כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף נד.
תבא עליו ברכה דאכל מיני' מידי דל"ח לי' בי"ט כ' רש"י דהאוכל תרומה בטומא' הגוף במיתה צ"ב הוא מבואר בחולין קי"ג דאוכל תרומה טמא' בטומא' הגוף אם נטמא' תרומה תחלה פטור דא"א חע"א או משו' דגלי קרא ואיך כ' רש"י בפשיטו' שחייב וגם לא הי' צריך לזה דעכ"פ איסור עשה איכא לאכול תרומה טמאה וצל"ע:
אכל תרומה טהורה כו' ר"מ אומר בשוגג תשלומיו תשלומין כו' כ' רש"י דהאוכל תרומה טהורה לפי מדה משלם ולא לפי דמים ותוס' הקשה עליו דבמעיקר' שוה ד' ועכשיו א' לכ"ע משלם יותר ועיי' רשב"א בשם י"א. ועיי' פ"י שכ' רש"י לטעמי' דכפרה איכא גם בשוה פחו' אלא משו' גזלן חייב לשלם עד כדי דמיו וכאן הוי כהיזק שאיני ניכר עיי' בו ויש לפקפק טובא דכיון דחייב לו משע' שאכל לשלם כפי שגזל ועכשיו שמשלם חולין טמאי' ונעשו תרומה טמאה לא שילם חובו שהי' חייב לו ולא דמי למזיק ומטמא של חבירו דמעיקר' לא נתחייב כיון שהזיקו שאינו ניכר וכי מי שנתחייב לחבירו עבור דבר המותר יוכל לפרעו דבר האסור כיון שאינו ניכר שאסור הא וודאי ליתא והא דומה לזה חוץ שיאמר דבתר שע' תשלומי' אזלי' והן דברי רשב"א ביש מי שמפרש וא"כ ס"ל לרש"י לא צ"ל לפי מדה משלם. והנלפע"ד ע"פ דרכו של הפ"י דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דכפרה איכא גם ששוה פחות ממה שאכל ותוס' לשיטתו ס"ל גם כפרה ליכא וכ"ל דאיכא נפקותא בתשלומי' בין רש"י לתוס' דלרש"י דא"צ לשלם יותר רק משו' שגזל לא צריך לשלם לו יותר להשלי' שיוו מה שאכל רק בדמי' דהא במזיד משלם דמים רק בשוגג לכפרה גזה"כ דצריך לשלם תבואה דווקא ואם נתן לו מדה תבוא' רק שהוזל עכשיו מ"מ נתכפר לו ומשו' גזילה סגי בדמי' כמו מזיד משא"כ לתוס' דליכא כפרה ג"כ צריך לשלם תבואה דווקא עד כדי מה שאכל כנ"ל נכון וברור. ואומר מעתה דלרש"י דחוק לי' לפרש דמשלם בשוגג כ"כ עד דשוה כתרומ' שאכל כמ"ש תוס' דהול"ל בשוגג תשלומיו תשלומי' וצריך לשלם עוד כמ"ש פ"י דזה הי' קשה לרש"י על פי' תוס' ולכן מפרש רש"י דסגי בתשלומיו אלו היינו דתבוא' ל"צ לשלם יותר ויצא בזה כדי כפרתו ואמר ר"מ תשלומיו תשלומי' היינו לענין כפרה אבל בוודאי צריך עוד להוסיף דמי' עד דמי שווי' בשע' שגזל וא"ש אריכ' דברי חכמי' וחוזר ומשלם חולין טהורי' דגם לר"מ חוזר ומשלם עד כדי שווי' אלא שלא צריך לשלם חולין אלא דמים ולרבנן משו' קנס צריך לשלם הכל חולין כנ"ל וק"ל:
ת"ש המעשר בשב' כו' צ"ע למה מקשה תחלה מבריי' דדם שנטמא והדר ממתני' ואפי' לתוס' דסמך על מתני' דפסחי' מ"מ הא:
מקשה מבריי' משו' דבמתני' אינו מפורש וביותר הי' לי' להקשו' ממתני' דתרומ' תחלה וכ"ש דקשי' לרש"י ומהא דהקשה תחלה מבריי' דשילם חולין טמאי' ל"ק כיון דמפורש שם ר"מ עדיפא לי' להקשו' ממה דמקשה מכח סתם מתני' ר"מ אבל מדמקשה מבריי' דם שמרק קוד' מתני' דתרומ' צ"ע. ונ"ל דלכאורה קשי' טובא על דמקשה מהמעשר ומטביל י"ל התם משו' עונג שב' לא רצו לקנוס שוגג אטו מזיד ועיי' ביצה י"ז ע"ב. וצ"ל דמקשה להך צד שם דעבר ואפה לא אסרו במזיד משו' עונג שב' והא דמעשר ומטביל באית לי' אחרינא ושפיר קשה א"כ לקנוס שוגג נמי לר"מ אבל אם עבר ואפה אסור ומתני' בלית לי' י"ל אם כי קנסו מזיד ולא חשו לעונג שבת אבל לקנוס שוגג אטו מזיד ולבטל מעונג שבת לא רצו וכיון דדבר זה נשאר בספק בביצה שם ול"ק רק תפשט מהכא לכן בדין להקדי' קושי' מדם שקשה לרבינא בוודאי כנ"ל עיי' וק"ל:
ת"ש המטביל כלים כו' הקשה תוס' בתימא למה מקשה מסיפא דמעשר תחלה והדר מרישא ועיי' פ"י ומ"ש דמעשר ע"כ ר"מ מדכייל להדדי מעשר ומבשל וקתני שוגג יאכל זה אינו מוכרח די"ל שוגג היינו במוצאי שבת ומזיד עולמית וכ"כ הרע"ב ותוי"ט שם ומ"ש מסיפא דקתני נוטע בין שוגג בין מזיד דעקר וזה כר"מ וקשי' לכאורה על הרע"ב ותיו"ט נ"ל דל"ק דבאתרא דר"י חמירא להו והיינו בריי' דמקיל ר"י באתרי' אבל בכ"מ קילא להו כמו דמתרץ לר"מ וא"ש. אלא דצ"ע איך אפשר דמתני' כר"י ושוגג דשב' ומעשר במוצאי שב' הא ר"י בדרבנן לא קניס ולמה במעשר אסור ער מ"ש והא כייל להו להדדי וע"כ ר"מ הוא וצ"ע על הרע"ב ותוי"ט וגם על תוס' ורש"י שכ' משו' דסתם מתני' ר"מ בלא"ה א"א כר"י כמ"ש. וי"ל עפמ"ש רשב"א לעיל כדמתרץ לקמן דאתי לערומי בכ"מ באמור דלא מוציאי' ממון קנסי' רק בממון לא עיי' לעיל בד"ה שלא יהי' כ"א הולך ולפ"ז י"ל שפיר מתני' ר"י כמובן ועיי'. ובישוב קוש' תוס' דלא מקשה מרישא תחלה [עיין בתשו' המחבר יו"ד סי' ס"ב ואו"ח סי' ע"ו. המגי']:
ע"ב. והא הכא דמדאוריי' חד בתרי בטל כו' צ"ע גם אם מדאוריי' לא בטל אבל עכשיו שכבר הם מפוצעי' בטלים רק מדרבנן אסור לפצוע לכתחלה וקא קניס שוגג. ונצטערתי על זה עד שמצאתי שכבר עמד בזה בפרי תואר סי' צ"ט והוכיח מזה כראב"ד דאין מבטלי' איסור לכתחלה דאורייתא הוא ולשיטת תוס' דדרבנן הוא קשי'. ולדידי נרא' דיש סייעתא למה שהעלה בנב"י תנינא דביבש לכ"ע אין מבטלי' מדאוריי' והארכתי בזה במק"א, ומכאן ראי' ברורה ועיי':
משום דאתי לערומי כו' כ' רשב"א לעיל כ"ג ע"א הא דל"א לערומי במטמא ומדמע דלהוציא ממון לא קנסו כ"כ ולאסור שלו קנסו ביותר והדר הקשה א"כ מה מקשה דר"י אדר"י ממבשל בשב' וע"כ דגם לאסור הוי כמו להוציא ממנו כיון שמפסיד שלו ואסור עליו וכ' דהי' יוכל לתרץ כן ואני לא אבין מ"ש להוכיח דמה שאסרו לו שלו הוי כמו להוציא ממנו מדמקשה ממבשל כו' עדיין קשה מה מקשה הא במבשל לא אסרו רק עד מוצאי שבת ולא מפסיד ממון רק שלא נתקיימה מחשבתו לאוכלו בשב' משא"כ מטמא וצל"ע: ובעיקר תי' רשב"א לחלק בין הא דפצוע אגוזי' ובין מטמא מלבד שהחילוק בעצמו רחיק מה לי לאסור המותר ומה לי לחייבו ממון סוף כ"ס מפסיד מלבר זה רחוק להעמיד זה בתי' ש"ס דאתי לערומי הא ערומי שייך גם במטמא ולחלק בין להוציא או לאסור זה לא נזכר ועיקר חסר ואין לו רמז ורמיזא בלשון התרצן. ולכן הנכון בזה מ"ש מהרמשי"ף דאתי לערומי לעולם גם כשיתוודע שהוא מזיד יאמר כי לא הי' כוונתו לבטל רק לדבר אחר וכן כ' רש"י שוגג היתי ולא נתכוונתי לבטל ולולי שקנסו גם בשוגג הי' תקנתם על חנם לעולם לא יקנס משא"כ במטמא יוקנס עכ"פ כשיתברר שהוא מזיד לא יהי' לו מציל מקנס חכמים ואלו דבריו וברורי' המה:
ואם לקטו יענו בא' ומאתים. כ' רש"י דהו"ל שוגג דלא נתכווין ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר [ביאור דברי רש"י אלו עיין בתשו' הנ"ל עיי"ש בדין אומר מותר ובדין מבטל בשוגג דקיי"ל לא קנסו ומה שהקשה ב"י על סתירת הטור עיי"ש תי' נכון. המגיה]:
ת"ר הי' עושה עמו בטהרות וכו' הי' עושה עמו בזבחי' וכו'. נ"ל דתרתי צריך דבטהרות ה"א משו' דלהחמיר נאמן אבל בקדשי' דאית בי' ג"כ קולא דאם שקר ענה בו מייתי חולין בעזרה אח"כ מ"מ נאמן ואי אשמועי' קדשי' ה"א כיון דאית בי' לקולא אינו נאמן בסיפא קמ"ל טהרות ג"כ וא"ש לרבא. אלא לאביי לפי' רש"י דאיירי רישא בין שחיטה לזריקה ואם מאמיני' לו ואינו זורק שוב ליכא קילא שמקריב קרבן אח"כ הא מדין חייב קרבן כיון שנפסל בין שחיטה לזריקה. ולרא"ש ודעמי' א"ש גם לאביי דרישא איירי אפי' אחר זריקה ולרש"י ג"כ י"ל דאיכא רבותא לאביי דה"א בקדשי' ליכא מגו דמפגל באמת דהא איסורא דאורי' קעביד משא"כ בטהרות שאין בו איסור רק דרבנן ויש להאריך וק"ל:
אמר אביי כל שבידו נאמן כ' רש"י שבידו לעשות כמו שאמר ובכהן העובד דאי בישראל ושחיט' בזר כשירה הא אין בידו לפגל בזריקה [בביאור שיטת רש"י ורא"ש ומרדכי בסברת בידו דקאי אביי עיין תשו' המחבר יו"ד סי' פ"ב. המגי']:
רבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' כ' רש"י אע"פ שאין בידו. הנה אי הטע' לאביי משו' מגו קשה להסביר טעמא דרבא הא מגו למפרע בודאי ל"א ולמה יאומן אלא שכבר כתבנו דכוונ' רש"י ג"כ משו' בידו הוי כבעלי'. ועוד י"ל דרבא ס"ל דנאמן בלא שום דבר ואביי הוא דס"ל דא"נ רק בידו ע"י מגו ורבא לא בעי מגו ואפי' לא הי' בידו מעולם ול"ל חזקה דפועל שכתבו הראשוני'. אלא לר"ת דאביי ורבא דווקא בשתיק' ס"ל דנאמן והכא במכחישו או לא ידעתי צ"ל לרבא אינו בידו כבידו ולהכי הוצרך ר"ת לחדש כל שהוא בידו נאמן. ולר"ת הטע' דאביי' משו' הימני' כמ"ש ורבא ס"ל כל דהימני' פ"א וכל דלא אשכחי' הגם שאין עכשיו בידו נאמן משו' דהימני' תחלה ועיי':
אבל ראיתי במרדכי בקדושין משמי' דראבי' דרבאו ואביי לא פליגו ורבא ג"כ בבידו איירי רק דמפרש באשכחי' ול"א לי' גם בידו א"נ. ונ"ל דרש"י לא יוכל לפרש כן דהא כ' בקדשי' דוקא בין שחיטה לזריקה דבידו עוד לפגל וא"כ איך אפשר לומר דרבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' היינו סיפא כשהוא בידו רק אשכחי' ול"א לי' הא אמר לי' ביום פלוני וא"א בקדשי' שעדיין בידו כיון שהוא יום שלאחריו. ולכן עכצ"ל דרבא פליג על אביי ואמר בסיפא הגם דאיירי שאינו בידו מ"מ דוקא באשכחי' ול"א לי' אינו נאמן וכן צ"ל לרא"ש לפמ"ש דס"ל משום שבידו לעשו' ודוקא עדיין בידו ג"כ צ"ל רישא בין שחיטה לזריק' ובסיפא ממילא אינו בידו וע"כ דרבא פליג וכ"כ הרא"ש בפשיטו' דרבא פליג אבל המרדכי דס"ל משו' הימני' וא"כ בקדשי' גם אחר זריקה בידו מקרי לאביי שפיר י"ל רבא ג"כ ס"ל כאביי וסיפא בעדיין תח"י רק שלא אמר לי'. כנ"ל לבאר על נכון ועיי': והנה יש כאן ג' שיטות א' שיטת ר"ת דאביי ורבא ס"ל אין ע"א נאמן לאסור רק בשתק ובאופן שאמר הי' לך למידע. וכאן מיירי במכחיש או איני יודע ופליגו אביי ורבא אי צריך בידו או הי' בידו סגי ויש מן הראשוני' שמביאי' ר"ת דהכא באיני יודע ובמכחיש י"ל אפי' בידו וכ"ש בהי' בידו א"כ ובש"ך רסי' קכ"ז תמה מאוד מנ"ל לומר אפי במכחיש ובמרדכי כ' דא"א לומר הכא במכחיש דבמפגל מכא ידע להכחיש וע"כ באיני יודע ועיי' פ"י:
והנה הראשוני' כולם כא' מורי' חיצי השגותי' על ר"ת ורובם הרגיש בתוס' יבמו' וכ' דעיקר הוא נאמנו' העד אלא כשאמר לי' יש לך לידע והוא שתק ש"מ שיש לו רגלי' לדברי העד ולכן אמר אביי נאמן כי עיקר נאמנ' העד ודוקא בעד כשר אבל גזלן לא ובאשתך זנתה ג"כ משו' רגלי' לדבר ס"ל לאביי דנאמן ורבא ס"ל בדבר שבערוה ל"מ רגלי' לדבר. ובכ"ז עדיין לא נתיישב מה שהקשו מהא דינאי דהי' עומד וצווח וגם מה שמקשו מהא דמקוה פסולה בודאי לרבא דלא ס"ל משום שלח ואחוי מה זו שתיק' שייך במקוה וקושי' אלו צריכי' נגר לישבם ולתקנתם:
ואשר חנני הי"ת הוא בשנקדי' תחלה לבאר קצת פלוגתא דאביי ורבא ע"פ שיטתו של ר"ת דאביי ס"ל כל שרגלי' לדבר נאמן ע"א בערוה ורבא חולק. נ"ל דהא דע"א אינו נאמן משו' דאיכא חזק' וכל שאיכא רגלי' לדבר ע"י רגלי' לדבר נגרע החזק' ובמקו' דליכא חזק' ע"א נאמן וזהו בכל איסורי' אבל בדבר שבערוה פליגו אביי ורבא דאביי כשיטת מהרי"ק ודעימי' כל דלא אתחזק ע"א נאמן אפי' בדשב"ע. ולכן בע"א אמר אשתך זינתה ושתק דאיכא רגלי' לדבר ואיתרע החזק' נאמן ורבא ס"ל כרמב"ן ביבמו' דגם בלא אתחזק כל שבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולכן ס"ל דבאשתך זנתה א"נ כנ"ל: ואחר הוצעה אומר אני בישוב הקושי' מהך דינאי בשנקדי' עוד קושי' א' חמורה שהקשה הפלא' בקדושין לפמ"ש רש"י שם דליכא חזק' כשרו' בינאי כיון שאין דני' עליה' איך מייתי אביי ראי' בינאי שאני דליכא חזק' כשרו' משא"כ באשתך זינתה. ונ"ל ע"פ הנ"ל דקושי' מתורצת בירך חבירתה דאביי מייתי ראי' לדינו דכל דליכא חזק' ע"א נאמן בדבש"ע ובשתק איתרע חזק' ע"י רגלי' לדבר, ומביא ראי' מהא דינאי דנאמן מה תאמר שם ליכא חזק' הא ליכא רגלי' לדבר דהא לא שתק ונאמן משום דליכא חזק' ה"ה בכ"מ דליכא חזק' וזה שרצה להוכיח וממילא באשתך זינתה דאיתר' חזק' דנאמן ומיושב קושי' הראשוני' שם ליכא שתיק' כיון דליכא חזק' ל"ב שתיק' ומיושב קושי' הפלא' כנ"ל נכון מאוד:
ונבוא ליישב מהא דמקוה לס"ד דרבא איך הבין במקוה דפסולו ביחיד ומה שתיקה שייך שם. ואקדי' הרמ"א בסי' קכ"ז די"א דהיכא דאמר שלח ואחוי נכרי עומד ומנסך יינך צריך לחוש לדבריו והוא מר"ת בתוס' קדושין. והקשה ש"ך הא ש"ס ערוך הוא בקדושין. ונלפע"ד דצל"ע מ"ש לר"ת דכל שאפשר לברר צריך לברר והוציא כן מתירוצו של אביי שלח ואחוי י"ל שם להכי נאמן מדינא כיון דמלתא דעבידא לאגלוי הוא וכל דע"ל נאמן. אבל באמר בוא ואראך נתנסך יינך דלאו מדע"ל הוא דכשנרצה לברר ולא נמצא הנכרי יאמר כבר חלף הלך לו, וצ"ע לכאורה. ונ"ל דא"ש דהגם בעד המעיד שיש בו מום והוא מכחישו בכל צד יש להאמין משו' דמעיד בעביד לאגלוי זה שמעיד שמום בו אפשר לאגלוי וכן בזה שאמר שאין בעצמו מום ואין הכרע להאמין לא' מהם וע"כ דהכי אמר אביי כיון שאפשר לברר צריך לחוש ולברר ויפה כ' ר"ת ה"ה בבוא ואראך נכרי מנסך כיון שאפשר לברר אולי ימצא שם צריך לברר וא"ש. ולכן כ' רמ"א בשם י"מ שאומר כיון שאפשר לפרש בש"ס כמו שכתבתי ולכן מביא בשם ר"ת כנלפע"ד ועיי':
ואומר מעתה דרבא ג"כ ס"ל דמשו' מד"ע לאגלוי נאמן אלא דקשי': במשקר למה נאמן ביחיד במום הא ע"ל משני צדדי' וע"כ כשאינו מכחישו ואביי חידש משום שלח ואחוי ואפשר לברר צריך לחוש. והא"ש דל"ק לרבא ממקוה דמודה רבא דנאמן בלא שתיק' משום דע"ל למדוד אחריו ויתברר שקרותו כנ"ל והיא נכון מאוד:
וא"ש בזה מה דנתקשה רשב"א בקדושין במקוה ל"ש שלח אחוי דאם נמדוד עכשיו וימצא פסול אפשר עכשיו נחסר עיי"ש, וגם בלא"ה צ"ב דאמר שלח זה שייך במום שלח בגדיך עיי' תוס' שם. לפמ"ש א"ש הכל ממקוה מעיקר' ל"ק לי' לרבא דנאמן משום דע"ל ול"ק רק ממום וע"ז מתרץ אביי שלח ואחוי כנ"ל ועיי' בכ"ז:
שיטה ב' השיטות רוב ראשוני' רמב"ן רשב"א ריטב"א בקדושין ותוס' רי"ד חולקי' על ר"ת דע"א נאמן לאסור אפי' במקו' דאתחזק התירא ובוודאי בעני' מכחישי' אינו נאמן אבל באינו יודע נאמן והכא בפועל גרע דחזק' שלא פשע בשמירתו ולכן צריך דווקא בידו או הי' בידו והנה רמב"ן ורשב"א כתבו דע"א נאמן להתיר הגם היכא דאתחזק מספקא לש"ס יבמות משו' דאיכא חזק' איסור אבל לאסור לא מצינו שלא יהי' נאמן נגד חזק' היתר. ודברי' אלו אין להם מובן דבכ"מ אמרי' אוקמי' אחזק' כשרות וחזק' היתר וכבר עמד על זה והרבה לתמוהא בפ"י בק"א בקדושין ולא עלה בידו פתר לדברי' ז"ל. ולפע"ד נראה כוונתם רצוי'. ואקדי' עוד מלתא דתמוהא לי טובא במ"ש רמב"ן בחי' יבמות דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק אינו נאמן דהא ע"א אומר נתקדשה או א"א שזינתה אינו נאמן להחמיר וצ"ע שם איכא חזק' פנוי' או חזק' כשרות והיתר לבעלה. ונ"ל גם לפי ספיק' ש"ס יבמות אי ע"א נאמן נגד חזק' בודאי לא ס"ד לומר דאין דברי עד כלום נגד חזק' אלא שאין דבריו נאמני' כ"כ לסלק חזק' לגמרי שיהי' וודאי מותר ע"פ דבריו ובהא מספקא או אפשר דבריו אלימו כ"כ עד שלא ישאר לנו ספק ומסולק' החזק' לגמרי ולפ"ז בדבר שבערוה אם נאמר היכא דלא אתחזק נאמן ויש עדו' ע"א במקו' דבר שבערוה אלא במקו' חזק' אינו נאמן שאינו אילם לדחות החזק' תינח להתיר אבל לאסור כגון נתקדשה או זינתה תהי' אסור' מספק וע"כ דאין דברי עד א' מועילי' כלום בדבר ערוה כמו בממון שאין מקו' לדבריו רק לחייב שבועה וכשאינו יוכל לשבע משלם שהי' לו לידע עיי' תוס' רי"ד ורשב"א קדושין ס"ו. ולכן אפי' לא אתחזק אינו נאמן וא"ש דברי רמב"ן ביבמות כנ"ל. והא"ש מ"ש רמב"ן ורשב"א בקדושין כיון דע"א נאמן להתיר היכא דלא אתחזק חזי' שיש עדות ע"א באיסור רק דש"ס מספקא אי אלי' לדחות החזק' וכ"ז להתיר אבל לאסור גם להך צד דלא אלי' לדחות חזק' לגמרי עכ"פ ספק עושה ומספיקא עכ"פ אסור כנ"ל נכון מאוד: ובמאי דכתיבנא א"ש מ"ש תוס' בקדושין הגם דע"א נאמ' כגון בניקור הגיד או שומן חתיכה זו מ"מ לאסור אינו נאמן. והנה מה דס"ל לתוס' דיותר נאמן להתיר מלאסור יפה מפרש פ"י בקדושין ובריש גיטין דלהתיר נאמן משו' א"א חוטא וכו' אבל לאסור י"ל לצעורי מכווין. אבל מ"ש תוס' דנאמן להתיר שומן חתיכה זו וניקור גיד צ"ע הא באלו ליכא חזק' איסור וגם לאסור נאמן והא הא דאביי איירי באיכא חזקת היתר ולא צריך תוס' לומר לאסור שאני וכבר נתקשה במהרי"ט ופ"י והפלאה בקדושין בזה וצ"ע טובא. ולדברינו א"ש דהכי קאמר הגם דע"א נאמן להתיר בגיד וחתיכ' חזי' דיש מקו' לעדות ע"א באיסורי' הגם באתחזק אינו נאמן באפשר כספיקו' ש"ס היינו להתיר ולדחות החזקה לגמרי אבל לאיסור הי' לנו לעשות ספק ע"פ דבריו כיון שיש לו עדות באיסור וע"ז כ' דלאסור שאני די"ל לצעורי לא נאמן כלל. ואפי' ספק אינו עושה במקו' חזק'. כנלפע"ד והדברי' ברורי'. עיי' ראש מ"ק פ"ג סי' ע"ח בשם מהר"מ דנאמן להתיר אבל לא לאסור ג"כ כוונתו כמ"ש בתוס' עיי':
והנה הראשוני' הללו לפי שיטתם דע"א נאמן והוכיחו כן מלשון אביי דאמר נאמן ואי משו' שתיק' כהודאה לא שייך נאמן וע"כ משו' דנאמן בעצמו ולאו משום שתיקה דבעלים והוכיח אביי כן ממתני' דקתני מכחישו אבל אינו יודע נאמן והקשו לנפשם מש"ס יבמות דאמר תדע משו' שתיקה כהודאה מדרבנן דר"מ וקשי' לאביי ותירצו דאביי מוקי רישא כר"מ דמחייב בתרי ומכחיש או דאביי ס"ל כאידך לשנא בכריתו' משו' דאיכא מגו:
ונ"ל להוכיח דגם רי"ף שיטתו כשיטתם דבקדושין העתיק הא דאביי בנטמאו טהרותיך ובשורך נרבע. ושביק להא ע"א אמר אכלת ואם כי אין דרכו להביא מה דלא נהוג עתה הא מביא שורך נרבע דג"כ ל"ש עכשיו פסול שמזכר וע"כ דמביא דנלמוד ממנו למק"א ולמה השמיט הא דאכלת חלב. ונ"ל דס"ל דהא דאמר אביי אכלת חלב נאמן אפי' באינו יודע ומייתי ראי' ממתני' ומוקי מתני' כר"מ. אבל הרי"ף כ' בזה הלכתא כרבנן דרבי' נינהו וצריך שיודע דווקא ולא חייב רק בשתק משו' שתיקה כהודאה ולכן השמיט הך דאכלת חלב דלא נלמד משם למק"א דבחלב בעי שתיקה כהודאה או דאביי ס"ל כאידך לשנא דכריתות ורי"ף פסק כהך לשנא כסתמא דש"ס יבמות דאמר בפשיטות תדע ויפה השמיט הך דאכלת חלב כנ"ל. ומוכח ממילא דס"ל כרמב"ן ורשב"א דלר"ת כל דברי אביי בהנך תלתא דחלב ושורך כרבע ונטמאו הכל משו' שתיק' כהודאה ומה טע' שהשמיט אכלת חלב כנ"ל ועיי':
ומצאנו מקו' ישוב בזה מה דקשי' על הר"ן דבקדושין נקוט לעיקר כשיט' הר"ת וכאן בגיטין כשמביא הרי"ף הך מעשה דר"א בס"ת כ' דאינו נאמן משו' חזק' פועל עושה פעולתו בכשרות. לפי שיטתו בקדושין אינו צריך לכך דכל ע"א אינו נאמן ועיי' בגליון חדושי אנשי שם אולי כיוון לקושי' זו. ולדברינו הנ"ל א"ש דר"ן לעצמו תפס לעיקר שיטת ר"ת אלא כאן בגיטין מפרש אליבא דרי"ף דמייתי לדר"א ורי"ף ע"כ לא ס"ל כר"ת כמ"ש כנ"ל ועיי':
והנה בשעה"מ פ"ח משגגות הקשה לתי' זה דאביי מוקי רישא כר"מ מנ"ל להוכיח דע"א מחייב חטאת דלמא הא שתק חייב אשם תלוי והא ר"מ מחייב בחתיכה א'. ונ"ל ליישב עפמ"ש תוס' רי"ד בקדושי' דאביי קמ"ל בהנך ג' הגם שהוא נוגע לממון של בעלי' ה"א דהוי כדבר שבממון קמ"ל דנאמן עיי"ש. ואומר בע"א אמר אכל חלב אם מחייבו אשם תלוי ממילא חייב חטאת דהא בכ"מ דלאו ממון ע"א נאמן רק להפסיד ולהוציא ממונו ה"א דאינו נאמן ושפיר אמר אביי טעמא דמכחיש הא שתיק מהימן מה תאמר דשמא רק ספק עושה לחייבו אשם תלוי. כיון שע"כ לו להוציא ממון להביא א"ת ממילא חייב חטאת כיון כל היכי דליכא דררא דממונא נאמן באיסורי' בוודאי כנ"ל נכון ועיי':
אלא לפ"ז לא מוכח ממתני' דכריתות דע"א נאמן בכ"מ כל היכא דאיכא דררא דממונא כגון שורך נרבע ונטמאו טהרותיך. די"ל דווקא לחייבו חטאת כיון שעכ"פ מחויב א"ת ממילא חייב חטאת שדמי' שווי אבל לאסור שורו וטהרותיו מנ"ל דנאמן והי' ש"ס יוכל לעשות צריכותא דממתני' דכריתות לא ידענו אידך מטעם שכתבתי. אלא כיון דלאידך לשנא בכריתות משו' מגו רישא כרבנן ולרבנן צריך חתיכה א' משתי חתיכות לא נתחייב ע"פ העד א"ת אם לא שדבריו עושי' וודאי וחייב חטאת כנ"ל ועיי' בכ"ז. והא דמייתי ש"ס יבמות ממתני' דכריתות דע"א נאמן היינו היכא דליכא דררא דממונא דאיירי שם ועיי' כי קצרתי:
והנה הש"ך כ' דרמב"ם ג"כ אחז בשיטה זו דע"א נאמן בכ"מ ומייתי ממ"ש בהלכ' נזירו' ואני מצאתי עוד ראי' ממ"ש סוף משכב ומושב בע"א אומר נטמאו טהרותי' אם מכחיש א"נ ולא כ' באמר איני יודע ש"מ דבאינו יודע נאמן והא דכ' בשותק נאמן לשנא דאביי נקיט דאמר והלה שותק והא דנקיט אביי בשותק כתבו הראשוני' בקדושי' דקמ"ל דלא נימא דשותק גרע דאינו חש לו כלל והוא כמכחיש קמ"ל שותק וכ"ש איני יודע:
ועיי' רמב"ם פ"ח משגגו' ע"א אומר אכל וע"א מכחיש חייב א"ת וה"ה ע"א אומר מת וא' מכחיש וכ' הכ"מ דס"ל לרמב"ם דע"י עדו' עד שאכל הוי כאתחזק חתיכ' איסור ובלח"מ הקשה מש"ס דכריתו' דדייק מע"א אמר אכל והוא מכחיש דפטור הא לא מכחיש חייב חטא' דלמא אבל לא מכחיש חייב אשם תלוי וחיוב חטא' דווקא בשניס' ושותק והיינו רישא דמתני' לכן קשה מדהוכיח אביי בקדושי' דע"א נאמן לחייב חטא' דלמא א"ת ולפמ"ש לעיל בסמוך כיון שמחייבו א"ת ממילא חייב חטא' כיון דליכא דררא דממונא והא פשיטא לש"ס כריתו' היכא דליכא דררא דממונא ע"א נאמן וא"ש עיי': ועוד ויותר נלפע"ד בשאומר הא דס"ל לרמב"ם דע"א אמר אכל הויי כאתחזק לפנינו חתיכ' חלב זהו לבתר דידענו דע"א נאמן ודבריו כוודאי נחשבי' ומיד כשאמר אכל חלב מחייבו חטא' ואפי' בעליו אומרי' איני יודע והרי אתחזק לפנינו ושוב כשבא ע"א מכחישו מחויב א"ת אבל כשאין ע"א נאמן לחייב חטא' גם א"ת לא מתחייב למ"ד חתיכ' א' משתי' בעי והא"ש דלק"מ קושי' לח"מ מש"ס כריתו' וקדושי' וא"ש עיי':
ובהא ארווח לן מה שיש בו מן הדקדוק במ"ש הרמב"ם שם וכן ע"א אמר מת כו' הא זו ואצ"ל זו דבא"א איכא חזק' א"א ופשיטא יותר שחייב א"ת דאתחזק איסור. ונ"ל דבע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל דווקא כשבא זה שאמר אכל תחלה ושני אמר שלא אכל אבל שזה שאמר לא אבל מעיד תחלה שוב זה שאמר אכל לא אתחזק ע"פ כלל דהא מכחישו שלא אכל אמר תחלה ולא הוי כאתחזק חתיכ' לפנינו והרמב"ם העתיק המשנה בכריתו' ע"א אומר אכל וא' אמר לא אכל ובכה"ג חייב א"ת וסתמא דמלתא זה שאומר אכל מעיד תחלה אבל בא"א נהפוך הוא זה שאמר מת בעלה בא תחלה להגיד חדשו' ו"א אומר לא מת אחריו בכה"ג אין דברי האומר לה מת עושי' כאתחזק חתיכה של איסור לפנינו אלא בא"א בלא"ה היתה בחזק' א"א מעודה והוי כחתיכה משתי חתיכו' והא"ש דכ' הרמב"ם וכן בא"א הגם דזה שאמר לא מת בא תחלה אבל בע"א אומר נתקדשה הגם שזה שמעיד נתקדש בא תחלה כיון דקדמה לו ולדבריו חזק' פנוי' פטור כנ"ל נכון בעזה"י:
שיטה ג' היא שיטת הראב"ד שברשב"א גיטין דס"ל ע"א נאמן ול"ל דפועל גרע והא דאמר אביי כל שבידו נחמץ היינו כל שאומר בשע' שמוציא' מתח"י נאמן ככל עד אבל כשאינו אומר בשע' שמחזורו יש הוכח' נגדו מדלא אמר מיד ש"מ ששקר בימינו ורבא ס"ל דסגי כשנאמר לי' כשפגע בו פ"ר אח"כ די"ל משו' כסופא לא אמר לי' ובסברא בעלמא פליגו ולא תלי' בהי' בידו או עכשיו בידו כלל. ורשב"א הקשה עליו מדמקשה מכה"ג ביה"כ הא כה"ג גם לאביי נאמן והניח בצ"ע. ונ"ל ליישב דראב"ד לא אמר דבר זה רק משו' דקשי' לי' מהא דאביי ורבא בקדושין דס"ל ע"א נאמן לכן פי' פירושו דאביי ורבא פליגו אי צריך שיאמר כשמוסרו לו או לא אבל רב אמי דאמר שורת הדין אינו נאמן לאו טעמו משו"ה דהי' לי' לשאול אם מסר לו בעצמו דאם שלח:
לו ע"י שליח גם לאביי נאמן דאולי ציוה לשליח שיודיעהו ולא הודיעו ומעל בשליחותו או אולי' באמת אמר לו כאשר ציוהו וע"כ דר"א דאמר סתם דאינו נאמן ולא שאל כך דס"ל אין ע"א נאמן כלל והא ש"ס יבמו' מספקא לי' אי נאמן במקו' חזק' ושפיר אמר לי' רב אסי רבי אתה אומר כך דכה"ג יוכיח דנאמן אבל לאביי ורבא דס"ל בקדושין דע"א נאמן מפרש הראב"ד פרושי דאביי י"ל בשע' החזרו צריך להודיעו כנ"ל ועיי':
והנה המחבר סי' קכ"ז פסק כר"ת דווקא בשתק נאמן ובב"י מביא מ"כ דלא מועיל הכחש' או יודע של בעלי' רק לבעלי' ולאחרי' אסור. טעמו נראה מלשונו שכ' שהוא ממון בעלי' דע"א נאמן באיסורי' אפי' במקו' חזק' להתיר וכ"ש לאסור אלא לבעלי' אינו נאמן דכיון דמפסיד ממונם הוי כדבר שבממון שאין ע"א נאמן בו וכ"כ פ"י בקדושין סברא זו וכ"כ תוס' רי"ד בקדושי' שיש מקום לומר כן וכ"ז לבעלי' עצמן אבל לאחרי' נאמן כנ"ל ועיי' תשוב' ח"ס יו"ד סי' קכ"א דמביא קושי' א' דקשה על המ"כ מש"ס קדושין בשורך נרבע אם בעלי' מכחישי' או אין יודע א"כ איך יקריב הכהן וצ"ל בבעלי' כהן ומקריב בעצמו עיי"ש ולדידי קשי' עוד מהא דס"ת דאמר נאמן אתה להפסיד שכרך ואא"נ להפסיד ס"ת ניהי דלדידי' כשר אבל אחרי' לא יוכלו לצא' בו ואיך יקרא הוא בציבור לצא' י"ח קריא'. ואפשר לומר דיוצא בו ידי מצות כתיב' ס"ת כשר הגם שא"א לקרו' בו דלאחרי' נאמן מ"מ בעלי' יצאו י"ח ועוד י"ל עפמ"ש הט"ז בסי' רפ"א דס"ת הפסול ואין ניכר פסולו צריך גניזה שלא יכשלו בו אחרי' ואי הי' נאמן לבעלי' אפי' לחומש לא ישתמשו בו שמא יבוא לידי מכשול לקרו' בו אבל כיון שלדידי' אינו נאמן יוכל ללמוד בו וא"א לנו למחו' שמא יבואו אחרי' לידי מכשול הגם שלאחרי' נאמן דהוא יאמר אינו מאמינו ואין בזה חשש מכשול ולאו כל כמיני' להפסידו שלו כנ"ל לדינא אלא דמ"מ משמעו' וא"א נאמן להפסיד ס"ת משמע שהוא ס"ת כשר לכל וצ"ע:
ולכן היותר נ"ל דמ"כ הגם דאזיל בשיטת ר"ת מ"מ ס"ל ג"כ חזק' זו דפועל בוודאי עושה בהכשר כמ"ש הר"ן כאן דסופר עושה בהכשר ואפשר גם ר"ת דלא רצה בזה היינו בכל פועל משמר טהרות או כהן אבל סופר שאומנתו בכך ומפסיד שכר אומנתו בוודאי כותב כהוגן ובהכי א"ש מ"ש הר"ן כאן בסופר שחזק' כ' בהכשר ולא יקלקל בידי' משא"כ במשמר דנטוע' שמירה הוא ועיי' הקצרתי והא"ש דמ"כ לא חידש רק היכא דאינו נאמן משו' הכחשה או איני יודע אבל הוכח' ליכא נגדי בהא ס"ל דלאחרי' נאמן אבל כאן שיש חזקה דלא קלקל לכ"ע אינו נאמן מ"ל בעלי' מ"ל אחרי' כנ"ל נכון:
והנה בע"א אומר נתנסך יינך ובעלי' שותקי' וע"א מכחיש כ' רמ"א דל"מ הכחשתו ובש"ך תמה והקשה מע"א אומר אבכל וע"א ל"א חייב א"ת ע"כ צ"ל דיש לו רגלי' לדבר לזה ולזה ולשני' שתיק' כהודא' וה"נ כן ונדחק. ונלפע"ד דלק"מ עפמ"ש שכ' הט"ז לחלק בין שתובעו ממון בפני עדי' ושותק דפטור ואמרי' דלא חש לי' ובין נתנסך יינך דאמרי' שתיק' כהודא' כיון שרוצה לאסור שלו לא הוי לי' לשתוק דאם האמ' אתו שותה איסור והו' לגעור בו ולפ"ז בא' מכחישו אין שתיק' כהודאה או רגלי' לדבר רק לזה שאומר נתנסך. אבל לזה שמכחישו אין שתיקתו כלל דלא חש לי' דמה יהי' אם ישפוך יינו ואינו אסור ולכן אין בהכחשתו כלום אבל בא' אמר אכל וא' לא אכל אם לא אכל חלב ומביא קרבן עשה איסור ויש בשתיקתו הודא' לזה כמו לזה וחייב א"ת כנ"ל והוא ישוב נכון לפע"ד:
הרמ"א כ' אם הבעלי' אומרי' איני מאמינך אע"ג בלבו מאמין לו כב"ת אין להחמיר וש"ך הרעיש על דין זה כיון שבלבו נאמן לו מה מועיל כשיאמר איני מאמינך עי"ש. וצ"ל קצת סמך לזה מהא דאמר ר"י משמי דר' יוסי מה אעשה שתורה האמינתו כו' לשון זה מה אעשה אין לו מובן ונרא' דהי' מעשה בא לפניו עדו' ע"א ומלמדי' אותו לומר איני מאמינך אע"פ שנאמן לו וכ"ז כשמן הדין אינו נאמן רק הוא מאמין לו בלבו מלמדי' אותו לומר איני מאמינך ויש בידו לבטל דבריו ע"י אמירתו ולכן אמר מה אעשה לדבר זה כיון שתורה האמינתו לא תלי' בנו להאמינו או לא כנ"ל:
הרמב"ם הלכו' פסולי מוקדשי' כ' דראוי' להחמיר ולהאמין לעד וכ"כ בפי"ב ממעשר ונפקא לי' מהא דאמר ר"א שיר' הדין א"נ כ"כ כ"מ. והמחבר לא הזכיר מזה כלום אדרבא כ' מלמדי' אותו לומר איני יודע וצ"ב הוא מוכח כן מלשון שור' הדין וצ"ל דמפרש כדמפרש חי' ר"ן דמה"ת דהיזק אינו ניכר פטור אינו נאמן ואחר תיקון חכמי' אם מזיד חייב ונאמן מכח מתוך שנאמן להפסיד לעצמו אלו דבריו ז"ל. ונ"ל עד"ז להבין לשון רבי אתה אומר כך דמיותר. ונ"ל עפמ"ש פ"י בסוגי' דמטמא כו' דלחזקי' לא מוכח מכה"ג דהא מה"ת א' שוגג וא' מזיד חייב ונאמן מכח מתוך אלא ר"י לשיטתו משמי' דר"י א"ש. וי"ל דלא קשי' לר"א מכה"ג דאולי ס"ל כחזקי' וליכא ראי משם אלא מדאמר שור' הדין א"כ מוכח דס"ל ל"ש היזק כמ"ש חי' ר"ן מקשה שפיר מכה"ג וזהו שאמר רבי אתה אומר כך בזה"ל שור' הדין הכי אמר ר"י כו' כנ"ל וק"ל:
בש"ע סעי' ג' ע"א נאמן להתיר אבל לא להחמיר וש"ך נדחק בפירושו ונ"ל כוונתו הגם שנאמן להתיר היכא דליכא חזק' אבל לא להחמיר היכא דאין לו נאמנו' כגון באתחזק היתר לא אמרי' כיון שנאמן באיסורי' נחמיר עכ"פ מספק כדבריו קמ"ל וא"ש לשון להחמיר ולא כ' לאסור ולמ"ש אפי' להחמיר מספק או לחומרא בעלמא א"צ. ורמ"א כ' בלא אתחזק נאמן אפי' לאסור לא כ' להחמיר דכוונתו שנאסר וודאי ע"פ. ואפשר ויותר נרא' דכוונ' מחבר דנאמן להתיר אפי' היכא דאתחזק איסור כמ"ש רמב"ן ביבמו' דלאמת כן הוא ושאלות בעלמא נינהו אבל לאסור אינו נאמן כמ"ש פ"י דלא דייק לאסור או לצעורי מכווין וכן מורי' דברי מהר"מ שברא"ש ע"ק פ"ג סי' ע"ח ומביאו ב"י ססי' זה. אלא דרא"ש כ' כאן דל"נ להתיר באתחזק איסור, ורמ"א אחז בשיטה זו. ואפשר דוקא היכא דאיכא טרחא כגון בניקר א"נ להתיר וצ"ע לדינא:
עוד בסוגי דע"א נאמן:
א) פתח דברינו יאירו בביאור הלכה בפלוגתא דאביי ורבא. הרא"ש דהלכה כרבא דבכ"מ הלכה כרבא בר מיע"ל קגם, וכ' הגם דמשמע משני מעשי' שבאו לפני ר' אמי דכאביי ס"ל מ"מ הלכה כרבא, ורשב"א בשם ר"ח הוסיף עוד להוכיח דר"א כרבא ס"ל מדשאל ס"ת ביד מי משמע אי הי' ביד סופר הי' מאמינו הגם שאין בידו לכתוב האזכרו' שלא לשמה עוד. וע"כ כרבא ס"ל ורשב"א דחה ראי' זו די"ל דבידו לגרר האזכרות כולן ולכתבן שלא לשמה וזה דוחק לעשות עביר' רבה כמה פעמים למחוק השמות וגם איכא טרחא מרובה לגרר כולן ולכתבן בודאי אין זה נכנס בגדר מגו שיעשה כמו שאומר. אלא דרשב"א הוכיח דבריו דאל"כ תיקשי דר"א אדר"א דבמעשה טהרות שעשיתי עמך כו' ע"כ משו' דאביי ס"ל דאל"כ מה הקשה לו מכה"ג ביוה"כ וע"כ כאביי ס"ל ומשו' שאינו בידו והוא קושי' עצומה. והי' נ"ל ליישב. הנה הטעם דס"ל לאביי דאינו נאמן רק כשבידו חלקו הראשוני' הר"ת והרא"ש ס"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה דטהרות וקדשים בחזק' היתר עומדי' והרבה מן הראשוני' ס"ל דע"א נאמן נגד החזקה עכ"פ לאסור והכא שאני משום חזק' דפועל ושומר לא קלקלו מה שתח"י ולכן צריך בידו. והר"ן בקידושין אחז כשיטת ר"ת דוקא בשתיקה כהודא' נאמן משא"כ כאן, וכאן כ' על ס"ת ביד מי דחזקה דפועל עושה פעולתו בהכשר ואינו מקלקל וצ"ל כיון דס"ל כר"ת לא הי' צריך לחדש סברא דפועל אלא דאינו נאמן משום דמעיד נגד החזקה ודוקא בשתקו הבעלים נאמן וצ"ע לכאורה ועיין בחידושי אנשי שם ודבריו מגומגמי' ומחוסרי' הבנה ואולי כיוון להנ"ל. אלא דנ"ל פשוט דס"ל לר"ן דבס"ת לא שייך חזקת כשרות דהא הסופר שכתבו מעיד שתחלת עשייתו בפסול ולא הי' לפנינו ספר כשר מעולם משא"כ בטהרות שהי' בחזקת טהור וכן קדשים היו בחזק' כשרו' וראוי' למזבח משא"כ ס"ת וכן נראה סברת ט"ז סי' קכ"ז סק"ד דבס"ת ליכא חזק' והוא פשוט לכן הוצרך הר"ן לומר בס"ת דאיכא חזק' שעושה מלאכתו באמונה בהכשר אלא דצ"ל כיון שע"כ צריך לחדש סברא זו דפועל גרע מכל עד אחר מה"ט למה לי' לר"ן לאחוז בשיטתו של ר"ת מכח הקושי' דאבי דקדושי' אדאביי דהכא לסברא הנ"ל דפועל גרע בלא"ה א"ש וכתירוצן של ראשוני'. וכן קשה על ר"ת כיון דע"כ מוכח סברא זו מס"ת א"כ לק"מ מאביי אלא דבר"ת י"ל דס"ל דר"א כרבא ס"ל ומשום דאשכח ול"א לי' היום כדדחיק הרא"ש אבל לר"ן קשה כהנ"ל. ונ"ל דר"ן ס"ל דבשומר טהרות אין חזקה דלא יתעצל דהוא ושב וא"ת שלא שמר היטיב וכן בכהן המפגל ליכא חזקה אולי הי' שוגג אומר מותר או טעה וסבר שלמים הן אבל בסופר שהוא אומן באומנתו יחי' ופלוני שכר אותו לכתוב לו ס"ת כשר בוודאי רחוק לומר שכתב אזכרת שלא לשמן וכ' חומש חילוף ס"ת כנ"ל לשיטת הר"ן עיין:
ומעתה אומר אני לשיטת ר"ת ודעימי' דאין ע"א נאמן נגד החזקה חוץ כשהוא בידו ורבא ס"ל הי' בידו ג"כ מהני, כ"ז בטהרות וקדשי' דאיכא חזק' כשרו' גמור. אבל בס"ת דליכא חזק' כשרו' רק מסבר' אנו אומרי' מסתמא בהכשר נכתב בזה אפשר גם אביי מודה דלא בעי בידו רק הי' בידו סגי דלא בעי מגו גמור נגד סברא ואומדנא דבהכשר עשה, וכ"ש כשנאמר בטהרו' וקדשי' איכא תרתי חזק' כשרון וגם חזקה שלא קלקלו משא"כ בס"ת איכא רק חדא מלתא מסתמא עשה בהכשר, ולפ"ז ל"ק ר"א אדר"א דבמעשה ראשון ס"ל דאביי דבעי בידו דווקא דאיכא חזק' טהרות משא"כ בס"ת דליכא חזקת כשרות ס"ל דסגי בהי' בידו כנ"ל ועיין:
אלא דכ"ז לא יועיל לן ליישב דברי ר"ח שכתב דר"א ג"כ כרבא ס"ל לפמ"ש אין ראי' דס"ל כרבא במקו' דאיכא חזק' כשרות מתנגד ואדרבא מוכח מהא דטהרות שעשיתי לפלוני דכאביי ס"ל וצ"ע. וליישב דברי ר"ח נלפע"ד בשאומר דהולך הוא בשיטת כמה ראשוני' דס"ל דלאמת קיי"ל דע"א נאמן נגד חזק' להתיר ולאיסור וסוגי' דיבמות שאלות בעלמא נינהו. אבל באמת מוכח מאביי ורבא בקידושין דס"ל דע"א נאמן נגד חזק' אפי' לא הי' בידו מעולם והכא שאני דפועל גרע טובא ובהא פליגו אביי ורבא אי בעי בידו או הי' בידו סגי וכ' ר"ח דהלכתא כרבא דבפועל סגי בהי' בידו. וכ' דר"א הכי ס"ל היינו דנגד סברא דפועל עושה פעולתו בהכשר סגי בהי' בידו. וכ' והא דס"ל לר"א בטהרות שעשיתי דבעי בידו:
דווקא משו' דס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזק' כשרות כדדחי ש"ס ביבמות דמאו הודע אליו ליכא ראי' די"ל משו' שתיק' כהודאה וביותר א"ש לפמ"ש הראשוני' דתלי' בשני תירוצי' בכריתות בטעמא דחכמי' או משו' מתרצי' דיבורי' או משו' דבעי ידיעה גמורה עיין בראשוני' יבמות וקידושין וכיון דס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזק' ס"ל דבעי בידו דוקא לגרע החזק' וכ"ש כשיש ג"כ עמו סברא דפועל עושה בשלימות. אבל בס"ס דליכא רק משו' פועל וליכא חזק' כשרות ס"ל הי' בידו סגי ועכ"פ מוכח דנגד סברא דפועל עושה בהכשר סגי בהי' בידו וזהו כרבא וכיוון דקיי"ל כאביי ורבא בקידושין דע"א נאמן נגד חזק' ואין לנו כאן רק גריעותא דפועל ובהא אביי יחידאי נגד רבא ור"א דס"ל נגד חזק' פועל סגי בהי' בידו כנלפע"ד נכון ועיין:
והנה הרא"ש כתב דאפשר דר"א כרבא ס"ל והי' באמת רוצה לשואלו אח"כ אי אשכחי' ול"א לי' אלא דלאחר שהשיב לי ביד לוקח הבין מדבריו דאשכחי' ול"א לי' וכצ"ל לר"ח דס"ל דר"א כרבא ס"ל וצ"ל הא דלא שאל לו מיד אי אשכחי' ול"א לי' דכ"ז שהוא בידו דסופר ל"צ לומר עד שיוציאו מתח"י וכן ס"ל לרמב"ן קידושין דכ"ז שתח"י ל"צ לומר לו ועיין דג"מ ריש סי' קכ"ז. ונ"ל מסברא אפי' אי אמרי' בעושה עמו בטהרות ובקדשי' דגם כשתח"י אי אשכחי' ול"א לי' איכא הוכח' דשקר בימינו וכן ס"ל לקצת ראשוני' ויבואר לפנינו לקמן אי"ה. וי"ל דווקא בטהרות שנתנו לו הבעלי' שלהם לשמור וכן בקדשי' דשל בעלי' הם צריכי' למימר להו מה מקרה נתחדש בשלהם שנטמאו הטהרות ונפסלו הקדשי'. משא"כ בס"ת שכותב לפלוני דעד שנכתב הס"ת ונגמר אין כאן ס"ת ולא זכו בו הבעלי' ושל סופר הוא עד שיכתוב כולה ויגמרנה וימסרנה לבעלי' ולכן לאו עלי' דידי' רמי' לומר מה שאירע בו עד גמרו ויצא מידו ליד הלוקח כן נראה לי נכון מסברא ועיין:
ואחר שבארנו שיטת רא"ש ור"ח אומר הנלפע"ד דראוי' לפסוק הלכה כרבא מלבד הכלל דבכ"מ הלכה כמותו דנגד זה יש לנו ר"א דלפי הפשוט כאביי ס"ל מדלא שאל אי אשכחי' ועבד עובדא ומעשה רב ונ"ל דמ"מ ראוי' לפסוק כרבא בשנבאר פלוגתא דאביי ורבא דלשיטותיי' אזלו. דלכאורה יש להוכיח כאביי דבעי דוקא בידו לפמ"ש תוס' ריש מכילתין דמוספרה לה ילפי' דע"א נאמן דנדה הוי אתחזק ובידה לטבול ולא אתחזק ואין בידה עיין רשב"א שם ומהרש"א ועיין חי' ר"ן וכן שיטת מהרי"ק דאתחזק ובידה שוה ללא אתחזק ואין בידה ואי גם הי' בידו מועיל קשה וספרה לה ל"ל דשם בידה עכשיו הא אפילו הי' בידו מועיל וכ"ש כשעכשיו בידה. וכיון דאין בידה ולא אתחזק שקיל כאתחזק ובידה. א"כ הי' בידו גרע מלא אתחזק ואין בידה א"כ וספרה לה כ"ש הוא וכה"ג הקשה תוס' רי"מ אי ע"א נאמן באתחזק ואין בידה וספרה לה ל"ל עיי"ש. אלא לפמ"ש תוס' שם דה"א דנדה כדבר שבערוה קמ"ל עיי"ש וא"כ וספרה לה צריך לגופה. וע"א נאמן מסברא או ממק"א ילפינן עיין במהרש"א שם על דברי' תוס' הנ"ל. והא"ש ג"כ דל"ק לרבא דהי' בידו מהני מ"מ צריך וספרה לה וא"ש. וי"ל מעתה דאביי לשיטתו דס"ל בקידושין דאשתך זנתה בע"א נאמן ובתוס' רי"ד כתב דאביי ל"ל כלל דשאני דבר שבערוה וס"ל מקדש בע"א ג"כ מקודשת דלא יליף דבר דבר ועיין רשב"א ופ"י שם ולכן הוכיח ע"כ דהי' בידו מ"מ דאל"כ וספרה ל"ל ואי דה"א דהוה כדבר שבערוה הא לדידי' ל"ש דבר שבערוה שאני וא"ת מוספרה לה יליף בדה"ה דבשבערו' דהא נדה באמת אינו דומה לדבר שבערוה רק דרבותא איכא בקרא שלא נטעה. וע"כ דס"ל לעצמו בלי ילפותא דדבר שבערוה שוה לכל איסור דל"ל דבר דבר. והוכיח שפיר מוספרה לה דבעי בידו דוקא אבל רבא לשיטתו דס"ל שם שאני דבר שבערוה לא מוכח מידי ומבואר פלוגתיי' דאביי ורבא עיין. ומעתה כיון דקיי"ל הלכה רווחת דאין דבר שבערוה פחות משנים כרבא ממילא קיי"ל גם בהא כרבא דהו' בידו נאמן בכל איסורי' כנלפע"ד ועיין:
אלא דכ"ז י"ל לשיטת ר"ת ורא"ש דאביי ורבא ס"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקה רק בשתיק נאמן וה"ה בדבר שבערוה. אבל לפי שיטת ראשוני' דהא דקדושין לאו בשתיק וס"ל ע"א נאמן בכ"מ נגד חזק' והכא בפועל גרע. ולכאורה קשה לפ"ז קושי' תוס' לאביי' וספרה לה ל"ל הא אפי' באתחזק איסורא ואין בידה נאמן והא אביי ס"ל דדבר שבערוה שוה לכל איסורי' ועכצ"ל או כמ"ש רשב"א בקדושין דמדין דאוריי' מודה לרבא אלא מדרבנן מחמיר וא"ש דבעי וספרה לה דלא נימא דהוי כדבר שבערוה או דצ"ל דצריך וספרה לה דה"א על עצמה אינה נאמנ' דיצרה תקפה עיין זה בפ"י ריש מכילתין ולפ"ז כרבא נגד אביי אזלינן ולשיטת הרא"ש דפסק כר"ת שפיר כתיבנא דאפי' ר"א כאביי ס"ל מ"מ להלכה כרבא נקטינן כמ"ש:
ומינה לשיטת ר"ח שברשב"א שבארנו דע"כ ס"ל כאינך שיטת החולקים על ר"ת אי ריא כאביי ס"ל הי' ראוי' לפסוק כוותי' דמעשה רב כמ"ש הכ"מ בהלכ' משכב ומושב וכמ"ש הרשב"א בשיטת הרי"ף ולכן הוצרך ר"ח להוסיף דגם ר"א כרבא ס"ל כנלפע"ד לבאר ועיין:
והא"ש שיטת הרי"ף דכ' רשב"א דנראה דכאביי ס"ל והוא משו' דר"א דמעשה רב וכן נראה שיטת הרמב"ם. ולפמ"ש הש"ך דרמב"ם ס"ל כשיטת רוב ראשוני' דלא כר"ת, ומסתמא כן שיטת הרי"ף דע"פ הרוב בשיטה אזלו הרי"ף והרמב"ם תלמידו שפיר פסקו כאביי מר"א דעביד מעשה רב דלדידהו לא אזיל אביי ורבא לשיטתייהו כמ"ש ועיין. ויפה עשה הטוש"ע דפסקו לשיטת ר"ת פסקו ג"כ כרבא דהי' בידו סגי ולא חששו למעשה רב דר"א דמ"מ העיקר כרבא מטעם שכתבתי ועיין בכ"ז:
ב) הרי"ף לא הביא מכל הסוגי' רק הא דר"א ס"ת ביד מי והא דר"א ס"ת גוילי' שבו לא עיבדתים לשמה וכ' הרשב"א דס"ל הלכה כאביי משו' דר"א הכי ס"ל מדלא שאל אי אשכחי' ול"א לי' וצ"ל דס"ל דאי הי' בידו הי' נאמן או כמ"ש הרשב"א דמקרי בידו לגרר. או כמ"ש הרא"ש דכל שתח"י נאמן ויבואר לפנינו אי"ה. והנה בשיטת הרי"ף בוודאי לומר רק דכאביי ס"ל דאם אפשר לדחוק כרא"ש דר"א הבין מתשובתו דאשכחי' ול"א לי' היינו לפי שיש לפנינו בגמרא סברת רבא לחלק בין אשכח ול"א לי' יש לדחוק דר"א ג"כ הכי ס"ל אבל הרי"ף דסתם ולא הזכיר כלל ואשכח ואמר ואשכח ול"א לי' ולא כ' רק דר"א ס"ת ביד מי א"א לומר דס"ל כרבא וסמך שנבין דהי' אשכח ול"א לי' כל כי האי הוי לאודעינהו וע"כ דכאביי ס"ל דתלי' הכל באם עכשיו בידו. וס"ל ע"כ דכל שבידו אפי' ל"א לי' בפ"ר דאשכחי' לבעלי' נאמן דכ"ז שבידו אין לו לומר מידי. ועכצ"ל דל"ל לחלק בין ס"ת לטהרות וקדשי' ודלא כמ"ש לעיל אלא אפי' בשארי דברי' כל שתח"י אצ"ל וכ"ז ברור ומוכרח בשיטת הרי"ף ועיין:
ואנו אין לנו טעם דפסק כאביי נגד רבא אלא משו' דר"א ס"ל כוותי' ולא רצה לדחוק כמ"ש הרא"ש דהבין מתוך דבריו ולפע"ד נראה להוסיף מסברא הוכיח דע"כ ר"א משו' דאינו בידו לא האמינו כאשר אגיד דהנה ש"ס מקשה לקמן מ"ש מדר"א ומתרץ טעו בדר"י ופי' רש"י דליכא אלא הפסד מועט וכן פי' רמב"ם הלכ' תפילי' ועיין רשב"א שדוחק בעיניו לחלק בין הפסד מועט דגם בזה י"ל מתוך שמפסיד לעצמו לכן פי' בשם ר"ח דל"מ מידי לפי טעותו עיין בו אבל רש"י ורמב"ם ניחא להו לחלק בין הפסד מועט למרובה וכן פסקי' בש"ע. ונ"ל מסברא כ"ז דווקא אם אינו בעצמותו נאמן רק שנאמין מפני שמפסיד לעצמו י"ל בהפסד מועט אין סברא כ"כ דניחא לי' להפסיד דבר מועט מלצער לחבירו ולהפסדו מרובה אבל אם נאמן בעדותו רק כשיש הוכח' דאשכחי' ול"א ל"מ לי' דהו"ל לומר מיד דרמי' עלי' י"ל היכא דאית לי' הפסד מועט ליכא הוכח' מדלא אמר מיד כי שקר בימינו י"ל דתחלה ל"א דלא רצה להפסיד לעצמו הפסד מה ואח"כ נתחרט שלא להכשיל חבירו בשביל הפסידו והגיד לו האמת ואין הוכחה ממילא נאמן כנ"ל נכון מאז מסברא לולי דראשוני' לא ס"ל כוותי דהא כתבו די"ל דעושה עמו בטהרו בשכר מועט ולפ"ש אפי' בשכר מועט א"א דא"כ איך מחלק רבא בין אשכחי' ואמר לי' ועיין:
ואם כנים דברינו מוכח ע"כ דר"א כאביי ס"ל משו' דאשכחי' ול"א לי' לא מהמני' לי' כיון שיש לו פסידא דאזכרו' ליכא הוכח' שלא יאומן כמ"ש וע"כ משו' דאינו בידו אינו נאמן נגד החזק' ומשו' מתוך שנאמן על שלו צריך דווקא הפסד מרובה אבל ר"ח דס"ל דר"א כרבא ס"ל לשיטתו אזיל דס"ל דליכא הפסד כלל באזכרות לפי טעות דיעביר עליו קולמס אבל הרי"ף ס"ל כרש"י והוכיח שפיר דר"א ע"כ כאביי ס"ל כנ"ל:
ולפ"ז י"ל דיש הוכחה רבי אבוהו כאביי ס"ל מדאמר מתוך שנאמן אתה כו' דאי לא הי' נאמן בלא"ה משו' דאשכחי' ול"א לי ל"צ לומר מתוך שנאמן כו' דהא כיון דמפסיד לעצמו ממילא ליכא הוכח' מדלא אמר לי תחלה כמ"ש ולצ"ל מתוך שנאמן על שלו נאמן להפסיד ס"ת וע"כ משו' שלא הי' בידו לא הי' נאמן רק משו' מתוך ואם נרצה לדחוק דבאמת כוונתו מתיך שנאמן להפסיד שכרו כו' היינו דמתוך שהי' מפסיד לעצמו נאמן דאמרי' משו"ה ל"א בפ"ר מלבד שהוא דוחק גדול. עוד אמינא דאם נפרש הכי קשה מה מקשה כלל מ"ש מדר"א הלא אין זו סברא פשוטה להאמין משו' מתוך ובממון ל"א כן ועיין בראשוני' רק באיסור מהני ומסבר' חוץ לא היינו אומרי' כן רק מדר' אבוהו ס"ל כן ולפי הנ"ל לא מוכח מידי דס"ל להאמין לעד היכא דאינו נאמן מעיקר הדין משו' מתוך שנאמן אלא כיון דהי' בידו וס"ל דנאמן רק משו' סבר' והוכח' דאשכחי' ול"א לי' וכיון דמפסיד לנפשו ליכא הוכח' הדר נאמן ככל עד שנאמן בכה"ג אבל רב אמי ס"ל משו' אינו בידו לא האמין דאל"כ לא משני מידי דטעי בדר"י כמ"ש לעיל וע"כ משו' דאביי שלא הי' בידו עוד ומנ"ל דמועיל מתוך להאמינו ע"י הוכח' שמפסיד לעצמו וע"כ דש"ס ידע דר' אבוהו ג"כ משו' שאינו בידו לא האמינו ומוכח דגם ר' אבוהו כאביי ס"ל ואיכא ר"א ור' אבוהו דכוותי' ס"ל ונתחזק פסקו של הרי"ף כנלפע"ד ועיין:
ג) הרמב"ם בפ"א מתפילי' כ' הא דר"א ור' אבוהו ולא הזכיר מאשכחי' ול"א לי' או נתנו מיד ליד נראה דס"ל כאביי וכן נראה שיטתו בסוף הלכ' פסולי מוקדשי' וכ"כ בכ"מ שזה שיטתו אלא שבסוף הלכ' משכב ומושב כ' ביום פלוני ואמר לי נאמן ואם ליא לי' אינו נאמן נראה דכרבא ס"ל וכ' הכ"מ דס"ל דאביי ורבא לא פליגו לדינא אלא בפירוש הבריי' היכא מייתבא שפיר ולכן כ' דברי שניה' עיי"ש. והנה דברי כ"מ חתומי' וסתומי' ולא הגיד לנו כוונתו איך מתאחדת דברי אביי ורבא וגם צ"ב למה נראה יותר לאביי פירוש הבריי' כפירושו ולרבא:
כפירושו ואני אבאר בעזהי"ת. הנה רש"י כ' מפורש דרבא פליג על אביי ואמר אביי אין בידו נאמן ומוקי סיפא באשכחי' ול"א לי' ולא מידי ובמרדכי בקידושין פ' האומר בשם ראבי' דרבא ואביי לא פליגו ורבא ג"כ מוקי כשבידו אלא דמפרש באשכחי' ול"א לי' ואביי לא חש לפרש. ודבריו אלו צריכי' ביאור ג"כ דלכאורה כוונתו דרבא מפרש לאביי אפי' כשהוא בידו דווקא באשכחי' וא"ל נאמן ובעיקר אוקומתא דבריי' מודה לאביי דא"כ לא הוי לרבא לומר כגון דאשכחי' ול"א לי' אלא והוא דאשכחי' ואמר לי' דאפי' בידו דווקא באמר לי' נאמן וע"כ צ"ע דכוונתו דפליגו בפירוש הבריי' דאביי מוקי רישא שבידו ובסיפא לא מפרש דממילא נשמע דסיפא באין בידו ורבא מפרש די"ל סיפא ג"כ כשבידו אלא דאשכחי' ול"א לי' ואביי ג"כ מודה דמתוקמי בכה"ג אלא דלא מפרש בסיפא כלום איך איירי כצ"ל בכוונ' ראבי' וס"ל דגם כשבידו חיוב עליו לומר כשפגע בי' פ"ר וכן ס"ל לרשב"א בקידושי' למעיין שם ועיין רמב"ן דהי' לפניו סבר' זו ודחא' ונ"ל דרש"י לא יוכל לפרש דרבא מודה לאביי דצריך בידו אלא דמוקי סיפא באשכחי' ול"א לי' דרש"י לשיטתו דס"ל בידו משו' מגו וכגון שעומד באמצע עבודה ובידו לפגל בזריקה א"א לומר סיפא ביום פלוני היינו שפגע בו בנתיי' ול"א לי' אבל עדיין בידו דהא ביום פלוני א"א בקדשי' שעדיין בידו לפגל איך אפשר שיהי' יום אחר בין שחיטה לזריקה וע"כ הוצרך לפרש דרבא ל"ל כאביי ולא צריך בידו אלא דתלי' הבל באשכחי' ול"א לי' אבל ראבי' ס"ל דבידו לאו משו' מגו כמ"ש הרא"ש ומפרש שפיר דרבא ס"ל ג"כ דבעי בידו. וכן י"ל שהוא שיטת הרמב"ם כראבי' דהא הרמב"ם ג"כ ע"כ ס"ל כרא"ש דהא ס"ל בס"ת ביד מי כאביי וע"כ צ"ל משו' דכל שתח"י נאמן דהוי כבעלי' כמו שהוכיח הראש מזה דלא כרש"י וממילא דיש לפרש דרבא על אביי קאי כהנ"ל:
אלא דבאמת בכ"ז לא הונח לנו ברמב"ם דאם ס"ל דרבא על אביי אזיל אלא שמפרש סיפא דבריי' בידו ול"א לי' למה חילק הרמב"ם הך דינא שכ' בהלכ' פ"א חילוק בין בידו שאין בידו ובהלכ' מו"מ כ' כרבא ולא נקיט כפירושו דרבא בבריי' וגם אביי אפשר דמפרש סיפא הכי ולכן נלפע"ד דרמב"ם ס"ל ג"כ כרש"י דרבא חולק עם אביי בעיקר נאמנות העד דס"ל אפי' אין בידו נאמן ולכן נאיד מדאביי ואמר סיפא דאשכחי' ול"א לי' אלא דס"ל לרמב"ם דבהא גם אביי מודה אפי' בידו מ"מ כל דאשכחי' ול"א לי' אינו נאמן דאיכא הוכח' מדל"א לי' בפ"ר דמשקר ויש הוכח' לזה כד דייקא דאביי אמר כל שבידו נאמן מפרש רישא בידו ולא מפרש סיפא דממילא נשמע אבל סיפא שאינו בידו ורבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' וצ"ל רישא בדאשכחי' ואמר לי' ולמה לא אמר רישא באשכחי' ואמר לי' ונדע סיפא בל"א לי' כמו אביי לפי שיטתו וע"כ דבזה שניה' שווי' דרישא דווקא באשכחי' ואמר לי' דאל"ה אפי' בידו אינו נאמן אלא דלאביי סיפא בשאין בידו ואפי' אשכחי' וא"ל ל"מ וע"ז חולק רבא דאמר כגון דאשכחי' ול"א לי' סיפא דווקא בלא אמר לי' אבל באמר לי' אפי' אינו בידו נאמן ומוכח עכ"פ דלאביי ג"כ דווקא באשכחי' ואמר לי' נאמן ופסק הרמב"ם כאביי משו' דר"א ע"כ ס"ל כוותי' כמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף ולכן כ' בהלכ' פ"מ הבריי' כצורתה בשאם ביום פלוני אינו נאמן היינו שכבר אינו בידו דיום פלוני שכבר אינו בידו ורבא ג"כ הכי מפרש ביום פלוני שכבר לאו בידו אלא דהוא מפרש ביום פלוני ג"כ דאשכחי' ול"א לי' ולאביי משמעו' יום פלוני רק שכבר הוציא מתח"י ובאמת גם לשיטת רא"ש דלאו משו' מגו וכתבתי לעיל דיש לומר ביום פלוני בקדשי' שבידו מ"מ מסתבר טפי בקדשי' שאינו תח"י דמה לו לכהן שיהי' תח"י ליום המחרת ודומי' דהכי בטהרות שכבר יצאו מתח"י ולקמן בהלכה מו"מ כ' לחלק בין פגע בו פ"ר ואמר לי' דכן הוא לאביי ואפי' בידו אינו נאמן ובוא וראה דשם לא כ' ביום פלוני כלל דאיירי שבידו ולא כ' רק כשפגע ול"א לי' דיום פלוני שכבר אינו בידו בלא"ה אינו נאמן כן נ"ל ביאור שיטת הרמב"ם:
והנני מוסיף עוד לפרש יותר הא דכ' בהלכ' פ"מ הבריי' כצורתה לחלק בין בידו, ובהלכ' מו"מ כ' דין בין פגע ואמר לי' כו' למדייק בסידור דבריו דבהלכ' פ"מ כ' תחלה קדשי' ואח"כ וכן טהרות כי שם דין קדשי' עיקר וטהרות אגב גררא נסבא ובמו"מ שם מקומו דין טהרות הקדי' טהרות וכ' וכן קדשי' ואחר הוצעה זו אומר אני בדיוק ומכווין כ' חלוקה בין יום פלוני היינו אין בידו בהלכ' פ"מ דעיקרו שם בדין קדשי' איכא רבותא דכל שבידו נאמן כל שלא אמר ביום פלוני היינו כל שלא יצא מתח"י נאמן ואפי' כבר גמר כל עבודתו דליכא מגו מ"מ נאמן דכל שתח"י נאמן ובטהרות ליכא רבותא כ"כ דאיכא מגו שבידו לטמאות, ולכן בבריי' נקיט תחלה טהרו' שעשיתי עמך ואח"כ קדשי' שעשיתי ע"ד לא זו אף זו כהנ"ל. אלא הרמב"ם דבהלכ' פ"מ איירי בקדשי' נקיט תחלה קדשי' ואגב גררא נקיט טהרות כיון דמתניי' בבריי' הדדי ובקדשי' רבותא יותר דכל שתח"י נאמן הגם שגמר עבודתו, ועוד י"ל בקדשי' ליכא מיגו כ"כ דיפגל ויעשה איסור. אבל בטהרות של חולין ליכא איסור ואיכא מיגו אבל במשכב ומושב דעיקרו מדין טהרות כ' הך חלוקה בין פגע ואמר לי' ואי ל"א לי' בפ"ר לא נאמן איכא רבותא יותר בטהרות גם תח"י דיש לו מגו מ"מ אינו נאמן דבוודאי הוי אמר לי' בפ"ר וכ"ש בקדשים כשאינם תח"י לפגל רק תח"י דליכא מיגו דל"מ וקדשים אגב גררא נקיט כנ"ל נכון מאד בעזהי"ת:
ומאחר שבארנו שיטת הרמב"ם כל הצורך כבוא לבאר השינוי' שהרגשתי עוד שבפ"מ כ' אם הי' נאמן לו סומך עליו ובהלכ' מו"מ לא הזכיר מזה כלום וגם בהפ"מ כ' שורת הזיין אינו נאמן והרוצה להחמיר הרי זה משובח ולא הזכיר מזה כלום בהלכ' מו"מ ודוחק לומר בזה שסמך עמ"ש בהלכ' פ"מ דהא אין הענינים שווי' בפ"מ איירי מענין אחר שאין נאמן ממה דאיירי במו"מ. ונ"ל הנה מ"ש דאם הי' נאמן לו סומך עליו בכ"מ נדחק מניין לו והפשיט דנפקא לי' מהא דבקדושין אם נאמן לך כבי תרי ונראה לי מ"ש הרמב"ם דאם הי' נאמן לו ולא כ' אם נאמן דס"ל דאם נאמן לו בלבו פשיטא שצריך לחוש לו אבל אשמעיני' בהי' נאמן בכל פעם בדבר אחר לא יוכל לומר עכשיו שנוגע לדידי' אין רוצה להאמינו קמ"ל אם הי' נאמן לו בכל פעם גם עתה צריך לסמוך עליו ולאפוקי משיטת ר"ת דיוכל לומר אינו מאמינך ועיין בש"ך סי' קכ"ז ס"ק ט"ו כנ"ל ברור. ולפ"ז י"ל דוקא אם אינו נאמן משום שיצא מתח"י ואין ע"א נאמן לכן כשבכל פעם הי' מאמין לו צריך גם עתה לסמוך עליו אבל לקמן בהלכ' מו"מ דכ' בפגע בו פי' דאיכא הוכח' מדלא אמר לו דשקר בימינו גם שהי' נאמן לו בכל פעם לא צריך להאמינו עכשיו דבכל פעם לא הי' לו הוכחה נגדו משא"כ עכשיו שיש הוכחה דמשקר ל"צ להאמינו כנ"ל:
והנה הא דכ' דשור' הדין אינו נאמן יצא לו מדר"א דאמר שור' הדין אינו נאמן כ"כ כ"מ ודלא כמ"ש חי' ר"ן שם. ונ"ל לפי דס"ל לרמב"ם דר"א כאביי ס"ל והא דטהרות שעשיתי לכ"ע כאביי אתי' כמ"ש רשב"א י"ל דוקא היכא דליכא הוכחה דשקר בימינו אלא שאינו נאמן בעצמותו כיון שאינו עוד בידו בהא הי' ראוי' להחמיר כיון דעד כשר הוא ואין הוכחה נגדו ובהכי איירי ר"א ורמב"ם בהלכה פ"מ אבל בהלכה מו"מ דאם פגע בו ול"א לי' דאיכא הוכחה נגדו דמשקר ל"צ להחמיר כלל כיון שיש רגלים לדבר שמשקר כן נראה לי נכון. ובזה נ"ל לתת טעם למה הזכיר בש"ע כלל דראוי' להחמיר כמ"ש הרמב"ם וצ"ע. ולפמ"ש א"ש כיון דפסק דהי' בידו נאמן מדינא ורק באשכחי' ול"א לי' אינו נאמן ובזה א"צ להחמיר גם לרמב"ם כמ"ש ועיין:
והנה אם כי חילוק זה נכון מסברא וא"צ ראי' מ"מ אביא לי ראי' ע"ד פלפול כ"ש דהכי קאמר רב אסי לפניו דר"א רבי אתה אומר כן הכי אמר ר"י כו' ולשון זה צריך ישוב כי יתר הוא רבי אתה אומר כן למה לי הכי הול"ל הכי אמר ר"י ולא נמצא זה הלשון כזה ונ"ל דרשב"א הוכיח מר"א בהא דטהרות שעשיתי דכאביי ס"ל מדלא שאל לו אם אשכחי' ול"א לי' אלא דיש לדחוק כמ"ש הרא"ש דהרגיש מדבריו דאשכחי' מכבר אלא דעוד הקשה מדמקשה לי' רב אסי מדר"י מכה"ג ביוה"כ והא שם לא שייך אשכחי' ול"א לי ועכצ"ל דידע דמשום אין בידו לא האמינו, ואומר דרב אסי שהקשה לו לא ידע אם משום דאין בידו או משום דאשכחי' ול"א לי' לא האמינו אלא דהוכיח מדאמר שור' הדין אינו נאמן משמע דראוי' להחמיר ואי אשכחי' ול"א לי' בוודאי אין ראוי' להחמיר דאיכא הוכחה דמשקר וע"כ דלא רא' כך אלא משום שאין בידו לא האמינו לכן הקדים רבי אתה אומר כן להראותו שמדויק דבריו הקשה לו מדלא אמר בהחלט אינו נאמן רק שור' הדין מוכח משום שאין בידו אינו נאמן והקשה לו הכי אמר ר"י כנ"ל עד"פ ויש ראי' לסברתינו ועיין:
עוד א' נשאר לנו והיתה לבאר במ"ש הרמב"ם בהלכה פ"מ אם אמר לו נתפגלו או נטמאו נאמן דלא נחשדו ישראל ע"כ. נראה דאתי לתת טעם למה נאמן והראב"ד כ' כל שבידו נאמן נראה שבא להשיג על טעמו של הרמב"ם ונתן טעם אחר משום שבידו נאמן וצ"ב מה רצה הרמב"ם בנתינ' טעם דנאמן משום שלא נחשדו כיון שבידו ובהלכה מו"מ כ' בפגע ולא אמר לי' אינו נאמן דזבחי' בחזק' כשרות וטהרותיו בחזק' טוהרו' ולא הזכיר מזה בהלכ' פ"מ וכ"ז צריך ביאור וישוב. והנלפע"ד הנה בטעמא דע"א א"נ לאסור כ' פ"י בגיטין כאן ובריש מכילתין ובקידושין גם אי נאמן להתיר מ"מ לאסור א"נ די"ל לצעורי מכווין או דלאו כל כמינייהו להפסיד לבעלי' ממון שלהם וכזה כ' בתוס' רי"ד בקידושי' דהוצרך אביי לאשמעיני' בנטמאו טהרותיך דנאמן דה"א דכממון יחשב עיי"ש. ונחזי אנן דלטעמא דלצעורי תינח דאביי מאמינו כל שבידו לשיטת רש"י משום מגו. אבל לפמ"ש הרא"ש משום כל שתח"י כבעלי' הוא ונאמן כיון שיש לומר לצעורי אינו דומה לבעלי' שנאמני' בשלהם דלא שייך לצעורי משא"כ זה שתח"י כיון שאינו שלו וי"ל לצעורי מכווין למה יאומן ומה יפעל לנו כיון שתח"י אבל לטעמא שיאמרו הבעלי' לאו כל כמינך לאסור ממון שלנו יש לומר כל שתח"י וכ"ש כשבעלי' מסרו לידו כבעלי' יחשב וכמעיד בשלו ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש המרדכי בקידושי' דכל שהאמינהו ומסרו לידו האמינהו ועיין פ"י כיון שמדמה לשליש דהימני' ועיין כי הקצרתי:
ואומר אני מעתה דכן ס"ל לרמב"ם דאינו נאמן משום ממון בעלי' ולכן מהני כל שהוא תח"י אבל אי משום לצעורי לא הי' מהני בידו. אלא הא דל"ח לצעורי באמת כ' הרמב"ם דלא נחשדו ישראל לשקר:
להפסיד לחבירו וכ"ש להביא קדשי' לידי פסול ולכן הקדים דנאמן דלא נחשדו ישראל בכך וליכא רק משום ממון בעלי' ימהני בידו אבל כשיצא מתח"י לא מקרי עוד בעלי' וחתר ברשות בעלי' של חפץ ולאו כל כמיני' לאסור להפסיד ממונם. והא"ש דכ' דשור' הדין אינו נאמן אבל ראוי' להחמיר כיון שכל טעמא דאינו נאמן דאין צריכי' להאמין להפסיד שלהם. מ"מ ראוי' לחוש לאיסור ולא ליתן עיניו בממון כדי לצאת י"ש ומצאנו כה"ג בממון גופא בברי ושמא שישלם לצאת י"ש וכה"ג טובא בספיקא דממונא ולכן לא כ' כאן דאינו נאמן דטהרות בחזקתו וכן קדשי' דע"א נאמן להוציא מחזק' אלא משו' דממון בעלי' הוא א"נ להפסידו ולא שייך אוקמי בחזקתן אבל לקמן בהלכ' מו"מ דאיירי באשכח ול"א לי' דאיכא הוכחה דמשקר כ' הרמב"ם שפיר דאוקמי קדשי' וטהרות אחזקתן ואפי' להחמיר אינו צריך כן כראה לי נכון וברור ועיין היטיב בכ"ז:
ועיין לשון הרמב"ם בהלכ' מו"מ שכתב אם פגע בו ול"א לו כלום כו' צ"ע לשון ולא כלום מה הי' חסר אם הי' כתב ולא אמר לו ובאמת כן הוא לשון רבא ול"א לי' ולא מידי וגם לשון רבא צ"ב מאי דדייק כ"כ ול"א לי' ולא מידי. נ"ל עפמ"ש ראשוני' דבשלמא מסרו ליד ל"צ לומר רק בדאשכחי' בפ"ר ועלי' דידי' רמי' לומר לבעלי' מה נעשה בו. וה"א דווקא כשפגע בו ודיבר עמו מעסק שהי' עמו בקדשי' וטהרות ול"א לי' אז איכא הוכח' דמשקר עתה אבל כשלא דיבר עמו כלום מענין זה ה"א דליכא הוכחה דלמא שכח לשעתו ולא זכר עוד מעסקו עמו קמ"ל רבא אפי' אשכחי' בפ"ר ול"א לי' ולא מידי שלא דיבר עמו כלום מזה והדר אשכחי' ואמר לי' גם בזה אינו נאמן וא"ש לשון רבא והיא היא כוונת הרמב"ם שדייק לכתוב ולא אמר לי' ולא כלום כהנ"ל כנ"ל:
ד) והצ"ע על הטור וביותר על הש"ע סי' רפ"א דכ' לשון הרמב"ם בהלכ' תפילין דלאחר שהוציא הסופר מתח"י אינו נאמן והוא כאביי ובסי' קכ"ז פ' כרבא דהי' בידו מהני חוץ באשכחי' ול"א לי'. ואפשר לומר דס"ל דווקא נגד חזק' כשרות שהי' לטהרות או ליין דיש פוסקי' דס"ל דע"א נאמן נגד חזק'. ולר"ת דלא נאמן מ"מ פסקי' כרבא דהי' בידו שהי' פעם בעלי' עליו מהני וס"ל בשומר יין וכיוצא בו ליכא חזקה דמשמר היטיב וגם ר"ת ל"ל הך סברא ע"כ. אבל כבר כתבנו לעיל בס"ת גם הר"ת מודה דסתם סופר שהוא אומן ובאומנתו יחי' כותב לשמה והוא למוד בכך וחזק' זו אלימא מחזק' כשרות דיין ולכן ל"מ הי' בידו רק כשהוא בידו וס"ל דרבא ג"כ מודה דבעי בידו ממש ומשו' מגו. ועיין ש"ש שכ' דחזקה זו אלימא מחזקת כשרות ועפ"ז א"ש פסקי הש"ע דלא סתרו כנלפע"ד:
ה) הראב"ד בהשגות הלכ' משכב ומושב כתב דנ"ל דאם עושה בשכר נאמן כמו בס"ת שהאמינו משו' מתוך והכ"מ כ' דרמב"ם סמך עצמו עמ"ש בהלכ' תפילין. ולי נראה עוד דרמב"ם אפשר ל"ל דנאמן רק בס"ת ותפילי' עפמ"ש הט"ז דבמקו' דאיכא חזק' אינו נאמן משו' מתוך ודווקא בס"ת דליכא חזק' כשרות וכבר הסברנו לעיל דבס"ת רק משו' חזק' סופר אומן עשה בכשרות אתי' עלה ונגד זה מועיל מתוך שאומן אינו להפסיד שכרו כולו ולהכי מעיקרא נכנס לפעולה זו כדי להאמין נגד חזק' כנ"ל. והא"ש דמסיים הרמב"ם והרי הן בחזקתו לתת טעם דלכן אפי' עושה בשכר אינו נאמן ועיין:
ונ"ל עוד דראב"ד ג"כ ע"כ כעין זה ס"ל דצ"ב למה לא הזכיר הראב"ד כלום מזה בהלכ' פ"מ דאם עושה בשכר נאמן אפי' אמר ביום פלוני והוציא מתח"י וצ"ע. ונ"ל דס"ל ג"כ נגד חזק' כשרות אינו ולכן כל שאין בידו עכשיו אינו נאמן אפי' משו' מתוך. אלא בס"ת דליכא חזק' כשרות נאמן משו' מתוך. ולכן כ' בהלכ' פ"מ כלום אבל בהלכת משכב דאיירי שהוא בידו רק דפגע ול"א לי' כמו שבארנו לעיל. ובזה ס"ל לראב"ד נגד הוכח' זו דאשכחי' ול"א לי' מהני הוכח' דלא יפסיד לעצמו בשקר לצער לחברי'. ונגד חזק' כשרות הא הוא בידו. וא"ש טפי לפמ"ש כבר לעיל דכל דאיכא פסיד' אפי' מועט לא שייך הוכח' דאשכחי' ול"א לי' דמשו' דחס על פסידו לא רצה לומר בתחלה ולכן ס"ל דכשעושה בשכר נאמן ולכן כתב הראב"ד נראה לי ומייתי מס"ת לכאורה מה חידש הראב"ד בזה עד שכ' ונ"ל הא מבואר בש"ס ולפמ"ש א"ש די"ל ס"ת שאני דלא איירי באשכחי' ול"א לי' משא"כ כנגד הוכח' דאשכחי' לא מבואר דנאמן משו' מתוך כו' אבל מסברא נראה לו כמו דמועיל נגד סברא דסופר עושה לשמה כן מועיל נגד אשכחי' כמ"ש ולא כ' נ"ל כנ"ל נכון מאוד ועיין:
ו) המחבר בסי' קכ"ז סעי' ב' כתב במד"א בשעושה בחנם כו' או ששכרו מועט כו' אבל אם שכרו הרבה כו' נאמן אפי' אינו עתה בידו ול"א לי' בפ"ר. הנה לפי דס"ל למחבר כרבא דהי' בידו מהני נגד חזק' כשרות ל"צ למתוך שנאמן להפסיד שכרו רק נגד דל"א לי' בפ"ר מועיל מא שמפסיד לעצמו אבל היכא שלא הי' בידו לעולם ומעיד נגד החזק' דכשרות אפי' מפסיד לעצמו י"ל אינו נאמן והא"ש בזה דברי הט"ז שכ' דנגד חזק' אינו נאמן דבס"ת ליכא חזק' ונתקשו אחרוני' הא המחבר על יי"נ קאי דאית לי' חזק' כשרות והוא תמוהא. ולפמ"ש א"ש דמחבר איירי בהי' בידו דעי"ז נסתלק חזקת כשרות דנאמן בלא"ה לולי דאשכחי' ול"א לי' נגד זה מהני מתוך שמפסיד שלו כנ"ל נכון וברור. אלא דלפ"ז היכא דבעלי' מכחישי' לפי דפסק בש"ע דכל שהי' בידו אפי' מכחישי' נאמן ה"ה בזה י"ל דאפי' בעלי' מכחישין נאמן משו' מתוך ועיין ש"ך ס"ק כ"א דחולק על הב"י שפ' אפי' מכחישי'. אבל לפמ"ש הש"ך לעיל ס"ק ג' דבמכחישו ל"מ הי' בידו וא"כ הדר צריך מתוך נגד חזק' כשרות ולפמ"ש נגד חזק' כשרות ל"מ מתוך ולכן במכחישו אינו נאמן משו' מתוך כנ"ל ועיין:
ומ"ש בש"ע בשכר מועט אינו נאמן זה דלא כמ"ש לעיל בשיטת רי"ף ורמב"ם דנגד הוכח' דאשכחי' ול"א לי' אפי' בהפסד מועט אסתלקא ההוכחה דלא רצה תחלה להפסיד לנפשו אפי' דבר מועט ולפמ"ש דהמחבר קאי רק נגד אשכחי' ול"א לי' ומ"ע ס"ל דווקא בהפסד מרובה ע"כ דל"ל כהנ"ל וכן ס"ל לראשוני' בסוגי' ואני ליישב הרי"ף ורמב"ם באתי ועיין:
ודע מ"ש הט"ז דבמקו' חזק' ל"מ מתוך שנאמן כו' והוא העלה כן מכח קושיתו מקדושין לפמ"ש הש"ך לחלק בין מכחישו לשותק או אומר אינו מאמינך בלא"ה ל"ק דהא שם הבעל עומד ומכחיש ועוד בלא"ה ל"ק דשאני דבר שבערוה דצריך עדות ברורה ואפי' שתיקה כהודאה ורגלים לדבר ל"מ רק ע"פ שני עדים יקום דבר שבערוה. וכמו בממון כתבו ראשוני' בפשיטות דלא אמרינן מתוך שנאמן על שלו כן בדבר שבערוה והוא פשוט:
וי"ל ע"ד פלפול דבהא פליגו ולשיטתייהו אזלו דאביי מוקי הברייתא בבידו דבעי דווקא עוד בידו דאי סגי בהי' בידו רק משו' דל"א לי' א"כ יאומן מתוך שמפסיד שלו ודחיק לי' לאוקמי בריי' בעושה בחנם וע"כ דבעי בידו ובמקו' חזק' ל"מ מתוך דכן מוכח מקדושין כמ"ש ט"ז וכ"ז לאביי לשיטתו דס"ל דבר שבערוה שוה לכל איסור אבל רבא לשיטתו לא מוכח מקדושין מידי י"ל אפי' במקו' חזק' מהני מתוך שנאמן ועכצ"ל בריי' בחנם י"ל שפיר הי' בידו ועיין:
ודע דהראב"ד בהלכ' מו"מ כ' בעושה בשכר וכן בש"ע הנ"ל לא כ' רק בעושה בשכר. אבל בעושה בחנם ואומר שהוא הפסיד בידיי' של חבירו מהא לא הזכירו כלום אלא בחי' ר"ן כ' דהיכא דמזיד הוא וצריך לשלם אמרי' מתוך שנאמן. ולפע"ד לולי חי' ר"ן הנ"ל הי' נראה מסברא דאפשר בכה"ג ל"א מתוך. בשנבין לשון מתוך שנאמן הול"ל מתוך שמפסיד שלו ונ"ל דבאמת אין זה הוכחה חזק' כ"כ אולי רוצה בהפסדו כדי לצער לחבירו והא לך באמת לענין ממון לא סמכי' על סברא זו ש"מ דלא אלימא כ"כ אלא דכ"ז כשיודע בוודאי שיפסיד לחבירו ע"י דבריו לא חש להפסיד שלו אבל לא מחית נפשי' לספיקא שמא לא יאמנו דבריו לבעלי' ולא יפסידו ולא מידי והוא יפסיד כי על של עצמו היינו להפסיד לעצמו נאמן ותחת שרוצה לצערו יעשה לו נחת כי ירוויח שכרו ובכה"ג בודאי ישקר והיינו דאמר ר"א מתוך שאתה נאמן שזה בודאי נאמן להפסיד שברו גם כשלא יאומן להפסיד לבעלי' לכן ממילא נאמן להפסיד לבעלי' דכל כי האי לא ישקר על ספק להפסיד עצמו בוודאי ועכשיו שאנו מאמינים לו לכאורה ממילא תו ליכא הוכחה מתוך שנאמן דאולי דינא גמור דיודע שיאמינהו שוב אין הוכחה להאמינו י"ל לפמ"ש הש"ך בבעלי' מכחישי' אינו נאמן ואולי יכחשוהו ונ"ל דה"ה באומר אין אתה נאמן לי דאינו נאמן דלא מצינו בס"ת רק דלא אמרו כלום דהא שלא בפני בעלי' הי' ומנ"ל באומר אינו מאמינך דמועיל מתוך ושפיר האמינו ר"א כנ"ל ועיין:
ואומר מעתה דנ"ל פשוט וברור דהא דנאמן להפסיד שכרו אע"פ שאינו נאמן להפסיד לבעלי' כגון באזכרות שלו לא כתבתי לשמה זהו דווקא בשכר טרחתו שנוטל שהוא בעצמו אומר שלא טרח לכתוב לשמה הגם שאנו אין מאמיני' לן ובעלי' משתמשי' בו כס"ת מה לו הפסד אם יקראו בו הבעלי' עכ"פ הוא לעצמו נאמן שלא עשה וכ' כראוי' ועיין תוס' ב"ב ל"ג ע"א שזהו כוונתם עיי"ש היטיב אבל במטמא טהרותיו של חבירו וכיוצא בו שאם אינו נאמן לבעלי' ואוכלי' הטהרו' בטהר' או ביי"נ וכדומה כיון שאין נאמן להם ל"ל פסידא של כלום ומה הפסידו בנגעו בו כיון שאין נותני' מקו' לדבריו ממילא לא הפסיד' כלום במה שעשה פשיטא שא"צ להשלים ואפי' רוצי' להאמינו במקו' שאינו נאמן אפשר אין צריך לשלם על פיו ולפ"ז ל"ש ממילא מתוך שנאמן להפסיד לעצמו דהא לא מחית נפשי' לספיקא דממ"נ אם יאומן ויפסד רוצה בכך שיפסידו הבעלי' שלהם ויהיו מצערי' ואם לא יאמינו הרי א"צ לשלם כן נראה לי נכון:
ומיושב בזה קושי' הראב"ן מדמייתי מכה"ג ביה"כ דנאמן וכ' רש"י מפר ושעיר והא פר שלו הוא של כה"ג ומתוך דנאמן על שלו וכ' דהראי' משעיר וקשי' לרש"י דכ' גם מפר ובאמת גם משעיר ליכא ראי' כל כך דהא מפסיד גם חלק קרבנו שיש לו בו. ולפמ"ש א"ש דבכה"ג ל"א מתוך וכמו שהארכתי כנ"ל:
והא"ש דלא כ' הראב"ד וכן בש"ע רק במפסיד שכרו נאמן אבל במזיק במזיד ל"א מתוך שנאמן על שלו וכהנ"ל וצ"ע עוד לדינא:
ז) ורש"י ס"ל בסוגי' דבידו משו' מגו דבידו לטמא דלפגל והרא"ש הקשה עליו והוכיח דע"כ בידו משו' דכל שתח"י כבעלי' יחשב ונאמן ועיין ש"ך רסי' קכ"ז א"כ נ"מ ביין מבושל ובח"צ מ"ש בכוונ' הש"ך דאפי' מסר בידו יין מבושל נאמן עליו דכל שתח"י נאמן אפי' לא הי' בידו לעולם לעשות מה שאמר וכן נראה דעת ט"ז ס"ק ו' ונחזי אנן דלכאורה אין ראי' דכוונת הרא"ש דאפי' לא הי' בידו לעשו' מה שאמר:
נאמן אלא דחולק על רש"י דלאו מטעם מגו הוא ככל מגו דעלמא הואיל ואמר הכי נאמן או שיוכל לעשות כמו שאומר כגון גרשתי אשתי שנאמן משו' שבידו לגרשה אלא דנאמן על מעשה שבידו לעשות משו' שעל מעשה זה שאומר הוא בעלי' כיון שבידו הוא ומעיד על שלו הייני על מעשה שהוא בעליו עליו אבל זולת זה הגם שחפץ תח"י אינו נאמן ואפי' הוא שלו ממש כן י"ל ויש ראי' לזה מש"ס יבמות דמביא הרא"ש עצמו דבשל חבירו נאמן הואיל ובידו להפריש והא שם אין הכרי תח"י אלא שבידו לעשות ואיך יחשב בעלי' וע"כ משו' דהמעשה בידו הגם דליכא מיגו להפסי' ולהפריש משלו מ"מ על מעשה הפרשו שבידו מקרי בעלי' ונאמן. והא"ש מה דצ"ל לרא"ש מדקאמר ש"ס שם אי בשלו הואיל ובידו להפריש מה פ"ל הואיל ובידו הא על שלו נאמן בלא"ה וע"כ דאפי' החפץ שלו אינו נאמן רק כשהמעשה בידו כנ"ל ועיין: אלא דממ"ש הרא"ש דכן מוכח מס"ת ביד מי דאם הי' הסופר הי' נאמן והא שם אינו בידו כלל לעשות המעשה ולאביי דצריך בידו איך יאומן לאביי מזה מוכרח דטעמא דרא"ש משו' שהחפץ שמעיד עליו תח"י וכדס"ל לש"ך בכוונתו וקשי' כל הנ"ל וצ"ע:
והיותר צ"ע דא"כ מה הוכיח מכה"ג ביוה"כ הא שם עדיין תח"י ולא יצא מידו אלא שאין בידו לפגל עוד והוא קושי' חמורה:
ומ"מ נ"ל שהאמת כמ"ש בכוונת הרא"ש והא דס"ת י"ל עפמ"ש הרשב"א לדחות דברי ר"ח די"ל דר"א כאביי ס"ל ומקרי בידו לגרר האזכרות ולכותבן שלא לשמה והרא"ש ע"כ ל"ל מד"כ דכן משמע מרב אמר ונ"ל דרא"ש לא חולק על הרשב"א אלא במה דס"ל דמקרי בידו ממש ואיכא מגו דהי' מגרר וכותב כן כי האי ליכא מגו לעבור עבירות הרבה למחוק שמות ולטרוח כ"כ לכתבן מחדש בוודאי לאו מגו הוא אבל ע"מ עכ"פ בידו לעשות כן כשירצה והוא בעלי' על מעשה זה ומביא רא"ש ראי' מר"א בס"ת דלא בעי מגו אלא כל שבידו לעשות הוי כבעלי' וזה שייך גם בס"ת כנ"ל נכון מאוד:
ולפ"ז בס"ת שאמר הסופר גווילין שבו לא עבדתי לשמה גם כשהוא בידו אינו נאמן אפי' להרא"ש דהא בשעת הגדה אין בידו כלל לפוסלו כמו שאמר והא דכ' הרא"ש אח"כ דשאלו ס"ת ביד מי להודיעו הגם שאינו בידו מ"מ נאמן משו' מתוך שמפסיד לעצמו ולדברינו גם כשהוא בידו עדיין אינו נאמן רק משו' מתוך שמפסיד לעצמו דאין בידו לעשות המעשה צ"ל מ"מ רבותא איכא דאפי' אינו בידו כלל מ"מ נאמן משו' מתוך וכצ"ל לרשב"א דדחה דברי ר"ח משו' שבידו לגרר ומכל מקו' כ' דלברר הדבר שאלו ר' אבוהו ביד מי אפי' אינו בידו נאמן וקשה כהנ"ל הא גם כשישנו תח"י לא מקרי בידו וצ"ל מ"מ לברר יותר אפי' אינו בידו כלל שואלו ביד מי וכהנ"ל ועיי':