ עפי' סידור הלשון יהי' גט אם ימות והוי מעשה קודם וכ"כ בגליון ש"ס משאלתות וכן מרע"ה משום שהקדים תנאי בהן הקדים ג"כ התנאי קודם סידור לשון כך הוא ופשוט אלא די"ל כשמקדים הלאו קודם ואח"כ ההן כיון שכבר הקדים תנאי בלאו שלא יהי' שוב לא מזיק כשמקדים המעשה בהן כיון שכבר אמר אם לא יתן שע"כ צריך להקדים ההן א"א דבר זה כמובן והא"ש דלא קשה קושי' תוס' על רש"י מסוטה דשם הקדים הלאו משום דחשיב הן כמ"ש תוס' שם שפיר הקדים אח"כ המעשה תחלה בהן ואינו מזיק וא"ש רש"י בקדושי' אלא דקשה מכאן דמתרץ לשמואל משום דבעינ' הן ותנאי קודם הי' כבר הקדים הלאו ומצאתי אח"כ כדברינו האלו בהפלא"ה בקדושין שעלה לפניו לומר כן אלא דקשה לי' מדהכא ואני בעניי קיימתי כל מעצמי ובארתיו ע"כ דשמואל ס"ל דגם בכה"ג חשיב מעשה קודם מנ"ל לחלק אלא דמוכח כן מסוטה מדהקדים מעשה קודם וי"ל שמואל ס"ל בתנאי לשעבר לא בעי ת"כ וכל דיני תנאי וסוטה לשעבר כמ"ש מל"מ והא דהוצרך חנקי צ"ל כו' לרחב"ג בש"ס קדושין אבל רבא לשיטת דמתרץ בגיטין פרק השולח בסוגי' דאיילונ' מני ר"מ היא דבעי כ"ת ולא הי' לו תי' אחר שם ומוכח דאפי' בלשעבר בעי' דיני תנאי' דשם לשעבר היא וצ"ל בסוטה חנקי כתיב והא דלא בעי תנאי קודם ע"כ דזה מקרי תנאי קודם כיון שהקדים הלאו ומדמוכח זה קשה למה שינה מרע"ה ממ"ש הם כמ"ש הר"ן ולא הקדים המעשה והי' לו להקדים הלאו ואח"כ ההן והי' יוכל להקדים המעשה וע"כ מפני שצריך הן קודם ללאו ומזה הוכיח רבא דבעינן הן קודם אבל שמואל לשיטתו מתרץ איפוך ולא רצה בתי' רבא לדידי' לא מוכח דלשעבר בעי ת"כ ודיני תנאי שפיר ס"ל בלשעבר לא בעי ת"כ ולא מוכח מסוטה מידי ומנ"ל להוכיח עוד הן קודם ללאו לכן לא ס"ל הך כלל כנ"ל לבאר ועיין: ולפ"ז לפי דחידש רבא דבעי הן קודם ללאו עכצ"ל דאם כבר הקדים הלאו לא בעי תו תנאי קודם והן דתיקון רבא שיאמר אם לא מתי ולא שיאמר לא יהי' גט וכ' ויהי' גנו צ"ל דלא רצה משום שופרא לחוש לשמואל וגם כיון שנתקן לשון זה משמואל דא רצה לעקור הסגנון:
רק הוסיף מה שיש בו חיובא מדינא ובלשנא זה דלא יהי' גט אין בו קפידא לדינא רק משום לא מקדים וא"ש:
והא"ש מילתא דתמוה הא דכ' הרמב"ם כד' מייתי לדשמואל כ' דבעינן ת"כ והן קודם ולא כ' מה דמפורש בש"ס דבעי תנאי קודם משום דבאמת לא הי' מזיק מעשה קודם גם לפי' לח"מ לשיטת הרמב"ם כיון שהקדים הלאו תו לא מזיק המעשה קודם אלא כיון דשמואל תיקן שוב לא זז הלשון ממקומו כנ"ל ועיין:
אלא אמר רבא וכו' הר"ן העלה כל שגומר בלאו אפי' הקדים תחילה לאו מהני דבגמר דבריו נתפס והא סיים בלאו והרמ"א כ' בכל תנאי כשאמר לאו והן וסיים בלאו מהני וציין כן בשם הר"ן ותמה הח"מ הא מבואר כן בגמר. וב"ש כתב דווקא בשכ"מ מהני משום לא מקדים אינש ובמל"מ הקשה אי שלא כדין היא משום ל"מ אינש וכו' לא יתירו לומר שלא כדין. לפע"ד נראה הנה במל"מ נסתפק בהקדים מעשה ואח"כ אמר עוד ת"כ כדינא בהקד' תנאי אי לימ' דבריו הראשונים כדלתני' והתנאי מתחיל אח"כ או לא ורצה לפשוט מהא דרבא ודחי בהן ולאו טעמא דמהני כמ"ש הר"ן משא"כ בהקדים תחילה מעשה הדעת נוטה שתחילת דבריו הם עיקר התנאי והקדים מעשה וסוף דבריו טפלים ויתרת הן וכן מסתבר מהיכי תיתי שיאמר תחילה דברים שאין שייכ' לתנאי והתחלת התנאי בתחילת דבריו ונ"ל די"ל לולי הר"ן בטעמ' דהקדמת לאו להן ושוב מסיי' בלאו דמהני לרבא כיון שתיקן שמואל שיאמר כ"א בן ויתחיל בלאו משו' ל"מ פרענותי' שפיר אנו אומרים שתחילת התנאי הוא מה שאומר אח"כ הן ולאו ותחילת הדברים במכווין אמורי' כדי שלא להתחיל בפרענו' והם דברים הנאמרי' לקפיד' בעלמא שלא להקדים פרענו' ועיקר התנאי הן ולאו וכ"א כן הוא אומר עפ"י התיקון ואין מן הצורך שיאמר כלל ההתחלה לאשה בדווקא כמובן וכ"ז בשכ"מ אבל בכל שאר תנאי שאין מן הצורך להקדים הלאו כשמתחיל בלאו וגומר הן ולאו התחלת התנאי מתחילת דברי' שמתחיל בלאו ולא מהני וזהו טעמו של הב"ש שכ' דווקא בשכ"מ מהני משום לא מקדים כוונתו כהנ"ל כנ"ל ברור אלא לטעמו של הר"ן שבגמר דבריו נתפס לכן מהני כשמסיי' בנאו בכ"מ מהני וזהו שכ' רמ"א בשם ר"ן כנ"ל נכון ועיין:
ולפמ"ש א"ש ביותר הא דלאמת צריך לרבא לומר תנאי קודם למעשה הגם דלרבא יוכל לומר המעשה קודם כשכבר הקדי' השלילה ואמר הלאו כמו בסוטה מ"ע כאן הגם שהקדים הלאו מ"מ ל"מ דאם אנו נחשוב הלאו לתנאי והקדי' השלילה קודם המעשה מ"מ הא איכ' לאו קודם להן מה תאמר דאנו מסלקין דברי' ראשונים שלא אמר רק משום דל"מ פרענות' והתחלת התנאי בהן שוב איכא מעשה קודם לתנאי לכן ע"כ להקדים תנאי למעשה גם לרבא והיינו לפמ"ש סברת הר"ן ועיי':
ודע דלסברת הר"ן משום דבגמר דבריו נתפס י"ל דזה דוקא משום שצריך להקדים תנאי למעשה ולכן כשמקדים הלאו ושוב יאמר הן ויאמר אם יהי' גט מסיי' ביהי' גט אבל כשאפשר לסיים יהא גט אם ימות הרי מסיי' בתנאי ובגמר דבריו נתפס באם ימות. אלא לפמ"ש דאם הקדים השלילה שוב לא מזיק הקדמת המעשה א"א דבר זה ויש להאריך בזה ע"ד פלפול והקצרתי: קצת ביאור שיטות ראשונים להלכה:
א) יש דס"ל אין הלכה כר"מ בשום מקום והביא ראי' מדמהני גילוי דעת בממון או אומדנא וכל שאמר תנאי יהי' באיזה אופן הרי גילה דעתו. והא דתיקן שמואל בגיטין שכ"מ לשופרא דשטרא תיקן כן. והרא"ש הקשה דנחוש שיצא תקלה למי שאינו כופל ונ"ל דהרשב"א כ' גם דג"ד מהני אבל כשאמר תנאי ולא אמר כדינא גילה דעתו דאינו איכפת לי' התנאי וצריך להסביר כשהוא ע"ה ולא ידע דיני תנאי מה תאמר וצ"ל ע"ד שכתבו במגו וכדומה בטענתו דמי שטוען טענה בב"ד חוקר ושואל תחילה לחכם ובקי כן י"ל מי שרוצה להתנו' אם חפץ בתנאי שואל תחילה איך יתנה ואם לא שאל ש"מ דלא איכפת לי'. אלא דצ"ע הוא ע"ז אם דני' אם אומדנא וג"ד מהני שוב אין דין תנאי כלל דמהני בגילוי דעת ומה דיני תנאי דלא קפיד איכא הא אין צורך להקפיד בתנאי ובלשון וסגנון התנאי. וזה טעמא של ראשונים דס"ל כיון דאומדנא וגילוי דעת מהני שוב ל"א לכל דין תנאי בין שמגלה טפח אם יהי' כן אמרי' מכלל. ומעתה בגט שכ"מ שכבר תיקן שמואל והנהיג לומר כל דיני תנאי לר"מ מי שאינו אומר כן גילוי דעתו איכא דל"א לי' דאל"ה הי' אמר כדיני' וה' שואל איך יאמר ובלא"ה כיון שכבר הותקן לומר כדינא לר"מ מי שאינו אומר כן ליכ' גילוי דעת לכל כל שלא כפל מכלל הן לאו ומעכשיו מדינא הגט בטל הגם דקיי"ל כרבנן כנ"ל ועיי':
והנה הר"ן בקדושין כ' מתשובת הרי"ף דבממון ל"ב דיני תנאים חוץ בגיטין וקדושין ומפרש הר"ן כוונתו דהלכת' דלא כר"מ אלא בחומר א"א מחמירי' כר"מ ובאמת לשון הרי"ף משמע דבגיטין וקדושין בין לקולא בין לחומרא ורק בעינן ת"כ. ונ"ל עפ"י הנ"ל בודאי מעיקר הדין בגיטין וקדושין הלכה כרבנן אלא דמחמירינן כר"מ ומי שרוצה שבביטול התנאי יבטל המעשה צריך שיאמר מפורש הן ולאו ומי שלא אמר כן מחמירי' בו כר"מ בכל מה שיהי' בו להחמיר שוב איכ' אומדנא מי שרוצה ואיכפ' לי' בתנאי באמת ודעתו שבביטול התנאי יתבטל מפרש דבריו כיון שאינו בעי' דיני תנאי להחמיר כר"מ ומי שלא פירש ש"מ דלא איכפת לי' בתנאי מעכשיו גם רבנן דר"מ מודים דליכ' ג"ד ואומדנא ולפ"ז עכשיו גם להקל המעשה כמו לר"מ עצמו והבן זה:
ב) הראב"ד בהלכ' מכירה יצא להטעים ועם הסוברים בממון לא קיי"ל כר"מ היינו בממון שמוחזק בו וחפץ ורוצה בשלו גם בלא כפיל' ושום דין תנאי מהני ובגיטין וקידושין אמרינן כיון דאיכ' קירוב וחיזוק דעת גם בלא קיום התנאי רוצה בגט וקידושין בעי דיני וכל חיזוקי תנאי ובבגוב"ר לא הי' להם בירושה וקנין:
והנה מ"ש דבבגוב"ר לא בירושה וקנין הי' להם צריך הסבר הא בחרבם ובקשתם וטורח רב הגיע להם ולמה לא איכפת להו בו. ויובנו דבריו עפ"י רמב"ן בתורה דלולי שנטלו בני גד וב"ר הי' מניח ארץ הגלעד הפקר שלא חפצו בארץ ההוא כלל והא"ש מ"ש הראב"ד כמובן:
אלא דצ"ע מדשמואל דאתקין בגט שכ"מ דיני תנאי מאי ריחוק הדעת איכ' שם והיפוך הוא לטובתה מגרשה שלא תזקק ליבם ואינו חפץ בגירושין רק כשימות למה יהי' בעי דיני תנאי ואפשר לדחוק כיון בכל גט צריך דיני תנאי לכן תיקן גם בגט שכ"מ כן ודוחק וצע"ג:
ג) וכתבו ראשוני' גם לפוסקים דלא כר"מ מ"מ תנאי קודם למעשה בעי מסתם מתני' דב"מ וכ' שמא יש שום סברא בתנאי קודם יותר מת"כ. ונ"ל להועי' טעם דבעי תנאי קודם דכיון דמתנה על חבירו מה שיתן לו נגד שלו ואם עיקר ודעתו על התנאי ואינו מתרצה רק בקיום התנאי וקיומו של תנאי מביאו לידי מעשה הי' מקדים התנאי מה שיתן לו חבירו והוא יעשה שלו ומדמקדים המעשה נראה כי הוא רוצה בכל אופן במעשה זה הן יקיים התנאי או לא והתנאי אינו עיקר אצלו ואפי' כופל תנאי אמרינן להפליג אמר ואין זה עיקרו כנ"ל. שוב ראיתי ברמב"ן בס' הזכות מ"ש בזה ונראה כי כיוון למ"ש ועיי':
ד) שיטת תוס' ורא"ש דהלכה כר"מ בין בממון בין באיסורא דא"ב ממון והא דירושלמי בכל אתר אית לי' לר"מ וכו' צ"ל בכל אתר לית לי' והכ' אית לי'. והנה מלבד שצריך לשבש גירסא שלפנינו יש בו עוד דוחק דלמעיין בירושלמי לא נמצא על מה דקאמר והכא אית לי' דר"מ אמר הכי דנאמר עלה קאי והכא אית לי'. והנה ר"ת מפרש גירסא שלפנינו דבכל אתר אית לי' באיסורא והכא בקדושין ל"ל ומקשי' הא קדושין איסורא דא"ב ממון הוא. ונ"ל לקיים הגירסא שלפנינו עפ"י ירושלמי בשאומר הא דקדושין איסורא דאב"מ הוא היינו בשמתה הוא שמגרשה ע"מ שתתן לו מאתיים ותלוי בתנאי איסור של א"א וממון של כתיבה דבביטול התנאי אינו מתחייב בממון שבו. אבל כשהתנה הוא ע"מ שיתן לה מאתיים מתקדשת לו היינו כשיתן לה היא אוסרה עצמה לכ"ע ומקנת עצמה לו לבעל ואם לא אין בזה דבר שבממון מצידה שהרי אינו בקיום תנאי חייב ממון מצידה אלא שאם יתקיים הוא התנאי תאסר עצמה לכ"ע וממילא הוא מתחייב בממון אבל מצידה אין חיוב ממון שמתחייב ע"פ קיום התנאי רק איסורא ואין זה בסוג איסורא דאית בין ממון. והא"ש למעיין בירושלמי על שהוא מתנה ה"א מקודשת ע"מ שאתן לך מאתיי' זוז ואם לא לא יהי' לי עליך כלום והוא מתנה בשבילה כמו שהוא התנתה ע"מ שיתן לה מתקדשת לו ואין זה רק תנאי דאיסור' וע"ז מקשה בכל אתר אית לי' לר"מ מכלל היינו באיסורא והכא ל"ל באיסורא לחוד ומשני חומר הוא בערוה כנ"ל נכון מאוד:
והא"ש בזה מה דצ"ב ברש"י קדושין במתני' דמפר' ת"כ כמו גבי ה"ז גיטך ושביק מתני' דקדושין רישא דמתני' ע"מ שיש לי בית כ"ע שאתן לך וכו' ולהנ"ל א"ש דזה תנאי לטובתה שהוא מתנ' איסורא לחוד הוא ול"ב דיני תנאי' וא"ש. והא"ש מה שצ"ע על הרמב"ם דנקיט בקדושי' שמתנה ע"מ שתתנו לי ולא כ' גוונא דמתני' דקדושין ולפמ"ש א"ש. ומה שכ' הרמב"ם בין שהתנה הוא ובין שהתנה היא היינו שהתנה הוא ע"מ שתתן לו ובין שהתנה הוא בעצמו שתתן לו אבל בהתנה היא או הוא לטובתה שיתן לה לא בעי דיני תנאי דאיסורא גריד' הוא כמ"ש כנ"ל עיי' בזה כי הוא חידש לדיני': ה) שיטת ר"י ורמב"ם דבע"מ כמעכשיו ל"ב דיני תנאי. והקשה רא"ש בשם רמב"ן הא ר"מ ע"כ ס"ל ע"מ כמעכשיו כדמוכח בתוספתא מדלא פליג על רבנן בסיפא. והנה כבר העלה הלח"מ הלכ' גירושין גבי איילוני' דר"מ באמת ס"לגם במעכשיו בעינן ת"כ וחנן ל"ב כן מסתם מתני' בכ"מ בע"מ דמשמע דל"ב דיני תנאי ומדרבא באתרוג והלכו אחריו בזה גדולי אחרונים ועיי' שעה"מ ובהפלא"ה ובאני מלואי'. ובאמת מ"ש הרא"ש בכוונ' הרי"ף לקמן גבי ע"מ שתשמשי דלא קיי"ל כר"מ בע"מ אין כוונתו דר"מ ס"ל אפי' במעכשיו ואנן לא קיי"ל כוותי' בע"מ כיון דקיי"ל ע"מ כמעכשיו והדר מייתי קושי' רמב"ן דר"מ ע"כ כל דע"מ כמעכשיו ש"מ דגם במעכשיו בעי ת"כ כנ"ל פשוט בכוונ' הרא"ש. מ"מ אפ"ל כמו שכ' לח"מ הנ"ל לעצמינו. אלא דצריך ביאור מה טעם פלוגת' זו דר"מ וסתמא דמתני' ורבא. נ"ל דבאמת גם ר"מ ס"ל דיש סברא לחלק בין במעכשיו וע"מ לאם ואין למילף מתנאי דבגוב"ר במעכשיו דשם באם הא. אלא דר"מ יליף מסוטה דשם הוא ג"כ כמעכשיו כמ"ש:
מל"מ דתנאי דלשעבר כמעכשיו הוא ובחדו' ר"ן גיטין גבי איילוני' נרא' דעדיף ממעכשיו דהא הר"ן ל"ל במעכשיו כרי"ף ורמב"ם ובלשעב' כ' דאין למדי' מבגוב"ר ור"ע ס"ל גם בע"מ וכן באיילוני' מלשעבר הוא נראה דיליף מסוטה מדכתיב חנקי ול"ל כמו רחב"ג דה"א לא קללה אלא אסורא אבל אנן קיי"ל כר"מ דילפינן מבגוב"ר אבל מסוטה לא ילפינן דס"ל כרחב"ג דהא אסורא ולא קללה ולכן במעכשיו לא ידענו כנ"ל לבאר:
ולפי"ז אומר אני ממקום שמקשה על הרי"ף משם איכ' ראי' לחלוקו בין מעכשיו לאם דרשב"א הקשה קושי' חמור' דר"מ אמר בע"מ שתשמשי מפני שלא כפל מהני הא איכ' מעשה קודם לתנאי והניח בצ"ע. ולפמ"ש א"ש דר"מ ס"ל דמבגוב"ר אין למדין במעכשיו רק מסוטה ושם הא הוי מעשה קודם כמ"ש התוס' וגם למ"ש תוס' די"ל דכהן אמר ואת כי שטי' חנקי מ"מ אין מוכח מקרא כן דכן הוא. ולכן ס"ל במעכשיו לא בעי רק ת"כ ולא תנאי קודם ומיושב קושי' רשב"א ומהא ראי' לחלוקו של הרי"ף כנ"ל נכון:
ודברינו אלו א"ש גם לרמב"ם דא"ש בשיטת הרי"ף בזה אלא דלרמב"ם ליכ' ראי' מדלא קפיד ר"מ בקדימת תנאי דהא לרמב"ם לא בעי תנאי בדיבור קודם וי"ל ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי בדיבור הוא ואין ראי' כמובן:
ולחזק הך חלוקא גם לרמב"ם נ"ל עוד דממה שהקשו משם איכא ראי' בשנבון בלשון ר"מ מפני שלא אמר אם תשמשי ואם לא תשמשי התחיל בע"מ ומסיי' באם הול"ל מפני של"א ע"מ שתשמשי ואם לא תשמשי ובאמת בתוספת' הגרסא מפני של"א ואם לא אבל לפי הגרס' ש"ס בתוספתא מפני של"א אם תשמשי וא"ל תשמשי קשה כהנ"ל וזה דקדק עצום וצריך ישוב. ונ"ל דר"מ רצה להשמיענו דל"ל ע"מ כמעכשיו ולא נטעה דאפי' במעכשיו בעי ת"כ ולהשמר מזה אמר מפני שלא אמר אם תשמשי היינו בודאי אם הי' אומר מעכשיו ל"ב ת"כ אלא מפני שאמר אם דע"מ ג"כ פירושו אם ול"א אם תשמשי ואם לא תשמשי לכן המעשה לעולם קיים כנ"ל. והא"ש דלא קשה מה שהקשה רמב"ן אי ס"ל ע"מ לאו כמעכשיו הו"ל לחלוק בסיפ' בנקרע הגט לדברינו לא קשה הרי גילה דעתו דס"ל ע"מ כאם דהא אמר מפני שלא אמר אם תשמשי ושוב א"צ לחלוק בסיפא והיינו לפי גירסת ש"ס לפנינו בתוספתא ומיושב קושי' רמב"ן ומהא איכא ראי' ברורה לחילוקא בין אם למעכשיו וגם ר"מ כן ס"ל כנלע"ד נכון מאוד:
עוד הקשו מהא דשמואל דע"כ במעכשיו הוא ובשעה"מ כ' דלשופרא דשטרא תיקן דר"מ ס"ל גם במעכשיו בעי ת"כ ולפמ"ש לעיל ע"כ תנאי קל"מ ל"צ לר"מ במעכשיו קשה הא דבעי לשמואל תקליוו. והנלע"ד בישוב הקושי' דנ"ל הא דצ"ל לאו והן בגט שכ"מ הוא רק משום כיון שעכצ"ל לאו משום לא מקדים ובלאו בודאי לא סגי להיות נשמע הן באם ימות מגורשת דלומר מעשה מכלל לאו ל"א וכ"כ רמב"ם מפורש בהלכ' גירושין דיהיו גירושין מכלל לאו ל"א ועיי' רמב"ן במלחמות ביצה גבי ונסב ברתא ועכצ"ל תהי' מגורשת כשימות ולאו צ"ל משום ל"מ והא דקאמר ש"ס יאמר אם ימות יהי' גט ואם לא ימות לא יהי' גט אלי' ומתרץ ל"מ בה"א דלא ידע מזה לא הי' צ"ל כי אם ימות יהי' גט. נ"ל דאין אדם רוצה לומר רק פרענות' אם ימות ומקפיד לומר ההיפך אם לא ימות אלא דלא ידע דיש קפיד' להקדים שלא ימות ולכן מקשה יאמר יהי' גט א"י ואם לא יהי' גט ומתרץ לא מקדים דיש קפיד' שלא להתחיל בפרענות' כנ"ל ומה דמתקיף רבא הא לאו קודם להן ל"ק לפמ"ש הב"ש במעכשיו לרמב"ם בעי הן קודם כדמשמע מרמב"ם רק מדצריך שמואל תנאי. וליישב ג"ז כ"ל עפ"י דרכו של הלח"מ ברמב"ם דס"ל דקפיד' כהקמת מעשה ממש הא דמשני לשמואל בעי תנאי קודם היינו כיון שא"א לעשות המעשה תחילה תקנו הלשון עפ"י סדור המעשה וקלסי' לדנפשי' בתי' זה. וכן קלסוה גדולי האחרונים. והנה להרמב"ם הא דלא יהי' מעשה בפועל תחילה שייך לדיני תנאי וס"ל במעכשיו גם מעשה ממש תחילה מהני אבל לטור דמעשה ממש תחילה ל"ל לדיני תנאי שאין אחר מעשה כלום גם לדסוברי' במעכשיו לא בעי דיני תנאי מ"מ מעשה ממש תחילה ל"מ ואין אחר מעשה כלום. והא"ש לרי"ף דמשני ש"ס בעי תנאי קודם היינו מעשה ממש א"א בתחילה אפי' במעכשיו וסדרו הלשון לפי הענין כמ"ש לח"מ עפ"י דרכו של הרמב"ם כנ"ל. אלא דלרמב"ם לא א"ש זה דהא לרמב"ם מעשה ממש תחילה שייך לדיני תנאים ובמעכשיו מהני א"כ קשה למה בעי תנאי קודם לשמואל אלא לרמב"ם בלא"ה לא קשה דס"ל גט שכ"מ לאו מעכשיו הוא וכ"כ ר"ן לרמב"ם. ואנן את הרי"ף באים ליישב וא"ש כל מ"ש ועיין:
ודע דצל"ע על הרמב"ם דכ' בגט שכ"מ דצ"ל כתיקון זה משום דבעי ת"כ והן קודם ולא ידעתי למה צ"ל משום ת"כ הא בלא"ה א"א רק לכפול כיון דבלאו בוודאי לא סגי וע"כ צריך להן ולאו משום ל"א פרענותא וממילא צריך אח"כ ללאו משום תן קודם ללאו וצל"ע:
ו) עוד הקשה על הרי"ף מהא דחליצה מוטעת כשירה משום שא"א לעשות ע"י שליח חזי' גם בע"מ בעינן דיני תנאי' ובאבני מלואי' והפלא"ה הקשו מש"ס יבמות דאיכא אוקימתא דפליגי דתנאי בחליצה מוטעת משו' דלא כפל והא חליצה א"א אלא במעכשיו דקנין משיכה לא מהני לאח"ז דהדר' משיכה. והי' נראה לפע"ד ליישב שיטת הרי"ף הנה הראב"ד נתן טעם לשיט' זו דבמעכשיו אין כאן ביטול מעשה כ"כ וכ"כ הרמב"ם בפירוש בסוף הפרק עיין בו ותשכח. ולרי"ף הי' נ"ל דס"ל דאין חילוק בין במעכשיו לאם משום דיש בזה ביטול מעשה יותר מבזה אלא הטעם לענין כפילא דבעי לר"מ דלא אמרי' מכלל דבביטול התנאי יהי' המעשה בטל אלא דהכל שוה לו וס"ל לסוף כשאמר מעכשיו או ע"מ כמעכשיו מדאמר מעכשיו ש"מ דכוונתו דאם לא יתקיים לא יתבטל המעשה דאל"כ ל"ל לומר מעכשיו הא ממילא הוא מעכשיו כיון שאין המעשה תליא בתנאי מיד הוא ומדאמר מעכשיו ש"מ דבביטול התנאי יתבטל המעשה ואין המעשה רק בקיים התנאי ואם הי' אומר באם לא הי' המעשה חל רק כשיתקיי' התנאי לכן הוצרך לומר מעכשיו כשיתקיי' התנאי יהי' מעכשיו וזה דווקא לענין כפילות התנאי אבל לענין שארי דיני תנאי ל"ש זה כ"כ כמובן ורי"ף לא כתב כע"מ שתשרשי דאין הלכה כר"מ היינו במה דאיירי בכפילות תנאי ומעתה לא ק"מ מחליצה מוטע' דכל חליצה מעכשיו הוא היינו שא"א בלא מעכשיו מ"מ אין לנו הוכחה דרצה בביטול המעשה כשלא יתקיים התנאי וצריך כפילת תנאי ומכ"ש דלא קשה מאפשר לקיים ע"י שליח דזה בכ"מ לא תליא במעכשיו כנ"ל נכון ועיין:
ועפ"ז א"ש ביותר דלא קשה מדאתקין שמואל דכבר כתבנו לעיל דכפילת לא מוכח דהא ע"מ ע"כ הן ולאו משום למ"פ. ומהן קודם ללאו גם בלא חדושו של ב"ש וגם ממעשה קודם לתנאי לא ק"מ דרי"ף אין מחלק בין מעכשיו לאם רק לענין כפילא כמ"ש וא"ש ועיין:
אלא דלרמב"ם א"א כל מ"ש דמפורש ונתן טעם לשיטתו כמ"ש הראב"ד משום דבעינן כאן ביטול מעשה עיין במתק לשונו והדר קשי' לדידי' קושי' ראשונים מחליצה מוטעת וקושי' אחרונים לענין כפילא בחליצה:
והנה הרמב"ם בלא"ה קשו בו דל"מ הך כללא ולא מנה אותה בין כללי תנאי דבעי אפשר לקיים ע"י שליח וכ"מ העלה דס"ל דל"ל כלל הך טעמא משום שאפשר לעשות אלא משום דאמרינן אחלי' לתנאי'. ולח"מ נתקשה מנ"ל לרמב"ם לומר כן לנקוט עיקר הטעם דדחי בש"ס ולמשבק טעמא דמסיק הש"ס משום שא"א ע"י שליח כנ"ל. ונ"ל הנה באמת קשה לרמב"ם לפי שיטתו דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאי הא כל חליצה מעכשיו אלא לפמ"ש כבר לעיל דנקטו דר"מ ס"ל אפי' במעכשיו י"ל בריי' דחליצה מוטעת ר"מ הוא ולפי דקיי"ל בהא דלא כר"מ מהני תנאי בחליצה והנה הך דחליצה מוטעת ברייתא היא ופליגי ר"י ור"ל בפירוש חליצה מוטעת וביבמות נ"ג איכא עוד ברייתא חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול ובגי' ש"ס שם בשאלתות איתא אמר רבא ואין זו ברייתא ובוודאי ברייתא ג"כ איכא דמייתי בש"ס כתובות ע"ד וביבמות ק"ג אלא הך דיבמות נ"ג ת"ר בשאלתות שרבא אמר' מהא מוטעת כשירה ע"כ דרבא ס"ל טעמא דחליצה מוטעת משום דאחיל ופסק הרמב"ם כרבא בתרא משום דאחיל אבל משום דבע"מ לא בעי דיני תנאי כנ"ל. ואיידי דאיירי אמינא מילתא בטעמא דלא מהני תנאי בדשאא"ל ע"י שליח עיין תוס' כתובות ע"ד והי' שם ובגיטין ע"ה. לא א"ש לשון ר"ת שאי אפשר לקיימו ע"י שליח הול"ל כל מעשה ולכן נראה לי להסביר עפ"מ שכתבו הראשונים דע"י שליח לא בעי דיני תנאי דבקל שיתבטל המעשה כיון ששינה השליח מתנאי בג"ד יתבטל מעשה השליח. ונ"ל כל מעשה שאפשר לעשות ע"י שליח ושלוחו פיו כפיו וידו כידו כאלו הוא עשה המעשה ואפשר לו לבטלו המעשה אחר שנעשה ע"י שלוחו בביטול התנאי שהתנה כן יוכל לבטל המעשה שמושה בעצמו ע"י תנאי בתנאי שיהי' בו חיזוק ודיני תנאי לר"מ ולרחב"ג לא בעי והכלל כיון שמעשה זה כ"כ בידו שאפשר לעשות ע"י שליח ויוכל לבטלו ע"י תנאי אבל כל שא"א לעשות ע"י שליח אין אופן שיבטל המעשה ע"פ גילוי דעתו גם ע"י תנאי וכל חיזוקי' אינו יוכל לבטל וזהו שדייקו כל תנאי שאפשר לעשות ע"י שליח כנ"ל לומר ועיין:
ז) עוד הקשו ראשונים מירושלמי דקדושין דמבואר איפכא דבע"מ ומעכשיו בעי ת"כ ובאם לא חזי'. דבמעכשיו איכ' יותר ביטול מעשה מאם וא"ש ש"ס דילן ס"ל אפי' באם בעי דיני תנאי וחולק בזה על הירושלמי אבל לא יפלגו בסבר' הפוכו' וכ"ש במעכשיו דבעי דיני תנאי והיא קושי' חמורה אבל עיין רמב"ן במלחמות ביצה גבי ונסוב ברתא דמפרש הירושלמי בדרך אחר דיש חילוק בין אם וע"מ לאם אמר אחר שירדו גשמים ולא לחלק בין ע"מ לאם. ונ"ל דירושלמי ס"ל ע"מ לאו כמעכשיו ולכן בעי ת"כ בע"מ אבל בלאחר לא בעי ת"ב וכן פסק הרמב"ם ומביאו הרא"ש דלאש"ג וע"כ דמפר' כפי' רמב"ן ולק"מ. ועיין ירושלמי שם גבי סמפון דמקשה ל"ל כר"מ אפי' כרבנן ומפרש המפרש דבאם אפילו רבנן מודו נר' דס"ל לירושלמי דבאם לא פליג ר"מ ורחב"ג רק בע"מ כמעכשיו ותנאי דב"ג במעכשיו הי' אבל באם כ"ע מודי' ובגמר' דידן ס"ל דאפי' באם פליגי דהא מוקי כאן כר"מ בס"ד דע"מ כאם אבל מ"מ נראה מבואר דירושלמי ס"ל דאם גרע מע"מ והיא היא סברת הרי"ף ורמב"ם דס"ל עפ"י ש"ס דילן דהלכתא באם בעי ת"כ ולא בע"מ ומעכשיו וע"כ לפרש בהאם דלאחר שירדו כפי' רמב"ן דלאחר שאני ועדיף מע"מ ואם. ולר"ן ורא"ש דלא מפרשי' כן אין אתר כהא דירושלמי בסמפון וצ"ע:
וגם לפי פי' רא"ש ור"ן בירושלמי דס"ל דוקא במעכשיו בעי ר"מ דיני: תנאי ולא באם נ"ל דלא פליג על ש"ס דילן בסבר' הפוכה ובסברא דס"ל דבאם צריך חיזוק תנאי יותר מבעכשיו משום דבאם יש ביטול מעשה יותר מבעכשיו בזה לא פליגי רק דטעם אחר לירושלמי דס"ל דבמעכשיו צריך תנאי יותר מבאם דס"ל דאזלינן בתר הענין היכ' דיש ג"ד דרוצה וחפץ בזה המעשה ונפשו איוותה יותר צריך כפל התנאי דאל"ה לא אמרינן מכלל ובהאי סברא כ' הראב"ד הלכ' מכירה בקדושין אנו אומרי' כיון שחפץ ורוצה בה מסתמא משום תנאו לא יבטל הקדושין אם לא שכפל תנאו עיי"ש וסברת הראב"ד אינה מוכרח' מנ"ל שחפץ בה דלמא כל עיקרו משום תנאו וקיומו מתרצה לה וכן בהיפוך בגירושין אבל י"ל כל שאומר מעכשיו חזי' שחפץ בקדושי' דאל"ה מה לו להיות נמהר וממהר לקדשה מעכשיו די לו שתהי' מקודשת כשיתקיי' התנאי חזי' שחפץ בקדושי' ובקירוב וזה סברת ירושלמי דוקא בע"מ מהני מעכשיו ס"ל לר"מ דבעי ת"כ דאיכ' גילוי דעת שחפץ בה ונפשו חשקה בקדושי' ונתקרב דעתו לה משא"כ באם אין כאן הוכח' ומקשה מאם כלאחר דסבור דבתנאי מה לי ליכ' ג"ד וחפץ במתנה ומתרץ דבמעכשיו החזיק אותם כי רצה במתנה זו מדנתן מעכשיו כנ"ל. ולפ"ז אומר אני דגם ירושלמי מודה די"ל באם יש ביטול מעשה יותר מבעכשיו אלא דס"ל דלא תלי' בביטול מעשה אלא באם דעתו קרובה לקיום המעשה או לא ובמה מעכשיו גרע מאם ולאחר כמ"ש ועיי' סברא זו גיטין ע"ד ע"א דבקדושין דלקרובה קאתי מפרשי' יותר ע"מ מעכשיו כיון שדעתו קרובה לה אומר מעכשיו אבל ש"ס דידן ס"ל דתנאי מרע"ה לא הי' מעכשיו שלא נתן להם מיד כדס"ד דמקשן בירושלמי ולכן ס"ל באם בעי תנאי כפול וכיון דתנאי מרע"ה באם י"ל איפכ' דלא תליא בקירוב וריחוק דעתו אלא שהכל תלוי' אם יש ביטול מעשה גמור ומנ"ל לומר דתליא בקירוב דעת דלמא בבטול מעשה שדוקא באם אבל במעכשיו לא כיון דבאם ליכ' קירוב דעת ומ"מ הוצרך מרע"ה ת"כ ע"כ דתלי' בביטול מעשה שוב אמרינן דבמעכשיו ל"ב ת"כ כיון דליכא ביטול מעשה כ"כ ואין כאן סברא הפוכו' אלא דפליגו התלמודי' אי תנאי מרע"ה הי' באם או במעכשיו כנלע"ד נכון ועיי':
ח) עוד אמינא דאין כאן פלוגת' לדינא בין הירושלמי לתלמוד' דידן בשנחקור מ"ט דר"מ דבעי לכפול תנאו ולא סגי במכלל אם תאמר דאמרי' דדעתו גם בלא קיום התנאי יהי' מועיל מאי מועיל בתנאו מהיכי תיתי יקיי' הלה תנאו וצ"ל דלא אלים דבר הנשמע מכללו לבטל המעשה ועפי"ז ירד הרמב"ם ודעימי' לחלק בין אם למעכשיו דבמעכשיו ליכא ביטול מעשה כ"כ יש בכח מכלל לבטל המעשה קצת אלא די"ל עפמ"ש קצה"ח סי' ובאבני במלואים סי' כ"ח ול"ח דכל שהתנ' אפי' לא כפל דתנאי ל"מ מ"מ חיוב איכ' לעשות כמה שהתנה מצד שכיר' כמבואר ברשב"א יבמות ק"ג עיי"ש שהאריך למעניתו וא"כ נ"ל דס"ל לר"ל דל"א מכלל הן לאו דיתבטל מה שעשה אלא שבין כך יקיים התנאי או לא יקום הדבר ומ"מ פעל בתנאו שחיוב איכ' עליו לעשות כמו שהתנה ואם לאו גזלן הוא לכן אפי' היכ' דאיכא ביטול מעשה כ"כ מ"מ לא בעי ת"כ דאל"ה ל"א מכלל מנ"ל דרצה שיתבטל הענין אלא דרמי בתנאו חיובא לעשות לו כמו שאמר ואם לא יקיים גזלן הוא ומעשה לא יתבטל. ומעתה אומר אני הא דמחלק הירושלמי בין ע"מ לאם ע"פ פירושו של רא"ש ור"ן דמעכשיו איכ' ביטול מעשה יותר היינו במה דאיירי ירושלמי בע"מ שירדו גשמים בהא ודאי איכ' מכלל דאם לא ירדו לא תהי' מקודשת דאל"ה למאי יאמר התנאי וכי לצחק בא וע"כ דחפץ כשלא ירדו גשמים שיתבטלו הקדושין ואין לנו טעם למה בעי ת"כ רק לומר דלא אלי' דבר דאתי' מכללא לבטל המעשה בזה ס"ל לירושלמי דוקא היכא דאיכא ביטול מעשה ממש כמו במעכשיו אבל באם דליכא ביטול מעשה כ"כ לא בעי ת"כ אבל ש"ס דידן בע"מ שתחזור לי הנייר בס"ד דע"מ לאו כמעכשיו וכן באם תשמשי ואם לא תשמשי הגם דליכ' ביטול מעשה באם מ"מ בעי ת"כ כיון דליכ' מכלל כ"כ די"ל דאין כוונתו שיתבטל המעשה אלא שמחויב להחזיר את הנייר או לשמש ולהניק ואם לא גזילה היא ביד' ואין כאן מחלוק' בין לפי שיטת רא"ש ור"ן כנלע"ד. ועיי' כי הדברים ברורי' בעצמותן ויש להאריך עוד ולא תיקשי מהא דסוטה דליכא ביטול מעשה וגם א"א להעמיס דבר אחר רק הלאו דבר והפיכו ומ"מ בעי ת"כ לר"מ דבר זה לא קשה למעיין ברמב"ן מלחמות ביצה להוכיח מלאו גרע טפי עיי"ש ותבין. וי"ל בזה קושי' פ"י קדושי' בסוגי' דשבועות דלא מקשה מע"מ שתשמשי ועפ"ז דוק ותשכח: והיתה לבאר דלא תיקשי מדשמואל בגט שכ"מ דשם ע"כ איכ' מכלל הן לאו אלא דגם שכ"מ מעכשיו הוא ולר"ן ורא"ש במעכשיו איכ' ביטול מעשה גמור וגם ע"מ שירדו גשמים צריך לירושל' ת"כ כמ"ש ולפמ"ש כבר לעיל דבגט שכ"מ צריך הן ולאו בלא דין תנאי ע"כ צ"ל דהן ולאו משום לא מקדים א"ש בלא"ה ועיי':
אלא לפי פרושינו בירושלמי לא א"ש מה דמקשה מהן אם לא כלאחר דהא בתנאי של בגוב"ר ג"כ ליכא מכלל כ"כ דפעל בתנאו דחיוב' הוא שיעברו חלוצים אל"ה גזילה בידם ועונשם משמי' ומפורש אמר ודעו חטאתכם וגם אי הי' באם צריך ת"כ. אלא למעיי' בירושלמי יראה כי אין מוכרח דהך הן אם לא עיי' במפרש בירושלמי ותבין מ"ש:
ט) והנה הגירסא בירושלמי שלפנינו והן אם לא כי לא חד הוא והראשונים גרסו והן אם לא כלאחר הוא ומפרשינן דקאי הקושיא על דמחלק בין ע"מ לאחר שירדו גשמים ולפי גירסא שלפנינו אין פירוש זה באפסר. ותי' ירושלמי שני' שהיתה מוחזק' לפני' והוא בא להוציא' מידם ומפרשינן לפי פירושם שהי' מעכשיו זה דוחק בלשון ירושלמי כמובן וגם דקארו לי' למקשן מה קארו לי' בפשיטו' דבאם הא דמקשה כפשטי' והן אם לא כלאחר: והנה לפי גירסא שלפנינו הן אם לא כי לא חד נדחק המפרש בקושי' ופרושו בתי' ירושלמי אין לו מובן כלל. ובינדותי אמרתי בזה דבר ע"ד חידוד ופלפל ע"פ שהעיר בהפלא"ה קדושין על רחב"ג דצריך הי' דבר לאומר' דה"א אף בא"כ לא ינחלו וכ' תוס' משום דמחלו שאמרו כי לא ננחל אתם הקשה הא מחל ע"ת כי באה נחלתינו כו' אבל אם לא יותן להם לא וע"כ משום דלא כפלו לתנאי א"כ מוכח גם לרחב"ג ת"כ עיי"ש ונ"ל שזה קושי' ירושלמי דקאי על מתני' על רחב"ג שאמר צריך הי' הדבר לאומרו ולא מוכח ת"כ מקשה והן אם לא שאמר משה אם לא יעברו דמזה הוכיח ר"מ דבעי ת"כ כי לא חד הוא היינו לרחב"ג צ"ל משום שהם אמרו כי לא כנחל לכן צריך הי' לאומרו א"כ מוכח דמחילתם מהני הגם שהי' ע"ת מהני כיון שלא כפלו א"כ מוכח מזה מכי לא ת"כ ומה מרווח רחב"ג אם מוכח מאם לא דאמר משה או מכי לא דאמרו הם והיינו אם לא כי לא חד הכל שוה מאיזה מוכח או מזה או מזה:
ומשני שני הי' שהיתה הארץ מוחזקת לפני' והוא בא להוציא' מידם. נראה לפרש ע"פ סברת הראב"ד בהלכ' מכירה דבממון שאפי' מוחזק בשלו לא בעי ת"כ ובבגוב"ר לא היתה במתנה ובירושה וכבר כתבתי שיש לפקפק וכי מה שהורישו בחרבם ובקשתם לא יהי' דומה למה שיש לאח' במתנה וירושה וש"מ אפי' בכה"ג צריך ת"כ וכ"ז אי מוכח ת"כ מתנאי שהתנה משה אם לא יעברו' אבל לרחב"ג דמוכח רק ממה שאמרו הם כי לא ננחל אתם ומחלו ע"ת ומשום דכפלו לא מועיל התנאי לא מוכח רק כשמתנה בד"א שאין מוחזק ולא בא לידם אבל בנותן משלו ובידו מנ"ל דבעי' ת"כ וניהו כוונ' התרצן שיי' בין ר"מ לרחב"ג שהי' הארץ לפניהם היינו לפני ישראל שכבר כבשוה הארץ וחילוקא רבא איכא בין אם למדי' מאם לא או מכי לא והארכתי עוד עד"פ ודבר חידודא הוא ועיין:
י) הר"ן בקדושין ומובא בח"מ וב"ש רס"י ל"ח מביא פלוגת' דר"י ור"ל בירושלמי אי אמרי' אונס' כמאן דלא עביד דמי או כמאן דעביד דר"י ס"ל כדלא עביד ור"ל ס"ל כדעביד ור"ן ביאר הפלוגת' ועיין בבית מאיר וא"מ ובני אהובה ועיין ש"ך ח"מ כ"י כ"א:
צל"ע לר"י דאונסא כדלא עביד דמי מנ"ל לר"מ להוכיח מתבגוב"ר דאי לא כפל אינו תנאי דלמא אמרי' מכלל נשמע לאו דאי לא קיים התנאי רוצה בביטול המעשה דאל"ה למאי אמר התנאי אלא דאם באונס לא יתקיים התנאי זה לא נשמע ממכלל כ"כ ל"ל ממכלל ואם היו בגוב"ר אנוסי' מ"מ הי' צריכים ליתן להם את הארץ לכן הוצרך לכפול שאם לא יעברו שלא יותן להם אפי' כשיאנסו ומנ"ל כ"כ דלא מכלל כלל דתנאי בטל אפי' אם ברצון אינו מקיים התנאי שיהי' המעשה קיים:
ובפתי' לב"י בדרוש אגדה אמרתי לפרש מענה בגוב"ר דכתיב ויענו בגוב"ר כל אשר דבר ד' נעשה אנחנו נעבור חלוצים לפני כו ואתנו אחוז' נחלתינו וכו' והרגיש הרמב"ן שאמרו את כל אשר דבר ד' הלא משה דבר עמהם וכ' שאמרו כי דבריך ג"כ דבר ד' המה וצ"ב מה רצו בזה ותחילה אמרו כל אשר אדוני מצווה. ואתנו אחיזת נחלתינו פי' רש"י בידינו וברשותינו צ"ב מה כוונתם בזה. ואמרתי עפ"י הירושלמי הנ"ל דאונסא כמאן דלא עביד ואין באפשר להוציא מן המתנה שלו שהתנה עליו אם חבירו נאנס ולא יוכל לקיים תנאו דאונס רחמנא חייבא ל"א אלא רחמנא פטרי' שלא לתת משלו כשחייב עצמו בתנאי והנה בגוב"ר כשהיו אנוסים לא הוצרך לתת להם דאונ' חייבי' ל"א לתת של ישראל להם ולהשמר מזה אמרו כל אשר דבר ד' נעשה כי במצות ד' לא כן הוא הקב"ה התנה אתנו אם בחוקותי תלכו וכו' ומשו' הדין נאנס ולא עשה מצוה לא יקבל שכר כי אונס' לא כדעביד דמי ומ"מ חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה כאלו האדם מוחזק ורוצה להוציא מידו וכל שנאנס אין קנסי' ואין מוציאין כי אונס רחמנא פטרו והיינו שאמרו כל אשר דיבר ד' נעשה שהוא כאלו השם התנה אתנו ומצוה מד' לעבור חלוצים ואמרו נחנו נעבור חלוצים לפני ד' דייקא ולכן ואתנו אחוזת נחלתינו שהוא בידינו וברשותינו ואנן מוחזקים בו ואונס רחמנא פטרי' וזהו דרושי נאה וי"ל קושיתו כמובן: