כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף נא.
וא"ל ר"ח גדולה מזו אמרו כו' לפי הפשוט אינו מובן איך מייתי ראי' ולא דמי' להדדי וראיתי בס' תורת גיטין מהגאון חות דעת די"ל דבע"ח דאחי נינהו משע' שהגיעו לנשואי' וא"כ אם מכרו' יתומי' קוד' לא תוכל להוציא מה שמכרו קוד' שהתחיל החוב וכן אם מת הבן קודם שהגיע לנשואי' לא יהי' לה ע"נ כיון שיש לה בלא"ה אבל גדולה מזו אמר מוציאי' לפרנסה ע"כ מיד שמת האב יש לה חוב על נכסי האב ומוציא' א"כ גם וויתרה לא אמרי' עכ"ד והוא נכון:
מתיב ר"ה כו' מתו בנותי' ניזונו' מנכסי' ב"ח כו' שיטת רש"י דקושי' ש"ס ממ"ד כתובי' ד"ה שכ' מקרי קצוב ורשב"א מכח קושי' העלה דקושי' ש"ס לתרווייהו. וש"ך הקשה א"כ ליקשי בפשיטו' מ"ש בנותי' מבת אשתו והעלה דקושי' רש"י רק למ"ד קצובי'. ולפע"ד נראה דבלא"ה ל"ק מ"ש רישא מ"ש סיפא י"ל דרישא משו' שאינו קצוב עשאו' כאינו כתוב דמעיקר' הכי תיקנו וטעמא כמ"ש רש"י וכמו שהסביר פ"י כיון שאינו קצוב והוא נוגע לכל אדם או כמו שכתבתי לעיל כיון דתקנתא דחכמי' הוא מעיקרא בתחלת תקנתא שהם חייבו' והם אמרו שלא לגבו' ממשעבדי מפני שאינו קצוב, אבל בב"א חייב עצמו לא חששו לאינו קצוב כמו בכ"מ, ומשו' שאינו כתוב נמי ליכא כיון דאית לי קלא ממוצע ויש קול יותר ממלוה ע"פ תו לא צריך ולק"מ. אבל מקשה בין לעולא בין לר"ח לפי דמפרשי מתני' או משו' שאינו כתוב הגם דיש לשבח ופירו' ג"כ קלא קצת ועדיף ממלוה ע"פ כמ"ש רשב"א מ"מ אין גובי' דבעי' קול גמור כמו מוכר שדהו א"כ תיקשי למה בתה ניזוני' מנכסי' משועבדי' וכן למ"ד לפי שאין קצובי' ובכ"מ בעי קצוב ומשו"ה אין גובי' שבח ופירו' ממשעבדי קשי' נמי מ"ש בתה דגובה ממשעבדי כנ"ל וק"ל:
בשקנו מידו. לרש"י ותוס' ל"מ קנו מידו רק שיהי' כתובי' אבל לרשב"א וש"ך צ"ל דבקנו מידו אפי' אינו קצובי' גובה ממשעבדי דבקנין אלים לא חששו לקצובי' והוא דוחק בטעמא ורשב"א הקשה לרש"י למה לא מתרץ בשכתב, ותוס' דחה פי' רש"י דסתם קנין לכתיבה מה מקשה בנותיו נמי הא אתקינו שלא יהי' כתובי' ולכן מפרש דקנין אלי' וצ"ל לתוס' דהקושי' רק למ"ד כתובי' למה לא מתרץ בשכתב ותו ל"ק בנותיו נמי ולרשב"א ניחא משום קצובי' צריך לתרץ בשקנו ולתוס' קשי'. ונ"ל לרש"י הא דמשני בשקנו מידו ולא מתרץ בשכתב משום דדעתו מתחלה הי' כדמסיק דחיישי' לצררי וכ' תוס' לעיל דוקא בשקנו מידו וכ"כ רש"י כיון שבתנאי ב"ד קאכלו והוא נמי קנו מידו, י"ל דוקא בשקנו מידו כיון שעשה יתר ותוקף כ"כ לקנו' והי' סגי בכתיבה לחוד דג"כ טורף ממשעבדי לפי שיטתו של רש"י וכמו שמתרץ הש"ך כיון דהוא מחייב עצמו לא עשאו רבנן שלא יהי' כתובי' וע"פ שהסברנו היטיב לעיל וכי כן לא הי' צריך לעשו' קנין וע"כ ליפו' כח בא חיישי' לצררי אבל בכתיבה לחוד ל"ח לצררי ולכן מתרץ בשקנו מידו כנ"ל ועיי':
אימר צררי אתפסי'. נתקשה בתוס' למה לא תגבה אפי' בשבועה וגריעו מכתובה. ונ"ל להבין הענין דודאי משום חשש צררי לחוד הא סגי בשבועה אלא כיון דבלא"ה עשאו לאין כתובי' לזה רק דס"ל למקשן בפשיטו' בקנו מידו דקנין אלי' כ"כ דיהי' ככתובי' דהיינו שיניחו חכמי' על הדין כבכ"מ ע"ז מתרץ דיש מלבד זה חשש צררי וכ"ז שלא נשבעו יש ספק אם מגיע להם וכיון שאין החוב ברור והשבועה כדי לברר לכן הניחו' על עיקר דין דמזונו' שתיקנו שלא יהא כתובי' משום שאינו קצוב ומשו' התאלמו' הקנין לא אמרו שיגב' כיון שיש ג"כ חשש צררי וא"ש ביותר לפמ"ש הש"ך דקושי' ש"ס רק למ"ד קצובי' ומתרץ בשקנו מידו והיינו ע"י התאלמו' הקנין אפי' שאינו קצוב מ"מ גובה ממשעבדי דכל דאיכא קנין אלי' כ"כ לא רצו להפקיע שעבודא משו' שאינו קצוב וכ"ז כשחוב ברור אבל היכא דאיכא למיחש לצררי הגם בכתובה מהני שבועה לברר מ"מ כאן הניחו על הדין כל שאינו קצוב לא יגבה לא תשבע ולא תגבה דכל שצריכה שבועה לא הוי כמוציא ומפסיד מידם וכה"ג כ' מהרש"א בכתוב' סוגי' דמומין גבי מחלי' פרה עיי"ש כנ"ל נכון וא"ש מתני' דקתני מפני תק"ע וכ' תוס' לעיל דמשו' חשש צררי דווקא בקנו מידו ומתני' בשלא קנו מידו ובפ"י הקשה משו' חשש צררי למה קתני מפני תק"ע ולפמ"ש י"ל מתני' ג"כ אפי' קנו מידו ומשו' צררי ומ"מ לולי תק"ע משום שתיקנו שלא יהי' כתובי' או משו' שאינו קצוב הי' סגי' בשבועה אבל כיון שמפני תק"ע לא גבי' אפי' בקנו מידו ל"מ דחיישי' לצררי והניחו על תק"ע כמ"ש ועיי':
אמר ר"י וכי מה תק"ע יש בזה הלא אין קצובי' הנה רוב ככל ראשוני' פוסקי' כר"י ועולא מפני שאין כתובי' חוץ הרמב"ם פוסק מפני שאין קצובי' ורבי' תמהו למה פסק כר"ח נגד רבי' וש"ך נדחק מאוד ולא מצאו כל אנשי חיל ליישבו ישוב המיישב דעת ואני יגעתי ומצאתי מקום ישוב דרמב"ם הוכיח דלהלכתא ע"כ כר"ח קיי"ל דתלי' הכל בקצובי' עפ"מ שכתבתי בסמוך דתי' ש"ס חיישי' לצררי וגם שבועה ל"מ דכיון דאיכא חשש צררי אוקמי אדינא כמו בלא קנה ולא כ'. והנה הש"ך תמה על תוס' דמקשה על קושי' ש"ס בנותי' נמי הא עשאו' שלא יהי' כתובי' זה שייך בתנאי ב"ד אבל כל שכ' וחייב עצמו לא תיקנו ולמה יתקנו וכבר הסברנו' יותר לעיל והנכון עם הש"ך ולפ"ז הדר תיקשי גם מחשש צררי תסגי בשבוע כמו בכתובה מה תאמר בזה הניחו על עיקר הדין דאינו כתוב הלא כשקנו מודו דהוא ככתיב' או בשכתב לא מכח אלמו' הקנין באנו עלה אלא דכן שורת הדין כל שקנו או כתב הדר הול"ל כתוב כמו בכ"מ כשכתב או קנו מידו ומה יזיק לנו חשש צררי שלא תאומן אפי' בשבועה אלא דלפי שכ' הש"ך דקושי' ש"ס מעיקרא לא הי' אלא למ"ד קצובי' אבל למ"ד כתובי' לק"מ י"ל כשכתב ול"ק בנותי' נמי מה פסקא דבבנותיו שהוא תנאי ב"ד אין דרך לכתוב משא"כ בבתו שהוא מתחייב כותב לזכרון דברי' אבל למ"ד קצובי' צ"ל כשקנו מידו דווקא דקנין אלי' ואפי' אינו קצוב גובה כיון דאין דרך לקנו' וצ"ל דאקרה וקנו וקשה שפיר מה פסקא דלא קנו כן בבנותיו עיי' בו ולפ"ז א"ש דמתרץ לבסו' חיישי' לצררי וכיון שאין חוב ברור ויש חשש העמידו על הדין שלא לגבו' כיון דאינו קצוב ומשו' אלמו' הקנין ל"א שיגבה כיון שיש עוד חשש צררי ואפי' בשבועה לא תגבה כמ"ש בסמוך וא"ש. ולמ"ד שאין כתובי' ל"ל תי' דצררי כמ"ש אלא לדידי ל"ק בלא"ה י"ל בתה שכ' ובנותיו דלא כ' כמ"ש הש"ך:
אלא לפי דסובר ר"א כתוב' ר"פ הנושא דלא ניתנו לכתוב וס"ל לרמב"ם אפי' כ' לא גבי' ממשעבדי ולמ"ד כתובי' קשי' בשכתב א"א לתרץ דהא ל"מ דלא ניתנה לכתוב ואי בשקנו מידו תיקשי בנותיו נמי ואין לומר משו' צררי הא לפמ"ש לא א"ש תי' דחיישי' לצררי רק למ"ד קצובי' וצ"ל מאן דס"ל לא ניתנו לכתוב ס"ל כמ"ד לפי שאין קצובי' ור"י ועולא ס"ל ניתנו לכתוב וש"ס כתוב' ר"פ הנושא דמסיק לר"א דל"נ לכתוב בשקנו מידו ומשו' צררי הכל למ"ד קצובי' ולפ"ז להלכתא דקיי"ל כרב אשי דל"נ לכתוב ואפי' כ' ל"מ ע"כ צריכי' אנו לומר כמ"ד מפני שאין קצובי' וא"ש פסקא של הרמב"ם משו' קצובי' כנלפע"ד ליישב ישוב מספיק עיי' היטיב:
ע"ב. אלא בדרבה קמפלגי. תוס' נדחק לפרש פעמי' שנשבע ע"ט עצמו משו' דלרבנן הוי טענ' עצמו ולפע"ד נראה ע"פ:
שיטת רמב"ן במלחמו' ועוד דסוברי' כמוהו דקאי כשהודה לאביו קודם מותו שחייב לו ובן שומע ותובעו אח"כ ורבנן ס"ל דהוא משיב אבידה דיוכל דיוכל לומר שהי' קנוני' ביניה' או הי' לו חשבון ממק"א וראב"י ס"ל שאין זו טענה והינו פעמי' שאדם נשבע על טענ' עצמו היינו ע"י הודאתו דלולי שהודה לאב לא הי' תובעו כנ"ל וק"ל:
מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע. כ' תוס' דלמה ישבע יהי' נאמן במגו ואין לומר דלמה כופר הכל פטור א"כ אינו פטור רק היכא דאיכא העזה והא בבנו דמעיז נאמן לרבנן אפי' מודה במקצת נהפוך הוא אפי' כופר הכל לא נאמן ועוד הקשה תוס' מריש ב"מ גבי סלעים דינרין דליכא העזה. והנה רש"י בב"ק מפרש דרבה למה כופר בכל פטור וקשי' קושי' תוס' ונלפע"ד ליישב הנה תוס' כ' כאן דגזה"כ הוא בלי טעם דכופר בכל פטור ובכתוב' י"ח כ' תוס' כיון דמפטר מיני' לגמרי פטור ובמב"מ הוי כגלגול שבוע' עיי"ש ונ"ל דרש"י דמפרש הא דרבה למה כופר הכל פטור הגם דאיכא סברא לחלק בין מודה במקצת לכופר בכל נגד זה איכא סברא לחייב כופר בכל יותר מבמב"מ דחזק' אין ארם תובע אא"כ יש לו עליו וזה שייך דווקא בכופר בכל דאם אין לו עליו כלום איך יעלה על דעתו לתבוע אף שלא הי' לו עסק ממון עמו ואסבר' ר"נ דלהכי חייבו' רבנן שבוע' היסת וכ"ז בכופר בכל אבל במודה במקצ' כיון שיש לו עליו תביעה ועסק ממון ביניה' תובעו יותר או שטוע' ולא דייק שפיר או במכווין כיון שיש לו תביע' עליו תובעו יותר וראוי' שכופר הכל ישבע קו"ח ממודה במקצת ואמר משו' שא"א מעיז איכא סברא נגד סברא חזק' נגד חזק' וכיון שמסולק מיני' לגמרי לא חייבו' תורה שבוע' ואתו רבנן ותיקנו שבוע' מ"מ כבש"ס שבועו' כנ"ל. והא"ש דל"ק מדפטרו רבנן בבנו ולא חייבו אפי' כופר בכל דשם ל"ש חזק' א"א תובע דהא טעמיי' דרבנן מה שהודה בפני האב תולי' בקנוני' או שהי' לו חשבון נגדו כמ"ש רמב"ן וכ"ש בתובעו קטן ול"ש חזק' א"א תובע דהא הבן לפי דעתו שפיר תובע ששמע שהודו או כך אמר לו אביו ולכן כופר בכל פטור בלא העזה כיון שמסולק מעליו וממילא נאמן במב"מ במגו וא"ש. ומיושב ג"כ קושי' תוס' ב"מ משטר שכתוב בו סלעי' דינרי' כיון שסוף כ"ס הי' לו תביע' עליו מ"מ בשטר שוב ל"ש חזק' א"א תובע דהרי יש לו עליו גם דליכא העזה מ"מ פטור כופר בכל כיון שמסולק ממנו דמה שכתוב בשטר לרהפ"ח שתיים ע"ז ליכא טענה כלל משא"כ במב"מ וא"ש כנ"ל נכון ועיי':
חזקה א"א מעיז הקשה תוס' הא בכופר בכל נמי שייך אשתמוטי דהא משו"ה תיקנו שבוע' היסת בכ"ב משו' אשתמוטי. ומעודי לא הבנתי קושי' תוס' בוודאי כשכופר הכל לפנינו אמרי' אולי מוכרח הוא דל"ש אזי וסבר אשתמוטי כו' אבל כשהוא מודה במקצת ליכא מגו דכופר בכל דלמא הא דכופר במקצת דאנוס הוא דל"ל רק מקצת ועל אידך אשתמוטי הוא וצ"ע ומצאתי עתה שהרגיש בזה במהרמשי"ף כאן ובכתוב' י"ח ועיי' בביאורו בכתובת ותוכן כוונתו דא"כ יאמר רבה בקיצור האי בכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפרי' משו' אשתמוטי ולא צ"ל אין אדם מעיז וע"כ דרבה רצה לומר דא"ש אפי' היכא דגם מקצת שמודה אינו משלם מיד דאין לו כלום וכמו שכופר במקצת משו' אשתמוטי כך הי' יוכל לכפור הכל משו' אשתמוטי דהא אין לו כלום ואיכא מגו וע"ז הקשה תוס' א"כ למה לא יאומן באמת במגו דכופר הכל משו' אשתמוטי דמ"מ איכא העזה יותר בכפיר' הכל משו' אשתמוטי מכופר מקצתו וזה כוונת דבריו ונכוני' הם לכאורה. אלא דקשי' לי עדיין לפ"ז לרבנן דראב"י דס"ל בבנו מעיז ונאמן במגו דכופר הכל תינח כשאין משלם כלום עכשיו אבל כשפורע מה שמודה ליכא מגו די"ל דכל כפירתו משו' אשתמוטי ומחצה אית לי' ולכן מודה בו ולא לשתמט שום אדם וא' מן הפוסקי' לומר דבכה"ג חייב לרבנן וצ"ע:
ולכן הי' נלפע"ד בכוונ' תוס'. הנה המהרמשיף התעורר בשבועה זו כיון דאמרי' דרוצה לפרוע רק דלית לי' עכשיו ואשתמוטי עד דיהי' לי' זוזי למה ישבע ואין זה רק שחפץ בהרחבת זמן והוכיח מכאן גם אהרחבת זמן מתחייב שבועה עיי' בו. ונ"ל דתוס' ס"ל דאי הוי אמרי' שבאמת דעתו לפרוע רק מכחש בשביל שאין לו עתה משו"ה לא הוי משביעי' לי' אלא דאנו חושדי' שאינו רוצה לפרוע כלל והא דאמר רבה אשתמוטי לפי פי' תוס' דצריך לזה דאל"ה הי' נאמן במגו דגם עכשיו מעיז. ולזה אמרי' דאפשר דאשתמוטי וליכא העזה כ"כ דיאמר המלוה אולי אנוס הוא משו' אשתמוטי דאין לו עכשיו ויפרע לו אח"ז אבל כשיכפור בכל איכא העזה יותר דלא שכיח שיהי' גברא ערטלאי ואין לו כלל כיון דליכא העזה בטענה זו אנו חושדי' אותו שבאמת אינו כן אלא שרוצה לכפור הכל ולכן משביעי' אותו והא"ש דהקשה תוס' הא בכופר בכל ג"כ שייך אשתמוטי ואיכא מגו דהי' מעיז וכפר הכל ויחשוב המלוה אולי אשתמוטי וליכא העזה כנ"ל וא"ש עיי':
אלא אם כי יתכנו דברינו בסוגי' כאן אבל ריש ב"מ ה' ע"ב דדחי דהא דנאמן בשבועה ול"א מגו דחשיד אממונא דאמרי' אשתמוטי כדרבה מוכח דאמרי' באמת דלשתמוטי מכווין דאי חשדי' שאינו רוצה לפרוע הו"ל חשוד אממונא וע"כ שאנו אומרי' אולי רוצה לפרוע רק אשתמוטי ומוכח דמשו' הא משבעי' לי'. וי"ל דלעולם לא הי' משביעי' רק משום דחושדי' אותו שאינו רוצה לפרוע כלל ומ"מ ל"א מגו דחשיד אממונא ניהי דחשיד לכפור אבל חזקה אינו מעיז רק דאינו העזה כ"כ שהמלוה אפשר לדונו אולי רוצה לפרוע רק אין לו ואשתמוטי קמשתמט אבל כשישבע שאינו חייב יותר יתברר למלוה שקרו ושנשבע בשקר כולי האי לא חשיד שיעיז בשמכיר בשקרו ושנשבע על שקר וא"ש. אלא דקשה. ממה דתנינא שם אשתמוטי בשומר ובפקדון דאמרי' אשתמוטי. וכ' רש"י בכל שבועות שומרי' ל"ק די"ל אשתמוטי דפשע משא"כ בכופר שלא מסר לו עיי"ש. והא בשומר ונשבע שלא פשע אי אמרי' באמת כן הוא שרוצה לפרוע לא מחייב שבועה רק דחושדי' אותו שרוצה להחזיק בו ולא יפרע כלל הדר הו"ל חשוד ועכצ"ל דמשו' אשתמוטי ויפרע לאח"ז משביעי' לי'. ויש לדחות בשומר שלא ניתן לו להוציא ולהשתמש גם אהרחבת הזמן משביעי' משא"כ בהלואה שמתחלה ניתן לו להוציא ומשו' הרחב' זמן כיון שדעתו לפרוע אחר שיהי' לו לא משביעי' לי'. ועוד י"ל דכל הסוגי' שם בס"ד דחשוד על השבועה צ"ל משו' אשתמוטי עכשיו ורוצה לפרוע אח"כ משביעי' לי'. אבל לאמת דאין חשוד על השבועה הדרי' לסבר' חוץ דלא משביעי' משו"ה אלא דחשדי' לי' דבאמת אינו רוצה לפרוע כלל וכמ"ש. וי"ל עוד דתוס' הוכיח כן מדלא אמר רבה בקיצור מפני מה מב"מ ישבע דבכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפר משו' אשתמוטי שרוצה לפרוע מקצתו שיש לו וע"כ דרבה ס"ל אי האמת כן הוא לא משביעי' לי' כשרוצה לפרוע אח"כ וצ"ל שחשוד לנו שאינו רוצה לפרוע כלל א"כ יאומן במגו דכופר הכל והוצרך לומר דאינו מעיז לכפור הכל ועל מקצתו ליכא העזה כ"כ אולי יחשוב המלוה שעושה כן משו' אשתמוטי ומוכרח הוא כנלפע"ד ועיי' בכ"ז: וכ"ז לשיטת תוס' אבל לשיטת רש"י דמפרש הא דרבה ובכולי בעי דלודי דאל"ה הוי חשוד אשבוע' צ"ל דמשביעי' אותו משו' הא עצמו דלא יהי' אשתמוטי דאם חסדי' לי' שאינו רוצה לשלם שוב הוי חשוד אשבועתא ולפמ"ש דמשו' דלא מעיז מאמיני' לי' ע"י שבועה א"ש. אלא דלא א"ש מ"ש רש"י בב"מ שם דמכל שבועו' שומרי' ל"ק ועיי'. אבל ראיתי בש"מ ב"מ ה' ע"ב שכ' דאמרי' אשתמוטי משו"ה כופר עכשיו ואין דעתו להחזיק בשל חבירו אבל אנו חוששי' מאחר שכבר כפר בב"ד שוב יעמוד בדבריו ולא יודה עוד ומשו"ה משביעי' לי' וזה נכון מאוד. מ"מ י"ל תוס' לא רצה בזה לאמת ולכן נקיט לי' שיטה אחרת כמ"ש וש"ס בס"ד בב"מ ס"ל כמ"ש ש"מ: ובכולי בעי דלודי לי' כ' רש"י דמשו' מגו דחשיד אממונא ותוס' הקשה עליו הא קיי"ל לא חשיד אשבועתא. ובש"מ ב"מ כ' דרבה ס"ל כאביי דאמר משו' ספק מ"י יש לו עליו הא ס"ל דלולי זה הי' חשוד אשבועתא. ובפ"י ב"מ כ' דא"א לומר כן דקשה בתרתי חדא מתחלת דברי רבה מפני מה אמרה וכו' אולי יש לו ס"מ ישינה על מקצתו וליכא מגו ועוד מה דמסיים ובכולי בעי דלודי ול"א חשיד אממונא הא תלי' בספק מ"י. והנה צ"ע על ש"מ שכ' דרבה כאביי. אמנם ראיתי במהרמשי"ף ב"מ שכ' דרבה כאביי והי' קשי' לרבה דתורה חייבו למב"מ אפי' בגווני דפטר לי' ומחל לו כל ספק מ"י שיש לו עליו ולאביי הדר אמרי' מגו דחשיד אממונא כמ"ש הר"ן שם ו' ע"א וא"ש הכל עיי"ש. אלא דצל"ע לפ"ז הא דפליגי רבנן אראב"י דבבנו מעיז ונאמן בלא שבועה צ"ל דווקא בשמחל לו האב כל ספק מ"י שיש לו דאל"ה למה יאומן במגו נימא דיש לו מ"י רק אמחציתו שכופר וזה ודאי א"א לומר דבהכי איירי דסתמא לאו הכי הוא וגם לא לשתמנו מי שיאמר כן וצ"ע. ובאמת זה בלא"ה קשה על אביי דמחדש דתולי' בספק מ"י למה יאומן לרבנן במגו וצל"ע:
ולכן אנו אין לנו אלא מ"ש בש"מ ב"מ ו' ע"א דל"ח למ"י רק בשני' אוחזי' דמתני' שם אבל במפקיד והלואה אלו הי' לו מ"י אצלו לא הי' מפקיד בידו ולא הי' מלוה לו כיון שיוכל לתפסו ולהחזיק בו עיי"ש. ועפ"ז א"ש מ"ש הש"מ ריש ב"מ דרבה כאביי ס"ל דחשוד אשבועתא ובמתני' משו' ספק מ"י אבל בהלואה ל"ש זה וא"ש כל דברי רבה וכ"ז נכון וברור: אלא דעדיין קשי' מה שהקשיתי מהא דרבנן דראב"י שמא מלוה ישנה יש לו על הבן כנגד מה שכופר בו. ובהא ל"ש לומר איך הלוה לו הא אביו הלוהו והוא האב לא ידע שיש לבן ספק מ"י והלוהו ודוחק דאיירי שיש בני' הרבה וע"י כפירתו מפסיד לכולם ודוחק שיהי' לו על כולם מ"י. לומר כן זה דחוק ורחוק וצ"ע:
מ"ש תוס' דאין לומר דמדרבנן ל"ח דראו שפרוש משבועה טפי מממונא דתיקשי מנסכא דר"א דע"כ שבועה זו דאוריי'. לא זכיתי להבין כיון דבימי' חמירא להו שבועה ול"ח אשבועה ממילא שבועה דאוריי' היא. ובזמן התורה לא חמירא שבוע' הוי חשיד אשבועתא ותלי' בזמן ודורות והכל דאוריי' וצל"ע וד' יאיר עיני: