אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק ב גיטין › דף עג.

כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף עג.

דף עב.

רבה ורבא לא ס"ל לדר"ה גזיר' כו' כ' פ"י הגם דרבא ס"ל זמנו שש"מ עליו והוי כאומר מעכשיו ולאח"מ מ"מ הא ספיקא הוא והם יטעו ויאמר' בוודאי מגורשת עיין בו. ולדבריו י"ל דר"ה ג"כ ס"ל דיש מקום לגזור לרבנן אלא הא ס"ל כר"י וס"ל כרבי דתנאה הוי כשמואל קדושין ר"פ האומר ואין מקום למגזר ומ"מ ש"ס מקשה ממתני' למה לי אומדנא ואין לומר דלרבנן לטעמיי' יש מקום לגזור ולכן לא מהני עמד דמ"מ קשה דהא התנה וליכא למגזר וכמ"ש הראשונים דמהא ג"כ קשי' אלא דלפימ"ש ל"ק לעיל דר"ה מספקא לי' בהתנה בע"פ ומשו"ה אמר חולצת גם לר"ה יש למגזר שיטע' וודאי מגורשת ולל"ב דר"ה לא מספקא לי' בע"פ י"ל כהנ"ל אלא דמשמע קצת דל"ל הלכ' כרבי מדשקל אליבא ר"י נמי ספיק' הוא משמע דהכי ס"ל ואין מוכרח אלא בלא"ה לק"מ קושי' פ"י ולא צ"ל משו' ספק גזרו דיחליפו ספק בוודאי אלא שיטע' כשיתנה בפירש ויאמר לאח"מ ולא מעכשיו רק לאח"מ ופשוט ולק"מ:

ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' עיין פי' שכתב ה"א דל"א בפשוט דאדעתא דרבנן מגרש והם אמרו שלא יבטל בלבו כשיעמוד רק יתנה בפירוש דשמא לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן אלא אם עושה שלא כהוגן הפקיעו הקדושי' והנה הוא כתב כשעומד וצווח דלא ניחא לי' ולא צריך לזה רק דספק הוא שמא לא ניחא לי' בתקנתי'. ולדבריו אסורה לכהן ולקרובי הבעל מספק שמא ניחא לי' בתקנתא דרבנן ולא בעי לאפקעינהו קדושי' ועיין ש"מ ריש כתוב' אי אסורה לכהן או לקרוביו היכא דאפקענהו לקדושי' ועיין רא"ה כתוב' שכ' דמאחר דאפקענהו אמדי' דעתי' דלא בעי שיהי' קדושין בטלי' ובעילתו בזנו' ואמרי' דניחא לי' במה שאמרו דלא יבטל שלא בפני השליח ושלא יועיל טענ' אונס וממילא אסורה לכהן וקרוביו ועיין בית מאיר סי' קמ"ה ולמ"ש פ"י שמא לא ניחא לי' בתקנ' חכמים יש לעיין מ"מ כיון שיש ספק שמא ניחא לי' מה שאמרו וקרוב כן גם אם קמי שמיא גלי' דל"נ לי' או אפי' עומד וצווח מ"מ שוב ליכא אומדנא דמוכח שרוצה לבטל כשיעמוד דמאחר שאמרו רבנן דלא לבטל וכיון דליכא אומדנא דמוכח שוב גם כשצווח אח"כ דל"נ לי' בתקנתיי' מ"מ בשע' נתינה לא הי' מוכח שוב הוי דברי' שבלב דל"מ מידי ולא צריכים לאפקעינהו כלל וכן בטענה אונס קשי' כהנ"ל ובהא דבטלו מבוטל א"ש דבריו כמובן אבל מכאן ומנוענ' אונס צל"ע: ת"ר הרי זה גיטך מהיום כו' ונפל הבית עליו או הכישו נחש אינו גט. שיט' רש"י אשו' דל"ש הוא ויש טענת אונס ובהא פליגו רישא וסיפא וקשי' אהדדי ולזה גם בשאומר אם ימות ול"א מחולי זה ונפל הבית כי' ג"כ אינו גט וצ"ב למה נקט הבריי' בהתנה אם ימות מחולי זה דיש מקום לומר משום דאמר מחולי זה דווקא הגט בטל הול"ל רבותא טפי באמר סתם לכשימות דבטל משו' אונס דל"ש הוא וי"ל דקמ"ל הא גופא גם במחולי זה דווקא בלא שכיח הגט בטל אבל בדבר דשכיח לא בטל דמחולי זה לאו דווקא וא"ש וי"ל מה"ט לא נכנס ש"ס דידן לחלק בין רישא לסיפא כמו שחילק בתוספתא וירושלמי דברישא מחולי זה דווקא דא"כ קשה ונקיט דבר דשכיח דגט בטל דמחולי זה דווקא קאמר וע"כ דלאו מהאי טעמא הוא וירושלמי ס"ל דמשו"ה נקיט בל"ש משו' סיפא דאפי' בלא שכיח הוי גט דאין טענת אונס וש"ס דידן דקאי דיש טענת אונס לא רצה בזה ועיי':

אלא לשיט' רוב ראשונים דבעי חולי זה דווקא קשי' למה לא נקיט ברישא מלתא דשכיח דמ"מ הגט בטל ונפקע דמשו' דמחולי זה דווקא הוא ולא משום מלתא דל"ש ויש טענת אונס וצ"ע. והי' מקום לומר דווקא בל"ש כלל כי הנהו אבל בשכיח הוי גט משום צניע' ומשום פריצות כיון שאמרו אין טענ' אונס בשכיח ול"ש משו' צייעו' ופריצות כן חששו במחולי זה משום צנוע' שיראו שמא אירע לו דבר אחר וכן משום פריצות דישאו הגם שידעו של"מ חולי זה ולכן נקיט דווקא דל"ש כלל דל"ח כמ"ש תוס' אלא הא הראשונים לא כ"כ אלא במתנה מחולי זה גם בחולי דשכיח ול"ש דליכא טענת אונס כיון שאינו מחולי זה הגט בטל ולא ס"ל דחששו משום צניעו' ופריצות כהנ"ל וטעמא באמ' לא ידענא מ"ש טענת אונס מחששו מהא דאחולי זה ומשום צניעו' בוודא' יש לחוש וצ"ע:

שלחו מתם אכלו ארי אין לנו. שיטת הרמב"ם דברישא אם ימות מחולי זה וודאי אינו גט ובסיפא בשלא יעמוד ספק הוא שמא מחולי זה דווקא קאמר וע"כ ברישא הא דאינו גט לאו משו' טענת אונס אלא משו' דמחולי זה דווקא ובשלא יעמוד ספק הוא וכ' הה"מ דמפרש אכלו ארי אין לנו דספק הוא ועל סיפא כשלא יעמוד קאי וכן פסק בש"ע סי' קמ"ה והקשה ב"ש מ"ש מדלעיל סי' קמ"ד בהתנה כשלא יבוא אחר יב"ח ונפל הבי' ונשכו נחש דגט בטל משום דיש טענת אונס וע"כ כל דל"ש כלל יש טענת אונס ולמה באם לא יעמוד ספק שמא מחולי זה מ"מ הא ל"ש ויש טענת אונס והניח בצ"ע ובאמת היא קושי' חמורה בסתי' הש"ע מלבד זה קשה על הרמב"ם דע"כ מוכח דבל"ש כלל יש טענת אונס כמ"ש תוס' וראשוני':

והנה טרחתי ויגעתי למצוא ישוב לזה. בשנבין תחלה לרמב"ם דספק הוא וע"כ דס"ל דאין טענ' אונס גם בל"ש כלל וה"ט משום צניעו' ופריצות מה הועלו חכמי' בתקנת' בזה עדיין הצניעו' תתעגנה דיחושו שמא נשכו נחש או נפל בית עליו ויהי' ספק גירושין ויראו לנפשם וכיון שלא יצאנו מזה שוב הו"ל להניחו על הדין דיש טענת אונס והגט בטל לגמרי וגם משום פריצות קשי' דעדיין הפרוצו' כשידעו שנשכו נחש יעלימו וישאו באיסור ספק גירושין ומה הועילו באמר' שאין טוע"א עדיין החשש קיי' דתנשא בספק. ונ"ל דמשום צניעו' ליכא אם יחוש משום שמא אירע אונס דאנן ל"ח לי' מ"מ כאן איכא תרתי ספיקא שמא לא אירע אונס רק מת מחולי' ואת"ל שאירע אונס עדיין בספק שמא מחולי זה לאו דוקא ואיכא כעין ס"ס וכל כי האי לא יחוש. וגם משום פריצות הרוויחו טובא דאי משום טענת אונס יהי' בני' ממזרי' ודאי דהגט בטל לגמרי וירבו ממזרי ודאי בישראל אבל כשיאמרו בהא אין טענ' אונס לא יהי' רק ספק גירושין ואם תפרוץ ותשא לא יהי' רק ספק ממזרי' ואין בו רק איסור דרבנן וטובא הרוויחו ומשום דידה לא חששו הלעיטהו לרשע ולא תיקנו רק משום שלא ירבו ממזרי' ויתערבו בישראל עיי' רש"י ריש כתוב' ופ"י שם וא"ש עיי':

אלא דיש לעיי' סו' כ"ס מאחר שאמרו אין טענ' אונס והיינו ע"כ דהפקיעו הקדושין א"כ אין כאן ספק גירושין שמא מחולי זה קאמר כיון שהפקיעו הקדושין ל"צ לגט כלל וקדושין מעיקרא לתנייהו וצ"ע לכאורה והי' נראה לי מזה דס"ל לרמב"ם כרא"ה שהבאנו לעיל דסו' כ"ס אמרי' דמתנה במה שאמרו שלא יהי' בע"ז וא"ש. ועוד נ"ל עפמ"ש הפ"י דבלא"ה י"ל דניחא לי' בתיקון חכמי' כיון שכתוב בגט בדוו"י אלא שמא לא ניחא לי' בתקנ' חכמי' והנה במת דבלא"ה מותר' לכ"ע צ"ל שרוצה בטענת אונס שתהי' זקוק' ולכן הוצרכו לאפקיענהו וי"ל זהו דוקא כשיהי' טענת אונס לא תהי' זקוק' משו"ה ל"נ בתקנ' חכמי' ורוצה שיתבטל הגט אבל בשלא יעמוד דאיכא ספק גט בלא"ה והיא זקוקה משום ספק ובעי חליצה למה לא יאבה בתק"ח דאין טענת אונס מה איכפ' לי בוודאי ניחא לי בתקנת' ולצ"ל לאפקיענהו. ואין לפקפק דלמא רוצה שיהי' הגט בטל לגמרי כדי שתהי' מותר' להתיבם מלבד שזה רחוקה גם י"ל אטו אנן ידעי' בודאי דלא ניחא לי' בתקנ"ח רק שמא וכי כן גם שבלבו דלנ"ל בתק"ח והוא מת ולא גילה לנו וליכא רק ספק לנו שמא ניחא או לא ניחא לי' וא"א להתיר' ליבם ולא הועיל בהא דל"נ לי' רק של"ת מותרת לשוק ותצטרך חליצה ורוצה לזקק' לחליצה באונס דל"ש וכיון בלא"ה איכא ספק גט וצריכה חליצה שוב בודאי בלבו ניחא לי' בתקנ' חכמים ול"צ לאפקעינהו והא"ש דכ' הרמב"ם דאסור מספק דלא בעי' אפקיענהו כלל ועיי' היטיב:

ואחר הוצעו' אלו אומר דל"ק מסוגי' ש"ס דמקשה רבינא לרבא מסיפא דבריי' דאין לטענ' אונס ומזה הולידו תוס' וראשוני' דבל"ש כלל לא תיקנו משום צניעו' ופריצות ולרמב"ם קשה דס"ל דחששו י"ל הא דלא תיקנו בל"ש למה לא יחושו וכיון שכבר תקנו יגזרו אומר בכ"מ אפי' בל"ש ומה אכפת להו נ"ל כיון דצרכי' לומר אפקעינהו ולעשו' בעילותיו זכו' בזה לא רצו וקשו להו לומר כן אם לא בשיש הכרח ביותר ובלא שכיח סלקו תקנתא דדהו שלא לשווי' בע"ז וא"ש הסוגי' דקאי על בריי' דוודאי אינו גט. אבל הרמב"ם דאזיל בספק גט דכתבנו דשוב ל"צ ואפקעינהו גם ללא שכיח גזרו אומר שלא יבטל מחמת אונס כל דאפשר לתקוני כיון דל"ב אפקיענהו וא"ש:

ומהאמור מיושב סתיר' הש"ע דבסי' קמ"ד דודאי גט הוא לולי טענת אונס וצריך לאפקיענהו והכא דל"ש כלל לא בעו למימר אפקיענהו ומיושב הכל וטרחתי יגעתי ומצאתי בעזה"י:

מתני' לא תיתיחד עמו אלא בפני עדי' כ' רש"י שמא יבוא עלי' ולמ"ד דל"ח לקדושי' רק בבא עלי' מ"מ אסור להתיחד משום יחוד דפנוי' ועיי' כתוב' כ"ז ע"ב כ' רש"י משום גט ישן ועיי' פ"י שכ' דרש"י הוכיח לפי הסוגי' דשם דע"כ דס"ל לאו משום חשש קדושי' אלא משום ג"י. ובכל דבריו לא נתיישב הא לרש"י ליכא משום ג"י דלכ"ע נתגרשה מיד ובאמת גיטה קוד' לבנה כמ"ש תוס' ור"ן ונ"ל דכוונ' רש"י שם דמייתי מתני' דלקמן דאין מגרשי' בג"י משים גיטה קוד' לבנה וגם משו"ה לא תיתיחד במתני' דכאן היינו כמו דאין מגרשי' בגט אחר שנתיחדו מחשש שמא יבוא עלי' כיון שהי' ביחוד מה"ט לא תתיחד עמו לכתחלה דיבוא לבעול עלי' הגם משום גיטה קודם לבנה ליכא אבל משו' איסור ביאת פנוי' איכא כצ"ל. והא דליכא לפי הסוגי' דהתם משום חשש קדושי' והא מתני' דלקמן דאפי' בלא ראו' שנבעלה חיישי' לקדושי' הן הן ע"י כו' צ"ל דס"ל דמתני' כאן בליכא עדי' בשע' יחוד או הם איש ואשה לא ידעו מן העדי' וק"ל ולקמן ע"ב תמצא ישוב יותר נכון לרש"י ע"פ דברי פ"י שם:

ר"י אומר ה"ה כאשת איש לכל דברי' כ' רש"י והבא עלי' בחנק. צ"ב הא הוא התרא' ספק שמא זו השע' שימות ולענין התרא' בודאי ל"מ ברירה וגם כשלא מת לבסוף ג"כ לא יהי' בחנק דבשע' שבא הי' ספק שמא ימות ויהי' גט וזו שעה א' ק"מ. ולזה י"ל כיון דרוב חולי' לחיים וגם איכא חזק' א"א וחזק' חי הוי התרא' ודאי בשעתו וכמ"ש תוס' נדה דמשום חזק' דרבא היי התרא' וודאי. אלא כשמת לבסוף קשה הא לאמת ויצא מן הרוב חולי' לחיים ומחזק' א"א והי' ספק התרא' שמח זו היא השעה שימות והלא איכא תנאי לר"י אי ס"ל התרא' ספק שמה התראה עיי"ש חולין ר"פ גה"נ. וצ"ל כיון דבשע' התראה הי' חזקה ורוב העדים התרו בוודאי שיהי' חייב הגם לבסוף אתקלה שמת מ"מ בשעת התראה וודאי הי'. ולפמ"ש תוס' יבמות פ' דכל דסופו להתברר הוי כהתראת וודאי א"ש כל זה אלא דתוס' יבמות הנ"ל צל"ע מדוכתא טובא והארכתי במק"א בקונטרסי לנעשה סריס למפרע ואכ"מ להאריך יותר בזה:

ע"ב. ראוהו שנתיחדה עמו באפילה כו' כ' תוס' בהזורק תנן ולנה עמו בפונדקא ה"ה נתיחדה עמו באפילה. נ"ל כוונ' תוס' די"ל ולחלק בין לנה עמו בפונדק' שהוא במקרה באו יחד ונזדמנו בפונדק א' בזה ס"ל לר"י דווקא ראו' שנבעלה אבל בלא"ה ל"א חזק' מכיון שנתיחדו בחדר א' בא עלי' אבל נתיחד עמה במכווין באפילה וכ"ש כשישנה עמו תחת מרגלותיו במטה יש לחוש יותר אפי' לא ראוה' שנבעלה והחילוק רב אלא דש"ס מייתי לקמן הא דמתני' לקמן ודר"י דאמר דווקא ראוה שנבעלה על הך בריי' נראה דדמי להו להדדי כנ"ל. אלא דצל"ע לקמן דאמר לאוקימתא דהכא הא דאמר ר"י מחלוקת כשראוה שנבעלה כו' דלא כמאן. הא י"ל בגווני דבריי' שנתיחדה עמו במכווין גם ר"י ס"ל דחוששין גם בשלא ראו' שנבעלה. וי"ל דא"כ הו"ל לר"י לומר בלא ראו' שנבעלה כ"ע ל"פ וה"מ בלנה עמו בפונדק אבל בנתיחדו במכווין באפילה פליגי וע"כ דס"ל גם בכה"ג לכ"ע אין חוששין ודלא כר"י ב"י כנ"ל וק"ל:

חוששי' משום זנות וא"ח משו' קדושין כ' רש"י דחוששין לאו דווקא דמשו' איסור לכהונה בלא"ה אסורה לכהן משום גרושה ומשום תרומה אינה נפסלת רק בביא' איסור ותוס' כ' לר"א דפנוי הבא עה"פ שלא לשם אישות עשאה זונה א"ש. ועיין נב"י חלק ב' חא"ע ססי' ד' קושי' עצומה לפמ"ש תוס' ביבמות ס"ט ע"א דגם לר"א לא נפסלה לתרומה רק אסורה לכהן א"כ גם לר"א לא ניחא הכא דלכהן בלא"ה אסורה משו' גרושה ולתרומה הרי לא נפסלה לר"א עיין שם מה שהעלה הנב"י בקושי' חמורה זו שהיא צע"ג. ולפע"ד נראה דתוס' לשיטתו לעיל ע"ב ע"ב סוף ד"ה אמר ר"ה. דלר"ה כשאמר אם ימות מחולי זה ועמד ולבסוף מת מאותו חולי חוזר ולרבה ולרבא אינו חוזר והיינו מתקנתא ואפקיענהו לקדושין מיני' א"כ יש חומר דחיישי' לזנות שאם יעמוד מחולי זה ולבסוף מת דאינו חוזר מתקנתא ואפקעינהו לקדושין ולפי הפשוט מותר' לכהן שאין כאן גרושה עיין ש"מ כתוב' ג' ע"א. אבל משום ביא' זנות אסורה לר"א והיינו חוששין ולא מבעי' במגרש ארוסה דמותר' ע"י אפקעינהו כהנ"ל חוץ משום ביא' זו דזנות גם כשהיתה נשוא' ואפקעינהו דמותר' גם לר"א:

דפנוי הבא ע"פ עשאה זונה דווקא בשזינתה דרך פריצות ולכוונ' זנות אבל כשהיתה נשואה והיתה כאשה עם אישה ולבסוף אפקענהו רבנן לא נאסרה לכהן משום זונה דהא דרך נשואין הוא ולא פרוצה וזונה הוא כנ"ל פשוט. עד שנ"ל לומר שזהו כוונת ר"א דאמר פנוי הבא על פנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה הך שלא לשם אישות שפת יתר הוא פשיטא דבלשם אישות לאו זונה היא. ולדברינו הא קמ"ל דווקא כשהי' מעיקרא שלא לשם אישות אבל כשהי' לשם אישות הגם דאפקעינהו ולבסוף נתבטלו הקדושין לאו זונה היא כנ"ל. והא"ש דברינו בישוב מ"ש תוס' כאן לר"א א"ש דיש חומרא דחוששין ולא משום קדושין דע"כ יש אופן שתאסור לכהן באופן שכתבתי כנ"ל נכון מאוד ועיין:

וכל עין רואה יראה כי מ"ש רש"י דאי לכהן בלא"ה אסורה משום גרושה ומשום תרומה לא נפסלה רק בביא' ולא כ' זה גם לענין איסור לכהן דלא נפסלה רק בביא' איסור נראה דרצה אפי' לר"א דעשאה זונה ג"כ לא א"ש דלכהן בלא"ה אסורה משום גרושה ולתרומה לא נאסרה רק בביאת איסור אפי' לר"א כתוס' יבמות ס"ט הנ"ל. ולפמ"ש בישוב תוס' דכ' דא"ש לר"א. היינו לתוס' לשיטתו לעיל אבל לרש"י לשיטתו דר"ה בלא התנה קאי ורבה ורבא ס"ל מתקנתא ומשום אפקעינהו ראינו חוזר הכל בלא התנה אבל בהתנה חוזר. וא"כ בריי' דקאי על מתני' בהתנה ליתא למ"ש ורש"י ותוס' אזלו כ"א לשיטתיי' כנ"ל ועיין:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בישוב דקדוק רש"י ותוס' בלשון חוששין משום זנות בשנבין דאמרו רבנן בכפילא חושש' משום זנות וא"ח משום קדושין הי' סגי בשיאמרו חוששין משום זנות. והי' נ"ל תחלה דאי אמרו בנתן לה כספי' א"ח משום זנות ה"א דמשום שנתן לה כספי' ל"א וודאי זנות ולא קדושין דאין הוכחה זו דנתן כספי' חזק' כ"כ לדחות מוודאי הך חזק' דאא"ע בעילתו זנות אלא משווה לי' ספק כיון שיש הוכחה לכאן ולכאן נשאר בספק וא"כ יש בה תרי חומרא אסורה ליבם שמא זנות הי' ואסורה לעלמא שמא קדושין הי' לכן אמרו ואין חוששין לקדושין דוודאי לאו קדושין נינהו דוודאי באתנן יהיב לה כן עלה במחשבה לפני. אלא דעדיין קשה יאמרו נא נתן לה כספי' אין חוששין לקדושין ולמה להו כלל חוששין משום זנות. ולכן נ"ל דבאמת ס"ל דאין רק ספק זנות ספק קדושין. ע"פ תשוב' מיימוני בהלכ' אישות שהעלה בשם מהר"מ דכל ספק במעשה קדושין כגון ספק קרוב לו וכדומה אין כאן קדושין כלל דלו יהי' דקמי שמיא גלי' דקרוב לה הוא מ"מ הא עדים בשעת קדושין לא ראו ולא ידעו ומיד נסתפקו אם יש כאן קדושין וכ' והא דחזק' א"א בע"ד או הן הן עידי יחוד דחזקה זו משווה לוודאי קדושין וגם עדים יודעי' מיד כי נתקדשה מכח החזקה עיין בו היטיב והארכנו בשיטה זו בקונטרסי לנתנה היא ואכ"מ. ואומר לפ"ז שבנתן לה כספי' איכא ספק זנות ספק התכווין לקדושין אלא כיון דספק הוא ממילא א"ח לקדושין דאין כאן עידי קדושין וזהו שאמרו חוששין לזנות היינו שאין רק ספק שמא זנות וא"ח לקדושין וממילא דא"ח לקדושין ואי הוי אמרו סתם א"ח לקדושין ה"א דנתינ' כספי' משווה לנו וודאי זנות משו"ה א"ח לקדושין ולכן אמרו חוששין לזנות שאינו רק ספק וקמ"ל חידוש דין דבספק ממילא א"ח לקדושין כלל ורבותא רבתא איכא כתשוב' מיימוני הנ"ל:

ובזה אתי' לנו שפיר מה שהרגשנו בסגנון הש"ס אשר ז"ל נתן לה כספי' חוששי' לזנו' דאמרי' באתננה יהיב לה וא"ח משום קדושי' למה מפרש דאמרי' באתננה נתן לה בין חוששי' משום זנו' קודם דמסיי' כל דברי רבנן וא"ח משום קדושי' ומפסיק באמצע דברי'. ולדברינו א"ש דאי הוי אמר בתר וא"ח משום קדושי' דאמרי' באתננה יהיה לה ה"א דה"ט דא"ח לקדושי' דאמרי' ודאי אתנן הוא אבל באמת לאו ודאי הוא רק ספק. אלא דממילא לא חוששי' לקדושי' מספק כמ"ש ולכן במתכווין אמר חוששי' משום זנות דאמרי' באתננה כו' ומשו"ה חוששי' לזנות. וא"ח לקדושי' ממילא דהוי קדושי' בלא עדי' וא"ש עיי':

אלא אחר התבוננת מעט ראיתי כי יש לדחות כל מ"ש דעד כאן ל"א הר"מ שבתשובת מיימני רק כשנולד ספק לעדי' מיד בשע' קדושי' אבל כשבשע' קדושי' הי' ודאי קדושי רק אח"כ ע"י הוכח' כצמח לנו ספק עכ"פ בשע' קדושי' הוי קדושי' בעדי' ואח"כ כשנולד לנו ספק צריכי' אנו לחוש מספיקא דלמא הוי קדושי' והוי קדושי' בעדי' שהי' בשעתו קודם שנולד הספק וכי כן כאן חזק' א"א ב"ז ודאי הוא ובשע' קדושי' לא עלה בלבינו ובלב עדי' שנתקדשהו רק אח"כ אנו רואי' כספא בידה עולה ספק בלבינו וכספי' משווה לנו ספק בכה"ג חוששי' לקדושי' שמא לקדושי אכווין ומעות מתנה והוי קדושי' בעדי' דבשע' בעלה לא הי' ספק לעדי' ועיי': ולקיי' דברינו בישוב כפילא דרבנן חוששין לזכו' וא"ח לקדושין וגם דקדוקינו בסגנון וסידור האקימתא. נ"ל כמ"ש דרק חוששי' לזכו' דכספי' ספיקא משווה לנו אלא דרבנן ס"ל כר"י לקמן דמגורש' ואינה מגורשת ולשיטת תוס' דר"י מספקא לי' אי כר"מ והוי גירושין מיד או כר"י שע' סמיך למיתתו וכי כן איכא כאן ס"ס שמא עדיין א"א היא ושמא לשם זנו' הוא ולכן א"ח לקדושין כלל וזהו שאמרו חוששי' משום זכו' מספיקא דכספי' משווה לי' ספק וא"ח לקדושי' משום ס"ס. וא"ש אריכ' דלשנא דרבנן וסגנון הש"ס יעיי'. וי"ל עוד הא דאמר ריב"י חוששי' לקדושין לאו דס"ל ודאי מתנה הוא אלא ס"ל כרבנן דספק מתנה ספק אתנן אלא דס"ל כר"מ וליכא רק חד ספק ולכן חוששי' לקדושין מספק דהא בשע' קדושי' לא הי' ספק והוי קדושי' בעדי' כמ"ש בסמוך והא"ש ג"כ הא דמקשה לקמן א"כ מאי אף והקשה פ"י י"ל ר"י אמר אין חוששי' לקדושין וגם משום זנות חוששי' דס"ל ספק אם עושה עיי' בו. ולפמ"ש לק"מ דאי ס"ל בספק עושה בע"ז ממילא ליכא קדושי' כלל דהא נולד הספק מיד בשע' קדושין אי יעשה בע"ז ממילא קדושי' אין כאן. וע"כ דהך דחוששי' הוא ודאי קדושי' קאמר ומאי אף דקאמר וא"ש עיי' בכ"ז. וע"פ כל האמור א"ש לכל אוקימתת חוששי' לזנו' היינו דאינו רק ספק זנו' ולא ודאי כמ"ש לאוקימתת ראשונה כספי' משווה ספק. ולשאר אוקימת' דס"ל ספק עושה בע"ז ועיי' בכל מ"ש בזה כי נכוני' דברינו בעזה"י:

א"כ מאי אף. יש להקשו' הא רב מנגיד אמאן דקדיש בביא' דפריצות הוא ועיי' לעיל ר"פ השולח רבותיו של רש"י דמפרשי' דשווי' רבנן בע"ז משום דמקדש בביא' ורש"י חולק דלא בטלו הקדושי' משום זה. אבל מ"מ לכ"ע כביאת זנו' הוא דבועל בלא קדושי' תחנה ושפיר אמר ר"י אף משום קדושי' דאמרי' דקידש בביאת וכעין ביא' זנות הוא וצע"ק:

כמאן דלא כחד עיי' פ"י שהקשה קושי' עצומה על רשב"א לקמן דהא דתנן במתני' לקמן איזה ג"י כל שנתיחדה עמו הרי גם ביחוד לחוד חיישי' ור"י אמר בלא ראו' כ"ע לא פליגו והעלה דוקא כשכבר גרשה והיא מאוס' בעיניו ל"ח שמא בא עלי'. ולפ"ז הכא דמגרשה שלא תזקק ליבם לטובתה אתכווין ואינה מאוסה גם ר"י ס"ל דחיישי' והיא קושי' שצע"ג:

וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' לתרץ ע"פ ירושלמי דמייתי רשב"א אפי' במסוכן חיישי' ובודאי רחוק יותר לחוש בשכ"מ וכ"ש מסוכן שבא עלי' מלחוש שבא עלי' אחר גירושין אחר שמאס בה ושפיר קאמר ש"ס לר"י דס"ל דל"ח ליחוד משום שמאוסה כ"ש וקו"ח שאין לנו לחוש בשכ"מ שבא עלי' אלו דבריו זצ"ל וש"י:

ולדידי נראה בשננון באמת מ"ט דמ"ד וכן הוא במתני' דכנה עמו בפונדק' ולא ראו' ג"כ חיישי' מאמר שמאוסה לו למה יוחש שיצרו תקפו וחשק בה נראה דכיון דהוא לא מאס עלי' חיישי' שיצרה תקפ' והתיפה עצמה ואלבישיהו יצר עד שנתרצה ונתפייס אחר שמאס בה וה"ט דמתני' ור"י אמר לא ראו' לא ס"ל דל"ח כ"כ. והנה בהא דבריי' בשכ"מ שגרש לפוטר' מיבם בודאי יש סברא שהיא לא תתרצה לו להבעל לו ושלא יהי' ביא' זנו' תתרצה להתקדש לו שחושש לנפשה שלא תהי' זקוקה ליבם והרי שנאתו ליבמה שמשו"ה חפיצה בגירושין ואיך תתרצה אח"כ לבעלה אולי לא ירצה בגירושין שכ' או ימו' פתאום וריב"י דחייש גם בלא ראוי' שנבעלה ע"כ דחושש שהוא יצרו תיקפו ופיתה אותה ואלבשהו יצר שלא חשה לנפשה ונתרצי' לו וזהו סברא דמתני' בלנה עמו אפי' לא ראו' שנבעלה דלא כר"י ושפיר קאמר ר"י דלא כמאן כי הכל סברא חד ועולי' בקנה א' כנ"ל נכון מאוד ועיי': אמר רבה באומר מעת שאני בעולם. שיטת רש"י דוקא באמר מפורש מעת שאני בעולם אבל אם ימות לכ"ע מעכשיו קאמר ותוס' הקשה מתוספתא דמייתי על אם ימות מחולי זה פלוגתא דהנהו תנאי. ונ"ל דודאי מדאמר רבה באומר נראה דוקא הכי אמר וכפי' רש"י. ובתוספתא י"ל דקאי על אם ימות מחולי זה חזי' דקפיד כשימו' דוקא מחולי זה ואל"ה לא תהי' גרושה ואפי' לרש"י אפי' תוך חולי זה אבל כשיעמוד קצת וינתק אז לחולי אחר לא חזי' דקשי' מאוד עלנו הגירושין אז גם כשאמר מפורש מהיום מפרשי' שעה קוד' מותו כל דאפשר לו לרחוקו גירושין דהא חזי' דקשי' עליו הגירושין ותלי' בחולי זה וא"ש התוספתא אבל רבה דמתרץ מתני' דאיירי בין בחולי זה בין אמר סתם אם ימות לכן הוצרך לתרץ באמר מעת שאני בעולם כנ"ל ועיין ודוק בלשון רש"י במתניתין שכ' דבגמרא מוקי באמר מעת שאני בעולם אם ימות ולא נקיט מחולי זה וכן בהא דרבה כ' מתניתין לאו באמר מהיום אם ימות לא כ' אם ימות מחולי זה דבמחולי זה לא צריך מעת שאני בעולם וכמ"ש:

והא"ש בזה דלעיל כ"ה ע"ב כרמייתי לר"י מה הוא באותן הימים כ' רש"י דמהיום אם ימות קאי וסתר פירושו כאן דווקא בשאמר מעת שאני בעולם ולפמ"ש א"ש דשם ס' רש"י מהיום אם ימות מחולי זה וע"ז שפיר אמר ר"י מה היא אבל כאן מפרש לדרבה דאמר מעת שאני בעולם פשטו' דבריו באמר בלשון זה כ' רש"י אבל במהיו' אם ימות לא היינו כשלא אמר מחולי זה הוצרך רבה להוסיף במתניתין מעת שאני בעולם וא"ש ומיושב ג"כ מה דהקשה תוס' דמה היא משמע אדלעיל קאי ולהנ"ל א"ש דקאי ג"כ אדלעיל ומה דסמוך לו אם ימות מחולי זה אלא דבאינך אם ימות ול"א מחולי זה הוסיף רבה דווקא במעת שאני בעולם ס"ל ונתיישבו לנו ג"כ דברי רשיי בכתוב' ח' כ"ז שכ' טעמא דמתני' דידן משום גט ישן והבאנו לעיל במתני' דברי פ"י שהי' רש"י מוכרח לפרש שם משום ג"י לפי הסוגי' שם אלא דאין מובן הא לשיטת רש"י ליכא משום ג"י דמהיום אם ימות ולדברינו א"ש במהיום אם ימות מחולי זה איכא משום ג"י ועיין בכ"ז:

ושיטות תוס' דרבה לא שאמר כן אלא דמפרשי' מהיום כמו מחיים ור"ן כ' דמפרשי' מהיום אם שימות בו מהיום שימות אותה:

שעה לפ"מ תהי' מגורשת ורא"ש כ' מהיום יתחיל תנאי זה שאם ימות שמ' קודם תהי' מגורש' ונ"ל לתוס' ור"ן במפרש מעכשיו א"א להעמיס לא מ"ש תוס' ולא מ"ש הר"ן אבל לפירש הרא"ש י"ל גם במעכשיו אם ימו' שמעכשיו יתחיל תנאי זה דאפשר שאותה שעה שנותן הגט הוא שעה שימות ויתחיל תנאי כנ"ל וצ"ע לדינא:

ובפ"י הקשה לתוס' ור"ן לר"י דזמנו ש"ש מוכיח א"א לומר לא כתוס' ולא כר"ן. ועיין רשב"א שהרגיש בזה וכ' דלר"י אמרינן מכח אומדנא שעקר הזמן הכתוב וכוונתו מעת שהוא בעולם ולפע"ד נראה דלפי מ"ש הב"י וכ"מ לעיל דבאמ' בגט ליכא הוכחה מדכ' זמן בגט דהא צריך לכתוב והא דס"ל לר"ה אפי' בגט ס"ל לר"י וכן ס"ל לרבנן דשרו משחא לקמן ס"פ ע"כ הגם דליכא הוכחה מ"מ אמרינן שסמך דבריו על זמן הכתוב בגט ותנא סיום הענין ומה שחסר בכתב מפרש בע"פ נ"ל כ"ז כשלא אמר בפה זמן אבל כשבע"פ אומר זמן חזי' שלא סמך על הכתוב בגט ותנאו מלתא באנפא נפשי' הוא שאמר זמן ותנאי מפרשי' דבריו שבע"פ כפי האומדנא מהיום מחיי' או מיום שימות בו ואין זמן סתיר' דבכה"ג ל"א זמנו מוכיח דהא הוכח' ליכא בגט ובאמת כשאינו אומר בע"פ רק אם ימות ואמרי' לר"י דמהני דסמך על הזמן שכתב בגט באמת א"א לומר מחיים ומשע' שמת אבל הלא ר"י על מתני' דאיירי מאמר מהיום קאי והשיג עם ר"י שפיר ס"ל ספיקא הוא אבל כשאומר רק אם ימות לר' יוסי וודאי מגורש' מעכשיו כנ"ל לנכון מסברא ולדינא לדפוסקים כר"י דזמנו ש"ש מוכיח גם בגט צריך תלמוד:

והנה תוס' הקשה לדנפשי' מהא דיוצא למלחמת ב"ד ג"כ כותב ופי' רש"י ע"ת והא אינו חל רק שע' א' ק"מ ולפמ"ש לעיל דלתוס' באמר מעכשיו מיד קאמר לק"מ אלא בלא"ה גם לשיט' הרא"ש שכתבנו דגם במעכשיו מפרשי' מעת שהוא ג"כ ל"ק די"ל דפרשו לשון ברור שיהי' חל מיד ועיי' תוס' כתוב' ט' ע"ב שכ"כ:

עוד הקשה תוס' לרש"י דגירשו ע"ת א"כ דוד חטא שהכניס עצמו בספק הגם דלבסוף מת במלחמ' הי' לו לחוש שמא לא ימות ובוודאי מי שאכל ספק איסור ולבסוף נתברר לו שהי' היתר מ"מ חטא שעבר על איסורא דספיקא שהוא אסור כ"ז שהוא בספק ובזה מצינו דדרשו וד' יסלח לה כשהפר לה בעלה והיא לא ידע' דעשתה עבירה ועיין פ"י:

והעלה ר"ת דג"כ כתבו בלי שום תנאי ועיין פ"י שכ' דתוס' לשיטתו אזיל דבגט שכ"מ בלא התנה לכ"ע אינו חוזר אבל לרש"י עדיין קשה גם שלא התנה מ"מ מדינא יוכל לחזור בו. ולי נרא' דגם לר"ת יוצאי מלחמה הי' מדינא שיכולים לחזור דווקא בגט שכ"מ אין אומדנא כ"כ דלמא רוצה בגירושין גם כשלא ימו' כי יש לו שנא' עלי' אבל במלחמות ב"ד שכולם כותבים ג"כ בכולם נאמר שחפץ בגרושי נשותי' ואין לך אומדנא מזה שמגרשי' רק משו' שמא ימו' במלחמה או יהי' נשבה כמ"ש רש"י בשב' וקשי' גם לשיטת ר"ת אלא די"ל שהי' מפרשי' שמגרשי' בלא שום תנאי ולק"מ ועיין:

וי"ל כך דהי' מגרשי' בלי תנאי ומ"מ מי שבא בחזרה וחזר בו הי' יוכל לחזור כי האומדנא שע"ד שלא יחזור גירש אבל מי שבא בחזרה ואמר כי אינו רוצה לחזור עמדה בגירושין הגם שכ' הרא"ש לעיל בדר"ה אם עמד חוזר שא"צ שיאמר שחוזר הלא חזרה ממילא היא מ"מ כשאומר שדעתו הי' בגירושין לגמרי נאמן ומ"מ היתה מותר' לדוד מכח ס"ס שמא מות במלחמה ושמא יבוא ויאמר לגירושין גמורים התכווין ולבסוף בא אורי' וחזר בו ולכן שלחו במלחמה שימית במלחמה ונתקיים הגט כיון שסוף כ"ס מת במלחמה כמ"ש תוס' בשב' ובכתוב' והא"ש ג"כ שסו' כ"ס דקרו לי' ספק א"א דמ"מ בספק הי' אלא דהית' מותר' מס"ס אבל מ"מ לאו וודאי גרושה היתה כנ"ל ועיין:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל דכך גרשו כשלא יחזור או ימות או ישבה וכשיחזור ותהי' ראוי לו הגירושין בטלי' ובכלל זה כשזינתה תחתיו או אמרה שמת במלחמ' שהיא אסורה אם יהי' הגירושין בטלי' חפץ היא בגירושין כדי שלא תאסר עליו ולמ"ש ר"ת שהי' מגרשי' סתם ולמ"ש פ"י ואני בעניי דמ"מ איכא אומדנא דיוכל לחזור אין האומדנא שיהי' הגט בטל כשזינתה תחתיו אדרבא ע"י ביטול הגירושין תהי' אסורה עליו. והא"ש דהיתה ב"ש מיתרי לדוד כיון שזנתה תחת אורי' ממילא לא יתבטל הגט בשובו ממלחמה. וי"ל לכן אמר דוד לך רד לביתך שבזה מרא' שחפץ בה ואינו מאוס לו ועי"ז יש אומדנא שחפץ בגירושין כדי שלא תהי' אסורה לו אחר הזנות ויש להאריך עוד עיין:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה