כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח · סימן צח
בהגהות רע"א בסי' תצ"ז על הט"ז בס"ק ט' וכן לשונו בספק מוכן דקימ"ל דאזלינן לחומרא עכ"ל הט"ז. וכתב הגאון רע"א זצ"ל אין זה מוכרח דע"כ לא אמרינן ספק מוכן דאסור אלא בספיקא דמעשה אבל בספיקא דדינא לא כדמוכח בדברי הרא"ש סוף ביצה דבתר לישנא במדבריות אמרינן ספק דרבנן לקולא א"כ ה"נ הוי ספק דדינא ואפשר לחלק דדוקא התם דהספק אם הן אסורין משום מוקצה או לא אבל הכא דאם הן אחרינא בודאי אסורים והויין מוקצה אלא דהספק אם ניחוש לאחריני הוי כמו ספק במציאות אם היו אחריני אף דהספק מכח הדין אם הדין דחיישינן לאחריני או לא מכ"מ הוי ספק במעשה כיון דעיקר הספק אם הנך אחריני נינהו או לא דו"ק עכ"ל של הגר"א זצ"ל ואני כתבתי בגליון יעיין בשג"א בסימן צ' מבואר דגם באופן כזה נקרא ספיקא דדינא ולא אמרינן להחמיר ביש לו מתירין דו"ק שם וגם לענ"ד להביא ראיה צדדיות דגם באופן כזה נקרא ספיקא דדינא דגם לענין חזקה מחלקין הפוסקים לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה דבספיקא דדינא לא מהני חזקה וגם באופן כזה דהספיקא דדינא תלוי העיקר ספק בספיקא דמעשה מ"מ נקרא ספיקא דדינא יעיין בשב שמעתתא על התוס' חולין דף פ"ו ד"ה מאי טעמא דרבנן לענין חש"ו ששחטו דו"ק שם בתירוצם של תוספות ומסביר הש"ש כיון דהוי ספיקא דדינא ע"כ ולא מהני חזקה דאל"כ עדין נשאר קושיתם והתם תלוי העיקר הספיקא דדינא בספיקא דמעשה ומ"מ נקרא ספיקא דדינא א"כ צ"ע סילוקו וגם יעיין בתוספות בבא בתרא דף ל"ב ע"ב ד"ה והלכתא כבבא בתרא דו"ק שם בסוף דבריהם ויש לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה והתם הספיקא דדינ' תלוי העיקר הספק בספק המעשה דו"ק בזה, והנה בעיקר זה אם שאני ספיקא דדינא לענין יש לו מתירין לענ"ד להאריך בזה קצת יעיין ביצה דף כ"ו ע"א בדברי רבי שמעון בן מנסיא הרי אמרו אין רואין יעיין ברש"י כיון דנחלקו ונזיל לחומרא ולכאו' קשיא הא הוי ספיקא דרבנן א"כ היאך ניזיל לחומרא דהא דאין רואין הוי רק מדרבנן אלא מוכרח מפני דהוי דבר שיש לו מתירין א"כ מוכרחים לומר דאף בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא ואף בספיקא דדינא ואף ביש לו מתירין וכן ראיה מדף כ"ז דדוקא מפני שרבי וסודם ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה על כן אזלינן לקולא אבל זולת זאת אף שלא מוכס להיפך דהלכה כרבי שמעון היה אסור ע"כ מוכח מפני ספיקא אם כן מוכח דגם בספיקא דדינא אזלינן לחומרא אף בדבר שיש לו מתירין אך יש לדחות זאת דא"כ קשיא על המ"ד דסובר בריש ביצה דגם בספק דרבנן אף בדבר שיש לו מתירין אזלינן להקל א"כ מאי טעמא דרבי שמעון בן מנסיא דקאמר וניזיל לחומרא אלא מוכרחין אנו לחדש כמו שכתוב בבאר יצחק דבזמן הגמרא לא היה ספיקא דדינא נחשב לספק כיון דיכולין היו אז להכריע היאך הלכה אם כן נחשב ספק חסרון ידיעה א"כ ע"כ כיון דטעמי אחרינא בזה הגמרא הנ"ל א"כ אין ראיה דבספיקא דדינא גם כן אזלינן להחמיר ביש לו מתירין אבל יתחדש לפ"ז חידוש דין דהשתא כיון דאין לנו להכריע ספק דגמרא א"כ כיון דנשאר ספק אם רואין או לא דוק בגמ' ע"כ לפי"ז היה להיות עתה הלכה דמותר להיות רואין כיון דהוי עתה ספיקא דרבנן שעתה לא הוי חסרון ידיעה, ומכ"מ יעיין בשו"ע דאסור ראיה מזה דאפילו בספיקא דדינא ביש לו מתירין להחמיר דלא כמו שמביא הגאון הנ"ל בשם הרא"ש סוף ביצה וגם דלא כשאגת אריה בדף הנ"ל דוק שם בסימן צ' בשג"א וגם כיון דלסתמא דגמרא דריש ביצה דף ד' ע"א דאף ביש לו מתירין בספיקא דרבנן אזלינן לקולא הוכחנו מגמרא ביצה הנ"ל בע"כ הסברא דרבי שמעון בן מנסיא דבזמן הגמרא לא נחשב ספיקי דדינא לספק דהוי חסרון ידיעה צ"ע דברי השג"א בסימן צ' דמסביר דברי ר' אושעיא מפני כללו דבספיקא דדינא לא אמרינן ביש לו מתירין להחמיר ולפי שהוצאתי ראיה דלסתמא דגמ' דריש ביצה דף ד' הנ"ל מוכח מביצה דף כ"ו דאין ספק בזמן הגמרא נחשב לספק א"כ קשי' עדיין דברי רבי אושעיא דו"ק כיון דבזמן הגמרא לא נחשב ספיקא דדינא לספק:
והנה לענ"ד מגמ' ביצה דף כ"ו להסתמא דגמ' דריש ביצה דף ד' דאף ביש לו מתירין ספיקא דרבנן להקל מוכח כדברי הבאר יצחק בקונטריסו לסימנים דספיקא דדינא בזמן הגמ' לא נחשב לספק דוק, וזה צ"ע על כשג"א הנ"ל וגם מהלכה בשו"ע דאין רואין מומין ביו"ט וזה רק מטעם ספיקא, מוכח מזה דאפי' בספק דדינא הדין ביש לו מתירין להחמיר דוק בזה דאף דמן הגמ' אין ראי' דיש לומר כמו שפירשתי לסתמא דגמ' בריש ביצה דלסתמא דגמ' מוכרח לחדש סברת הבאר יצחק א"כ יש לומר גם לרב אשי בריש ביצה נמי כן ובפרט שאין לעשות מחלקה בסברת דבאר יצחק כיון דלסתמא דגמ' מוכח כן אבל מהלכה דאין רואין מוכרח כן לחדש, דלא כהשג"א דאף בספיקא דדינא אמרינן להחמיר ביש לו מתירין דוק בזה, יעיין בעירובין בדף ל"ט ע"ב דברש"י בד"ה פסק וכו' ראי' מרש"י להדיא דאף בספיקא דדינא ביש לו מתירין להחמיר וגם ראי' משם דלא כסברת הבא"י דוק שם, אך יש לסתור ראיתו ממה שכתבתי להוכיח כסברת הבא"י דיש לומר דסתמא דגמ' בביצה ילמוד כונת ר' שמעון בן מנסיא מפני שהוא סובר דמסתבר טעמא דר' שמעון והא דרש"י לומד מטעם חומרא ולא מטעם הכרע כונתו דא"כ הי' הגמ' בדף כ"ז לפשוט ע"כ דהגמ' סובר דיש ללמוד בר' שמעון בן מנסיא מטעם ספיקא דוק ומהגמרא אין ראיה כסברת הגאון מקאוונא זצ"ל בספרו בא"י הנ"ל דכיון דהגמ' מפרש דיש ללמוד מטעם ספיקא דיש לומר דהגמ' הולך בשיטת רב אשי דבדבר שיש לו מתירין אפי' בספיקא דרבנן אסור ע"כ אין לפשוט מר' שמעון בן מנסיא דיש לומר כדברי רש"י מטעם וזיל לחומרא היינו מטעם ספיקא א"כ לפי"ז קמה ראי' דאף בספיקא דדינא אזלינן ביש לו מתירין לחומרא כיון דאין ראי' מזה להוכיח ככללו של הגאון מקאוונא זצ"ל דוק, אך מכ"מ מסתבר שדברי רש"י הוא בהכרח שמוכרחין אנו ללמוד בדברי ר"ש בן מנסיא שמטעם ספק כיון דר' יהודה הנשיא סובר הסברא להיפך א"כ אין לומר דהוא סובר דמסתבר ביותר דכר' שמעון הוא בזה לא שייך לפלוג כיון דאין לברור זאת כיון דשכנגדו סובר להיפך א"כ בודאי מטעם ספק א"כ ראיה מזה ככללו של הגאון מקאוונא זצ"ל ונופל. ראי' נגד כללו של השג"א דבספיקא דדינא לא אמרינן להחמיר ביש לו מתירין אבל מהדין ראי' דלא כהשג"א הנ"ל דוק. ואגב אורחא אכתוב דמזה ראי' דלא הי' מעולם הכלל דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה דאל"כ קשי' דברי ר' שמעון בן מנסיא כיון דכתבנו לעיל דמסתבר דדברי ר' שמעון בן מנסי' הוא מטעם חומרא בודאי ראי' מדברי ר' שמעון בן מנסיא דלא הי' מעולם הכלל דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ואף אם נאמר דיש ללמוד דר' שמעון בן מנסיא מכריע, אך לפי מה שאמרתי לעיל הא דלא כוכחו הגמ' מר' שמעון בן מנסיא מטעם שיש ללמוד מטעם חומרא א"כ ראי' מזה דלא הי' מעולם הכלל דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה דאל"כ לא היה אפשר ללמוד בר' שמעון בן מנסיא מטעם חומרא וע"כ מטעם הכוח והיה הגמ' לפשוט דוק אלא ע"כ כיון דהגמרא אינו פשוט ע"כ משום דאין הי' מעולם הכלל הזה דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה דוק ע"כ אין לפשוט ורבי שמעון בן מנסיא דיש ללמוד בדבריו מטעם חומרא ולא מטעם הכרע אך ממה דהביא זעירא בדף כ"ז ראיה מהברייתא מהא דכתוב בלשון חכמים לכאורה קשים הא יש לדחות דהברייתא לא סובר הכלל דרבי שמעון ור' יהודה הלכה כרבי יהודה א"כ לכאורה מוכח מזה דהיה מעולם הכלל דהלכה כרבי יהודה אלא ע"כ הכא מסתבר טעמא דר"ש דו"ק, אך יש לדחות זה דבאמת לא היה מעולם זה הכלל דרבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ומכ"מ ראי' טובה מדכתב בלשון חכמים ראי' דהברי' מכריע כרבי שמעון דאל"כ אף שהברייתא אינה סוברת הכלל דרבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה מכ"מ לא היה לו לכתוב בלשון חכמים כיון דאפילו אם לא יכתוב בלשון חכמים בודאי יחמיר מטעם חומרא ובפרט אם יאמר ככללו של השג"א דבספיקא דדינא לא אמרינן להחמיר ביש לו מתירין והא דמחמירין כאן הוא מטעם כללו של הבא"י הנ"ל א"כ יוצא תקלה כיון דאם נאמר דהברייתא לא הכריע והא דמחמיר מפני ספק דיוכל להתברר א"כ היכא שלא יהיה יוכל להתברר יהיה להקל ועתה דהברייתא סותם יסבורו דהברייתא הכריע כן אלא ע"כ כיון דהברייתא לא חששה לזה הטעות ע"כ דבאמת הכריע הברייתא ואפילו אם נאמר דלא כהשג"א דאף בספיקא דדינא לחומרא ביש לו מתירין א"כ אין יוצא תקלה מזה שכתוב בלשון הכרע מ"מ אם באמת לא הכריע הברייתא מאי צריך לכתוב בלשון החכמים כיון דבאמת לא הוכרע אלא מטעם חומרא ע"כ ראיה מהברייתא דהברייתא באמת הכריע ולפי"ז ניסא ראיה זעירי אפילו אם נאמר דהברייתא לא סובר כלל דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ואם הברייתא סובר זה הכלל דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה בודאי ראי' מהא דכתוב בלשון חכמים דהברייתא הכריעה כר' שמעון דאל"כ הוה להיות הלכה כר' יהודה דוק, ולפי"ז אם יש מקום ללמוד בדברי ר' שמעון בן מנסיא כמו שכתבתי מקודם דמסתבר לו כר' שמעון נופל כראיה לכללו של הגאון מקאוונא זצ"ל אף לסתמא דגמ' ביצה דף ד' מפני שיש לפרש דברי ר"ש בן מנסיא מטעם הכרע דוק לעיל אבל מהברייתא לכאורא ראיה להיפוך מכללו דאל"כ נשאר קושיא מה צריכה הברייתא לכתוב בלשון חכמים כיון דאף אם לא יוכרע מכ"מ ניזיל לחומרא, אלא דלא ככללו של הבא"י הנ"ל וגם מוכח ככללו של השג"א דוק דאל"כ לא היתה צריכה הברייתא להכריע, אך יש לומר דמזה ראיה דגם הברייתא סוברת דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ע"כ אין להוכיח מהבריי' דלא ככללו של הגאון מקאוונא זצ"ל בספרו בא"י ובא דנצרכה הברייתא להכריע דבלא הכרעה הי' הלכה כר' יהודה דו"ק וגם מהגמ' שפוסק הלכה כר' יהודה הוכחתי אחת משתי אלם או דחומרא דרב אשי בריש ביצה דביש לו מתירין לא אמרינן ספיקא להקל אפי' בספיקא דדינא נמי כן, או ככללו של הגאון מקאוונא זצ"ל לפי"ז בודאי צריכין אנו לומר דהבריי' סובר דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ע"כ צריך הברייתא להכריע [ובזה יש לישב מה שעמדנו לעיל על הוכחת זעירי דאין לומר הטעם דברייתא מפני שלא סובר הכלל דר' שמעון ור' יהודה וכו' והא דמחמיר רק מפני ספק דוק לעיל כיון דמוכח דהברייתא סובר כהכלל דו"ק] אבל לסתמא דגמ' דספק דרבנן מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין ואם נאמר דלא כהגאון בספרו בא"י אין ראי' מהבריי' דסובר הכלל דר' שמעון ור' יהודה הלכ' כר' יהודה דוק.
הקצור מזה אם נאמר דיש ללמוד בדברי ר' שמעון בן מנסיא כמו שכתבתי דאמר בלשון הכרע אין ראי' לכללו של בא"י דיש לומר דסתמא דגמ' לומד בר' שמעון בן מנסיא בדרך הכרע והא דהגמ' אין רוצה להביא ראי' מזה לפשוט דהוכרע לאיסור מפני שהם סוברים כרב אשי ע"כ יש ללמוד בר' שמעון בן מנסיא בדרך ספק דו"ק, ויהי' מזה ראי' בהכרח דלא כהשג"א כיון דנופל הראי' להגאון זצ"ל הנ"ל אין לחדש מעצמו סברתו א"כ לפי הגמ' שאינם רוצים לפשט מר' שמעון שן מנסיא ע"כ משום שהסוברים שיש ללמוד בדברי ר' שמעון בן מנסיא מטעם ספק א"כ מוכס דלא כהשג"א דו"ק ומזה נמי ראיה דר' שמעון בן מנסיא אין סובר הכלל דרי שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה דוק ומהברייתא כאן דהברייתא הכריע ממה נפשך להסתמא כיון דמותר בספיקא דדינא וכיון דלפי"ז אמרנו דמסתבר דלא כב"א ע"כ ראי' מהא דכתוב בלשון חכמים דהברייתא הכריע ואין ראו' מזה הברייתא סובר הכלל דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה דו"ק ולהסוברים כרב אשי מכ"מ איכא ראי' דהברייתא הכריע דאל"כ מאי צריך למיכתב בלשון חכמים כיון דממילא לחומרא דוק ומזה גופא ראי' דהברייתא סובר דהלכה כר' יהודה ע"כ הכריע הברייתא כיון דכתוב בלשון חכמים דו"ק לעיל ואם נאמר דמסתבר דר' שמעון בן מנסי' אמר בלשון ספק ראי' מזה לסתמא דגמ' בריש ביצה כסברת הבא"י [וממילא זה לכולי עלמא דכיון דלא מצינו בזה פלוגתא דו"ק] א"כ ראי' מזה דר"ש בן מנסי' לא סובר זה הכלל דר' שמעון וכו' לכולי עלמא אף לסתמא דגמ' מוכח ומהברייתא מוכח דסובר זה הכלל לכולי עלמא דאל"כ קשי' למה צריך לכתוב בלשון חכמים אלא מוכח דסובר זה הכלל אך יש לדחות דאין ראי' מהברייתא לכולי עלמא דלסתמא דגמ' אין ראי' מהברייתא דסובר זה הכלל דר' שמעון וכו' אף דעתה הוכחנו ככללי של בא"י מכ"מ הא דנצרך לומר בלשון חכמים דנ"מ לדורות הבאים שלא יוכל להתברר הספק אם לא הי' מכריע הי' מותר דוק לעיל ויבין מר' שמעון בן מנסי' ראי' לפי"ז דהוא לא סובר הכלל דר' שמעון ור' יהודה וכו' ואם יוכל ללמוד בדבריו שאמר בהכרע אין ראי' דלא סובר זה הכלל אבל מהברייתא להגמ' שהוכחנו לעיל אחת משתי אלה בודאי ראי' דסובר הברייתא זה הכלל [וסברת הגאון בא"י אין ראי' דוק לעיל ויבין] ולסתמא דגמ' בריש ביצה דף ד' אם יש ללמוד בדברי ר' שמעון בן מנסי' בהכרע א"כ אין ראי' לכלל הגאון מקאוונא בספרו בא"י בודאי אין ראי' לסתמא דגמ' דסובר הברייתא הכלל דר"ש וכו' אבל להאמוראים בדף כ"ז בודאי מוכח לדבריהם מהברייתא דסובר הכלל דצריך לכתוב בלשון חכמים דכיון דלפי"ז מוכח דלא כשג"א בכללו לענין ספיקא דדינא דו"ק ומר' שמעון בן מנסי' לדבריהם כיון דהם לומדים בדבריו דלא הכריע ראי' דר' שמעון בן מנסי' סובר להיפך דאין הלכה כר' יהודה נגד ר' שמעון אבל לסתמא דגמ' תלי' בזה אם הם לומדים ג"כ בדברי ר"ש בן מנסי' בלא הכרע ראי' דהוא לא סובר ואם בהכרע אין ראי' דלא סובר דו"ק ומהבריי' אמרנו לעיל דלסתמא דגמ' אפי' אם הם לומדים בלא הכרע בר' שמעון בן מנסי' אין ראי' מהברייתא דסובר אף שראי' מזה לכללו של הגאון מקאוונא זצ"ל מכ"מ אין ראי' מהברייתא דסובר דהלכה כר' יהודה נגד ר' שמעון דיש לומר דהא דנצרך לומר בלשון חכמים מפני דורות הבאים דוק בדברי כי כללתי בזה מה שיוכל לחשוב בזה בעזהי"ת ויוצא מזה דמהלכה בודאי ראי' דלא כהשג"א בכללו בספי' דדינא דכיון דעתם נופל הסבר' דבא"י דו"ק כיון דעתה אין אנו יכולים להכריע' ואם ילמוד דברי ר' שמעון בן מנסי' שהכריע אשה ואין ראי' לכללו של הבא"י אף להסתמא דגמ' א"כ ממילא הסברא מפני שוש לו מתוקין א"כ מוכח מהגמ' גופא דלא השג"א בכללו דספיקא דדינא דו"ק אבל מסתבר דאין ללמוד בדברי ר' שמעון בן מנסי' בהכרע ע״כ ראי' ככללו של בא"י א"כ בזה ג"כ מוקשים דברי השג"א שהוא סובר דספק שהי' בזמן הגמ' ג"כ נחשב לספק ואין ראי' מהגמ' נגד כללו אבל מהלכה ראו' נגד כללו דו"ק ולפי"ז יוצא לנו ג"כ שתיקה למה שסתתלנו בשם הגהות רע"א זצ"ל דוק, והנה בקונטרס זה יוצא לנו הרבה דברים מחודשים לענין הכלל דר' שמעון ור' יהודה אם יש פלוגתא ע"ז ולענין הכלל דבא"י ולענין הכלל דשג"א בספיקא דדינא אם שאני לענין, יש לו מתירין דו"ק יעיין בערובין בסוגי' דכללי הגמ' בד' שמעון ור' יהודה יעיין בהגהות רע"א זצ"ל בסי' ט"ו ביו"ד בא"ב בד"ה נשאלתי שהביא בשם הר"ן בנדרים בספיקא דדינא אזלינן לקולא אפי' ביש לו מתירין אבל לדברי מוכח להיפך הנה מרש"י עירובין דף ט"ל הנ"ל הערתי זה רבות בשנים אך עכשיו מצאתי בספר בית הלוי חלק שלישי שהעיר בזה ותודות לד'. שכונתו לדעתו הגדולה דוק.