כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף עד.
מאי איכא בין ר"מ לר"י אמר ר"י א"ת א"ב. שיטת רש"י דטעמא דר"י דבשע' שבא עלי' הי' ספק אם זו היא השע' שימות או לא וס"ל אין ברירה. אבל כשלא מת חייב חטאת. ולא אבין בעניי הא בשעה שבא עליה היתה בחזק' א"א וגם רוב חולי' לחיים והוי וודאי מכח חזק' ורוב ואם לבסוף מת מ"מ הא בשעה שאכל הי' עושה וודאי איסור מכח חזק' ורוב וכיון שלבסוף נתברר שלא זו הי' השעה שמת בו והית' א"א באמת למה לא יתחייב חטאת גם כשאין ברירה וגם חנק יהי' חייב וכבר כתבנו מזה במתני' דלהכי חייב חנק לר"י ולא הוי התראת ספק כיון שהי' בשעת ביא' כוודאי מכח חזק' ורוב. וכן וכ"ש דיהי' חייב לחטאת לר"י מה"ט בלא ברירה וצל"ע. ויש לעיין לעיל כ"ח ע"א שעה א' קודם למותו אסור' לאכול בתרומה מיד דחיישי' שמא ימות באות' שעה חזי' דחיישי' לשמא ימות עכ"פ ול"א רוב כשהוא חולי לחיים רק בברי שמגרש של"א חזק' חי וחזק' א"א והיתר לתרומה ועיין פ"י שם וה"ה לענין חיוב חטאת ספק הוא. אלא דבשר' זו לא ידענא וגם מ"ש גם וכ"ש שיהי' התראת ספק וצלע"ג בכ"ז: ועיין פ"י שנתעורר לתת טעם למה לא רצה רש"י לומר כתוס' דספיקא דר"י דמספקא לי' אי כר"מ או כר"י. ונלפע"ד דרש"י לשיטתו לא יוכל לפרש כתוס' דלשיטתו דאיירי במפרש מעת שאני בעולם ולשון זה בוודאי יותר ראוי' לפרש שעה ח' סמוך למיתתו מדליא מעכשיו או היום ומ"מ ס"ל לר"מ דמיד ומעכשיו קאמר. ולר"י דס"ל זמנו ש"ש מוכיח דיש לנו הוכח' עוד דלאו מעכשיו קאמר דלא הי' צורך לומר כלל למתי או מאמיתי דהי' לי' לסמוך על זמן הכתוב בגט ומזה נראה מה שאמר מעת שאני בעולם לא נתכווין לומר מעכשיו או מהיום. ואיך עלה ספק לר"י אחר משמעות הלשון מעת שאני בעולם ואחר הוכח' דבלא"ה זמנו ש"ש מוכיח דיהי' כוונתו לומר מעכשיו כר"מ. ומן כל הנ"ל בוודאי לנו לומר בפשיטות כר"י. ולכן חידש רש"י דוודאי לר"י מתפרש מעת שאני בעולם כר"י. אלא דמשום דל"ל בריר' ס"ל דל"ח בחטאת. ותוס' לשיטתו דמתני' בל"א מעת שאני בעולם אלא מהיום וברור מללו מהיום אלא דר"י ס"ל משום אומדנא אמרי' דלאו מהיום אלא מחיים קאמר ולשנא קטיע' אמר שפיר י"ל דר"י מספקא לי' או כר"י הגם לדידי' יש עוד מקום לומר דוודאי שעה קודם מותו אמר מדלא סמך על הזמן הכתיב' מ"מ כיון ששפתיו ברור מללו ומפורש אמר מהיום שהוא לשון מעכשיו מספקא לי' אי משום הוכחת אלו נאמר דכוונתו מה שאין במשמעו' לשונו דמחיים קאמר כנ"ל נכון ולקמן ניישב עוד בזה:
והנה תוס' הרבה להקשות על רש"י דאי ר"י ל"ל ברירה א"כ למה כשמת מהני הגט משע' קוד' כמותו הא אין ברירה ולעיל כ"ה ע"ב הוכיח משו"ה דר"י אית לי' ברירה. ומצאתי ראיתי לס' ג"פ סי' שהעלה סברא א' דכל שמת לבסוף משום בירור השעה איזה שעה הי' סמוך למיתתו לא שייך לברירה דא"א צריכ' לידע השע' שהי' הגט חל וכיון שסוף כ"ס מגורש' כיון שמת תו לא נפקא לן בשעה. ולפ"ז א"ש שיטת רש"י לר' יוסי ול"ק קושי' תוס' למה הגט מהני הא ל"א הוברר השעה למפרע שהי' מת. א"א צריכי' לומר הובררה השעה לענין חלו' הגט אבל לענין חיוב חטאת כיון שבשעה שאכל הי' ספק שמא זו היא השע' שימות בה צריך לברירה הוברר שזו לא הי' השעה שמת בה זה ל"א. וכן ל"ק מה שהקשה תוס' דא"כ גם כשלא מת לא יתחייב חטאת כיון דלסוף מת וסוף כ"ס אינה מגורש' ל"צ לברירה כלל עיין בו. והנה הוא הולך שם ע"פ שיטת רמב"ן שבר"ן לעיל דמה דתלי' הגט באם ימות או לא לא שייך לברירה כיון שלא תלה רק בד"א רק שע' שמת בה לזה צריך ברירה בין השעו' וע"ז מוסיף הג"פ כיון שאם ימות או לא לא תלי' בברירה שוב גם הך דבירור השעו' לא תלי' בבריר' דא"א צריכי' לפי השע' עד שנצטרך לומר הוברר מעיקרא וכ' דוודאי רב משרשי' ל"ל הך סברא מדהקשה ר"י אדר"י. אבל לאמת י"ל כן לעצמינו שלא תיקשו שמואל אדשמואל בגט שכ"מ. ועיין פ"י שכ' דברי' דברי הג"פ:
והנה בכל דבריו עדיין לא יצא חובתו בישוב רש"י ניהי דלעצמינו ולשמואל י"ל ככל הנ"ל. אבל הא רב משרשי' ל"ל ע"כ סברו' אלו או דס"ל דכל דתלי' לתנאי צריך ברירה כמ"ש רש"י לעיל וכמ"ש תוס' מדהקשה מאם ירצה אבא ורמב"ן כ' ע"מ שירצה אבא ותוס' ורש"י לא ס"ל כן לעיל או שצ"ל דקושי' ר"מ משום בירור השעו' באמר מעת שהוא בעולם וא"כ עדיין תיקשי לדידי' מר' יוסי ומי ניחא הא ס"ל אין ברירה מדלא מחייב חטאת וא"כ למה מהני הגט או משום דאם ימות צריך לברירה או משום דלמא סמוך למיתה גירשה ואין ברירה בשעו' וצ"ע:
ונ"ל עפמ"ש בסמוך לעיל דלא רצה רש"י לומר דטעמא דר"ז דמספקא לי' אי כר"מ או כר"י דלשיטתו אזיל דמפרש הא דרבה כפשוטו דווקא שאמר מעת שאני בעולם ולר' יוסי בוודאי לנו לומר דווקא שעה א' קאמר ולכן הוצרך רש"י לומר דס"ל אין ברירה אבל ר' משרשי' י"ל לא ס"ל דרבה אלא מתני' מה היא אדלעיל קאי באמר מהיום וס"ל גם בהא ס"ל לר"י דמחיים ושע' א' קודם מותו כוונתו ולפ"ז לא צ"ל טעמא דר' יוסי משום אין ברירה אלא דמספקא לי' אי כר"מ אי כר"י כשיטת תוס'. ושפיר רב משרשי' כפי שיטתו דס"ל דחלות הגט תלי' בברירא ל"ק לי' ר"י מדר' יוסי די"ל ג"כ דס"ל יש ברירה. ורש"י כאן לפרושי דרבה דאמר במעת שאני בעולם דווקא פליגו הוצרך לפרש טעמא דר"י משום אין ברירה והיינו דס"ל לרבה דגט עצמו לא תלי' בברירה כסבר' רמב"ן וג"פ דבין תנאי דמיתה ובין תנאי דשעות לא תלי' בברירה ודלא כרב משרשי' ובתרתי פליגו רב משרשי' ורבה דר"מ מוקי פלוגתא דתנאי דמתני ודברייתא באמר מהיום ורבה מוקי באמת מעת שאני בעולם. ור"מ ס"ל דחלו' הגט תלי' בברירה ורבה ס"ל דלא תלי' בברירה וא"ש:
ותא חזי דבהא מיושב מה דסתר רש"י פירושו לעיל כ"ה ע"ב דשם פירש הא דר"י מה היא באותו הימים באמר מהיו' וכאן במתני' וברבה כ' כאמר מעת שאני מעולם. ולפמ"ש א"ש דלעיל לפי הסוגי' דרב משרשי' הוצרך לפרש דקאי במהיו' דע"כ ר"מ ס"ל כן כמ"ש והכא מפרש:
לפי הסוגי' דאמר רבה מפורש באמר מעת שאני בעולם דוקא וא"ש ועיי' בכ"ז:
והנה כמה טרחות טרחו ראשונים ה"ה תוס' לעיל כ"ה ע"ב ור"ן בשים רמב"ן שם ובמרדכי בפרקין לישב הא דגט שכ"מ דאתקין שמואל אם ימות אם לא ימות הא קיי"ל אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים ושמואל עצמו קשי' דידי' אדידי' ולתי' תוס' ומרדכי צ"ל דרב משרשי' ושמואל פליגי בסברא אי מה מוברר לבסו' תלי' בברירה היינו אי יש ברירה או לא ולרמב"ן שבר"ן כל שתלה בדבר א' לכ"ע לא תלי' בברירה והא דמקשה מע"מ שירצה אבא משום דתלי' במה שבלבו נ"ל כוונתו כיון דצריכי' אנו לומר כמו שמתרצה עכשיו רק הי' דעהו ורצונו בשעת קדושי' זה תלי' אי אמרי' ברירה הוברר דעתו מעיקרא כך היתה אבל בירור השעו' כ' רמב"ן תלי' בברירה והא"ש דשמואל באם ימו' מעכשיו קאמר כר"מ במתני' וברייתא ולפ"ז לדפוסקים כר' יוסי דספקא הוא עדיין לא יצאנו ידי חובתינו להך צד שמא סמוך למיתה קאמר וצריך לבריר' השע' ועיי' בספר ג"פ שהאריך למעניתו בכ"ז ומשו"ה העלה סברתו דא"צ לומר הוברר השעה כי א"א צריכ' לידע השע' שחל הגט. ואם סברתו סברה מ"מ לא יצא מידי דוחק לומר דרב משרשי' פליג על זה רק אנן קי"ל כשמואל. וכ"כ הוא מפורש דלדבריו ר"מ ושמואל פליגי בסברא זו. ובאמת כ"ל דל"צ שום פלוגתא די"ל דרב משרשי' קשי' לי' דר"י מדמחייב חטא' ע"כ דס"ל ברירה והא חייב חטא' לומר הוברר שאותה שעה לא הי' סמוך למיתה תלי' בברירה כמ"ש רש"י והוא בעצמו כ' דכן הוא ומ"מ ס"ל לר"י חייב חטא' וע"כ דיש ברירה אבל תנאי דאם ימות דתלה בחד דבר י"ל דלא תלי' בברירה כמ"ש רמב"ן דר"מ מודה לזה אלא שכ' דבירור השעו' תלי' בברירה משו"ה הקשה מדר"י ולג"פ י"ל דמודה דאין בזה שום ברירה רק דקשי' לי' מדמחייב חטא' כנ"ל. ומ"מ א"ש מ"מ בסמוך לרש"י דהוכיח דר"מ מפרש הא דמה הוא כו' באמר מהיום דהא רש"י ס"ל דרב משרשי' ס"ל דכל תנאי אם ימות ג"כ תלי' בברירה מדהקשה ר"מ מאם ירצה אבא כמ"ש תוס' שם ול"ל כרמב"ם ע"מ שירצה אבא שאני ול"ל סברא רמב"ן דתלה בד"א שאני ולכן הוכרח לרב משרשי' לפרש מהיום ככל מ"ש עי' והבן כי הקצרתי:
אבל לפי דרכו וסבר' רמב"ן בצירו' מה שחידש הג"פ דתני אם ימות לא תלי' בברירה והוספ' הג"פ דגם בירור השע' לא צריכ' אנן לידע ומה שירצה אבא שאני כמ"ש רמב"ן. י"ל דרב משרשי' ג"כ הכי ס"ל אלא שהקשה דמדחייב ר"מ חטאת ולא פליגי בסברא כלל כנ"ל עיי':
וכשאני לעצמי לולי שאינו כדאי הוי אמינא מלתא חדתא מסברא דנפשאי דשכ"מ שאמר אם ימות והיינו סתמא או מחולי זה או כשינתק מחולי זה לחולי אחר' כשלא אמר מחולי זה ל"צ לברירה כלל דנ"ל מסברא דלא פליגו אי יש ברירה או לא רק כשאין הדבר עומד בפנינו וא"א לנו לומר אוקמי מלתא כמות שהיא לפנינו אלא לבסו' נתברר לנו ע"י מעשה שכך הי' זה תלי' ופליגו אי אמרי' ברירה הוברר למפרע או לא אבל בשכ"מ זה שמוטל בחולי קשה עד שמגרש אשתו שלא תזקק ליבם כמות שהוא עכשיו אם לא ישלח לו ד' רפואה ימות בחוליו הגם רוב חולי' לחיי' היינו כי משתנה הענין וד' מרפאהו בצירו' סמי רפוא' וכדומה ותלי' בדע' ורצון מי שיש בידו לרפאו ומרפא לרוב חולי' בחסדו ית"ש מ"מ וזה שינוי הענין מדעת רופא חכם והחולי כמו שהוא לפנינו אם לא בשינוי מעשה רפואו' סופו שימות וכשמת לבסו' אמרי' הוברר שלא נשתנה בו ענין והוא כמות שהי' לא נתרפא עד שלבסו' מת בזה שפיר אמרי' הוברר לכ"ע הוברר שלא נשתנה והי' כמות שהי' כנ"ל מסברא נכונה וישרה לפי שכלי הקנו:
וכ"ז לא יועיל לנו רק דאם מת או לא לא תלי' בברירה היינו יש ברירה דבכה"ג כ"ע מודי' אלא אם תלי' בשע' א' קודם מותו ל"ש כל זה כמובן. ולזה נ"ל דהא שע' א' לאו דוקא אלא זמן מה קודם מותו רוב גוססי' למיתה הם עומדי' וסמוך למיתתו כשהוא גוסס אנו יודעי' ע"פ הרוב שימות בקרוב והמבין יבין כי קרוב הוא אלא דמיעט שנתרפאי' וחיים וכיון שסופו מת אנו יודעי' למפרע שלא יצא מן הרוב ל"צ הוברר למפרע שהי' שע' זו סמוך למיתתו הרי ידענו זה קודם שמת שימות ע"פ הרוב ול"צ לבריר' כלל והיינו לפוסקי' דגוסס ה"ה כחי לתת גט וגם לדסוברי' כעת הוא היינו באינו מדבר ובמדבר כ"ע מודי' כנ"ל נכון מאוד:
ולפ"ז אין בגט שכ"מ שום ענין ברירה לא מצד התנאי דאם ימות דתלי' באם ימות או לא כמ"ש וגם משום בירור השעו' לא תלי' בברירה כמ"ש וא"ש הא דשמואל בגט שכ"מ וא"ש הלכתא דעבדינן עובדא כשמואל ועיי':
אלא דקשי' עלינו הא דרב משרשי' דהקשה דר"י אדר"י ולפמ"ש לק"מ דבהא כ"ע מודים נ"ל דר"מ הקשה ממתני' דמה היא דס"ל דמתני' איירי גם בברי שכותב מהיו' אם ימות ואכל מתני' קאי ר"י וגם בברי שמגרש כשימות פעם בחיי' והוקשה לו שפיר דבזה ל"ש סברת דהא עכשיו הוא ברי לפנינו וצריכ' אנו לומר כשמ' לבסוף בחיי' הוברר למפרע שהוא בחיי' והגט גט זה תלי' בברירה ואני לא כתבתי רק בשכ"מ שמוטל בחולי לא תלי' בברירה משא"כ בברי המגרש ואם נימא גם בברי דמפרשי' שע' א' ק"מ וכשיבוא הזמן ויהי' גוסס אפשר י"ל דלא תלי' בברירה לסברא שכתבתי דאז כשיהי' גוסס אנו יודעים שזה שעת תלי' הגט והוי באומר לשע' ההיא יהי' גט חל ושע' ההיא מבורר לנו לשעתו מ"מ גם א"כ הוא לסברתינו מ"מ הא מתני' גם במעכשיו איירי דאמר מעכשיו וצריכ' אנו לומר הוברר למפרע כשמ' בחיי' דמעכשיו חל הגט וזה ענין ברירה כיון שלא הי' אז חולי כנ"ל ועיין: וע"פ דברינו עלה בידינו ליישב קושי' תוס' לעיל לרבא דליל לחלק בין תולה בד"ע לד"א וניהי דמתרץ דר"י אדר' יודא דס"ל ברירה ובשני לוגין משום שמא יבקע הנוד הא ר"י ס"ל בערובין אין ברירה ובגט יש ברירה ולדברינו י"ל עד"פ די"ל הא דהקשה ר"מ בפשיטות ר"י אדר"י וכתבנו דס"ל דמתני' גם בברי איירי מנ"ל הא בפשיטות עד דהקשה דר"י אדר"י נ"ל ע"פ שהקשה תוס' לעיל ע"ב ד"ה גיטו כמתנתו ומתני' דקתני אם ימות הרי לר"ה ל"ב להתנו' ונדחק דקמ"ל הלשונות ועיין מהרש"א שכ' דל"צ לזה די"ל מתני' בבריא ומסיפא דמחולי זה וודאי ל"ק דהא סתמא לאו מחולי זה דווקא כמ"ש הר"ן וא"ש ולפ"ז י"ל ר"מ כר"ה ס"ל והוכיח דמתני' ע"כ בברי ג"כ קאי והוקשה לו שפיר דר"י אדר"י ורבא השיב לו לר"מ לפי הוכחתו ל"ק דר"י אדר"י די"ל אית לי' ברירה ושמא יבקע הנוד אבל לרבא לעצמו לשיטתו ל"ק לי' ר"י אדר"י וגם ר' יוסי אדר"י דהוא חולק על ר"ה לעיל ע"ב לא צריך לומר דמתני' בבריא ג"כ ולק"מ לא דר"י אדר"י ולא ר' יוסי אדר' יוסי ומיושב קושי' תוס' ע"ד פלפל נכון ועיקר דברינו בישוב הלכתא נ"ל כי דרך סלולה הוא אחר שראיתי דברי גדולי אחרונים כמה כרכרי' וכמה יגיעות יגעו להעמיד הדבר על מכונו' נלפע"ד כי נראי' דברינו בעזרת החונן דעת ודעת תורה מכרעת:
מאי ותתן ר"ה אמר והיא תתן כו' ע"י פ"י קדושין שנתקשה מנ"ל לר"י לומר לכשתתן מנ"ל דמתני' ס"ל ע"מ לאו כמעכשיו עוד נתקשה שם דשם לא הקשה מאי ותתן רק ר"ה ור"י פליגו נפשייהו אם והוא יתן או לכשיתן עיין בו שהאריך ועיין במקנה ישוב להא דל"מ שם כמו כאן מאי ותתן ובמח"כ לא הרגיש בשינוי הסוגיו' דהכא מקשה גם על מתני' דקדושין מאי ויתן ולפי תירוצו בסוגי' דשם לא א"ש דמקשה הכא גם על מתני' דקדושין. והנ"ל ע"פ ירושלמי דמייתי הרשב"א דמתנה שיתן ומת תלי' ג"כ בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אי יורשין יכולי' ליתן או לא ואומר דכד דייק' במתני' דקדושין קתני מקודש' והוא יתן נ"ל דמדייק מתני' והוא יתן לומר דווקא הוא בעצמו ולא יורשיו וי"ל דלכן לא מקשה מאי והוא יתן היינו פשיטא שצריך ליתן דהא קתני והוא יתן לדייק דווקא הוא ולא יורשיו וטובא קמ"ל אבל ר"ה ור"י בדינא פליגו ולא מדיוקא דמתני' ולר"י הא דקתני מתני' והוא יתן אוד רצה לומר משא"כ לאח"מ ל"מ נתינה דע"ח לאו כמעכשיו או דמתני' דהתם כמ"ד כמעכשיו וקמ"ל דהוא דווקא יתן ולא יורשיו כהנ"ל אבל כאן במתני' חתני ותתן ולא אמר היא תתן מדייק שפיר מאי ותתן פשיטא שצריכי' לקיים התנאי ע"ז אמר ר"ה דמתני' רצה לומר היא תתן דווקא היא ולא יורשי' היינו כשנשא' בחייו ומתה ולא נתנה ל"מ מה שיתנו היורשי' אח"כ ובני' ממזרים או הנפקותא שאין הגט למפרע לענין מע"י וירושתה וכדומה ור"י לא ניחא לי' דמתני' רצה לומר דהיא תתן דווקא דהול"ל והיא תתן לכן אמר דמתני' רצה לומר ותתן לכשתתן כנ"ל והכא מקשה על מתני' דקדושין ג"כ מאי ויתן דהכא מייתי מתני' דקדושין ויתן ולא גרס והוא יתן שפיר מקשה מאי ויתן כדמקשה ממתני' דהכא אבל לפי הגרסא שלפנינו במתני' דקדושין והוא יתן לק"מ ולכן לא מקשה שם ועיין רי"ף קדושין דגרס במתני' ויתן וא"ש הכל ועיין: איכא ביניי' דפשטה ידה עיין ר"ן קדושין וכן הוא בחי' ר"ן כאן הגם דלר"ה אזיל דס"ל א"א מעיזה ואפי' שלא בפניו וא"כ תהי' צריכה גט משום הך חזק' לר"ה ותי' דליכא חזק' שמא סבורה כמו שלא נתן עד עתה כן לא יתן ולא יקיי' עוד תנאו ולכן פשטה ידה עכ"ד. ולפ"ז נראה דלק"מ קושי' תוס' דיאמר גם בגט א"ב שפשטה ידה כיון דפשטה ידה צריכ' גט משני משום חזק' דל"ש תי' הר"ן הגם דלהלכתא לא קיי"ל כר"ה אלא שלא בפניו מעיז' והי' יוכל לומר שפשטה ידה שלא בפניו מ"מ הא רצה לומר איכא ביניי' לר"ה אי הי' ס"ל כר"י ולדידי' ליכא ביניי' דלעולם צריכה גט משני כנ"ל וא"ש אלא דקשי' לי על חי' ר"ן כאן שהקשה ג"כ קושי' תוס' ואמר א"ב בגט שפשטה ותי' כמו שתי' תוס' בקדושין משום דלר"י ג"כ ספיקא הוא ולדבריו לק"מ כמ"ש וצ"ע ואפשר י"ל דס"ל כיון שנתן דעתו לגרשה אחר שתתן מאז ולהלא' הגם שמעכשיו אינו מגרשה מ"מ חזק' דאינה מעיזה ליכא שאומר' גרשני ומקבלת קדושין מאחר כיון שדעת' לקיים התנאי ותהי' מוצא' ממנו אח"כ גם עכשיו מעיז' לומר שגרשה בגט אחר מעכשיו וכעין שכ' הר"ן שלהי נדרים כשהוא רוצה להוציא' מעיזה אפי' בפניו עיי"ש ועיין:
עיין במקנה קדושין שהקשה לרמב"ם דבע"מ ל"ב כפילת תנאי הי' יוכל לומר א"ב לר"ה דע"מ מעכשיו ל"ב כפילת תנאי ולר"י אי לא כפל התנאי בטל ומעשה קיים. ולפע"ד י"ל כיון דר"י ג"כ ס"ל דיש לפרש ע"מ כמעכשיו דהא עשה ש"ס צריכותא ולאמת י"ל בגט אמרי' לאו:
מעכשיו ובקדושין משום דכסיפא למתבעי' וא"כ כשלא כפל תנאו דהתנאי בטל אי לאו מעכשיו קאמר א"כ מגורשת מיד וגם ממון ל"ל וכן בקדושין מקודש' מיד וממון לית לה בוודאי מסתבר יותר דמעכשיו קאמר ולא בעי כפלות תנאי ויהי' לו ולה כרצונם דמפני מה נאמר לאו מעכשיו קאמר שרוצה לאחר הגירושין הא כיון שתנאו בטל יחולו הגירושין מיד. וכן בקדושין שנאמר שרוצי' לאחר הא התנאי בטל ומקודש' מיד ואמרי' דמעכשיו קאמר גם לר"י והא דפליג ר"י אר"ה בשכפל לתנאו ור"ה מפרש מתני' דהכא מגורש' ותתן היינו לכשתתן קאמר והא קמ"ל מתני' דמפרשי' ע"מ אחר שתתן ובכגון שכפל תנאו. ומיושב קושי' המקנה על נכון. אלא דקשי' לפ"ז הא דמקשה על ר"ה מברייתא י"ל בדלא כפל לתנאו איירי וגם ר"י מודה דמפרשי' דע"מ מעכשיו קאמר וצל"ע:
ולאחר לא תנשא עד שתתן. הרמב"ם כ' בכל תנאי דמעכשיו מותר' להנשא מיד ולא כ' דבע"מ שתתנו לי לא תנשא פסק דלא כברי' ונרתק הה"מ מאוד ועיין ב"ש ויפה השיבו הבית מאיר דהא לרמב"ם להוציא מן הכלל הך דבריי' בע"מ שתתן דלא תנשא דהוי כאין בידה בתולה בדעתו או דעת אחרי' וע"כ גם בהא ס"ל דתנשא. ולפע"ד ליישב' דרמב"ם ס"ל בוודאי ל"ח שמא לא יהי' לה מעות או שלא ירצה ליקח או ירחיק נדוד דוודאי אי לא ידע' בנפשה שתוכל לקיי' תנא' לא נשאה ובוודאי יודעה שיהי' לה מעות מזומן והוא יקח ממנה וכ"כ פרישה בשיט' הרמב"ם בקיצור והא דבבריי' לאחר לא תנשא נ"ל דס"ל להרמב"ם הטעם דחיישי' שמא ימות ותוס' כרבנן דרשב"ג דווקא ולא ליורשיו ול"ת לקיי' אלא דהא וודאי ל"ח שהיא תתעצל מלקיים תנא' עד שלבסוף ימות שהי' ג"כ תחוש לנפשה ותהי' זריז' להקדי' נתינ' מעות כל האפשר מיד אחר נשואין. אלא דחיישי' שמא ימות מיד כשתנשא והבעל ימות ובהא מתני' יבמות כ"ו ע"א ד' אחין נשואין ד' אחיות כו' דלמא אדמיבם חד מת אידך עיי"ש אלא דתוס' לעיל כ"ח ע"א ד"ה הא ריב כ' דלמ"ד חיישי' שמא מת לזמן מרובה חישי' לשמא ימות לזמן מועט ולמ"ד ל"ח לשמא מת לזמן מרובה ל"ח שמא ימות לזמן מועט רק לזמן מרובה עיי"ש היטיב ובפ"י. והא"ש דבריי' דקתני ולאחר לא תנשא דחישי' שמא עד שנשא' מיד ימות ולא תוכל לקיים תנאה ואתי' כמ"ד חישי' שמא מת לזמן מרובה ולשמא ימות לזמן מועט. אבל להלכתא דקיי"ל לשמא מת ל"ח ולשמא ימות דווקא לזמן מרובה לא חיישי' שמא תאחר לקיי' תנאה לזמן מרובה עד שימות בעלה דהיא תחוש לנפשה ולא תתעצל כ"כ וא"ש פסק הרמב"ם בעזה"י. ועיין מה שאכתוב בסמוך עוד בזה אי"ה:
אבל לכ"ע דתנא' הוי כו' בקדושין הקשה תוס' דלמא כ"ע ס"ל לו וליורשיו רק פליגו אי ע"מ כמעכשיו עיי"ש. וכן הקשה רשב"א כאן ותי' דא"כ יפלגו במחיי' ונקרע הגט. ויש דוחי' תי' זה דלמא אגב קמ"ל דינא דאפי' ליורשיו. ולפע"ד נראה ליישב בשניישב תחלה דקדוק עצום של ריטב"א בקדושין על דאמר רשב"ג נותנ' לאביו לאחיו ולקרוביו הא פלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין זקוק' ליבם וע"כ שיש לו אח לא הו"ל לרשב"ג לומר רק נותנ' לאחיו מה לו לומר נותנ' לאביו ולקרוביו שאין לו שייכות כאן. ונ"ל דלכאורה לפי דקתני בבריי' ולאחר לא תנשא בחייו וה"ה לאח"מ לרשב"ג לא תנשא לאחר עד שתתן לאחיו שמא לא תתן. אלא לפמ"ש בסמוך דל"ח שלא תקיים התנאי רק דחיישי' למיתת הבעל וס"ל כרבנן דרשב"ג. אבל לרשב"ג דאפי' ליורשיו ואחיו ליכא למיחש ומותר להנשא קוד' נתינה. אלא לאח"מ אם לא תוכל ליתן רק לאחי של בעל גם לרשב"ג יש לחוש שמא ימות אח זה אחר שנשא' ולא תוכלי לקיים התנאי והיתה באיסור למפרע אלא כיון שתוכל ליתן ליורשיו וקרוביו ואין לך שאין לו קרוב ויורש ולחוש שמא ימותו כולם למיתה דרבי' ואפי' דתרי ל"ח ומותר' לנשא לאח"מ הבעל דגם אם ימות האח תתן ליורשיו וקרוביו והיינו דאמר רשב"ג תתן לאחיו ולאביו או לאחד הקרובים ואיכא נפקותא בדין זה שתוכל להנשא קודם שתתן כנ"ל וא"ש נכון:
ומעתה מיושב קושי' תוס' דאי נימא כ"ע מודי' לי' וליורשי אלא דפליגו אי ע"מ כמעכשיו א"כ בריי' דקתני ולאחר לא תנשא אמאן תרמייא דכרשב"ג לא אתי' דאפי' ליורשיו קאמר ולמה לאחר לא תנשא והא משו"ה פרט רשב"ג דאו לאחד מקרוביו לומר דמותר להנשא. וגם כרבנן לא אתי' דהא כ"ע מודי' לי ואפי' ליורשי ועכצ"ל דרבנן ס"ל ולא ליורשיו שוב גם בבריי' בהא פליגו דאפושי פלוגתא לומר בתרתי פליגו בוודאי לא מפשינן ותו' לא הקשו אלא דלמא במעכשיו לבד פליגו וכ"ע מודי' לי וליורשיי ולפמ"ש זה א"א וא"ש:
והרווחנו עוד לישב דקדוקו של פ"י בקדושין דבתוספתא קתני תחלה פלוגתא דרשב"ג ואח"כ קתני הך בבא דנקרע או נאבד כו' וש"ס מהפך הסגנון ומיית' תחלה סיפא ומקשה והדר מייתי פלוגתא דרשב"ג ורבנן עיי"ש. ולפמ"ש א"ש דמפלוגתא דרשב"ג ורבנן לא הי' יוכל להקשות תחלה דס"ל כקושי' תוס' דלמא במעכשיו פליגו ובלי וליורשיי כ"ע מודי' ולכן מייתי תחלה הך דנאבד או נקרע הגט ומקשה ממנה. ומאחר דמביא הך בריי' מקשה ג"כ שפיר גם מהך בריי' דפלוגתא דרשב"ג ורבנן דמוכח מקמייתא דיש פלוגתא בלי ולא ליורשיי ומנ"ל לאפושי עוד פלוגתא במעכשיו וכמ"ש וא"ש הכל על דרך חידוד ישר וסלול לפענ"ד:
הרמב"ם כ' דבמתנה ע"מ שתתנו לי ולא קבע זמן ומת חולצת ואינה מתיבמ' וכ' הה"מ טעמא דהוא ספיקא דדינא שמא בעי' ביטול תנאי בפועל כמו קיום תנאי בפועל דנשאר בספק לקמן ס"פ. והמחבר פ' להא דרמב"ם והקשה בבית מאיר דרמב"ם בהלכ' אישות והמחבר סי' ל"ח כ' באמר ה"א מקודש' ע"מ שאתן לך ולא קצב זמן ומת בטלו קדושין ומותר' לשוק ול"א חולצת שמא צריך ביטול בפועל ונדחק מאוד בישוב קושי' זו החמורה. ולפע"ד נראה דהא דמספקא לן בע"מ שתתן שמא כוונתו ואם לא תתן היינו בפועל שלא תרצה ולא כשלא תוכל לקיים הגם שהוא רוצה בממון עכצ"ל כיון שגירושין אלו לטובתה והוא אינו רוצה רק כשתתן לו מספקא אולי אינו רוצה להטיב לה רק כשלא תרצה ליתן מי יחוש לטובתה חוץ ממנה בכה"ג אינו רוצה לגרשה אבל כשהוא רוצה רק שלא תוכל לקיים אולי כיון שבלא"ה מת וליכא רק שתהי' זקוק' אפשר כיון שהוא רוצי' בקיום התנאי רק שא"א לה מרוצה בגירושין שלא תהי' זקוק' ומידי ספיקא לא נפקא וכ"ז בגירושין אבל במקדש ע"מ שיתן לה היא מתרצי' להיות שלו כשיתן ואם מת ולא נתן מהיכי תיתי נימא שדעתה שלא יתבטל הקדושין רק כשיבטל בפועל מה לה בקדושין ואין לה רק רעתה שתהי' זקוקה ליבם מה לה לצרה הזא' בוודאי הי' דעתה כשיתן אבל כשלא יתן ורוצה ליתן מה לה משו' רצונו לאסור נפשה בזיקו' יבם וא"ש פסקי הש"ע כנ"ל נכון וברור:
הטור סי' כ' באומר ע"מ שתתני לאחר למ"ד יום כשתתן הוי גנו למפרע ועיי' ט"ז דהקשה למה שינה מגווני דמתני' דקתני ע"מ שתתני ולא איירי בקביע' זמן ומה שתי' לרבותא את הטור דאפי' קבע זמן אמרי' ע"מ כמעכשיו קשה למה במתנ' לא אשמועי' הך רבותא ומנ"ל לטור באמת הך דינא אי יש סברא לחלק ובש"ס לא נמצא רק בהתנה בלי קביעו' זמן כלל ולכן הנ"ל בישוב זה דפ"י האריך למעניתו כאן ובקדושי' דלר"י גם ע"מ לא כמעכשיו למה יגרע מאמר אם מפורש דלמ"ד זמנו ש"ש מוכיח הוי כאמר מעכשיו ובמקנה כ' דנפקותא באותו יום דאין זמנו ש"ש מוכיח ועוד כ' ע"פ מ"ש תוס' ריש כתוב' ג' ע"ב דהי' לו לכתוב שבוע חדש שנה וכ' מהרש"א דאל"ה לא הי' זמנו שש"מ כיון שצריך לכתוב זמן. ולפ"ז י"ל דפלוגתא דר"י ור"ה בכתב באמת חודש שבוע עיי' בו שם. ולזה אומר אני דלכן נקיט הטור בקבע זמן דהא יש דס"ל הלכה כר"י דזמנו ש"ש מוכיח אפי' בגיטין וכי כן גם אם לא ע"מ כמעכשיו מ"מ הוי מעכשיו משום זמנו ש"ש בשכתב זמן היום של כתיבה ועוד י"ל גם למ"ד דל"פ זמנו ש"ש כפ"י ועכ"פ בגט או בע"פ לא דוקא כשלא אמר מהיום אלא אם אבל כשאומר ע"מ שיש לפרשו מעכשיו בצירו' לזמנו ש"ש אמרי' מעכשיו קאמר ומכ"ש אי קיי"ל כר"י רק בע"פ לא והיינו משום שאמר תנאי בע"פ ול"א הזמן בע"פ אמרי' שחזר מזמן הכתוב. אבל כשאמר ע"מ שיש לפרש ג"כ מעכשיו מנ"ל לומר שחזר מזמן הכתוב דהוכח' ליכא מדלא אמר מהיום ע"מ שחזר בו י"ל שדעתו ע"מ מעכשיו וכזמן הכתיב בשטר ויש להאריך בזה בסוגי' בפלפול ולכן התחכ' הטור ונקיט בקבע זמן דבלא"ה שיטת הרמ"ה דבמקום שצריך זמן כדי לברר קביע' וזמן התנאי ל"א זמנו ש"ש מוכיח ואין לנו בע"מ רק משום דע"מ מעצמו בלי שום צירו' הוכח' אחר' מפרשי' כמעכשיו כדס"ל לר"ה והיינו רבותא דטור אבל מתני' דס"ל דל"א זמנו ש"ש מוכיח כלל כמתני' דלעיל אם ימות ליכא רבותא יותר בקבע או לא קבע זמן ולכן סתם ע"מ שתתן כנ"ל עיי' והבן:
א:
הרמב"ם כ' בתנאי דאם לכתחלה ל"ת ואם נשא' לא תצא ותמה הה"מ כיון דגם אינו חל רק אחר שתתן למה ל"ת וכ"מ כ' כשם שאסורה לבעל ולא מצאו אנשי חיל לישבו רק בקושי ועיין פ"י. ולפע"ד י"ל לחומר הנושא דאמדי' דעתי' הא דמתנה באם ול"א מעכשיו דבקושי מגרש אותה ורוצה לאחר הגירושין כל האפשר שמא בתוך כך תתרצה לו ויחזור בו ויבטל הגט ועיי' רש"י דיה דלרחוק' קאתי דמסתמא בקושי מגרשה וקסבר אדהכי והכי מפייסינא לה והנה מדלא כ' דרוצה לרחק הגירושין משום מע"י שלו ומשום ירושה שמא תמות בחיי' דמשו"ה אינו מאחר כיון שרוצה לגרשה ויש בידה ליתן לו מיד וגם נגד זה יש לה חיובי' נגדו ולכן כ' משום שמא תתפייס לו בנתיי' ויעקור ויבטל הגט. ולזה י"ל ס"ל לרמב"ם אם נשא' לאחר בנתיי' דבלא"ה אסורה לו מן אז והלאה אמדי' דעתי' שחפץ שיהי' הגירושי' חל משע' שנשא' ונבעלת לאחר כי לו עוד תיקוה לפייסה ולהחזיק בה ומה לו באיסור שלה וכ"ש כשיהי' לו בני' שיהי' ממזרי' על ידו וכיון שנכנס לגירושין נוח לי' שתהי' מגורשת משע' נשואי' ולכתחלה ל"ת שמא לא תקיים התנאי לבסו' ואם נשא' לא תצא כנ"ל לפי חומר הענין יש בדברינו ישוב דעת קצת דעדיין קשה מנא לרמב"ם כן ומ"ש דקדייקא לי' מדלא אמר א"ב שפשטה ידה לפמ"ש עדיין קשה זה דבקבלה קדושי' תצא ועיי' היטיב:
ע"ב. רשב"ג אומר תתן לו את דמי' כו' הרשב"א בשם תוס' הקשה במה איירי אי במדעתו תפשיט דל"מ מחילה ואי בע"כ קשי' למ"ד נתינה בע"כ ל"ש נתינה וקושי' זו הקשה תוס' עירוכין ע"א ותי' דבעל האיבעי' לא אזיל אליבא ל"ק דרבא ואזיל אי נתינה בע"כ שמי' נתינה וצ"ל הא דאמר תבעי' לרשב"ג כו' משום דמפייסא לי' בדמים הך לשון דמפייסא משמע דמרצונו מקבל וי"ל בהך צד דאמר תבעי לרבנן דמחילה מהני עכצ"ל דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בנתינה בע"כ ושמי' נתינה אבל להך צד דתבעי' לרשב"ג י"ל לא שמי' נתינה ומשום דמפייסא לי' ולוקח ברצון דוקא ובעל האיבעי' נמי בהכי מספקא לי' אי בע"כ שמי' נתינה ותלי' אי מחילה:
מהני או לא כן צ"ל לתי' תוס'. ויותר נכון מה שתי' הרשב"א דרבנן רשב"ג איירי בשרוצ' לקיים שהתנה ואינו רוצה למחול ואינו אומר הריני כמו שהתקבלתי והרא"ש כ' דמדעתו מהני גם לרבנן ובב"ש נתקשה א"כ עכצ"ל דפלוגתא דרבנן ורשב"ג בנותנה לו בע"כ וקשי' לל"ק דרבא. ועיי' בבית מאיר דכוונ' הרא"ש ג"כ כמ"ש רשב"א דפלוגתא דרבנן ורשב"ג בנותנ' מדעתו אבל מכוונ' לקיים התנאי ואינו מוחל והרא"ש כ' מדעתו מהני היינו כשמוחל עיי' בו. ועיי' הפלא' בק"א רסי' כ"ז. ולי נראה דאפשר דרא"ש ס"ל כתשוב' מהר"י בי רב דמביא הב"י דגם אי נתינה בע"כ ל"ש נתינה מ"מ בשניתן לידו בע"כ מהני וי"ל דבהכי איירי רבנן ורשב"ג שנתנה לו בידו או לתוך חיקו בע"כ והוי נתינה לכ"ע וא"ש:
עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורי כו' כ' רש"י דסתם מגרש אשתו משום איבה מגרש לכן אמרי' מספיקא דלמא לצעורי ולא תלינן למימר להרווחה לקולא. נרא' משמע דאין ברור לנו דלצעור' מכווין ולפ"ז יהי' גט מספק וכן ס"ל לב"ח בשיטת רש"י ובב"ש דחה דברי הב"ח ונדחק בלשון רש"י וכוונתו דאמרי' מסתמא לצעורי ואין לשון רש"י סובל זה ועיי' בית מאיר. ולפע"ד נראה דכוונ' רש"י דליכא רק ספק אולי וקרוב דלצער' בא ומ"מ לאמת ודאי אינה מגורשת. דהנה בתה"ד סי' שי"א בסופו כ' דבכ"מ גם כשלהרווחתו איכווין מ"מ כיון דאמר חפץ פלוני רצה דוקא בחפץ דאל"ה הול"ל שווי' חפץ אלא דאם נאבד אנן סהדי דניחא לי' בדמי' מקודם שיתבטל הענין לגמרי עיי' בו. וצ"ל כיון דהוצאת פיו הוא חפץ פלוני והוא דוקא ניהי שכוונתו שאם נאבד ניחא לי' בדמי' הא הוי דברי' שבלב צ"ל דהוי אנן סהדי ואומדנא דמוכח לכל כי כן רצונו וכוונתו. ולפ"ז כ"ז בדבר שבממונא דודאי רק להרווחה אבל בגט שיש מקום לומר לצעורי וגם אם יתבטלו הגירושין מ"מ קפיד באצטליתו גם אם קמי שמי' גלי' דכוונתו להרווחה שוב הוי דברים שבלב ולא הוי דברים והגט בטל לגמרי לרבנן כנ"ל נכון בכוונת רש"י ועיי':
והנה ראי' תה"ד מדלקמן דאתקיף אביי לר"ח אימר דאמר רשב"ג באבד אבל בעינא לא הגם דרשב"ג ס"ל להרווחה איכווין מ"מ דוקא אבד ה"ה בכ"מ דוקא באבד. ולפמ"ש רשב"א כאן דע"כ רשב"ג ג"כ ס"ל דלצעור' ג"כ מכווין מדלא מהני מחול לך לרשב"ג אלא העיקר הוא לרווחא. לפ"ז ליתא לראי' התה"ד הנ"ל דוקא בגט משום דלצעורי ג"כ מכווין דוקא אבד. אבל בכ"מ דרק להרווחא מניין לנו וצ"ע:
והנה בקצה"ח סי' רמ"א נתקשה על מ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין במתנה ע"מ להחזיר יוכל לקדש בו האשה שאפשר לו בחזר' דמים והיא תחזיק בטבעת וכ"פ בטוש"ע א"ע סי' כ"ח ולתה"ד הנ"ל הא כ"ז שהוא בעין צריך להחזיר החפץ עצמו דווקא וכן קשה ממ"ש הרא"ש דיוכל להקדיש כיון שאפשר בחזר' דמים ומ"ש קצה"ח כיון שקדשה הוי כמכר ואינו בעין וכן בהקדיש אמירה לגבות כמסירה להדיוט דבריו תמוהי' לי הא ע"ז אנו דני' כיון שזה רוצה בחפץ דווקא ואל"ה תתבטל המתנה ממילא בטלו הקדושין וכן ההקדש ולמה לא יקפיד שיחזור לו שלו ותה"ד מפורש כ' דווקא בנאבד או נתקלקל כיון שא"א לקיים תנאו לתת לו חפץ ממש אמדינן דעתו שאינו רוצה שתתבטל עי"ז המכר או המתנה אבל כל שאפשר להחזיר לו שלו בוודאי בקפידתו עומד כמה שהתנה:
והנלפע"ד דבב"ש סי' ל"ח נתקשה טובא על הרא"ש פ' מי שאחזו וכן שיטתו בפ' י"נ בב"ב דתנאי ומעשה בד"א היינו אפי' אין התנאי סותר המעשה והא הלכה פסוקה היא באתרוג ע"מ שתחזירהו לי אם לא החזירו לא יצא הא הוי תנאי ומעשה בד"א והתנאי בטל וכן הקשה במקדש בע"מ להחזיר דקדושי' ל"מ שאין אשה ניקני' בחליפי' הא כיון דתנאי ומעשה בד"א התנאי בטל וא"צ להחזיר עיי"ש היטיב ובמכתב מאלי' העלה דבאתרוג דאיכא אומדנא ול"צ לדיני תנאי גם תנאי ומעשה בד"א מהני ובקדושין כיון שתוכל להחזיר הדמי' לא הוי בד"א הגם שמתנה על החפץ מ"מ הא אפשר בדמי' ג"כ ובשעה"מ הקשה עלי' מתה"ד הנ"ל הא כל זמן שהוא בעין בכ"מ צריך להחזיר החפץ והוי תנאי ומעשה בד"א ואני קיימתי דברי המכתב מאלי' דוודאי בכ"מ אמרי' כיון דאמר חפץ פלוני דווקא אמר דאל"ה הול"ל שווי' כמ"ש התה"ד אבל במתנה תנאי ומעשה בד"א דאי נימא דמקפיד שיחזור לו דבר זה דווקא ל"מ התנאי כלל ומעשה קיים ולא יהי' לו כלום ויאכל הלה וחדי אנן סהדי דניחא לי בדמים וכוונתו שיתן לו או החפץ או הדמים שלא יהי' תנאי ומעשה בד"א וממילא מחויב לקיים תנאו אבל באתרוג דאיכא אומדנא ומהני תנאי ומעשה בד"א כמ"ש מכתב מאלי' לכן בעי שיחזור לו אתרוג דווקא והא דלקמן דמתקיף ר"א הא הוי תנאי ומעשה בד"א ומסיק משום דהוי תנאי ומעשה בד"א נ"ל כוונתו דכיון דבטל התנאי לגמרי אפי' בגט אמדינן דעתי' שרוצה בדמים ואפי' לרבנן דאמרו איצטלת דווקא כשמתנה ע"מ שתחזיר לי הנייר מודים דה"ה דמים ועל דרך דמתרץ ר"ח הא מני רשב"ג הוא ולרב אדא ככ"ע אתי' ובסוגי' דתנאי כפול הארכתי בביאור שיטות הרא"ש הנ"ל. והא"ש דלק"מ קושי' קצה"ח מדכ' הרא"ש דיוכל לקדש ולהקדיש כיון דמתנה עמ"ל לא הוי תנאי ומעשה בד"א ע"כ דרצונו בחזרי דמים ג"כ ואפי' איתא בעין ותה"ד שמעיין בו לא קאי אלא בתנאי דעלמא ע"מ ליתן לו חפץ שפיר כ' דכ"ז שהוא בענין רצונו דווקא החפץ ולא דמים ומיושב הכל. על דרך נכון מאוד בעזה"י: