כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף עא.
אמר ר"י מאי קמ"ל תנינא. הקשה רשב"א הא טובא קמ"ל דכותב מהני משום לשמה כמו הרכנה דלאמת מוכח מתוספתא דכתיב' ל"מ דוקא הרכנה שהיא בגופו ממש ונדחק. ולפע"ד נראה פשוט דלק"מ דאי כל הרבותא דר"כ דמהני כותב ולא הוי שלא לשמה הו"ל לומר הכותב כתבו ותנו כותבי' ונותני' מה האי דנקיט חרש שיוכל לדבר מתוך הכתב ואין לומר דס"ל בפקח באמת ל"מ כיון דאפשר בלא"ה כמ"ש הרא"ש בחד תי' הו"ל לומר אלם למה שביק לאלם דמתנ' ונקיט חרש ואין לומר דאלם דאפשר בהרכנה בעי דוקא הרכנה דעדיפ' מכותב ודוקא בחרש דא"א בהרכנה דל"מ בזה סמכי' לענין לשמה על כתיבתו והא ליתא דניהי דלא סמכי' בחרש על הרכנתו שנדע שהוא בר דע' וצריך בדיק' יותר דוקא כתיבה שע"י מעשה כתיבה נתברר יותר שהוא בר דעת מ"מ לענין לשמה הא עדיף הרכנה שהיא בגופו ואי באלם ל"מ כתיבה משום דאפשר בהרכנה בגופו גם בחרש לא יועיל דלאחר שבדקנוהו שיוכל לכתוב דבר ונתברר שהוא בר דעת כ"כ שוב לצוות על כתיב' ירכין בראשו ע"י שנכתוב לו אם רוצה בכך כמ"ש תוס' וכיון שאפשר בהרכנה ומ"מ ס"ל לר"כ דמהני כתיבה ה"ה באלם ומ"ש חרש דנקיט. וע"כ דהא גופא רוצה להשמיענו דחרש נבדוק ע"י כתיבה אם הוא בר דעת ומקשה שפיר מה קמ"ל תנינא במתני' דכילוף שפיר מהרכנה דמתני' מכח נחית דרגי' כמ"ש תוס' כנ"ל ועיי':
ובזה י"ל קושי' תוס' דר"י דס"ד דחרש כאלם והא ע"כ דכתיבה עדיפ' מהרכנה מדבעי ר"כ הרכנה ותיקשי לי' מתני' הא סגי בהרכנה. ולפמ"ש י"ל דס"ל לר"י דכתיבה לא עדיפ' מהרכנה והא דנקיט ר"כ הרכנה דתרתי קמ"ל דע"י כתיב' בודקי' אותו וגם דכתיבה מהני לענין לשמה ולכן נקיט בדיק' ע"י כתיבה להשמיענו תרתי ולענין לשמה בוודאי כתיבה רבותא יותר מהרכנה. ול"ק ממתני' דסגי בהרכנה י"ל בדיקה כתיבה והרכנה הכל חד ור"כ נקיט כתיבה ה"ה הרכנה רק תרתי קמ"ל כמ"ש ולכן הקשה תנינא דממתני' דקתני הרכנה ה"ה לכתוב לענין בדיקה ומשום לשמה למה נקיט חרש יאמר פקח או אלם ועיי':
אם לא יגיד פרט לאלם כ' רש"י שאין חייב קרבן שבוע' אם השביע והרכין בראשו. עיי' תומי' סי' צ"ו קושי' בשם ש"י לדסוברי' דשבועה בכתב לא הוי שבועה איך אפשר שבוע' עדו' ובלא"ה משו' שאין ראוי' להגיד פטור עי"ש מ"ש ובקצה"ח. [א"ה עיין בתשו' המחבר יו"ד סי' ק"ו בזה ובכל השייך לדין זה דכתב כאמירה תשו' נפלאה]:
אמר רב ששת בעדו' אשה דאקילו בה רבנן. והרי"ף שלהי יבמות מביא פלוגתא דר"י ורב במצאו כתוב בשטר ולא הכריע וכתבו הראשוני' דסמך עצמו על דכ' כאן הא דשאני עדו' אשה דאקילו בה רבנן ובח"מ סי' י"ז הקשה הגאון מהר"מ זצ"ל אביו של הש"ך למאי מייתי הרי"ף כלל פלוגתא דאמוראי עיי"ש מה שנדחק בעל ח"מ ולפע"ד נראה הנה חי' ר"ן כ' כאן דיש לחלק בין הכא למצאו כ' בשטר שם לא מתכווין להעיד משא"כ כאן נתכווין להעיד ולפ"ז אין לומר דרי"ף סמך עצמו ביבמו' על מ"ש כאן כמובן ועיי' ב"ש בשם הב"ח. ונ"ל דמוכח מירושלמי דלא מחלק חילוקו של חי' ר"ן דהא אמר אסייעי' לדר' ירמי' מבריי' דכייל עד מפ"ע ולא מפי כתב ומדהקילו בעד מפ"ע ואפי' שפח' ש"מ מצא כ' כשר וכחילוק חי' ר"ן קשה מנ"ל דמצא כתיב עם ע"א ועד מפ"ע שקולין מדכייל להו בבריי' סתם מפי כתב הוא שמתכווין להעיד כמו עד מפ"ע ואלו שקולי' ומינה להכשיר עתה ומנ"ל מצא כתב שלא התכווין כלל להעיד וגם דמייתי ראי' לרב מאידך בריי' דקתני מצאו כתב פסול משמע דלרב איכא פלוגתא הלא יש לושוו' הפלוגתא דברייתא דווקא מצא כתוב פסול אבל מעיד בכתב כשר וע"כ דס"ל לירושלמי בפשיטו' דאין לחלק כיון דמעיד בכתב פסול והקילו בעגונה ה"ה מצא כתוב ומ"ש. והא"ש דהעתיק הרי"ף פלוגתא דאמוראי והנאמר עליו בירושלמי דמוכח מירושלמי דאינו מחלק מעיד בכתב או מצא כתוב וממילא כיון דסוגי' דהא דמעיד בכתב בעדו' אשה הקילו ה"ה במצא כתוב וכן פסק הרמב"ם כנלפע"ד נכון בעזה"י עיי' תשוב' נב"י ח"ק בתק"ע סי':
אבל פקח ונתחרש הוא כותב והם חותמי'. יש לפרש הוא כותב הגט והם חותמי' ט"י רמיזתו אבל כתיב' ל"מ דכתיבה גרע מרמיז' והרכנה ברא"ש כמ"ש הרא"ש מפ' האומר וקמ"ל ר"כ דכתב מהני גם לענין לשמה וזה שמוסיף על דרשב"א ועיי' פ"י שכ' משום דס"ל ע"מ כרתי ולפמ"ש א"ש בפשוט: ועיי' רא"ש ס"פ האומר שכ' כ"ז דווקא לענין כתיבה וחתימ' דבעי לשמה אבל שליח קבלה ושליח הולכה יכולי' לכתוב שמינה אותו שליח משמע אבל שליח כתיב' וחתימ' לא יוכל לכתוב שמינה אותם שלוחי' בעדי' צ"ל דס"ל כרמב"ן דכל שלא בפניו ל"מ דבעי' דווקא בפניו וכי כן אי אפשר בכתב דאי ממנה בכתב ל"מ ואי מודיעו בכתב שמינהו בפה ל"מ דהוי שלא בפניו אבל בר"ן לא הביא רק התוספת' כשכותב כתבו וחתמו ל"מ י"ל דווקא כשממנה בכתב אבל ממנה בפה ומודיעו בכתב מהני וכן שיטת ר"ן ס"פ האומר דשלא בפניו מהני ועיי':
ע"ב. מני ר"מ היא דאמר מילי ממסרן לשליח כ' רש"י ד"א הוא לעשו' שליח דברים. צ"ב מה רצה רש"י בזה ולעיל כ"ז כ' רש"י מילי לא ממסרן שאין בכחו כו' וכבר עמד הג"פ ע"ז וכ' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דיש אומרי' דשליחו':
מסברא הוא כי כן מנהג העולם גם קוד' מ"ת רק כיון דתורה מועט' שליחו' לד"ע ובנכרי ה"א דאין שליחו' כלל קמ"ל קרא וי"א דלולי קרא דיש שליחו' ה"א דאין שליחו' כלל מסברא ולפ"ז י"ל מ"ד מילי ל"מ לשליח דלא מצינו בקרא שליחו' רק במעשה י"ל דלולי קרא לא ידענו שליחות רק גזה"כ ואין לנו מקרא רק במעשה במילי מנ"ל ומאן דס"ל מילי ממסרן ס"ל שליחו' מסברת חוץ שכן מנהג כי כן גם במילי מתנהג העולם וד"א הוא הדרי' לסבר' חוץ וזהו שכ' מילי ממסרן ד"א הוא לעשו' שליח כו' עכ"ד ומה מתקו לחיך וש"י:
אין רישא ר"מ וסיפא ר"י ולבסוף המסקנא רישא ר"מ וסיפא ר"י. וזה תמוהא מאוד אם כי מצינו לפעמים דמתרץ בדוחק רישא ר"מ וסיפא ר"י כשהם ב' בבות אבל כאן הלא רישא וסיפא חד דבור הוא אינו גט עד שיאמר וכי בתוך דבורו ובחמצעותו חוזר בו מר"מ לר"י. ולכן כ"ל לפרש דהכי קאמר רישא ר"מ היינו דלא נקיט תני לא מפני דס"ל הלכה כר"מ אלא משום דלר"מ כשר בג' לכן נקיט מלתא דפסיק' כתבו דא"ש גם לר"מ. ובסיפא לא אמר עד שיאמר תנו לא משום דמחליט דפסול כר"י אלא משום דלר"י פסול לא נכנס בפלוגתא נקיט עד שיאמר דכשר לכ"ע אפי' לר"י כנ"ל לפרש:
ובהכי אתי לנו שפיר מ"ש תוס' בד"ה הכא בדל"א תנו דהמקשן הקשה כיון דלא אתי' רק מדיוק הי' לי' לפרש בסיפא וצ"ל כיון דבסיפא טעמא קמ"ל כמ"ש תוס' למה נקט תנו שכבר ידענו מרישא ולפמ"ש א"ש דמקשן אתי' ראשון קאי הא מדיוק דרישא באמת י"ל לאו דהלכתא כר"מ אלא משום דר"מ ס"ל דנותני' שביק לתנו אבל דהלכתא דמהני ל"מ רק דאביי אמר דס"ל דמתני' ס"ל הלכתא כר"מ ואתי' כוותי' ע"ז שפיר הקשה כיון דמרישא אין מוכח הלכתא רק די"ל דאתי' כר"מ אי באמת כר"מ אתי' הו"ל לפרושי הא מלתא בסיפא עד שיאמר תנו ונדע בירור הדין עם מי כנ"ל:
והנה מ"ש תוס' דאביי מתרץ דסיפא טעמא קמ"ל דמשו"ה פסול דבעי שיאמר לסופר אין לו מובן דמדקתני רישא דאמרו לאחרי' פסול אנו יודעי' שצריך שיאמר לסופר ועידי' דווקא והטעם למה בעי דווקא שיאמר לסופר לא ידענו מסיפא אי משום בזיון או משו' מילי ל"מ לשליח לא קתני גם בסיפא. ונ"ל ע"פ מ"ש פ"י דמסיפא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולעידי' חתמו משמע דבחסר א' מהם בטל הגט עד שיאמר לסופר ועידי' ולר"מ קשי' כתיבה ולר"א קשי' חתימה והעלה לבסוף כמ"ש תוס' לעיל כיון דרוצה בשליחות צריך שלוחו ואי מילי ל"מ אינו שלוחו. וצ"ל הא דלא קתני סיפא שלא יחפוץ בשליחות הסופר ולא הי' צריך שיאמר לסופר זה הכותב דווקא דמתני' רצה לומר כשהוא חפץ בשליחות הסופר דווקא כמה שאמר כתבו צריך שיאמר לסופר הכותב ולא שיאמר לאחר כנ"ל. והנה זה חידוש דין דלא ידענו מרישא דה"א דאינו גט לגמרי משו' חתימה אבל כתיבה אינה פוסלת בדיעבד וקמ"ל סיפא שבטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדי' חתמו ובלא"ה בטל וטובא קמ"ל סיפא וזה לא ידענו כשהי' אומר עד שיאמר תנו. וזה נ"ל כוונ' תוס' ומדיוק בלשון תוס' דקמ"ל טעמא היינו טעם דרישא דבטל דה"א משו' חתימ' העידי' בטל קמ"ל סיפא משום סופר ג"כ בטל דבעי' כתיבה וחתימה בשליחות ומילי ל"מ לשליח כנ"ל נכון בכוונ' תוס' ובלשונו:
ולפ"ז ל"צ למ"ש במקשן כיון דלא אתי רק מדיוק דזה דוחק הא קמ"ל חדושא בסיפא וכ"ש לפמ"ש חדושא רבה איכא. ולפמ"ש י"ל דמקשן אמר יאמר עד שיאמר תנו ונדע ג"כ דל"מ כשיאמר רק לעידים דאי מהני הו"ל בסיפא לאשמועי' עד שיאמר חתמו ולמה אמר עד שיאמר תנו ואי דרצה להודיענו דתנו מהני הלא ידעינן מרישא זה וכדי לפרש יותר הדין משום הכי לא הוי לי' למשבק חידוש דין דלא שמענו כלל מרישא וע"כ נדע שבאמת ל"מ חתמו לבד וכיון שבאם יאמר עד שיאמר תנו נדע גם הך חידוש דחתמו לחוד ל"מ הדר תיקשי יאמר עד שיאמר תנו ולא לסמוך על דיוק דרישא לחוד דכל שאפשר לפרש יותר הדין עדיף וכ"ש דסיפא עצה קמ"ל כנ"ל נכון ועיין: קושי' תוס' כדמוקי מתני' כר"י קשי' ינקוט תנו ברישא. נ"ל עפמ"ש חי' ר"ן לעיל ס"ו דלמ"ד אומר אמרו פסיל גם לר"יו פסול אלא שס"ל בב"ד כח בי"ד יפה וממסרי מילי ור"י ס"ל לא עשאו' ב"ד או לאו כח ב"ד יפה ולמ"ד אומר אמרו כשר וגם לר"י טעמא דר"מ כפשוטו דב"ד הוי כאומר אמרו ור"י ס"ל אין זה כאמרו אבל במפרש אמרו מודה. היוצא לנו דיש סברא דגם דבכ"מ ל"מ אבל בב"ד י"ל כח ב"ד יפה ולזה י"ל אי הוי נקיט במתני' בג' ובתנו דבב' ליכא חידוש בתנו רק בג' הוי הדיוק אבל אמרו מהני וה"א דווקא בג' משום כח ב"ד ותנו ל"מ דס"ל לא שווי' ב"ד או דלא מדרש אמרו אבל בב' לא ידענו לכן נקיט כתבו בג' דליכא חילוק בין תנו לכתבו ודיוק אמרו מהני אפי' בב' ובס"ד דאמרו פסול שפיר דייק מדלא קתני תנו. אבל כדמסיק כר"י ומשו' אמרו לק"מ מתני' כנ"ל נכון ועיין: וי"ל לפי"ז הא דלא אסיק רבא דיקשה יאמר אמרו די"ל כמ"ש תוס' לעיל כיון דאתי' מדיוק הגם שכבר השיב ע"ז לעיל והיינו כיון דלא אתי' רק מדיוקא הו"ל לפרש לפמ"ש לעיל היינו די"ל דרישא משו' דר"מ שביק תנו ומ"מ הלכתא דלא כוותי' כ"ז ל"ש באמרו דלא מצינו פלוגתא בא"א רק בתנו משום כח ב"ד או אי משווה ב"ד גם לר"מ מהני אמרו כן לר"י ומ"ש חי' ר"ן ומוכח מרישא שפיר. והמקשן דחה יאמר אמרו היינו ברישא יאמר תנו לרבותא ובסיפא אמרו בשניי' ונדע הכל. הקצרתי ועיין היטיב: