כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות שבת ויו"ט וחוה"מ ושאר הלכות
סימן א
סי' רמ"ד הלכות שבת במג"א ס"ק ו' על הרמ"א בסעיף א' שכתב ואפילו אם דר בין נכרים לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו עכ"ל הרמ"א וכתב המג"א וכן לשונו לאורחים יעיין פ"ג דשביעית מ"א כתב תוי"ט שמביא הירושלמי דלא חיישי' לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו וצ"ל דבשביעית הקילו ועי' סי' תרע"א עכ"ל המג"א. כתבתי על הגליון יעיין בתפארת שם א"כ לחילוקו א"צ לחלק דבשביעית הקילו דוק שם אך לענ"ד להביא ראי' דאף דהיכא דנופל חילוקו השני מכ"מ מותר ולא חיישינן לאורחים א"כ מוכרח לחלק בע"כ דבשביעית הקילו יעיין שם במשנה ג' דהיכא דיש לו מעט מותר ע"ס שיוסיף אח"כ א"כ מוכח דלא חיישינן לעוברים ושבים דבשלמא לבני עיר יוסר המראית עין אח"כ אך להעוברים ושבים לא יוסר אלא מוכח דלא חיישינן דו"ק והתם לא שייך דברתו שיגידו להעוברים ושבים שבני העיר אינם יודעים עדיין אם יוסיף דוק, אך חילוקו הראשון של הנ"ל דדוקא מפני שזיבול מדרבנן נשאר זה החילוק גם על משנה ג' ובזה החילוק יש לעיין על הכתוב בספר נו"ב בסי' י"ג באו"ח דהוכיח מזה דגם חוה"מ מותר היכא דליכא חשדא לבני העיר רק להעוברים ושבים דוק שם ובזה יש לעיין הא התם בנידון הנו"ב הוה מלאכה דאורייתא א"כ אין ראי' משביעית ואף שנותן עוד טעם מפני כיון שאין לו מה יאכל לא חיישינן למראית העין והביא ראי' לזה לענ"ד להעיר הא תינח אם הטעם רק משום מלאכה אבל אם הטעם משום דלא יכנס שהוא מנוול בזה לא התירו לעני שאין לו מה יאכל א"כ יש לומר כיון דלעובדים ושבים לא ניכר שגלח ערב הרגל ונכלל בזה האיסור ולא דמי' לאיזורו מוכיח עליו דהתם מוכח לכולי עלמא. דהנה לענ"ד דהיכא דחז"ל אסרו רק מפני המלאכה בזה חילקו בין דבר האבד ולא שייך מראית העין כיון דלא חידשו האיסור בשביל מראית העין ע"כ לא חמיר המראית העין מגוף המלאכה דמותר בדבר האבד אבל להטעם דלא יכנס כשהוא מנוול כיון דלזה הטעם אסרו בכל האופנים אפי' לאין לו מה יאכל א"כ כיון דחשש דאורחים ג"כ חשש א"כ נופל התירו דו"ק בקיצור לחדש ולהוסיף חומרא בשביל המראית עין לא החמירו חז"ל ע"כ היכא שאסרו משום מלאכה וכיון שבזה מותר דבר האבד או אין לו מה שיאכל בזה לא הוסיפו איסור בשביל המראית עין אבל להטעם דלא יכנס לרגל כשהוא מנוול לזה הטעם אסרו בכל האופנים א"כ המראית עין מחזיק האיסור שאסרו וכיון שגם מראית העין דאורחים ג"כ נחשב למראית עין ע"כ אסור אפי' מי שגילח עצמו קודם הרגל ומשביעית אין ראי' דהתם רק דרבנן והחשש דלא יכנס כשהוא מנוול הוא טעם דאורייתא שמבטל שמחת יו"ט. וצ"ע דברי הנו"ב ויש להאריך וקצרתי וגם על ראיתו ממשנה ג' יש לעיין הרבה דו"ק דיש לומר דהתם בתחלת הדבר ליכא מראית העין מפני שיתלו שיוסיף רק אח"כ אם לא מוסיף ע"כ אין ראי' ולכאורה מוכח כן דאם בתחלה נמי איכא מראית העין רק ע"י ההוספה מתקן למפרע א"כ מוכח מזה חידוש דין וזה קשה דבמשנה ד' איתא דאין מתקן אח"כ בהאשפתות המראית עין דמעיקרא אלא מוכח דבמשנה ג' מעיקרא ליכא מראית העין אך יש לדחות דבמשנה ד' מעשה אחריתי מוציא מידי מראית העין ע"כ אין מתקן אבל במשנה ג' כיון דלאו מעשה אחריתי מתקן אבל מעיקרא הי' מראית עין ע"כ ראי' מזה דבאורחים לא חיישינן למראית העין. והנה להביא לענ"ד ראי' אמיתי דבאורחין בשביעית לא חיישינן למראית העין ודלא כהתפארת מפרק ג' דשביעית משנה י' להעמיק עד הסלע ואף שקודם איכא מראית העין מוכח מזה החידוש דין הנ"ל דהיכא דאח"כ בזה המעשה גופא יסר המראית עין מותר ולאורחים לא חיישינן ומזה ראי' לכל מה שכתבתי בתחלה על המשנה ג' וראי' דיש חילוק דאם יסר המראית עין עם מעשה אחרת אסור דאל"כ קשי' על משנה ד' ומשנה ה' ו' דו"ק.
סימן ב
יעיין בסי' רמ"ח בדפוס יאהנוסבורג בדברי נתיב חיים שהאריך הרבה בתשובתו לענין עירוב חצרות היכא שאין להם פרוזדור או חדר ביחד בשותפות אם באופן זה ג"כ אסור להוציא מחדר לחדר או שאסרו להוציא מחדר לחדר רק אם יש להם בלעדו החדרים שיש להם בפני עצמם חדר בשותפות ועיין שם, ואני צינתי בזה לעיין בעיקר תוי"ט בריש פרק חלון בא"ב שהוא העיר ג"כ בזה החקירה והביא ראי' אלימתא דגם אפילו אין להם פרוזדור ביחד ג"כ אסור להוציא מחדר לחדר ואח"כ מצדד מלשון הרמב"ם דיש להקל אם אין להם חדר ביחד בלעדי חדרם דוק שם.
סימן ג
ביאור על המג"א בהלכות שבת בסי' רס"ד ס"ק ד' יעיין מה שהעלה המג"א דאם יש נר אחד כשר ונר אחד פסול אצלו מותר להשתמש לאורה והביא ע"ז ראי' מסי' רע"ו סעיף ד' וכתב אע"ג דהב"ח מחמיר בזה לטעמי' אזיל שכתב בסי' תרע"ג דאין היתר ביש השמש אצל נר חנוכה עי"ש, אבל לדידן פשיטא דשרי' עכ"ל, והקשה ע"ז הגאון רע"א זצ"ל מאי תלוי בנר חנוכה אף להב"ח דאוסר התם להשתמש משום דנהנה מנר חנוכה משום תוספת אור מקרי הנאה מכ"מ הכא בחשש שמא יטה לא שייך זאת כיון שאין צריך לזה התוס' אין חוששין שמא יטה ודמיא למה שכתב (המג"א) הרמ"א בזה הסעיף בשם יש מי שאומר דאם דבר וכו' כן הקשה הגאון רע"א זצ"ל, ואני לענ"ד באתי לפרש דברי המג"א שיהי' דבריו מדוקדקין והנה להקדים הלבושי שרד כתב דעיקר דברי המג"א להוכיח דמותר להשתמש בדיעבד אבל לא לכתחלה כהראי' שהביא מסי' רע"ו והראי' שהביא (מסי' רע"ו) משמש אע"ג דהתם משמע דמותר לכתחלה מכ"מ ליתא דשבת חמיר טפי' וכו' יעיין שם בלבושי שרד ואני אומר דלא כהבנתו, בהקדם, דהנה יש להקשות על ראית המג"א מסי' רע"ו דלכאורה לא דמיא זה לזה דהתם משום דלא נהנה ממלאכת איסור והכא העיקר החשש שמא יטה אף דיש לתרץ זאת דהוכחה שלו כן כיון דלא מחשב תוספת אור להנאה אין חיישינן לשמא יטה אבל מכ"מ דוחק הוא ונראה לי לבאר דברי המג"א עיין בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ח' מה שהביא המקור המחלקה תליא באמת בסי' תרע"ג יעיין שם היטב על פי זה כתב המג"א להכריע מסברא דנפשי' כיון שדעה ההיא בשבת להדליק, סוברת אף אם הנר כשר בחדר אמר לא חיישינן שמא יטה הכריע המג"א בשביל זו הראי' דאם יש נר כשר מותר להדליק לכתחלה הנר פסול אצלו והראי' מסי' תרע"ג דהתם נמי לתא דשבת ומכ"מ מותר לכתחלה ודלא כהלבושי שרד אלא שהמג"א חידש דין אחר (אף דהדלקה היתה באיסור יעיין בסי' רנ"ה סעי"א במג"א שם ס"ק ב') אם הדליק הנר הפסול בחדר אחר שלא במקום שעמד הכשר ואח"כ הניח במקום הכשר או עכו"ם הניח בשבת אצל הכשר אף דהדלקה היתה באיסור יעיין בסי' רנ"ה במג"א שם ס"ק ד' וע"ז הביא ראי' מפי' רע"ו אבל עיקר הדין שלו הוא ממש כראית הגר"א זצ"ל וע"ז קאמר דהב"ח לשיטתו ובזה סר קושיית הגאון רע"א זצ"ל ודו"ק כי נכון הוא, ועיין ע"ז בסי' רנ"ג בס"ב ויש לישב דו"ק, ודברי המג"א עיקר יסוד היתרו לא הזכיר דעיקר יסוד היתרו הוא דהכריע דאם יש נר כשר אצל הנר הפסול בזה החדר גופא בזה לא שייך שמא יטה ומותר אפי' לכתחלה ועיקר הראי' הוא מסי' תרע"ג כאשר הביא הגר"א זצ"ל בס"ק הנ"ל דוק בדבריו דאם הדין דע"י נר של אינו חנוכה מותר להשתמש לפני חנוכה ממילא מוכח דע"י נר הכשר אין חוששין שמא יטה את הנר הפסול דאל"כ האיך מותרין בחנוכה להדליק בנרות שאסרו חכמים להדליק ואף שאסור להשתמש לאורה מכ"מ ע"י נר אחר מותר להשתמש לאורה א"כ עדיין יש החשש שמא יטה א"כ אמאי מותר להדליק בנרות ושמנים הפסולין האיך מותרין להדליק בשל חנוכה דו"ק אלא מוכח כיון דאיכא נר כשר לא חיישינן שמא יטה וממילא הב"ח שאוסר ע"י נר אחר ג"כ להשתמש לפני נר החנוכה, ממילא נופל הראי' ונשאר בלא ראי' ע"כ חושש הוא לשמא יטה אפי' באופן כזה, ואין כונת המג"א כמו שהבין הגאון רע"א זצ"ל זצ"ל דמדמה המג"א זה לזה דכמו דאסור אפי' ע"י נר אחר להשתמש אצל נר החנוכה כמו כן יש איסור שמא יטה אפי' היכא שיש נר כשר אצל הפסול לענ"ד אין זה כונת המג"א רק שמכוין שלשיטת הב"ח נופל ראי' להתיר דנופל ראי' הגר"א זצ"ל ולזה ג"כ מכוין המג"א ממילא אסור כיון דליכא ראי' וזה לא הזכיר המג"א להדיא רק סמך על המבין מדעתו רק הוא הזכיר דין אחר שעפ"י זה היסוד כיון דע"י נר כשר ליכא החשש שמא יטה העלה בזה שאף אם הי' הדלקה באיסור מכ"מ כיון דעתה ליכא החשש כאשר הראי' מסי' תרע"ג כראי' הגר"א זצ"ל, אך אף שעתה ליכא החשש דאיסור מכ"מ כיון שהי' הדלקה באיסור נצרך להיות אסור לעולם ועיין במג"א בסי' רנ"ה בס"ק ב' והא דמשמע בסי' רנ"ג בסעי' ב' להיפך יש ליישב דוק ע"כ הביא ראי' המג"א מסי' רע"ו דתוספת הנאה לא נקראת הנאה ובזה לא אסרו אף היכא שנעשה באיסור ובזה יוצא לנו כיון דעיקר ראיתו הוא ראי' הגר"א זצ"ל א"כ ראי' דאף לכתחלה נמי מותר ודלא כהלבושי שרד ויוצא לנו חידוש דין דהמג״א מתיר אף לכתחלה והא דכתב המג"א בלשון דיעבד דקאי הוא היכא שנעשה באיסור ואח"כ הניחו ההיתר וע"ז ראי' מסי' רע"ו והמג"א הזכיר אחת וממילא מוכח שתים דבאופן זה אם הי' הכשר מעיקרא ליכא שום חשש וכונתו כראי' הגר"א זצ"ל דו"ק ולפי דברי יוצא עוד דבר מחודש דאם רק תוספת הנאה מותר אפילו היכא שנעשה באיסור וכעין זה איתא ג"כ במג"א בסי' רנ"ב ס"ק י"ג דאם עכו"ם החליקו מותר כיון דאפשר בל"ה ללבוש דוק שם, ויעיין בספר עין יצחק חלק ראשון בסי' י"ד לחלק או"ח שהאריך קצת בזה הפרט בתוספת הנאה ונ"מ לכמה דברים ואגב אעיר שבזה התשובה בעין יצחק לענין פלוגתא דר"ת ור"י המובא בסי' שכ"ה ס"ק סעיף יו"ד פסק הוא להקל מפני שהוה ספיקא דרבנן ואף שהוה דבר שיש לו מתירין מכ"מ כיון דהוה ספיקא דדינא פסק הוא להקל עפ"י הכלל דבספיקא דדינא אפי' בדבר דיש לו מתירים הוא להקל והביא זאת בשם הפר"ח והשג"א בסי' צ' ורע"א בסי' ס"ה ומציין ג"כ לעיין בסי' שנ"ה במג"א ס"ק כ"ה והנה לענ"ד להעיר בזה דהנה הבאתי ראי' מכבר מרש"י עירובין בדף ל"ט ע"ב בד"ה פסק וכו' ועוד קיי"ל דספיקא דרבנן בדבר היש לו מתירין אסור והתם הוה ספיקא דדינא דו"ק וזה ראי' אלימתא דלא כדבריהם, אך יעיין בהגהות רע"א זצ"ל ביו"ד בסי' ט"ו בהשאלה שהביא הנ"ל הביא הנ"ל ראי' מר"ן נדרים דבספיקא דדינא אפילו ביש לו מתירין להקל דוק שם אבל מרש"י הנ"ל ראי' להיפך.
והנה אגב אעיר דבר אחד הנה הוא כתב שם דאם עכו"ם עושה מלאכה בשל ישראל בלא רשותו בלא הסכמת בעל הבית בל"ה אין יכול לאסור אינו שלו, ומשמט דבעינן רשות בפירוש ולא רק שידע הבעה"ב והי' ניחא רק רשות בפירוש כן משמע לשונו ולפע"ד מסי' צ"ט סעיף ה' יעיין בש"ך שהביא בשם רש"ל דאם ידע וניחא אפי' לא ציוה לבטלו ג"כ אסור למי שנתבטל דוק שם ומשם משמע דלא בעינן רשות להדיא, אך יש לחלק דהתם אף דאין אוסר דבר שאינו שלו מכ"מ גם כן לא עושה לו טובה ע"כ אף שלא יוכל לאסור ההיתר מכ"מ גם האיסור לא בטל וכיון דלא בטל ממילא אסור דאוכל גם האיסור אבל בנידון דעין יצחק לא שייך זה דנושא ההיתר אף דממילא נהנה הוא מהתוספת מכ"מ לא שייך זה כ"כ כמו במידי דאכילה דבשבת יש לומר דדמיא זאת כמו לצרכו ולצרכה יעיין בנחל יצחק בסי' צ"ח לענין חקירת הנתיב לתפוס משכון בשביל שני חובות בשביל חוב שאסור לתפוס משכון, ובשביל חוב שמותר דוק שם, אבל הכא במידי דאכילה שאני דמתעסק בחלבים וערי' ג"כ אסור מפני שנהנה.
והנה לפי"ז יש להעיר דבר חדש בסי' צ"ט דהיכא דעכו"ם מבטל יבש ביבש בשביל ישראל ובישראל לא ציוה אף שידע מכ"מ כיון דלא ציוה בזה שייך הסברא דאין אוסר ההיתר ואף שהאיסור לא בטיל מכ"מ מותר בשביל כל דפריש מרובא פריש מותר לאכול דאומרין בכל אחד שהוא מן הרוב כיון דאין אוסרין ההיתר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורק האיסור לא נתבטל ע"כ ביבש מותר היכא דלא ציוה אבל בלח אסור דכיון דלא נתבטל האיסור ממילא אסור לאכול דאוכל גם האיסור דו"ק ויש סברא שעי"ז יוכל לאכול כולם רק מצד החומרא בל"ה אסור לאכול כולם ולפי המנהג דזורקין אחד נופל חידושי דו"ק כיון דזורקין אחד בל"ה אפי' אם ציוה ג"כ מותר ע"י זריקת אחד כיון דלא אהנו מעשיו רק הנ"מ שלי הוא עפ"י עיקר הדין דביבש ג"כ אין זורקים בזה נ"מ דהיכא דלא ציוה יש להקל לאכול כולם ע"י הסברא דכל דפריש דכיון דאין אוסרים ההיתר. והנה כ"ז עדין אינו מבורר כ"כ ובמקום אחר אבאר ביותר בעזה"ש. והנה בעיקר סברת העין יצחק דתולה בזה הסברא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לענ"ד תליה בהסבר' בתו' חולין לענין מבשל בשבת אם מטעם כדי שלא יאמר לכתחלה ולפי"ז אין שייך זה הסבר' כיון דסוף סוף אם יתירו לו בדיעבד יש חשש דאמר ג"כ לכתחלה ולהטעם משום שלא יהנה ממלאכת שבת בזה שייך הסבר' דאין אדם אוסר דו"ק. ובעיקר אם בתוס' הנאה אוסרין ג"כ לענ"ד יש לתלות ג"כ בזה הטעמים דמטעם גזרה שמא יאמר לכתחלה יש לאסור [אך יש לומר דבשביל תוספ' הנאה לא בא לאמר אך זה דוחק] ובשביל שלא יהנה לזה יש לומר דמותר כיון דזה רק תוספת דוק ויש לי בזה ענינים עוד לדבר ובעזהי"ת יתבאר במקום אחר.
סימן ד
הנתיב חיים עומד על המג"א בסי' קס"ד במג"א בס"ק א' שכתב דאסור להשתמש אפילו תשמיש שאין צריך עיון והקשה עליו הנ"ל מגמרא דשבת דאמר רב שמנים ופתילות שאמרו אין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה והקשה כיון דבתשמיש ארעי שייך נמי שמא יטה א"כ מאי מהני מה שאסור להשתמש לאורה ובשביל זה סבר רב דמותר להדליק בחנוכה בפתילות ושמנים שאסרו בשבת כיון דאסור להשתמש לאורה לא יבא להטות מכ"מ הא תשמיש ארעי מותר בשל חנוכה ובתשמיש ארעי ג"כ שייך שמא יטה אלא ע"כ דבתשמיש ארעי לא שייך שמא יטה, והנה בעיקר קושיתו איני יודע דדברי המג"א מוכרחים המה דאם לא חידש דינו קשי' הא בל"ה אסור להשתמש לאור הנר אפילו לנר כשר, כדאיתא בסי' רע"ה אלא מוכרחין אנו לומר כחידוש דינו של המג"א ומה שהקשה הנ"ל מנר חנוכה יש לתרץ דמה דמותר להשתמש תשמיש ארעי בנר חנוכה היינו תשמיש ארעי דרמ"א וכן ראיתו דרמ"א הוא מחנוכה עיין בגר"א שם ומוכח מזה הרמ"א גופא דהא דתשמיש ארעי מותר בחנוכה היינו כעין תשמיש זה דאפשר להשתמש בלא אור אבל לא תשמיש ארעי דמג"א משום ראית המג"א שכתבתי דאם לא נאמר כחידושי של המג"א קשי' דבל"ה אסור אפילו לאור כשר כך נראה לכאורה לתרץ אבל קשי' לדעה הראשונה שהם אוסרי' אפי' בתשמיש כזה ומשמע מהמג"א דהטעם הוא משום שמא יטה ולכך הוא סובב קושיתו על המג"א ולא על המחבר בעצמו אלא על הרמ"א משום דעיקר קושיתו שלו הוא על הטעם דמג"א ולא על עיקר הדין א"כ לפי"ז קשי' על הדעה הראשונה שסובר אפי' בתשמיש ארעי כזה אסור ומשום שמא יטה כהטעם דהמג"א. ורציתי לכאורה לומר דאין מחלוקת בזה ומה שכתב הרמ"א בשם יש מי שאומר הוא בשביל כלל הידוע בין הפוסקים היכא שמוצאין הדין רק בשם דעה אחת כותבים בשם מי שאומר אבל עיין ע"ז בש"ך בסי' פ"ד ביו"ד בס"ק י"ד ועיין בפרמ"ג ביו"ד בכללי הוראה שלו ויראה דהש"ך סובר דבאופן זה מורה על מחלוקת ע"כ נראה לי לתרץ באופן אחר דהנה בסי' רנ"ה איתא [והובא כדברינו לעיל בסימן הקודם] אם הודלק באיסור אסור ליהנות מאותו האור וכתב המחבר הטעם גזרה שמא יטה והביא שם המג"א בס"ק ב' בשם המ"מ דאף אם הודלקה אח"כ ולא שייך בזה הטעם הנ"ל דשמא יטה מכ"מ כיון שהודלק באיסור אסור להנות מאותו האור אף שנופל זה הטעם דשמא יטה ע"כ נראה לענ"ד דהטעם דדעה ראשונה שאסור בכל האופנים משום אף דליתא הטעם דשמא יטה מכ"מ אסור להנות מטעם דאסור להנות מאותו מלאכה לכן סוברים דאסור בכל האופנים, אבל היש סוברים דהעיקר דאסור אין אלא במקום דשייך הטעם תשמא יטה ולזה הדעה סובב דברי המג"א דלדעה הראשונה ודאי ניחא דלא קשיא דבל"ה אסור כיון שהם אוסרים בכל האופנים אלא לדעה דלא יהנה ממלאכת איסור צריך השני' דאין אוסרין בכל האופנים ואין סוברין הטעם לחידש המג"א דאפילו בתשמיש דאינו צריך עיון אסור דחיישינן שמא יטה דזה הדעות סוברים דוקא היכא ששייך הטעם אז אסור ומוכרחין אנו לחלק דהא דתשמיש ארעי מותר בחנוכה אינו אלא באופן זה דמיירי הרמ"א דיוכל להשתמש בלא אור אבל היכא שאין יוכל להשתמש תשמיש כזה בלא אור רק א"צ עיון אסור בחנוכה אבל לדעה הראשונה הנ"ל שנופל בל"ה קושיית המג"א אין הכרח לחדש זה החילוק ואפשר שגם תשמיש כזה מותר בחנוכה דו"ק, והא דאסור בשבת משום דנהנה ממלאכת איסור וזה נמי נקרא נהנה ובחנוכה אסור רק משום ביזוי מצוה ובתשמיש כזה לא נקרא ביזוי מצוה ובאמת קשה על היש מי שאומרים מסי' רנ"ה ומסי' רנ"ד ומסי' רנ"ג דמבואר שם אף שנופל הטעם מכ"מ כיון דהודלק באיסור אסר ואפשר שטעמם כיון דהגמ' מדמי לחנוכה יעיין בגמ' שבת משמע דדמי לכל מילי ואין אסור אלא במקום דשייך הטעם דשמא יטה אבל מכ"מ צ"ע, גם יעיין בלשון המחבר בסי' רנ"ה וקצרתי, גם על פי זאת יש לפלפל במג"א בסי' תרע"ג ס"ק ב' ועל פי דברי תליא בזה המחלוקת וקצרתי דוק שם אבל באמת נראה לי לכאורה לומר דלא כהמג"א דגם הדעה השני' סובר דאסור אף במקום דלא שייך שמא יטה כדאיתא בסימנים שציינתי לעיל אלא דהא דחולקים ומתירים היכא שאפשר להשתמש בלא אור דסוברים דזה לא נקרא הנאה כיון דאפשר להשתמש בלא אור ויוצא דין חדש אם עכו"ם הדליק בשבת נר מותר להשתמש לפני הנר דבר שאפשר להשתמש בלא נר, אבל הדעה הראשונה סובר דזאת מקרי הנאה ולא דמי לחנוכה דהתם הטעם משום ביזוי מצוה ובאופן זה לא הוה ביזוי מצוה ועל פי זה יש לומר דמה דאסור להשתמש לפני הנר הפסול דבר שאין צריך עיון לא הוה משום שמא יטה אלא משום דאסור להנות מהנר ולא קשה קושית הנתיב חיים הנ"ל, ויש לומר דלפי"ז דתשמיש בחנוכה מותר אפי' בארעי כזה דלא הוה ביזוי מצוה יעיין בסי' תרע"ג במג"א ס"ק ב' וגם יוצא על פי דברי דין חדש דהנה לשיטת המג"א דאסור אינו אלא במקום דשייך שמא יטה לדעה השני' והרמ"א כתב דלצורך שבת יש לסמוך על דעה זו א"כ אם שנים מתעסקים לפני הנר הפסול דלא שייך שמא יטה מותר ועיין בסי' רע"ה, אבל לפי דברי ליתא ואסור אף בשנים ודוק היטב בזה כי קצרתי. וגם נ"מ בין דברי ובין דברי המג"א אם הדליק באיסור נר פסול ואח"כ בשבת הדליק מחמת איזה סיבה המותרת נר כשר בחדר אחר דלהמג"א מותר דהשתא נופל הטעם דשמא יטה להדעה זו הובא ברמ"א אבל לפי דברי אסור דהדלקה היתה באיסור ומזה יש לומר כיון דהמג"א הוכיח מסתימת לשון הרמ"א דגם באופן זה מותר אם הודלקה אח"כ נר של היתר ע"כ הוכיח המג"א דהדעה השני' היא הטעם משום שמא יטה דוק בכל הסימן ותמצא דברים מחודשים למאד ודברי דינים מחודשים הנוגעים לחנוכה דוק בזה:
סימן ה
יעיין במג"א בסי' רס"א ס"ק ז' מה שהקשה שם דמאי צריך לטעם זה הא בל"ה כיון דאיבעי לא הי' מקבל וכו' יעיין מה שהעלה שם לחלק בין ציבור ליחיד וממרוצת דבריו יראה דדבר גדול דיבר האדון המג"א ז"ל דאמר דהא דאסור בסעיף ד' מיירי בציבור ומשמע דכונתו הוא דהנה בסי' רס"ג סעי' מ"ז מביא שתי דעות בזה והכא סותם בזה לכך מחלק דהכא מיירי בצבור וכונתו גלוי' אבל באמת איני יודע דהנה הרמ"א דכתב דינו ביחיד א"כ תשאר קושיתו על הרמ"א אבל באמת יש לתרץ קושיתו באופן טוב דהנה צריך לטעם זה דלא דמי' לסי' רס"ג דהנה המג"א הוא הבין דהעיקר הטעם הוא משום דאיבעי לא הי' מקבל יעיין בט״ז שם ס"ק ג' בראיתו נגד הר"ן יעיין בדבריו מאד ראי' ולהלן ויעיין בלבושי שרד מה שהוא הוסיף להקשות על הר"ן דהנה הוא הוכיח דהא דמהני טעם דבורגנין היינו אלא באומר שיעשה למחר אבל לא בשבת עצמו והביא הלבושי שרד ראי' ממג"א גופא מסי' ש"ז ס"ק י"ב אבל באמת יש לומר לתרץ קושיתם על הר"ן דהנה הר"ן סובר דבשבת צריך לשני הטעמים, הטעם משום דהוא הי' יכול לעשות כן דהיינו ע"י בורגנין ושנית הטעם דשליח מותר ונופל לכל קושיתם על הר"ן [מועוד ראי' ולהלן] ולזה יש לומר דהחולקים על הר"ן נמי סוברים בצירוף שני הטעמים אלא דבזה מחולקים המה בהסברא דאם בעי לא הי' מקבל א"כ כיון שהוכחתי דהטעם דאי בעי לא הי' מקבל לא סגי' בזה הטעם בלבד אלא דצריך להטעם דכיון דשליח מותר זאת הטעם לא שייך אלא בישראל אבל בעכו"ם לא שייך זאת כיון דהוא בל"ה לאו בר הכי ומכ"מ אסרו חכמים אמירם א"כ באופן כזה נמי וקצרתי אף שהגאון אבן העזר מתרץ קושיתם באופן אחר ולא בעינן לדבריו צירוף שני הטעמים רק הטעם דאי בעי לא הי' מקבל מכ"מ כתבתי כיון דמהמג"א מוכח מעצמו גופא דלא סגי' בזה הטעם לבד כמו שציינתי לעיל ובפרט לשיטת הט"ז ודאי ניחא דהוא העלה דעיקר הטעם הוא משום כמו דשליח מותר והא לא שייך אלא בישראל אבל לא בעכו"ם דאל"כ נופל כל דיני אמירה לעכו"ם שבות וקצרתי וסמכתי על המבין מדעתו] אגב יש לעורר בפה על הג' האבן העזר דהנה הוא מקשה על הט"ז דהט"ז סותר סברת הב"י לגמרי והביא ראי' לזאת ובאמת ראייתו אינה מובנת דו"ק, והגאון אבן העזר הנ"ל הקשה עליו דסברת הבורגנין נמי מיירי מקודם שבת והביא ראי' לזה מסי' ת"ג ולענ"ד כדי דלא נשוי' להט"ז והב"ח כטועה בדבר משנה מפורשת יש לי לחדש דבר דהתם בסי' ת"ג מיירי בבקעה דאין לה מחיצות שמוקף לדירה כלל אלא בשבת נעשה המחיצות אבל אם אחד שבת בעיר ואח"כ נתוספו המחיצות ע"י עכו"ם ודאי שמותר להלך בכל המחיצות ובאופן זה מיירי לדבריהם הגמ' דהא דמותר לומר לחברו דמחר אני הולך לכרך פלוני מיירי באופן זה ויוצא מזה דין חדש דלהב"י ולהאחרונים שהחזיקו בסברת הב"י מותר אפי' היכא ששבת בבקעה ולהט"ז והב"ח אסור באופן ששבת בבקעה וקצרתי, והנה בסימן זה יוצא ג"כ דינים מחודשי' דלהמג"א חילק בין צבור ליחיד ולדעתי הנ"מ בין אמר לישראל לנכרי וגם יוצא חידוש דין לענין אם שבת בבקעה אם מותר לומר לכרך פלוני אני הולך דוק בכ"ז גם יש לעורר מהמג"א לענין החקירה שחקרו האחרונים אם הקדמת ההוספה הוה אין אלא מדרבנן או מטעם נדר יש לעורר מסי' רס"ג הנ"ל וגם הדעה הראשונה יש לומר דטעמם הוא כדאיתא בסי' רנ"ג בס"ק כ"ו במג"א שם יעיין בזה כי קצרתי כונתי לעיין בהגהות רע"א זצ"ל שם משום דאין אלא עשה לחוד דוק בדבריו הנה כל הסימנים האלו מטל ילדותי ויצא עתה מלבי כונתי שהי' אז וכמדומה לי שכונתי הי' לעיין בהגהות רע"א זצ"ל כהנ"ל].
סימן ו
בביאור הגר"א זצ"ל בסי' רס"א בס"ק י"ב בדבריו שם בריש דבריו ואע"ג דמקלינן בתענית דספק שלו מותר לא מקלינן תרי קולי לעשות ג"כ כר' יהודה לענ"ד אפי' הרשב"א קידושין בדף ע"ג ע"א הוה ס"ס לחומרא דו"ק ע"כ לא מקלינן לעשות כר' יהודה אך מתו' בדף ל"ה ע"ב בשבת משמע קצת דלא כהרשב"א דו"ק בתירוצם, ולפי"ז לדידן דמספקינן אי כר' יהודה או כר' יוסי אין נ"מ בין תשעה באב לשאר תענית דבין השמשות דר' יהודה אסור אפי' בשאר תענית ובין השמשות דר' יוסי מותר אפי' בתשעה באב מטעם ס"ס לקולא דילמא כר' יהודה והוה ודאי לילה ואפי' כר' יוסי דילמא בין השמשות לילה הוא כסברת הרשב"א בקדושין הנ"ל בדף ע"ג ס"ס כזה והרשב"א הביא בספרים של הגאון מקאוונא רי"א זצ"ל
סימן ז
הנה יעיין בביאור הגר"א הנ"ל בדבריו שם ובזה מתורץ קושיתם האחרונה ג"כ מה שהקשו ועוד קשה ניחזי אנן ובאדם וכו' ומלבד זה ל"ק מידי שהשיעור הזה של ד' מילין אינו בכל מקים ובכל זמן שנשתנה בכל זמן וזמן כתבתי בגליון דלענ"ד שמתו' מוכח דלא הוה זמנא ולפי"ז נראה לענ"ד לצדד להקל דלא בעינן זמניות הארבעה מילין דלדעת הגר"א זצ"ל דבעינן זמניות סגי' בתלתא ריבעי מיל זמניות ואם נחמיר כתו' דבעינן ארבעה מילין זמניות אז לדבריהם לא בעינן זמניות ע"כ נראה דיש להקל דלא בעינן ארבעה מילין זמניות דו"ק ויסוד כזה לפסוק באופן כזה מצינו כמה פעמים בפוסקים יעיין ביו"ד בסי' נ"ד בסעיף ג' ברמ"א שם וה"ה אם יתירה חוליא אחת עיין שם סברא כעין זו ועוד רבות בפוסקים כן. אצרף בזה דבר פרטי שהצגתי על ביאור הגר"א זצ"ל בסי' רנ"ד ס"ק י"ח יעיין בדבריו שם ולי נראה וכו' ופי' דלא כפירוש רש"י ותו' דאינו לא קולא ולא חומרא דפעמים וכו' כתבתי על הגליון ולפי״ז פליג הירושלמי עם גמרא דידן וזה צ"ע דפליגו במציאות דלגמ' דידן אין זה קולא ולדברי הירושלמי משמע דהוי קולא דו"ק וזה צ"ע לדברי הגר"א זצ"ל.
סימן ח
בסי' רע"א יעיין בלבושי שרד בהג"ה חמישית שם שכתב שם כן וכן לשונו על המג"א שנית בפה"ג לקדש משמע קצת דצריך אבל הט"ז ס"ק י"ט כתב דגם לקדש א"צ ולדינא צ"ע, כתבתי על הגליון שס דלענ"ד להכריע דאין מחלוקת בין הט"ז להמג"א דהמג"א מיירי שלא הי' לפניו רק הי' דעתו לשתות יין יותר ע"כ לענין הברכה מהני אבל לא לענין הקידוש דכיון דלא הי' לפניו אבל הט"ז מיירי להדיא שהי' היין לפניו ע"כ מהני ג"כ לענין הקידוש [וגם הגאון רע"א זצ"ל לומד בדברי המג"א דלקדש צריך דוק בהגה בד"ה שם ס"ק ל"ב] והנה יש להביא ראי' מוכרחת לדברי יעיין בט"ז בסי' ר"ט בס"ק ב' בסופו דהתם מחלק ג"כ הט"ז בין הברכה להקידוש היכא שהי' דעתו לשתות דוק שם מה שמקשה על התרוה"ד ומקשה רק על הברכה ולא על הקידוש ומוכח דעל הקידוש סובר הוא ג"כ דצריך לחזור ולקדש א"כ לכאורה צ"ע דסותר דברי כאן דהכא פסק דקידוש וברכה חדא דינא הוא והתם מחלק אלא ע"כ דהכא מיירי שהוא לפניו כדכתוב בהדיא אבל התם מיירי שאין לפניו רק דעתו לבד דו"ק, א"כ לפי"ז יוצא לנו הענין כנוגה דנ"מ אם הי' לפניו וגם דעתו הי' לשתות או שרק דעתו ולא הי' לפניו ואין שום מחלקה בין המג"א להט"ז ודלא כלבושי שרד דו"ק בזה.
סימן ט
הנה בסי' רפ"ח לענין תענית חלום בשבת יעיין בסי' ר"כ במג"א ס"ק ג' וכן לשונו יפה תענית ותשובה עמו ס"ח ועיין ברבה קהלת ומ"מ אין מחוייב להתענות דהא שמואל אמר החלומות שוא ידברו (רשב"א סי' קל"ב) כתבתי על הגליון ועיין בעיקרי הד"ט חלק או"ח סי' כ"ט אות כ"ז שהביא מהרמב"ם שמחוייב להתענות אך הביא בשם גדול אחד דלמעוברת יש להקל שלא להתענות ולענ"ד ה"ה לחולה קצת יש להקל וגם יש אצלי קצת ספק לענין הא דכתב בהלכות שבת בסי' רפ"ח לענין שינון שנפלו דוקא שניו רבים אבל בשן אחד יש להקל והנה גם לצדד שבכלל אפשר להקל שלא להתענות כיון דבעינן תשובה עמו וזה לכאורה כמעט ברור שאוחזין רק התענית הטפל ועוזבין העיקר ע"כ לענין להתענות בשבת בודאי יש ליזהר ולפסוק להתענות בשבת על חלום דוקא אם ברור שיהי' גם תשובה והאדם הוא איש בריא דוק.
סימן י
יעי' בט"ז בסי' רפ"ח הנ"ל בס"ק ג' לענין אם ביום א' תענית בל"ה אם עולה לכאן ולכאן ויוצא בזה מה שצריך למיתב תענית לתעניתו דוק שם, וכתבתי על הגליון לענ"ד להביא ראי' מפורשת דבחובה אחד יוכל לפטור כמה חובות יעיין במנחות פרק ז' משנה ו' דמבואר להדיא דבעינן קרא לזה אבל מצד הסבר' היינו אומרים דחובה אחד עולה לכמה חובות ואין לומר דלמדין משם יעיין בתוי"ט מה שהביא בשם התו' משמע דאין למדין משם ע"כ משם ראי' דהיכא דלא כתיב קרא הדין דבחובה אחד עולה לכמה חובות, אך לענ"ד דמשם יש להוכיח איפכא דהא דלא למדין משם דהקרא כתוב להדיא הלימוד על צאן ובקר א"כ בא הכתוב רק לגלות על צאן ובקר אבל לא על השאר אבל באמת למ"ד דיליף מחטאת כיון דמחטאת ילפינן לכל דבר, אך מכ"מ משמע דדוקא בקרבנות הדין כן אבל לא בשאר דברים דו"ק בגמ' שם, אך יש לעיין שם היטב דלענין פסח דילפינן וע"ז ליכא שום היקש אלא מוכח לכאורה דילפינן במה מצינו לכל הדברים שלא כתוב שם בקרא א"כ אפשר דאפי' לשא"ד נמי ע"כ יש לעיין שם או דיש הוכחה לכאן משם דבשאר דברים עולה לכאן ולכאן או להיפך דקשי' משם לכאן ואפשר דהדין דיוצאין בנדרים בשמחה הוא נמי מפני זה המשנה לומד מצאן ובקר ע"כ דוקא ע"ז אבל לא בשא"ד, אבל לר' עקיבא דיליף מחטאת אין יוצאין בשמחה עם נדרים דו"ק ע"כ נופל ראי' הט"ז מזה וגם בל"ה יש עמדי לחלק משמחה אך מה אני להרהר וצ"ע בזה והלכה כר' עקיבא שם והנה לענ"ד דמזה הגמ' הנ"ל יסוד גדול לזה.
סימן יא
בסי' רצ"ח סעיף ז' או אפי' מחצה על מחצה מברכין נשאלתי מאיש אחד מופלג הא קי"ל ספק ברכות להקל וא"כ דילמא עכו"ם הוא ואין מברכין הוה ספק בברכה ונצרך להיות להקל אמרתי לתרץ שבזה אין הספק בהחיוב דגם על נר עכו"ם החיוב איכא אלא שיש איסור מפני שמאיס שנעשה בה עבירה והנה בשביל שמאיס נפקע החיוב והנה זה בודאי דסברא דהסברא דמאיס הוא רק סברא דרבנן ולא מדאורייתא הוא ויש להביא ראי' לזה דהסברא דמאיס אין אלא מדרבנן א"כ כיון דבזה ספק אם הוא נכרי א"כ אמרינן בזה האיסור דמאיס לקולא דהוה רק ספק דרבנן ע"כ נשאר החיוב כיון דנופל דבר המעכב את הברכה בקיצור אנן אזלינן בזה לקולא בהאיסור דמאיס וממילא נשאר החיוב דבהחיוב אין ספק דוק בזה.
סימן יב
במג"א בסי' שי"ד בס"ק ה' לענין פסוק רישא בדרבנן כתבתי בעליון וכן לשוני אף שעפר אני תחת כפות רגליו אבל תורה הוא, ולענ"ד להביא ראי' כתרומת הדשן דבדרבנן פסיק רישא מותר היכא דלא ניחא לי, יעיין בתפארת ישראל בשביעית פרק ד' אות ל' דוק שם ומשם ראי' היכא דלא ניחא ובאיסור דרבנן הקילו יעיין ג"כ בהמג"א מה שסותר הראי' מהמרדכי ויעיין במחצית השקל משום דהוה רק כחו ע"כ שלא בכונה מותר דוק ויעיין בתפארת בכלכלת שבת דכחו שלא בכונה מותר וכן יעיין ברש"י בעירובין בדף פ"ז במשנה שם שרש"י כתב ג"כ כן. ולפי"ז לענין השאלה שנוגע למדינה אמעריקא שיש שם שני מכונות של צונן וחמין ובעת שפותחין הצונן ממילא נכנס הצונן בהחמין ויתבשלו עי"ז ז' והנה זה שאלה גדולם אם מותרין לפתוח הצונן כיון דהוה פסיק רישא אך לפי"ז כיון דהוה רק כחו והוה שלא בכונה לפי"ז יש לדון דמותר דו"ק.
סימן יג
בסי' שכ"ט יעיין בדברי הגאון אבן העזר לענין העמדת עלוקה בשבת כתבתי על הגליון וכן לשוני לענ"ד אף מה אני לחוות דעתי בין הרים גדולים אך תורה היא ורשות נתונה ע"כ נראה לענ"ד להביא ראי' לדין דאבן העזר הנ"ל ועיין בבא בתרא דף פ' ע"א אמרי במערבא וכו' לא החרדל מסרסו וכו' יעיין ברשב"ם שם ולכאורה למה הגמ' לומר זה וכי טבע אתי' לאשמועינן התורה שלנו מספר רק טבע הנוגע לדין ע"כ לענ"ד דהגמ' אמר זה בכונה כדי שלא יהי' קשי' הא אסור לסרס משום לא תעשה כן בארצכם ע"כ קאמר הגמ' דרק זה גרמא וגרמא מותר יעיין בשבת דף ק"כ דעשי' רק אסור אבל לא גרמא וליתן חרדל לדברים הוה כמו העמדת עלוקה ומכ"מ אם לא הוה רק גרמא הי' אסור א"כ מוכח כאבן העזר דהעמדת עלוקה אסור דוק, אך יעיין ברשב"ם שהביא בשם ר"ח ולכאורה אין ביאור מפורש לדבריו דהנה גם ר"ח צריך לפרש דעי"ז שבע מביטול וכו' אך לענ"ד דבסוף דבריו משמע שעי"ז ששאר הנקבים פני מדבש יגדל שם הדרים וזה טענת המוכר לעכב לסרס אותם כדי שיהי' לו ולדות לשנה הבאה ונ"מ להרש"ם העיכוב בשביל שיהי' לו דבש ולדברי רבינו חננאל להיפך כדי שיהי' לו ולדות על שנה הבאה, ולענ"ד לרבינו חנאל נופל ראיתי מפני שלכן מפרש הגמ' כן דיאכלו הדבש כדי שיהי' טעם על עיכוב המוכר ואדרבא ראי' מהא דנצרך לפרש כן מפני שסובר דגם אם לא ע"י גרמא ג"כ מותר ע"כ צריך לפרש כן אבל לפירוש רשב"ם בודאי ראיתי ראי' דו"ק.
סימן יד
בסי' של"א בסעי' י' לענין אדם שלא מל לעולם שלא ימול בשבת כתבתי על הגליון דנראה לענ"ד אם עומד שם אצלו איש שמל מכבר מותר שאם לא יעשה כהוגן ישאר המומחה ולא יהי' חילול שבת אפי' להראשון דכיון דבשניהם נעשה המצוה וזה פשוט והנה ג"כ כתבתי לענין חקירת הגאון רע"א זצ"ל בהגהותיו שמה אם ביו"ט נמי עדן כן כתבתי על הגליון דיעיין בסי' צ"ח שהגאון הזה גופא בשם שבות יעקב שאם לא שחט מעולם אסור לו לשפות ביו"ט א"כ במילה נמי אף דמילה החשש קטן יותר משחיטה דיעיין בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק י"ג דבמילה בעינן רק פעם לאחזוקי' אבל בשחיטה בעינן ג' פעמים מכ"מ אין לחלק בש"ז א"כ ראי' משבות יעקב דגם ביו"ט נמי אסור.
סימן טו
בהלכות ראש חדש בסי' ת"כ במג"א ס"ק א' כתב לבוש בסי' תר"ע שאפי' לחכם בפניו א"א צ"ה שהוא תחנה אלא דורשין עליו אם הוא בר הכי ואומרים קדיש אחר הדרשה כתבתי על הגליון דמשמע מזה דהספד קילא מצידוק הדין יעיין בביאור הגר"א זצ"ל באו"ח בסי' תכ"ט ס"ק ג' מבואר שם להדיא דהספד חמור מצידוק הדין ע"כ צ"ע כיון דהמג"א פסק דצידוק הדין אסור א"כ גם דורשין אסור ואפשר דדורשין שאני ולא לעורר בכי ויש לעיין בזה והנה גם על הט"ז בהכרעתו כתב דחדש ניסן דמיא לר"ח וחנוכה, וט"ו באב וט"ו בשבט דמי' לל"ג בעומר דוק בדבריו, בחפזי ראיתי במג"א בסי' תקע"ג ס"ק א' דמדמה ר"ח ניסן לל"ג ולימים שבין ר"ח סיון עד שבועות וכן לימים שבין יוהכ"פ לסוכות אבל ט"ו באב וט"ו בשבט ואסרו חג מדמה לחנוכה והתם מיירי לענין חופת חתנים מכ"מ משמע דלא כהט"ז וצ"ע בזה והנה להמג"א אם כהכרעת הט"ז דבט"ו באב וכו' מותר א"כ מכש"כ בחדש ניסן לענין צדוק הדין לת"ח בפניו דוק בדברי הט"ז בסק"א.
סימן טז
יעיין בט"ז בסי' שס"ו ס"ט ו' ואם הניחו על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח כתבתי כן דראיתי מכבר בהגהות הירושלמי להגאון ר' יוסף שאול נאטענזאהן זצ"ל שהעיר דלא בעינן שיגביה אלא כיון שהוגבה מכחו ומונח באויר ע"י ג' טפחים מהני ע"כ היכא שחברו נותן ע"י לא בעינן שיגביה טפח כן העיר הנ"ל, אך לענ"ד מצאתי ראי' מפורשת כהט"ז שאפילו באופן כזה בעינן שיגביה דבעינן שיעשה מעשה יעיין ברש"י כתובות דף ל' ע"ב ד"ה כגון שתחב חברו וכו' יעיין בלשון רש"י והא דמקשה הגמ' אח"כ אי מצי' לאהדורי מדייק רש"י מטעם מזיק ועיין במתק לשונו ע"כ מוכח מרש"י כהט"ז ולכן לא פירש מטעם גזלן כיון דלא עשה קנין ע"כ מוכח מרש"י כהט"ז דוק כי נכון הוא אך זה באתי אני לעורר דבר חידוש דהיינו שאחד נטל דבר ממקום גבוה ג' טפחים או לענין עירוב ממקום גבוה רק טפח והוא לא הגביה כלום אלא נטל ממקום גבוה בזה מצאתי מחלוקה בתו' הנה בתו' כתובות דף ל"א ע"א ד"ה הגביה צורך הוצאה יעיין בתירוץ הרשב"א שמיירי אפי' ממקל מגבוה ג' טפחים יעיין שם מוכח דמהני הגבהה באופן כזה אך יעיין בתו' עמוד ב' בד"ה וכדרבא יעיין שם דמקשים דלוקמי למעלה מג' ולהביא כדרבא אפי' אשבת ואקנין יעיין שם משמע דאפי' באופן כזה לא הוה קנין מטעם הגבהה אלא מטעם יד דוק א"כ מוכח דהחקירה הנ"ל תליא בשני התו' האלו ומזה התו' השני יוצא ראי' דלא כהערת ר' יוסף שאול הנ"ל דכיון דלא מהני לזה התו' היכא שנוטל ממקום גבוה ולא הגביה יותר א"כ מכש"כ היכא שחברו נתן ע"י בודאי לא מהני ואף להתו' הראשון דוקא היכא שהוא נטל ממקום גבוה אבל לא היכא שחבירו נתן ע"י דאפושי פלוגתא לא מפשינן דפלוגתא רחוקה לא עושין דוק כי זה ענין חדש שלא הלכו בזה האחרונים.
סימן יז
ההערות שיש לי על מחצית השקל הן הנוגע לחלק הראשון והן הנוגע לחלק השני האחרון.
במחצית השקל בסי' קי"ד בסק"ד הניח בצ"ע ענין הדין דמהני הוחזק שלשים יום לענין אם ספק אם אמר משיב הרוח או טל ומטר מסתפק הנ"ל אם בתוך שלשים יום לא הזכיר בודאי אם הימים הראשונים יפלו ויהיה נצרך לשלשים חדשים דוק שם בדבריו ציניתו לעיין בעיקרי הד"ט בסי' ה' או"ב דהעלה דלא יפלו הימים הראשונים רק דלא יעלו בחשבון היום שטעה דוק שם.
יעיין במג"א בסי' קנ"ד סקי"ב דאסור לכרוך במטפחת ס"ת את הההטורת ועיין במחצית השקל אות י"ב כדאיתא במגילה כ"ז דאסור לגלול במטפחת ס"ת נביאים וכתובים דוק, והנה ראיתי בעיקרי הד"ט באו"ח סי' ח' ס"ק מ"א דכתב וכן לשוני במקום שכותבין ההפטרות כס"ת וכדעת הלבוש סי' רפ"ד וכורכין אותו במפה נראה דכיון דאין מוציאין הס"ת והפטרה רק בשעת התפלה בבית הכנסת ואז בודאי הידים נקיות ונטולות א"כ כמו זה כן זה נתקדשו ומותר להשתמש המפות והמטפחות מזה לזה (קרית חנה סי' ה') ולענ"ד מזה המג"א ומה שציין המחצית השקל לא מבין אני דברי הקרית חנה הנ"ל דכיון דנביאים קדושתן קילו מתורה א"כ מאי נ"מ בסברתו שנוטלין זה בידים נטולות וצ"ע והנה מהמג"א וממחצית השקל ג"כ משמע דסברתו אינה סברא דהם סתמו בזה ומשמע בכל האופנים אפי' אם אינם מוציאין רק בשעת קריאת התורה דוק, וגם ממקור הגמ' מגילה הנ"ל משמע כן. ועיין במחצית השקל בסי' רפ"ח ס"ק י"ב מה שהביא בשם המג"א בסי' קכ"ח ס"ק י"ג שהמג"א מחלק בין תענית בודאי וכו' והוי כמו פיקוח נפש משא"כ הרבון, וכמ"ש ביו"ד בס"ק נ"ה דבעי שתהי' רפואה בדוקה והנה כתבתי בגליון דלפענ"ד יש להעיר להמעיין שם דהנה התם ביו"ד מיירי ברפואה בטבע ע"כ א"צ רק שתהי' נקראת בשם רפואה כי רפואה היא אבל א"צ לידע לזה הרפואה שיועיל בודאי רק אם היא נכנסת בכלל רפואה די, אבל היכא לענין הפנים דהוה רפואה רוחנית בזה בעינן שיהי' הרפואה מועיל בודאי יש ראי' ע"ז יעיין ביומא במשנה מי שנשכו כלב שוטה מאכילין מחצר וכו' יעיין שם ברע"ב ובתפארת וגם בפירוש המשניות שם, וגם יש לעיין בתו' בבא מציעא דף קי"ב ע"ב תד"ה אמר לי' לאו כהן הוא משמע נמי דברוחניות בעינן בודאי דוק שם [ומדברי דברי המג"א מיושב ביותר] וצ"ע על המג"א דהרכיב שם הכתוב ביו"ד דהתם מיירי ברפואה בטבע והכא ברפואה ברוחני' גריא ביותר דו"ק ולפי דברי המחצית השקל יוצא חילוקי דינים לענין רפואה רוחני דבאיסור דאורייתא בעינן בדיקה אבל באיסור דרבנן לא בעינן בדיקה אבל באין סכנה אז באיסור דאורייתא לא מהני אפי' בדיקה ובאיסור דרבנן מהני בדיקה דו"ק. יעיין במחצית השקל בסי' שמ"ג ס"ק א' דמסביר דברי הטור דבטומאת כהנים מצווין להפרישו משום דפשטא דקרא דאמור ואמרת דמשמע כן יעיין בדבריו וציינתי דיעיין בט"ז דאפי' לדעת הטור דוקא אביו מצוה להפריש אבל לא אחר דו"ק, וזה דבר חדש יעיין בס"ק א' במחצית השקל בזה הסימן דמסביר דכיון דלריש לקיש מוכרח דרק האב מחוייב לחנך ולא האם וגם דוקא את הבן ולא את הבת א"כ לר' יוחנן נמי אף דרק לריש לקיש מחד' הגמ' עפ"י הכרח ולר' יוחנן אין זה הכרח מכ"מ אין עושין מחלקה דוק בזה. והנה רק על יסוד זה סובב כל דבריו ודברי המג"א דכיון דלריש לקיש מוכרח אין לנו לחדש פלוגתא וציינתי בזה תו' להיפך. יעיין בתו' בבא מציעא דף מ"ו ע"ב תד"ה אין מטבע נעשה חליפין וכו' דוק בתירוצים בסוף התו' דמסתמא לא יחלוק רב נחמן על רב ולוי שהי' קדמונים דמ"ד מטבע נעשה חליפין צריך לומר כל הנעשה וכו' וצריך לומר לדודו ופירי נמי עבדי חליפין ומ"ד אינו נעשה אינו חולק וכו' אבל בפרי יסבור זה כמו זה עכ"ל מוכח מזה דהסברא דלא נעשה מחלקה חדשה אינו אלא דוקא בשביל שלא יחלוק על הקדמונים אבל זולת זה אמרינן דזה ממילא כיון דלזה מוכרח ולחברו אינו מוכרח עושין פלוגתא חדשה ע"כ צ"ע דברי המג"א כיון דלריש לקיש מחדש הגמ' דהא דאם א"צ לחנך רק בשביל ההכרח וזה ההכרח לא שייך לר' יוחנן א"כ ממילא לדידן מנלן לנו לחדש חידוש כזה וזה משמע שמעצמנו לא היינו מחדשים כזה דו"ק ע"כ לענ"ד שהדין לדידן דאפי' אם חייב לחנך את בנה אפי' במקום טרחא דו"ק גם צ"ע כיון דמהגמ' דנזיר יוצא שני חידושים דאם אינו מחוייב לחנך את בנה וגם אפי' אב אינו מחוייב לחנך את בתו, והנה אצל בת הניח המג"א בצ"ע דאפשר דוקא בנזיר כן אבל בשאר מצות לא משום דנזיר קילא והמחצית השקל הביא תו' מפורש ביומא דדוקא בנזיר דקולא אבל לא בשאר מצות, א"כ לענ"ד אפי' אם נאמר דלא עושין פלוגתא חדשה ומדריש לקיש נשמע לר' יוחנן מכ"מ יש לומר דרק בנזיר דקילא אין האם מחוייבת לחנך אבל בשאר מצות גם האם מחוייבת לחנך דו"ק אך אפשר לומר דלענין בת יש סברא לחלק בין נזיר לשאר מצות משום דנזירות ניוול הוא לבת היינו שלא לגלחה שערה אך מכ"מ צ"ע דו"ק וזה דבר חדש הוא.
סימן יח
יעיין בחיי אדם בכלל ג' בהלכות שבת באות ו' ובאות ט' ובאות י' דהוא סובר דשלשה חולוקים יש מחובר ממש וכו' ומחצית השקל על המג"א ס"ק ב' בסי' רמ"ד מבואר מדבריו דרק שני חילוקים יש מחובר ותלוש ותלוש לצורך מחובר דינו כמחובר ממש ולפי"ז כיון דהחיי אדם פסק באות ט' בתלוש לצורך מחובר דבעינן פרסום שהוא של ישראל כהרמ"א א"כ במחובר ממש נמי באינו מפורסם שרי' דלא כדברי החיי אדם באות ו' דו"ק וכדברי החיי אדם כתב ג"כ הלבושי שרד אבל המחצית השקל סובר דרק שני חילוקים יש והרמ"א בסעיף ב' קאתי ג"כ על סעיף א' דוק שם ומביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ו' משמע כהמחצית השקל דוק שם ולפי"ז כיון דזה סובר החיי אדם כהרמ"א דבאינו מפורסם שרי' א"כ להמחצית השקל במחובר ממש נמי זה הדין לרמ"א וכן משמע מהגר"א זצ"ל ע"כ יש לפסוק דאפי' מחובר ממש מותר באינו מפורסם אך בעיקר דברי החיי אדם שהכריע כהרמ"א בסעיף ב' הארכתי בזה מכבר לענין הנוגע לכללי הוראה של הפרמ"ג ביו"ד באות ג' שם היכא דהמחבר סתם והרמ"א מביא י"א ומהחיי אדם משמע דבאופן כזה דהוה ספק ע"כ בדרבנן פסק להקל דו"ק ובגליון הפרמ"ג הארכתי ובמקום אחר יבואר זה דו"ק.
סימן יט
בחיי אדם בכלל ו' א"ג בהלכות שבת אם רוצה לקבל שבת מבעו"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי מ"א סי' רע"א סק"ה כתב החיי אדם וזה לשונו ומה שהקשה המג"א בסי' רס"ז דהיאך יוצא בקידוש שעושה מבעו"י למ"ד תוספת שבת דרבנן דהא קטן אינו מוציא גדול אע"ג שיבא אח"כ לידי חיוב דאורייתא עי"ש, ולי צ"ע שאינו דומה כלל דהתם כיון שאינו מברך בעצמו והקטן אינו מחוייב ולכן אינו מוציא אותו אבל הכא שפיר כיון שהוא בעצמו מברך אשפ"י שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאורייתא יוצא בו ודומה לסי' תרמ"א כשבירך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה א"צ לברך זמן על יו"ט אע"ג שלא הגיע הזמן עדיין כיון שהסוכה הוא מחמת החג ע"ש בב"י בשם התו' ורא"ש ור"ן] עכ"ל. ואני כתבתי בגליון זה רבות בשנים ולפי חילוק שלי ניחא מה שראיתי בפתחי תשובה ביו"ד בסי' שמ"א ס"ק י"ט מה שהביא אם אונן מבדיל במוצאי שבת אינו צריך להבדיל למחר ולכאורה קשי' והרא"ש פרק מי שמתו שכתב דאם שמע מאחרים צריך להבדיל למחר וזה לכאורה קושיא עצומה ולפי חילוק הנ"ל ניחא דחילוק בין הבדיל בעצמו לאם שמע מאחרים ובאונן עדיפא יותר מתוספת שבת יעיין בהגהות רע"א זצ"ל בסי' קפ"ב באו"ח ע"כ אם בתוספת שבת מהני היכא שעשה בעצמו מכש"כ באונן מהני אם הבדיל בעצמו ואם שמע מאחרים לא יצא כיון דטעמא דשומע כעונה הוא מטעם ערבות וכיון דהאונן פטור אין חברו עליו ערב דו"ק כ"ז כתבתי בימי טל ילדותי יעיין בטורי אבן בראש השנה בדף כ"ה בד"ה אלימא כפאו שד וכו' ועיין שם דאפי' הוא בעצמו אם עשה בזמן שאינו מחוייב אינו מוציא את עצמו על הזמן שיהי' מחוייב דוק בדבריו שם שנגע הטורי אבן בחקירה זו אם יש חילוק היכא שעושה בעצמו דוק שם. יעיין בזה הכלל בחיי אדם בסעיף כ"ב דפסק וכן שכר אע"ג שמקשין עליו לא מקרי סעודה שאינו סועד הלב (והש"ג כתב דאפי' פירות מהני ויש לסמוך ע"ז בשחרית אם חלש לבו קצת וכ"כ א"ו) עכ"ל כתבתי בגליון דיעיין בספר עין יצחק סי' י"ב שהעלה ג"כ דבעת הדחק יכולין לסמוך על שלטי הגבורים והוא העלה דלשלטי הגבורים ה"ה שכר נמי מהני דוק שם וכונת החיי אדם לא ידעתי האיך דעתו לענין הנ"ל דו"ק.
סימן כ
יעיין בחיי אדם בכלל ל"ח א"ג נטף שעוה על ספר על אות אחד אסור לסלקו דהוי מוחק ומ"ב שני אותיות חייב ב"ח מ"א ולי צ"ע ע"ב כל בפנים והנה בנשמת אדם בא"ב כתב וכן לשונו כ"כ הב"ח מהא דתוספתא נטף שעוה על הפנקס וצ"ע דבשלמא פנקס דדרך כתיבה שם בשעוה ולכן הוה מוחק אבל בנטף על ספר אין זה דומה אלא כמונח איזה דבר על אותיות וכי נאסר ליטלו משם והמ"א בסי' ל"ב סוף ס"ק כ״ג כתב דאם נטף שעוה על אותיות של תפלין וסלקה מותר ואין כאן משום שלא כסדרן, וכתב שם ועיין בסי' ש"מ וכאן כתב כב"ח ולפי"ז צריך עיון דא"כ יהי' בתפלין שלא כסדרן וכדבריו שם נראה דמ"ש מזרק עפרות זהב על אותיות השם בסעיף ג' דמעביר הזהב וכשר וצ"ע עכ"ל כתבתי על הגליון זה רבות בשנים חייב מטעם מוחק ושעוה על הספר הוא מטעם ממחק יעיין בחידוש רע"א זצ"ל על או"ח בסי' ל"ב סעיף י"ז על מג"א שם בסקכ"ג דוק שם והנה מה שהביא הנשמת אדם ראי' דלא כהב"ח מסעיף ג' באו"ח ל"ב דאם נפל עפרות זהב על אותיות דמעביר הזהב וכשר לענ"ד דמזה גופא ראי' כהב"ח דהנה בזה הסעיף גופא כתב דאם זרק זהב על אותיות השם אין לו תקנה וכו' משום דהוי כמוחק את השם א"כ מוכח מזה כהב"ח דניקרא מוחק ומכ"מ אינו מבטל כתב האחרון כדכתב בזה הסעיף גופא דאם על שאר אותיות מעביר וכשר ע"כ מוכח דאינו מבטל ולכן פסק המג"א בסי' ל"ב דהוה כסדרן והא דציין לעיין בסי' ש"מ כונתו דאף דלענין זה ניקרא מחיקה ונחשב גם השעוה לגוף האות מכ"מ לענין דיבטל כתב האחרון לא ניקרא גוף האות והראי' מסעיף ג' כן לענ"ד אבל השבות יעקב מחלק בין זהב לשעוה דבשעוה לא ניקרא מחיקה דו"ק.
סימן כא
בחיי אדם בכלל מ"ו בסעיף ח' שם בסוף הסעיף ומיהו באיסור מוקצה דלית לי' שורש בדאורייתא כלל נראה דמותר לכל אדם וכו' כתבתי בגליון שם וזה לשוני דבריו דהאחר מותר לעבור אסור בשביל הפסד חברו צ"ע לי הנה יעיין בתו' שבת ד"ה וכי אומרים וכו' בדף ד' שם דיש תירוץ בתו' דאפילו היכא דחבירו לא פשע מכ"מ היכא דלא הוי מצוה רבה אסור בשביל חברו א"כ כיון שאסור לחטא בשביל הצלת חברו מאיסור א"כ לכאורה מכש"כ בשביל הפסד חברו דו"ק אך מכ"מ נראה לענ"ד לישב זה מפני כיון שבשלו הי' מותר א"כ איכא עליו מצות השבת אבדה דנשאר הכלל כל שבשלו הוא מחזיר חייב בשל חברו א"כ בא מצות השבת אבדה ודוחה האיסור דרבנן דאתי' דאורייתא ודחי דרבנן יעיין בשבת בדף קכ"ח ע"ב כעין זה [ואין לומר דהא דשל חברו מותר נידחה בשביל הפסדו יעיין בבא מציעא אפס וכו' אך מזה הגמ' שבת ראי' דהנה ידוע דצער בע"ח נידחין בשביל צורך האדם אפי' כ"ש ומכ"מ נידחה האיסור בשביל צער בע"ח דבזה לא ניקרא צורך האדם רק שוקלין הדין בזה כיון שהיא דאורייתא דוחה הדרבנן כמו כן הכא נמי בנידון דידן צורך חברו נידחה בשביל צורכו אבל צורך חברו בשביל הדין האיסור בזה שוקלין וכיון דזה דאורייתא השבת אבידה נדחה בשביל זה איסור דרבנן. והנה יש לעיין בהגמ' בבא מציעא דף ל"א ע"א בקושיית הגמ' מדמינן איסור בשביל ממונא דוק שם וגם עדין צ"ע דלפי"ז קשי' בשבת ד' ד' נמי יבא הדאורייתא של חברו וידחה איסור שלו הדרבנן אך יש לעיין בזה לענין בעידנא דבשבת לא הוה בעידנא דאם הוה בעידנא הי' באמת כן הדין דהנה יש ראי' דגם לא תעשה של עצמו נדחה בשביל דחברו ויש בזה אריכות דברים לברור והעיקר דבשבת לא הוה בעידנא ע"כ לא שייך דחי' רק להציל את חברו בזה אינו מחויב אבל בזה בנידון דידן בחיי אדם הוה בעידנא] אך לפי"ז צ"ע גם באיסורים שיש עיקר בדאורייתא ג"כ צריך להיות מותר לפי"ז כיון דבשלו הי' מותר א"כ איכא השבת אבידה דוק וצ"ע עדין דברי האו"ה המובא בחיי אדם דמ"ש בין שיש לו עיקר לשאין לו עיקר אף שיש עמדי לתרץ מכ"מ צ"ע דיש עמדי לתרץ דהיכא דבשלו מותר מצד הדין דבמקום הפסד לא גזרו אז שייך מצות השבת אבידה אבל היכא שמותר רק בשלו משום דבהול והחשש שמא יעבור על איסור חמור מזה א"כ בזה לא שייך הכלל דבכל שלו ע"כ היכא שיש לו עיקר בדאורייתא דבשלו מותר רק מפני שבהול לא שייך הכלל דכל שבשלו אך עדין צ"ע דמשמע דאפי' איסורים הקלים מותר רק משום בהול דוק בסעיף ו' בזה הספר בסי' זה וצ"ע בזה באמת אם יש איסורי דרבנן דמותר בשביל הפסד דלא טעם דחיישינן שמא יעבור על איסור חמור יעיין בכלל ס"ב א"ו דמשמע רק שבות דשבות מותר במקום הפסד גדול דו"ק ויש לעיין בזה ע"כ דברי האו"ה צ"ע דממה נפשך אם כיון דהתיר רק בשביל שהוא בהול ולא שייך בזה כל שבשלו א"כ אפי' היכא שאין לו עיקר נמי ואם אפי' בזה שייך כל שבשלו א"כ אפי' יש לו עיקר נמי דוק וזה הערה חדשה והנה בעיקר זה יעיין ביו"ד בסי' ש"פ בפ"ת בס"ק א' מה שהביא בשם חמודי דניאל דבדבר האבד של חברו ג"כ מותר האבל ולזה ראי' לדבריו מהאו"ה הנ"ל אבל דברי האיסור והתיר צ"ע מפני הנ"ל דו"ק.
סימן כב
בחיי אדם בכלל ס"ב בהלכות שבת בסעיף ו' כן לשונו ויש שרוצים לומר שאפילו להאוסרים לומר לנכרי להדליק הנר ללמוד אבל כשהדליק מעצמו מותר ללמוד באמרם מצות לא ליהנות נתנו כבר כתב הריב"ש סי' שפ"ז בשם הרמב"ן דזה לא שייך אלא כעין תקיעות וטבילה כדאיתא בגמרא דבר שהגוף אין נהנה ממנו כלל אבל כשהגוף נהנה ממנו כגון ללמוד או לאכול בפני הנר אסור דעכ"פ הגוף נהנה ודבר ידוע שגוף נהנה מן הנר אף כשלומד לענ"ד אף שודאי אני עפר תחת כפות רגליו אעפ"כ תורה הוא וללמוד אני צריך לענ"ד יש להעיר דהנה יש לנו שני טעמים על מה שאסרו חכמים להנות היכא שהנכרי עשה מעצמו אחד בשביל שלא יהנה ממלאכת שבת וחד טעם שלא יאמר להדיא להנכרי לעשות א"כ דברי הפנים שייך רק להטעם בשביל שלא יהנה אבל להטעם שלא יאמר יעיין בט"ז באו"ח סי' תרכ"ו ס"ק ב' מה שהביא בשם הלבוש דבמצוה לא שייך שמא יאמר ע"כ יש יסוד להיתר בדיעבד ואף שהט"ז חולק שם ע"ז מכ"מ כאן שיש דעות בל"ה להתיר לכתחלה בודאי יש לצרף בדיעבד להקל דעת הלבוש. יעיין באו"ח בסי' רנ"ד ס"ק י' במג"א וצ"ע משם ג"כ על דברי החיי אדם הנ"ל דהכא ג"כ איכא דעת המתיר לכתחלה ע"כ צ"ע דברי הפנים הנ"ל ובזה יש לעיין ג"כ גם לענין רמיזה בלא ציווי דלדבר אפשר דמותר בהדלקת נר למצוה דו"ק ואפשר דאפי' לפי דברי אפי' רמיזה שלא בדרך ציווי ג"כ אסור מפני לגרום דיעבד אפשר לא דמי' להמג"א מכ"מ צ"ע כיון דאיכא סניף דעת הלבוש הנ"ל דבמצוה לא שייך שמא יאמר להדיא ע"כ ברמיזה צ"ע לי. ויש עוד דוגמא למג"א הנ"ל בסי' תקצ"ז ברמ"א דוק שם בסעיף ג' וסמך לזה מחולין דף מ"ט אינהו מיכלי' וכו' דוק שם, ועוד סמך לסברא זו יעיין בסי' תל"ו במג"א דוק שם בס"ק ח' יעיין עוד במג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"א.
סימן כג
יעיין בחיי אדם בכלל הנ"ל בסעיף ח' וכן לשונו וכן אם אין לה מים מותר לומר לנכרי למלאות מים אעפ"י שמוציא מה"י לכרמלית משום צער בע"ח עכ"ל כתבתי בגליון ע"ז והא דאסור הישראל בעצמו אף דמוכח משבת יעיין בדף קכ"ח ע"ב לענין בהמה שנפלה לאמת המים דמותר בעצמו לעשות איסור דרבנן אך לענ"ד לתרץ מפני דהתם בעידנא ע"כ הקילו אבל הכא בעת שעובר האיסור עדין לא סר הצער בע"ח דו"ק ובזה יש לשדות נרגא ע"ד נשמת אדם בא"ד דוק שם ומכ"מ בלא ראי' בשבות דשבות יש להקל אפי' שלא בעידנא דוק ומכ"מ ע"כ מוכרחין אנו לומר אמירה לעכו"ם לחלוב נקרא בעידנא דהאיסור דאמירה נגמר אז בעת העכו"ם עושה המלאכה ובזה אפשר לדון דישראל מותר לחלוב על הקרקע אם ליכא נכרי כיון דהוה בעידנא וזה טוה דרבנן במלאכה שא"צ לגופה הוה רק דרבנן ומכ"מ אין לדון כ"כ להקל יעיין בחיי אדם בכלל מ"ה בסעיף א' לעיל דו"ק וזה החקירה חקר החסיד הרב הג' ר' יהודה ליב זצ"ל מקעלם ומלבד חילוקי משום שיש חילוק בין בעידנא ללא בעידנא הי' ראי' גדולה מכאן דאסור אך בשביל זה הסברא דבעידנא אין ראי' מכאן לחקירת הנ"ל ובסברא דבעידנא יש לתרץ צ"ע דהמג"א בסי' תקפ"ו ס"ק כ"ה דוק ונכון הוא יעיין בחידושי רע"א זצ"ל באו"ח סי' תקפ"ו בד"ה עיין בפר"ח ולסברתי דבעידנא נופל קושיתו דו"ק וסברתי מוכרחת כדי שלא יהי' קשי' על הגמ' דשבת הא העמידו דבריהם במקום עשה אך בהסברא דבעידנא ניחא, והתפארת ישראל עמד על הקושי' זו ובמקום אחר אבאר זה בארוכה
סימן כד
ענין רחב באו"ח בסי' רנ"ג סעיף א' ברמ"א שם כל שהיד סולדת בו ועיין שם במג"א שכתב אבל אם אין היד סולדת מותר אפי' בשבת גופא ליתן על גבה ורמז עס"י ב' שכתב שם הרמ"א בהדיא כן והמג"א מסיק שם מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו כו' עי"ש בהגה כן לשונו וכונתו מבורר דהנה בס"ה איתא מחלוקת שם אם מותר ליתן לתוך התנור בשבת שאפו מבעוד יום ולא הטמינו בו דעה ראשונה סובר כיון דאנן פסקינן כהר"ן אם נטלו בשבת מותר להחזיר אף אם הניח על גבי קרקע והכא כיון דתנורים שלנו דין כירה לכך הם סוברים דמותר ליתן כיון דאין הבל סרובה הוה כגרוף וקטום ודעה השניה סובר דאית נ"מ בין תוכה ובין גבה יעיין היטב במג"א בס"ק ל"ה וכתב שם הרמ"א ואם היד סולדת בו אסור ומשמע מלשונו דהם חולקין באין היד סולדת אבל בהיד סולדת כולי עלמא מודים דאסור א"כ בתנור דגמרא אסור לכולי עלמא אפילו באין היד סולדת כך כונת המג"א הנ"ל בסי' ק"ט וע"ז הקשה הגאון רע"א זצ"ל כיון דאין היד סולדת בו אין מעלה אלא כגריף וקטום א"כ מנלן להרמ"א לומר דתנור דג"מ מותר באין היד סולדת בו ע"ז דגרופה וקטומה דבתור והניח בצ"ע אבל יעיין בביאור הגר"א זצ"ל דגמ' אסור ע"ג דהנה הוא מגנה בס"ה ברמ"א שם שאם וכו' ולא ואם וכו' ועיקר מחלקותם בהיד סולדת א"כ בזה ניחא וא"צ לדוחק של המג"א לחלק בין ע"ג ובין לתוכה כמו שכתב המג"א בסק"ט ולפי"ז א"צ לחלק וזה דרך אמת וכך כוונת הגר"א זצ"ל בהגה שלו] יעיין בביאור הגר"א זצ"ל בסק״ע ברמ"א בסעיף ה' בזה הסימן שהעלה הגר"א זצ"ל דהרמ"א לא התיר אלא בשלא לגמרי ולי צ"ע דבריו כיון שהרמ"א כבר העלו בסי' שי"ח סעיף ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי נהגו להקל אלא אם עומדת ע"ג האש או ע"ג הכירה וכו' יעיין שם א"כ לפי"ז אם מיירי בשלא ניצטנן לגמרי אף בישראל מותר דבשלא נצטנן לגמרי לא שייך בישול ובפרט הכא אף בדבר ששייך בישול אין אלא מדרבנן יעיין במג"א ס"ק מ"א א"כ ודאי מותר בשלא ניצטנן לגמרי אף בישראל וזאת דאסור שם ע"ג כירה הוא מטעם איסור אחר דאסור ליתן לכשחלה ע"ג כירה יעיין בזה הסימן בסעיף ב' וזה האיסור לא שייך הכא לכאורה כיון דבשעה שנותן אין התנור חם דאם הי' שייך טעם זה הנ"ל הי' אסור אף בעכו"ם דבמקום שאסור לישראל לעשות מטעם הנ"ל אסור אף בעכו"ם אלא מוכח דחכמים לא אסרו ליתן ע"ג כירה אלא בכירה החם א"כ לפי"ז אם הי' מיירי בשלא ניצטנן לגמרי הי' מותר אף בישראל א"כ צ"ע דבריו הקדושים מכ"מ זאת נראה דלא התיר אלא בנתבשלו מקודם שאיכא דעה לומר דבכבר נתבשלו לא שייך בישול ע"כ מותר ע"י עכו"ם היכא שנותן קודם ההיסק אבל בלא נתבשלו אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' ע"י ההיסק אח"כ כ"ז ראיתי במג"א בס"ק מ"ג שהוא הוכיח מלשון הרמ"א דאף אם נתן קודם ההיסק שייך זה הטעם שאסרו חז"ל שמא יחתה בגחלים ולפי דברי הנ"ל מוכח להיפך מהרמ"א דקודם ההיסק לא שייך זה הטעם דאל"כ אסור אף בעכו"ם [ועיין בזה הסעיף במג"א ס"ק ל"ז] א"כ מוכח מהרמ"א דבזה האופן לא שייך זה האיסור ומה שהוכיח מלשון הרמ"א המג"א דגם הכא שייך זה הטעם יש לומר דהכא כתב ענין אחר מלא שייך להקודם ומה שכתב דהעולם נוהגין וכו' ורמז עיין בסי' ג' אינו יודע כונתו דהתם מיירי בדבר המפסיק ואינו ע"ג אש ממש [אך הצ"ע שלי טעות ואינו צ"ע כלל דו"ק] ובזה הענין הענין אינו מיושב דברי הט"ז ס"ק י"ח שכתב דהי' אסור בנתקרר לגמרי הי' אסור נמי בנתקרר קצת ולפי דברי הנ"ל אינו מיושב מאי דמיון זה לזה וקצרת ודוק היטב בזה ויראה גודל הפליאה מה שהעלה הט"ז בזה והעיקר נראה דהרמ"א סמך בזה על הדעה דסובר דלא שייך בזה כלל בישול ובצירוף הני טעמים היתרים יעיין שם לכך מתיר הרמ"א וזה האיסור דשמא יחתה משמע להרמ"א דלא שייך באופן זה והמג"א בעצמו בס"ק ל"ז אם אמר לעכו"ם ליתן קדרה ע"ג כירה אף במבושל לגמרי אסור א"כ מוכח ע"כ דבאופן קודם ההיסק לא שייך זה הגזירה דאל"כ אסור אפי' בעכו"ם ע"כ צ"ע דברי הט"ז ודברי הגר"א זצ"ל דו"ק וקצרתי אציג בזה הסימן עוד גרגיר אחד יעיין בסי' שי"ח באבן העוזר במג"א סק"מ דבשומן דינו כיבש אף שאח"כ נימוח ונעשה לח והנם הערתי דיש לדמות לענין ליתן לרחים שלמים שאף שאין עושה מעשה אח"כ מכ"מ איסור דרבנן בודאי יש בזה ואפשר אפי' איסור דאורייתא ג"כ יעיין בסי' רנ"ב במג"א סק"ה ויש לפלפל בדבריו אך אפשר יש לחלק כיון דבעת הנתינה הי' יבש ולא שייך בזה בישול א"כ לא דמי' להנך הנ"ל כדמצינו סברא כזו לענין אשו משום חיציו ומנ"מ מותר להדליק נר מערב שבת וקצרתי, ועוד גרגיר אחד מה שכתב המג"א בסקל"ב בסי' רנ"ג דיש ליזהר שלא להגיס בכף נראה דמיירי שעומדת אצל האש יעיין בסי' שי"ח במג"א סקמ"ב ובמחבר סעי' י"ח ויראה דמוכח כדברי אף שממג"א לא משמע כן, עוד גרגיר באו"ח בסי' רנ"ד במחבר צלי שאצל האש עיין במג"א כונת המחבר ומחדש דין שבצלי קדר שרי' אבל עיין בביאור הגר"א זצ"ל סק"ב שהוא לומר כונה אחרת בהמחבר ולפי זה נופל הדין החדש של המג"א, עוד ענין יש לעיין בת"ש על הרא"ש בשבת בענין הגמ' שם דצמר ביורה צריך עקירה היורה והקדרה טוחה דאל"כ הי' אסור מטעם שמא יגיס ולפ"ז כתב שם דאסור ליתן לתנוק מן המאכל שמא יגיס ואני אומר כיון שנתבשל כמאכל בן דורסאי לא גזרינן שמא יגיס א"כ אף אם לא יודע אם נתבשל כמאכל בן דורסאי או לא נמי מותר מפני שהוה ספק דרבנן ולקולא, ועל אופן הראשון יש להביא ראי' דהנה מבואר בחידושי הרשב"א דאמאי מותר לכירה גריפה וקטומה ולא גזרינן שמא יגיס ומתרץ כיון שנתבשל כמאכל כמאכל בן דורסאי לא גזרינן שמא יגיס א"כ מבואר אף דאנן פסקינן דלא כהרשב"א בזה מכ"מ אין זה אלא מדרבנן א"כ לא גזרינן דהוה גזירה לגזירה ומעצמו לא חדשינן ועיין ע"ז בט"ז בסי' רנ"ג סקי"ג ע"כ לענ"ד מותר ליתן לתינוק אם יודע שנית בשל כמאכל בן דורסאי אלא אפי' אם ספיק נמי מותר, אך יש לעיין הא יש לו מתירין וביש לו מתירין אף בספיק דרבנן אסור ג"כ אך שלא יגיס אלא אם נתבשל לגמרי בזה מותר אפי' להגיס דאנן פסקינן דאין בישול אחרי בישול בעדיין חם ובצמר שאני משום צובע או דבצמר יש בישול אחרי בישול כמו שהעלה הגאון חתם סופר בתשובותיו לאו"ח, עוד גרגיר אחד באו"ח בסי' רנ"ד במחבר ס"ג יעיין בחידושי רע"א זצ"ל מה שהקשה שם והניח בצ"ע יעיין במג"א בזה הסימן סקי"א ומבואר שם דלענין דיעבד סמכינן על דעה שמתיר אף שלא הובא כלל הדעה הא' בשו"ע א"כ לפי"ז כיון שכבר כתב בסי' רנ"ג דיש דעה שמתיר אם נתבטל כמאכל בן דורסאי ולפי"ז סתם בסי' רנ"ד ולא הביא דיש נ"מ לענין שוגג ומזיד כיון שמותר אף במזיד דסמכינן על הדעה דסי' רנ"ג אף דהמחבר סתם כדעה הראשונה מכ"מ סמכינן מכש"כ מציור המג"א דהתם לא הביא כלל הדעה ומכ"מ סמכינן ע"ז בדיעבד א"כ מכש"כ דסמכינן על היש אומרים דסי' רנ"ג [יעיין לעיל בסי' כ"א בסוף הסימן] ובפרט שיש עוד סברא להתיר יעיין בדברי הגאון רע"א זצ"ל בזה הסימן בסי' א' ועיין במג"א ובט"ז ודו"ק כי נכון הוא ומזה מה שתרצתי קושית הגאון רע"א זצ"ל ראי' להמג"א בסק"ט וי"א ודוק היטב, ועיין במג"א בסי' רנ"ט סקל"ז ולא קשי' משם אמאי מתיר רק ע"י עכו"ם משום דזה להאוסרים הוה דאורייתא דו"ק היטיב כי קצרתי ועל פי הרשב"א הנ"ל יש לעיין בסי' שי"ח במג"א סקמ"ב שהביא הב"י בשם וכו' דאם עומדת על האש אף במבושלת כ"צ חייב משום מגיס ועפ"י הרשב"א הנ"ל יש לעיין בזה דהנה פוסק הרשב"א אם מבושלת כ"צ מותר להעמיד אף ע"ג כירה או תנור שאינו גרוף וקטום ולא חישינן שמא יגיס [דמזה ראי' הרשב"א דבמבושלת לא אסור אם מגיס] ומשמע דמותר אפי' אם אש ממש תחתיו א"כ מוכח לשיטת הרשב"א דאין נ"מ אם עומדת על האש או לאו וגם זה הב"י סובר דלא כהרשב"א דהנה להרשב"א הנ"ל מבואר אם לא נתבשל כמאכל בן דורסאי אסור אף בכירה שאינה גרופה ומהב"י מוכח להיפך בסי' רנ"ט וכבר האריך בזה הגאון רע"א זצ"ל והקשה שם על הב"י והוכיח מהרא"ש כהרשב"א אבל עכשיו מתורץ קצת הב"י דהנה סומך על הכל בו הנ"ל דעיקר ראי' הרשב"א בשביל הגזירה שמא יגיס ולפי דברי הכל בו אין נ"מ בין נתבשל או לא נתבשל היכא שעומדת אצל האש א"כ לפי"ז יש פלוגתא חדשה ונ"מ מזה לקולא ולחומרא לענין להעמיד עג"ב כירה אינה גרופה הרשב"א מחמיר דאסור באינו נתבשל וכו' ולענין מגיס הרשב"א מקיל דבנתבשל מותר אפי' עומדת אצל האש ולהב"י בשם הכל בו להיפך דו"ק וחידוש הוא שלא הערו מזה האחרונים דו"ק וקצרתי, ועיין בכל שתודת לד' יש בזה ענינים רבים ומחודשים.
סימן כה
באורח חיים בסי' רנ"ט בט"ז סק"ב הקשה שם אמאי אינו מותר אף באין מקצת מגולה יעיין שם שסוף קושיתו הוא דהנה המחבר סובר בסעי' ז' כיש אומרים דסי' שמ"ט ס"ד ואין אני יודע דמזה הסעי' לא מוכח גופא לכאורה דסובר כיש אומרים דאם לא הי' מותר אף בטילטול מן הצד כמבואר בסי' ש"ט סעיף ד' א"כ למה הט"ז להוכיח מסי' ז' מדיוק בעיקר הקושי' דהט"ז ייעון שם בסי' ש"ט הנ"ל בחידושי ר"ע שם שהוכיח מלשון המחבר שם שהיש אומרים גופא אינם מתירים אלא בטילטול מן הצד אבל לא בצריך למקומו או לגופו ולפי"ז ניחא זה הסימן ומזה ראי' לדברי רע"א הנ"ל ועיין היטב בדבריו כי דבריו נחמדים המה. הנה מציג פה עוד ענין קצר בזה הסימן הנ"ל בסעיף ג' בסוף הסימן הקשה שם הגאון רע"א זצ"ל הא לא גרע מהטמנה והטמנה מותר כדלעיל בסי' רנ"ז והניח בצ"ע וראיתי בביאור הגר"א זצ"ל שמקורו הוא בירושלמי יעיין שם וקושיתו של הגאון הנ"ל יש לתרץ דיש לחלק היכא שהוא בעצמו מבטל הטמנה ראשונה על דעת הטמנה אחרת שאני מהיכא שנתבטלה מעצמו. (מסי' צ"ג עד כאן הוא מטל ילדותי ממש).
סימן כו
זה ג"כ מטל ילדותי ממש.
דהנה בענין פסיק רישא דלא ניחא לי' יעוין בתו' בשבת ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא ויעיין בתו' כתובות דף ה' ד"ה האי וכו' ולפענ"ד קא חזינא בזה הכלל דברים הצריכים עיון ראשית משבת דף מ"ג ע"א לענין דבורים בכורת מזה ראי' להערוך וראי' להיפך מפרק כל כתבי דף ק"כ ע"ב בנר שאחורי דלת יעיין שם וצריכא עיונא רבא ומרש"י ראי' להערוך בפרק הנ"ל בדף קכ"א ע"ב בד"ה לפי תומו דוק ברש"י, וגם יעיין ע"ז הכלל בפרק שלשה עשר בסוף הפרק הא למה זה דומה וכו' יעיין בר"ן שם מה שהביא בשם הירושלמי ויעיין בשלטי הגבורים שלפענ"ד תלי' בפלוגתא דהערוך והחולקים עליו וכמדומה לי שהגאון רע"א זצ"ל הרגיש בזה ביו"ד בסי' פ"ז גם יש לעיין בכתובות דף ד' ע"ב ברש"י שם ד"ה לדם הוא צריך וא"ת וכו' ויעיין בתו' שם ודוק ההבדל שיש בין לשונם וקצרתי כעת.
הנה יש לעיין בשולחן ערוך או"ח בסי' שס"ב בסעיף ג' מחיצה שנעשה בשוגג שמה מחיצה קשי' לי הא פסק לעיל בסי' שי"ח כר' יהודה דקנס שוגג אטו מזיד ויעיין ברמ"א שם או וכו' ועלה בדעתי לתרץ דהנה מיירי דלא עשה אלא תוספת מחיצה ואין האיסור אלא משום דמתקן לענין טלטול עיין בשבת דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים וכו', א"כ לפי"ז בכרמלית דאין התיקון אלא לענין דרבנן יש לעיין אם הוי חיוב דאורייתא יעיין בשבת דף ק"ד ע"ב בסוף העמוד רבא אמר וכו' יעיין ברש"י שם וכו' ומהתם מוכח דתיקון לענין דרבנן הוי כדאורייתא אלא דהרמב"ם לא הביא זאת וכבר תמהו עליו רבים ולפי"ז יש לתרץ דברי רמב"ם דתיקון לענין דרבנן לא מהוי כדאורייתא וכבר עסקו בזה הכלל רבים וביחוד המשנה למלך בכמה מקומות והענין ידוע שיש בזה מחלוקת בין אמוראים ובין תנאים ע"כ ניחא מה שלא הביא הרמב"ם דברי רבא דהתם תיקון רק לענין דרבנן א"כ לפי"ז בכרמלית אם עושה מחיצה רק תוספת מחיצה אינו אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בסי' שי"ח בס"ק ב' כ"ז לכאורה יש לתרץ אבל ראיתי דבאמת דוחק הוא דהמחבר סתמא קאמר וגם הגמ' סתמא קאמר אבל באמת יש להוכיח מזה כהרמב"ם ועיין במג"א ס"ק ה' ויעיין במג"א ס"ק י"ד אלא שכבר הוכיח הגר"א בסי' שי"ח בסק"ה דלא כהמחבר דהלכה כר' מאיר דבשוגג יאכל דוק ומזה ראי' לדבריו.
יעיין באו"ח בסי' שכ"ו סעי' י' כ"ש בורית שקורין זייף יעיין בהגר"א שם ס"ק י"ט ולפענ"ד יש להוכיח מזה לענין טעימת בורית שחקר הצ"צ שהביא הפ"מ בסי' צ"ה ביו"ד משום דטעימה אין אלא מדרבנן ואכילת הבורית אין אלא מדרבנן והכא נמי הכא דוק בזה וקצרתי, והנה בזה נגע הרב הצדיק ר' שמואל מאלצין זצ"ל בסוף אבן שלמה דוק שם בזה ולפי דעתי תליא זה החקירה דשל צ"צ הנ"ל בהדין דאו"ח סי' שמ"ט ס' ה' ואפילו בכרמלית יעיין בביאור הגר"א שם ס"ק י"א וכן איתא בר"ן בשבת צ"ד ב' אמור דפטור ר' שמעון וכו' דוק שם א"כ לפי"ז אסור וגם הטעימת הבורית אבל עיין באבן העוזר דחולק על המחבר ועיין בחידושי רע"א זצ"ל מה שהביא ראי' לזה מרש"י שבת דף קכ"ז ע"א ד"ה ועימור וכו' וכן איתא ענין כזאת בשו"ת דרע"א זצ"ל אה מותר לשאת תינוק בשבת בכרמלית מטעם הנ"ל ולפי דברי יש סעד גדול להתיר מרמ"א הנ"ל מבורית וקצרתי ועיין בט"ז שם בסי' שמ"ט ס"ק א' בדבריו שם וע"כ החמירו בכרמלית וכו' א"כ לפי דבריו אין ראי' מזה לשאר המקומות א"כ נשאר ראי' מהרמ"א לטעימת הבורית וקצרתי וגם עיין באו"ח סי' של"ו ס"ח ועיין בחידושי רע"א שם ובביאור הגר"א שם וקצרתי, ומדבריהם שם משמע דמקרי באופן כזה גזירה לגזירה וחידוש הוא עליהם שלא העירו מזה וקצרתי הנה לענין פסיק רישא דלא נחא לי' יעיין באו"ח סי' רנ"ג במג"א ס"ק מ"א יעיין שם בסופו ויעיין שם בחידושי רע"א זצ"ל ואם תאמר דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר ניחא וקצרתי
יעיין באו"ח בסי' ש"ח במג"א ס"ק י"ז דאם זרקה בשבת שרי' לטילטולי' וכו' יעיין בחידושי רע"א זצ"ל שם שמצדד ספק בזה אם זה המוצא מציאה בשבת אינו יודע אם נזרק בשבת או מאתמול יש לומר דאוקי הכלי אחזקה והיום נשבר ומ"מ צ"ע אי מהני חזק' בדבר שיש לו מתירין להסוברים דרוב לא מהני בדבר שיש לו מתירין והניח הגאון הנ"ל בצ"ע ומטעם זה לא רצה הגאון הנ"ל להתיר מטעם ספק דרבנן משום דהוה דבר שיש לו מתירין אבל באמת חידוש הוא עליו דלא מקרי זאת דבר שיש לו מתירין משום דהטילטול שיכול לעשות בשבת לא יעשה למחר כמו שמבואר סברא זו בצל"ח, א"כ לפי"ז מותר מטעם ספק דרבנן לחוד בלעדו החזק' אבל באמת החזק' שהיא תקנתו היא באמת קלקלתו דהנה איתא בט"ז שם סי"ק ה' וא"כ ההיא דהסקה בשברי כלים וכו' ומדבריו למדנו דהא דזרק בשבת מותר היינו היכא שנשברה מע"ש אבל אם נשברה בשבת אסור אם נזרקה דוק שם ויראה דמוכח כזה מהט"ז א"כ לפי"ז אוקמא הכלי אחזק' ואסור היפוך מהגאון הנ"ל אלא דתלי' בפלוגתא הש"ך והפרי חדש אם מהני חזק' בדרבנן לאסור יעיין ביו"ד בסי' קי"א ומגמ' שבת משמע להתיר יעיין קכ"ד ע"ב ואזדא רבא לטעמי' וכו' ועל סוף דברי הגאון רע"א זצ"ל אם מצא ברה"ר או בכרמלית ורוב העיר ישראלים הארכתי בזה במקום אחר אם מפני ספק הרגיל בדרבנן דבזה אין אלא ספק הרגל וקצרתי. אחר כתבי זה מצאתי ראי' לדברי מהרשב"א דאם נשברה בשבת אסור אם זרק לאשפה יעיין ברע"א זצ"ל בסי"א במאמר המוסגר שם ולדברי ניחא ודוק היטב בזאת כי קצרתי ודברי הרשב"א עדיפא ביותר מהט"ז וקצרתי ודוק היטב כי נכון הוא גם עיין שם במג"א ס"ק י"ט ומזה יש ללמוד וכו' ועיין ברע"א שם ועיין בשבת דף מ"ו ע"ב ובשבת קנ"ו ע"ב וקצרתי ויש בזה דברים לדבר וקצרתי, כ"ז מטל ילדותו בקונטריס אחד בענינים שונים ע"כ יעדתי לזה סימן מיוחד ודברים טובים בענינים שונים ימצא בזה. אציג בזה הסימן דבר קצר שמצאתי מטל ילדותי בזה הקונטריס אף שאין שייך זה לחלק או"ח וגם אינו נוגע להלכה אעפ"כ קנה כאן מקומו מפני שמצאתי ביחד עם הענינים הנ"ל פסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה בתו' הכל מודים בכלאי הכרם וכו' יעיין בתו' שם ושמא דאין מזהירין מן הדין וכו', דברי התו' אילו צריך ביאור יעיין במהרש"א ואף לדברי המרש"א דהתו' מיירי לענין הנאה קשיא אמאי צריכין לאין מזהירין מן הדין מנין אפי' איסור לענין שלא כדרך הנאתן הא מיליף מערלה ובערלה גופא אינו כן הא כתיב בה לא יאכל, ולתרץ זאת אתרץ אגב אורחא דקדוק חד דאמאי מהפך תוס' הסידור המאוחר להקודם ובזה ניחא עיין בתוס' ד"ה אמרת ואמרת דהעיקר הפעולה דקו"ח לגלות דילפינן מקדשים ובקדשים אסור אף שלא כדרך הנאתן זאת צ"ע ואינו פשוט] וא"כ נוכל לומר כיון דלא כתיב אכילה בגופ' גם לענין הנאה אסור שלא כדרך הנאתן אם הי' ילפינן מקו"ח לבד הוה אומר די לבא מן הדין אבל כיון דהקו"ח אין אלא גילוי מלתא בעלמא אין אמרינן די ולהכי רק שמא אין מזהירין דודאי לא הוה כיון דהדין רק גילוי מלתא בעלמא ולכן ניחא ההיפוך של התוס' ובתוס' דסוף העמוד נמי יש להקשות על התוס' אם מקו"ח אין מזהירין מן הדין אבל מג"ש מזהירין ועוד נ"מ לענין שלא כדרך הנאתן וקצרתי ודו"ק היטב כי נכון הוא אף דאין דרכי לעסוק בענינים ההם מכ"מ תורה הוא ופרפראות לחכמה, כ"ז מטל ילדותי ובסגנון של טל ילדותי והנה חביב אצלי למאוד ע"כ העתקתיו.
סימן כז
שאלה אם מותר ליתן הייווען בשכר כדי זאל אירען ודרכה של התסיסה הוא כך עס הייבט זאך ארוף דיא אייבער הייווען א"כ לכאורה אסור מטעם בורר אלא שיש לעיין דתליא לכאורה בהחקירה דאבן העזר המובא לעיל בסי' י"ג דהכא נמי הוא לא עביד פעולת הברירה אלא לאח"כ ההייווען עושה פעולת המלאכה ואם לא בא תיכף דמיא לכאורה לגרם מלאכה אלא שחילוקי. בין מיד לאח"כ יש לעיין בסוגיא דחבץ שחייב לכמה מטעם בורר והתם לא בא תיכף ומיד וגם על הסוגיא דמחבץ צ"ע מגרם מלאכה ונבוך אני בזה.
וגם שאלה אם מותר ליטול קיימען מסאמעוואר הא לכאורה אסור דמכבה דעי"כ יתכבה מהרה ויש לומר לכאורה דאין זה מכבה אלא שמונע פעולת הגורם להבעיר ביותר והוא מונע זה ולא דמיא למסתפק חייב משום מכבה התם בין להסברא דמכה אורה בודאי שאני מהתם דהכא בנידון דידן לא שייך זה ובין להסברה שיתכבה לבסוף מהרה התה שאני כיון שהוא מחובר דמי' כמו שאיכא פעולת הבערה אפי' בהשמן שבסוף א"כ מכבה ממש הוא אבל הכא צדדית הוא ומונע פעולת הגורם להבעיר ולא נקרא מכבה.
אך יש להביא ראי' דאסור להסתפק מהכלי הנוטף להשמן אף דאינו מחובר ומכ"מ אסור א"כ גם נידון דידן דומה לזה ודו"ק וצ"ע בזה, ואציג בזה עוד שאלות נפרדות מה שיש לעיין אם מותר להעמיד זייגער מטעם מוקצה בודאי אסור דהזייגער הוא מוקצה אלא שיש לעיין אם חייב מטעם סתירת כלים כיון דאף ציען חייב מטעם בונה א"כ העמדה חייב מטעם סתירת כלים אלא דאפ"כ יש לדון דלא הוה רק גרם הוא שלא יהלוך להלאה א"כ לא דמיא לסתירה ואפי' גרם מלאכה נמי ליכא וכן על אופציען נמי קשי' מאי בינה שייך בזה ולא דמי' לנימא שנפסקה בכנור וד"ל וכל זה צ"ע, וכן אם מותר להניח יד כנגד הזייגער ואח"כ כשיפגע הזייגער אצל ידו הוא עומד אם מותר לכאורה אין עושה בזה לא פעולת הטלטול ולא סתירת הזייגער וכ"ז צ"ע, וכן אם מותר להניח יד כנגד לאמפ בעת שהוא ינוד אנה ואנה דאם אסיר מטעם מוקצה או לא וצ"ע, וצדדי הספק מבואר ואין להאריך בזה, וכן יש לעיין לכאורה דאסור להפשיט הערינג מטעם מלאכת הפשטה ויש לעיין בשבת דף קי"ז ברש"י ותו' שם ד"ה דשקיל בברזא, הנה אציג בזה פרט אחד הנוגע להלכות יו"ט רק מפני שמצאתי בקונט' אחד עם הנ"ל קבעתי מקום בפה לענין הדין שכתוב דאם נטל אור להדליק בזה דצריך להניח אח"כ דאל"כ חייב משום מכבה ולכאורה הוה הבערה שלא לצורך, אך יש לתרץ בשני אופנים אחת משום דלהציל מאיסור נקרא צורך והא דבחמץ אסור להבעיר מפני שאפשר לאחר יו"ט יעיין בהגר"א בסי' תמ"ו ובשביעי של פסח באמת מותר, ועוד יש לומר דנקרא זה לצורך דאם יאסור הבערה לאח"כ יהא אסור מתחלה ליטול אוד מהעצים א"כ הבערה דלבסוף גורם להתיר לכתחלה א"כ נקרא הבערה לצורך הגם דלצורך אוכל נפש לא נקרא באופן זה דראי' מסוגי' דכיסוי הדם התם בעינן בחרישה ובטחינה אוכל נפש ממש וכיון שהכיסוי לא נקרא אוכל נפש ממש אלא שגרם להתיר לכתחלה לאוכל נפש זה הגורם לא נקרא אוכל נפש אלא לצורך נקרא והתם בטחינה בעינן אוכל נפש ממש אבל בהבערה סגי' בלצורך קצת וצורך קצת נקרא זה הסברא וכלל נכון הוא, ויש להעיר מסוגי' דהתירו סופו משום תחלתו ואף דרק בשלשה דברים נמנו ע"ז והתירו התם רק ספק שמא אתי' לאימנועי ע"כ צריכין הי' חכמים למנות ע"ז להתיר וסמך ההיתר משום דזה הסברא נקרא צורך קצת אבל במקום שודאי אם יאסור אותו לאח"כ ימנע משמחת יו"ט במקום זה התיר אפי' היכא שלא נמנו ע"ז חכמים להתיר וד"ל, ועוד הערה פרטית לענין המובא בפ"ת חידוש לענין פסיק רישא בשם המרכבת המשנה בהלכות ט"ז לענ"ד יש לסתור דאין ראי' המרכבת המשנה ראי' דהוא הביא ראי' מע"ז דף י"ג לענין פרצופין לענ"ד דמיא התם לכלל הר"ן דבאיסורי הנאה אין שייך פסיק רישא וכן לענין השתחוי' נמי לא שייך דהעיקר הכנעה בלב, ויש לעיין בסוגיא דסנהדרין בסוגי' דעובד מאהבה וכו' וכן יש לעיין בכלל גדול לענין זה דו"ק. אציג עוד ענין דקשי' ממעשים בכל יום שהנשים מניקות בניהם אפי' אין בהם סכנה, הנה להמג"א לענין עלוקה דדמי' לדבריו כמו שתוקע סכין בבטנו בודאי קשי' ואפי' מטעם דאבן העזר דלא מחשבין שהוא עושה המלאכה אלא מכ"מ חייב כיון דנעשית מחשבתו כמו סברת הגמ' לענין זורה ורוח מסייעתו א"כ אמאי מניקות בניהם הא אין בהם סכנה אך לאבן העזר ניחא מפני גדרו לענין העמדת בהמה על העשבים שבאופן היכא שהוא עושה המלאכה ע"י כח אחר בעינן שיתכוין לתכלית המלאכה והכא בהנקה כונתה רק לשבור רעבונה דהתינוק יעיין היטב באבן העזר ויבין היטב אך מכ"מ אפילו על אבן העזר קשי' מהא דאיתא ביבמות דף פ' דבן ח' אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה וסכנה לאו דוקא מסוכן ממש אלא צער בעלמא יעיין שם והתם כונתה להתכלית שיוצא החלב מזה קשי' בין להמג"א ובין לאבן העזר, אך יש ליתן גדר שחילק בין מקריב הדבר שעושה המלאכה להנשוא המקבל המלאכה או שמקרבת הדבר שמקבלת המלאכה להדבר שעושה המלאכה [ויש לעיין ע"ז בבא קמא דף נ"ו בריש העמוד] אך מעשים בכל יום שהאשה נוטלת תינוק אצלה קשי' למג"א אבל לאבן העזר ניחא כהנ"ל משום שאינה מתכונת לתכלית המלאכה אבל להמג"א צ"ע, [אך להחילוק הצ"ל דחילק בין מקרב הדבר שעושה המלאכה להנשוא שמקבלת המלאכה או שמקרבת הדבר שמקבלת המלאכה להדבר שעושה המלאכה יש סתירה מפורשת לזה החילוק מריחיים של מים דהתם מקרב הדבר שמקבלת המלאכה לדבר שעושה המלאכה ומכ"מ אסור א"כ גם על אבן העזר קשי' מאמו שוחה דהתם מכונת לתכלית המלאכה, אך לענ"ד כיון דהוא הבן ח' כאבן א"כ דומה כמו שחולבת עצמה ע"ג קרקע והוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ע"כ הוה רק מדרבנן ומותר במקום צער ויש לעיין בתו' שם ויש לפלפל עפי"ז בדבריהם דוק שם], וכן יש לעיין בעיקר דבריהם הנ"ל מסוגי' דגרם כיבוי דברחים של מים נמי באופן זה בשלמא להמג"א לעלוקא יש לחלק חילוק ברור אבל לרחים של מים בודאי קשי' מגרם כיבוי ולענ"ד דהרחים של מים דוקא אם תיכף ומיד סובב הגלגל המים אבל התם לא בא תיכף ומיד [והגאב"ד דטעלז ר' אליעזר זצ"ל נתן גדר אחר לישב על החולקים על האבן העזר מאופה ומבשל שיש פירכא לדבריהם דהנה חילק בין מלאכה הבאה ע"י כח הטבעי או ע"י כח המלאכות וחכם אחד נתן גדר שבאופה מתחלת המלאכה תיכף אלא שנמשכת והכא אפילו שבאה תיכף ומיד מכ"מ לא ברגע זאת וזה החילוק כתוב בכמה ספרים, אך מאופה יש לחלק באופן אחר מטעם שזה דרכה במשכן ובזה הענין צ"ע על השערי תשובה שמתיר ליתן עצים בשבת מרחוק כדי שיאחז בהם האש אמאי מותר לכתחלה הא גרם מכ"מ איכא וגרם אינו מותר אלא במקום הפסד וצ"ע. אציג הערות פרטיות דאסור לסתום קיימען אפי' ביו"ט מפני שמכבה ואפי' עומד טייא ואנן פסקינן דכיבוי באוכל נפש מותר א"כ צורך אוכל נפש הוא מכ"מ אוהל הוא וזה אסור אפי' באוכל נפש, ועוד הערה שאסור לומר לעכו"ם ביו"ט טול פאפיראס והדלק לצורך עצמו מפני אמירה לעכו"ם שישראל אסור זה לעשות לעכו"ם א"כ אסור לומר לעכו"ם שיעשה כן לעכו"ם דאנן פסקינן דאמירה דאסור לעכו"ם אפי' לצורך העכו"ם אסור דלא כתו' בבא מציעא בדף צ' ע"א ועוד הערה דאסור צוא פאר רייכענן מיט אגעשריבענעס פאפיר מטעם מוחק כן העיר הפרמ"ג ולזה צ"ע ממסיקין בכלים הא אסור מטעם סתירת כלים שסתירת כלים אסור אפי' באוכל נפש ממש, ולכאורה יש לומר דהגדר דהסתירה לא שייך אלא אם הדבר נשאר קיים אלא שסתור הוא אבל הכא קליא לגמרי כמו דאיתא בירושלמי לענין בישול כן יש לומר לענין סתירה א"כ נסתר גם כן חידוש של הפרמ"ג לענין מחיקה וכן ראי' מכל הפתילות יעיין בשבת דף כ"ט ע"א דפתילה נקרא כלי ואם הדליק מעט נקרא שבר כלי א"כ לשיטת הפרמ"ג יש לאסור להדליק בפתילה ביו"ט אך מפתילה יש לתרץ דלענין זה לא ניקרא שבר כלי מפני שעילוי מעלי' אבל ממסיקין בכלים בודאי קשי' אך יש לתרץ מפני הכלל כיון שאין יוצא שני תכליתים גשמים נירשמת הצורה השייכת ביותר א"כ נירשמת צורת הבערה [זה יש לעיין בסוגיא דאין איסור חל איסור ביבמות דף ל"ב יעיין בעין יצחק ובבאר יצחק] אך א"כ ג"כ חידוש הפרמ"ג ליכא דבחידוש ג"כ שייך זה הסברא ועל פתילה אין לתרץ זה מפני שפעולת הבערה בדבר השרוף ופעולת הסתירה בדבר הנשאר אך לפי"ז במסיקין בכלים נמי קשי' בתחלה לחייב שתיים אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דגדר דסתירה לא שייך באופן שמכלה לגמרי א"כ גם דברי הפרמ"ג אינו ניחא ופתילה צריכין לתרץ שעילוי' מעלי' [והגדר שהבאתי בשם הירושלמי לענין בישול דהיכא דמכלה לא שייך בישול נ"מ ג"כ לענין בשר בחלב] ולכאורה להשיטת דסוברים דבישול אינו מותר שלא לצורך אוכל נפש א"כ בכל הבערות כמו הדלקת נר נמי שייך בישול ולגדר הירושלמי יש לתרץ או שכיון שאין שני תכליתים וכל זה צ"ע, דוק בכל הסימן שנתקבץ בו הערות וענינים שונים ומחודשים בעזהי"ת.