כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות שבת ויו"ט וחוה"מ ושאר הלכות · סימן לח
כבוד ידידי דודי ה"ה הרב הג' חו"ב יא"ב וכו' כקש"ת מוה"ר משה א ל י ע ז ר נ"י שו"ב בסלאבדקא הסמוכה לק"ק קאוונא. אחדשה"ט
הנה חד"ת קראתי בעונג, והנה ראיתי על הדין של נו"ב שכתב שמותר לרחוץ את הידים על בשר שעומ' להיות עובר זמן בש"ק מפני שאיסור דרבנן הוא והערמה בדרבנן שרי' והנה הביא כתר"ה ראי' לדבריו משבת צ"ה ע"א בסוף העמוד א"ל וכו' להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה וכו' ורוחץ פניו בזוית זו וכו' ונמצא הבית מתרבץ מאליו וכו'. לכאורה יפה העיר כתר"ה אך אעפ"כ הנה לענ"ד לשדות בזה נרגא דהנה לענ"ד מושג אחר בזה הגמ' ואינו דומה להדין דנו"ב דהנה דזה משמע דאיסור הרבצה שאסרו חכמים משום שבות היינו דלמא אשוי' גומות בהרבצה, היינו דוקא בשטח גדול היינו בבית או בחדר אבל על מקום אחד לא חששו יעיין במשנה ז' פרק ב' דר"ג מקיל לכבד בין המטות יעיין מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות ואף שחכמים אוסרים שם היינו דוקא בכיבוד יעיין שם בתוי"ט שמביא בשם הר"ן להקשות דבכיבוד איכא עוד איסור מה שמזיז את העפר ואיכא איסור מוקצה ורק מפני שטלטל ע"י הצד ע"י דבר אחר הוא התירו משום כבוד יו"ט ע"כ יש לומר שחכמים אסרו רק מפני שמזיז אבל מפני הטעם דאשוי' גומות לא אסרו גם הם, ובלהרביץ ליכא הטעם דמזיז רק הטעם דאשוי' גומות ע"כ במקום מועט לא אסרו ובזה יוצא כנוגה צדקו של הגמ' דהנה כונת הגמ' שכיון שהוא רוחץ במקום מועטים א"כ בכל פעם ופעם בפני עצמו אין איסור רק בצירוף כל הפעמים נעשה איסור זה לא אסרו חכמים בשבותם כיון דהדבר בפני עצמו ליכא איסור אלא ע"י הצירוף לא אסרו בזה ומדויק לשון הגמ' רוחץ בזוי' זו וכו' ונמצא הבית וכו' היינו שהאיסור הוא דוקא בכל הבית וזה לא עושה להדיא רק ע"י צירוף ביחד ע"כ אין ראי' מזה להנו"ב דהנה במעשה הנ"ל הוא עושה האיסור במעט הרחיצה תיכף ששופך ע"י נתרכך המקום שהמים באים עליו ולא האיסור בצירוף דוקא כל השפיכה כמובן ע"כ אין ראי' מזה והנה אחזק דברי דהנה אם נאמר שמטעם הערמה נגעו בזה הנה בשבת דף קל"ט ע"ב מבואר שדוקא לצורבא מדרבנן מותר הערמה ועיין ברא"ש שם שמחלק בין הנושאין שלפעמים התירו אפי' לע"ה אך מזה הגמ' לא העיר הרא"ש ע"כ אם הי' זה הגמ' ג"כ מטעם הערמה בודאי לא הי' נעלם מהרא"ש להזכיר זה המקום ולומר גם ע"ז שבמקום זה התיר גמור כיון שרוחץ עצמו בכל פעם ופעם על מקום מועט ובכל פעם ופעם ליכא איסור רק בצירוף וחכמים לא אסרו רק אם יש איסור על הפעולה בפני עצמו אבל לא בצירוף אך אם הי' עושה להדיא לכונת הרבצה הי' אסור אפי' להרביץ בכל פעם ופעם על מקום מועט אך בשניהם ביחד כיון שבכל פעם על מקום מועט וגם עשה להדיא לכונה אחרת אז מותר ואין מצרפין לאיסור כן מוכח לענ"ד שאין להביא ראי' מזה] וכיון שכאן מותר אפילו בע"ה מוכח כמו שכתבתי בהג"ה בהמוסגר דו"ק, ויש לי להאריך בזה ולחזק זה הסברא ממקומות אחרים דרבנן לא אסרו רק אם בכל פעם בפני עצמו יש איסור אבל לא להצטרף ביחד אך אקצר כע"ע ועוד חזון למועד בזה, והנה בעיקר הנו"ב לא ידעתי עדיין ואינו מבורר אצלי כ"כ דהנה אם נאמר שזה מותר מפני שהערמה בדרבנן מותר אחת מנין להנו"ב שזה מותר אפילו לאינו צורבא מדרבנן והנו"ב לא חילק בזה, ועוד לענ"ד בחפזי דהנה צריכין ליתן גדר בהערמה דרבנן דאל"כ הוה כעיר פרוצה שאין חומה לה שכל הדברים יאמרו שזה הערמה הוא א"כ אמאי אסרו לגרור כסא וספסל מפני שעושה חריץ אף שזה מלאכה כלאחר יד הוא ואין אלא מדרבנן הוא א"כ אמאי לא מקרי זה הערמה שאין עושה בשביל חריץ רק לכונה אחרת א"כ מ"ש מהתם שבת דף קל"ט שתוחב צנא דתומא ואומר שמכוין לאצנועי והוא מתקן בזה הנקב וכן כל הערמות שציירו שם דמותר הערמה בדרבנן, אך לענ"ד שעיקר ההיתר דוקא שהאיסור לא יוכר כלל רק יהי' נטמן בלבו אז מותר היינו שאסור רק אם באמת עושה לתיקון אבל אם אינו עושה לתיקון רק לאצנועי לא הוה איסור באמת דהאיסור לתקן הוא רק אם מבטל שם הדבר להיות בטול להכלי אבל אם אינו מבטל להכלי אז אין איסור, יעיין בתו' כתובות דף רע"א בתוד"ה האי מסוכרייתא וכו' בסוף התו' שם דמבואר להדין כן יעיין שם יעיין ביצה דף ל"ב הנמשך לדף ל"ג בתוד"ה מלמטה למעלה וכו' יעיין בסוף התו' שמקדים על רש"י ולשיטת התו' בכתו' הנ"ל מתורץ דברי רש"י וצ"ע שתוס' סותרים את דבריהם] ע"כ אף שהוא בלבו מבטל להכלי אבל לפי אמירתו אומר שמכוין לאצנועי וא"כ אין מבטל להכלי אף שכונתו טמון בלבו להיות סתומה להנקב מכ"מ מותר כיון שזה רק איסור מדרבנן ולפי הנגלה לא עושה איסור רק לפי מה שטמון בלבו לא אסרו בזה דהנה חז"ל אסרו רק איסור היכא שלהדיא אז גזרו שלא יבא לידי דאורייתא אבל היכא שלפי הנגלה אין איסור ליכא גזירה שלא יבא לידי איסור דאוריי' דהעיקר איסורם הוא מפני משמרת למשמרת ובזה ליכא הגזירה אבל בחריץ כיון שבחריץ איכא איסור לפי הנגלה, א"כ לא נקרא דיוכל להערי' ולתר' כיון דגלוי שעשה החריץ, ולפי"ז לענ"ד צ"ע דברי הנו"ב דהנה התם ניכר הפעולה שמרכך הבשר ואינו דומה לצני' דתומא דהתם כ"ז שאינו מבטל ליכא האיסור ע"כ זה אין נראה לעין האדם מה שמבטל בלבו להכלי [אבל פעולת החריץ נראה לכאן אבל פעולת הריכוך נראה לכל ודומה למה שאסור להשתין על עשבים שהתם ג"כ עושה שלא להצמיח מכ"מ כיון שהפעולה ניכרת לא נקרא הערמה ע"כ צריך עיון דברי הנו"ב. ובזה ג"כ נתחזק דברי הנ"ל דהנה בהרבצה אין להתיר מפני הערמה כיון שהתם נראה השיווי דהגומות ע"כ בודאי מפני טעמי הנ"ל דאין חכמים אוסרים ע"י צירוף דוק בתחלת דברי ועוד יש לי לחלק בחילוק אחר היכא שייך הערמה רק דוקא בגוף אחד היינו כמו בצני' דתומא שם שתוחב בהנקב התם בזה הגוף איכא שני תכליתים אחד להתי' ואחד לאיסור וכן כל הציורים שנאמרו שם אבל היכא שהוה שני גופים דהיינו בחריץ שהוא עושה תכליתו בהכסא והאיסור הוה בחריץ ע"כ כיון שבזה הגוף אין כונה ותכלית של היתר לא שייך בזה להתיר מפני הערמה, ויש סעד להסברא הזה דהנה יש דעות דמתירין כעין זה אפי' בדאורייתא בהדין דמשנה ז' פרק י"ג בשבת לענין אם נועל ביתו לשמור את הבית ואיכא שם צבי דמותר אפי' אם כונתו להצבי כיון דבפעולה אחת איכא שני תכליתים היינו בנעילתו שהוא עושה רק פעולה אחת יעיין בזה היטב ע"כ מצינו בזה בדאורייתא רק שבדאוריי' בעינן שיהי' באמת ובדרבנן מותר להערים ולאמר שלא באמת אבל לפי הנגלה שאומר כן יש בזה שני תכליתים אחת היתר ואחת איסור ע"כ מותר כיון שבפעולה אחת היא ע"כ אפי' אין כהתו' כתובו' הנ"ל והאיסור דהתיקון נעשה אף לפי דבריו מכ"מ כיון שבפעולה אחת יוצא מזה שני דברים מותר אבל בחריץ שזה בשני גופים היינו בכסא ובחריץ ע"כ אסור דהערמה בדרבנן מותר רק שעשו זה באופן שאם הי' אמת הי' בדאורייתא ג"כ מותר אז מותר בדרבנן ע"י הערמה שלא באמת אבל היכא שבדאורייתא אסור אפי' באמת לא עדיף הערמה בדרבנן מהאמת שבדאורייתא ע"כ בחריץ כיון שבדאורי' אסור אפילו באמת שאינו מכוין לחריץ א"כ יש לעיין הרבה בדברי הנו"ב כיון דזה בגוף אחר הוא עושה בהידים ובזה עושה פעולה ג"כ בהבשר ולא דמי' לצבי הנ"ל שהוא אינו עושה להדיא בהצבי רק שזה ממילא אבל הכא בהבשר עושה בידים ע"כ לא נקרא זה הערמה כיון דאפי' אם אמת כן ג"כ אסור והיכא מותר הערמה דוקא היכא שאם הי' אמת הי' מותר או מפני סברתי הראשונה שאין איסור אלא אם מבטל לכלי אין אפי' אם עושה איסור דאינו מבטל להכלי רק אם ממילא נסתם הנקב מכ"מ להית' בצבי מותר ג"כ הכא שאין עושה בידים בהכלי רק שהוא עושה בצני' דתומא וממילא נמשך להכלי ע"כ בודאי הי' מותר אם הי' באמת ומשום זה מותר אפי' שלא באמת אבל בחריץ או בהנו"ב שהתם אפי' באמת כונתו לרחץ ידים מכ"מ אסור מפני שכיון שהפעולה דריכוך נעשה ונופל סבר' הראשונה מה שכתבתי בצני' דתומא וכן סברא השני' ג"כ נופל הכא אפי' אם הי' באמת מפני שעושה בידים בהבשר בכוחו א"כ מכש"כ אם כונתו לכך ורק שמשערים שאין כונתו לכך בודאי אסור כ"ז יש לעיין בזה אך כיון שגאון כמותו אמר זה צריכין לאמשוכי אנפשי ולתרצו שכן כונתו דהנה אם הי' באמת כונתו רק לרחיצה הי' מותר מפני טעם שהוא תופס שיטת המג"א דפסיק רישא בדרבנן מותר היכא דלא ניחא לו כשיטת הערוך בדאורייתא כן הכריע המג"א בדרבנן בזה יש לתרצו דכונתו שאחר ירחוץ ידו ע"ז ע"כ אם הי' באמת נקרא פסיק רישא דלא ניחא לו ע"כ אף היכא שכונתו לרכך הבשר לא נקרא אינו מתכוין מכ"מ מותר להערים ולומר שאין כונתו לכך רק רחיצה ולפי"ז נתחזק ביותר בע"כ הביאור בהגמ' בשבת דף כ"ה הנ"ל כביאורי שלא אסרו חכמים היכא שהאיסור יהי' ע"י צירוף ולא מטעם הערמה דהתם קאי לר' יהודה א"כ אפי' באמת אסור דלדידי' אסור אפי' בלא פסיק רישא ואפילו בדרבנן ואפילו בלא ניחא לו וכל דברי המג"א קאי רק לדידן שהלכה כר' שמעון ע"כ אין להעמיד דברי הגמ' שבת דף צ"ה כטעמו של כתר"ה רק ע"כ כטעמי שכיון שכל פעם ופעם הוא מקום מעט ואיסור נעשה רק בצירוף ע"כ לא אסרו בזה [על העצה שכתבתי דמיירי הנו"ב שאחר עושה יעיין בשבת לענין מילה בצרעת עצה כעין זה]. והנה עתה אבא על הערתו השני' [הנה זה הערה שייך להלכות יו"ט מכ"מ קנה כאן מקומו כי השגתי מהשואל בזמן אחד] שהכריח כהגאון רע"א זצ"ל מתו' ר' אליעזר דמילה לענ"ד להעיר גם בזה אף שראה יפה מכ"מ תורה היא וזה דרכה שזה בונה וזה סותר.
הנה מקודם צריכין להבין תירוצו וכי בשביל שלא להשהות המצוה יעשה איסור דאורייתא דיש להוכיח להיפך מתו' שבת דף כ"ה ע"א דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מפני שיוכל להשהות למחר א"כ מצינו להיפך דבשביל שיהוי המצוה אין דוחין איסור ע"כ נראה לענ"ד מזה לחדש דהנה הא דמילה דוחה שבת לא הוה דחוי' אלא הותרה דכיון דבאמת אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ועוד כיון דהוה לא תעשה שבכרת ע"כ בודאי כיון שבכל מקום אינו דוחה והכא דוחה ע"כ לא מצד הדחי' דוחה רק שהותרה מילה בשבת ובזה העליתי מכבר חדשות הנה מגמ' יבמות בסוגי' דעלי' מוכח לכאורה דמטעם דחי' אך הנה הרשב"א העלה דהא דתמיד דוחה שבת הותרה והוכיח זה מיומא ואמר שזה סוגי' מתחלפות יעיין בספר עין יצחק בחלק או"ח בסי' ט"ו שהוא האריך בזה ע"כ לבי אומר לי כיון דמילה בשבת ותמיד בשבת זכרו חז"ל במקום אחד א"כ שניהם שוים וכיון שהרשב"א סובר דתמיד הותרה כמו כן מילה נמי והנה אין כאן מקום להאריך בזה הפרי הנ"מ שיוצא בזה ע"כ בזה מתורץ קושיתי שהקשתי על תו' משריפת קדשים שהתם דחי' דעשה דוחה לא תעשה הוה רק דחיה ע"כ כיון שאפשר לעשות למחר אינו דוחה דזה כלל היכא שדחוי' צריכין לחפש תחבולה לקיים שניהם אף שבזה מגרעין קצת להמצוה מכ"מ צריכין לחפש תחבולה אבל היכא דהותרה אז דוקא אם יש עצה בלא גרעון להמצוה [כמו דאיתא שם ביומא דף ז' שם להמעיין היטב] אבל אם יש גרעון א"צ לחפש תחבולה ובזה ניחא דברי התו' ואפשר שבזה מסתפקים התירוץ הראשון סובר דדחוי' כמו שמוכח מסוגי' דיבמות והתירוץ השני סובר כמו סוגי' דיומא דף מ"ה ע"כ מפני שיהוי מותר א"כ לפי"ז נסתר ראי' כת"ר דהנה הטעם דבדבר שיש לו מתירין אין הולכים אחרי הרוב או אחרי ס"ס שזה המתירין הם רק בדוחק כמו שהגמ' קאמר בלשונם הטעם עד שתאכלנו באיסור א"כ לא הוה היתר כ"כ ע"כ אינו דומה להתו' ריש פרק ר"א דמילה דאדרבא דומה לתו' ישנים בדף כ"ה דבמקום שדחוי' שאני אך אעפ"כ יש מקום לדברי כתר"ה ומתו' גופא דהנה הרשב"א מפרש בחידושיו נמי כתו' וביותר ביאור דהנה הוא מקשה להיפך כיון דיש עצה להשהות למחר א"כ למה לן קרא שלא דחי' הא מצד הסברא אינו דוחה כיון דאפשר לקיים שניהם ומתרץ שמצד הסבר' הי' אמרינן דנקרא שלא אפשר לקיים שניהם מפני שיהוי מצוה לא משהינן ע"כ מחדש הקרא דנקרא אפשר לקיים שניהם א"כ כיון דהסברא החיצונה דלא ניקרא אפשר אפי' היכא שרק דחוי' א"כ אף שהקרא גילה לן דנקרא אפשר היכא שהוה רק דחוי' מכ"מ זה דוקא בדין דאורייתא שבדאוריי' צריך לעשות עצה שלא לעבור על לא תעשה דזה נקרא אפשר אבל בדרבנן דהא דמתירין אפי' באלף וכו' הוא רק מדרבנן בזה נשאר על סבר' החיצונה דלא נקרא אפשר להשהות מכ"מ אפשר יש לדחות דהם תוקנו כדאורייתא כמו בענין דחי' דאורייתא נקרא אפשר כמו כן בדחי' דרבנן ניקרא אפשר כ"ז מצאתי להעיר בדברי כתר"ה והנה בהערה ראשונה מוכרחין דברי דהנה קצרן של הערה ראשונה דזה כלל דהערמה לא עדיף מאמת וזה ראי' נכונה מחריץ דהכא אפי' באמת אסור ע"כ מוכרחין כדברי לחלק חריץ מכל הערמות דקל"ט שבת א"כ ה"ה הערת הנו"ב דמי' לחריץ והערת כתר"ה משבת דף צ"ה נמי דמי' לחריץ ע"כ הביאור בהגמ' שבת כהנ"ל והנה עמדי יש עוד מקום להוכיח כהגאון רע"א זצ"ל לענין ספק מילה שלא בזמנה ביו"ט שני יעיין בדרוש וחידוש בריש ברכו' וקצרתי ועוד חזון למועד כ"ז גמרתי בעזהי"ת.