כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף נב.
כאן להאכיל כאן להניח, כ' רש"י להניח למה להו לעשורי לכשיגדלו יעשרו' הם, בהה"מ כ' הטע' דלמא ירקבו ויפסידו הכל משלהם, ובעי"ש כ' כשיגדלו יהי' ו"ה שלהם, ובתשוב' הר"י מינץ סי' א' כ' דגדול מצווה ועושה וניחא להו טפי לעשו' כשיהי' מחויבי' ועיי' ש"ך נקה"כ יו"ד סי' ש"ה. ועיי' קצה"ח סי' רמ"ג. ועיי' פ"י וכדבריו כ' הרמב"ן בחי' דמה"ת יוכל אפטרופ' לעשר דהוא כיד יתומי' כל שהוא לטובתם ויש בו צורך וכל שא"ב צורך לא מהני מדאורייתא ורשב"א כ' להניח רק מדרבנן הוא שלא יפרישו:
וצ"ל דס"ל גם זה לטוב' יתומי' לולי תקנתא דרבנן שלא יאמרו מזלזלי' בנכסי':
להאכיל אבל לא להניח עיי' ח"צ סי'. קושי' חמורה על תי' תוס' שבת דאפטרופס דראב"ע הי' מעשר לכמה שני' והא אין מעשרי' להניח עיי"ש ועיי' קרבן נתנאל כאן מ"ש ליישב ולדידי נרא' עוד ע"פ הרשב"א הנ"ל דמדאורייתא יוכל להפריש גם להניח רק תקנתא דרבנן הוא שלא יאמרו דמזלזל בדדהו. וצ"ל גם במעשר שייך שיאמרו שלא דקדק כ"כ בחשבון המעשר. אבל במעשר בהמה דכל אשר יעבור תחת השבט ל"ש שיזלזל ויתן יותר מהראוי' כנ"ל וק"ל:
הנהו יתמי דהוי סמוכי גבי האי סבתא כו' עי' פ"י שנתקשה הא אין ממני' אשה אפטרופס ותי' דאיירי שכבר האמינה האב בחייו ודוחק דלא לשתמט מי שיאמר כן דוקא בכה"ג ונ"ל זיל בתר טעמא דאשה דאין ממני' כ' רש"י שאין דרכה לכא' ולבוא ולטרוח. וי"ל משו"ה אין ממני' אותן ב"ד מתחלה אבל יתומי' שסמכו מעצמן ואח"כ נודע לב"ד וכבר טרחה ויצא' ובא' לפני' לשם מצוה שוב אין מסלקי' אותה כיון שנסתלק הטעם כנ"ל וק"ל. (אמר המגיה דין זה נתבאר באר היטב היטב בתשו' המחבר חו"מ ס' כ"ב עיי"ש): ע"ב. דאתו למימר נשרפו חטכם בעלי' כ' רש"י דאם לא העמידו ברשו' מוכר שיוכל לחזור בו כשיתיקרו כשנשרפו הי' פסידא ליתומי' וכ"כ תוס'. ורמב"ן במלחמו' ב"מ פ' הזהב כ' עוד כיון דגבי יתומי' כסף ומעו' קוני' וכשנתנו מעו' קנו להו רק שנתנו חכמי' רשו' בידם לחזור כשזול מ"מ כ"ז שלא חזרו שלהם הוא וקנו במעו' ולכן אם נשרף שלהם נשרף וכשאינו בעולם ליכא חזרה, ולכן הוצרכו לומר דמוכר יוכל לחזור בו כשיתיקר ויציל משו"ה לטוב' עצמו, אבל בכ"מ דעקרו קנין מעו' לגמרי ולא קונה רק משיכה א"צ חזרה כלל דממילא כל שלא משך ל"ק וכשנשרף של מוכר נשרף עיי"ש כי זה כוונתו:
והנה הרז"ה שם מכח קושי' רש"י כאן העלה דלא עקרו קנין מעו' לגמרי רק שנתנו רשו' לחזור ואם נשרף של לוקח נשרף כיון שלא חזר בו הרי קנה במעו' ושלו נשרף ויתומי' וכל לקוחו' דין א' להם בזה עיי"ש ורמב"ן הקשה עליו א"כ מה הועילו שאמרו משיכה קונה כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' עדיין יניח' לשרוף כיון דהזיקא של הלוקח ואם משום שיוכל לחזור בו כשיתיקר כן הלוקח יחזור כשהוזיל ושכיח זה כמו זה מי יאמר שיתיקר אולי יוזיל וע"כ דכשנשרפו פסידא של המוכר הוא עיי"ש. וצ"ל לפמ"ש רמב"ן ביתומי' שאני כיון דבדדהו מעו' קונה לכן שלהם נשרף ולא הי' מציל לולי שאמרו שחוזר בו כשיתיקר והא קשה לדידי' עדיין למה יציל אולי יוזל ויחזרו היתומי' כמו שהקשה הוא לרז"ה מכל לוקח ומוכר קשי' לדידי' גבי יתומי' וצ"ע. ונ"ל דקשי' לרמב"ן לרז"ה על תחלת תקנה יניחו על הדין דין תורה דגם לאחר התקנה כיון ששני' יכולי' לחזור זה כשיתיקר וזה כשזול לא יציל. וע"כ דנשרפו נשרפו למוכר אבל אחר שכבר תיקנו משיכה קונה וביתומי' מעו' קונה מלבד לטובתם כשזול משיכה קונה ויכולי' לחזור ואם המוכר לא יוכל לחזור בודאי יניח לשרוף גם מי שהוא מן ההגוני' ובלא"ה כשלא א' מהם יוכל לחזור או שניה' חוזרי' הי' מציל כי כן ראוי' ונאה לו אבל עכשיו שהם יכולי' לחזור בזול והוא לא יוכל לחזור זה יביאו להניחו לשרו' מחשש שמא יוזל ולכן הוצרכו לומר גם המוכר יוכל לחזור ביוקר ושניה' שווים שוב אין דבר שיכריעו לעשו' שלא כשורה להניח לשרוף הגם שאין לו תועלת בו כיון ששני' בחזרה מ"מ אולי יציל ויעשה הטוב והישר כנ"ל נכון והבן:
ובישוב קושי' הרמב"ן על הרז"ה כ"ל ואקדי' הנה תוס' ב"מ ריש סוגי' תמה וכי תקנו משום אינם הגוני' שיחזור ויעבור במי שפרע ותי' אה"נ דכל החשש רק משום אינם הגוני' שלא יציל של חבירו ואלו שאינם מהוגני' יצילו בשביל שיוכל לחזור ויעבור במש"פ עיי"ש. ולפע"ד נרא' דלא צ"ל שחששו שאינם מהוגני' שיעמדו מרחוק ויראו של חבירו ניזק ולא יצילו אלא ששערו חכמים בחכמתם שאין אדם טורח כ"כ ויגע בשל חבירו כמו בשל עצמו או שיש לו בו נגיע' ממון ועינא ולבא בכסא תלוי' ואם גם של חבירו עומד ומציל כמצווה עליו מ"מ אין אדם זריז בשל חבירו כמו בשלו ומדוקדק לשון ש"ס שם מסר נפשי' טרח ומציל דודאי גם בשאין לו רווחא ונגיע' ממון מהצלה זו יטריח ויציל אבל לא מסר נפשי' דייקא לטרוח ולהציל כמו בשלו שמוסר נפשו ובהול וזריז ונשכר בשלו והטבע והחוש מעיד, ודוק בלשון רמב"ם וטוש"ע שכתבו שיהי' ממהר להציל כוונתם בשלו ממהר ונחפז הוא ובהול על כל משא"כ בשל חבירו כנ"ל ברור:
ואקדי' עוד דמי שטרח כ"כ כבשלו והי' נחפז ומסר נפשו להציל בשביל שיש לו בו נגיע' ורווח ממון שיוכל לחזור בו בשיתיקר אחר שטרח כבשלו והציל אם חוזר אח"כ אין בו משום מי שפרע דלולי טרחתו וזריזותו כבשלו לא הי' ללוקח כלום והפסיד שלו לגמרי אין על המוכר משום מש"פ כעין המציל מן הגייס ושטפה נהר וכדומה וכיוצא בו ס"ל. והא"ש דל"ק קושי' תוס' וכי תיקנו בשביל שאינם הגוני' שיעבור על מש"פ דהא אם יטריח ויציל כבשלו שוב לא יהי' מי שפרע ובדין חזר בו כנ"ל נכון ועיי': ואחרי הדברי' האלו לק"מ קושי' רמב"ן על הרז"ה למה יטריח להציל בשביל חזרתו כשיתיקר הא גם הלוקח יוכל לחזור כשיוזל לפמ"ש ל"ק דבשלמא הוא יוכל לחזור אחר שהציל ולא יעבור במש"פ אבל חבירו הלוקח לא חשוד בעיניו שיחזור בו ויעבור במש"פ ועכ"פ קל לו לחזור מחזר' לוקח וא"ש. אלא דקשה עדיין מכאן דלפמ"ש הרשב"א דביתומי' ואפטרופס ל"ש מי שפרע כ"כ בקדושין ועיי' פ"י כאן א"כ עדיין ביתומי' לא הרוויחו כשאמרו שמוכר יוכל לחזור בו הא גם יתומי' יחזרו כשזול ואין בדידהו משום מש"פ. אלא לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ן דביתומי' שאני דכיון דהם יכולי' לחזור ואם הוא המוכר לא יוכל לחזור משום פסידא יהי' מוכרח להניח לשטרו' כדי שלא יכולי' לחזור עוד כשיזל וכשיציל ופסיד לנפשי' כשיוזל ויחזרו. ולכן תיקנו גם המוכר יוכל לחזור והוא בשוה עמה' ואין כאן דבר שיכריעו שלא יציל. וא"ש ג"כ שיטת הרז"ה כמובן כנ"ל והדברי' ישרי' ונכוני' בעזה"י:
מה שהקשה תוס' במשיכה יאמרו הלקוחו' נשרפו חטכ' ועיי' רמב"ן במלחמו' שם וכן כאן כיון דמשיכה קונה רק דיכולי' לחזור כ"ז של"ח היתומי' של לוקח הוא. מה שהקשה מהרש"א על תוס' כ' תור' גיטין כיון דיתומי' יכולי' לחזור לאו כל הנא' של לוקח ונכון הוא:
מתני' המטמא והמדמע והמנסך כו' כ' רש"י מטמא תרומה וצ"ב הלא לקמן קאמר אי מטמא חולין אי מטמא תרומה ובב"ק ריש פ"ב כ' ג"כ מטמא תרומה ובחולין ספ"ב כדמייתי ש"ס להא מתני' כ' מטמא טהרותיו ונ"ל ליישב כ"ז עפמ"ש פ"י לקמן לחזקי' צריכותא לפטור דאי מטמא הו"א משו"ה פטור בשוגג כיון שהפסידו מרובה וצריך שישלם הרבה חששו שלא יודיע משא"כ מדמע עיי' בו ולזה ע"כ דווקא מטמא תרומה דאי חולין א"כ ליכא רבותא לענין שוגג יותר במדמע ממטמא והא"ש דכ' רש"י במתני' מטמא תרומה דכן דרכו לפרש במתני' שיהי' א"ש לכ"ע ומטמא תרומה א"ש בין לר"י ובין לחזקי' וכן בב"ק כ' מטמא תרמה אליבא דר"ח דמהדר ש"ס דס"ל כחזקי' כמ"ש תוס' כאביי ס"ל ועיי' פ"י שם דמוכח דע"כ הכי ס"ל ולחזקי' עכצ"ל מטמא תרומה אבל בחולין כדמייתי למתני' מפרש רש"י טהרותיו סתם דהכל בכלל בין תרומה בין חולין דלהלכתא כר"י מתני' בכל איירי כנ"ל וק"ל: פטור פי' רש"י מתשלומין. נראה אבל חייב עונש בי"ש בבריי' לקמן פטור בדיני אדם נראה דס"ל לרש"י אפי' בשוגג חייב קצת עונש בדיני שמים גם בלא דעת נפש לא טוב כעין שכ' בחולין י"ד לר"י דאוסר בשוגג שלא לתהנו מעבירה גם בשוגג איכא עבירה קצת עיי"ש וכן ס"ל בפשיטות לבעל פני משה בירושלמי דגם בשוגג חייב בד"ש ובאמת לפי הפשוט לא הי' נראה כן ניהי דחיוב ממון איכא בשוגג מקרא דאדם מועד לעולם אבל לענין עונש לא ומ"מ ממ"ש רש"י במתני' בשוגג פטור מתשלומין נראה קצת שבא לשלול דווקא מתשלומין פטור אבל עונש איכא ועדיין צ"ע:
אתמר מנסך כו' ושמואל אמר מעכב כ' רש"י ואסרו בהנאה. בפ"י הקשה הא שמואל ס"ל בע"ז ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו אפי' ביי"נ גמור ונלפע"ד עפמ"ש שם באורך דרב ושמואל לשיטתיי' אזלו דוודאי למ"ד דאפשר לסוחטו אסור וח"ע נ"נ אין סברא לומר ימכר כולו חוץ מאיסור שבו דהא כולו נאסר חוץ בסתם יינם רבנן הקילו אבל ביי"נ גמור לא והיינו אי מב"מ לא בטל ולכן רב דס"ל חו"נ ומב"מ לא בטל א"כ כולו איסור מדאוריי' לכן ס"ל דווקא חבי' בחבי' אבל יין ביין לא ושמואל לטעמי' דל"ל חו"נ לכן ס"ל אפי' יין ביין ימכר כולו חוץ כו' ור"י ס"ל ג"כ התם ימכר כולו הגם דס"ל חו"נ הא ס"ל מב"מ בטל וביי"נ חומרא דרבנן לכן מקיל למכור כולו חוץ מדמי יי"נ ושם הארכתי עוד. וכאן אני אומר לפ"ז מתני' דאתי כר"י דלא קנס שוגג אטו מזיד והא ר"י ס"ל מב"מ ל"ב. וחו"נ לדידי' שמואל ג"כ מודה דא"א כולו חוץ מדמי יי"נ וא"ש דפי' רש"י לשמואל דמפרש מתני' מדמע דכולו אסור דמתני' דר"י הוא גם שמואל מודה ובב"ק כ' רש"י דימכר חוץ מדמי יי"נ לא מפרש כן אמתני' אלא לר"ח אלא דרש"י בב"ק בלא"ה צלע"ג ועיי' מהרש"א ופ"י שם:
מנסך ק"ל בד"מ כ' תוס' ומטעם שלא יהי' ב"א הולך אין לקנסו דמה"ט לא קנסו לי' טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר וצ"ב בניכר למה לא קנסו שלא יהי' כ"א הולך וכן נתקשה בפ"י ונ"ל להסביר עפ"י המבואר דכל היכי דקיל בד"מ חייב לצאת י"ש וס"ל לרש"י ותוס' בב"מ דאי תפס לא מפקינין מיני' וי"ל דראו חכמי' דכיון דחייב לצאת י"ש ואי תפס ל"מ מיני' לאו כ"א יכנס עצמו לזה ויהי' צריך לשמר ממונו שלא יתפסהו כל ימיו ולא הי' צריכי' לתקנה בניכר ולכן גם באינו ניכר לא תקנו מידי לקונסו דלא חייבו יותר מאילו הי' ניכר דמחזי כחוכא באינו ניכר חייב בב"ד ובניכר פטור ואפשר דאינו ניכר בכה"ג באמת תקנו דאי תפס ל"מ או שלא תקנו כנ"ל ועיי':
ואידך כדר"י כו' העלה תוס' בתי' האחרון דשמואל ס"ל דמשו' הגבהה יוכל לומר הש"ל ומשו' דעביד מעשה ומנסך קלבד"מ ורב ס"ל משום הגבהה חייב אכל מה שיעשה אח"כ. דברי' אלו צריכי' תבלין להטעי' טעמא דרב: משעת הגבהה הוא דקנה כו'. יש לעיין עדיין למה קנסוהו כדי שלא יהי' כ"א הולך כו' מה פעלו הא לא יתחייב אלא כשיגבה:
תחלה והא אפשר לנסך בלא"ה דהגבהה לאו צורך ניסוך. א"כ כ"א ילך וינסך ויאמר שלא הגבי' תחלה או באמת לא יגבה תחלה ויפטור וצל"ע. לכן נ"ל לומר דרב לטעמי' דל"י קנסא מקנסא היינו דלא ישבו לתקן על כ"א בפני עצמו אלא אמרו מתקני התקנה סתם כל מזיק שאינו ניכר חייב דראו אם יהי' כל מזיקי אינו ניכר פטור יהי' משחיתי' הרבה. א' יטמא או ידמע או ינסך. ולכן כלל אמרו כל מזיקי אינו ניכר חייב במזיד הגם שבמנסך בפ"ע עדיין שייך כ"א ילך משו"ה לא אמרו חוץ ממנסך. וכללו משחית זה בכלל משחיתי'. ולא אמרו חוץ והא דעשה צריכותא אי אמרו מטמא דה"א לומר כן דוקא מטמא וכיוצא בו דמפסיד כולו. משא"כ מדמע קמ"ל. ולאמת סתם בכל מזיקו' אינו ניכר אמרו והכל בכלל. אבל למאן דס"ל מקנסא לא ילפי' שום דבר רק היכא דמפורש וס"ל דתיקנו מטמא מדמע מנסך כ"א בפ"ע וכ"א תקנה בפ"ע על כ"א מפורש בשמו והענין הוא דא"א לומר דעל מנסך אמרו שיהי' חייב משו' שלא יהי' כ"א הולך, דעדיין כ"א הלוך ילך ומפס"ד. והא"ש דרב ושמואל לשיטתם ע"כ מפרש מערב ול"צ לתירוצי תוס'. ומיושב ומובן בזה הא דאמר מ"ט לא אמר מערב היינו מדמע ול"א דלשון מנסך משמע לי' יותר מנסך ממש. ולפמ"ש רשב"א לוקמי בדאגבי' זה דוחק ורחוק. ולפמ"ש א"ש ביותר כיון דבלא"ה ע"כ רב ס"ל מקנסא ילפי' כמ"ש לכן אמר ג"כ ה"ט דרב דל"א מערב כנ"ל נכון ועיי' בכ"ז:
ולמאן דיליף קנסא מקנסא כ' רש"י היינו רב דאמר מנסך ממש. רבי' מדקדקי' מה רצה רש"י בזה דכ' היינו רב יהי' מי שיהי' מאן דאמר מנסך ע"כ צ"ל מקנסא ילפי'. ונ"ל דלכאורה קשי' מנ"ל דרב ס"ל קנסא הוא. דלמא ס"ל דינא הוא כחזקי'. ונ"ל לפמ"ש תוס' דלחזקי' צ"ל צריכותא לפטורי' וכ' פ"י היינו אי מטמא ה"א משו' דמפסיד הרבה וצריך לשלם טובא. חששו שלא יודעו קמ"ל מדמע. ומנסך משו' קלבד"מ. וי"ל עוד אי מנסך מערב ג"כ צ"ל מנסך דהא היכא דקמפסדי הבעלי' כ"כ ואסור בהנאה לא פטרו משו' כדי שיודיעו להפסיד לבעלי' כ"כ קמ"ל. לפ"ז אם רב ס"ל דינא הוא הא יוכל לומר מערב וע"כ דס"ל קנסא הוא וצריך צריכותא לחיובא. וע"כ מנסך ממש דס"ל מקנסא ילפי' וא"ש. וכ"ז לפי דס"ל לרב בע"ז דכולו אסור בהנאה ואי ס"ל דינא הוא הא יוכל לומר מערב דקמפסיד לי' כולי. ולכן כ' רש"י ולמאן דילי' קנסא היינו רב דאמר מנסך דלרב לשיטתו מוכח שפיר. ולשמואל ע"כ צ"ל דס"ל קנסא הוא ולא ילפי' דאין לומר ס"ל דינא הוא ואיכא צריכותא לפטור כמ"ש דהא שמואל ס"ל ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וליכא צריכותא הנ"ל לפטורי ועכצ"ל דס"ל קנסא ולא ילפי' כנ"ל ועיי':
ובזה עלה בידינו לישב הא דכ' רש"י לקמן כדי שיודיעו שטימא או דימע ושביק למנסך. נ"ל דהא קשה לרש"י אי חזקי' מפרש מנסך ממש איך מתרץ אטו אזוקי מזיק לי' וכו' תינח במטמא ומדמע אבל מנסך הא עושה לצרכו שרוצה לנסך. וס"ל לרש"י דלחזקי' ע"כ מנסך מערב וס"ל כולו אסור כרב ואיכא צריכותא לפטור ב"ד שכתבתי. ומ"מ לאמת מדמע ומערב הכל חד רק רבותא איכא. ולכן כ' רש"י שיודיעו שטימא או דימע, ובכללו מנסך מערב ושביק למנסך שלא נטעה לחזקי' ג"כ מנסך ממש לכן שביק למנסך כי מנסך בכלל מדמע כמ"ש כנ"ל וק"ל:
אי תרומה משו' דמפסיד לי' לגמרי. יש לעיי' לפמ"ש הרשב"א לקמן דלר"י דל"ק שוגג בדרבנן והא מטמא תרומה דאורייתא ותי' דע"כ צ"ל מטמא טהרות חולין וא"כ איך קאמר ש"ס כאן כמסתפק אי תרומה הא א"א למוקמי בתרומה דהא אחזי' כר"י וצריך לדחוק דעכשיו לא אסיק הא דלקמן ולשיטת רש"י בחולין י"ד דרב ס"ל דר"י לא קנס אפי' בשבת שוגג אטו מזיד ופליג על סוגי' דלקמן עיי' במהרש"א שם באורך. לפ"ז א"ש דאמר הכא אי תרומה כרב דס"ל מקנסא ילפי' והוא ס"ל ל"ק אפי' בדאוריי' י"ל מטמא תרומה וא"ש. והא"ש דכ' רש"י ולמאן דיליף קנסא היינו רב לומר דלכן א"ש מה דקאמר אח"כ אי מטמא תרומה דלרב לשיטתו א"ש וק"ל:
כדי שיודיעו לקמן בסוגי' דע"א נאמן כ' רשב"א דראב"ד מביא מכאן ראי' דע"א נאמן דאל"ה מה כדי שיודיעו הא אינו נאמן. ובקדושין ס"ג כ' רשב"א דתיקנו כן אולי יאמינו ויהי' נאמן עליו כבי תרי. ונ"ל להסביר יותר עפמ"ש הרמב"ם בהלכ' משכב דראוי' להאמין להעד ונפקא לי' מדאמר ר"נ לקמן שורת הדין אינו נאמן משמע אבל ראוי' להחמיר ולהאמינו. וא"ש ביותר דתיקנו כדי שיודיעו. ונפקא לן חידוש מרשב"א הנ"ל דכל ע"א שיודע בעצמו שיש איסור בדבר הגם שאינו נאמן מ"מ חיובא להגיד לחבירו אולי יאמינו. ומ"מ נ"ל מי שהעיד לפני ב"ד א"צ הב"ד להגיד לבע"ד שפלוני אמר כן אולי יאמין לו. כיון שגם לב"ד לא נודע אם האמת כדברי העד ולא נודע לנו אם יש באמת כאן איסור ולא כ' רשב"א רק העד עצמו שיודע בנפשו שהאמת אתו צריך להגיד אולי יאומן. וחכמי' פטרו כדי שיודיעו כיון שבאמת עשה. כנ"ל לדינא:
אי הכי מזיד נמי כו' כ' חי' ר"ן הגם שיוכל לומר שוגג הוא. ירא הוא לומר כן פן יתברר דמזיד הוא והוא דוחק אם יעשה בסתר ואין רואה מי יודע כי מזיד הוא. עוד כ' חי' ר"ן דמקשה ס"ד וודאי תחלה עושה כדי להודיע ולשלם דאל"ה לא יעשה אלא דהקשה אולי אח"כ יחזור בו ולא ירצה להגיד מפני התשלומי' ומתרץ מ"ט אטו אזוקי מזיק כו' ויעמוד בדעתו גם בזה יש דוחק ואינו מתקבל בלשון התרצן כמובן. והנלפע"ד עפמ"ש רשב"א כדי שיודיעו הגם שאינו נאמן אולי יאמינו והיינו שתקנו קצת מה שאפשר לתקן אולי יאומן לו [דברים אלו עיי' בתשו' המחבר חו"מ סי' כ"ז בסופו ואם תרצה לעמוד על בירור הלכה זו בכל פרטי' תעיי' בתשו' הנ"ל סי' כ"ד כ"ה כ"ו וכ"ז משם תרווה צמאונך ואכול דבש דייך. המגי']: ע"ב. ורמי דר"י אדר"י עיי' מהרש"א חולין י"ח ע"א מ"ש באורך בישוב רש"י והעולה מדבריו דס"ל מדס"ל לרב דלר"י לכ"ע אסור עד מ"ש ע"כ דלאו משו' קנס הוא ולפי סוגי' דכאן משו' קנס באמת לאחריני שרי ותוס' ורשב"א דס"ל גם בסוגי' שם משו' קנס ומ"מ גם לאחרינא אסור הגם דל"ש קנס צ"ל כיון דבמזיד לכ"ע אסור שלא יהנו השוו' אדו' ואסרו גם בשוגג לכ"ע. ונ"ל להסביר כעין שכ' הר"ן בע"ז גבי סתם יינם דאסרו בהנא' כיון דיי"נ אסור בהנא' אם יאסרו סיי"נ רק בשתי' יאמרו גם יי"נ מותר בהנא' דהא גם זה אסור בשתי' ומ"מ מותר בהנא' כן י"ל בזה כיון דבמזיד לכ"ע אסור ואם יאסרו בשוגג רק לדידי' יאמרו גם מזיד רק לדידי' כן י"ל וק"ל:
קשי' דר"י אדר"י בפ"י הקשה דלמא ר"י תרתי אית לי' וס"ל נמי כדי שיודיעו וזה טעמו דר"י דל"ק בשוגג משו' כדי שיודיעו וכבר ישבתי לעיל בסוגי', ועוד י"ל. [עיין בתשו' המחבר חו"מ סי' כ"ו בסופו ד"ה טרם אכלה לדבר שם תמצא וכן בחלק יו"ד סי' ס"ב ד"ה והנה בפ"י. המגי']: והא מנסך דאוריי' ולא קנס. הקשה רשב"א דהי' יוכל להקשו' מתרומה דמטמא אסור מדאוריי' וצריך להבין למה לא קשי' לי' לרשב"א מדמקשה לר"מ ממנסך דקנס ולא הקשה מדקנס במטמא נ"ל דכיון דאמרו מטמא ובכללו מטמא תרומה וטהרו' וכיון שבטהרו' מטמא חולין ראוי' לקנוס לא הוציאו מכלל זה מטמא תרומה שכללו במטמא וגם מחזי כחוכא למקנס באותו דבר בדרבנן יותר מבדאוריי' אבל כדמקשה לר"י הקשה לרשב"א שפיר דלא מקשה ממטמא דל"ק במטמא תרומה ומתרץ באמת מטמא טהרות חולין וא"ש וק"ל: ועל תי' רשב"א הקשיתי לעיל איך קאמר ש"ס אי מטמא תרומה אי מטמא חולין הא מתני' ע"כ במטמא חולין דאל"ה קשי' מתני' ר"י היא ולא קנס שוגג וכעת אני רואה דל"ק לרשב"א לטעמי' דכ' לפי דמתרץ לקמן ע"ב ערומי מערי' דל"ק במטמא ומדמע לאפוקי ממונא לא קנסו ותו ל"צ לתי' ש"ס כאן לחלק בין מבשל בשב' למטמא ומדמע בין דאוריי' ועיי' בו ולפ"ז א"ש הא דקאמר אי מטמא חולין אי תרומה וק"ל: