כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף עב.
ר"א אמר ל"א קאמר ל"מ כתבו אפי' תנו. נדחק תוס' דאפי' לר"מ ודוחק דבשניי' מה לי תנו או כתבו. ונ"ל עפמ"ש המרדכי לעיל דש"ק עושה ש"ק דגמר דבר הוא וכ' באומר כתבו ותנו הגם שמסר ענין שלם מ"מ כתיבה וחתימה כ"א שליחות בפ"ע הוא. נראה דבאמר כתבו ותנו יש מקום דעדיף מכתבו וחתמו לחוד דמסר ענין שלם להם והיינו דאמר ר"א ל"מ כתבו אלא אפי' תנו דמסר ענין שלם מ"מ ל"מ. ול"מ ב' אלא אפי' תנו לג' דה"א בב' עשא' קמ"ל דלא כר"מ וא"ש:
עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כו' זה לשון מעוק' הול"ל עד שישמע סופר ועדי' קולו כ' אאמ"ו זצ"ל דעדי' צריכי' שישמעו שמצוה כמהר"י מרגליו' בדיני גט:
מתני' זה גיטך כו' מהיום אם ימות מעכשיו אם ימות הרי זה גט. נראה מדנקיט מהיום ומעכשיו תרתי ושוב נקיט מהיום ולאחר מיתה שביק מעכשיו נ"ל ראי' לרמ"ה שבטור דבמעכשיו ולא"מ ודאי תנאי הוי ולכן שביק מעכשיו בלאח"מ. ומשו"ה נמי נקיט תחלה מהיום ומעכשיו אם ימות דאי לא הוי נקיט באם ימות רק מהיום וגם במלאח"מ מהיום לא ידענא דבמעכשיו ולאח"מ ליכא ספק רק דחדא נקיט מהיום וה"ה מעכשיו לכן נקיט באם תרי גווני מהיום ומעכשיו והדר בלאח"מ שביק מעכשיו נראה לעין דלא לחנם שביק שבית מעכשיו רק משום דמעכשיו נשתנה דינו מאמר מהיום והיינו דבמעכשיו וודאי תנאי הוא כהרמ"ה כנ"ל:
ועיי' ט"ז סי' קמ"ה מ"ש באורך ליישב קושי' הפרישה דכאן מביא הטור שיטת הרמ"ה ובסי' ס"א פסק כרב בקדושין דאפי' במעכשיו ספק חזר' וגם על הרמ"ה קשה הלא הלכתא כרב באיסורא. ודברי ט"ז מפוקפקי' דמ"ש אם הי' רצונו לומר תחלה מעכשיו אם ימות למה חזר בו דמה איכפ' לי' אם יהי' מעכשיו כיון דרצונו לפוטרה מיבום. לא הבנתי דלמא חזר בו שאינו רוצה שלא תהי' אשתו למפרע ונ"מ לכמה דברים שבין איש ואשה. ואם מקבל' קדושי' בנתיים מאחר לא תפסו בה ועוד כדומה וכיוצא בו הרבה: ולדידי הי' נראה ליישב לחומר הקושי' ע"פ ש"ס קדושין ר"פ האומר דקשה צריכותא לשמואל דמדרבי ה"א דס"ל תנאי וודאי דאדם יודע שאין גט לאח"מ ועיין רש"י שם. וי"ל טעמא דמתני' דספק חזר' דס"ל לרבנן דיש קצת הוכחה דאינו יודע דאין גט לאח"מ מדאמר מהיום ואין לשון זה מבורר אם מתחלת או סוף היום הגם דרמ"ה ס"ל כר"א שבתוס' דאמרי' כיון שיש לו לירא שמא ימות באמצע היום מסתמ' רצונו מעכשיו היינו דאמדי' דעתו כיון שאין גט לאח"מ ואלו ידע כן בוודאי רצונו לתחלת היום ומעכשיו אבל הוא הי' לו לבחור לשון מפורש יותר ולומר מעכשיו ומדאמר מהיום נראה דלא ידע שאין גט לאח"מ ולא אכפת לי' שמא ימות באמצע היום סבור הוא מ"מ יועיל הגט. ולכן ס"ל לרבנן אולי חזרה היא וסבור הוא שיש גט לאח"מ. וכ"ז באמר מהיום אף במעכשיו ל"ש כ"ז וזה טעמו של הרמ"ה ומוכח כן ממתני' כמ"ש. והא"ש בקדושין דל"ש כ"ז ליכא חילוק בין מעכשיו ושפיר פסק הטור. כן י"ל:
מהיו' אם ימות מעכשיו הרי זה גט. שיטת הר"א שבתוס' דמסתמא מעכשיו קאמר דמסתמא לכך נותן גט שירא שימות וכי אין לו לירא שימות בו ביום כו' נ"ל דהר"א לא אמר כן רק במתנה כשימות חזי' שירא שימות ותהי' זקוקה והי' לו לירא שימות בו ביום. אבל במתנה תנאי אחר ואמר היום מודה לר"ת דיש ספק שמא סוף היום קאמר כנ"ל משטיחות לשונו וסברתו. אבל מרמב"ן שבר"ן לקמן גבי כשתצא חמה דהוכיח משם דלא כר"ת. נראה דס"ל לתוס' גם כשמתנה ותולה במיתה רק תנאי אחר איזה שיהי' ואמר מהיום תחלת היום או משע' שעומד בו קאמר. ולפ"ז יש ג' שיטות לר"ת במתנה אם ימות מסופק ולר"א במתנה אם ימות הוי כמעכשיו. ולרמב"ן אפי' אינו מתנה כשימות מ"מ מפרשי' היום מיד ועיין:
זמנו של שטר מוכיח עליו כ' רש"י מדכ' זמן ש"מ דמעכשיו קאמר. עיי' פ"י שהאריך מאוד בקושי' הא בגט א"א בלא זמן ועם כל האריכו' לא מתיישב שפיר הא דלא קאמר דמספקא לי' לר"ה אי גם בגט אמר ר"י הגם דאין הכרח מן הזמן מ"מ כיון דכ' בו זמן אמרי' על הזמן הכתוב סמוך או דוקא בשטר שיש הוכח' מדכ' זמן דמעכשיו קאמר אבל עיי' ברש"י כתיבה ג' ע"כ שהרגיש בזה וכ' בגט הי' יוכל לכתב זמן ההוא של אחר יב"ח עיי"ש. אלא בלאח"מ או אם ימו' ל"ש דבר זה כמובן. ולפמ"ש תוס' כתיבה שם שיוכל לכתוב שבוע חדש שנה א"ש דלא הי' מוכרח לכתוב וגם הכתיבה וע"כ מעכשיו קאמר וכ"כ בס' בית מאיר:
ע"ב. ומי מספקא לי' והתנן הרי ז"ג אם לא באת כו' הקשה פ"י דלמא בכתב התנאי בגט לשיטה דמותר שכתב תנאי בגט ונדחק. ולפע"ד י"ל דבאמת כן יש להקשו' כדקאמר דספיקא של ר"ה בע"פ איך העמיד בפשיטו' דבריו על מתני' דחולצת משום ספק או ר"י בע"פ אמר מנ"ל דמתני בע"פ דלמא בכתב תנאי בגט והול"ל אי בע"פ חולצו' מספק אי דר"י בע"פ ג"כ איכא. ולכן נ"ל עפמ"ש לעיל ע"א דלפי שיטתו:
של פ"י דיש לחלק בין גט לשטר וכ"כ כ"מ בישוב טעמו של הרמב"ם לחלק בין גט לממון צ"ע הו"ל לש"ס לומר דזהו ספיקא של ר"ה אי גם בגט אמר ר"י הגם דליכא הוכח' בכתיבה זמן דלהכי איכווין שיהי' מעכשיו מ"מ י"ל שסמך על הזמן דלולי התנאי הי' מעכשיו מזמן הכתוב י"ל דתנאו סמך על הזמן שיהי' מעכשיו שהוא דוקא בשטר שיש הוכח' ס"ל לר"י זמן מוכיח עליו בהוכח' גמור' שכן כוונתו. ונ"ל דבאמת ספק דבע"פ וספק בגט תלי' זה בזה ושני' בספק א' הם דאם אמר ר"י גם בע"פ הגם שאין הוכח' מן הזמן די"ל בשע' הכתיבה לא הי' בדעתו להתנו' וכ' זמן מעכשיו ואח"כ עלה בדעתו להתנו' ועקר זמן הכתוב וחזר בו כמ"ש רש"י ותוס' ואם מכ"מ אמרי' זמנו שטר מוכיח עכצ"ל הגם דליכא הוכח' מ"מ אמרי' שמעכשיו דעתו וכוונתו וסומך על הזמן א"כ ה"ה בגט ס"ל דתנאו על זמן הכתוב הגם דליכא הוכח' אבל אי בע"פ ל"א ר"י ה"ה בגט אפי' דכתב לא דליכא הוכח' אפי' בכתב כנ"ל. והא"ש דאמר ספיק' של ר"ה בע"פ היינו בממון וה"ה הא יוכל לומר דספיקתו בגט ואפי' בכתב אלא דקאמר דספיק' ר"ה לר"י בהא דאיירי ר"י בממון מסופק אם דוקא בכתב ולא בע"פ וממילא נצמח הספק בגט אפי' בכתב דמ"ש. והא"ש דאמר ר"ה בגט דחולצת מספק שמא בע"פ ל"א בממון וממילא אפי' מתני' בכתב התנאי מ"מ מסופק שפיר. ומיושב קושי' פ"י דלמא מתני' דלקמן בכתב התנאי בגט מ"מ דעכ"פ מוכח דבגט ס"ל דזמנו מוכיחו עליו ממילא ה"ה בע"פ בין בגט בין בממון דתלי' זה בזה כמ"ש. ול"ק ג"כ הא דמייתי מדרבא כנ"ל והוא דרך נכון בישוב הקושי' וסגנון הסוגי' ועיי':
ומי מספקא לי' והא אמר רבא כו' בפ"י הקשה דלמא רבא בכתב איירי וישבנו בסמוך ועוד נ"ל דרבא בוודאי לאו בכתב איירי דנ"ל הא דס"ל דרבנן ספק תנאה ספק חזרה דוקא במתנה בע"פ ואמר מהיום ולאח"מ י"ל שחזר תוך כ"ד ותחלה רצה לומר מהיו' וחוזר בו ואומר לאח"מ אבל בשכתב מהיום או לר"י כשכותב זמן שהוא מעכשיו ואח"כ כותב מיד אחריו לאח"מ בוודאי רחוק לומר שנותן שטר או גט שסותר עצמו מיני' ובי' וקרוב יותר לומר דתנאה הוי הגם דהלשון גרוע מלומר שחוזר בו ודבור שאני מה שהוציא מפיו היום עבר ואינו משא"כ כותב בכתב קיים והחילוק נכון וברור והא דהקשה ש"ס ב"ב קל"ז מ"ש מהיום ולאח"מ דספק תנא' ולפמ"ש לק"מ התם במתני' בכותב התנאי ומהיום. נ"ל דהכי מקשה הא מתני' דין ועצה קאמר הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאח"מ למה יכתוב לשון דנראה כסותר דלאח"מ משמע שאינו תנאי ואם כיון שכותב שני' ע"כ לנו לומר דלא חזר ואמר לשון גרוע טוב יותר שיכתוב לשון אם ימות שהוא לשון תנאי ברור מללו ומתרץ שפירושו גופו היום ופירי לאח"מ וכוונתו ליתן כך לכן ע"כ לכתוב מהיום ולאח"מ ולשנא קלילא הוא דשניה' אמת מעכשיו גופו ופירי לאח"מ משא"כ בגט כנ"ל. והא"ש דל"ק דלמא רבא בכתב התנאי וזמן בגט דאיך אמר לאח"מ אינו גט והיינו ספק כמ"ש הר"ן והרשב"א לקמן ס"פ מ"ש הא בכתב שני' לכ"ע תנאה הוי וא"ש ג"כ מה שנתקשתי איך העמיד ר"ה בפשיטו' ספיקתו על מתני' אי בע"פ ג"כ אמר ר"י מנ"ל דמתני' בהתנה בע"פ ולפמ"ש ע"כ כן הוא דאל"כ לא הוי ספק כנ"ל נכון ומ"מ לדינא עדיין צ"ע כי לא מצאתי מי שיאמר כן:
מהו דתימא בהא ר"י כרבי ס"ל קמ"ל לא ר"י סבר כרבי ולא רבי סבר כר"י. צ"ב מה ענין ר"י לדרבי ורבי לדר"י ורש"י נשמר מזה כיון דר"י מקיל בתנאי וכן צ"ל דהא דרבי כר"י כיון דמקיל בתנאי ולולי רש"י הי' נ"ל דיש לדקדק בלשנא דש"ס בהא כרבי ס"ל לשון בהא מיותר דהו"ל לומר ה"א ר"י כרבי ס"ל ולכן נ"ל דיש סברא לומר דלר"י דזמנו של שטר מוכיח דסתם זמן הכתוב מעכשיו הוא וסמך התנאי על הזמן יש מקום לומר אם מתנה לאח"מ אמרי' יותר דתנא' הוי מחזרה כיון שמוסר הגט בידה שכתוב בו זמן שהוא מעכשיו וחוזר בו בע"פ קרוב יותר לומר שתנאה הוי הגם דלשון גרוע הוא וקשה מה מקשה פשיטא הא מדרבנן נשמע לר"י י"ל דה"א דוקא לרבנן כשאמר הכל בע"פ דהא ל"ל זמנו של שטר מוכיח לכן ס"ל ספק חזר' משא"כ לר"י דזמן הכתוב עומד ונשאר קרוב לומר דתנאה הוי קמ"ל רבא דגם לר"י ספק הוא כיון שהתנאי בע"פ ספק חזרה. ונ"ל שבאמת תי' הש"ס דה"א בהא כרבי ס"ל היינו בהך גווני שכתב זמן דמוכיח על מעכשיו ומתנה בע"פ בהא דייקא כרבי ס"ל דתנא' הוי אבל היכא דלא כ' זמן כמו בשטר שלא כתוב בו זמן ומתנה בע"פ ליכא הכרח וסברא אי כרבי אי כרבנן אבל בהא ה"א דס"ל כוותי' קמ"ל דלא וכן דלא ר"י כרבי ס"ל דגם בהא איכא ספק לר"י ורבי לא כר"י ס"ל דהי' מקום לומר דרבי דפליג על רבנן במתני משום דס"ל זמנו של שטר מוכיח והזמן מעכשיו בכתב לכן חולק על רבנן דתנא' הוא. אבל היכא דלא כתוב זמן בשטר מודה לרבנן קמ"ל דלא רבי כר"י ודייק כ"ז מכזה דאמר ר"י ורבי כנ"ל ועיי':
והנה יש כאן ג' שיטות שיטות תוס' ורש"י וראב"ד דבין בממון בין בגיטין קיי"ל כר"י והא דרב אדרב ל"ק דלשופרא דשטרא תיקן מיומא דנן ומהרש"א הקשה הי' לתוס' לומר דרב ס"ל לחלק בין בע"פ לבכתב ונ"ל דתוס' לא רצה בזה דא"כ הי' מוכח מרב דבע"פ עד דפשיט מרבא דס"ל ג"כ בע"פ דר"י הי' לי' למפשט מרב דס"ל בע"פ לא וגם הא ר"ה תלמיד דרב ביותר הי' יוכל להקשו' מרב דפשיטא לי' בע"פ לא ובל"ק נשאר הספק לר"ה אי בע"פ ותיקשי מרב לכן הוצרך תוס' דרב לשופרא דשטרי תיקן ועיי' פ"י שכתב דאי בע"פ לר"י לא דחזר בו כן לרבנן אי כתוב מיומא דנן ל"מ תנאי בע"פ אלא שכ' דלשיטת תוס' א"א לומר כן עיי' בו ועיי' ב"י בסי' קמ"ה בשם העיטור ועיי' ב"מ סי' קמ"ד על קושי' מהרש"ל וב"ש:
והנה רש"י כ' לקמן גבי לכשתצא חמה דבלאחר יב"ח ל"א זמנו של שטר מוכיח ונתקשו ראשוני' מהא דר"ה לל"ב ומקושי' ש"ס פשיטא ונ"ל ליישב דס"ל לאביי הא דס"ל לרבנן ספק תנא' בוודאי ראוי' לומר יותר חזרה הוי דלשנא דלאחר לא משמע תנאי אלא בלאח"מ אם נימא חזרה צ"ל דצא ידע דאין לאח"מ וקרוב שאדם יודע זה וכן קאמר ש"ס קדושין ר"פ האומר די"ל דזה באמ' טעמא דרבי תנא' הוי ומה"ט ס"ל לרבנן דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דמה"ט יש מקום לומר יותר תנא' ואיכא צד לכאן ולכאן אבל היכא דמתני' לאחר יב"ח או אחר שתלא חמה ס"ל לרבנן דוודאי חזרה הוא והיינו דאביי ופליג על רב בקדושי' שם והא דכ' רש"י דל"א לר"י זמנו של שטר היינו דלרבנן דמתנה בע"פ ואמר מהיום ל"א דספק תנא' אלא דחזר' גם לר"י דזמנו של שטר מוכיח דכבר כתבנו דיש קרוב לומר כיון שכתב הזמן דמעכשיו ל"א דחזר לכך פרט רש"י לר"י ג"כ ל"א זמנו מוכיח לומר דתנאה הוי או ספק תנא' אלא וודאי חזרה כנ"ל ולפ"ז ל"ק מכאן לל"ב דר"ה דבמתנה כשימו' גם לר"י אמרי' ספק תנא' ופשיטא לש"ס דכמו לרבנן כן לכל כנ"ל ליישב ועיין:
שיטת רי"ף ורמב"ם לחלק בין ממון לאיסור ובאיסור בוודאי ל"א זמנו של שטר מוכיח והוכיחו מדקשי' רב אדרב כמ"ש הרי"ף בב"ב וכ' הכ"מ לחלק בין גט דהי' בעי למכתב זמן הגם דרבנן דשרו משחא ס"ל אפי' בגט כן מ"מ אנן כר"מ נקטי' דל"ל רק בממון כן ולא בגט ואפשר ר"י גופא הכי ס"ל ועכ"פ אנן כרב נקטי' דל"ל הלכ' כר"י רק בשטר שיש הוכח' גמורה: אלא דהה"מ הקשה ממ"ש הרמב"ם בהלכ' אישו' בין בגיטין בין בממון ומכח זה יצא לחדש דר"י ל"א רק במתנה לאח"מ משו' דאדם יודע שאין מתנה וגט לאח"מ ניהי דרבנן דשרו משחא גם בלאחר יב"ח ס"ל כר"י מ"מ אנן לא קיי"ל כוותי' דר"י עצמו ל"ל כן מדלא פליג ברישא ע"כ:
ונ"ל לעשו' סמוכי' לסברתו של הה"מ מדקאמר לא ר"י ס"ל כרבי ולא רבי ס"ל כר"י ורש"י נדחק דה"א משו' דמקיל בתנאי ולהה"מ י"ל כיון דר"י ס"ל אדם יודע שאין גט לאח"מ ה"א דס"ל כרבי דתנאי הוי משו' דאין גט לאח"מ כדאיתא בש"ס קדושין ר"פ האומר דיש סברא לומר שזה טעמו דרבי וה"א כיון דר"י ס"ל זמנו שיש מוכיח משו' שיודע דלאח"מ ל"מ כן ס"ל מה"ט דתנא' הוי והיינו דדייק בהא היינו במתנה על לאח"מ ס"ל כרבי וגם ה"א רבי ס"ל כר"י כיון דס"ל אדם יודע שאין לאח"מ כלום לכן מודה לו שזמנו ש"ש מוכיח קמ"ל לא ר"י כרבי ולא רבי כר"י נ"ל נכון ומזה ראי' לסבר' הה"מ:
אלא דהוא רוצה לומר לאמת ולהעמיס בשיט' הרמב"ם וכ' דנפיק לו לרמב"ם חילוק זה מדלא פליג ר"י ברישא צל"ע דמנ"ל דר"י לא פליג משו' דס"ל דווקא במתנה על לאח"מ זמנו שיש מוכיח דלמא משו"ה לא פליג משו' דס"ל בגט ל"א זמנו ש"ש מוכיח וחילוק זה בין גט לשטר מוכח מרב אדרב ומשו"ה ס"ל לרמב"ם לחלק בין גט לממון ומנ"ל דר"י לאו מה"ט לא פליג ברישא וצ"ע. עוד קשה הא ש"ס קאמר רבנן דשרו משח' ס"ל איך כר"י ס"ל והוא עצמו לא ס"ל והם מוסיפי' עליו:
וכשאני לעצמי הי' נ"ל להעמיס בשיטת הרמב"ם ששיטתו כשיטת הרמ"ה שבטור ח"מ סי' רנ"ח והוא בש"ג ב"ב דווקא כשהזמן מבורר מעצמו אז ס"ל לר"י זמנו ש"ש מוכיח אבל כשצריך לכתוב זמן כדי לברר למתי כמו אם בנותן לאחר למ"ד דבעי זמן כדי לברר למ"ד יום לא ונ"ל דכן ס"ל לרמב"ם וכד דייק' בהלכ' אישות כ' שהתנה שיתן בתוך שנה וא"כ אין מזמן ראי' ושפיר כ' הרמב"ן וכן בממונא וא"ש. שוב מצאתי שקדמוני בזה בספר בית מאיר וברוך שכוונתי לדע' גדול כמותו זצ"ל:
אלא דהש"ך ח"מ ור"ש הקשו על הרמ"ה מהא דרבנן דשרו משחא באם לא באתי עד יב"ח וכ' הב"ש דצ"ל דרבנן דשרו משחא ס"ל אפי' בכה"ג זמנו ש"ש מוכח עליו והא דנחית הרמ"ה לחלק בכך משו' דר"י לא פליג ברישא ש"מ מה"ט כעין שכ' הה"מ לפי שיטתו עיין בב"ש. והנה אם נסבול כן ברמ"ה אבל לרמב"ם קשה מנ"ל דר"י משו' הך חלוקא דרמ"ה לא פליג ברישא דלמא משו' דבגט ל"ל כלל דזש"ש מוכיח כדס"ל לרב לפי שיטתו של רמב"ם ולרמ"ה י"ל דל"ל לחלק בין גט לממון וס"ל דר"י משו' חלוקו לא פליג ברישא אבל לרמב"ם מנ"ל:
ולכן נ"ל להוסיף דברי' דהך חלוקא בין גט לממון והך חלוקא דר"מ תלי' זה בזה ועולי' בקנה א' דאם גם בגט אמרי' זמנו של שטר מוכיח הגם דאין הוכחה כ"כ כמ"ש הכ"מ ה"ה בצריך לזמן לברר למתי וליכא הוכחה מ"מ אמרי' זמנו ש"ש מוכיח כיון דבלא תנאי מעכשיו הוא אמרי' דתנאו על זמן הכתוב קאי אבל אי בגט ל"א זמנו שש"מ גם חילוקו של הרמ"ה נכון ויש להסביר יותר דבאמ' בגט איכא ג"כ:
הוכח' קצת מדלא כ' זמן תנאו או שבוע שלה מ"מ ליכא הוכח' כ"כ כיון שצריך לזמן כ' זמן של יום הכתיב' וכן בצריך זמן לברר למתי כ' הב"י דהי' יוכל לכתוב שבוע וזמן פלוני ועיין בפרישה בח"מ שכ' דמ"מ אין הוכח' כ"כ כיון שעכ"פ בעי לזמן כ' זמן של יום הכתיבה וא"כ לחלק בין גנו לממון ולחלק בממון עצמו כחילוקו של הרמ"ה סברא א' וחילוק א' הוא. ואומר לפ"ז וודאי לרבנן דשרו משחא וכן ר"פ דס"ל גם בגט זמנו ש"ש מוכיח ה"ה בממון ובגט היכא דצריך לברר זמן תנאו מ"מ אמרי' זמנו ש"ש מוכיח אבל לרב דע"כ מחלק בין גט לממון דבעי דווקא הוכח' גמור ממילא גם בממון יש חילוק אם צריך לזמן לברר זמנו של תנאי. והא"ש כיון דהוכיח הרמב"ם מכח קושי' דרב אדרב לחלק בין גט לממון לכן גם בממון עצמו י"ל חילוקו של הרמ"ה כנ"ל נכון מאוד ועיין:
וכ"ז כתבתי ע"פ פשיטותו של ש"ך וב"ש דסבר' הרמ"ה וחילוקו שייך גם במתנה בע"פ אבל לפע"ד הרמ"ה ל"א רק במתנה בכתב בהא דאיירי במתני' דב"ב בזה ס"ל היכא דצריך לברר זמן תנאו מאימת מתחיל אין ראי' מזמן אבל כשמתנה בע"פ אין לומר שכ' זמן כדי לידע זמן התנאי מאימתי דהרי התנה בע"פ וסמך על נאמנותו של זה שהתנה עמו שלא יכחש בתנאו או סמך על עידי התנאי ובכתיב' אין שום זכר מהתנאי ומה לו לכתוב זמן בשטר משום דתנאו דבע"פ ממ"נ העדי' או המותנה ידעו באיזה יום ומאיזה יום התנה בכה"ג לא אמרה הרמ"ה ולא נכנס לחלק כנ"ל נכון וברור. וא"כ לק"מ מרבנן דשרו משחא דמתני' במתנה בע"פ קאי ועיין:
ולדברינו נ"ל לעשות סמוכי' לשיטתו של הרמ"ה מסוגיתינו דכבר הבאתי קושי' פ"י על דמקשה מר"ה דמי מספקא לי' בע"פ ממתני' דלקמן ורבנן דשרו משחא דלמא מתני' בהתנה בכתב. ולפמ"ש בשיט' הרמ"ה לק"מ דמתני ע"כ בהתנה בע"פ דאי בכתב לא הי' רבנן דשרו משחא מתירי' דאין מן הזמן שום הוכחה דלברר זמן תנאו צריך וא"ש ומזה עצמו ראי' לרמ"ה ועיין. ועיי' קצה"ח סי' רנ"ח מ"ש ע"פ שיטת הרמ"ה. ועיין עוד בו מ"ש ע"ד הירושלמי שהביא הרשב"א בסוגי' בשחרור והפקר והקדש:
עוד י"ל בישוב קושי' ש"ך וב"ש על רמ"ה מרבנן דשרו משחא. ע"פ שכתבנו כבר לעיל הך ספיקא אי בע"פ ג"כ אמרי' זמנו ש"ש מוכיח היינו אי בעי' דווקא הוכחה גמורה דזמנו שי"ש מוכיח או בלא הוכח' אמרי' דסמך על זמן הכתוב בשטר ולהך צד דגם בע"פ אמרי זמנו ש"ש מוכיח דלא בעי הוכחה ה"ה היכא דבעי לזמן לברר תנאו מאימתי מתחיל ג"כ אמרי' זש"ש מוכיח. ולפ"ז א"ש דל"ק מרבנן דשרו משחא דהם ס"ל גם בע"פ זמנו ש"ש מוכיח ה"ה בצריך זמן לברר זמן תנאו. אבל לפי דס"ל לרמ"ה להלכתה בע"פ ל"א זמנו שש"מ כדמייתי הטור או"ח סי' קמ"ה לכן נכנס לחלק חלוקו ג"כ והא דס"ל בע"פ בוודאי ל"א זמנו שש"מ נ"ל דנפיק לי' מדקשי' רב אדרב לכן ס"ל דרב במתנה בע"פ קאי כמ"ש ומהרש"א ורשב"א בשם ר' יצחק לקמן ס"פ. וממילא נפיק לי' חלוקו ולק"מ מרבנן דשרו משחא. ויש ג"כ סיוע לו מכח קושי' פ"י הנ"ל מדמקשו והוכיח מרבנן דש"מ דבע"פ נמי דלמא בכתב ולזה א"ש כיון דעכ"פ ס"ל גם שצריך לזמן לבררו זמן תנאו מ"מ זמנו ש"ש מוכיח ממילא הה"נ בע"פ והכל חד וא"ש ועיין:
שיטה ג' הוא שיטת הרמ"ה שבטור א"ע דבע"פ בוודאי ל"א זמנו ש"ש מוכיח אבל בכתב יש ספק נראה דבע"פ בוודאי לא מדקשי' רב אדרב וגם מדלא הודו לר"י לקמן ס"פ אבל בכתב מספקא לי' היינו בגט אולי רב גם בכתב בגט ל"ל זמנו ש"ש מוכיח. וי"ל ענין ספיקתו דלפמ"ש פ"י דתוס' לא רצה לומר דרב בע"פ ל"ל כר"י דא"כ גם מיומא דנן ל"מ במתנה בע"פ אלא שכ' דזה תלי' בפלוג' רש"י אי גם בכותב מהיום בע"פ ל"א זמנו שש"מ. ובזה תלי' ספיקו' הרמ"ה או מוכח מרב גם בכתב ל"א בגט זש"ש מוכיח או דווקא בע"פ ובכתב לא מוכח מרב ולכן נשאר בכתב בספק כנ"ל ועיין:
ועיי' כ"מ הלכ' אישו' שכ' בשם הרשב"צ דמ"ש הרמב"ם וכן בממונו' היינו במתנה בע"פ. לפ"ז לצ"ל כלל דרמב"ם מחלק בין איסור לממון אלא הא דכ' בגט בכ"מ ל"א זמנו ש"ש מוכיח דלשיטתו דא"א לכתוב בגט ולא אפשר בע"פ ובהא ל"א זמנו ש"ש מוכיח ועיי' פ"י בסוגי' דגם בתופס א"א למכתב תנאי שיהי' זמנו ש"ש מוכיח עיין כי כני' דבריו ועפ"ז א"ש שיטתו של הרמב"ם והיא היא שיטתו של הרי"ף דכ' הלכה כרבנן היינו בע"פ ובהא פליגי עם רבנן דשרו משחא בע"פ והלכה כרבנן ובב"ב הלכה כר"י בכתב. וזהו שכ' שם לחלק בין איסור לממון היינו באיסור דגיטא א"א רק בע"פ וא"ש דרב אדרב אלא לפ"ז בקדושין אמרי' זמנו ש"ש מוכיח בכתב בשטר קדושי' ומ"ש באישו' בקדושי' ג"כ בע"פ דאיירי שם והיינו וכן בממון וא"ש עיין: אמר ר"ה גיטו כמתנתו כ' רש"י דאיכא אומדנא דאם יעמוד יחזור בו ותוס' הקשה מהא דאתקין שמואל מגיטא ומיהו י"ל דשמואל לא ס"ל דר"ה וצ"ב פשיטא שי"ל דלא ס"ל כר"ה אלא כרבה ורבא ומאי ס"ד להקשות עד שכ' ומיהו י"ל נ"ל דגם אי ס"ל כרבה ורבא עדיין מן הקושי' כיון דגם הם ס"ל אומדנא דר"ה רק משום גזיר' צריך להתנו' א"כ לא הי' צריך לכל משפטי התנאי' וסגי כשמזכיר ומתנה אם ימו' מפני השומעים וטועים שלא יאמרו יש גט לאח"מ ולא מפני תנאו וזה דקשי' לתוס' עד שכ' ומיהו י"ל דיש לדחוק דלא ס"ל כר"ה אלא כרבה וכיון שתיקנו להתנו' תיקנו ככל משפטי התנאים:
ויש ליישב שיטת רש"י שאין כאן דוחק עפמ"ש הראשונים בקדושין והרז"ה בסוגי' דת"כ דהיכא דיש אומדנא דלא בעי לתנאי כלל כשמתנה בעי ת"כ דאם לא כפל ולא שמר משפטי התנאו גרע והרז"ה ב' דכשלא אמר כלל אמרי' אי הוי אמר הי' אומר כראוי' אבל כשאומר צריך לשמור משפטי התנאי והא"ש דוודאי איכא אומדנא אבל משום גזיר' צריך להתנו' וכיון שצריך שיפרש בפה מדינא צריך משפטי התנאים דנסתלקה האומדנא ע"י דבורו והא"ש דשמואל תיקן כל משפטי תנאים כיון דמתנה צריך שיהי' כדינא הם דהוא מוכרח להתנו' משום תיקן דשמואל משום גזיר' מ"מ כיון שעכ"פ בעי להתנו' גרע כשלא יפרש שיחתו כמשפט התנאי כנ"ל וא"ש:
עוד הקשו מב"מ מאי פשיטותא הא ר"ה אית לי' הכא דחוזר לא הבנתי דמ"מ מקשה שפיר פשיטא הייני גם אם לא יהי' פטומי ל"מ דהוא בעי להתנו' ואי דקמ"ל דלא כר"ה היינו דלא סגי בלא אמירה וכיון דבעי שיתנה דווקא שוב גם הם לאו פטומי מילי נינהו פשיטא דל"מ דהוא בעי שיתנה ולא מקשה תוס' כלום ונ"ל דכוונ' תוס' כיון דמשום גזיר' הוא שלא יטע' י"ל כשהוא באמת אומר' כן כבר יצאנו מחשש השומעים וטועים כיון ששומעי' שהיא אומר' כן באמת ובאמונה שלא יגרשה רק כשימות ובתנאי שוב ליכא גזיר' א"כ לא קשה פשיטא כנ"ל. אלא שאין בזה תפיסה על רש"י דס"ל כיון דהוא בעי להתנו' ומה שהיא אומר' אינו כלום גם כשבאמונה אומר' שייך שפיר הגזיר' שיאמרו יש גט לאח"מ ושפיר מקשה פשיטא כנ"ל:
ובמאי דכתיבנא מצאתי מקו' ישוב לקושי' תוס' לקמן ע"ה ע"א סוף ד"ה לאפוקי שהקשה מש"ס דב"מ ס"ה שם דמפיק דאי לאו פטומי הוי אמרי' עלה דידה סמיך הא בעינן ת"כ ולהנ"ל י"ל כיון דאיכא אומדנא דמהני מדינא רק משו' גזיר' בעי ע"כ תנאי וכיון שמתנה הגם דלא התנה בדינא שוב ליכא גזיר' משום הטועי' ולא בעי משפטי התנאי והא דבעי שמואל ואתקן משפטי התנאי' דשם מתנה נגרע האומדנ' ונסתלק' כשלא יתנה בדינא כיון דחזי' דמתנה הו"ל לפרושי מלתא כדבעי אבל התם בב"מ הוא ל"א מידי רק היא אמרה והוא סמיך על מאמרי' ל"ש מדלא כפיל ושמר משפטי התנאי גרע דהוא ל"א מידי וסמך על האומדנא היא אמרה בשביל כך לא גרע האומדנא ואין מפני השומעי' וטועים בעי' אמירה וסגי כשהיא אמרה והוא עלה דידה סמך וסגי מפני השומעיים וטועים כנ"ל והוא ישוב נכון וסלול לפע"ד ועיין. ובפשוט נ"ל בקושי' תוס' על רש"י מב"מ כיון דאתנח ואיגד משום כשיעמוד לא תהי' שלו ומשו"ה התנחמה אותו אי קיימ' דידך אנא א"כ גילה דעתו שמגרש גם כשיעמוד ועכ"פ סבור הוא שא"א לחזור בו ופשוט: