כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח
אעתיק מה שכתבתי על הגליון בסי' תכ"ט על הגליון וכן לשוני יעיין בעטרת זקנים א"א דרוצה ג"כ לחלק בין יחיד לדורשין ברבים עתה שאין לנו קרבן אבל לבסוף מסיק מתו' דאף עתה צריך לדרוש ברבים והעיקר כמו שכתב הח"י בא"ג מפני שסומכין על פיוטים ועל פרשת פ"א. ולענ"ד הא דדורשין בשה"ג הוא רק לצאת מה שצריכין לדרוש בעיקר הנס דהנה המג"א כתב דביו"ט עצמו חוץ ממה שמחויב לדרוש בהלכות החג ג"כ צריך לדרוש בפרסום הנס ע"כ מתחילין לדרוש בשה"ג יעיין לקמן בסי' ת"ל ברמ"א בסוף הסי' והמנהג וכו' אך יעיין שם בביאור הגר"א זצ"ל דוק שם עכ"ל על הגליון. גם כתבתי על הגליון שם על החי' שמחדש דבשאר יו"ט הוה רק מנהגה בלבד יעיין בחי' בסק"ב ובזה סתר דברי המרש"א אבל יעיין בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק א' דהוכיח מכמה מקומות דגם בשאר יו"ט הוה דאורייתא לדרוש קודם החג דוק שם.
ואעתיק כאן הדרן קצר מה שנתחדש לי בעזהי"ת על מגילה בשבתי בקורשאן בשנת תרס"א להגיד לפני הבכורים קודם הפסח וזה לשוני, הנה ידוע קושיית כל הגדולים הראשונים והאחרונים על הגמ' דמסיים הברייתא לדרוש בעניני של חג בחג ומשמע דוקא בחג ותו לא והגמ' קאמר בכמה מקומות שנצטרך לדרוש ולשאול שלשים יום קודם החג ועיין בט"ז מה שהביא בשם הר"ן לתרץ דשלשים יום קודם אינו חייב רק אם תלמיד שואל כענין נזקקין לו קודם יותר מהשואל שלא כענין וגם יעיין בט"ז הנ"מ בזה לענין שאילה בבעלים, הנה הטורי אבן הוכיח כהר"ן דאל"כ קשי' על הת"ק דסובר שלשים ולא כרשב"ג. דדי בשני שבועות א"כ אמאי הזהיר משה על פסח מצרים רק בחדש ניסן וזה רק שני שבועות ע"כ ראי' להר"ן דאין חיוב בזה לדרוש קודם שלשים יום קודם רק אם שואל כענין ולמשה לא שאלו מקודם כן לשון הטורי אבן. אך לענ"ד אדרבא מזה מוכרח להיפך מהר"ן דלפי"ז קשי' על רשב"ג מאי הוכחה שלו מהא דעמד משה בר"ח והזהיר על הפסח ליקח בעשר מזה הוכיח דנצטרך לדרוש שני שבועות כיון דבאמת אף עתה שיודעין זה הדין] אין מחויב לדרוש רק אם שואלין אותו ולמשה לא שאלו שהם לא ידעו קודם שציוה להם משה שנצרך להם לשאול שלא ידעו קודם שיהי' נצרך להם לעשות פסח וזה מובן א"כ מה שהזהיר מקודם הי' בשביל טעם אחר שלא בשביל החיוב כיון דבאמת אינו מחויב לשיטת הר"ן לדרוש קודם ששואלין מאתו וע"כ הי' טעם אחר בזה שדרש משה מקודם א"כ אין ראי' לדידן ויש לישב בדוחק דבאמת צריכין עוד להבין לשיטת הר"ן דרק לענין שואל כענין דזה מצד הסברא יכולין לידע שזה נקרא כענין אך זה אין קושי' דהנה נצרכין לנו לידע הזמן כמה נקרא שואל כענין שהענין עתה כן לעסוק בענינים ולזה הביא רשב"ג ראי' ממשה אף שמשה הי' לו טעם אחר דאפשר הי' נצרך הכנה לזה קודם מכ"מ נכון ראית רשב"ג דמי נתן פלס דזה שיעור הזמן דוקא נצרך להכנה ולא פחות ולא יותר אלא ע"כ מוכח דבזה הזמן היינו בשיעור שני שבועות הוא זמן הענין לעסוק בדברים השייכים להמצוה דאח"כ ע"כ ציוה על הכנה בזה הזמן ומזה ראי' שזה הזמן הוא כענין דוק כן יש לישב בדוחק. והנה לפי"ז נשאר ראי' טורי אבן מת"ק דאין חיוב וראי' רשב"ג היא ראי' טובה דזה נקרא כענין היינו בזמן הזה נקרא כענין ולת"ק אף שבמשך חדש קודם נקרא כענין מכ"מ לא הי' חיוב לצוות למשה קודם כיון דלא שאלו מאתו דלא הי' יודעים מה לשאול ואדרבא חשב דחסרון להכנה דשמא ישכחו אם יצוו זמן רב קודם דו"ק. והנה בזה נרויח עוד לתרץ קושיות הטורי אבן באבני שוהם שהקשה לרשב"ג דראי' רק לעשרה ולא לי"ד ימים דוק שם דאפשר בשביל הדין דמקחו בעשר דפסח מצרים הי' הדין ללוקח בעשור לחדש ד' ימים קודם החג ולפי"ז ניחא דהנה באמת הזהיר עוד דינים רק דהקושי' דטורי אבן דרשב"ג לשיטתו דסובר איידי א"כ מאי ראי' מהשאר הדינים דיש לומר איידי הדין דמקחו בעשור דו"ק, ובזה יש לתרץ הא דסובר רשב"ג איידי דוקא היכא שהעיקר חיוב שייך איידי אבל הכא שלצוות על מקחו בעשור ג"כ אין חיוב רק משום דנצרך הכנה ואף שלהכנה אפשר הי' די בפחות מכ"מ הזהיר מקודם בזמן הענין לזה לא שייך בזה איידי דוק, דהנה בהא דסובר איידי הוא היכא שיש חיוב שייך איידי דו"ק, א"כ לפי"ז מזה ג"כ ראי' להר"ן, אך לענ"ד דיותר מסתבר מרשב"ג דהביא ראי' מהדין דפסח מצרים אף שלא שאלו מאתו ראי' מזה דלא כהר"ן דאף היכא שאין שואלין מאתו ג"כ מחויב מעצמו לדרוש והנה הא שהביא הטורי אבן ראי' להר"ן מת"ק דלא דרש על פסח מצרים שלשים יום קודם נראה לענ"ד לתרץ עפ"י דרוש מפני שזה ידוע שהי' נצרך אז הזכות דמסירת נפש ליקח תעבת מצרים ולמסור נפשם ע"ז המצוה וזה יש לחקור בטבע האדם אם אדם יש לו הכנה למסור נפשו ואח"כ מוסר נפשו אם גדול יותר ממוסר נפשו תיכף בלא הכנה או להיפך בעת שמוסר נפשו בלא הכנה זה עדיף, והנה לענ"ד אף שיש לומר לעשות בהכנה הוא נסיון ביותר דכיון דעושה בישוב הדעת ואעפ"כ מסכים למסור נפשו זה גדול ביותר משעושה בפתאום ועוד מה שמכין עצמו זמן רב לקבל המסירת נפש הוא בכל זמן הכנתו הוא ממית עצמו ע"כ כשמכין הוא חשוב ביותר מהיכא שאינו מכין, כן בהשקפה הראשונה, אבל לאחר העיון אינו כן, מי שיש לו הכנה נתקרר לאט לאט ונעשה הרגל אצלו ולבסוף כשבא לפועל לא נחשב כ"כ וראי' מאגג שאמר אכן סר מר המות במה שהי' לו הכנה לזה דו"ק, ע"כ יש לישב שמת"ק אין ראי' לזה לדברי הר"ן דהא דלא ציוה שלשים יום קודם הוא כדי שלא יתקרר ההתפעלות בזה ולא יהי' אצלם כהרגל ובזה לא יהי' זכותם כ"כ במסירת נפשם ע"כ כיון דמת"ק אין ראי' ע"כ מסתבר ביותר לומר דחיוב אפי' באין שואלין אותו כדי שלא יהי' בדוחק דברי רשב"ג כהנ"ל דו"ק, ומה שהבאתי ראי' מהא דתרצתי עפ"י הר"ן קושיית האבן שוהם בטורי אבן דאין ראי' לרשב"ג אלא על עשרה ימים אבל גם מזה אין ראי' דיש לתרץ בפשיטות קושי' הטורי אבן הזה באבן שוהם דיעיין בביאור הגר"א זצ"ל דבעצרת כיון דלא נפישי מילי א"צ שלשים רק די בחמשה ימים א"כ לפי"ז אין לומר איידי בשביל הדין דליקח בעשור שזה לא נפישי מילי וט"כ בשביל דיני הפסח ע"כ ראי' דנצרכין שני שבועות והא דשקלים משום דהתם במקום חסרון ממון ליתן שקלים צריכין זירוז ביותר אף דלא נפישי מילי דוק, ועוד בשקל שלא יהי' טורח על שולחנם לקבל מהרבה אנשים בזמן קצר ודמי' לנפישי מילי דו"ק, ע"כ מקושיית האבני שוהם הנ"ל ג"כ אין ראי' להר"ן ויותר מסתבר דלא כהר"ן מראי' רשב"ג כהנ"ל ע"כ כיון דיותר מסתבר דלא כהר"ן צריכין אנו לתרץ קושיית הראשונים ולענ"ד לתרץ באופן מרווח ודרך חדש.
הנה לענ"ד אף במצות לימוד התורה יש אריכות להוכיח דאין זה בשביל כדי שידע הדינים ורק הכשר מצוה נקרא דיש להביא ראי' דאף מי שיודע כל התורה כולה אעפ"כ מחויב הוא ללמוד דלימוד התורה הוא מצוה בפני עצמה אך זה המצוה דשואלין ודורשין קודם החג שלשים יום לענ"ד דוקא היכא שיודע הרב שאינם יודעים הדינים אז מחוייב הוא לדרוש דוקא בזה הדינים והראי' כיון דלמדין ממשה ושם לא היו יודעין בלא דרשתו ע"כ אין להביא ראי' רק היכא שאינם יודעים אבל כשיודעים אז א"צ הרב לדרוש ויוצא בשאר תורה דו"ק, אבל הא דצריכין לדרוש בחג הלכות חג לענ"ד אף שכולם חכמים ויודעים את התורה מכ"מ מחוייבים לדרוש הלכות חג בחג ע"כ ניחא דהא דמשמע מברייתא דדוקא בחג וקודם לא הוא דוקא אם הם יודעים את הדינים אבל היכא שאינם יודעים אז צריכין לדרוש קודם שלשים יום וזה מוכרח דעל שלשים יום לפי הראי' אין ראי' רק היכא שאינם יודעים אבל בהסת' דוידבר משה סתמא כתיב ומשמע אפי' היכא שיודעים נמי צריכין לדרוש דקרא סתמא כתוב ואין לנו מעצמינו לומר דדוקא מיירי היכא שאינם יודעים דו"ק.
סימן סא
באו"ח בסי' תל״ד בסעיף ב' ברמ"א ואם אמרו בלשון הקודש וכו' יעיין בעטרת זקנים ותרגום אינו בכלל לשון הקודש ומקרי לשון טהור וכו' כתבתי בגליון דיעיין בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ו' וז' ולפי דברי הגר"א אדרבא הרמ"א מיירי בלשון תרגום. אך כתבתי דדברי העט"ז קאי לנוסח שהביא המג"א בסק"ו דו"ק בסי' תל"ו בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ב' ולא יברך כמ"ש הרא"ש ותקנו על ביעור חמץ לפי שמיד מבטלו ומצניע וכו' משא"כ כאן שאין מבטלו וגם עדיין משתמש בחמץ, כתבתי על הגליון דצ"ע קצת דבריו דיעיין בס"ק ב' בביאור הגר"א זצ"ל בזה הסימן דפסק כהמג"א דצריך לבטל ג"כ, וע"כ צריכין אנו לפרש דבריו הקדושים דלצדדין נקיט הגר"א זצ"ל דהסברא דאינו מבטל הוא להט"ז ולדידן העיקר הסברא אחרונה שמשתמש בחמץ דו"ק במג"א בזה הסימן בס"ק ב' א"צ לבדוק וכו' אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא עכ"ל כתבתי על הגליון ובדיעבד אם לא בער קודם שיצא אם צריך לחזור ולבער או לשלוח שליח כתבתי דצ"ע יעיין במג"א בס"ק ח' עכ"ל הגליון.
סימן סב
בסי' תל"ו במג"א ס"ק ט"ו א"צ לבער כיון דהנכרי נכנס בבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו עכ"ל כתבתי על הגליון דמוכח להדיא דדוקא אם נכרי נכנס בבית א"צ לבער אבל אם אין נכרי נכנס בבית צריך לבער אפי' כשהישראל בבית אחר, כן מוכח מדברי המג"א להדיא אבל מדברי הגר"א זצ"ל בס"ק י"ג להמדקדק היטב נראה כיון דישראל נכנס בבית אחר א"צ לבער בכל האופנים אפי' אם אין נכרי נכנס לשם דו"ק, והנה מדברי הגר"א זצ"ל משמע כיון דהישראל מקיים מצות ביעור בבית אחר א"צ לבער אפי' יוצא מביתו דהגמ' דמפרש ויוצא בשיירא מיירי ביוצא מביתו וע"ז אמר הגר"א זצ"ל שהם מדקדקים דוקא ליוצא בשיירא שלא יכנס לבית אחר אבל יוצא לדרך שאני מוכרח להדיא מדקדוק הגר"א זצ"ל דאפי' אם יוצא מביתו היכא דהישראל יקיים מצות ביעור בבית אחר א"צ לבער דלא כדמוכח ממג"א בס"ק זה דאפי' יוצא מביתו של נכרי אם אין הנכרי נכנס צריך לבער אפי' אם הישראל יקיים מצות ביעור בבית אחר ולדברי הגר"א זצ"ל אפי' יוצא מביתו א"צ לבער אם יקיים מצות ביעור בבית אחר דו"ק והח"י אם יוצא מביתו בזה לא חילק על המג"א דהוא ג"כ סבירא לו דצריך לבער אפי' היכא שהישראל יקיים מצות ביעור רק היכא שיוצא מבית נכרי בזה פליג הוא על המג"א והיכא שיקיים הישראל מצות ביעור בבית אחר סבירא לו הח"י דא"צ לבער אפי' היכא שאין העכו"ם נכנס דוק בח"י בס"ק י"ח ושיטת הח"י הוא כן דהוא נמי סובר כהמג"א דהחיוב נופל בשני אופנים או על האדם או על הבית רק דבזה פליגו דהמג"א סובר דהיכא דלא נכנס הנכרי לא פקע החיוב מהבית ע"כ סובר המג"א דבאופן זה לא מהני מה שהוא יקיים מצות ביעור דאף דנפקע מאתו החיוב מכ"מ חייב הוא מטעם הבית [והיכא דהנכרי נכנס אף שפקע החיוב מצד הבית מכ"מ אם אין הישראל נכנס בבית אחר חייב מצד החיוב דגברא דוק] והח"י סובר דאפי' היכא שאין הנכרי נכנס לבית מכ"מ פקע החיוב מהבית דוק בדבריו ודוק ג"כ בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ט"ו ע"כ סובר הוא בזה היכא שהישראל יקיים מצוה ביעור א"צ לבער אפי' היכא שאין הנכרי נכנס לשם כיון דנפקע החיוב הן מצד הגברא והן מצד הבית ולפי דברי החי' להיש אומרים ברמ"א דאזלינן רק בתר הבית לדברי החי' באמת פליגו היש אומרים אפי' היכא שאינו נכנס הנכרי כיון דפקע החיוב מהבית לח"י אפי' היכא שאינו נכנס הנכרי דו"ק רק דהלכה כסתם הדעה דב"י ע"כ היכא שאין הישראל מקיים מצות ביעור צריך לבער בכל האופנים אפי' היכא שנכנס הנכרי ואם הישראל מקיים מצות ביעור פטור אפי' היכא שאין הנכרי נכנס לדעת הח"י והוא פסק כסתם הדעה דב"י ע"כ מקיל רק היכא שהישראל יקיים מצות ביעור ובזה מקיל אפי' היכא שאין הנכרי נכנס א"כ לפי"ז החי' פליגו על המג"א רק במחלקה פרטית היינו אם אין הנכרי נכנס אם נפקע החיוב מהבית דהמג"א הולך אחר לשון הרמ"א זצ"ל ועיין במג"א בס"ק י"ז אבל החי' סובר דאפי' היכא שאין הנכרי נכנס ג"כ נפקע החיוב מהבית והרמ"א לא דייק בלישנא ונקיט בשביל שגרת הלשון של הדעה הראשונה שהם נקטו לריבותא דוק בריש דברי הח"י ס"ק י"ח אבל זה מודה הח"י בעיקר דברי המג"א דאפי' לדעה הראשונה דתלי' החיוב ג"כ באדם מכ"מ זה דוקא לחומרא היכא שמהבית נופל החיוב אבל היכא שמהבית אינו נפקע החיוב דיועיל לקולא היכא שהאדם מקיים מצות ביעור בזה סובר הח"י כהמג"א דאפי' לדעה הראשונה דוקא לחומרא תליא באדם אבל לא לקולא לאתליא באדם ע"כ היכא שיוצא מביתו אז לא מהני אפי' לדעה ראשונה מה שהישראל מקיים מצות ביעור דו"ק כן שיטת הח"י אבל שיטת הגר"א זצ"ל נראה לי שהוא סובר דהדעה ראשונה סובר כיון דלחומרא תליא בגברא כן לקולא נמי ואפי' אם יוצא מביתו ג"כ כיון דיקיים מצות ביעור הגברא לא אזלינן בתר הבית אפי' לקולא ולדעה השני' בודאי הגר"א זצ"ל מודה כיון דהם סוברים דאפילו לחומרא לא אזלינן בתר גברא א"כ מכש"כ לקולא בודאי לא אזלינן בתר גברא והם לא סוברים הדיוק דהגר"א זצ"ל בס"ק ו' דו"ק ובזה יוצא כל הענין כנוגה צדקו ולפי"ז יוצא עוד נ"מ האיך לפסוק בזה הדין דהנה יעיין בפרמ"ג ביו"ד בכללי הוראה שלו א' ג' דהניח בצ"ע היכא שהסתם הוא בהמחב' והי"א הוא ברמ"א [רק אפשר דהכא שאני מפני שהרמ"א מסיים קצת מהדעה הראשונה] דאפשר דהרמ"א פליג על הב"י ובענין דרבנן הוה ספק ולקולא א"כ לפי"ז הכא נמי רק דרבנן ולקולא כן צריכין לפסוק כהרמ"א ולקולא וזה רק לשיטת המג"א דהדעה הראשונה הוא רק מחמיר ולא מקיל והדעה השני' הוא מקיל א"כ אם נאמר כהפרמ"ג דבזה ספק ובדרבנן הוה לקולא א"כ הכא נמי צריכין לפסוק לקולא כהי"א [והנה מהח"י משמע דהלכה כהמחבר א"כ מוכח מהח"י מהח"י דלא כהפרמ"ג הנ"ל בכללי הוראה שלו דו"ק] אבל לשיטת הגר"א זצ"ל דלדעה הראשונה יש קולא וג"כ חומרא דו"ק קולא היכא שהישראל מקיים מצות ביעור וחומרא היכא שהישראל אינו מקיים ולהדעה השני' הוא להיפך הקולא והחומרא דו"ק א"כ לדברי הפרמ"ג דאפשר באופן זה הרמ"א חולק ודו"ק בתוס' ביצה דף י"ד ע"א לענין תבלין דבאופן זה היכא יש קולא וחומרא לכאו"א צריכין להחמיר בשני החומרות דוק שם רק אם נאמר דלא כהפרמ"ג דבזה ג"כ הלכה כסתם אין נ"מ בזה דהן להגר"א זצ"ל והן לדברי הנ"ל הלכה כהמחבר דוק, ויש בלבי עוד לומר גם להדעה השני' סוברים הדיוק דהגר"א זצ"ל בס"ק ו' ודוקא לקולא היכא שהישראל מקיים מצות ביעור ומהבית אינו נפקע והדעה השני' סוברים שני קולות דנפטור בשני אופנים או מצד הגברא היכא שקיים או מצד שנפקע מהבית החיוב ודעה ראשונה יסבור לדעת המג"א שני החומרות דאין פטור רק אם נפקע משניהם החיוב דו"ק ולדעת הגר"א זצ"ל הדעה ראשונה סוברים הן לקולא והן לחומרא אזלינן בתר גברא והדעה השני' סובר דאזלינן לקולא בתר שניהם בכל מקום שנמצא הקולא דו"ק ולפי"ז נופל הנ"מ השני' בין הגר"א זצ"ל ולהנ"ל דאם נאמר כהפר"ג דהרמ"א בא לחלק גם לדעת הגר"א זצ"ל הלכה כי"א. אך נראה לי כהנ"ל ביותר דהדעה השני' לא יסבור כלל דאזלינן בתר גברא דו"ק בט"ז ובאתי רק לעורר את המעיין דו"ק ולדברי הגר"א זצ"ל נראה ביותר כאופן השני דאל"כ קשי' הי' לפלוג ג"כ בהקולא דגברא דו"ק כיון דלדעת הגר"א זצ"ל הוזכר בשו"ע בהמחבר הן הקולא והן החומרא א"כ אם נאמר דהדעה השני' פליגו ג"כ על הקולא דהדעה הראשונה הי' להם להזכיר ולפלוג דו"ק. ע"כ מסתבר להגר"א זצ"ל כאופן השני דהדעה השני' פליג רק על החומר' דהדעה הראשונה ולא על הקולא דהדעה הראשונה דו"ק אבל לדעת המג"א והח"י מסתבר ביותר כאופן הראשון דלדעה השני' אזלינן בתר בית הן לקולא והן לחומרא דאם נאמר דאזלינן בתר שניהם לקולא אזי יהי' פלוגתא רחוקה ועוד דהי' להזכיר ג"כ זה הפלוגתא היכא מצד הבית לא נפקע ומצד הגברא נפקע דלדעה ראשונה חייב ולדעה השני' פטור ע"כ לדעת המג"א והח"י מסתבר כאופן הראשון דלדעה השני' אזלינן בתר בית הן לקולא והן לחומרא כדי שלא יהי' פלוגת' רחוקה ועוד שהי' להזכיר הפלוגתא היכא שמצד הבית לא נפקע ומצד הגברא נפקע דלדעה השניה פטור ולדעה הראשונה חייב דו"ק ולדעת הגר"א זצ"ל הוא להיפוך מסתביר דהדעה השני' סובר דאזלינן בתר שניהם לקולא דאל"כ אם נאמר דאזלינן בתר הבית הן לקולא והן לחומרא יהי' סברות הפוכות והי' השו"ע להזכיר הפלוגתא גם בהקול דשו"ע דו"ק כי בזה יצאתי חובת כל הענין דו"ק ע"כ לפי"ז הלכה כיש אומרים גם לדעת הגר"א זצ"ל אם נאמר כהפרמ"ג בכללי הוראה שלו דבאופן כזה הרמ"א חולק ובדרבנן אזלינן לקולא כיון דגם לדעת הגר"א זצ"ל היש אומרים הם מקילים דו"ק.
סימן סג
בסי' תל"ז יעיין בט"ז בסק"ג מה שהביא בשם הב"ח דמפרש למנ"מ היינו בהיות שהיה מסופק וכו' ולכן הי' קשה לו מאי היבעי' לך אם יש ספיק נשייל וכו' ולי נראה דאם הי' הפירוש כן הי' צריך להורות לן התנא מהאי בעי' וכו' כתבתי בגליון לענ"ד להביא ראי' דמצינו בנזיר בדף י"ג ע"א כן לפירוש רש"י יעיין שם דהגמ' פריך שם מאי נ"מ אם קדוש אם לא וכו' הא נ"מ אם צריך לאהדורי ולקדוש אם לא אלא מוכח כפירוש הב"ח כאן כיון דיש לך ספק מאי נ"מ לקדוש מחדש ע"כ מחדש שם הגמ' נ"מ אחרת וזה ראי' נפלאה לפירוש הב"ח וקושיות הט"ז שייך ג"כ התם ומכ"מ חזינן דהגמ' לא חייש לזה דאין צריך לאשמעינן דהוה ספק דמעצמנו יסתפקו בזה דו"ק.
סימן סד
בסי' תל"ח בביאור הגר"א זצ"ל סק"ד דיני עכבר וכו' ועיין בב"י שנסתפק בפי' דברי הטור אם בטלו אם דוקא שכבר בטלו או שיכול עדיין לבטלו ואזלינן לקולא והסכים שהוא עדיין יבטלנו דלא כד"מ וג"כ ב"ח וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"א ס"ב ויראה וכו' וכ"כ השו"ע בס"ב ומבטלו וסי' תמ"ב ב"ח וש"מ עכ"ל הגר"א זצ"ל. כתבתי על הגליון יעיין במג"א בסי' י' סקי"א וצ"ע עליו מזה וכתוב זאת לעיל בספרי יעיין בנחלת יעקב להגאון מליסא שהביא בחידושיו שם לביצה דף כ"ה בשם הב"י דהיכא דהספק נולד קודם ביטול צריך בדיקה ג"כ אף דבדיקת חמץ מדרבנן מ"מ כיון דהספק נולד קודם בטול חשיב ספק דאורייתא דו"ק שם ולענ"ד להעיר מזה על תשובת רע"א זצ"ל שחקר בהטעם דמהריב"ל דספק שנולד בדאורייתא ואח"כ נתגלגל לדרבנן דינו כמו בספק בדאורייתא אם הטעם מפני שגם עתה נוגע לדאורייתא או מפני שהי' מעיקרא נוגע לדאוריי' ואף שאין עתה נוגע לדאורייתא והנה דברי הגאון רע"א הוא בתשובה בסי' מ"ט והובא לעיל בדברי בסימן ד' חלק א' ומזה ראי' מהב"י דאפי' אין עתה נוגע לדאורייתא ג"כ בשביל שהי' מעיקרא נוגע לדאורייתא דינו כדאורייתא והנה בכלל יש לעיין במג"א בסי' תל"ט סק"ג בתרוצו הראשון ומזה הב"י צ"ע על דברי המג"א בתרוצו הראשון דהסברא דבעינן שיולד שני הספיקות בבת אחת והדין דספיק בדאורייתא ואח"כ נתגלגל לדרבנן הוא בשביל טעם אחד מפני שכיון דאתחזיק אתחזיק וכיון דהמג"א העלה דכיון דלא נולד בזמן האסור לא חשבינן מה שלא נולדו בפעם אחת א"כ לענין ספק בדאורייתא ואח"כ נתגלגל נמי כן אלא מוכח מהב"י דלא כדבריו יעיין לעיל בסי' י"ב חלק ראשון ג"כ דברתי בזה הב"י דוק שם וגם ראי' מהב"י דלה כהשואל בתשובת רע"א זצ"ל דרוצה לומר דבספק דדינא לא שייך כללו של מהריב"ל ומזה ראי' דאף בספקא דדינא נמי כן יעיין דברי השואל בתשובת רע"א זצ"ל בסי' ס"ח דוק שם. ומזה הב"י ראי' נגד דברי השואל וחדוש שלא הרגיש בזה הגאון רע"א ובמקום אחר אאריך בזה לענין סוף דברו הש"ך בסי' נ"ז ביו"ד דמשם ראי' דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה לענין מהריב"ל ולענין הא דבעינן שיולדו הספקות בפ"א דחילוק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה דו"ק שם ואקצר עתה והנה גם נפל ברעיוני בימים אלו לענין הגמ' סוכה מ"ז ע"ב דאי אתרמי סעודתא וכו' יעיין בשו"ע או"ח בסי' תרס"ו דלדידן גם בתשיעי אסור יעיין במג"א סק"א דהטעם לדידן הוא ג"כ בשביל הסברא זו דאי אתרמי מוכח דגה לדידן מחויב הוא לאכול בשמיני בין השמשות לתשיעי והנה לכאורה הוה ס"ס דילמא לא הוה שביעי ודילמא בין השמשות לילה הוא אלא ע"כ מוכח משום דלא נולד הספיקות בב"א ומוכח מזה דאפי' בספקא דדינא בעינן באין כאחד הנה יעיין בספר עין יצחק הראשון בחלק אבן העזר בסי' ס"ז בא"י מה שהביא בשם הפרמ"ג בסי' ק"י בכללי ס"ס דבספיקא דדינא לא בעינן באין כאחד ומהדין דסוכה סתירה לזה ויש להארי' הרבה בזה וגם מהב"י דלעיל ראי' דלא כהפרמ"ג דלדעתי הדין דבאין כאחד והדין דספיק בדאוריי' ואח"כ נתגלגל לדרבנן בחדא מחתא הוא ע"כ צ"ע על הפרמ"ג מזה וקצרתי ובמקום אחר אאריך בזה ביותר בעזהי"ת יעיין באו"ח בסי' תצ"ז לענין ספק מוכן ביו"ט שני ע"כ קושי' מסוכה לדידן בשמיני בין השמשות קשה טובא וצ"ע.
סימן סה
בסי' ת"מ במג"א ס"ק א' יעיין שם בדבריו שכתוב ובכל מקום דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא הנכרי אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ וכו' וכ"מ בח"מ סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך וכו' יעיין בנתיב חיים וזה לשונו רשאי ליתן לו החמץ, נ"ב ואני מצאתי ראיתי ביש"ש פ"ט דב"ק סי' כ' דדוקא בגזלן אמרינן הרי שלך לפניך אבל לא בשומר ע"ש כך לשונו, והנה לענ"ד שכבודו במקומו מונח ולא ידעתי מאי שייך דברי המג"א להיש"ש דהתם מיירי לענין דינא דממונא והמפקיד הוא ישראל ולהישראל אסור בהנאה הדבר ע"כ אין אומרים בשומר הרי שלך לפניך וחייב אפי' בהזק שאינו ניכר מפני שמשתעבד עצמו לזה שלא יהי' היזק להבעלים אפי' בהיזק שאינו ניכר אבל כאן אינו סובב דברי המג"א על נקודת דדררא דממונא שהכא המפקיד הוא נכרי ולדידי אין זה היזק מאומה דלדידי מותר רק המג"א חוקר כאן מפני אפשר נקרא זה הנאה במה שמציל עצמו מתשלומין דאם לא יהי' בעין יהי' מחויב לפרוע כסף ע"כ הביא בזה המג"א ראי' אלימתא דלא נקרא זה הנאה והראי' מגזלן דיוכל לומר הרי שלך לפניך ולא נקרא נהנה אף שאם יהי' נאבד יהי' חייב לשלם הגזלן להנגזל מכ"מ לא נקרא נהנה ולזה הפרט דלא נקרא נהנה אין לחלק אין שומר לגזלן ובודאי פלטה בזה קולמוסו ודינו של המג"א אינו תלוי בהדין דיש"ש דו"ק.
סימן סו
יעיין בביאור הגר"א זצ"ל בסי' תמ"ג בביאור שהביא ראי' דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה מרבי שפסק כותי' דר' יהודה שאמר רבי בחמישית צא ומוכרה לנכרים ש"מ שמכאן ואילך אסור וכו' כתבתי בגליון שם ע"ז הראי' צ"ע לי לפי דברי התו' דף כ"ח ע"א ד"ה ר' שמעון א"כ גם לר' שמעון אסור מדאורייתא לאכול משש שעות ולמעלה וגם למכור לנכרי אסור כיון דמחויב להשבית מן העולם יעיין בתו' שם א"כ גם לר' שמעון בתחלת שעה שבית גזרו חכמים דלא למכור לנכרי אטו דילמא יטעו בין ששית לשביעית דו"ק בשלמא הראי' מר"נ ורבא דתולין כל חמש יש לומר דהוה ראי' אלימתא דלר' שמעון כל חמש כיון דלא גזרינן בהנאה לא גזרינן נמי באכילה דשניהם הוא מטעם מצות תשביתו אסור א"כ מאי נ"מ אה גזרו באכילה ה"ה בהנאה ואם לא גזרו בהנאה ה"ה באכילה נמי דו"ק בשלמא לר' יהודה שאני דאכילה הוא חמזר מהנאה דיש דעות דעל הנאה אין לוקין ואפי' להסוברים דלוקין על הנאה מכ"מ כיון דהנאה מטעם ריבוי' דקרא ע"כ קילא אבל לר' שמעון אין נ"מ וזה סברא אלימתא ע"כ ראיתו שפיר מר"נ ורבא אבל מרבי מהא דאמר צא ומוכרה לנכרים שמכאן ואילך אסור בזה צ"ע דגם לר' שמעון אסור בתחלת שש והא דאמר למכור לנכרים דישראל לא יזבון דיש רק שעה מועטת לאכול דו"ק ונראה לי לתרץ דברי הגר"א זצ"ל עפ"י הכלל דעל עשה לא גזרינן יעיין בחיי אדם בהלכות פסח בסי' א' בנשמת אדם בהלכות פסח יעיין בדגול מרבבה בסי' ט' באו"ח ס"ק א' דעל עשה לא גזרו ע"כ לר' שמעון דאסור רק מטעם תשביתו לא גזרו על שעה ששית דוק בזה יעיין לעיל בספרי דוק שם.
סימן סז
יעיין בביאור הגר"א זצ"ל, בסי' הנ"ל בס"ק י"א בד"ה ואם לא מכרו וכו' למד זה ממ"ש ה' ב' אבל אתה רואה כו' ועי' רש"י שם שפי' שלאחרים נכרים וכ"ה בכ"מ דבשל ישראל אסור, מדל"ק אבל שאינו שלך אתה רואה ואוקימינה שם בשלא קיבל אחריות וכן שם ו' א' חמצו של נכרי וכו' ועי' רש"י ד"ה חמצו כו' משמע דבישראל צריך לבער דלא כב"ח ומ"א עכ"ל הגר"א זצ"ל כתבתי על הגליון יעיין בשג"א בסי' פ"ג דף ס"ד ע"א בדבריו שם דלא כתב כהגר"א זצ"ל בד"ה שם ואני כתבתי בחידושי וכו' דוק שם שכתב השג"א להיפך, יעיין לעיל בסי' ת"מ בסוף הסימן בבאר הגולה שם ובהגהות רע"א זצ"ל שם מוכח מהגרע"א ומבאר הגולה שהם סוברים ג"כ כהשג"א ודלא כהגרא זצ"ל. ולענ"ד מקושי' התוד"ה אבל אתה רואה וכו' בפסחים דף ה' ע"ב ראי' אלימתא כהגר"א זצ"ל דבשל ישראל עובר אפי' כשאינו מקבל אחריות ועיקר המיעוט הוא דוקא של נכרים או של גבוה אבל אין הקפידא דוקא שהי' שלו ובזה סר תלונת השג"א על התוס' דו"ק, ולכאורה ראי' מתוס' דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי' מוכח מזה התוס' להיפך דהקפידא שיהי' שלו דתוס' סוברים דביטול מטעם הפקר ואינו עובר אך באמת אין ראי' מזה התוס' שהוא להיפך מתוס' הנ"ל דאין הטעם בתוס' משום דלא הוה שלו רק הפקר כיון שאין בעלים ע"ז דרמי' עליהם החיוב דמי' לנכרי ולגבוה וכמו בחלה ג"כ נתמעט הפקר דו"ק ולענ"ד דכונת רש"י דפי' דשל נכרי ומשמע דשל ישראל עובר אין הטעם משום סברת התוס' דלא בעינן שיהי' שלו אלא הקפידא שיהי' של ישראל רש"י יוכל לסבור כהשג"א דבעינן שיהי' שלו והא דבישראל עובר הטעם לענ"ד כיון דהוה הפקר דחמץ של ישראל כיון דאסור בהנאה אינו של הבעלים דאיסורי הנאה הוה הפקר ע"כ אמרינן בזה הואיל דו"ק בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל [תוד"ה הואיל התנינא] דהואיל דאיבעי' קנה לא אמרינן ומשמע דסברת התוס' הוא הואיל דהואיל דיזכה דבר חדש לא אמרי' אבל רש"י לא יסבור כן דאפי' הואיל כזה נמי אמרינן רק בשל נכרי נחסר דעת המקנה אבל בשל ישראל ישראל או בשל הפקר דלא נחסר דעת המקנה בזה אמרינן הואיל לפי"ז לשיטת רש"י היפך מדברי התוס' לשיטת רש"י בעינן שלו והקפידא שיהי' שלו ולא רק הקפידא שיהי' של בר חיובא דו"ק רק בשל הפקר או בשל ישראל הוה שלו היינו שע"י הואיל שייך למי שהחמץ מונח ת״י, ולפי"ז יש לומר דרש"י הולך לשיטתו דסובר דוקא של נכרים ובשל ישראל עובר אפי' אם אינו שלו רק מונח ברשותו וזה סובר רש"י דבעינן שיהי' שלו א"כ מוכרח לחדש הסברא דהואיל אי בעי זכה ע"כ בהפקר נמי עובר דשייך הסברא דהואיל איבעי זכה בהפקר ג"כ כיון דלא נחסר דעת מקנה [ורש"י יש לו הכרח דדוקא בשל נכרי דאל"כ למה להגמ' להאריך דשל נכרי ושל גבוה הי' הגמ' לומר בקיצור דוקא שלך ממש וממילא משתמע דשל נכרי ושל גבוה אינו עובר אלא מוכח דוקא של נכרי אבל בשל ישראל שאני אף שאינו שלו רק מונח ת"י עובר] ולפי"ז כיון דרש"י יש לו הכרח דדוקא בשל נכרי אבל בשל ישראל עובר וזה סובר רש"י ז"ל כהשג"א דבעינן שיהי' שלו ולא רק של בר חיובא ע"כ צריך לחדש רש"י הסברא דהואיל אי בעי זכה שייך במקום שנחסר דעת מקנה א"כ בהפקר נמי עובר אם מונח ת"י ע"כ צריך רש"י לחדש דביטול מטעם תשביתו ולא מטעם הפקר דבהפקר עובר אבל תוס' סוברים בזה כרש"י דבישראל עובר אבל לא מטעמי' משום הואיל דתוס' סוברים דהואיל דאי בעי זכה אפי' במקום שאין נחסר דעת מקנה לא אמרינן הואיל כיון דזה זכי' חדשה רק הטעם דבישראל עובר משום דקפידת התורה אינו שיהי' שלו רק הקפידה שיהי' של בר חיובא ע"כ בהפקר אינו עובר ולפי"ז מפרשים דביטול מטעם הפקר בקיצור מדברינו אלה יוצא הן לשיטת התו' והן לשיטת רש"י מוכרח משניהם כהגר"א זצ"ל דבישראל עובר אפי' בלא קיבול אחריות רק מונח ת"י אבל שניהם מטעם אחר רש"י סובר מטעם הואיל ואפי' בהפקר נמי עובר וזה סובר רש"י דבעינן שיהי' שלו וסר קושיית התוס' ד"ה אבל אתה רואה וכו' רק מטעם הואיל כיון דלא נחסר דעת מקנה דוק, ולפיכך אף שיותר מסתבר לפרש דביטול מטעם הפקר מכ"מ מוכרח רש"י לפרש מטעה תשביתו ולא מטעם הפקר דרש"י סובר סברת הואיל במקום דלא נחסר דעת מקנה היינו דליכא דעת מקנה וסגי' בדעת הקונה בלבד ומתוס' מוכח ע"כ הא דבשל ישראל עובר הוא מטעם דלא בעינן שיהי' שלו רק הקפידא שיהי' של בר חיובא ע"כ בשל הפקר אינו עובר דו"ק בכ"ז כי נכבדות מדובר בה.
והנה לענ"ד זולת דברי הגר"א זצ"ל הייתי אומר דאין ראי' מרש"י כלל דבשל ישראל סובר והוא דרש"י מפרש בשל נכרים מפני דבשל ישראל אסור מטעם ערבות דמחויב הוא להציל את הבעלים מאיסור א"כ מכש"כ שאסור לו להחזיק של ישראל בביתו דו"ק וחידוש על הגר"א זצ"ל למה לו להוכיח ממשמעות הא איכא גמ' מפורשת בבא קמא דף צ"ח ע"ב ובא אחר ושרפו במועד פטור דהכל מצווים עליו לבערו ע"כ ראי' להדיא לכאורה דבשל ישראל עובר אפי' מי שאינו הבעלים, אך נחזי התם אפי' מי שאינו מונח ת"י חייב לבערו ע"כ מוכרח מזה כסברתי דמטעם ערבות א"כ בזה נסתר ראי' הגר"א זצ"ל דו"ק רק מתוד"ה אבל אתה רואה מקושי' ראי' כהגר"א זצ"ל דו"ק ועל הסברא שכתבתי לעיל הואיל אי בעי זכה אין להקשות הא אסור לזכות בחמץ מפני שאסור בהנאה אך לענ"ד דאין מביטין על מה שאסור לזכות כיון דבלאו האיסור הי' שייך אי בעי זכה שייך ג"כ עתה דבחמץ אינו ברשותו ועשה הכתוב כאילו הם ברשותו דו"ק, יעיין בפסחים מ"ו ע"ב ברש"י בד"ה טובת הנאה וכו' ומה שכתוב שם בגליון הרש"ש כעין סברה זו ועיין בחמדת שלמה קדושין בדף נ"ח ע"א תד"ה אלמא קסבר תשב"ע וכו' בדבריו שם בד"ה אך אעיקרא דמלתא יעיין שם דסובר דחל על כל אדם הביעור.
סימן סח
יעיין בח"י בסי' תמ"ד בס"ק א' בסוף דבריו דכתב אף שיש תקנה בשימור וכו' מכ"מ חיישינן דלא לעבוד שימור כיון שהוא מי פירות ולא יסיק אדעתי' למיחש שנתערב בו מעט מים וכו' דוק שם כתבתי בגליון שם ולפי דבריו דאם יש מעט מים להדיא אז אדרבא מותר שאז יעלה על דעתא לעשות שימור ואין אסור רק היכא שלא יש מים להדיא אז אסור דילמא לא יסיק אדעתא לעשות שימור וזה חידוש דין אבל יעיין בעטרת זקנים שאדרבא אם יש מעט מים אז אסור ואין הטעם מפני שמא לא יעבוד שימור כראוי אלא מפני שיוצאין בעת הדחק חובת מצה אבל בלא מים מותר קודם שעה עשירית דוק שם, ולפי"ז יש לאסור בשני אופנים הן באם אין מעט מים כסברת הח"י ואם יש מעט מים אסור כעט"ז [אך בשני האופנים האלו לחולה ולזקן מותר ע"ז הדברים יש לעיין באין מעט מים בודאי יש להקל דלא גרי' מבפסח גופא אבל ביש מעט מים להחשש דעט"ז יש לעיין אם מותר לחולה ולזקן אבל יעיין בהגר"א זצ"ל בסק"ז מוכח מדבריו דזולת הטעם הנ"ל אסור בערב פסח מפני שלשיטת הרמב"ם אין הוכחה לחידוש התוס' דמותר מצה עשירה בערב פסח ומפני זה אסור אפי' במצה מבושלת דלטעמם של הנ"ל מותר אבל לטעם הגר"א זצ"ל אסור אפי' במצה מבושלת יעיין במג"א בסי' תס"ב ס"ק ד' מוכח לטעמו שאסור רק מטעם חמץ וביש מים אסור ביותר דלא כהח"י א"כ לדעת הגר"א זצ"ל אפשר אפי' לחולה אסור וכן לעט"ז ביש מים מעורב אפשר אפי' לחולה אסור מכ"מ כיון שלדעת התוס' מותר במצה עשירה א"כ עיקר האיסור הוא לדעת התוס' מפני טעם דחימוץ ע"כ יש להקל כמו בפסח גופא לחולה או לזקן אך ביש מעט מים בזה אפשר אסור אפילו לחולה עפ"י סברת העט"ז דו"ק.
סימן סט
יעיין בסי' תמ"ו במג"א סק"א באמצע דבריו וזה לשונו שם ונ"ל דחמץ לא נקרא עשה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח וכו' לענ"ד יש להעיר לכאורה על דבריו מגמ' מועד קטן דף י"ד ע"ב אבל אינו נוהג אבילות ברגל וכו' אי דאבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים וכו' מוכח מזה דנקרא עשה דרבים אפי' כשאין אחד מוציא את חברו רק שבזמן היה כולם מחייבים נקרא עשה דרבים דוק שם, ולכאורה פליאה עצומה על המג"א, אך לענ"ד אדרבא מזה הגמרא יוצא ראי' לסברת המג"א דבאופן זה לא נקרא עשה דרבים כ"כ כיון דאין אחד מוציא הרבים ידי חובתם יעיין בתוס' שם ד"ה מהו שינהוג נידונו ברגל וכו' שתוס' מקשים שתי קושיות, קושי' הראשונה הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה, וקושי' שני' דאפי' עשה ליכא אלא עזרא גזר וכו' וכתבו תוס' דקושי' השני' והא לאו קושי' וכו' דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן, ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים עכ"ל יעיין במהרש"א וזה לשונו ומ"מ קושיתם הראשונה דמעיקרא לא מיתרצא דשמחת הרגל נמי עשה דרבים הוא ואין עשה דוחה עשה וק"ל עכ"ל. אך לענ"ד מהמשך דברי התוס' משמע דלא כמהרש"א דמשמע דהתירוץ הראשון הוא רק תירוץ על קושי' השני' והתירוץ השני הוא גם על קושי' הראשונה כן משמע מהתכת לשונם, ועוד אם נאמר דרק תירוץ על קושיא השני' אפילו התירוץ השני אין זה תירוץ דכיון דהקושי' הי' דליכא עשה כלל א"כ מאי מאלם בזה שהוה עשה דרבים כיון דאנן חוקרין אם הוה עשה כלל א"כ גם התירוץ השני נצרך להתירוץ הראשון דילפינן דזה הוה עשה מסוטה או מהא דנידוי דחי לאו דמקלל חברו א"כ כיון דלזה התירוץ נמי צריכין להתירוץ הראשון ובתירוץ הראשון לחוד סגיא דלקושי' השני' אין אנו צריכין שיהי' עשה דרבים וסגיא בעשה גרידתא א"כ למה צריכין להתירוץ השני דו"ק א"כ לא הבנתי דברי המרש"א ע"כ לענ"ד אדרבא דהתירוץ הראשון הוא תירוץ על קושי' השני' והתירוץ השני הוא תירוץ על קושי' הראשונה וצריכין שני התירוצים דו"ק והא דמקשה המרש"א דגם שמחת הרגל הוה עשה דרבים ניחא עפ"י דברי המג"א הנ"ל דשמחת הרגל אינו מצוה דרבים כ"כ כיון דאין אחד שייך בחברו רק בזמן הזה כולם מחויבים אבל לא מישך שייכא אחד בחברו אבל בנידוי כיון דעבר על דברי הדיינים הוה מצוה משותפת לכל ישראל לעשות דינו ובעת שמנדים אותו והוא מקבל את הנידוי הוה מצוה משותפת דו"ק ע"כ עדיפא מצוה דרבים זה ממצוה דרבים דשמחת הרגל דו"ק, והנה לפי"ז ע"כ הא דחשיב הגמ' שמחת הרגל למצוה דרבים היינו דוקא לגבי מצוה דיחיד ממש היינו כמו גבי אבילות לגבי זה נקרא שמחת החג מצוה דרבים כיון דאבילות לא הוה מצוה דרבים כלל ע"כ נחשב שמחת הרגל רבים אבל לגבי מצוה דרבים ממש לא הוה שמחת הרגל מצוה דרבים דו"ק בזה בקיצור שמחת הרגל הוה מצוה דרבים מצוה ממוצע וראי' מזה התוס' להדיא כהמג"א דהיכא דאינה משותפת לא הוה מצוה דרבים כ"כ ע"כ אין ללמוד משופר דבמצוה דרבים הממוצע לא בעינן ג"כ בעידנא דו"ק בזה. יעיין בכתר המלך על הרמב"ם להגאב"ד דיאגעסטאוו זצ"ל בהלכות יו"ט הלכה י"ב בסוף הפסקא שם דהוא ג"כ מתרץ דברי התוס' אך דוקא אם מנודה מעיק' דוק שם. אך לענ"ד אין אנו צריכין לזה גם דבריו לא ניחא דהנה לפי דבריו לנדות אותו והוא מתרץ דהשו"ע פסק כתירוץ הראשון, ולענ"ד צ"ע דבריו דלתירוץ הראשון מתורץ רק הקושי' השני' אבל לא הקושי' הראשונה ולקושי' הראשונה צריכין אנו לתירוץ השני א"כ לדבריו שתירוץ השני הוא דוקא באם מנודה מעיקרא א"כ קשי' על השו"ע דפסק דאפי' לכתחלה יכולין לשמתו ברגל אך לדברי דלעיל ניחא דו"ק.
סימן ע
הנה אציג הכא פלפול ושייך לדברי דלעיל וזה פלפול לשה"ג בעזהי"ת עפ"י יסודות אמתיים וזה החלי הנה התוס' בפסחים דף ע"ז ע"א ד"ה שכן יש בהן צד אמור וכו' בתוס' שם ומתרי מינייהו הוה מצי למילף כולהו דוק שם. ולענ"ד לתרץ זו הקושי' ועוד שתי קושיות התוס' הנה יעיין בביצה דף ח' ע"ב ד"ה סוף סוף עשה ולא תעשה וכו' ותימא דהכא משמע לרבא דאית ליה עשה ולא תעשה וכו' ובפרק במה מדליקין וכו' משמע דרבא לית ליה ההוא טעמא דוק שם ועוד קושיית התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה (אחרישה לא לחייב וכו') כתישה ביו"ט וכו' ותו דתימא היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט וכו' דוק שם. ולענ"ד לתרץ כל קושיות התוס' הנ"ל בחדא מחתא וזה החלי בעזהי"ת הנה להקדים הגמ' יבמות דף ה' ע"ב ד"ה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור וכו' ואורי' דחשיבי התם כולהו תדיר כיון דהוי בכל שנה וכו' מוכח מזה התוס' דהיכא דתדירא דוחה אפי' לא תעשה ועשה ואפי' יש בה כרת א"כ קשי' לפי"ז הגמ' דבבא מציעא דף ל"ב ע"א דמקשה הגמ' טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו וכו' ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה וכו' לפי"ז קשי' טובא הא כיבוד אב הוה תדירא ומצוה תדירא דוחה אפי' ללה תעשה ועשה והראי' ממילה ומשאר הקרבנות דדוחה שבת דוק שם. אך לענ"ד לתרץ קושיית התוס' יבמות בד"ה הנ"ל וכו' באופן אחר דיש לתרץ תירוץ אחר על קושייתם דהנה לפי דאיתא בר"ן דמצוה דרבים חמור דלא בעינן בעידנא יעיין בר"ן בראש השנה בהגמ' דאין מפקחין את הגל וכו' המובא במג"א וגם בהגמ' דמועד קטן הנ"ל בדף י"ד ע"ב מוכח להדיא דמצוה דרבים עדיפא וגם יעיין בגיטין לענין ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דמצוה דרבים שאני מזה מוכח דמצוה דרבים עדיפא א"כ יש לתרץ קושייתם בפשיטות שיש פירכא אחרת דכולהו הוה מצוה דרבים אבל יבום לא הוה מצוה דרבים ע"כ אין ללמוד יבום מכל הנך דיש לומר דמצוה דרבים שאני ודוחה ללא תעשה ועשה אבל מצוה דיחיד אינו דוחה ללא תעשה ועשה דוק. והנה אדרבא תירוץ התוס' מהפרכא דתדירא יש לעיין בזבחים דף צ"א ע"א דיש שני תירוצים שם אם מילה נקרא תדיר דמילה הוה רק מצוי ולא תדיר דחובה יעיין שם היטב א"כ אם נאמר דמצוי לא נקרא תדיר אין לתרץ כתירוצם דוק והתירוץ הוא רק פירכא דרבים א"כ לפי"ז לענין עשה דוחה ללא תעשה ועשה התנאי דרבים בודאי בעינן רק התנאי דתדיר תלי' בהתירוצים דגמ' זבחים הנ"ל ובזה יכולים אנחנו לתרץ כל קושיות התוס' הנ"ל, ובזה מתורץ קושי' בבבא מציעא דף ל"ב הנ"ל דכיבוד אב לא הוה מצוה דרבים ע"כ אינו דוחה ללא תעשה ועשה והנה עתה נבא לתרץ שתי קושיות התוס' דלעיל היינו מה שמקשים בביצה ומה שמקשים בפסחים דף מ"ז ע"ב דהנה לענ"ד לחדש דכל האמוראים דשבת דף כ"ד ע"ב סוברים כרב אשי דיו"ט הוה עשה ולא תעשה רק הם סוברים דתדיר דמצוי לא נקרא תדיר א"כ לפי"ז הא דקרבנות ציבור דוחה שבת אף שהוה לא תעשה ועשה ע"כ משום דהוה דרבים ובזה התנאי דרבים לחוד סגיא א"כ לפי"ז נחקור בשריפת קדשים אם החיוב הוא רק על הבעלים או על כל ישראל אך לענ"ד דהמצוה על כל ישראל, ומצאתי כן דהנו"ב בחלק או"ח מהדורא קמא בסי' פ"ו בד"ה ואמנם לתרץ וכו' יעיין שם שכתוב להדיא דחל על כל ישראל ע"כ צריכין כל האמוראים דהנ"ל לחפש אחרי קרא להוכיח דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ולא סגי' לתרץ משום דיו"ט הוה עשה ולא תעשה אף דהם סוברים נמי דיו"ט הוה עשה ולא תעשה מכ"מ כיון דשריפת קדשים הוה מצוה דרבים דוחה אפי' ללא תעשה ועשה ע"כ צריכין להוכיח מקרא ומטעם סברת הת"י בדף כ"ה מפני שאפשר לעשות למחר אבל לא מטעם דיו"ט הוה עשה ולא תעשה דעשה דרבים דוחה אפי' ללא תעשה ועשה נמי ורב אשי דמחדש בשבת דף כ"ה דיו"ט הוה עשה ולא תעשה משום דהוא סובר דמצוי נמי נקרא תדיר ע"כ אין שריפת קדשים דוחה ליו"ט אף דהוה עשה דרבים מכ"מ כיון דלא הוה תדיר אין דוחה ללא תעשה ועשה, ולפי"ז כיון דחדשנו שכל האמוראים דשבת סוברים דיו"ט הוה עשה ולא תעשה בזה ניחא קושיית התוס' שם ביצה דגם רבא מדחיק עצמו לתרץ קושיית הגמ' הא יו"ט עשה ולא תעשה משום דרבא נמי סובר דיו"ט הוה עשה ולא תעשה רק בשריפת קדשים כיון דהוה מצוה דרבים ילפינן מקרבנות ציבור דדוחה אפי' ללא תעשה ועשה אבל בכיסוי הדם לא הוה מצוה דרבים דרמי' לכתחלה על השוחט ואף אם אין השוחט מכסה מחויב כל אדם לכסות מכ"מ הגמ' ביצה מיירי באופן זה דלא יבלע הדם בקרקע עד למחר א"כ יכסה השוחט למחר ע"כ אין חיוב על כל ישראל [אף דשיהוי מצוה לא משהינן מכ"מ כיון דהמצוה לכתחלה על השוחט מוטב להשהות כדי לעשות המצוה כמו שציוה התורה לכתחלה, ויש להביא ראי' לזה מנימוקי יוסף ביבמות לענין טבילת גרים דעושין כלכתחלה ומשהינן המצוה דוק שם לענין מילה קודם לטבילה אף שיצטרך להשהות הטבילה דוק שם] ע"כ פריך הגמ' הא יו"ט עשה ולא תעשה דבאופן כזה דלא הוה עשה דרבים גם רבא מודה דהוה יו"ט עשה ולא תעשה ואינו דוחה והנה אף שהי' הגמ' לפרוך בשביל שאפשר לקיים למחר מכ"מ מקשה הגמ' כן דקשי' גם אליבא דרב אשי ורבא לשיטתו ג"כ קשי' ונצרך לתרץ זאת הקושי' דגמ' דגם הוא מודה דיו"ט הוה עשה ולא תעשה וכיון דמיירי הגמ' באופן דלא יבלע בקרקע א"כ באופן כזה לא הוה עשה דרבים דו"ק, וזה אין להקשות דהי' הגמ' לתרץ דמיירי באופן שיבלע בקרקע עד למחר וכיון דהשוחט בשביל מצותו אינו יכול לכסות החיוב חל על כל ישראל ובשביל מצות כל ישראל יכולים לדחות ללא תעשה ועשה דהוה עשה דרבים מכ"מ אין קושי' דיש לומר דרבא לא רצה לתרץ דהמשנה מיירי באופן דלא יוכל לכסות למחר דסתמא קתני דו"ק, אבל באמת אם אין יכול לכסות למחר בזה כיון דהשוחט אסור לכסות חל על כל ישראל וגם השוחט יוכל לכסות לא מטעם מצותו בלבד רק מטעם דלא גרי' מכל ישראל והוה עשה דרבים ועשה דרבים דוחה ללא תעשה ועשה דו"ק, ולפי"ז ניחא גם קושי' התוס' פסחים דף מ"ז ע"ב דהנה תוס' כתבו שם להדיא בד"ה אחרישה לא לחייב דמיירי באופן שיבלע בקרקע ולפי"ז הוה עשה דרבים כיון דהשוחט מצד מצותו אסור חל על כל ישראל והוה עשה דרבים ע"כ דוחה אף שהוה יו"ט עשה ולא תעשה דו"ק, ולפי"ז יכולים קצת לתרץ קושיית התו' פסחים דף ע"ז ע"א הנ"ל דפסח כיון דלא הוה מצוה דרבים כ"כ כיון דאין אחד מוציא את חברו אלא נקרא רבים מפני שבא בכנופיא בזמן שכל ישראל מחוייבים ע"כ לגבי קרבנות ציבור דהוה מצוה דרבים ממש לא נקרא פסח מצוה דרבים ע"כ אין למילף פסח משאר קרבנות ציבור דו"ק בזה. והנה אין להקשות על דברי דחדשתי דמצוה דרבים דוחה ללא תעשה ועשה ואם בעינן תדיר היינו נוהג בכל שנה תלי' אם מצוי נקרא תדיר קשי' טובא לפי"ז על הגמ' ראש השנה דאין מפקחין את הגל מפני דיו"ט הוה עשה ולא תעשה הא שופר מצוה דרבים, אך זה בל"ה קשי' על התוס' יבמות הנ"ל ד"ה ומכולהו דהפרכא הוא בתדיר א"כ שופר תדיר דנוהג בכל השנה כמו בשתי הלחם א"כ יש למילף דדוחה ללא תעשה ועשה, אך לענ"ד ע"כ צריכין אנו לחדש דהתם הוה שלא בעידנא יעיין בר"ן אלא דמחדש דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא אך לענ"ד דהמעלה דרבים אין בכח רק לדחות חסרון אחד היינו שלא בעינן בעידנא או דדוחה אפי' ללא תעשה ועשה אבל לדחות שני חסרונות היינו החסרון דלא הוה בעידנא והחסרון דעשה ולא תעשה זה אין בכח כן אנו צריכין לחדש מילה ג"כ נקראת עשה דרבים כיון דאין האב יכול למול מחוייבים כל ישראל הוה עשה דרבים אף שיכולים למול למחר מכ"מ מצוה דביום השמיני ג"כ חל על כל ישראל היכא שהאב אינו יכול ולא דמי' לכיסוי שהתם בכיסוי ליכא מצוה פרטית על הזמן ע"כ היכא שהשוחט יכול לעשות למחר אינו חל על כל ישראל דו"ק, כי שיהוי מצוה לא שייך בזה היכא שלמחר יעשה כלכתחלה דוק] ולפי דברי ניחא ג"כ קושי' חמורה על כל האמוראים דסוברים בשבת דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מקרא ולא מטעם עשה אינו דוחה ללא תעשה ועשה א"כ האיך יפרנסו את המשנה דראש השנה דאין מפקחין את הגל והגמ' מסביר משום דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה הא הם אינם סוברים דיו"ט הוה עשה ולא תעשה לפי דברי התוס' ביצה הנ"ל ובאמת צ"ע הרבה ע"ז התוס' האיך יפרנסו כל האמוראים את הדין דאין מפקחין את הגל אך בדוחק רב יכולים אנחנו לתרץ דכל האמוראים ע"כ צריכין לתרץ משום דלא הוה בעידנא והם יסבורו דאפי' במצוה דרבים בעינן בעידנא והא דהגמ' לא הסביר משום דלא הוה בעידנא דהגמ' קאי כרב אשי דיו"ט הוה עשה ולא תעשה ע"כ סגי' בזה ואין אנו צריכין לתרץ מפני דלא הוה בעידנא ע"כ נשאר דבמצוה דרבים לא בעינן בעידנא דו"ק. אך דוחק רב דיוצא לנו פלוגתא חדשה אם במצוה דרבים בעינן בעידנא או לא וזה דוחק רב כיון דלרב אשי (מחד) מוכרח מהגמ' דלא בעינן בעידנא במצוה דרבים וע"כ יש להגמ' הוכחה לזה א"כ א"א לחדש דכל האמוראים פליגו ע"ז וסוברים דגם במצוה דרבים בעינן בעידנא דו"ק, אך לדברי דלעיל ניחא דגם כל האמוראים סוברים דיו"ט הוה עשה ולא תעשה רק מפני מצוה דרבים דשריפת קדשים הוה מצוה דרבים יש בכח לדחות ללא תעשה ועשה אבל לדחות שני חסרונות אין בכח ע"כ ניחא הדין דראש השנה לכולי עלמא דו"ק בזה וגם לרב אשי לדברי צריכין לפרש בראש השנה כן דכיון דהוה תדיר שנוהג בכל השנה גם לדבריו דוחה עשה ולא תעשה אלא ע"כ בצירוף החסרון דלא הוה בעידנא [והנה לפי הדוחק שפירשתי לפי דברי התוס' שכל האמוראים סוברים דהטעם דהמשנה דראש השנה הוא מטעם דלא הוה בעידנא והגמ' מפרש אליבא דרב אשי מוכח לפי"ז דהדין כרב אשי כיון דסתמא דגמ' מפרש כרב אשי דוק, אבל לדברי אין ראי' דזה הלכה כרב אשי] והנה כל דברי הוא רק עפ"י הסוגיא דיבמות הנ"ל דמוכח דהא דתמיד ומילה דוחה שבת הוא מצד דחי' אך יעיין בעין יצחק בחלק או"ה בסימן ט"ו שהאריך בזה אם דחוי' או הותרה ע"כ יש לדחות עפ"י דבריו דברי הנ"ל אך מכ"מ יש מקום לדברי עפ"י סוגי' דיבמות דו"ק, ועיין בחלק אהע"ז בעין יצחק מבנו בסי' פ' בא' ד' דוק שם. והנה לא אמנע מלכתוב מה שחדשתי בשבתי בנוי יארק יצ"ו בעזהי"ת לענין להוליך מת ביו"ט ראשון חוץ לי"ב מילין ע"י ישראל דהוה ספיקא דאורייתא דילמא י"ב מילין הוה דאורייתא הנה מלבד שהרבה פוסקים סוברים די"ב מילין ג"כ לא הוה דאורייתא והם הרוב ופשיטא ביו"ט כמעט מיעוטא דמיעוטא דהוה דאורייתא ע"כ אין לחשוש לזה, ועוד דביו"ט ראשון שצריכין לעשות שבות בפרהסיא לילך במעבורת על המים הי' המנהג שלנו שם להקל רק היכא דאשתהי ויש כבוד הבריות להשהות המת אמרתי באופן כזה אין חשש לחשוש דילמא י"ב מילין הוה דאורייתא דהנה לענ"ד לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא ע"כ לענ"ד דכמו דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן כן דוחה ספיקא דאורייתא כיון דהוה רק להרמב"ם דרבנן דוק] אמרתי כיון דהלכה כרב אשי דהא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט לא מטעם שאפשר לעשות למחר אלא מטעם אין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ע"כ נראה לענ"ד עפ"י שיטת הריב"א בחולין דף קמ"א דהא דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה אינו משום דהעשה מאלים את הלא תעשה אלא דבאמת הלא תעשה נדחה אף היכא שאיכא עשה רק העשה אינו נדחה מפני מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ע"כ נראה לענ"ד דעשה דותה ללא תעשה ועשה לספק עשה ולא תעשה מפני דודאי עדיף עשה ודאי מספק עשה אין חשש דלרב אשי הא דאין קבורת מת דוחה יו"ט הוא מפני שאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה ע"כ בי"ב מילין שהוה רק ספק דאורייתא ע"כ הוה ספק עשה ולא תעשה א"כ לפי"ז דוחה קבורת מת לי"ב מילין דהוה רק ספק עשה ולא שעשה דו"ק, יעיין בחמדת שלמה על בבא מציעא בסוף הספר בד"ה בחשן משפט סי' ל"ד ומשם סעד לדברי וכתבתי שם על הגליון לעיין בספר שושנת העמקים בפתיחה בד"ה ולענין חילול יו"ט בחופר בשדה וכו' דו"ק, ולענ"ד לחדש דבין השמשות של מוצאי יום ראשון יכולים לקבור אפי' ע"י ישראל אם ליכא נכרים מפני שכיון שהלכה כרב אשי דוחה הקבורה את הספק לא תעשה ועשה וזה חידוש דין בעזהי"ת, חידושי שחדשתי אין להקשות דלא הוה בעידנא דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא והכא ליכא צירוף דהוה עשה ולא תעשה ביחד עם אינו בעידנא דכיון דהוה רק ספק עשה ולא תעשה נופל הצירוף דעשה ולא תעשה ונשאר רק מה שלא הוה בעידנא ובעשה דרבים לא בעינן בעידנא דו"ק, והנה לענ"ד צ"ע גם בסוף דברי החמדת שלמה שמפלפל בקבורת מת משום דלא הוה בעידנא דוק שם צ"ע הא בעשה דרבים לא שייך זאת דו"ק, הנה זה החידוש אמרתי כמעט בטל ילדותי והנה עתה נפל ברעיוני הסברא על מה שאמרתי דעשה דרביה אין בזה כח לדחות שני חסרונות שלא יהי' בעינן בעידנא וגם לדחות עשה ולא תעשה הנה יש להסביר באופן זה לא מפני שאין לדחות שני חסרונות רק בש"ז כיון דהעשה השני' הוא בעידנא היינו העשה דיו"ט הוא הנדחה אם לא ידחה אותה יקיים שמירת יו"ט בעידנא והדוחה יקיים עתה לאחר זמן א"כ יש להנדחה מעלה שהיא בעידנא יעיין במנחות דף מ"ט ע"א ברש"י ד"ה מוספין דהאידנא וכו' יעיין שם מוספין הוא מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר א"כ מצות יו"ט היו מקודש כיון דזמנו האידנא ומצות שופר כיון דהוו לאחר זמן נקרא שאינו מקודש ולזה אין ראי' דעשה דרבים דוחה באופן זה ללא תעשה ועשה דכל הקרבנות שדוחה ללא תעשה ועשה וכן מילה הם בעידנא דוק וזו סברא נפלאה.
סימן עא
בסי' תנ"ה במג"א ס"ק ט"ו שהניח בצ"ע אם מותר לערב לכתחלה מים שלנו במים שלא לנו יעיין שם לענ"ד לעשות סמוכים לזה החקירה יעיין במג"א בסי' תרכ"ו ס"ק ג' מה שהביא בשם הר"ן מוכח מזה דהיכא דלא הוה מטעם ביטול מותר לבטל דו"ק, וגם לענ"ד להביא סמך לזה משבת דף כ"א ע"א אם עירב מהשמנים שמדליקין בתוך השמנים שאין מדליקין דמותר להדליק בזה מזה ראי' דשם מותר לכתחלה לערב מזה מוכח דכיון דלאו מטעם ביטול רק שההיתר מתקן את האיסור וסר בזה סיבת טעם האיסור בזה מותר לערב לכתחלה אך יש לדחות ראי' משבת עפ"י סברת הט"ז בסי' תרכ"ו ס"ק ב' דקודם הזמן אין אסור לבטל והכא נמי בשבת הוא מערב קודם זמן האיסור היינו קודם שבת דו"ק יעיין בזה בספר גינת וורדים להפרמ"ג בסוף הספר בשם אביו דג"כ העלה דקודם הזמן מותר אך לפי"ז גם בחקירת המג"א מלבד שמותר בשביל הסברא דלעיל דלא הוה מטעם ביטול רק שמתקן האיסור חוץ זה מותר דהוה קודם הזמן אך הסברא דקודם הזמן לא שייך רק קודם הפסח אבל אם ל"ש בתוך הפסח הי' אסור אבל בסברא דלעיל אפי' בתוך הפסח נמי אך זה יוצא לנו דקודם הפסח בודאי מותר וחידוש על המג"א שלא העיר כלום והניח בפשיטות בצ"ע ומשמע אפילו קודם הפסח, ולענ"ד דקודם הפסח בודאי מותר דו"ק יעיין במחצית השקל על המג"א דוק שם.
ואציג בזה עוד גרגיר, הנה יעיין בזה הסימן בסעיף ה' נוהגין וכו' ואפי' בדיעבד וכו' יעיין בהגר"א זצ"ל ס"ק כ"ח וכן לשונו שמביאין ראי' לאסור וכו' ובחולין אמרו מלוח כרותח והוי כנילוש בחמין וכו' אציג כאן לענ"ד סמך למה שכבר נסתפקתי בענין המבואר בסי' תנ"א דבכבוש סגיא בעירוי האיך הדין במלוח אם סגיא בעירוי או דבעינן הגעלה דוקא, ולענ"ד דתלי' בזה הפלוגתא דוק בזה כי קצרתי דלדעת הסוברים דהוי כנילוש בחמין לא מהני הגעלה ולהרשב"א ודעימי' דלא הוה כרותח אלא להבליע ולהפליט וכו' אבל להחם וכו' לדבריהם מהני הגעלה ולענ"ד בכבוש כו"ע מודים דלא הוה כמבושל אלא להבליע ולהפליט וכו' וכיון דהמנהג כאן להחמיר יעיין בהגר"א זצ"ל בסוף דבריו ע"כ נראה לענ"ד להחמיר במלוח צריכין הגעלה ולענ"ד בהכלים שלא נשתמשו בהם חמץ כ"כ בודאי די הגעלה בעירוי מכלי ראשון ולשים בתוכו אבנים מלובנים או לפדים מלבונים אף שבזה איכא מבוכה יעיין בשו"ע הגר"ז זצ"ל ובחיי אדם אך היכא שרק חומרא להגעילם די בהגעלה כזה ואפשר בעירוי נמי אף שהמנהג דמלוח מחמם מכ"מ כיוון שבל"ה הוי רק חומרא להגעיל יש לסמוך בזה על הפוסקים דסוברים מצד הדין דמלוח רק מפליט ומבליע אבל לא מחמם דו"ק.
סימן עב
בסי' תנ"ט בסוף הסימן לענין להוסיף קמח יעיין במג"א כתבתי בגליון אך אם נילוש במי פירות לחוד בזה מותר להוסיף קמח רק שישמור שלא ליתן אותם לדבר לח וזה פשוט דכיון דגם בנילושה במים יש דעות דמותר באופן כזה א"כ יש לסמוך להקל במי פירות דרק חשש בעלמא דילמא נתערב מעט מים דו"ק בסי' ת"ס יעיין במג"א בד"ה ז"ל מהר"א וכו' בסופו שכתב ויאמר לו לעשות לשם פסח וכו' כתבתי בגליון לענ"ד זה לאו דוקא בזה הלשון דלשם פסח סתם לא מהני דבעינן דוקא לעשות כדי לצאת כזית מצה כדאיתא בפסחים דף מ' ע"א כי מהפכיתו וכו' לשם מצה וכן מוכח מלשון הרשביא המובא כאן במג"א דדוקא לשם מצוה דוק וצ"ע לשון המג"א לשם פסח לחוד דו"ק ולענ"ד להעיר דלכאורה אם אופה קודם הפסח בתוך שלשים יום וגם יש עוד הוכחה דנעשה לשם פסח א"כ סתמא לשמה קאי ויוצא לנו מזה עוד קולא לכאורה דלפי דברי התוס' בע"ז דף כ"ז ע"א דהיכא דסתמא לשמה קאי מהני ע"י נכרי נמי ע"כ יש להעיר הא דלא מהני כאן ע"י נכרי יעיין בשו"ע בסעיף א' ובמג"א היינו דוקא היכא שלא מוכח שנעשה לשם פסח דמהני בזה סתמא נמי מהני ע"י נכרי נמי דו"ק, וזה לכאורה הערה נכונה היא אבל באמת לפי שאיתא לעיל וכן מוכח בעיקרי הד"ט בחלק או"ח בסי' י"ט א' כ"ח דכתב נמי דצריך לעשות לשם מצת מצוה דוק שם היינו לכזית שצריכין לצאת בו א"כ זאת אינו מוכח אפי' היכא שנאפה תוך שלשים לפסח אינו מוכח דאופין זה להכזית מצה רק לשם פסח סתם וזה לא מהני ע"כ לא מהני אפי' אם אופין תוך שלשים יום ומוכח לשם פסח ומכ"מ לא מהני סתמא ולכן לא מהני ע"י נכרי דו"ק. וגם ראיתי בעיקרי הד"ט בס"ק הנ"ל א' כ"ה דשימור משעת חטינה או משעת לישה שוים, כתבתי בגליון שם דיעיין בחיי אדם כלל קכ"ז א' ל' דאם בריחיים של מים בעינן גם מטחינה שמירה יעיין בט"ז דג"כ כתב בשם השאלתות דבעינן משעת טחינה לכל הפחות שמירה מחימוץ ובעיקרי הד"ט משמע דלא בעינן אפילו שמירה לחימוץ משעת טחינה דו"ק וצ"ע עליו יעיין בלבושי שרד בסי' תנ"ג דו"ק שם. גם ראיתי בעיקרי הד"ט בשם הפר"מ דאם נוהג לאכול מצה שמורה משעת קצירה כל ימי הפסח יוכל לחזור וא"צ התרה דהוה רק מילתא יתירתא, כתבתי על הגליון יעיין בחיי אדם בכלל קכ"ז סעיף ל' שהביא בשם הגר"א זצ"ל שלא הוה חומרא יתירתא ולפי דברי החיי אדם בודאי צריך התרה דו"ק.
סימן עג
בסי' תס"ז בח"י בס"ק ט"ז שהעלה שם כלל אם נשתנה לדבר המותר שיש בעולם דבר מותר כזה בזה אזלינן בתר עכשיו דוק שם כתבתי בגליון לענ"ד כעין סברא זו מצינו בתוס' עירובין דף כ"ט ע"ב תד"ה הכא בתירוץ השני דהתם נמי כן נת' דשכרא לא נשתנה לשם התיר רק דנפקא משם מים ע"כ נשאר בקדמותו אבל חמרא נשתנה לשם כשר דפרי לא פסיל, והנה לפי"ז תלי' סבר' הח"י בשני תירוצי התוס' דלתירוץ ראשון משמע שלא סוברים כסברא זו, ולענ"ד להעיר דהמג"א צודק בסברא זו היינו בהוכחתו מחלב דגם בחלב נשתנה לדבר המותר דהנה כיון דדם שבשלו מותר דאינו ראוי למזבח א"כ מכש"כ חלב אינו ראוי למזבח א"כ נשתנה להתיר דו"ק והנה באמת צ"ע דברי הגמ' בכורות מאי חידוש הוא הא לא גריא מדם שבישלו ואף שהוי יוצא מן החי הא הגמ' לא נחית לזה מעיקרא דו"ק אך נראה לענ"ד דהא דדם שבשלו אינו עובר דוקא אם תחילת ביאתו לעולם בא ע"י בישול היינו שלא נפרש ממקום למקום רק ע"י בישול והכא בדם נעקר ע"כ צריכין אנו לומר דנפרש ממקום למקום ואח"כ נעשה חלב דאל"כ לא גרי' מדם שבשלו דהכא נמי אינו ראוי למזבח ומזה יוצא ראי' דגם אפי' להסוברים דדם שבשלו הוא דרבנן דוקא אם קודם שנפרש אבל לאחר שנפרש תלי' בחקירה אם בתר מעיקרא או בתר השתא והגמ' דדם שבישלו אפי' אם מיירי לאחר שנפרש מכ"מ ניחא דלא עבר על הלאו אבל עובר משום הטמאים ותלי' בפלוגתא דהרמב"ם ותוס' חולין חולין דף ס"ד אם לוקין על הלימוד דהטמאים דו"ק דאפי' אם אזלינן בתר מעיקרא מכ"מ אסור רק בשביל שיצא מאיסור, והנה כתוב פלוגתת הרמב"ם והתוס' בהסכמתי לספר זכרון למחבר אחד מאמעריקא גרגיר אחד במג"א בס"ק ח' בד"ה וענבים יבשים וכו' בדבריו שם ומה שנוהגין איסור לבשלן וכו' כתבתי על הגליון יעיין בשו"ע של הגרש"ז זצ"ל בזה הסי'. דדוקא בפסח אסור לבשל יעיין שם.
סימן עד
בזה הס' הנ"ל בהגהות רפ"א זצ"ל על המג"א ס"ק י"ט ד"ה שהי' בו פילי וכו' מדבריו מוכח דסובר דמים לא הוי דינו כאית בו פילי רק הוא מחדש דמפליט בצונן רק אינו מבליע ומפליט שתי פעולות דוק בדבריו שם, ולענ"ד מצאתי ראי' מפורשת דמים דינם כאית בו פילי דוק במשניות תרומות פרק מ' במשנה כל הנכבשין יעיין בתוס' חדשים שם וימצא ראי' מוכרחת דמים דינם כאית בו פילי דוק שם. בזה הסימן יעיין בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ל"ו כתבתי על הגליון ומהגר"א זצ"ל נראה לי חידוש דין דגם בסעיף ט' בה"מ להקל בספק משהו אפי' בחד ספק בלחוד וזה חידוש דין גדול והכא צריך לספק זה דילמא נפל אח"כ לשם דוקא בנתבקעו דבלא נתבקעו בל"ה מקלינן יעיין לקמן בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק מ"ח ומביאור הגר"א זצ"ל משמע כהב"ח לעיל במג"א ס"ק ס"ז דספק דטמא לא נתחמצה הוה ספק ולפי"ז בנתרככה לחוד היכא שיש ספק דילמא עתה נפלה לענ"ד לדעת הגר"א זצ"ל מותר בלא ה"מ מפני ס"ס דנתרככה גופא הוה רק ספק וספק השני דילמא עתה נפלה והא דצריך הרמ"א בספק דילמא עתה נפלה ה"מ ע"כ דוקא בנתבקעה דו"ק כן נראה לענ"ד לדעת הגר"א וזה חידוש למאד וגם בצונן לפי"ז בנתרככה לחוד אפי' היכא דליכא ספק דילמא עתה נפל ג"כ כשר מפני צונן גופא ספק ונתרככה ג"כ ספק ע"כ הוה ס"ס דוק, ויעיין לעיל בח"י בס"ק ל"ב, ולפי"ז יש לעיין בדבריו והנה בלא דברי הגר"א זצ"ל הי' נראה לי לחדש ולתרץ קושיית המג"א בס"ק כ"א וקושיית הגר"א זצ"ל בתירוץ המג"א צ"ע הרבה לי דחזק' לא שייך מזמן לזמן יעיין בט"ז בס"ק י"ד ע"כ העיקר כתירוץ הגר"א זצ"ל מפני שהוה ספק דרבנן ומה שהקשה מסעיף ט' לענ"ד לתרץ בטוב טעם בעזהי"ת דהתם נולד הספק אדאורייתא דהספק הוא על החטה נמי ע"כ אוסרין ולענ"ד התם אפי' בה"מ נמי והראי' ששם לא כתב הרמ"א דבה"מ להקל וכן לתירוץ המג"א נמי כן דשם אפי' בה"מ להחמיר] וכאן הספק רק לענין התערובת אבל על החטה אין שום ספק ע"כ מקלינן בה"מ דו"ק ועיין לעיל בהגהות רע"א בסי' תמ"ז בסעיף ד' בהגה ראשונה משם יש לדון הא יש לו מתירין אך בה"מ לא שייך יש לו מתירין והנה אם עוד יש ספק כמו בצונן או שמא נפל אחר זמן ונתרככה לחוד ולא נתבקעה בזה אפי' לפי תירוצי יש להקל בלא ה"מ רק אם יש מתירין אזי יש לדון דו"ק וזה יוצא דלדברי אפי' בה"מ יש להחמיר בסעי' ט' עפ"י הסברא שחדשתי לעיל דהטעם בסעיף ט' מפני שהספק נולד בדאוריי' ונתגלגל לדרבנן חדשתי הערה מחודשת היכא אסור בסעיף ט' הוא דוקא שנמצא בתבשיל א"כ בעת שמוצא ונודע לו אז ג"כ פולט עוד ע"כ הוה נודע קודם שנתגלגל לדרבנן דתיכף שמוצא החטה נולד הספק על החטה ועל פליטתו ואז הוי דאורייתא רק אח"כ נתגלגל לדרבנן ע"כ אוסר הרמ"א כיון דנתחז' מקודם לאיסור לא מהני מה שנשתנה לדרבנן כיון דנולד הספק בעת שהי' דאוריי' אבל אם נמצא החטה בכלי שני אף שנמצא בתוך העיגול היינו בקניידעל ובודאי הי' בתבשיל אך כיון דרק הספק על פליטת העבר דשוב אינו פולט עוד א"כ נודע רק בעת שנתגלגל לדרבנן בזה בה"מ בודאי יש להקל דכן קיימ"ל להקל היכא שנתגלגל לדרבנן ולא נודע רק אחר שנתגלגל מקלינן בה"מ דוק בזה, ויש לעיין בזה בתשובת רע"א זצ"ל בסי' מ"ט ובסי' ס"ד וגם יעיין בסימן ס"ז שם בד"ה וכעת עלה ברעיוני וכו' דוק שם סברא כעין הנ"ל וזו הערה חדשה דו"ק בעזהי"ת.
סימן עה
בסי' תע"ג במג"א ס"ק י"ד ד"ה לא כבושים וכו' באמצע דבריו כתב מהרי"ו וז"ל מהרי"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזל פסול א"כ לא יעקור ישראל וכו' ואפשר דמיירי שהמרור נתבשל כ"כ ועומד לתלוש וס"ל כל העומד ליתלש כתלוש דמי עכ"ל, יעיין בהגהות הגאון רע"א זצ"ל וזה לשונו אינו מספיק דאף דעתה כשנתבשל כ"צ הוי כתלוש מ"מ הנכרי לא עשה עתה הקנין ולא נעשה הגזלן עלי' כדאי' בב"ק דף ק"ז והובא במג"א סס"י תרל"ז וא"כ כשתולש הוא הגזלן וליכא שינוי רשות עכ"ל הגרע"א זצ"ל. ולענ"ד מספיק דבריו של המג"א דכיון דהוה כתלוש ונאבד מרשות הבעלים דמונח ביד גזלן נעשה כמו אבידה דאבוד מהבעלים ע"כ באבידה ג"כ מותר לאחר יאוש ואדרבא זה עדיפא דבגזלן צריכין מטעם יאוש ושנוי רשות אבל באבידה בודאי מותר דיאוש לחוד והנה לא דמיא למחובר דכיון דקרקע לא נגזלת לא נעשה ג"כ אבידה דלא יוצא מרשות הבעלים אבל כיון שנעשה תלוש הוה אבידה אף דמונח ברשות הקרקע דהבעלים מכ"מ כיון דלא יוכל ליטול גם הקרקע שהגזלן מעכבה אף שהקרקע גופא אינו יוצא מרשות הבעלים אבל לגבי המטלטלים נחשב שהם אינם ברשות הבעלים כיון שאבודים מהבעלים ע"כ מהני בזה יאוש כן נראה לענ"ד דאף דהתורה אמרה קרקע אינה נגזלת מכ"מ לגבי המטלטלים המונחים בה לא יוכל הקרקע להציל שיהי' נחשב שמונח ברשותו דוק, וזה ברור דדי בקרקע להפקיע את עצמה וזו סברא פשוטה לענ"ד. ואציג בזה בעיקר הענין דהמג"א לענין מרור אם יש לחשוש לגזילה נראה לענ"ד להעיר ואעתיק בזה מה שאמרתי בעזהי"ת לישב דברי הרמב"ם המשמיט המימרא דרב הונא סוכה דף י' ע"ב דהזהיר להני אוונכרא כי זבנינו הדסא דיגזוז העכו"ם ולא הקונים הישראל השמיט הרמב"ם זה הגמרא יעיין בט"ז בהלכות לולב שהאריך בזה ואני תירצתי מכבר דברי הרמב"ם בטוב טעם בעזהי"ת דהנה יעיין ברש"י סוכה בדף הנ"ל דסתם עכו"ם גזלי אדעתא כתב רש"י ע"ז דגזלי מישראל דוק ברש"י, ואקדים עוד דהנה הקשיתי על הגמ' על רב הונא למה הזהיר דוקא בענין מצוה דלולב הי' להזהיר בכל פירות שישראל קונה ועכו"ם צריכין לעשות כן דאל"כ יהי' גזילה וגזילה אסור בלאו מצוה נמי ועוד הגמ' מקשה שם הרבה קושיות דליקנינהו בזה וקשה הא אסור לגזול ולעשות אח"כ קנין ממעט מזה הדקדוקים ראיתי בפנ"י אח"כ וכמדומה בהרשב"א ג"כ ע"כ נראה לענ"ד לחדש עפי"ז הדקדוקים דבאמת בלעדי מצוה מותר ואין לחשוש לזה דהנה לפי שהבאנו מרש"י דרש"י מדייק דוקא שגזולים מישראל מוכח מזה דאם הי' גוזלים מעכו"ם אף דגזל עכו"ם ג"כ אסור מכ"מ באופן כזה שאני דכיון דאבוד מהבעלים זה כמה ומונח ביד אחר באופן כזה לא אסרה תורה לגזול מיד נכרי שאף שקרקע אינה נגזלת ולא יוצא מרשות הנגזל לעולם מכ"מ כיון שבשכל לא יבא ליד הבעלים אין אסור באופן כזה לגזול מיד נכרי והנה יעיין בתוס' בבא קמא בדף נ"ח ע"א בתד"ה האי מדעתי' יעיין בסוף דברי התוס' מעשה בשר אחד דיש סברא בתוס' דגם בישראל א"צ להחזיר ליד הבעלים דנקרא זה נהנה ולא חסר ואף שהתוס' מסיק דנקרא חסר מכ"מ לגבי נכרים יש לומר דבאופן כזה מותר והנה אח"כ מצאתי ברשב"א דגזל עכו"ם כהאי גוונא מותר (בעכו"ם) ע"כ בזה יש פתח להסיר כל הדקדוקים הנ"ל ולתרץ דברי הרמב"ם ג"כ דהנה לפי"ז יש ס"ס דילמא של עכו"ם ודילמא לא גזילה בידו דאף דסתם עכו"ם גזלי אדעתא מכ"מ יש להם גם משלהם ע"כ הוי ס"ס וס"ס מותר ע"כ בלעדי מצוה בכל פירות שבעולם מותר לקנות ואין לחשוש לגזילה דהוי ס"ס וכן מקשה הגמ' שפיר דליקנינהו בשינוי ואין להקשות דהאיך מותר לקנות היינו לגזול ולעשות קנין זה אין קושי' כיון דהוי ס"ס דו"ק אך לענין מצוה שאני מפני דיש לו חזקת חיוב לעשות המצוה וספק לו אם בזה הדסים יסיר חזקת חיוב שלו בזה לא מהני ס"ס דהוי ס"ס במקום חזקת חיוב וס"ס במקום חזק' יש דעות דאזלינן בתר החזקה והדברים ארוכים בזה ומזה הגמ' מדברי רב הונא ראי' דבמקום חזק' לא מהני ס"ס דו"ק ולפי"ז ניחא מה שהרמב"ם השמיט הדין דרב הונא דהנה לכאורה יש לחלק מכל ס"ס במקום חזק' דהתם בכל ס"ס במקום חזק' הס"ס והחזק' הוא בענין אחד היינו הס"ס נולד בענין שיש החזק' בזה שייך לומר דאין הולכין בתר ס"ס במקום חזקה אבל הכא בסוכה הס"ס לא בא על החזקה רק הס"ס בא על ענין אחר אם הוא קונה או לא בזה יש לומר כיון דאין אנו דנין לכתחלה לענין החזקה ע"כ פסקינן מעיקרא דהוה שלו דכיון דס"ס דילמא של עכו"ם דגזל מעכו"ם וכיון דבעכו"ם גזל כזה מותר קונה ביאוש לחוד דלא שייך הסברא דבאיסורא אתי' דבש"ז לא קונה בגזילה ביאוש לחודא אבל בעכו"ם כיון דגזלת עכו"ם באופן כזה מותר לא נקרא באיסורא אתי' לידו מקונה ביאוש ועוד ספק דילמא לא גזילה כלל וממילא כיון דאנן פסקינן בשביל זה הס"ס דהוי שלו ע"כ אף אח"כ שרוצה לצאת בזה מכ"מ יוצא אף שנוגע עתה לחזק' מכ"מ כיון שמעיקרא לא בא לענין חזקה וכיון דנתחזיק מעיקרא דהוי שלו נשאר גם אח"כ א דאח"כ נוגע לחזק' דוק, כן יש לחלק, ולענ"ד לתלות זאת בפלוגתא יעיין בחולין דף ט' ע"א לענין אם שחט בסכין בדוק ונמצא אח"כ פגימה דרב הונא אוסר מפני שאזלינן בתר חזק' דמעמידין הבהמה בחזקתה דכיון דספי' לן אם השחיטה כשרה היא או לא אם הי' הפגימה מעיקרא שבעור נפגם השחיטה היתה פסולה ואם אח"כ נפגם השחיטה כשרה ע"כ ספיק בשחיטה אם השחיטה כשרה או לא ע"כ מעמידין הבהמה בחזקת אינה זבוחה ורב חסדא פליג ע"ז וקאמר שם הגמ' דטעם דרב חסדא הוא מפני שסכין איתרעי' ולא הבהמה והסבר' הוא מסביר הר"ן כיון דנולד הספק בהסכין והסכין יש לו חזקה דהי' מעיקרא טוב ע"כ יש להעמיד הסכין בחזקתו ומאחרי דאיתרע אח"כ כהכלל דחזק' הקודם הוא עדיפא מחזקה דהשתא וכיון שנולד הספק בהסכין צריכין מעיקרא להעמיד הסכין בחזקתה והנה אף שמסתעף אח"כ לחזקת הבהמה א"כ מאי אולמא האי חזק' מהאי חזק' מכ"מ אין מביטין ע"ז כיון דמעיקרא צריכין אנו לחקור על חזקת הסכין ופסקינן דנולד הפגימה אח"כ ע"כ אף דמסתעף אח"כ לחזק' אין אנו חוששין לזה כן סובר רב חסדא ורב הונא פליג ע"ז דכיון דמסתעף אח"כ לחזקת הבהמה הוה חזק' לגבי' חזקה א"כ בהסברא דלעיל שחקרנו אם מביטין אחר הדבר שנולד בה הספיק או אחרי המסתעף כיון שמסתעף עתה לדבר הסותר תלי' בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דלרב הונא מביטין אחרי שמסתעף עתה אבל לרב חסדא מביטין אחרי המקום שנולד בה הספק ושם אין חזק' הסותרת ע"כ דינו דרב הונא בסוכה תלי' בפלוגתא זו דבמה שנולד הס"ס ליכא חזק' רק אח"כ מסתעף לחזקה ע"כ רב הונא לשיטתו דמביטין אחרי שמסתעף עתה נקרא ס"ס במקום חזק' ע"כ החמיר אבל לרב חסדא דמביטין אחרי המקום שנולד הספק לא נקרא ס"ס במקום חזקה ע"כ לרב חסדא א"צ להחמיר בזה דלא הוה ס"ס במקום חזקה דלא נולד הספק מעיקרא במקום החזק' והנה יעיין בחולין דאנן פסקינן במקצת כרב חסדא בשיבר בה עצמות והנה בשיבר בה עצמות הסברא דשיבר בה עצמות לא מהני לחוד והראי' דרב הונא מחמיר אפי' בשיבר בה עצמות יעיין שם א"כ אין לומר ע"כ דאנן מתירין בשביל הסברא דשיבר לחוד דזה יהי' דלא כמאן אלא ע"כ דאנן פסקינן במקצת כרב חסדא דאזלינן בתר המקום שנולד הספק אלא דלא סמכינן אנחנו ע"ז הסברא לחוד רק בצירוף עוד סברא דשיבר בה עצמות, א"כ לפי"ז יש שלש דעות בזה רב הונא סובר כלל הסברא דצריכין ליזיל אחרי המקום שנולד בה הספק ע"כ מחמיר אפי' בשיבר בה עצמות דשיבר בה עצמות בזה לחוד לא סגי' לכולי עלמא, ורב חסדא סובר דמביטין אחרי המקום שנולד בה הספק ולא אחרי המסתעף ודי בזה לחוד ולהלכה פסקינן במקצת כרב חסדא דמביטין אחרי המקום שנולד בה הספק רק בזה לחוד לא סגי' ע"כ צריכין לצרוף ובצרוף הסברא דשיבר בה עצמות מקילינן א"כ לפי"ז ניחא מה שהרמב"ם משמיט מימרא דרב הונא כיון דרב הונא לשיטתו ע"כ אין להביא ראי' מרב הונא דיש לומר דרב הונא לשיטתו דהסבר' דמביטין על המקום שנולד בה הספק לא הוי סבר' כלל ע"כ מחמיר אבל לדידן כיון דאנחנו סוברים דהוה סבר' רק התם לענין חזק' לגבי' חזק' דמדאוריי' הוה ספק זולת הסברא דמביטין על המקום שנולד בה הוי ספקא דאוריי' ע"כ לא סמכינן על זה הסבר' לחוד וצריכין לצרוף אבל לענין ס"ס דמקום חזק' דמדאוריי' בל"ה ס"ס במקום חזק' מהני דלא גרי' מרוב ורובא עדיפא מחזקה מדאוריי' ע"כ רק מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזק' וכן בס"ס במקום חזק' סמכינן צד הספק דלחומרא להחזק' ומחמירין א"כ לפי"ז היכא שהס"ס לא נולד במקום חזק' אין לנו לומר מעצמינו דרבנן החמירו אפי' באופן כזה ודי בסברא זו לחוד דכיון דלא נולד הספק במקום החזק' דכיון דמרב הונא אין ראי' דרב הונא לא סובר זה הסברא כלל דמביטין אחרי המקום שנולד בזה והוא סובר דמביטין אחרי המסתעף ע"כ אין ראי' מרב הונא ולדידן כיון דאנחנו סוברים במקצת כרב חסדא דהסברא דמביטין אחרי המקום שנולד בה הספק ע"כ אין לנו מעצמינו להחמיר כיון דמדרב הונא אין ראי' ומהגמ' חולין ג"כ אין ראי' אף דהתם בעינן ג"כ עוד סבר' יש לומר דהתם כיון דהוה חזק' לגבי' חזקה הוי ספיקא דאורייתא ע"כ לא מביטין ע"ז הסברא לחוד אבל לענין ס"ס במקום חזק' כיון דזה רק מדרבנן לא מהני אין לנו להחמיר מעצמינו בס"ס במקום חזק' אף באופן כזה כיון דלא מצינו להדיא דחכמים החמירו אפי' באופן כזה דו"ק והנה לפי"ז להרמב"ם בודאי אין להחמיר במרור ואפי' אם יפסוק דלא כהרמב"ם מכ"מ כיון דמרור בזה"ז הוה רק מדרבנן א"כ בודאי בס"ס אף במקום חזק' אין להחמיר דמדאורייתא אף בס"ס במקום חזק' מהני ע"כ אין להחמיר לענין דרבנן בס"ס במקום חזקה דהוה תקנתא לתקנתא ועוד דרבנן לא עשו רק לפלגא ופלג דסמוך מיעוטא לחזק' ונעשה פלגא א"כ בדרבנן יש להקל ויוצאין בזה, כן נראה לענ"ד בזה להעיר על המג"א, וזה דברים מחודשים בעזהי"ת. אחרי שהעליתי זה בעזהי"ת מצאתי סעד לדברי יעיין בספר עמודי אש להגאון ר' אברהם שמואל זצ"ל בדף כ"ז ע"ב בא' כ"ה ובאו' כ"ו ובא' כ"ח בסופו דו"ק שם.
סימן עו
איתא בבא קמא דף ק"י ע"א אכילה ע"י הדחק לאו כלום הוא. יעיין בתוספו' שמקשים מנזיר כ"ג משל לשני בני אדם אחד שצלה פסחו ואכל לשם אכילה גסה, והקשה ע"ז וכו' רשע קרי' לה נהי דמצוה מן המובחר אינו מקיים מכ"מ מצוה קא עביד יעיין בתוס' שמחדשים שני תירוצים תירוץ הראשון דבשביל ביטול מצוה לא נקרא רשע ועוד מתרצים התוס' דיש שני מיני אכילה גסות דוק דוק שם בתוס', ולענ"ד נראה לתרץ בטוב טעם קושיות התוס' בעזהי"ת הנה הגמ' בבא קמא הנ"ל קאי לענין דכהן יוכל למסור זכותו אם הוא רוצה לאחר בזמן משמרו ואמר שם הגמ' דיש היכי תמצא דזכות העבודה יוכל למסור וזכות האכילה לא יוכל למסור, ומקשה הגמ' ממ"נ אם בר עבודה דיוכל לעבוד נמי יוכל לאכול וכיון דהוא יכול לזכות בעצמו יוכל לעשות שליח נמי ואם לאו בר אכילה לאו בר עבודה נמי ואינו יוכל לעשות שליח אפי' לעבודה דו"ק שם ומתרץ הגמ' דיוכל לעשות ע"י הדחק אכילה ע"י הדחק לאו כלום הוא ועבודה ע"י הדחק שמה עבודה דוק שם בגמ' והנה לענ"ד ליתן מושג חדש בגמ' דהנה יש לחקור אם היכא שלכתחלה אין יוכל לעבוד רק בדיעבד כשר עבודתו אם יש לו זכות באופן כזה למסור לאחר אם נאמר כיון דאין יוכל לעבוד לכתחלה לא יוכל למסור לאחר או כיון דבדיעבד יוכל לעבוד עבודתו עבידה יש לו זכות למסור לאחר הנה לענ"ד לפשוט מזה הגמ' גופא דהנה בזה הדף אמר הגמ' אמר רב ששת כהן טמא בעבודת ציבור וכו' ומקשה הגמ' אם יש טהורין וכו' יעיין ברש"י ז"ל דכתב כיון דהוא לא מצי' עביד לא מצי למימסר זכותו וגם יעיין בתוס' שרב ששת סובר דדחוי' בצבור ע"כ צריכין למיהדר אחרי טהורין אבל זה רק לכתחלה אבל בדיעבד אפי' אם יש טהורין עבודתו כשרה א"כ רואין בעליל מזה הגמ' דכיון דאין לו זכות לכתחלה לא יוכל למסור זכותו לאחר.
א"כ לפי"ז ע"כ צריכין אנו לפרש בהגמ' דהא דקאמר הגמ' אכילה ע"י הדחק לאו כלום הוא לא שאינו יוצא אפי' בדיעבד דלמה צריכה הגמ' לזה כיון דסגי' דאפי' אם לכתחלה אינו יוצא ממילא אין לו זכות למסור לאחר אלא ע"כ הפירוש לאו כלום הוא לענין זה להיות לו כח למסור ובאמת גם זה הגמ' סובר דיוצאין באכילה גסה בדיעבד רק כיון דאין יוצאין לכתחלה לאו כלום הוא לענין זה דיהי' נחשב שיש לו זכות למסור ועבודה ע"י הדחק ע"כ צריכין לפרש דגם לכתחלה עבודה דהפירוש ע"י הדחק שהוא יהי' נצרך לדחוק אבל פעולת העבודה יוצא בהידורה אבל אכילה ע"י הדחק יוצא אכילה שלא בהידורה ע"כ אין לו זכות למסור כיון דהוא בעצמו לא יוכל לעשות לכתחלה ולפי"ז נופל חידוש התוס' דאין אנו צריכין לחדש דבשביל בטול מצוה לא נקרא רשע וגם לחדש דיש חילוק בין שתי אכילות דבפשיטות ניחא דלאו כלום הוא לענין דאין לו זכות למסור ולענ"ד חידוש יפה ואמת ומקום הניחו לי להתגבר בעזהי"ת. והנה הי' אחד מהחבורה שהקשה על דברי דחזינן דכיון דבדיעבד יש לו כח לעשות יש לו זכות לעשות שליח מבבא מציעא דף י"ב לענין כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה יעיין בתוס' דחלין הקדושין לתרוץ אחד דו"ק שם והנה הכהן לא יוכל לעשות לכתחלה ומכ"מ כיון דבדיעבד יש לו כח לקדש יוכל לעשות שליח א"כ נסתר דברי דלעיל אך לענ"ד דאין עולה יפה דמיונו הנה לענין היכא שאין חבר לאחריני רק שהכא כל היכא דאיהו לא מצי' עביד לא יוכל לעשות שליח בזה אזלינן כיון שבדיעבד יש לו כח יוכל לעשות שליח אבל בבא קמא ששם רוצה עי"ז להפסיד לשאר הכהנים בזה יכולים לאמר השאר הכהנים כיון דאין עתה יוכל לעשות בעצמו לא יוכל למסור וביותר ביאור הא דיוכל למסור זכותו לאחר אף דהם יכולים לאמר לו או עשה אתה או הנח לנו אך ע"כ הוא שהוא יוכל לאמר מאי מפסיד אתכם בזה שאני מוסר לאחר כיון שאם לא יניחו לי למסור אעשה אני בעצמי אבל היכא שלכתחלה לא יוכל לעשות בעצמו בזה אין יכול לאמר שאני אעשה בעצמי כיון שהוא אינו יוכל לכתחלה ע"כ בזה לא יוכל למסור לאחר ע"כ אינו דומה להגמ' בבא מציעא והנה מלבד שהסברא מסכמת דהנושאים נפרדים המה מלבד זה יש להביא ראי' לדברי אלה האחרונים דהנה בענין דבבא קמא הנ"ל אפי' אם הוא חולי אין יוכל למסור לאחר זכותו ולענין כל היכי דלא מצי' עביד בכל הש"ס והיכא שאין נוגע לחוב לזולתו ואין נוגע לענין שותפות וזכות שירצה בזה ליקח מחברו בודאי דוקא אם לאו בר הכי לדבר זה אז אין יוכל לעשות שליח אבל חולה יוכל לעשות שליח הגע בך אם הבעל חולה ואין יוכל ליתן הגט בעצמו אם אין יכול לעשות שליח זה לא נשמע והדין הוא להיפך דיוכל לעשות שליח א"כ מוכח לפי"ז דע"כ ענין דבבא קמא וענין דבבא מציעא שני ענינים נפרדים המה והא דאין יוכל לעשות לכתחלה דאבד זכותו לעשות שליח הוא רק בנוגע לענין שותפות כבבא קמא הנ"ל דו"ק. סימן ע"ז
סימן עז
יעיין בחיי אדם בנשמ"א בהלכות פסח בתשובה א' יעיין שם בד"ה ואמנם י"ל דז"א וכו' ומ"ש קודם הביטול או לאחריו דכ"ז שאין לחמץ זה בעלים אחרים אוקמי' הכתוב ברשותו לעבור משא"כ במוכר חמצו עד הלילה דלא עבר עדיין וכבר זכה בו הנכרי ל"ש לומר אעפ"י שהוא של נכרי אעפי"כ יהי' ברשות ישראל וכו' עכ"ל כתבתי על הגליון בסברא זו מצאתי שגם הנו"ב דרך בחילו' זו דנ"מ אם לא נכנס לרשות אחר או שנכנס לרשות אחר יעיין בנו"ב בתשובות להלכות פסח בסימנים הראשונים בסי' כ' או קודם או סמוך או לאחריו דוק שם אבל הח"ס כתב להדיא דאין נ"מ בזה ואני לענ"ד להביא ראי' לכאן ולכאן דהנה הגמ' בבא קמא אמר דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו בור ברה"ר וחמץ בפסח א"כ בחדא מחתא מחתינן בור ברה"ר וחמץ בפסח א"כ נחזי בודאי הדין בשניהם שוים כמו הדין בבור כן הדין בחמץ ע"כ נחזי אם בבור נ"מ בין רה"ר שאין ברשות שום איש אז עשאו הכתוב כאילו הם ברשותו או אפי' כשנכנס לרשות אחר נמי עשה הכתוב כאילו הם ברשותו הנה דוק בגמ' בבא קמא דף י"ט ע"ב בסוגי' דלעיל דדוקא דליל של הפקר חייב אם קשרו אדם דוק בהגהו' לדפוסי ווילנא ממלא הרעים שהקשה על הגמ' ובזה סר קושיתו וראי' דדוקא עשה התורה כאילו הם ברשותו רק בשל הפקר אבל אם יש לה בעלים ע"ז לא עשה הכתוב כאילו הם ברשותו א"כ בחמץ נמי דוקא כשאין לו רשות אחר אז עשאו הכתוב כאילו הם ברשותו אבל כשיש רשות אחר אז לא עשו הכתוב כאילו הם ברשותו וגם ראי' מגמ' דף כ"ט ע"ב לענין ההיפך את הגלל דאם זכה אח"ק אחר חייב השני אף היכא שלא נסתלק מעשה ראשון מכ"מ חייב השני הזוכה ולא הראשון העושה התקלה אלא מוכח מזה כיון דיש רשות אחר ע"ז לא עשה הכתוב כאילו הם ברשותו וגם בדף מ"ח ע"א בגמ' אע"ג דכתוב איש בור ולא שור בור דוק בתוס' שם ובמהר"ם ז"ל דנשאר קושיית התוס' דאף מאיש בור ולא שור בור נמי יש ראי' דפטור ונצרך הגמ' להסברא שלהם מכ"מ הא דמשמע דאם לא הי' כתוב איש בור ולא שור בור לא הי' צריכין לאלם הסברא דגמ' [דוק דנצרך להסברא רק דלא הי' צריכין לאלם כ"כ דוק] הא אדרבה אם לא הי' הקרא הי' החיוב על בעל השור והי' נצרך לסברת הגמ' ואפשר לא הי' מהני יעיין בסוף דברי התוס' דהניחו בצ"ע אם אדם חפר ברשות חברו אם חייב כיון דאדם בר חיובא אם מהני בזה סברת הגמ' דוק ע"כ עדין קשה על הגמ' דמשמע דאם לא הי' כתוב איש בור לא הי' צריכין לאלם סברת הגמ' דוק שם, אך אם נאמר דכיון דיש רשות אחר אין חייב העושה התקלה ניחא הגמ' כמין חומר דאם לא הי' כתוב איש בור ולא שור בור לא הי' לן קרא דע"י מעשה שור פטור ע"כ ליכא קרא על בעל החצר דפטור וגם על בעל השור אף בלעדו קרא פטור כיון דיש רשות אחר לא עשה הכתוב כאילו הם ברשותו ע"כ בודאי חייב הבעל החצר וא"צ לאלם כ"כ הסברא דהגמ' א"כ מזה יוצא ראי' מהגמ' דהיכא דאיכא רשות אחר פקע החיוב מבעל התקלה א"כ בחמץ נמי דבחדא מחתא מחתינהו אך מקושיות התוס' ראי' שהם סוברים דאפי' אם יש רשות אחר נמי עשה הכתוב כאילו הם ברשותו דו"ק שם, וגם מהצד שהניחו התוס' ראי' דהם סוברים דאפי' אם יש רשות אחר ג"כ עשה הכתוב כאילו הם ברשותו א"כ בחמץ נמי אך באמת לא הבנתי הצ"ע דתוס' דו"ק בסוג' דהופך את הגלל אם אדם זוכה אח"כ אף שלא נסתלק מעשה הראשון היינו העושה התקלה מכ"מ חייבים הבעלים א"כ מכש"כ אם לכתחילה חפר ברשות אחר חייבים הבעלים דו"ק וצ"ע על הצ"ע של התוס' האיך יפרנסו הגמ' הארוכה בסוגיא דהופך את הגלל דו"ק, והנה לענ"ד לתרץ בזה דברי רש"י בסוגיא דאשו משום חיצ דרש"י כתב דנ"מ בהדליק בגחלת שאינו שלו יעיין בתוס' שמקשים לכאורה קושיות חמורות מגץ שיצא תחת הפטיש דבודאי מפקיר ועוד דאל"כ כל אחד יפקיר גחלתו דו"ק שם, אך לענ"ד דגם רש"י מודה אפי להמ"ד דסובר אשו משום ממונא חיוב ממונא יש בו דעשה הכתוב כאילו הם ברשותו כמו בבור אך רש"י סובר דוקא היכא שאין רשות אחר ע"ז אבל אבל אם יש רשות ע"ז רשות אחרים בזה נפקע החיוב ממי שעושה התקלה ע"כ כונת רש"י במה שכתב הדליק בגחלת שאינו שלו היינו לא בשל הפקר רק בשל חברו וכיון דיש רשות אחר בזה לא עשה הכתוב כאילו הם ברשותו א"כ ראי' אלימתא לפי"ז מרש"י דדוקא היכא עשה הכתוב כאילו הם ברשותו דוקא שליכא רשות אחר וכן כל הסוגי' לומד רש"י לא ממונא דבעל כלב הוא היינו שיש רשות אחר ע"ז אבל תוס' לומדים בכל הסוגיא פירוש אחר איש אשו ולא שור או שה מוכח מתוס' להדיא דזולת זה הי' חייב בעל הכלב מפני שהוא עשה התקלה היינו ממונא עשה התקלה ואף שיש רשות אחר ע"ז מכ"מ עשה הכתוב כאילו הם ברשותו דוק והולכים לשיטתו בדף מ"ח בתוד"ה אע"ג ע"כ לפי דברינו יוצא דחקירה זו היינו חילוק זה דנשמת אדם דנ"מ בחמץ בין אם אין לו רשות אחר או שיש רשות אחר תלי' בפלוגתא דרש"י ותוס' בסוגי' דאשו משום חיצו הנ"ל דוק ומהגמ' ראי' כרש"י מסוגיא דהופך את הגלל ומכל הנ"ל דו"ק כי זה תודות לד' ענין חדש בעזהי"ת.