כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף נה.
ועל קטנה בת ישראל שנשא' לכהן שאוכלת בתרומה כ' רש"י בתרומה דרבנן והיינו למ"ד אין כח ביד חכמי' לעקור דמה"ת כמ"ש תוס' מש"ס יבמות צ' ע"א ונתקשה במהרמשי"ף למ"ד יש כח בי"ח לעקור דמה"ת דקטנה אוכלת בתרומה דאוריי' למה חרש בפקח' אינה מאכיל משו' גזיר' שיאכיל תרומה דאוריי' למה לא תאכל בדאוריי' כמו בקטנה ונדחק דבגדולה לא רצו לעקור ודוחק מ"ש. ועוד לפמ"ש תוס' בתירץ ג' דש"ס ביבמו' מוקי בתרומה דרבנן משו' שאוכלת בגדלותה אבל למ"ד יש כח ביד"ח אוכלת בדאוריי' א"כ תיקשו חרשת בפקח' נמי לכן נ"ל לחלק דווקא בקטנה דאיכא נשואי דאוריי' שקבל אבי' קדושין לכן גם בקדושי' דרבנן אמרו שתאכל בדאוריי' וחזקו קדושין דדהו כמו קדושי' דאוריי' של קטנה אם יש כח בידם לתקן כן ויש להסביר יותר כיון שיש לחוש שתאכל בתרומה דאוריי' הגם שחשש רחוק הוא כמ"ש תוס' כאן דל"ג בקטנה ובתוס' יבמו' כ' משו' חינה ל"ג בקטנה ולכן טוב להם יותר להתיר' גם בדאוריי' כדי שלא תאכל באיסור כשיש בידם כח לעקור דמה"ת והשוו אותה כקדושי' דאוריי' שקבל אבי' קדושי' אבל בחרש בפקח' דליכא קדושי' דידהו כדאוריי' בשום אופן לא רצו לעשו' קדושין דידהו כדאוריי' וכיון שיש לחוש כשתאכל בדרבנן תאכל בדאוריי' אמרו ביותר שלא תאכל בתרומ' כלל כנ"ל נכון וק"ל: והנה הקשה מהרמשי"ף למ"ד אב"ד מצווי' להפרישו לתי' קמא של תוס' קשה פשיטא שמניחי' לה לאכול ואפי' חזיר מניחי' לה לאכול ונ"ל דה"א כיון דתיקנו רבנן קדושין לקטנה וכשתנשא לכהן ע"י תקנתם ה"א דהוי כמאכל בידי' שגורמי' ע"י תקנתא דדהו שאוכלת גבי בעלה תרומה וראוי' לאמור לה שלא תאכל תרומה ולמונע' מלאכול קמ"ל דאוכלת כנ"ל וק"ל:
עוד הקשה במהרמשי' על תי' תוס' דל"ג שתאכל בתרומה דאוריי' דאפי' תאכל קטנה היא הא או ב"ד מצ"ל דאוריי' הוא ולתי' דמאכיל בידי' י"ל כיון דגדול הוא ל"ח שיאכילה בידי' אבל למ"ד ב"ד מ"ל קשי' ונדחק כיון דקטנה הוא ל"ח כ"כ ודוחק ונ"ל דאין בזה משו' בדמ"ל דווקא כשאינו רואי' שעושה איסור צריכי' להפרישו אבל כאן שאוכלת בתרומה דרבנן ומשו' גזיר' שמא אוכל' בדאוריי' א"א צריכי' להרחיק' כדי שלא תבוא לאכול כיון שהיא אין עושי' איסור רק עלינו להפריש כ"ז שרואי' שאוכלת אבל לעשו' הרחק' מנ"ל כנ"ל ולתי' ג' של תוס' עיי' מהרש"ל דל"ש שתשאר בקדושי דרבנן ועיי':
שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן או"נ הוא עיי' מהרש"א שכ' דתי' שמא יאכל חרש כו' קאי למ"ד ב"ד מ"ל והא דלא מתרץ דחיישי' בפקח בחרשת שתאכל דכיון דגדול הוא יהי' עומד ומזהיר אותה. ולילי דבריו הי' נ"ל דשקלא וטרי' אזיל לכ"ע בין למ"ד מצוי' או אין מצוי' להפרישו ע"פ מה שכתבתי בסמוך דל"ש בגזירה שתאכל שב"ד א"ל דאין אנו לגזור שמא תאכל דעלי דידה ליכא איסור וכשנרא' אותה אוכלת בפרישה וא"א אחראי' לגזור שמא תאכל ולכן לא יוכל לומר שמא תאכל חרשת בפקח תרומה דאוריי' דמאכיל בוודאי לא כיון דגדול הוא ושתאכל בעצמה למ"ד מ"ל אין אני אחראי' להרחיק' שמא תאכל וסגי להפריש' כשתאכל בדאוריי' ולכן מתרץ שמא יאכל חרש בחרשת היינו שיאכל בידים כיון דחרש הוא לא יבחין בין דאוריי' לדרבנן ויאכל וא"ש לשון שמא יאכל היינו בידיים וע"ז מקשה וליכול הא קטן או"נ הוא היינו גם כשמאכיל בידים לוי יהי' שהוא בעצמו אוכל אינו אלא קטן או"נ ולמ"ד אין בדמ"ל אין עלינו להפרישו ואפי' אי בדמ"ל כ"ז כשאני רואי' כשמאכיל אותה או אוכל בעצמו אבל לגזור שמא יאכל אותה אין עלינו להפריש ולעשו' הרחק' וכיון דחרש הוא כקטן ובכלל קטן או"נ הוא והא"ש דלא אסיי' ואין ב"ד מ"ל והא פלוגתא הוא והול"ל והא מ"ד דאין ב"ד מ"ל ולמ"ש א"ש דלכ"ע מקשה וא"ש הכל ועיי': וליכול קטן או"נ הוא הקשה רשב"א על רש"י דכ' במתני' בתרומה דרבנן נראה דס"ל דמתני' אפי' להאכילה בידיים ואחרי' מאכילה לה ולכן כ' תרומה דרבנן אפי' למ"ד אין ב"ד מ"ל אלא דהקשה מדמקשה הא קטן או"נ הוא הא מתני' במאכיל והול"ל מ"ש חרש בחרש' ג"כ בתרומה דרבנן תאכל. ובאמת לתי' תוס' דמאכיל בודאי ג"כ קשה כהנ"ל דמקשה קטן או"נ הוא הא חיישי' לאכל בתרומה דאורייתא כמו שמאכיל דרבנן ולפמ"ש בסמוך א"ש דחרש שיאכל קטן או"נ הוא ואין מצ"ל שלא יאכל:
ועוד נ"ל דבחרש למ"ד אב"ד מ"ל מותר ג"כ בהאכיל בידיי'. הנה בתה"ד סי' העלה דבקטן ליכא איסור כלל דאי איכא איסור למה אין ב"ד מ"ל כמו בגדול וע"כ דליכא איסור בקטן אפי' איסור ב"ד והא דאסור למספי לא משים שלא להרגילו באיסורי' כשיגדל. ולפ"ז בחרש דל"ש שלא להרגילו דלעולם ישאר בחרשותו ול"ש דיתפקח מותר. אלא או בדמ"ל שאין הטע' משום שלא יורגל אלא משום שיש איסור בקטן ולכן מ"ל ה"ה בחרש דמ"ש וכן נראה מתה"ד דהוכיח מדקיי"ל אין ב"ד מ"ל ש"מ דליכא איסור בקטן עצמו. והנה למ"ד ב"ד מ"ל ס"ל דאיכא איסור קלילא בקטן וצריך תשובה כשיגדל עיי' מג"א הלכ' שבת סי' שמ"א והא"ש דמקשה קטן או"נ הוא היינו דסוף כ"ס ליכא יותר רק קטן או"נ ולמ"ד דאין מצ"ל שוב גם להאכיל מותר בחרש דל"ש שלא ירגיל באיסורי' כמ"ש, ומיושב קושי' רשב"א על רש"י דמתני' בקטנה כ' רש"י בתרומה דרבנן אבל דאורייתא אסור להאכיל אפי' למ"ד אין בדמ"ל. אבל בחרש' אי אין בדמ"ל מותר ג"כ לספו' בידיים ומקשה ש"ס שפיר כנ"ל:
ויש לי' ראי' למ"ש מש"ס יבמות ק"ד ע"ב דמקשה משני אחי' ומת בעל פקח' מה יעשה בעל חרשת והא קטן או"נ הוא ומתרץ משו' דידי' וצ"ע הא אין לך ספו בידי' יותר מזה שהוא כאיש עם אשתו ודוחק שזה תי' ש"ס משום דידי' ודקארו לי' מה קארו לי' להקשו'. ולפמ"ש א"ש דאי אין ב"ד מ"ל גם ספו לי' מותר בחרשת והקשה שפיר דע"כ בדע"ל וגם בחרש' מחויב להפריש וכ"ש שלא לספות בידים וא"ש עיי' כי נכון הוא:
בעה"י מה שחנני הי"ת בסוגי' דיאוש ומהב"ע עם המסתעף גיטין נ"ה ע"א שלמדנו בישיבה תחלת זמן החורף כת"ר לפ"ק פ"ב יע"א:
מתני' ועל מריש הגזול שבנאו בביר' כו' עיי' רמב"ן במלחמו' בב"ק קי"ד כ' דתקנתא זו אתי' כהלכ' דסתם גזילה לאו יאוש בעלי' היא דלר"ש ל"צ לתקנה זו עיי"ש וצ"ב א"כ לרבה דס"ל דאפי' שמענו דאיאש ל"מ איך מפרש מתני' דהכא אי כר"י דד"ת מכפרי היינו לאחר יאוש הא לדידי' אפי שמענו דאיאש ל"ה יאוש וע"כ צ"ל דמפרש כעולא ואוקמי רבנן ברשותי' כדמסיק לעולא ולפי דס"ל לתוס' דוקא לאחר יאוש אוקמי ברשותו כיון דמדאוריי' הקדש הוא ביאוש וש"ר או שה"ש אבל קודם יאוש לא תיקנו כלל ומשו"ה הקשה על ר"ת מדאיבעי' לרבא מאימת העמידו' וא"כ קשי' לרבה הא לאחר יאוש בגזל כלפני יאוש. ולרמב"ן ניחא דכ' בחי' כאן תי' על ר"ת דאוקמי ברשותי' גם קוד' יאוש אבל לתוס' קשי'. ונ"ל דרבה מפרש מתני' כעולא שלא יהא כהני' עצבי' אמרו שיכפר היינו שלא יביא קרבן אחר כדפי' רש"י דתחלה ס"ל לרבא כן לעולא דלא אוקמי ברשותו כלל רק אמרו שלא יביא אחר' מפני כהני' עצבי' ויש כח ביד' לומר כן. אלא לבסו' מכח קושי' רבא הוצרך לחדש אוקמי ברשותו ומכפר באמת כמ"ש תוס' לקמן אבל רבה ס"ל יאוש קונה ול"ל מהב"ע ובריי' דקאי על מתני' דגנב וטבח והא מהני יאוש לרבה:
דסתם גניבה י"ב הוא ולצ"ל אוקמי ברשותו או אי ס"ל ג"כ כעולא משו' מהב"ע ג"כ א"ש דס"ל בבריי' משום אוקמי ברשותו והיינו בגניבה ולאחר יאוש אבל במתני' אין הטעם משום אוקמי ברשותו אלא משום כהני' עצבי' אמרו שלא יביא אחר' כנ"ל ועיי':
והנה בתוס' ב"ק ס"ז ע"א ד"ה הא לאו הכי לא כ' כלל מזה דמתני' למאן דס"ל יאוש קונה אתי' כמ"ד סתם גזילה ל"י בעלי' הוא, כ"ל דבאמת י"ל דמתני' גם כמ"ד ס"ג יאוש בעלי' רק דתקנתא הי' כשאנו יודעי' שמרדף אחריו ולא אתיאש ואי משום ל"ש לא הי' להם למכו' ולתקן דהא סתמא איאש י"ל וודאי משום גזילה דסתמא איאש לא תיקנו אלא למ"ד ס"ג י"ב סתם גניבה לי"ב הוא הוצרכו לתקן תקנו מריש בגניבה וכיון שתיקנו כן בגניבה דשכיח לא חלקו בגזילה ג"כ היכא דידענו דלא איאש וחד תקנה היתה ולכן לא הזכיר תוס' כלום מזה כמי אתי' מתני' והא דס"ד דתוס' דקושי' ש"ס לר"י משום דסתם מריש מיאש ול"צ לתקנתא היינו אם סתם מריש מיאש א"כ ל"ש גניבה ל"ש גזילה ומסתמא מיאש ומשום כשמענו דלא מתיאש משום ל"ש וודאי לא נימנו לתקן תקנה המיוחד' למריש כנ"ל וא"ש. ול"צ למ"ש בסמוך לשיטת תוס' ועיי':
והנה הרמב"ן שם הקשה על הרז"ה דס"ל יאוש ושינו קטן מצטרפי' א"כ מה מקשה על ר"י ממריש ואי דסתם מריש נתיאשו תיקשו לרבה לאמת והיא קושי' תוס' ותוס' בחד תי' מחלק בין ש"ג לש"ק וצ"ל דמריש שינוי גדול ורמב"ן לא רצה בזה דבס"ד ס"ל דשינוי דמריש עדיף משינוי דעורו' ולבסו' מסיק דגרע דל"מ כלל זה דוחק:
ונ"ל ליישב קושי' רמב"ן ותוס' בשאומר סתם מריש יאוש בעלי' היינו כשיודעי' שבנאו בביר' אבל כ"ז שלא ידעו לא מיחשו משום מסתמא ישקע ויבנה אותו בביר' ולכן כשאין הבעלי' מבני העיר ולא ידעו מבנינו בביר' הוצרכו חכמי' לתקן ואי תימא כיון שסתמא מיאשו כשידעו יודיע להם כדי שיתיאשו ומה להם לתקן בלא יאוש כלל ואפשר כך סל לתוס' בקושי' אלא באמ' הא ליתא כיון דאפשר שלא יתיאשו ימנע הגזלן מלהודיע לבעלי' ולהזכירו ולהודיעו ואולי שכוח הוא מלבם וע"י הודעתו יבואו בדין עמו ולכן מצאו מקום לתקן מפני השבי' דא"צ להחזיר רק הדמי' אי ישוב אלא למ"ד יאוש של"מ הוי יאוש לא הי' צריכי' לתקנה כיון דאלו ידעו שבנאו בביר' סתמא מיאש גם בשלא ידעו הוי יאוש, והא"ש דש"ס מקשה ממתני' דהא רבא משמי' דר"י אמר שחידש שה"ש קונה והא ס"ל יאוש של"מ הוי יאוש ור"י דחשיב דליכא שה"ש מדמתרץ עצמו ש"מ דגם הוא ס"ל ישל"מ מהני א"ש בפשוט דמקשה לר"י עצמו דידעו דס"ל ישל"מ מהני והא"ש דלק"מ לאביי דס"ל יאוש קונה מדרבנן עכ"פ ממריש דלשיטתו דס"ל דישל"מ לא מהני לק"מ. ורבה י"ל כוותי' דאביי וכהלכתא ס"ל כנ"ל וא"ש:
ולפ"ז רבא ע"כ לאמת ס"ל יאוש לק"מ אפי' מדרבנן דאל"ה קשי' לדידי' תקנ' מריש למה לנו ומיושב שיטו' הפוסקי' דס"ל יאוש ל"ק אפי' מדרבנן ונתקשה ביש"ש ב"ק הא רבה ור"י הלכה כרבה ולא מצינו מי שחולק על רבה בזה דמדרבנן קנה כמ"ש הרא"ש. ולפמ"ש ע"כ רבא ס"ל דלא קנה וכן ר"ז דמתרץ דר"י והלכתא כוותי' נגד רבה וא"ש:
ועיי' פ"י ב"ק שכ' דלרבה לק"מ קושי' תוס' דהא ס"ל דאפי' בידוע מחלוקת ודבריו תמוהי' הא דס"ל לרבה אפי' בשמענו דאיאש ל"מ דאמרי' בוודאי ל"מ בלבו כמ"ש רש"י בב"ק קי"ד וצ"ל הגם דדברי' שבלב ל"ה דברי' דאיכא אומדנא דמוכח מסברא חזק' דל"מ אבל במריש שאנו אומרי' מסברא לעצמינו דסתמא מיאש שוב הוי כמו גניבה לרבנן או גזילה לר"ש דסתמא מיאש ומהני והוא פשוט:
ועל חטא' גזולה שלא נודע' כו' הא דהעיד על גזילה ולא על גניבה נ"ל משום דבמריש עיקר התקנה משום גזילה דסתמא ל"מ דבגניבה לא הי' צריכי' למנו' ולתקן דבלא"ה רוב' מיאשי' כמ"ש לעיל ומכ"ש לפמ"ש רמב"ן דוקא בגזילה תיקנו ולכן נקיט גם בחטא' גזולה איידי דמריש. ועוד י"ל בחטא' עצמו נקיט גזולה לרבותא כיון דסתמא ל"מ ה"א שלא אמרו לא נודע' מכפר' משום של"י כהני' עצבי' דלא תיקנו רק אחר יאוש כדס"ל לתוס' וכיון שע"פ הרוב לא מיאש א"כ עדיין כהני' יראי' מלהקריב שמאמגזול הוא ולא ניתיאש ועדיין לא הרווחנו קמ"ל מ"מ כל מה שאפשר לתקן תיקנו ולשיטו' דסוברי' דגם קודם יאוש תיקנו שמכפר בוודאי א"ש דקמ"ל בגזולה דגם קודם יאוש תיקנו וזה לא היינו יודעי' אי קתני גניבה ה"א דווקא לאחר יאוש דסגי בהא דסתם גניבה יאוש בעלי' ולא ימנעו עוד הכהני' לחוש שמא קודם יאוש דסתמא מיאשו. וכ"ז לעולא ולר"י י"ל קמ"ל בגזולה לאפוקי דרבה דלא נימא דל"מ יאוש כלל אפי' שמענו כיון דסתמא לא"י קמ"ל כנ"ל וק"ל:
אמר עולא ד"ת וכו' מ"ט יאוש כדי ל"ק. הנה לעולא לא מוכח דמתני' לאחר יאוש ומשו' דיאוש ל"ק די"ל מתני' לפני יאוש איירי והא ס"ג לי"ב הוא אלא לתוס' דס"ל דלפני יאוש לא תיקנו הוצרך לומר דיאוש ל"ק ומתני' בלאחר יאוש ולדס"ל גם לפני יאוש תיקנו לעולא צ"ל דעולא האמת קאמר דמתני' גם לאחר יאוש איירי דיאוש ל"ק. והנה יש כאן ד' שיטות בביאור הא דעולא ומסתעף ממנו הרבה לדינא בדין יאוש ומהב"ע ונבאר א' לא' בעזה"י:
א) שיטת ר"ת דקשי' לי עולא אדעולא דכאן אמר יאוש ל"ק ובב"ק קי"ד אמר יאוש קנה ומשמע לי' לר"ת מדלא הזכיר כלל משה"ש ש"מ יאוש כדי קנה. ובפ"י הקשה מנ"ל לר"ת להוכיח דס"ל קונה מדאוריי' דלמא מדרבנן ודוחק דפשיטא לי' לר"ת דאי קונה מדרבנן מכפר מדאוריי'. ולישב נ"ל ע"פ שהקשה תוס' לר"ת דס"ל יאוש קנה איך יתרץ רישא דמתני' גנב והקדיש כקושי' ר"י לר"ל. וכ' ראשוני' דס"ל גזה"כ הוא דאפי' הוא שלו משלם דו"ה ועיי' רשב"א ובביאור בש"מ ב"ק והיינו דס"ל דקרא וטבחו ומכרו סתמא איירי אפי' לאחר יאוש והא סתמא דגניב' יאוש בעלי' ומ"מ חייבי' קרא וגזה"כ הוא וכ"ז אי יאוש קנה מדאוריי' מוכח מקרא דאפי' אחר קנין דיאוש חייב בד' וה' הגם דקנה אבל אי יאוש ל"ק רק מדרבנן א"כ ל"מ מקרא דאפי' בשלו טובח חייב א"כ הדר תיקשי מתני' כיון דאקניי' לי' רבנן ופטרו להחזיר החפץ שלו הוא טובח ומנ"ל לחייב בשלו דמקרא לא נפקא ושפיר הוכיח ר"ת או דס"ל יאוש ל"ק כלל אפי' מדרבנן או קונה מדאוריי' אבל שקונה רק מדרבנן לא אפשר והקשה שפיר דמב"ק קי"ד מוכח דקונה וע"כ מדאוריי' כנ"ל:
אלא דביש"ש ב"ק כ' אפי' יאוש קונה מדרבנן מ"מ מדו"ה לא פטרוה חכמים דהא לא אקנו לו רק מפני תקנ' השבי' ומחזיר הדמים אבל בדו"ה חייב א"כ ליתא למ"ש. ולכן היותר נ"ל דלכאורה צ"ב לדס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' הא דאמר רבא אוקמו רבנן ברשותו וכו' עדיין אין ראוי לפני' דמדאוריי' לאו דידי' הוא ולאו קרבן להקריב ולכפר הוא. אלא דא"ש בין לשיטת ר"י דלאחר קנין ליכא מהב"ע ומביא ראי' מסוכה מכשורי דמטללתא דאפי' כשקנה מדרבנן ליכא מהב"ע והטעם פשוט לר"י דל"מ מהב"ע רק כשעדיין עליו בעמוד והחזיר וכיון שאמרו רבנן לא יחזיר ופשיטא שיוצא לפני ד' במה שפטרוהו אפי' לא קנה מדאוריי' מ"מ הם אמרו שא"צ להחזיר וקב"ה מסכים ע"י ותו לא הוי מהב"ע וא"כ לשיטת ר"י לולי מהב"ע הי' מכפר דאיכא יאוש ושה"ש רק משו' מהב"ע אינו מכפר ולא נקרב וכיון דאוקמי רבנן ברשותו בשעת הקדש שוב ליתא בחזר' וליכא משו' מהב"ע ולר"ת דס"ל אחר קנין ג"כ הוי מהב"ע בלא"ה אי קנין דרבנן מועיל מדאוריי' עדיין קשה הא גם אחר קנין איכא מהב"ע ועכצ"ל כיון דאקנו רבנן שוב ליכא מהב"ע וכ"כ רמב"ן במלחמ' בסוכה אבל לא הסביר לנו טעמו ויפה הועי' טעם לשבח בפ"י ב"ק כיון דאפקיענהו רבנן מבעלי' ואקנו לו לא בא לגזלן מחמת איסור רק דרבנן הוציאו מבעליו ונתנו לו שיחזקו בשל אחרים הגם דהוא גרמא לכל זה משו"ה ל"מ מצוה הב"ע עיי"ש. וא"כ א"נ דאוקמי ברשותו ובא לו על ידי' שוב ליכא מהב"ע וא"ש וכ"ז פשוט:
וכ"ז אחר שחידש ר"ת דיאוש קנה רק משו' מהב"ע או לר"י יאוש ושה"ש אבל ר"ת בקושי' כדס"ד דמשו' דליכא קנין כלל לכן אינו מכפר ואינו הקדש עכצ"ל הא דמוקמי ברשותו וחייב כרת דכיון דקנה מדרבנן שלו מדאוריי' הוא והוא קרבן וראוי' לפני' א"כ שפיר הקשה הא ס"ל יאוש קנה ואי מדרבנן מ"מ קשה הא מוכח דקנין דרבנן מועיל מדאוריי' בלא נודע. גם בנודע יהי' מכפר כיון דקנה ביאוש מדרבנן. ולכן הוצרך לחדש שיטתו דס"ל דקונה מדאוריי' רק משו' מהב"ע. וא"כ לאמת י"ל קנין דרבנן ל"מ מדאוריי' ולא מועיל רק שלא יהי' מהב"ע. ולא יוכל ר"ת לפרש דעולא דמשו' יאוש ושה"ש הוי קרבן רק משו' מהב"ע כדמפרש ר"י ולעולם ס"ל יאוש דרבנן דעדיין תקשי הא מוכח מדאוקמי רבנן דכל שאקנו לי' תו לא הוי מהב"ע א"כ למה בנודע' אינו מכפרת כיון דקני ביאוש ליכא מהב"ע וע"כ דס"ל דיאוש מדאוריי' קונה. ור"י דחה דמב"ק קי"ד ל"מ כלל דקנה לא מדאוריי' ולא מדרבנן כנ"ל לבאר וא"ש:
והעלה ר"ת מכח קושיתו דעולא ס"ל יאוש קונה מדאוריי' והא דאמר יאוש ל"ק היינו לענין הקרבה משו' מהב"ע וכ' ועוד תדע דאי ס"ל יאוש ל"ק תיקשי ממתני' דקתני פטור מד' וה' הא לא קדיש. צ"ב למה לא הקשה מדקדיש וקדייק מדפטור מדו"ה הא לא קדוש נ"ל דהי' מקום לומר מדרבנן קדיש או משו' דיאוש קונה מדרבנן או משום חומרא אמרו דקדיש והרי תוס' בקדושין נ"ב כ' דר"י קמ"ל דשני' אין יוכלי' להקדיש דה"א דאפי' קודם יאוש קדוש מדרבנן מחומרא אלא מדפטור מדו"ה ותי משו' חומרא דרבנן לא הי' פטור דלאו שלו הוא. וגם אי משו' דיאוש קונה מדרבנן הרי הבאנו מיש"ש דמדו"ה בוודאי לא פטרוהו רבנן ושפיר קמדייק ר"ת מדפטור מדו"ה ש"מ דהקדש גמור הוא כנ"ל:
והנה תוס' הקשה על ר"ת ב' קושי' כאן ובב"ק הוסיף עוד קושי' חמורה שלא נישני' בתוס' כאן ונבארם ונישבם א' לא' בעזה"י:
א) הקשה מדאיבעי' לי' לרבא מאימתי אוקמי ברשותו ואי יאוש קנה הא קני' בלא"ה ביאוש ותי' רבא לעולא קאי כדמשמע. ובראשוני' תירצו דרבא אליבא דנפשי' דס"ל יאוש ל"ק איבעי' לי' ותוס' נשמר מזה וכ' דמשמע על דעולא קאי ונ"ל דתי' ראשוני' מוכח בלשון רבא דאמר הא וודאי קמבעי' לי' והוא שפת יתר הול"ל איבעי' לרבא ונ"ל דהכי קאמר מה דהקשה ומתרץ תחלה אפי' למ"ד יאוש קנה ומשו' מהב"ע קשי' בריי' וצ"ל אוקמי ברשותי אבל הא בוודאי קמבעי' לי' לשיטתו דס"ל יאוש ל"ק אבל לעולא ליכא למבעי' דהא קני' ביאוש כנ"ל:
והנה ברמב"ן כ' עוד די"מ דכיון דאוקמי ברשותו אוקמי אפי' קוד' יאוש נרא' דוודאי לא קדוש ולא חייב רק כשהקדיש אחר יאוש דקוד' יאוש אין הקדישו הקדש רק דס"ל לרב כשהקדישו אחר יאוש אפשר אוקמי ברשותו אפי' קוד' יאוש וקוד' הקדש ונפקא מיני' לגיזתי' וולדתי':
וברשב"א כ' דס"ל לרבא לאמת דאוקמי ברשותו שיהי' הקדישו הקדש גם קוד' יאוש ומספקא לי' אי משע' גניבה קוד' יאוש או משע' הקדישו קוד' יאוש ומסיק משע' הקדישו שלא יהי' נזכר אבל משע' שמקדיש אפי' קוד' יאוש אוקמי ברשותו שיהי' הקדש וראוי' לפנים שיכפר ויהי' חייב כרת. ובש"מ כ' שיטה זו בב"ק וכ' טעמא כיון שמשו' שלא יהי' כהני' עצבי' תיקנו גם לפני יאוש שייך ה"ט אלא שהקשה קושי' חמורה מדהקשה ר"י לר"ל בב"ק אי לפני יאוש מי קדיש הא ר"י ס"ל מהב"ע וצ"ל לדידי' ג"כ אוקמי ברשותו וא"כ שפיר אתי' מתני' לפני יאוש ומשו' דאוקמי ברשותו והוא קושי' חמורה:
ונלפע"ד ליישב בשנאמר הא דלא רצה תוס' לתרץ כך דתיקנו חכמי' גם לפני יאוש כדי שלא יהי' עצבי' דלא הי' אפשר להם לתקן כך דקנין דרבנן ל"מ שיהי' שלו מדאוריי' ואיך יהי' ראוי' לפנים ויתחייב כרת אבל לאחר יאוש דהקדישו הקדש דאיכא יאוש ושה"ש רק משו' מהב"ע פסול כיון דמוקמי ברשותו שוב ליכא משו' מהב"ע כמ"ש לעיל אבל לפני יאוש דלא קנה מדאוריי' לא מהני דאוקמי ברשותו לכפר ולחייב כרת והמתרצי' ר"ת דגם לפני יאוש תקנו צ"ל דס"ל דכל שקנה מדרבנן שלו מדאוריי' הוא דהפקר ב"ד הפקר מדאוריי' כן צ"ל לכאורה. ונ"ל דגם הך שיטה ס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' ומ"מ מתרצי' שפיר הנה הא דצריך יאוש קוד' הקדש הגם דשה"ש קונה בלא יאוש כ' תוס' ומבואר יותר במלחמו' בב"ק דקודם יאוש אין בכחו להקדיש ולשנו' שמו ולאחר יאוש גם דל"ק מ"מ בזה מועיל לו שיש בכחו לשנו' שמו וקונה ההקדש ע"י שה"ש. ואומר לפ"ז כשאוקמי רבנן ברשותו קודם יאוש ואפשר להם בכך אלא דלא מועיל שיהי' שלו מדאוריי' מ"מ חל ההקדש מדרבנן ונשתנה שמו מעיקרא חולין והשתא הקדש ובשה"ש לא אזלי' בתר שם של תורה רק כשיקרא בפי כל ובתר הסכמ' בא כמבואר בש"ס סוכה ר"פ לולב הגזול ובש"ך ח"מ סי' בטלה ונעשה איל וכיון שנשתנה שמו לשם הקדש מדרבנן שוב קונה מדאוריי' בשה"ש באותו רגע שמקדיש ונעשה ממילא הקדש דאוריי' וראוי' לפני' וחייב כרת וזו סברא נכונה וישרה. ומעתה לק"מ דרבא מבעי' לי' שפיר לשיטתו דס"ל דשינוי השם קונה י"ל כהנ"ל דאוקמי ברשותו אפי' קודם יאוש שלא יהי' עצבי' ויהי' חייב כרת אבל ר"י י"ל ס"ל שה"ש ל"ק רק מטע' ש"ר יוכל להקדיש כמ"ש תוס' דג"כ משו' ש"ר אפשר להקדיש ולכן קוד' יאוש א"א לאוקמי ברשותו ושפיר מקשה לר"ל אי לפני יאוש מי קדוש והא דתרומתן תרומה י"ל ס"ל לר"י יאוש קונה מדרבנן כמו דס"ל למקשן בב"ק דהקשה לר"י והאי דל"מ לר"ל דס"ל שה"ש קונה דהי' צריך לומר דס"ל מהב"ע ואוקמי ברשותו ושה"ש קונה תי' בדרך קצרה באקדשוה בעלי' וס"ל כצנועי' כנ"ל ועיי' כי נכון הוא: ב) קושי' תוס' מבואר' דאי ס"ל יאוש קונה קשי' לעולא רישא דמתני' ל"ל הקדיש כי לא הקדיש נמי כדאקשה ר"י לר"ל והא בהקדישו בעלי' לא רצה לאוקמי ובש"מ ב"ק כ' יש מתרצי' דס"ל גזה"כ היא דגם זו חייב ור"י אקשי לר"ל דאמר לאחר יאוש לא אלא דהקשה ע"ז מדאקשה ר"ש לרב מדחייבו קרא הא ממונו קטבח דלמא ס"ל גזה"כ הוא וע"כ שא"א לומר כן ובפ"י כאן העלי' עין במח"כ מהא דהקשה ר"ש לרב ולפמ"ש הוא דתלי' אי לפני יאוש ג"כ חייב או פטור בוודאי קשה מדמקשה ר"ש לרב הא ר"ש ס"ל לפני יאוש לא ע"כ דחייבי' רחמנא לאחר יאוש וגזה"כ כך הוא:
והנלפע"ד ליישב הנה על דלא הקשה רבא לעולא ממתני' דלמה קתני הקדש והקשה מבריי' לא קשה כ"כ דהא באפשרו' לדחו' גזה"כ הוא הגם שאינו אמת מ"מ הקשה ביותר בחוזק מבריי' וכן סגנון של המקשן בכ"מ אלא דקשה כדמתרץ אוקמי רבנן ברשותו עדיין נשארה הקושי' מרישא למה קתני הקדיש פטור ונ"ל עפמ"ש בסמוך וקיימנו תי' ראשוני' דאוקמי ברשותו גם קוד' יאוש א"כ א"ש מתני' דהקדיש וטבח לפני יאוש ודווקא הקדיש אז אוקמי ברשותו והא דהקשה ר"י לר"ל כבר ישבנוהו לעיל. והא"ש יותר מ"ש לעיל בסמוך דרבא איבעי' לי' לשיטתו דס"ל שה"ש קונה לפמ"ש עתה א"ש ביותר דע"כ לעולא דלא תיקשי מאי ארי' הקדיש צ"ל דגם לפני יאוש אוקמי ברשותו דשה"ש קונה ושפיר מבעי' לרבא לעולא דע"כ כן הוא דאוקמי ברשותו קודם יאוש וא"ש:
אלא דעדיין קשה איך הבין לעצמו דהקשה לעולא תיקשי לנפשי' עד דלא ידע מאוקמי ברשותו והוכיח דל"א פסול משום מהב"ע מ"מ הא קשי' מתני' מאי ארי' טבח. וגם לר"י קשי' דס"ל יאוש קונה וליישב אקדי':
הנה תוס' בב"ק סוגי' דצניעי' מספקא למ"ד יאוש קונה אי דוקא בשעומד ברשותו בשע' יאוש אבל בר"ה כ"א יוכל לזכו' בו או גם בר"ה אין אחר יוכל לזכו' דוקא לדידי' דכבר החזיק בו מהני היאוש ולדידי' אפקרי' ולא לאחרי' ועיי"ש. ונ"ל מסברא דהא דס"ל לר"ת גם אי יאוש קנה מ"מ איכא משום מהב"ע דס"ל דיאוש ל"מ לשום אדם רק לדידי' משום שהחזיק בו בגזילה א"כ לא זכה מהפקר רק מכח שגזל וכל קנינו ע"י עבירה שהחזיק בה בחזק' בא לו איכא מהב"ע אבל אי הי' הדין דמופקר לכ"ע רק כשעומד ברשותו הוא הזוכה מן ההפקר תחלה לא קנה בעבירה מחמת גזלנותו דכמוהו גם אחר יובל לזכו' בו רק הוא גרם שהפקירו הבעלי' אין זה מצוה הבא' בעביר' מחמת שהוא הגורם שנתיאשו כיון דלבסו' מן ההפקר זכה כמו אחר שיוכל לזכו' כנ"ל והיא סברא נכונה מאוד:
ואקדי' עוד מה שהעלה פ"י בגיטין ל"ח הא דכ' תוס' דיאוש לאו מטעם הפקר הוא כמו שאין שני' יכולי' להקדיש זה לפי שאינו ברשותו כך הבעלי' אין יכולי' להפקיר עיי"ש. ולפ"ז לצנועי' דבעלי' יכולי' להקדיש כן יכולי' להפקיר ולדדהו ע"י יאוש בוודאי לכ"ע הוי הפקר ויוכל לזכו' בו כ"א וכשהגזלן זוכה בו זוכה מן ההפקר סוב לא הוי מהב"ע כנ"ל:
ואחרי הוצעו' אלו אומר אני הא דהקשה רבא לדעולא ונדחק אוקמי רבנן ולא רצה לתרץ באקדשוהו בעלי' וס"ל כצנועי' דעולא ע"כ לא ס"ל כצנועי' דאי כצנועי' והוי הפקר לכל שוב ליכא משום מהב"ע והוא הא מפרש מתני' דאינו מכפר משום מהב"ע ולכן העלה אוקמי ברשותו ול"ק רישא מאי ארי' הקדיש דקאי לפני יאוש ומשום אוקמי ברשותו כמ"ש וכדהקשה לעולא והוכיח מבריי' דליכא משום מהב"ע ל"ק לי' רישא דהוכיח דליכא משום מהב"ע דמופקר לכל וכצנועי' וליכא מהב"ע כי כן יש לתרץ מתני' דגנב והקדיש בהקדישו' בעלי' והא"ש דגם לר"י ל"ק דס"ל יאוש קונה ול"ל מהב"ע דס"ל כצנועי' וא"ש מתני' דגנב והקדיש ומיושב הכל ע"ז נכון מאוד ועיי': ובמאי דכתיבנא מצאנו מקום ישוב ג"כ לקושי' תוס' חמורה שהקשה בב"ק מדהקשה אביי לרבה מקרבנו דלמא משום מהב"ע ודוחק דל"ל מהב"ע דמנ"ל להקשו' על רבה דלמא אית לי' ולפמ"ש א"ש דבלא"ה קשי' לי' לאביי אי יאוש קנה מדאוריי' מתני' דגנב והקדיש מה ארי' הקדיש אבל אי יאוש קונה מדרבנן ל"ק דמ"מ חייב בדו"ה כמ"ש היש"ש ועל מתני' י"ל שני תירוצי' או כדמתרץ לר"ל בהקדישו' בעלי' או דאוקמי ברשותו קודם יאוש כמ"ש לעולא אלא דתי' זה דאוקמי ברשותו קודם יאוש א"א רק אי שה"ש קונה אבל אביי דאזיל קודם שידע משה"ש וגם רבה דאקשי' לר"י כ"ב שנים ל"ל שה"ש וכ"כ רמב"ן בב"ק קי"ד דרבה ל"ל לאמת שה"ש קונה. א"כ ליכא לתרוצי מתני' רק בהקדישוה בעלי' וכצנועי' ולצנועי' ליכא משום מהב"ע אחר יאוש כמ"ש והקשה אביי לרבה לשיטתו דל"ל שה"ש וע"כ דמתרץ מתני' כצנועי' וליכא מהב"ע וע"כ קרבנו משום דיאוש ל"ק אבל לעולא שפיר כ' ר"ת הא דממעט מוהבאתם הוא משום מהב"ע ומתני' מתרץ משום דאוקמי ברשותו וס"ל שה"ש קונה ומיושב כל ג' קושי' בחדא מחתא והוא פרפר' נאה, ודרך אשור יקרא לו לפע"ד:
והיתה לבאר דמה שהקשה תוס' בב"ק דאי ל"ל מהב"ע הא גם אם יאוש ל"ק קשי' הא קני' בשה"ש ל"ק לפמ"ש דאי יאוש ל"ק ל"צ לתרץ מתני' כצנועי' והוי שפיר מהב"ע כמובן וא"צ להאריך במובן:
ג) בב"ק הקשה תוס' מהא דהקשה אביי ירבה דלמא משום מהב"ע ואי דל"ל עדיין מי ניחא הא קני' בש"ר. והנה מלבד שקשה עדיין מי ניחא קשה באיזה סברא פליגו דאביי ס"ל דיותר יש לנו לומר דיאוש ל"ק מלחדש מהב"ע ועולא ס"ל בכ"מ יאוש קנה מסברא ומוכיח מקרא יותר מהב"ע ובסברו' הפוכו' פליגו:
וליישב כ"ז אקדי' מ"ש רמב"ן במלחמו' בסוכה דביט"ש יש כ"ש שיהא יצא במצוה הב"ע כיון דרשו' הוא לו מי מכניסו לכך לבוא לפני ד' בגזול והוא לו למזכר' עון עיי"ש בקיצור דבריו. והנה באמת ביט"ש אין הסברא נכונה כ"כ דסוף כ"ס מחויב הוא ע"פ חכמי' ולכן ל"ל לתוס' כן אבל בכל דבר שאין חיובא עליו והוא מכניס עצמו לכך ומביא מגזול מנדבת לבו לעשו' מצוה ביותר מסתבר שיש ניאוץ לפני ד'. אלא דיש להקשו' מה מקשה ש"ס לר"י מאי ארי' חטא' אפי' עולה דלמא ס"ל דוקא בדבר שבחובה לא ס"ל מהב"ע אבל בעולת נדבה ס"ל דמנאץ ולא יקובל ול"י ידי נדרו ולכן נקיט מתני' דמלתא דפסיק' היא שיצא דבא בחוב' אבל אי הוי נקיט עולה הי' צ"ל עולת חובה לכן נקיט בקיצור חטא' ונדע ה"ה עולת חובה דדמי' לי'. ונ"ל דוודאי לאמת א"א לומר בדבר שבחובה ליכא מהב"ע ובנדבה איכא הגם דמסברא יש לחלק אבל לדינא א"א לומר כן דמהיכי נפקא לן מהב"ע מקרא או מן הבאתם וכו' או מקרבנו ובוודאי דוחק לאוקמי קרא דוהבאתם דווקא בקרבן נדבה חוץ מזה הכל כשר. וגם קרא דקרבנו הגם דבעולת נדבה קאי קרא דאדם כי יקריב מכם מ"מ קרא דאם קרבנו קאי גם לחובה כדדרשי' וסמך עיין ברש"י בתורה ושפיר מקשה ש"ס אי ס"ל מהב"ע בנדבה מקרא ה"ה בחובה והא"ש בזה דמקשה אפי' עולה נמי והקשה רשב"א מאי אפי' ולדברינו ניחא דוודאי מסברא יותר יש מהב"ע בנדבה יותר מבחובה אלא בקרא א"א להעמיס כן ועכ"פ רבותא ומקשה שפיר אפי' עולה נמי נתני עולה ונכלל עולת נדבה ג"כ ורבותא טובא איכא:
ועפ"ז עלה בידינו להבין הא דאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חטא' ופ"י רש"י דבעולה ליכא אכילת כהני' ול"ש עצבי' וקשה למה לא יהי' עצבין משום שהקריבו חולין בעזרה וצ"ל דאכיל' קשה להו טובא דגנאי הוא להם כעין שכ' תוס' חולין גבי אין קב"ה מביא תקלה ע"י דווקא באכילה. ולפמ"ש י"ל הך לעולא היינו דקתני חטאת לרבותא דאי קתני עולה הוי מקום לטעות דבעולת נדבה קאי בזה איכא משו' מהב"ע והי':
צריך לפרש עולת חובה לכן נקיט חטאת דמלתא דפסיק' הוא ושמענו אפי' בדבר שבחובה איכא מהב"ע וא"ש:
ומעתה אומר אני אביי דהוכיח מקרבנו דיאוש ל"ק ולא ס"ל מהב"ע מסברא היינו בדבר שבחוב אבל בעולה הבאה בנדבה ס"ל מסברא מהב"ע אלא דא"א לאוקמי קרא דווקא בע"נ אלא דאי יאוש ל"ק א"ש הגם דאיכא יאוש וש"ר לפמ"ש תוס' בב"ק בחטאת ואשם ליכא ש"ר והיינו משום דחייב באחריות שצריך להביא אחרת בנאבדה וכן בעולת חובה חוץ בע"נ באומר הרי זו ואיכא ש"ר וכיון דרשות ונדבה הוא ס"ל לאביי שפיר דאיכא סברא דמהב"ע וקרא אמר קרבנו ולא הגזול בכל קרבנות דבקרבנות חובה שחייב באחריות הרי ליכא ש"ר ואינו קדוש כלל ובקרבן נדבה דאיכא ש"ר פסול משום מהב"ע ופשיטא ל"ק דאצטרך קרבנו דלעולם פסול אפי' בקרבן נדבה משום מהב"ע. אבל אי יאוש קנה גם הבא בחובה חל שם הקדש ופסלו הכתוב ועכצ"ל גם בבא בחובה איכא משו' מהב"ע וזה לא נראה לאביי ויותר ראוי' להוכיח דיאוש ל"ק. וכ"ז לאביי ולרבה דל"ל שה"ש רק ש"ר א"ש הקרא אי נימא יאוש ל"ק. אבל עולא דס"ל שה"ש קונה א"כ גם אם נימא יאוש ל"ק עכצ"ל משו' מהב"ע אפי' בדבר הבא בחובה ניהי דש"ר ליכא אבל שה"ש איכא בדבר שבחובה ועכצ"ל משום מהב"ע גם בחובה וכיון שעכצ"ל כן מנ"ל לחדש דיאוש ל"ק דלמא קנה ומשו' מהב"ע דמבהב"ע ליכא חילוק בין קודם קנין לאחר קנין ומיושב קושי' תוס' ע"ד פלפול נכון ועיין:
ואיידי דאיירי בדברי תוס' ב"ק ס"ז ד"ה מעיקר' טבלא דחטאת ואשם ליכא ש"ר. בפ"י ב"ק ע"ו ע"א ד"ה השתא תורא דשמעון כו' נתקשה בדברי תוס' וכ' לבסו' דכוונ' תוס' לר"ש עיי"ש. ומסתמ' לא משמע דקאי לר"ש דווקא. וצ"ל ניהי דחידש תוס' הגם דלענין חיוב דו"ה לא מקרי מכיר' ויציא' רשות מ"מ קנה ההקדש בש"ר. ויש ראשונים דחולקי' וס"ל גם לענין ש"ר אזלי' בתר השתא תורא דראובן כו' ותוס' הוכיח דל"א כן מ"מ דווקא בקדשים שלא חייב באחריותן. אבל בחייב באחריותן גם לרבנן דר"ש בכ"מ. מ"מ בהא דהשתא תורא דראובן כו' וחייב באחריותן ג"כ כ"כ האי לא מקרי ש"ר לכ"ע כנ"ל פשוט ועיי'. ועפ"ז יתכנו דברינו דלעיל:
ד) הקשה תוס' לר"ת מש"ס סוכה דמקשה ולקנינהו בשה"ש אלמא כל אחר הקנין ליכא מהב"ע וכ' ודוחק לומר דס"ל כרנב"י נראה דס"ל לתוס' דרנב"י ל"ל מהב"ע ובסוכה כ' תוס' בפשיטות דרנב"י רק ביט"ש ל"ל מהב"ע וכבר הניח פ"י דבר זה בצ"ע בב"ק. ונ"ל ליישב הנה מהרמ"ל בסוכה הקשה קושי' עצומה אי ס"ל לרנב"י מהב"ע אין תירץ ש"ס עולה יפה דקמ"ל מתני' אפי' גזול פסול דלא נימא ס"ג יאוש בעלי' ועדיין אנחנו לא נדע דפסול משו' לכם וה"ה וכ"ש שאול דלמא משום מהב"ע וע"כ דרנב"י ל"ל כלל מהב"ע. ונ"ל ליישב ע"פ שיטת ש"ג ור"י שבמג"א הלכת סוכה סי' דגם אם גזל נכרי אסור מ"מ ליכא מהב"ע וכן כ' רמב"ן במלחמות בסוכה. ולפ"ז צ"ל ר"י דאמר קפסיק ותני ל"ש יט"ר ול"ש יט"ש ומשו' מהב"ע צ"ל דלולב הגזול דווקא שגזל מישראל ודחיק לאוקמי מתני' בהכי ופשטות דמתני' לא משמע הכי. ולרנב"י אתי' מתני' כפשוטו בכל גזל אפי' בשל נכרי דמשום פסול לכם אתי' עלה והא"ש דלק"מ קושי' מהרמ"ל דלמא משום מהב"ע א"כ תינח בגזל מישראל ומתני' בכל גזל אפי' גזל מנכרי ש"מ משו' דבעי' לכם. ולכן לא מקרי לכם ואפי' גזל נכרי מותר כ' מג"א בשם מהר"מ דל"מ לכם דבמאי קנהו ועיין אבני מלואים סי' כ"ח ומכ"ש כשגזל נכרי אסור וא"ש:
והנה טעמא בעי למה בשל נכרי ליכא משו מהב"ע מ"ש. כ"ל עפמ"ש רמ"א א"ע סי' כ"ח ועיין בח"מ וב"ש ואחרוני' שם דבנכרי גם דגזלו אסור מצות השבה ליכא. ולפ"ז לשיטת ר"י דמהב"ע דווקא קודם קנין וה"ט דבעמוד והחזיר כ"ש ובכל רגע עושה עבירה עדיין משא"כ אחר הקנין משא"כ בשל נכרי דליכא מצות השבה הגם דלא קנהו מ"מ ליכא מהב"ע דמה שעבר העבירה שעשה עבר וכ"ז לר"י אבל לר"ת גם לאחר הקנין ואין עוד מצות השבה של החפץ מ"מ איכא מהב"ע א"כ ה"ה דשל נכרי כנ"ל ברור:
ולפ"ז לר"ת א"א לומר דרנב"י ס"ל מהב"ע דא"כ תיקשי עליו קושי' מהרמ"ל ותוס' בסוכה דכ' בפשיטו' דלא פליגו היינו לפי דדחה שיטת רבינו תם והא"ש שכ' דדוחק דס"ל כרנב"י היינו דלעולם נימא כר"ת דגם אחר קנין איכא מהב"ע וס"ל כרנב"י דלר"ת ע"כ רנב"י ל"ל מהב"ע כנ"ל וא"ש: והנה תוס' כ' ודוחק דמנ"ל לש"ס להקשו' דלמא ס"ל כרנב"י ויותר קשה לרש"י דסוכ' דאחז בשיט' ר"ת וכ' דגם אם יאוש קונה מ"מ מהב"ע הוא קשי' מה מקשה ולקני' בשה"ש הא איכא מהב"ע וכן הקשה מהרש"א שם והעלה דכל דאיכא קנין אחר אח"כ ליכא מהב"ע ודבריו תמוהי' עדיין מי ניחא דלמא ס"ל לר"ה יאוש ל"ק וליכא רק קנין א' דש"מ או שה"ש ונ"ל לקיי' דברי מהרש"א כשאומר דרש"י ור"ת ס"ל ג"כ דיש במהב"ע בין קוד' קנין לאחר קנין אלא דר"ת חידש דגם אחר קנין י"ל דאיכא משו' מהב"ע והיינו למ"ד יאוש קנה יליף מקרא דקרבנו או והבאתם דאיכא מהב"ע גם לאחר קנין אבל מאן דס"ל יאוש ל"ק לא מוכח רק דקוד' קנין איכא ומנ"ל להוכיח כ"כ דאפי' אחר קנין איכא מהב"ע והא"ש דכ' רש"י דגם א' יאוש קנה מ"מ איכא משו' מהב"ע היינו למ"ד יאוש קנה מוכח גם אחר קנין איכא מהב"ע והא"ש דהקשה ש"ס לר"ה ולקנינהו בש"מ ושה"ש ואי ס"ל יאוש קנה ומוכח גם אחר קנין איכא מהב"ע הא כאן איכא שני קנייני' יאוש וש"מ או שה"ש ואי ס"ל יאוש ל"ק וליכא רק קנין א' כיון יאוש ל"ק מנ"ל לומר דס"ל משו' מהב"ע לאחר קנין ומקשה שפיר מכח ממ"נ כנ"ל לקיי' דברי מהרש"א:
אלא דבאמת עדיין לא א"ש תינח כדמקשה ולקנינהו בש"מ י"ל כמהרש"א אבל כדמקשה ולקני' בשה"ש לפי מסקנ' תוס' בסוכה דהקושי' דשה"ש החוזר עם יאוש קנה יחד א"כ הדר תיקשי דלמא ס"ל יאוש קונה וכאן דצריך לקנין יאוש גם לגבי קנין דשה"ש החוזר שוב ליכא בשה"ש רק חצי קנין וליכא תרי קניני' אבל א"ש דברי מהרש"א עפמ"ש תוס' תחלה דשה"ש וש"מ דחוזרי' קנה והיותר נ"ל דא"א צריכי' לדברי מהרש"א כלל דאין טע' וסברא לחלק בין קנין א' לב' קניני'. אלא כמ"ש דאי יאוש לחוד ל"ק ליכא להוכיח מקרא רק קוד' קנין ומנ"ל להוסי' עוד אחר קנין ונ"ל דוודאי ר"ה ס"ל יאוש ל"ק מדאמר כי היכי דלהוי יאוש בידי' וש"ר בידן מה לו לשינוי רשו' כיון דכבר קנאו הנכרי ביאוש ליכא בידי' משו' מהב"ע דאינם גוזלי' שכבר קנהו הנכרי והם הגוזלי' ולא אוונכרי וע"כ דס"ל דיאוש לא קנה והוצרך לומר דלהוי ש"ר ביד' דקנו ע"י ש"ר והא דכ' רש"י ואפי' יאוש קנה לרווחא דמלתא קאמר גם למ"ד דקונה מ"מ צריך שלא יגזזוהו אוונכרי אבל ר"ה וודאי ס"ל דיאוש כדי ל"ק והא"ש דמקשה ש"ס ולקני' בש"מ או שה"ש כיון דס"ל יאוש ל"ק מנ"ל לומר דאיכא משו' מהב"ע גם לאחר קנין כנ"ל וא"ש שיטת רש"י וגם ר"ת י"ל כן ומיושב ג"כ קושי' תוס' מדאביי דמקשה לרבה ואי ל"ל מהב"ע מסברא עדיין קשה הא איכא ש"ר י"ל קוד' קנין אית לי' מהב"ע מסברא ולא לאחר קנין וגם ר"ת ורש"י ס"ל דיש לחלק אלא דס"ל אי יאוש קנה מוכח מקרא אפי' אחר קנין ואיכא סברא למימר הכי כנ"ל ועיי':
והנה תוס' העמיד הקושי' על ר"ת מדמקשה והא איכא שה"ש ולא הקשה על קושי' ש"ס ולקני' בש"מ ובמחצי' השקל סי' תרמ"ו הרגיש בזה ונדחק ונ"ל ע"פ מ"ש בסמוך ע"פ מהרש"א דקושי' ש"ס כל דאיכא שני קניני' ליכא גם לר"ת משו' מהב"ע אלא דקושי' ש"ס ולקני' בשה"ש לפמ"ש תוס' דהקושי' דשה"ש ביאוש יחד קונה קשה הא ליכא ב' קניני' והא"ש דל"מ תוס' רק מקושי' ש"ס ולקני' בשה"ש וא"ש. אלא דדברי מהרש"א בלא טעם נאמרו מה לי חד קנין, ולכן יותר נרא' לנו מ"ש פ"י וקיימתי מעצמי והוא בפ"י בב"ק ס"ז ע"ב דכל היכא דאיכא שינוי הדבר גם ר"ת מודה דתו ליכא מהב"ע כמו באתנן דמאוס וע"י שנשתנה אינו מאוס עוד עיי"ש שמיישב קושי' תוס' מאוונכרי בזה וקיצר. ונ"ל דמיושב דמקשה ש"ס שפיר ולקני' בש"מ דקונה בעצמו מכח שנשתנה הדבר ופני' חדשו' בא לכאן גם מהב"ע ליכא שאינו מה שהי' אבל קושי' ש"ס ולקני' בשה"ש דהוי שה"ש החוזר אלא דקנה מכח צירוף יאוש וכיון דשה"ש לבד דכל החוזר ליכא שינוי גמור וניהי דבצירוף יאוש איכא קנין ונקנה לו אבל לענין מהב"ע ל"מ יאוש ומשו' שנשתנה הרי לא נשתנה בשינוי גמור דיועיל לקנין מכ"ש לענין מאוס לגבוה ועוד נ"ל אפי' לתי' קמא של תוס' בסוכה דשה"ש וש"מ החוזרי' קוני' לא א"ש דנ"ל דשה"ש בוודאי ל"מ לענין מאוס ולא מצינו רק עשאו סולת או שמן שנשתנה הדבר בעצם אבל שינוי השם בוודאי ל"מ לענין זה רק לענין קנין וכי כן גם שינוי השם שאינו חוזר ל"מ לענין מהב"ע וכ"ש שה"ש החוזר ובציר' ש"מ כיון דאינו ש"מ גמור עדיין מאוס הוא ושה"ש ל"מ לצרף רק לקנין ולא לענין מאוס לגבוה ומהב"ע כנ"ל והא"ש דמקשא תוס' רק מדמקשה ש"ס ולקני' בשה"ש אבל מש"מ ל"ק לי' כנ"ל נכון: ובמאי דכתיבנא דקושי' תוס' רק מקושי' ש"ס ולקני' בשה"ש נבוא ליישב קושי' תוס' עפמ"ש תוס' בסוכה דתי' ש"ס דהוי ש"מ החוזר הגם שקונה מדרבנן מ"מ לאו לכם דקנין דרבנן לא מחשב לי' לכם מדאוריי' והנה כבר הבאתי לעיל דלענין מהב"ע עדיף קנין דרבנן מקנין דאוריי' וכ"כ רמב"ן והטעי' טעם בפ"י ב"ק כל שהפקיעו חכמי' וקנה מצד הפקר ב"ד שוב ליכא מהב"ע ומעתה שפיר מקשה ש"ס ולקני' בשה"ש דקנה מדאוריי' בצירוף יאוש מה תאמר הא איכא מהב"ע כיון דקנה בש"מ החוזר מדרבנן שוב ליכא מהב"ע ומשו' לכם הא קני' בשה"ש וא"ש והוא נכון:
וע"פ דברינו אלו עלה בידינו לישב הא דכ' רש"י בסוכה דסתם גזלני ארע' מישראל נינהו וקשו בה קמאי דקמאי מה רצה בזה והא ר"ה ס"ל גזל גוי אסור ושערי תירוצי' לא ננעלו בספרו של צדיקי' ועיי' תשוב' שער אפרי' סי', ואענה גם אני חלקו הנה כבר הבאנו לעיל רמב"ן וש"ג ור"א דס"ל בג"נ ליכא משום מהב"ע וכתבנו לעיל דתלי' בשיטת ר"י ור"ת דלר"ת גם בג"נ איכא מהב"ע וכן שיטת רש"י. אבל מ"מ בזה מודה דליכא מצות השבה בנכרי ומ"מ איכא מהב"ע. ולפ"ז אי גזלני ארע' מנכרי נינהו הדר תיקשו מה מקשה ולקני' בשה"ש וכתבנו היינו בתר דמתרץ דש"מ ל"ק רק מדרבנן וכל דהפקירו רבנן שוב ליכא מהב"ע וכ"ז שייך בגזל מישראל אבל בגזל מנכרי כיון דליכא מצות השבה ל"ש תקנת השבי' ולא תיקנו כלל שיקנה הדר הו"ל מהב"ע ולא מקשה כלום. ולכן הוכיח רש"י דידעו בזמני' דגזלני ארע' מישראל נינהו וא"ש קושי' הש"ס כנלפע"ד ישוב נכון בעזה"י: ה) הקשה תוס' מהך כשורי דמטללתא דלמ"ד שאול כשר וגזול פסול משום מהב"ע ומ"מ בתר קנין אפי' רק מדרבנן ליכא משו' מהב"ע כש"כ בשקנה מדאוריי'. והנה חידש תוס' בתוך הדברי' דסוכה גזולה משום מהב"ע ולפ"ז לק"מ מה שהקשה תוס' סוכה ל"ל לכם בסוכה למעט גזולה תיפוק לי' משום מהב"ע למ"ש תוס' כאן קרא להכי אתי ומשום מהב"ע וזה נראה דעת תוס' בסוכה ר"פ לולב הגזול ולכן לא הקשה מלכם דסוכה ועיי' מהרש"א שם. והנה הא דצריך תוס' להקדמה זו כדי שהקשה על ר"ת דלתי' רבינא ל"ל מהב"ע כרנב"י לכן הקדי' הרי כל עצמו דגזול משום מהב"ע ומ"מ מהני קנין ועל עיקר הקושי' יפה כ' בפ"י כאן ובב"ק בביאור יותר כל שהקנו רבנן לי' מטע' הפקר ב"ד שוב ל"ש מהב"ע ומצאתי לו חבר ברמב"ן במלחמו' בסוכה ואמת נכון הדבר:
ובהקדמה זו אשר אמיתית היא עלה בידינו לישב כמה מילי דקשו בה בכפ"ת ופ"י בסוכה מה דאמר ר"נ שם ומודי' כ"ע בגזל עצי' וסיכך כו' מה ענין גזל עצי' לפלוגתא דר"א ורבנן דפליגו אי שאול כשר ואי קרקע נגזלת והרי עצים וודאי נגזלי' וגזול לכ"ע פסול רק דקנה העצי' ואינו ענין לפלוגתי' לומר כ"ע מודי' וזה דקדוק חמור. עוד הקשו על רש"י דכ' אבל גזל עצי' דקנה מצד שה"ש וש"מ וגם מתקנ' מריש מה לו לרש"י כ"כ ומאחר דאמר דקנה מדאוריי' מכח שה"ש וש"מ וס"ל דצירו' שניה' מועיל הגם דחוזרי' או כ"א בצירו' יאוש מה צריך עוד לתק' מריש דרבנן. עוד הקשו קושי' חמורה מדמקשה ש"ס לרבינא פשיטא היינו דר"נ ולרש"י ולא נשמע מר"נ רק היכא דאיכא שה"ש וש"מ ול"ל תקני' מריש כלל ונדחקו מאוד בישוב כ"ז:
(א"ה ואף שכבר זה נדפס בתשו' המחבר או"ח קכ"ד עיי"ש ותמצא נחת וכמה מילי מעליותא הנאמרים פה בחיבורו מקצתם כבר נדפסו ובאו בתשו' הנ"ל ובסי' קכ"ג ומפני שבאו כאן בביאור לא השמטנום מחיבת הקודש): וליישב כ"ז אקדים מה שנ"ל לחדש דין לשיטת ר"ת דאחר קנין ג"כ איכא מהב"ע דוקא בדבר דבעי שיהי' שלו אבל היכא דיוצא בשאול כגון לישב ביט"ב גם לר"ת יוצא. ואפרש שיחתי. הנה הפ"י כ' דבר נכון לפרש הא דרנב"י מתוך שיוצא בשאול כו' כוונתו כיון שהי' אפשר לקיי' המצוה לא העבירה לא בא המצוה בהכרח ע"י העבירה יוצא עיי' בו. וכדבריו נראי' דברי הלח"מ הלכ' לולב דרמב"ם מחלק בין יט"ר ליטו"ב משום שיוצא בשאול וסתם דבריו וכוונתו כדברי פ"י. והנה ר"י דמתרץ מתני' ביט"ב ס"ל הגם דיוצא בשאול מ"מ איכא משום מהב"ע צ"ל כיון דכל רגע עובר דעליו מוטל להשיבו ולנתק הלאו עדיין עוסק ובא בהעבירה ומאוס לפני ד' ומהב"ע היא. ולפ"ז לאחר הקנין דליכא עוד עליו עמוד והשב גוף הגזול רק שעשה העבירה כשגזל ס"ל לר"ת דליכנס בגדר מהב"ע י"ל דוקא כשהעביר' גורמי' המצוה רצונו שלולי העביר' לא הי' אפשר לקיים המצוה ומצוה ע"י עביר' הגם שכבר עברה מ"מ מאוס לפני ד' מצוה שהעביר' גורמו' המצוה אבל כל כיוצא כשאול לא עבירה גורע' המצו' שהי' אפשר לו לקיי' בלא"ה מודה ר"ת רק בקרבן דבע' וכן ס"ל לר"ת לר"י ועולא גם לאחר קנין איכא מהב"ע אבל בלולב ביט"ב דוקא קודם קנין שעדיין עובר ור"י דמתרץ מתני' בין ביט"ר ובין ביט"ב היינו דסתם גזילה ל"י בעלי' הוא. ולכן גם ביט"ב איכא מהב"ע. אבל אחר קנין לא כנ"ל והוא נכון מסברא לדינא ועיי': ומעתה נבוא לישוב קושיא הנ"ל דאמר ר"כ בגזל עצי' כ"ע מודי' דהנה העצי' ולר"ת ורש"י קשה הא הוי מהב"ע אלא לרבנן לק"מ דס"ל שאול כשר בסוכה וגם לר"ת לאחר קנין ליכא משום מהב"ע, אבל לר"א ס"ל שאין פסול בסוכה קשה וצ"ל משום דקני' מכח תקנ' מריש מדרבנן כל שהקנו רבנן ליכא מהב"ע והא"ש דאמר ר"כ ומודי' בגזלו עצי' דשייך לפלוגתי' דר"א וחכמי' לא מבעי' לרבנן דיצא דליכא מהב"ע כיון דקנה מדאוריי' כשה"ש וש"ר וכיון דיוצא בשאול ליכא מהב"ע אפי' לר"א דס"ל שאול פסול מ"מ יצא דאיכא תקנ' מריש וכל שהקנו לו רבנן ליכא מהב"ע וא"ש ומודי'. והא"ש דהוצרך רישא לפרש דקנה מדאוריי' כשה"ש וש"ע וגם מדרבנן משום תקנ' מריש דלפרש משום שה"ש וש"ר לא סגי דקשי' לר"א ומשום תקנ' מריש לחוד קשה מה ומודה ולכן מפרש דאיכא תרי קניני'. והא"ש ג"כ דמקשה לר"ה פשיטא כיון דר"נ גם לר"א אמר דיצא ע"כ משום תקנ' מריש א"כ מוכח מר"נ תקנת מריש ומיושבי' כל הקושי' ודקדוקי' ע"ד נכון ומסילה ישרה ועיי': וע"פ דברי' הדברי' האלו מצאנו ישוב לשיטת האו"ח שבאו"ח סי' תרמ"ט דנתקשה בה המג"א ששיטתו דבגזול ביט"ר לכ"ע פסול וביט"ב רק לגזלן ואחרי' יוצאי' בה ומפרשו המג"א לפני יאוש והוקשה לו קוד' קנין בוודאי גם לאחרינא איכא מהב"ע. ובכפ"ת מפרש שיטה זו אחר קנין וס"ל להאו"ח גם לאחרינא איכא מהב"ע ודווקא ביט"ר אבל ביט"ב דווקא לדידי' ולא לאחרינא. אלא דלא ידע טעם מ"ש יט"ר מיט"ב וצ"ע. ונ"ל עפמ"ש הנה הא דס"ל לאו"ח גם לאחרינא איכא מהב"ע כ' בכפ"ת כיון דבאיסורא אתי לידי' ומשו"ה ס"ל לרמב"ם דצריך להחזיר הדמים ואיכא משו' מהב"ע. ונ"ל פשוט דכ"ז לשיטת ר"ת אבל לר"י דאפי' בגזלן עצמו כל לאחר שקנה ליכא מהב"ע כ"ש הלוקח והאו"ח בשיטת ר"ת אזיל. והא"ש לפמ"ש דגם לר"ת כל שיוצא בשגזול אחר הקנין ליכא מהב"ע הרי לנו חילוק נכון בין יט"ר ליט"ש גבי אחרי' דלגבי' דידי' דל"ק ועדיין העבירה גבי' להשיב כ"ז וכל רגע גם ביט"ב אינו יוצא אבל אחריני אחר הקנין ליכא רק שבא לידו באיסור וכל שיוצא בשאול לא העבירה גורמ' המצוה. אבל ביט"ר גם לאחרינא איכא מהב"ע כיון שהעבירה הקנין גור' לו שיקיי' המצוה ומיושב שיטה זו היטיב בעזה"י אשר נלאו קמאי לקיומה עכ"ל:
ומה שהקשה עוד בכפ"ת שם אי גם באחרינא איכא מהב"ע לא מקשה כלום ולקציצינהו אינהו ולהוי ש"ר בידם הא גם לאחרינא איכא מהב"ע לק"מ דהא זה קשה על ר"ה עצמו דגם אם יקצוץ הנכרי כיון דל"ק ביאוש רק הישראל קונה הוי מהב"ע לשיטה זו ועכצ"ל לשיטה זו דר"ה ל"ל מהב"ע כלל או עכ"פ אחר הקנין ל"ל מהב"ע ומקשה שפיר ולקציצינהו אוונכרי כו' הגם דלא ידע עדיין בדאוונכרי גופי' היינו דלא ידע בקושי' דציוה רק בדדהו שיעשה כן אבל פשיטא שגם אוונכרי לנפשי' קציצו ומה יועיל להם דלהוי ש"ר בידי' הא הוי מהב"ע וע"כ דל"ל ושפיר מקשה ומיושב קושי' הכפ"ת. ומיושב ממילא קושי' תוס' על ר"ת מדמקשה ולקנייא בשה"ש דהא ר"ה ע"כ ל"ל מהב"ע עכ"פ אחר קנין כהנ"ל ועיין:
ב) שיטת ר"י והוא שיטת רמב"ן במלחמות בסוכה דלאחר קנין ליכא משו' מהב"ע ורמב"ן מסביר בטוב טעם עיי"ש. ותוס' כ' לפ"ז הא דעולא היינו כיון דעם שהקדישו קנו ההקדש המצוה בא על ידי עבירה והקשה לדנפשי' מהא דבוצע בירך והעלה להזכיר ש"ש חמיר והקשה מהרש"א מהא דמקשה באוונכרי ולקניי' בשה"ש הא עדיין ל"מ משום ברכה ונדחק ובכפ"ת כ' כיון דליכא ספק גזל לא מחמרי' כ"כ. ובאמת בש"מ ב"ק ס"ו כ' ליישב בזה קושי' תוס' על ר"ת משם כיון דלאו גזילה הוא לא מחמרי' כ"כ לענין מה"ב. וצ"ל מ"ש מהב"ע מלכם סוף כ"ס אי הוא גזול הוא מהב"ע ולא יצא מדאוריי' לשיטה זו של ר"ת דמהב"ע דאוריי' ומ"ש מספק לכם. ונ"ל לקיים דבריו עפמ"ש רמב"ן וש"ג ורי"ו דבשל נכרים ליכא מהב"ע וצ"ל דקושי' תוס' לר"ת דלמא משל ישראל גזלו ודחיק להו דגזלו דווקא משל נכרי ולא מישראל ולפ"ז י"ל כיון דכל עיקרו לאו וודאי גזילה הוא רק ספק הוי לענין מהב"ע ס"ס ספק גזול מישראל ספק גזול משל נכרי. וליכא שם אונם חד דכ"א מתיר יותר דאי לאו גזול מותר לגזוז בעצמו ולצאת בו דלכם הוא ואי גזול הוא רק דמנכרי הוא מותר דווקא כשקצץ נכרי. וכשאני לעצמי נ"ל בישוב קושי' מהרש"א עפמ"ש ט"ז או"ח סי' ח' חילוק בין ברכ' על לא קאי על המעשה שעושה עכשיו אלא על כללית המצוה שנצטוינו בה אבל ברכ' להתעטף וכדומה קאי על המעשה שעושה עכשיו עיי"ש. ולפ"ז י"ל בהפרשת חלה שמברך להפריש קאי על המצוה שעושה עכשיו אין ראוי' שיזכור ש"ש על מצוה שבא ע"י עבירה משא"כ באוונכרי שמברך על נטילת לולב לא קאי על המצוה שעושה עכשיו כנ"ל והוא נכון:
אלא דקשה קצת מסוכה בגזל עצי' וסיכך דמברך ומברך לישב ואי באמת לא מברך איך תיקנו חכמי' תקנתא לסוכה שיצא ולא יברך ואפשר דס"ל דאינו מברך רק יט"ר ותו לא ויוכל לברך יו"ר בסוכה אחר' ולישב בגזולה בשארי ימים. ויותר נ"ל לחלק במצוה שחיוב עליו לקיימה כגון לולב וסוכה וכדומה מברך שציונו ד' על מצוה זו וחיובא הטיל עלינו ועכשיו זוכה לקיימה וכיון שיוצא בגזול אחר שקנהו ליכא ג"כ ניאוץ בברכתי'. אבל במצות חלה אין חיוב שיהי' לו עיסה של שיעור חלה אלא כשיש לו בא עליו חיוב להפריש ועל כל עיסה ועיסה מצוה בפ"ע. וזה שגזל חיטי' וקנאו בשינוי ועשה עיסה לולי העבירה לא בא לידו חיוב ומצות הפרשת חלה זו אין ראוי' לברך וציונו מי ציוה אותו על ככה והוא הביא והכניס עצמו לחיוב זה ע"י שגזל אין זה מברך אלא מנאץ וא"ש הך דאוונכרי ודסוכה כנ"ל גם זה נכון לפע"ד:
והנה כ' תוס' לפי שיטה זו דל"ג ר"י אמר מ"ט יאוש קנה דקשי' מתני' מה ארי' הקדש אלא ס"ל יאוש ל"ק רק דל"ל מהב"ע וצ"ב למה כ' תוס' בפשיטות בסוכה דרנב"י אית לי' מצוה הב"ע דלא רצה שיהי' חולק על דרשא מוהבאתם הא ר"י דהכא ע"כ חולק ומנ"ל דרנב"י לא פליג ומצאתי שכבר עמד ע"ז בנב"י תנינא חאו"ח סי' ולי נראה דהי' נראה לתוס' ברנב"י כן דאי פליג אפי' בדאוריי' הול"ל לאשמועינן רבותא אפי' בדאוריי' ל"ל מהב"ע כגון יט"ש במקדש או בשארי מצות דאוריי' ולכן נראה לתוס' דלא פליג על ר' יוחנן רק ביט"ש ועוד י"ל לפי הגירס' שלפנינו שם דרבא מתרץ לרנב"י והא רבא דריש קרבנו ולא הגזול והיינו משו' מהב"ע ולכן כ' תוס' דרנב"י ג"כ אית לי' מהב"ע כנ"ל. ולפי הגרס' רב אשי אמר צ"ל כמ"ש תחלה דמשמע לתוס' דרנב"י מודה בדאוריי'. ועפ"ז יש לקיי' גירסא שלפנינו רבא או רב אשי אמר ובגליון ש"ס מגלה אמר ר"א לעולם והיינו דאי כפי הגירסא שלפנינו משמע שהוא מאמר בפ"ע ולא קאי על רנב"י והא מתרץ לדרנב"י. ולפמ"ש יש לקיי' גירסא שלפנינו ע"פ שהקשה מהרמ"ל וכבר הבאנו לעיל אי ס"ל לרנב"י מהב"ע איך א"ש מתני' מנ"ל דשאול פסול דלמא דווקא גזול משו' מהב"ע והא"ש דבאמת רב אשי דמתרץ מתני' ל"ל מהב"ע כלל אבל רנב"י מדלא אשמועי' בדאוריי' ע"כ דבדאוריי' אית לי' וא"א לתרץ לדרנב"י. אבל רב אשי אמר לדנפשי' ל"ל מהב"ע ומתרץ מתני' דקמ"ל אפי' גזול וא"ש וק"ל:
ולולי שכ' תוס' דל"ג לר"י דיאוש קונה הי' נ"ל לקיי' גירסא שלפנינו דס"ל יאוש קנה ואית לי' מהב"ע אלא דס"ל יאוש קנה מדרבנן:
וממילא ליכא משום מהב"ע עכשיו כיון שהוא לאחר קנין דרבנן כע"ש תוס' דכן מוכח ממטללתא אף של"ק רק מדרבנן מ"מ ליכא מהב"ע כיון שאינו עוד בעמוד והשב ודריש קרבנו או והבאתם את הגזול כו' ומשום מהב"ע אבל עכשיו ליכא מהב"ע ושפיר אמר ד"ת מכפרי כיון דקנה ביאוש ושלו הוא והקדש דאוריי' הוא וליכא רק משום מהב"ע וכיון דקנה מדרבנן ממילא ליכא מהב"ע מדאוריי' גם דקנין דרבנן לא מועיל לדאוריי' מ"מ מהב"ע ליכא וכבר הארכנו בזה לעיל. אבל עולא אמר יאוש כדי ל"ק אפי' מדרבנן והוי מהב"ע כנ"ל פשוט. והא"ש בזה מה דצ"ב על רבא דהקשה לעולהו והא הוא ג"כ דריש קרבנו ולא קשי' לי' לדנפשי' וצריך לדחק שזה הי' קודם שחזר בו. וי"ל דבאמת משו"ה הדר בי' דבאמ' דוחק לאוקא קרא בגזל קרבן דחברי' ולאוקמי בפסח כמ"ש תוס' ב"ק אלא דתחלה קשי לי' ברכ' כמו שהקשה לעולא ולכן נדחק בקרא לקיי' יאוש דאוריי' אבל לבתר דשמע לדרב שיזבי והוא מיישב דבריו אוקמי ברשותו שוב ניחא לי' יותר לומר קרבנו ולא הגזול בשלו גזלן מלדחוק בקרא וגם ניחא יותר כעולא מדרב יוד' דלר"י צריך לדחק במתני' דיוקא קאמר וזה דוחק לי' כמ"ש כ"מ שלר"י אתי' מתני' בדוחק כן י"ל. אבל לפמ"ש א"ש יותר די"ל רבא ס"ל יאוש קונה מדרבנן וליכא מהב"ע וחייב שפיר כרת ולכן הקשה לעולא דס"ל אפי' מדרבנן ל"ק ואיכא משום מהב"ע והא"ש דל"ק לר"י ולרבא רישא דמתני' מגנב והקדיש הגם דקונה מדרבנן לא חייב בדו"ה כמ"ש היש"ש דמשום קנין יאוש דרבנן לא פטרו רק מהשב' חפץ עצמו ולא רצו לפוטרו מדו"ה שיהי' נשכר כ"כ וא"ש עיי' והא דאמר מאימתי אוקמי ברשותו היינו לעולא דיאוש ל"ק כלל:
ובהא מיושב קושי' תוס' דהקשה לר"י כיון דמדאוריי' מכפר איך יאמרו בנודע שאינה מכפר' לפמ"ש דמשום דקני' ביאוש מדרבנן ממילא מכפרי מדאוריי' ובנודע אפקי' ולא הקנוהו ביאוש ממילא הוי מהב"ע ואינה מכפרת מדאוריי' כנ"ל:
ג) שיטת תוס' סוכה ט' ע"א דמבה"ע דרבנן וקרא דוהבאתם אסמכ' היא והא דעולא ד"ת אינה מכפר' משום דלא הי' קרבנו בשע' הקדש והיינו דאמר יאוש ל"ק הגם שקנה הקדש ע"י יאוש וש"ר או שה"ש מ"מ קרבן שלו אינו ופסול להקרבה וס"ל גם לדנפקא לי' מוהבאתם וכן ס"ל לעולא בב"ק ג"כ אין הטע' רק משום דלאו קרבנו הוא. וגם רמב"ן במלחמו' בב"ק קי"ד כ' דיש לפוסלו משום דלאו קרבנו הוא אלא כ' דג"כ משום מהב"ע פסול מדאוריי' ותוס' סוכה הנ"ל ס"ל רק משום קרבנו ומשום מהב"ע רק מדרבנן פסול. ונראה מתוס' סוכה הנ"ל דכל דרק משום דרבנן אמרו שלא יצא מ"מ מדאוריי' יצא. וכן מוכח מתוס' כאן דהקשה כיון דמדאוריי' מכפר איך יביא קרבן אחר דס"ל הגם דרבנן אמרו שאינו מכפר מ"מ יצא מדאוריי' ועיי' תוס' סוכה ג' ע"א בסופו שכ' כל שאמרו רבנן דלא יצא גם מדאוריי' לא יצא סותר למ"ש דף ט' וכאן וצ"ע. ועיי' בכלל זה אריכו' בשעה"מ הלכ' לולב דתלי' בפלוגתא דתנאי דר"י ור"מ עיי"ש:
ונ"ל דכשיט' תוס' סוכה ט' בביאור הא דעולא נ"ל היא שיטת רש"י בסוגי' דסתם לן בכל הסוגי' וכ' דהקדש הוא רק דפסול להקרבה ולא גילה לנו טע' ולא הזכיר כלל מעהב"ע נראה דס"ל דפסול משום דלאו קרבנו הוא בשע' שהקדיש ור"י ס"ל יאוש קונה הוי שלו קודם שהקדיש וקרבנו הוא ומכפר ד"ת. ועוד נראה לי הכרח דרש"י מפרש משום דלאו קרבנו הוא דהא רש"י ס"ל כר"ת דגם לאחר קנין איכא משום מהב"ע כדכ' גבי אווכרי וכאן לעולא דיאוש ל"ק בלי ש"ר אחר יאוש נרא' דלא מפרש כר"ת דל"ק לענין הקרבה ומשום מהב"ע ובאמת דוחק לפרש כך כמ"ש תוס' בסוכה דע"ז ל"ש לומר לא קנה אלא דקשה באמת סו' כ"ס טעמא משום מהב"ע אם כי דעולא לעצמו ס"ל יאוש ל"ק. אבל כאן דמשום מהב"ע אתי עלה מה לו לומר דיאוש ל"ק דלענין מהב"ע ליכא חילוק בין קנה או לא לעולם איכא מהב"ע לשיטת רש"י ור"ת א"כ לא הו"ל לומר רק מ"ט דהוי מהב"ע ואין עסקינו פה בדין יאוש אי קנה או לא וע"כ דרש"י מפרש דבאמת לאו משום מהב"ע אתי עלה או דל"ל מהב"ע או דמהב"ע רק דרבנן רק משום דלאו קרבנו בשע' שהקדיש הי' כנ"ל ועיי' ויש לדחות דאמר יאוש ל"ק היינו אפי' מדרבנן דאי קנה מדרבנן לא הוי מהב"ע ומ"מ מסתימ' רש"י בסוגי' כראה דלאו משום מהב"ע אתי' עלה וכן משמע מדלא הזכיר כלל ממהב"ע וכ"כ רמב"ן בחי' בגיטין מסתימ' עולא נראה דמשום דלאו קרבנו פסול:
ומלתא דתמיה' לי טובא על רמב"ן בחי' כאן שהקשה לדנפשי' דאי משום דלאו קרבנו בשע' הקדש פסול א"כ איך יליף ר"ש מוהבאתם מהב"ע דלמא משום דלאו קרבנו הוא ותי' דמשמע דומי' דפסח דפסול ואם עלה ירד אבל משום דלאו קרבנו הוא היינו שאינו של בעלי' ואם עלה לא ירד דלאו קרבן פסול הוא עיי' בו. וצלע"ג א"כ איך כ' דעולא כאן משו' דלאו קרבנו אמר שאינו מכפר אם כי לבעלי' אינו מכפר למה יהי' כהני' עצבי' הא קא אכלו חולין בעזרה. ולזה י"ל מ"מ לאו חטא' הוא אלא שהוא של הקדש כעולה לקיץ המזבח ובזה א"ש הא דקאמר ש"ס בשלמא לעולא היינו דקתני חטא' וכבר נתקשינו לעיל למה בעולה לא יהי' עצבי' שהקריבו חולין בעזרה והא"ש דבאמ' כשר לעולה דשל הקדש הוא אבל לכפר לבעלי' לשם חטא' אינו ראוי' ונתפס להקדש לקיץ מזבח שהוא כליל כן י"ל. אלא דהא וודאי קשי' מה מקשה רבא לעולא הא אין ראוי' לפני' הא וודאי ראוי' כמ"ש רמב"ן דקרבן כשר הוא רק לבעלי' אינו ראוי' שיכפר עליו וצלע"ג:
ובלא"ה צ"ע הא עולא דריש מוהבאתם את הגזול ולדרש זה ע"כ משום מהב"ע פסול ולא משום דילי' הוא כמ"ש רמב"ן ואיך כ' דעולא משום דלאו קרבנו הוא ואפשר י"ל בכוונ' רמב"ן מדסתם עולא משמע גם בלא מהב"ע פסול דלאו שלו הוא ולכן לא הוצרך להזכיר מהב"ע אבל באמת מדרש דעולא מוהבאתם פסול לגמרי משום מהב"ע דומי' דפסח. והא"ש דמקשה רבא עליו דעולא הא אין ראוי' לפני' דלדידי' פסול לגמרי ואין ראוי' לפני' כנ"ל ועיי'. וא"ש בזה דלא תיקשי רבא לנפשי' דדריש מקרבנו ולא הגזול וכבר כתבנו בזה לעיל ולרמב"ן א"ש דרבא ממעט מקרבנו משו' דלאו קרבן דילי' הוא ומ"מ ראוי' לפני' אבל לעולא מקשה שפיר דפסול לגמרי ועיי':
וע"פ דברי חי' רמב"ן הנ"ל עלה בידינו ליישב קושי' תוס' על ר"ת מהא דהקשה אביי לרבה דלמא משו' מהב"ע ואי דל"ל מהב"ע גם אי יאוש ל"ק לא א"ש וכתבנו לעיל דבלא"ה צ"ל איך יפלגו בסברת הפוכו' דאביי ס"ל יותר יש להוכיח יאוש ל"ק מלחדש מהב"ע ועולא ס"ל איפכא וע"פ דברי רמב"ן יבוא הכל ע"כ דכ"ע מודי' דיותר י"ל יאוש ל"ק מלחדש מהב"ע והוכיח אביי דיאוש ל"ק ולאו משו' מהב"ע פסול אלא משו' דלאו קרבנו הוי בשע' שהקדיש אבל אי יאוש קנה הי' צ"ל משו' מהב"ע ביותר מסתבר לומר יאוש ל"ק וכ"ז בקרא דקרבנו אבל עולא דריש מקרא דוהבאתם כו' א"א לומר משו' קרבנו כמ"ש רמב"ן מדפסול לגמרי וע"כ משו' מהב"ע וכיון שצריך לחדש מהב"ע מנ"ל להוכיח דיאוש ל"ק וא"ש:
אלא דעדיין יש להקשו' מנ"ל לאביי להקשו' על רבה דלמא דרש מקרא דוהבאתם דמוכח ע"כ מהב"ע וכיון שמוכח בלא"ה מהב"ע שוב מנ"ל להוכיח מקרבנו משו' יאוש ל"ק דלמא משו' מהב"ע דמוכח בלא"ה וליישב ג"כ זה נ"ל דלרבה לשיטתו הקשה שפיר דלרבה דס"ל דפלוגתא דרבנן ור"ש גם בשמענו דאיאש לפי דס"ל דסתם גזול לאו י"ב הוא לא מוכח מידי מקרא דוהבאתם דשפיר הוא דומי' דפס' דל"ל תקנה כלל דגם דמיאש ל"מ מידי והוי לעולם כלפני יאוש ור"ש לשיטתו דס"ל ס"ג יאוש בעלי' הוכיח שפיר אבל לדידן מנ"ל ושפיר מקשה אביי לרבה לשיטתו והא"ש דלא מקשה לרבה מקרא דוהבאתם כמובן. אבל עולא דס"ל בשמענו לא פליג מביא שפיר דרשא דוהבאתם כנ"ל ועיי' ומיושב קושי' תוס' ב"ק דלא מקשה מרב מקרא דקרבנו כדמקשה לרבה דווקא לרבה לשיטתו הקשה שפיר והא"ש ג"כ הא דהקשה אביי תחלה לרבה ואח"כ הקשה לר"י דל"ק ועיי' ש"מ ופ"י דעל ר"י הקשה דעכ"פ מוכת דקנה מהך דעורו' ועיי' בש"מ שמביא דקושי' מעורו' גם אי יאוש קנה מדרבנן קשה וא"כ הדר קשה על אביי תחלה דל"ק והדר הקשה אעורו' ולהנ"ל א"ש דלא הקשה רק לרבה לשיטתו ולעצמו ס"ל יאוש דאוריי' מהך דעורו' כנ"ל ועיי' בכ"ז:
וכ"ז שיטת הרמב"ן אבל תוס' סוכה ט' ס"ל דמהב"ע ל"ד ומשו' קרבנו פסול לגמרי דהא כ' טעמא דעולא משו' קרבנו ומהב"ע דרבנן א"כ קשה מה מקשה רבא מותני עלה וע"כ דמשו' קרבנו פסול לגמרי ואין ראוי לפני' כלל וכן שיטת רש"י כמ"ש לעיל באורך:
ולשיטה זו הא דחמר ר"י ד"ת מכפר צ"ל משו' דס"ל יאוש קנה וקרבנו הוא וקשה מה יענה במתני' מה ארי' הקדש כקושי' תוס' ונ"ל דצ"ל למה באמ' לא רצה לאוקמי בהקדישו' בעלי' ומ"ש מהרש"א הוא דוחק דלא ידע ש"ס ב"ק כל הסוגי' ושקלא וטרי' מבריי' דתני עלה והפשוט דקשי' לי' הא שני' אין יכולי' להקדיש ולא רצה לאוקמי כצנועי' אלא דלרש"י לפי שיטתו א"א לומר האי טעמא עיי' קצה"ח סי' קי"ז שביאר שיטת רש"י דווקא קדשי בה"ב אין הבעלי' יכולי' להקדיש אבל קדשי מזבח בכחם להקדיש ושכ"כ ריב"ש אליבא דרישא והקשה מדמקשה ש"ס לר"ל והא אמר ר"י שני' כו' והעלה דלר"ל לשיטתו מקשה דמוקי מתני' בקדשי בה"ב עיי' בו. ובדברינו א"ש הא דלא מקשה לרבה ורב ממתני' דלק"מ רק לר"ל לשיטתו ולפ"ז קשה למה לא רצה רבא לומר בהקדשוהו בעלי' ובקדשי מזבח ול"צ לצנועי' כלל ומנ"ל דעולא אוקמי בקדשי' בה"ב וצ"ע:
ולכן נ"ל דלמ"ד יאוש ל"ק א"א לומר מתני' בהקדישוה בעלי' ושייך ותני עצה דכיון דיאוש ל"ק א"כ הא דגנב והקדיש אפשר בשני פני' או שהקדישו' בעלי' לפני יאוש או הגזלן לאחר יאוש ומתני' סתמא כל לאחר הקדש פטור מדו"ה וגם מסתמא לאחר יאוש דסתם גניבה יאוש בעלי' ואיך יתפרש ותני עלה כה"ג ענוש כרת משמע בגווני דאיירי מתני' והא במתני' איכא הקדישו גזלן ובכה"ג פטור שאין ראוי' לפני' ואיך תני עלה כה"ג והקשה רבא שפיר אבל ש"ס מתרץ שפיר בב"ק לר"ל דיאוש קנה וא"א לדין דמתני' רק דלפני יאוש והקדישו' בעלי' דלאחר יאוש פטור בלא"ה בלא הקדישו' ושפיר קתני עלה כה"ג דאיירי מתני' והא"ש דל"ק לר"י דאמר מ"ט יאוש קנה לדידי' ל"ק לרבא מתני' דמוקי באקדישו' בעלי' כנ"ל פשוט וברור: ד) הרמב"ם פ"ה מא"ב הלכה ז' כתב הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו כו' ואצ"ל שאינו מתקבל אבל לאחר יאוש הקרבן כשר הנה הגם דס"ל יאוש ל"ק מ"מ הקדש הוא:
ע"י יאוש וש"ר או שה"ש ומשו' מהב"ע ל"ל וכן נרא' שיטתו בהלכ' לולב וגם משו' שלא הי' קרבנו בשע' הקדש ל"ל דלא דריש כלל קרבנו ולא הגזול הגם דס"ל להלכה יאוש ל"ק לאו משו' דס"ל כעולא או כרבא מקרבנו או מוהבאתם אלא דפסק כר"י ור"ש ור"ח דס"ל יאוש ל"ק לא מדרשא דקרא אלא מהוכח' ממתני' דגנב והקדיש ומבריי' דמקשה לרב:
אלא דצל"ע מ"ש הרמב"ם דגונב והקריב פסול ואצ"ל שאינו מתקבל משו' שהקב"ה שונאו כיון דלפני יאוש קאי פשיטא שאינו קרבן ואפי' הקדש אינו ומה לי' לומר משו' ששנוי לפני ד' והא מביא חולין בעזר' ומוסי' חטא על פשע ואין לו מובן כלל ולא ידעתי פתר רק לחדש לרמב"ם דשיטתו כל לאחר יאוש ליכא משו' מהב"ע כיון שניתיאשו בעלי' הסיחו דעתם משלהם מופקר הוא לכל רק הגזלן לא זכה כיון דבאיסור' אתי' לידי' אבל ע"י ש"ר ושה"ש קני דיוכל להקדיש ושלו הוא ומשו' מהב"ע ליכא דכבר קנה והוא זכה ככל שאר בני אדם מן ההפקר ולאו מהב"ע הוא וכבר כתבתי סברא זו לעיל סי' א' לשיטת ר"ת ועוד י"ל לרמב"ם אפי' קוד' שקנה כל שהוא לאחר יאוש ליכא משו' מהב"ע ובלולב ביש"ב דל"צ שיהי' שלו כל שכבר נתיאשו הגם דל"ק מ"מ ליכא מהב"ע אחר שהסיחו בעלי' דעתם ויצא מרשו' בעלי' רק לרשו' גזלן דבאיסור בא לידו לא בא מ"מ אינו שוב מאוס לד' אבל לפני יאוש הגם שקנה אותו ע"י שה"ש או ש"מ כגון טלה ונעשה איל או ש"מ כיון שאין הבעלי' הסיחו דעתם ולא הפקירו רק הוא בע"כ דדהו ע"י שה"ש וש"מ זכה בו בחזק' והקנין באיסור מאוס הוא לד' והא"ש דכ' הרמב"ם הגונב וגוזל הקרבן פסול דמאוס היינו גם שקנה בא' מדרכי הקני' מ"מ שנוי הוא לד' ודריש מקרא כי אני ד' שונא גזל ומוקי לי' לפני יאוש ושכבר קנהו והא דהוכיח אביי מקרבנו דיאוש ל"ק ולא מוקי קרא בכה"ג לפני יאוש וכבר קנהו דלא משמע לי' לפרש קרבנו משו' מהב"ע כמ"ש פ"י בב"ק בישוב קושי' תוס' על ר"ת עיי"ש. וא"ש יותר למוקמי קרא קרבנו שכבר קנהו רק משו' מהב"ע בודאי והעמיס זה במיעוט קרבנו דהא קרבנו הוא דשלו הי' קוד' שבא להקדש וא"ש ועיי'. וזה דבר מחודש בשיטתו של הרמב"ם דגם בלולב קוד' יאוש גם שקנה מ"מ פסול משו' מהב"ע כנלפע"ד:
והנה הכ"מ נתקשה למה פסק הרמב"ם כר"י נגד עולא דמתני' מתפרש בפשוט יותר לעולא ולר"י צריך לדחק. ונלפע"ד לישב דלפי דפסק הרמב"ם ככולהי אמוראי דס"ל יאוש ל"ק א"א למפסק כעולא. דבאמת לפי הפשוט דוחק גדול דחיק רבא לעולא בישוב הבריי' דאוקמי רבנן ברשותו והיינו בלא נודע שאמרו שמכפר' והוא דוחק גדול שכמעט א"א לסבול דהא מתני' קתני גנב והקדיש וכמה גווני איכא בין נודע' בין לא נודע' בין חטאת בין עולה ואיך נאמר דכה"ג דבריי' רק בלא נודע' ובחטא' דווקא ועיי' יש"ש גיטין שכ' דרש"י דחיק לי' כתוס' ולכן כ' משום קנס ואפי' בנודע ובאמת נ"ל לרש"י ג"כ דכוונתו כמ"ש תוס' דבנודע' שאין ראוי' להקרבה הדר קשי' למה חייב כרת וגם דרש"י בעצמו כ' כמו דאוקמ' ברשותו שיכפר. אלא כוונ' רש"י משו' שלא יהי' כהני' עצבי' הי' די שיאמרו כשהקריבו לא יביא אחר' כמ"ש פ"י ג"כ בריש הסוגי' אלא כדי שיהי' חייב כר' אוקמי ברשותו וממילא לכתחלה יקריבו וחייב כרת ואפי' שחט אחר כנ"ל ועיין: ולזה דחוק ורחוק מאוד לאוקמי בריי' דווקא בלא נודע' דכה"ג משמע בגווני דאיירי מתני'. ולכן ס"ל לרמב"ם דלעולא א"ש ע"פ שיטת ר"ת בעולא דס"ל יאוש קנה וכתבו ראשוני' למ"ד יאוש קנה צ"ל דס"ל גזה"כ הוא דאפי' אחר יאוש חייב בדו"ה ול"ל כר"ל בב"ק. וי"ל עולא ס"ל כר"ל בהא. ומ"מ ל"ק לי' מתני' לפי המסקנא דאוקמי ברשותו וכבר הבאנו לעיל תי' הראב"ד לר"ת דאוקמי ברשותו בלא נודע גם לפני יאוש וא"כ א"ש מתני' גנב והקדיש וודאי לאחר יאוש ל"צ הקדיש בלא"ה פטור דקני' ביאוש אלא איירי בלפני יאוש ע"י הקדש פטור ולפ"ז לא איירי מתני' וליכא מקו' לדין דמתני' רק בלפני יאוש ובלא נודע' דאוקמי ברשותו וא"ש בריי' עלה כה"ג דאיירי מתני' חייב כרת ואין שום דוחק במתני' דאמר גנב והקדיש לאוקמי בלא נודע דווקא ולפ"ז יאוש דהא לאו דינא דיוכל להקדיש אתי לאשמועי' אלא פטור מדו"ה ואמר באופן שחייב בדו"ה כגון לפני יאוש והקדש איך אפשר להקדיש מהא לא איירי היכי דבכחו להקדיש לפני יאוש כידוע בלא נודע אז ההקדש פוטר אותו מדו"ה ועלה א"ש הבריי' בלי דוחק כלל הנ"ל ועיין:
וכ"ז אי יאוש קנה ולרבא דדריש קרבנו וס"ל יאוש ל"ק ס"ל יאוש קונה מדרבנן ומפרש כר"י וכמ"ש כבר לעיל. אבל הרמב"ם דפסק להלכתא יאוש ל"ק כרוב אמוראי א"א לפרש כעולא ולפרש בריי' בלא נודע' ובחטאת דמתני' בכמה גווני איירי בנודע' ובעולה כגון לאחר יאוש ופטור דווקא ע"י הקדש ואיך נפרש הבריי' באופן א' בלא נודע' ובחטאת זה א"א ולכן הגם דרמב"ם ס"ל יאוש ל"ק כלל ואפי' מדרבנן והי' אפשר למפסל משום מהב"ע כעולא מ"מ לא פסק כוותי' דא"א לומר כעולא רק אי יאוש קונה כנ"ל והוא ישוב נכון לפע"ד עיין:
אלא דיש להקשות גם לר"י עדיין מי ניחא הבריי' במרווח לפי דפסק הרמב"ם בנודע' אינה מכפר' ומשמע אפי' דיעבד כשהקריב אינה מכפר' דלא כתוס' מדסתם סתומי ובאמת כן משמע לשון המשנה ורש"י נדחק אינה מכפר' כלומר לא יקריב ולפ"ז עדיין הבריי' מתפרש בדוחק כה"ג הא מתני' גם בנודע' איירי דהקדיש דפטור. ובריי' לא איירי רק בלא נודע' וא"כ הדר הי' יוכל לפסוק כעולא דמ"ש דוחק לר"י מדוחק לעולא וליישב ג"ז אקדים: הנה הא דבאמת גם בדיעבד אינה מכפר' צריכא טעמא כמו שהקשה תוס' וכי יש כח בי"ח לומר שאינו מכפר. ובאמת מה שהקשה תוס' בפשיטות צל"ע הלא פליגו רבה ור"ח ביבמות פ"ב אי יש כח בי"ח לעקור בקום ועשה ואולי ר"י כר"ח ס"ל דיש כח וכן קשה לי על דמקשה ש"ס לר"י מאי ארי' חטאת אפי' עולה דלמא קמ"ל אפי' חטאת אם כבר נתכפר לו שוב אין יוכל להביא אחר' משא"כ עולה שאפשר שבא בנדבה יוכלו לומר משו' שלא יאמרו מזבח אוכל כו' דיביא אחר' ויהי' בנדבה וכ"ש בעולה שהביא בנדבה ולכן נקיט לרבותא חטאת דאפי' בחטאת אמרו שאינה מכפר' אפי' דיעבד דיש כח בי"ח בקום ועשה אפי' וצל"ע:
והנה הרמב"ם פסק דאינה מכפרי כלל הגם דפסקי' אין כח בי"ח בקום ועשה צריך טעם איך אפשר להם לומר שאינו מכפרי. ונ"ל בשניישב קושי' תוס' ע"פ המבואר מרש"י פסחים גבי מצה של טבל דאפי' באיסור דרבנן מקרי מהב"ע ול"י ונראה אפי' מדאוריי' והטעם פשוט דמה שעובר על דרבנן שנוא לפני ד' גם שאין דרבנן כדאורייתא עכ"פ רצון ד' היא שיקיים אשר ציווי רבנן עליו והוא עובר מאוס הוא לפני ד' ומדאוריי' אין יוצא כנ"ל פשוט. ולפ"ז כאן דאמרו רבנן שלא יקריב חטאת גזול שנודע' לרבי' והוא עבר והקריב ועבר על דרבנן מדאוריי' מהב"ע היא ומאוס לפני ד' ואפי' דיעבד אינו מכפר ואפי' הוא שוגג ואינו יודע שאמרו שלא להקריב מ"מ גם בשוגג איכא מהב"ע וכן מוכח מדהקשה תוס' סוכה ל"ל לכם בסוכה תיפוק לי' משו' מהב"ע י"ל בשוגג שלא ידע שאינו שלו וכן מדמקשה במצה של טבל הא איכא משום מהב"ע ע"כ גם בשוגג איכא מהב"ע וא"ש מ"ש ומיושב קושי' תוס' כנ"ל ועיין:
אלא דכ"ז לא יועיל לנו דהא ר"י ל"ל מהב"ע מדאמר ד"ת מכפרי. ולכן צריך אני להוסיף דברי' דגם ל"ל מהב"ע היינו הבא ע"י עבירה כגון גזל שכבר עשה לר"ת או לר"י קוד' קנין שעדיין מצוה דוהשב עובר' בזה ל"ל מהב"ע אבל כל ע"י שעושה מצוה עושה עבירה והעבירה הוא שלא יעשה מצוה בזה והוא עושה לכ"ע הוי מהב"ע כיון שע"י מצוה שעושה הוא מכעיס לפני ד' כנ"ל נכון מסברא וא"ש דברינו לר"י דל"ל מהב"ע. שוב נזכרתי שכזה העלה בטורי אבן ר"ה כ"ח ע"א דלמ"ד מצוה להנו' ניתנו ל"י דכיון דע"י שעושה מצוה עושה עבירה ואם נימא של"י לא עשה עבירה לכן לכ"ע ל"י עיי"ש וכדברינו כ' בחי' יבמו' גבי סנדל של חליצה של ע"ז אלא דלא קרו לי' מהב"ע ועפ"ד טורי אבן א"ש מ"ש הרמב"ם בהלכ' ט' דמביא של ערלה פסול משום מהב"ע והא הרמב"ם ל"ל מהב"ע ולט"א ניחא דאם נימא ל"י לא יעשה עבירה דלא כהנה ומודה הרמב"ם בזה וא"ש עיי'. אלא בהא דנודע' ל"צ לט"א דבזה גרע יותר כיון שכל האיסור הוא שלא להקריב והוא עומד ומקריב הוא עושה מצוה מה שנצטוו' עד"ז שלא יעשה הוי מהב"ע הגם כי דרבנן היא מ"מ ל"י מדאוריי' כנ"ל והבן זה:
אלא דבכ"ז לא הצלנו הרמב"ם מקושי' שהקשנו עליו לפי דברינו דלא ס"ל כעולא דלהלכ' הי' מתוקמא הבריי' בדוחק גדול. גם לר"י צריך לדחוק דבריי' על לא נודעה דוקא קאי. ובכל מ"ש לא עלה בידינו ישוב ע"ז: לכן בחרתי לי דרך אחר ליישב קושי' תוס' על ר"י והא דפסק הרמב"ם דאינו מכפר כלל. הנה תוס' בב"ק ס"ו כ' דהקדש אינו שינוי השם החוזר דלא שכיח שיתשל עליו היינו כיון שהסכי' בדעתו להקדיש ולהפריש ל"ש שיחזור בו מדעתו ורצונו ואומר במקדיש חטא' ונודע' שאמרו חכמי' שלא יקריב לכתחלה ואם נודע לבעלי' אחר השחיטה לא יקריבו קרבן כזה בוודאי שכיחי טובא שישאל עליו ויקריב קרבן שהוא לרצון חכמי' וגם אולי יודע לכהני' בין שחיטה ולא יקריבו ויהי' נפסד לא מבעי' שלא ידע מתיקון חכמי' בשע' שהקדיש דשכיח שישאל כשיתוודע גם כשידע ומ"מ הקדיש ורוצה להכני' עצמו בכ"ז שכיח שיחזור מדעה זו וגם לכ"ע שכיח שישאלו וכיון דשכיח לשאול עליו שוב הוי שה"ש החוזר ולא הוי הקדש כלל ומדאוריי' אינו קדוש וכ"ש שאינו מכפר כנ"ל נכון מסברא. אלא דכ"ז בחטא' ועולת חובה דליכא ש"ר רק שה"ש אבל בעולת נדבה דאיכא ש"ר ליתא לזה ויש להקשו' מה מקשה ש"ס עולה נמי י"ל דהא צריך לומר עולת חובה ולכן מלתא דפסיק' נקיט חטא' אלא בע"נ פשיטא שיוכלו לומר שלא עלתה לו בדיעבד ויביא אחר' בנדבה ומיושב קושי' תוס' עיי':
ומעתה א"ש הכל דגם רמב"ם ס"ל מה"ט אינו מכפר גם כי מ"ש תחלה משום מהב"ע אינו מכפר. מ"מ גם זה נכון ותרתי איכא ומשום טע' השני לא חל עליו שם הקדש כלל. וא"ש מתני' ובריי' בלי דוחק דמתני' קתני' גנב והקדיש היינו היכא שיוכל להקדיש והוא בלא נודע' לר"י דבנודע לא קדוש כלל אז פטור מדו"ה ותני עלה כה"ג דאיירי מתני' שהקדיש וחל ההקדש בלא נודע אם שחט בחוץ ענוש כרת וא"ש הבריי' בלא דוחק כלל משא"כ אי נפרש כעולא ולדקיי"ל יאוש ל"ק א"א לפרש הבריי' רק בדרך רחוק ודחוק שא"א לסבול וא"ש עיי' בכ"ד:
ובהנהו מילי מעלייתא דכתיבנא עלה בידינו ליישב הא דכ' הרמב"ם בפי"ח מהלכ' מעשה קרבנות דמאימתי מוקמי רבנן ברשותו:
וטרח הלח"מ ליישבו הא ס"ל לרמב"ם כר"י ולא צריך לאוקמי ברשותו ודבריו בישוב הרמב"ם דחוקי' וקשי' להבינם במח"כ ולא מצאתי לו לרמב"ם ישוב המיישב דעת ולדברינו י"ל דכ' הרמב"ם מאימתי אוקמי היכא דצריך לאוקמי ברשותו היינו במודע' שאמרו שאינו מכפר וכתבנו דמד"ת היא דממילא לא קדוש ואין ראוי' לפני' רק דאוקמי ברשותו משום קנסא היינו דע"י תקנת חכמים שלא יקריב יופטר מכרת ויהי' נשכר ע"י תקנתם לכן הם אמרו כששוחט בחוץ אוקמי ברשותו שיהי' הקדש בלא שה"ש ויתחייב עלה בחוץ כנלפע"ד ועיי':
אלא דצ"ב כיון דלא מוכח מבריי' דכה"ג אוקמי ברשותו דבריי' מתפרשת ע"ד מרווח בלי דוחק כלל דוקא בלא נודע' כמ"ש מנ"ל לרמב"ם לחדש מדנפשי' מסברא דאוקמי בנודע' ברשותו נ"ל דקשי' לי' איבעי' דרבא מאימתי אוקמו הא רבא ס"ל יאוש ל"ק ועכצ"ל דמפרש כר"י דכעולא א"א דרחוק לפרש בריי' בלא נודע' ובחטא' דוקא וכבר כתבנו לעיל הגם דרבא דריש קרבני ולא הגזול מ"מ ס"ל דעכשיו כשר דיאוש קנה מדרבנן וא"כ איך מבעי' לי מאימתי אוקמו ודחיק לרמב"ם דרק לעולא מבעי' לי' וגם כבר כתבנו לעיל דלשון מבעי' לי' משמע עכ"פ גם לגרמי' מספקא לי' והוכיח הרמב"ם דלאחר דחידש רבא דראוי' לאוקמי ברשותו משום קנס גם לר"י דל"צ לחדש מהכרח כן מ"מ מסתבר לרבא דאוקמי ברשותו כדי שלא ירוויח ע"י תיקון חכמי' מידי והא"ש דפסק הרמב"ם כוותי' דרבא בהא ומיושב הכל בעזה"י:
עוד פש גבן לפרש לשון הרמב"ם שמתחיל הגונב או הגוזל והקריב כו' נקיט תרתי גונב וגוזל ובמתני' לא איירי רק בגוזל ומה לו לרמב"ם להוסיף עליו ואין דרכו בכך ומ"ש גוזל מגונב. ועוד דפתח בתרתי ומסי' בחדא שכ' ומפני תקנת מזבח אמרו שחטא' הגזולה כו' שביק גניבה ונקיט גזולה כלשון מתני' ולפי דמתחיל בתרתי הו"ל לומר ומפני התקנה שחט' כשנודע' אינה מכפר' וקאי על דפתח גנוב וגזול והוא דקדוק עצום ברמב"ם. ונ"ל דקושי' מתורצת בחברתה דנ"ל דס"ל לרמב"ם הא דחששו שלא יאמרו מזבח אוכל גזילו' הא בכה"ג מותר דכבר איכא יאוש ושר"ש או שה"ש אלא בסתם גזילה דסתמא לא מתיאש ומתני' קאי בידענו שמיאש אז מדינא מכפר אבל כ"ע לא ידעו הגם שנודע' שנגזל אבל לא ידעו מן היאוש וסתמא לא אתיאש יאמרו מזבח אוכל גזילו' קודם יאוש ולזה דווקא גזול אבל גניבה דקיי"ל סתם גניבה יאוש בעלי' הוא ל"ש דבר זה ולכן נקיט מתני' דווקא גזולה והא"ש דכ' הרמב"ם אבל מפני תקנ' מזבח אמרו חטאת גזולה אינה מכפר' דווקא גזולה אבל גניבה מכפרי. וכ"ז ידענו ומוכח לנו מרמב"ם מדמתחיל בתרתי גנוב וגזול וכשבא לדין דנודע' אינה מכפר' שביק גנוב ונקיט גזול מוכח דווקא גזול אבל גנוב ליכא משו' שלא יאמרו כו' אבל אי גם בתחלה הי' נקיט רק הגוזל לא ידענו כ"ז דלשון מתני' נקיט לכן במכווין פתח בתרתי וכשבא לדין דנודע' אינה מכפר' נקיט רק גזול נדע דבדיוק שביק גנוב ודווקא גזול כנ"ל נכון:
והא"ש דל"ק מה שהקשו לעיל דלפי דפסק דאינה מכפר' בדיעבד קשי' בריי' דקתני כה"ג דווקא בלא נודע' ועכ"פ הי' לרבא להקשות גם לר"י ולהנ"ל א"ש דמתני' בגנוב איירי וסתם גניבה יאוש בעלי' שפיר קתני עלה כה"ג דאפי' בנודע בגנוב ראוי' לפני' דלא תיקנו בגנוב מידי:
וי"ל בזה הא דסיי' הרמב"ם וכן העולה וצ"ב הלא בש"ס קאמר דה"א דווקא עולה ולפמ"ש י"ל אחר שחידש ש"ס דבעולה איכא סברא יותר לחוש למזבח אוכל גזילות מבחטאת הי' מקו' לטעות דבעולה דאיכא גנאי יותר אפי' בגנוב שידוע מהיאוש מ"מ יש לחוש קמ"ל הרמב"ם וכן העולה כדין חטאת דווקא גזול ולא גנוב וא"ש:
אלא דלפ"ז אפסדתא קמייתא מ"ש בישוב הרמב"ם בפי"ח מהלכ' מעש"ק דכתב מאימתי אוקמי ברשותו היינו בנודע דדיעבד פסול ורק משו' אוקמי ברשותו חייב כרת. שם כ' הרמב"ם הגונב והקדיש ושחט בחוץ ולפמ"ש בגונב ליכא תקנתא דחכמי' כלל ולעולם מכפר ליתא לזה כמובן:
ודע מ"ש הרמב"ם ומאימתי אוקמי ברשותו כדי שיתחייב כרת ונתקשה בכ"מ פשיטא דאינו חייב כרת רק משעת הקדש ובלח"מ נדחק. ונ"ל דהכי קאמר דלא תימא גם קודם יאוש אוקמי ברשותו כדי שיתחייב כרת ואוקמי ברשותו כדי שיהי' חל הקדש גם לפני יאוש וכדעת יש מראשוני' דמביא רשב"א בגיטין וש"מ בב"ק ובאמת לעולא י"ל כן מפני שלא יהי' כהני' עצבי' אבל לפמ"ש גם לעולא אוקמי ברשותו כדי שלא ירוויח ע"י תק"ח שאמרו נודע' אינה מכפר' תינח לאחר יאוש אבל קוד' יאוש מה להם לאוקמי ברשותו הרי לא מרוויח ע"י תקנתם ולכן לעולא ס"ל לרמב"ם גם לפני יאוש אוקמי ברשותו משהקדיש קוד' יאוש אפי' ועפ"ז יתכנו דברינו לעיל דלעולא לשיטתו מתפרש הבריי' על נכון אבל הרמב"ם כ' לפי דפסק כר"י דכדי שלא להרוויח ע"פ תקנ' חכמים לא תימא גם קוד' יאוש אוקמי ברשותו שיחייב כרת דווקא אחר יאוש וזהו שכ' דהקדש לא חל רק אחר יאוש ועיין:
בעזה"י ביאור שיטת הפוסקים בענין קנין יאוש וש"ר קודם יאוש והחזרת דמים כיד ד' הטובה עלינו:
א) בזה שוו כל הראשוני' ופוסקי' דקיי"ל יאוש כדי ל"ק מדאוריי' דרבה מספקא לי' אי דאוריי' וקיי"ל כעולא רבא ר"י ר"ש ור"ח דאינו קונה אלא דרא"ש בב"ק כ' דקונה מדרבנן דאמר רבה אמרו רבנן דלקני ור"י פליג וקיי"ל בכ"מ רבה ור"י הלכה כרבה וכ' היש"ש דר"י ור"ש כולהו י"ל ס"ל דקונה מדרבנן ומ"מ חייב בדו"ה דרבנן לא פטרוהו רק משו' תקנ' השבי' שלא יחזיר גוף החפץ אבל מדו"ה לא פטרוהו ונכון הוא:
ומוכח דרא"ש ס"ל דתיקנו אפי' בדאיתא בעינא דהא כ' דעור טמא וכן כשמקדש אשה צריכה גט והא איתא בעינא ובפ"י בגיטין ריש דבריו בסוגי' התעורר ע"ז וראיתי במגיני שלמה קדושין נ"ב שכ' ג"כ מן הרא"ש מוכח אפי' ליתא בעינא וכן מוכח מדאקשה אביי לר"י מהא דעורות אבל אי קני מדרבנן ניחא הא איתא בעינא וע"כ דאפי' איתא בעינא תיקנו משו' לא פליג דליתא בעינא עיין בו שכ' עור מ"מ גם אם נימא דווקא ליתא בעינא אפשר לדינא של הרא"ש היכא שכבר נאבד ממנו ושוב מצאו דכבר הקנו לי' רבנן ומ"מ שטיח' וסתימ' לשון הרא"ש לא משמע הכי: