כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח · סימן צג
עוד להרב הנ"ל בענין הנ"ל בענין הרמב"ם דרפואה סגולה אם מותר לחולה שיש בו סכנה. אחדשה"ט מכתבו קבלתי ונאמנים פצעי אוהב אך אעפ"כ הנה גם אני באתי להפוך בכל דבריו הנה מה שהאריך שאין הרמב"ם מוכרח לשמוע להשו"ע פליאה בעיני הנה אני כתבתי שבאמת לענ"ד א"צ לראיות והשכל גזר כן דבבדוקה אף בסגולה מותר והוי בכלל דפיקוח נפש דוחה איסור תורה וגם כן סובל לשון פי' המשניות להרמב"ם כאשר הארכתי הרבה בסימן הקודם ע"כ באשר שבעצמותו א"צ לראיה על כן לא הכנסתי עצמי בזה להביא ראיה שיכריח הרמב"ם לשמוע לזה ועוד שלענ"ד משמע בב"י בהלכות אונן ומכשף דכן לומדים הם ברמב"ם דאל"כ היה להם להביא דעתו שהוא חולק על זה וכיון דלא הביא הב"י דהרמב"ם חולק על זה ברקיקה על השם דאסור אפילו במקום סכנה לענ"ד משמע שכן לומד המחבר הפי' בהרמב"ם כמו שפירשתי כונת הפירוש המשניות להרמב"ם והא דכתוב בסעיף ו' אפילו שאין בו תועלת היינו אם יודעין שאין בו תועלת ולא בסתמא אין בו תועלת מכל מקום מותר בשביל שכן בקשה הסולה] ואפילו אם נאמר דהרמב"ם הולך בשיטתו שכל עניני כישוף אין בו ממש וכתב בדרך כלל שאין בו תועלת ודוקא אם מבקש החולה אז מותר מכל מקום נראה לענ"ד דגם הרמב"ם מודה שיש סגולות המועילות דאם לא כן סותר השו"ע את עצמו דבסעיף ו' הביא הלשון דהרמב"ם [יעיין בבאר הגולה א' ו'] ודוקא אם מבקש החולה אז מותר ובסעיף ח' משמע להדיא דמותר אפילו אם אינו מבקש החולה רק אם יש בו סכנת נפשות אף שהדין דסעיף ח' הוא מהתוספות כמו שציין הבאר הגולה מ"מ אם נאמר דלהרמב"ם גם זה אין תועלת רק מפני בקשת החולה מותר אם כן היה להש"ע לומר גם בסעיף ח' דדוקא אם מבקש אז מותר כדעת הרמב"ם כיון דבסעיף ו' מסכים להרמב"ם. ע"כ בודאי מוכס דבסעיף ו', קאי בלחש המכשפים כמו בסעיף ה' ובזה סובר הרמב"ם דאין בו תועלת דידוע שיטתו בענין כישוף [יעיין בביאור הגר"א זצ"ל שמהרהר הרבה על דבריו ואומר דפילוסופיה הארורה הטעתו ובאמת דעת הגמרא שיש ממש בכישוף רק התורה אסרה] ובסעיף ח' הוא סגולה המותרת ע"כ בודאי לא יפלוג הרמב"ם על זה ויש בו ממש אף שהרמב"ם לא הביא להדיא אם מותר אם יש בו סכנת נפשות מכ"מ לא מצינו להדיא דחולק ע"ז ומכריע השו"ע דלא סילק ע"ז ע"כ בסעיף ס' פסק כן מפני שסובר שגם הרמב"ם לא פליג ע"ז הסגולה והנה לענ"ד יש יסוד מהב"י שכיון בסעיף ו' הולך בעקבות הרמב"ם ובסעיף ח' פוסק דאף אם אינו מבקש החולה מותר מוכח להדיא מזה דהוא סובר דהרמב"ם לא לא פליג ע"ז סעיף ח' ומוכח שגם להרמב"ם יש סגולות מועילות ובזה באנו לכל מבוקשנו שמהב"י ראיה שלומד הפירוש כדברי בענין חצר הכבד שדוקא בסגולה זה שאין בדוקה אבל לא נקיט כלל לכל הסגולות דו"ק כי נכון הוא אף דבסעי' ו' לא נקיט להדיא דבעינן שיבקש החולה רק נקיט הטעם משום דכדי שלא תטרף דעתו עליו אבל לא נקיט להדיא שבעינן שיבקש החולה אך כן משמע מהאיסור והיתר בדין פיקוח נפש א' ל"ב שהביא דין הרמב"ם המובא בסעיף ו' וטעם הרמב"ם דמותר מפני שלא תטרף דעתו עליו ואח"כ מסיים ומה"ט התירו ג"כ רבותינו בחולה שאומר לשלום אסר קרוביו לשכור לו שליח בשבת כדי שלא תטרף דעתו ע"כ מוכח מאיסור והיתר בהדין דהרמב"ם דוקא אם החולה מבקש] (גם אגב יש להעיר בדברי איסור והיתר דכתב שם דלולי הטעם דהרמב"ם היה אסור דכל דבר שאין טבעי משום וחובר חבר זה הדברים אינם מובנים לי דמשמע מאיסור והיתר דכלל הוא בכל דבר שאינו טבעי אסור משום וחובר סבר א"כ לזה להרמב"ם בכל סגולות הוי משום וחובר סבר ומהשו"פ לא משמע כן אלא אדרבא משמע דגם להרמב"ם סגולות המותרות ועוד מהגמ' נמי משמע דמותר בלוחש על המכה רק, משום בזיון התורה אסור אבל לא משום כישוף ועוד דמשמע מהגמרא להדיא דקמיע אפילו של עיקרין מותר אפילו באין בו סכנה אם כן מבואר דאפילו בסגולה ואין בו שמות מכל מקום לא הוי משום כישוף והאו"ה כללא נקיט דכל דבר שאין בו טבעי הוי משום וחובר חבר ע"כ שגבה בזה דעתו ממני וגם האו"ה כתב דלא קימ"ל כוותיה בזה דלא אסור בכל דבר שאין בו טבעי משום וחובר חבר מבואר מזה דהרמב"ם בכל הסגולות אמר זה דהאו"ה לא אמר דבכישוף לסוד לא קימ"ל כוותיה ע"כ מאו"ה מוכת כמו דעת כתר"ה בדעת הרמב"ם אך דבריו שגבו ממני דמבואר בגמרא והתוספתא שבת דאפילו בקמיע של עיקרין מותר אפילו בחולה שאין בו סכנה א"כ מוכח דיש סגולות המותרות ואין בזה משום וחובר חבר וחידוש על בעל נזר הזהב שלא עמד ע"ז מאומה וגם מהשו"ע הנ"ל בסעיף ס' לא אמר משום דלא תטרף דעתו עליו מוכח דבזה לא בעינן זה הטעם מפני דמועיל באמת א"כ מוכח דאפילו הש"ע דהולך בסעיף ו' בשיטת הרמב"ם דאין בו תועלת אבל מכ"מ סובר הש"ע דיש סגולות המועילות והראיה מהש"ע לכל דברי שכן לומד הש"ע בהרמב"ם בזה יכולין לסמוך על הב"י שכדאי הוא לסמוך עליו שהפירוש בהרמב"ם דוקא באינה בדוקה דו"ק ולענ"ד כן האמת בש"ע דרק הרמב"ם אמר בלחש כמו בסעיף ה' שהוא מתורת וסובר חבר בזה סובר הרמב"ם כיון דהתורה אסרה אין בו ממש אבל בסגולות המותרות יש שמועילות כן מוכרח לענ"ד ובזה נסתור כל דברי כתר"ה בזה שהראיה מהב"י שלא כללה בכל הסגולות שיש סגולות המועילות דוק והא דמתפלא כתר"ה על הרשב"א דאם החולה מבקש מותר לכתוב קמיע אפי' שאינו מומחה כדי שלא תטרף דעתו ומתפלא כבודו ע"ז לענ"ד גם מהרמב"ם בסעיף ו' מוכח כן והתם ג"כ כיון דמיירי בלחש בכישוף א"כ הוי דאורייתא וכן מבואר מאו"ה הנ"ל דאם מבקש אסר קרוביו מותרין לשכור שלים דמשמע אפי' שליח ישראל ואפי' י"ב מילין שזה לכמה פוסקים איסור דאורייתא ע"כ בודאי שאני הגמ' גיטין ששם אין רואין בדעת החולה שאדוק בזה המבוקש יעיין שם ע"כ לא התירו אפילו איסור דרבנן משום שלא תטרף דעתו עליו רק מפני שלא תפול קמיה יבם מוכס דהתם לא שייך טירוף דעת ואף שהתוספות ביצה דף י"ז ד"ה מאי טעמא אומרים שם משום דלא תטרף ומכ"מ רק איסור דרבנן מותר שרק חשש דלא תטרף דלא חזינן דאדוק בכך אבל אם אם חזינן דאדוק בזם הרעיון אז אפילו איסור דאורייתא מותר כן מוכס מהשולחן, ערוך הנ"ל מסעיף וא"ו ומאיסור והיתר ואין להתפלא על הרשב"א ודו"ק, כי בודאי אם מבקש החלה וזה דבר שבודאי יש מקום שאחוז זה ברעיוניו בודאי נדמה אפי' איסור דאורייתא היינו אם מבקש רופא והוא אחוז בדמיון שבודאי זה יועיל לו מבמניעתו מזה בודאי יחשב שסכנה לו וכן בבקשת קרוביו שג"כ אפשר מעין רפואה שהם ידאגו עבורו ברפואתו ע"כ אפשר בזה מותר אפי' באיסור דאורייתא וכמדומה שגם כבודו הרמה אמר לי בעת החתונה כן אך אם בקשת הקרובים לא שייך לרפואה רק לשמוח עמהם לראות את פניהם ע"כ מוכרחין אנו לחלק בין אם רואים שנאחז בזה הרעיון הרבה או לא ואף שזה החלוקים אינם מרווחים אך ע"כ מוכרחים אנו לחלק כן כדי שלא תקשה עליהם מגמ' גטין הנ"ל והראי' מכולם שהתירו אפי' איסור דאורייתא היינו מהרמב"ם ומאיסור והיתר וכן מהרשב"א ובכולם א"א לעשות שיש טעות בדפוס ע"כ בודאי מוכח כן כהחלוקים דלעיל או אם מעניני הרפואה שאני או שנאחז בזה הרעיון הרבה אפי' שלא מעניני רפואה ולענ"ד הנ"מ האמת כן אם לצורכו בזה בודאי האומדנא שרצונו נאחז בזה הרבה אך אם טובת זולתו כמו בגט שרק טובת זולתו אז אין אומדנא ורק איסור דרבנן מותר כן נראה לענ"ד ואח"כ מצאתי באריכות בנזר הזהב בענין הדלקת נר עבור יולדת שתלוי באומדנא אם אמרינן שיש בזה פקוח נפש שרצונה אחוז בזה הרבה ולענ"ד תלוי בחלוק האחרון אם טובת זולתו או רק טובת עצמו דו"ק כן נראה לענ"ד בזה בלא שום גמגום ותמכתי בה' בדברי יסודות חזקות את הרשב"א שיש עוד הסוברים כוותיה.
ובהא דעשה כתר"ה סילוק בין אם אין עושה לבזיון אז מותר מדאורייתא להכניס לבית הכסא בזה אני אומר דדבר מושכל אמר וע"ז אאריך קצת דהנה מוכס להדיא מהגמ' דיש איסור דאורייתא אפי' באין עושה לבזיון אסור להכניס לבית הכסא והראי' מהגמ' טקמיע דאל"כ אמאי צריך לחולה שיש בו סכנה אפי' באין בו סכנה מותר כיון דלא הוי איסור דאורייתא היכא שאין עושה לבזיון א"כ הי' להיות מותר אפי' בשביל חולה שאין בו סכנה שזה כלל דכל איסור דרבנן נדחה בשביל אין בו סכנה אלא ע"כ מוכח דהוי איסור דאורייתא אפילו היכא שאין עושה לבזיון והא דבונה כפר"ה על הזוהר אף שגם אני לא זכיתי ללמוד הנסתר דהלואי שיזכני ד' ללמוד על בורו' כל הנגלה אעפ"כ ראיתי בנפש החיים שהוא ג"כ דרך בזה לחלק בין מצדנו ובין מצד של הקב"ה אך הוא אומר באופן אחר שכתב בדבריו שבאמת מצדנו יש חלוק בין המקומות וכל התורה נתנה לנו לפי השגתנו ולפי השגתנו יש חלוק בין המקומות ע"כ בודאי אין הטעם זה דאסו' להכניס מדאורייתא בשביל דכונת האדם הוא לבזיון אלא רק בעצם מפני שהמקום הוא מקום בזיון ע"כ אסור להכניס שם קדושה ע"כ אין לבנות ע"ז מאומה עפ"י הקדמת של כתר"ה מהזוהר ומגמרא מוכח להדיא דיש איסור מדאורייתא ועתה אבא עוד בזה דהנה יש להוכיח ממקום אחר כסברת כתר"ה יעיין בברכות דף כ"ג ע"א בסוף העמוד כי הוה נקיט תפלין לא הוי יהיב לן אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן יעיין ברש"י אמרי הואיל ושרינהו רבנן לאוחזן בידו משום שמירתן ננטרן וישמרונו אכניס עמי וישמרוני מן המזיקין ונחזי דבודאי אין לחוש כ"כ מפני המזיקין דאם יש לחוש כ"כ למה לא התירו חכמים מעיקרא בשביל זה ולא התירו רק בשביל לשמור התפלין רק כיון שהתירו בשביל זה בשביל שמירה מעיקרא התירו אח"כ אף כשנופל זה הטעם התירו בשביל המזיקין מוכס מזה דאין הטעם בשביל המזיקין טעם כ"כ ואין כדאי בשביל זה להתיר איסור דהכנסת תפלין ע"כ צריכין לסברא דהואיל דו"ק א"כ מוכח דזה רק איסור דרבנן להכניס תפלין לבית הכסא דאל"כ דהוי איסור דאורייתא א"כ היאך שייך לומר כיון דהתיר התירו בשלמא אם הוי רק דרבנן יש לומר כן אבל אם הוי איסור דאורייתא היאך יש כח בידם כיון דהטעם העיקרי נופל [דבשביל בזיון התפלין יש לומר דנדחה אפילו אסור דאורייתא דאף דהגמ' קאמר בערובין דף צ"ח דדוקא שבות אינו עומד בפני בזיון כתבי הקודש וגם ע"ז יש פלוגתא מכ"מ הכא שאני כיון דמעיקר האסור דאסור להכניס לבית הכסא הוא משום בזיון וכיון דיוכל לבא לידי בזיון ביותר נופל האסור יעיין בערובין דף צ"ט ע"א סבר, כעין זו ואי לא אפיק איכא בזיון טובא ע"כ התירו לעשות בזיון קל בידים כדי שלא יבא לידי בזיון ביותר אפילו שיהא ממילא דוק] אך כיון דהבזיון יוכל לסלק שיתן לאיש אשר במולך עמו אם כן הא דמותר הוא רק בשביל טעם שאין כדאי להתיר בעבורו איסור דאורייתא אם כן אמאי מותר אלא ע"כ מוכח שזה רק איסור מדרבן ע"כ אמרינן בזה הואיל והותרה הותרה אף שנופל הטעם העיקר רק אם ליכא טעם כלל עתה להתיר אין אמרינן הואיל אבל כשיש קצת טעם להתיר אף שאין כדאי להתיר לכתכלה בש"ז מכ"מ אמרינן הואיל והותרה הותרה אבל אם נאמר דזה איסור דאורייתא אין שייך כלל לאמר והואיל והותרה הותרה כן נראה לענ"ד (אגב אציג כאן מה שאמרתי בעזהשי"ת מכבר ראי' להב"י הובא במג"א בסימן י"ג סק"ז וכתב ב"י אפילו טלית גדול שאין לובשין אותו למלבוש וליכא בזיון בהסרתו אפ"ה א"צ להסירו כיון דלא גזרו רבנן א"כ מוכח דאמרינן הואיל והותרה הותרה אף דנופל הטעם אך זה רק באיסור דרבנן ויעיין בסימן פ' במג"א נמי כן כיון דהתירו חכמים אף שנופל הטעם מ"מ נשאר ההיתר וכן איתא במג"א בסימן ש"מ ס"ק נ"ח ורק על סברא זו כיון דהתירו התירו והמג"א הניח בלשון אפשר בשני המקומות בסוס"י פ' ובסימן ש"ו ס"ק נ"ח מפני סברת הב"י בסימן י"ג ולפי"ז הנ"ל יש מקור נאמן לדברי הב"י דהפרט שהתירו חכמים אף שנופל זה הטעם מכ"מ נשאר בהיתר כיון דהתירו התירו אך בעינן בזה טעם אף שאין כדאי בהטעם להתיר לכתחלה בשביל זה מכ"מ כדאי להמשיך ההיתר מהגמרא ברכות הנ"ל ובזה ניחא מה שהניח המג"א בצ"ע דהנה כיון דבעינן טעם קצת עדיין א"כ בשלמא בסימן י"ג איכא טעם עדיין שלא להסיר המצוה מעליו אבל בסימן פ' אין טעם כ"כ אפי' להמשיך ההיתר בשביל זה וכן בסימן ש"א הנ"ל גם כן מסתפק המג"א אם יש טעם להמשיך ההיתר ויש מקור נאמן להב"י ולפי דברי יש גדר בזה דבעינן שיהיה עדיין קצת טעם שאע"פ שאין הוא כדאי להתיר לכתחלה בשביל זה מכ"מ יהיה טעם שיהיה כדאי להמשיך ההיתר בשביל זה, ולא אמנע הטוב מבעליו שאני חקרתי זה רבות בשנים דין זה בעת שהייתי בליבאווי לרחוץ שם בים חקרתי אם מותר לרחוץ בים בשבת אפילו אם ישמור כל הזהירות שנצרכים לשמור חקרתי שיש איסור מטעם אחר בזה כיון שעושה זאת לרפואה א"כ אסור משום שחיקת סמנים אף דזה דינא דגמ' דמותר לרחוץ לרפואה ואין חוששין משום שחיקת סמנים דמשום דמחזי כמקר יעיין בגמרא שבת מזה ובש"ע אך עתה כיון דהמנהג דאין רוחצין להקר ואסור להקר מצד המנהג א"כ הרואה שרוחץ יודע שעושה בשביל רפואה א"כ נתעורר האיסור משום הגזירה דשחיקת סמנים ונופל הטעם דהיתר דוק ובאופן שאין חולה כ"כ דנידחה בשבילו הגזירה דשחיקת סמנים ע"ז סובב כל סקירתנו ומובן, אך הערתי עפ"י הב"י המובא בסימן י"ג הנ"ל ותמכתי ראיה לזה מהגמרא ברכות הנ"ל, אך הערתי דהנה יש לסתור יסוד ההיתר ויש להביא ראיה לאיסור מהא דאיתא במג"א בסימן שכ"ו ס"ק ס' יעיין שם שהביא סברא כזו בשם התה"ד דכיון דהמנהג לאסור להקר אפילו בנהר א"כ אסור לטבול לטומאה מפני שנראה כמתקן א"כ מוכח להדיא דאף דהגמ' התירה לטבול לטומאה ואין איסור משום דמחזי כמתקן מכ"מ כיון דנופל הטעם נתעורר האיסור א"כ בנדון דלרחוץ בים ג"כ אף שמדינא דגמרא מותר מפני שמחזי כמקר מכ"מ כיון דנופל הטעם נתעורר האיסור דגזירה משום שחיקת סמנים א"כ ראיה מזה לכאורה לאיסור. אך נחזי דהנה לכאורה סותר התרומת הדשן לדברי הב"י ולענ"ד ראיה נכונה מהגמרא ברכות כנ"ל להב"י ע"כ צריכין אנו לחפש שלא יסתור זה לזה וגם שלא יהיה קשיא מהגמרא לתרומת הדשן ע"כ נראה לענ"ד כיון דזה הוכחתי דבעינן שיהיה עתה ג"כ טעם קצת אז מותר אפילו כשנופל עיקר הטעם אבל אם ליכא כלל טעם אז לא אמרינן כיון דהותרה הותרה ע"כ נחזי התרומת הדשן קאי על טבילה שלא בזמנה. אף שקצת טעם איכא דאה לא היה קצת מצוה בטבילה שלא בזמנה לא היה צריך התרומת הדשן לאסור בשביל שמתקן היה אסור בשביל חששות דהמנהג דוק שם אלא מוכח דאף להקר אסור בשביל חששות מכ"מ היכא דאיכא מצוה קצת [דאפילו דהלכה דטבילה בזמנם לאו מצוה מצד הטומאה וגם כיוץ דשלא בזמנה הוא מכ"מ הם מיירי שיש מצות עונה רק דהיא יכולה לטבול מקודם יעיין במחצית השקל א"כ איכא מצות עונה. רק דהיתה יכולה לטבול מקודם דו"ק ע"כ בשביל חששות הרחוקים לא היו אוסרים ובאמת מהרי"ל אוסר בשביל החששות הרחוקות לחוד אבל תרומת הדשן סובר דבשביל חששות הרחוקות מותר ורק משום דמחדש שיש איסור בשביל דמחזי כמתקן דזה איסור גמור ואין כדאי לדחות בשביל טבילה שלא בזמנה ואף שכיון שהותרה הותרה מכ"מ נחזי כיון דזה הוי איסור גמור אלא דהכלל דכיון דהותרה הותרה ע"כ כיון דלזה הסברא בעינן שיהיה גם עתה טעם קצת אז אמרינן כיון דהותרה הותרה ע"כ בטבילה שלא בזמנה אף שיש עדיין טעם להתיר מכ"מ כיון שלעומת הטעם להתיר יש החששות הרחוקות אף אם לא היה טעם האיסור דמתקן היה מותר מפני ששקול הטעם דהמצוה קצת עם הטעם האיסור והוי כמאן דליתא טעם לאסור ע"כ מותר אבל כיון דהתרומת הדשן מחדש דיש איסור הגמרא אף דאמרינן הואיל והותרה מכ"מ כיון דבעינן שיהיה טעם עדיין והכא ליכא טעם להתיר קצת כיון דלעומת הסברא דהיתר יש סברא לאסור אם כן סלק והוי כמאן דליתא הטעם להתיר ע"כ באופן כזה לא אמרינן כיון דהותרה הותרה ע"כ אין סותר התרומת הדשן להבית יוסף דכן טעמו כיון דליכא טעם להתיר נשמר האיסור דגמ' וכן מוכרחין אנו ע"כ לפרש דבריו דגם הוא הולך בשיטת הב"י דאל"כ גם טבילה בזמנה אסור דכיון דמחזי כמתקן אם כן נתעורר האיסור דגמרא ואם היה בזמן הגמרא הטעם דמתקן היה אסור בודאי אפילו בזמנה א"כ כיון דעתה נתעורר הטעם דגמרא אם כן יצרוך לאסור אפילו בזמנה אך לפי זה ניחא דבזמנם כיון דהותרה הותרה דעדיין איכא טעם קצת להמשיך ההיתר אף שאין כדאי להתיר מעיקרא בשביל זה הטעם דכיון דבזמנה אם כן עדיפה המצוה יותר מהחששות דאיסור דהמצוה שקולה ביותר מהחששות ע"כ נשאר עדיין טעם להיתר ושייך כיון דהותרה הותרה (ולפי"ז יש בזה ג' גדרים דהנה לגבי החששות מסלק אפילו מצוה כ"ד והוי החששות כמאן דליתא ע"כ מותר היכא דהאיסור רק בשביל החששות לחוד אף דהחששות שקול כהמצוה מכ"מ כיון דשניהם שקולים הוי שניהם כמאן דליתא ע"כ היכא דהאיסור משום החששות לחוד דהיינו בטבילת קרי דלא הוי מתקן כיון דרק לטומאה דרבנן ע"כ רק בשביל החששות כדאי המצוה לסלק החששות אבל בטומאה דאורייתא כיון דאיכא הטעם דמתקן וליכא טעם להתיר אפילו להמשיך ההיתר דאף דאיכא מצוה מכ"מ המצוה מסולקת מפני החששות והוי כמאן דליתא המצוה וליכא טעם להתיר ע"כ לא אמרינן כיון דהותרה הותרה אבל בטבילה בזמנה כיון דהמצוה גדולה ביותר מהחששות אף שהאיסור דמתקן גדול ביותר מכח המצוה מכ"מ אמרינן כיון דהותרה הותרה כיון דאיכא עדיין טעם להתיר דו"ק וההיתר דטבילת גרים או טבילת קרי לענ"ד דרק לתרומת הדשן מותר דכיון דבשביל החששות לחוד סובר התה"ד דאין איסור אבל למהרי"ל דאסור בשביל החששות לענ"ד אין מותר בטבילת קרי דטבילת קרי לא הוי מצוה חמורה מטבילה שלא בזמנה וכן טבילת גרים לא הוי מצוה חמורה ביותר דאם חמורה אם כן אפילו אם היה שייך מתקן נמי היה להיות מותר כמו טבילה בזמנה וזה כתוב שם דהא אסור אם היה שייך הטעם דמתקן ע"כ ראיה מזה דלא הוי חמורה ביותר מטבילה שלא בזמנה לענין מצות עונה ע"כ לענ"ד תליא הדין דטבילת קרי אם מותר בשבת בפלוגתא דמהרי"ל עם תרומת הדשן למהרי"ל אפילו בטבילת קרי דנופל הטעם דמתקן מכ"מ אסור דהטעם דחששות גדול ביותר מהמצוה ע"כ אסור לדידי' טבילת קרי בשבת אך מכ"מ כיון דזה רק מצד המנהג יכולין אנו לפסוק כתרומת הדשן דו"ק ועתה אבא לנידון לרחוץ בים דיש להסתפק אם ההכרם דרפואה דומה לטבילה בזמנה ע"כ מותר דאמרינן כיון דהותרה הותרה או דדמיא לטבילה שלא בזמנה ואסור ולא אמרינן כיון דהותרה הותרה דלעומת הטעם דצורך יש חששות דהמנהג בזה יש לחקור דהנה אף דהטובלין הוא למיחוש בעלמא מכ"מ נקרא צורך ואפשר עדיפא מהחששות ע"כ אמרינן כיון דהותרה הותרה וזה חקירה חדשה וכל הענין ענין חדש] ועתה אבא לענין שאנו עסוקים בו הנה אם נאמר דאיסור להכניס תפלין הוי מדאורי' אם כן לא שייך לומר כיון דהותרה הותרה אם כן לפ"ז צ"ע דהנה הוכחנו מגמרא שבת לענין קמיע לחולה שאין בו סכנה דאסור להכניס מוכח דהוי דאורייתא ומגמרא ברכות הנ"ל מוכח דהוי רק איסור דרבנן והנה במג"א בסימן מ"ג סק"ט מוכח ג"כ דהוי רק איסור דרבנן יעיין בדבריו דאסור להכניס תפלין לבית הכסא אפילו בלא צרכיו רק להשתין היה מותר משום כדי חייו יעיין בלבושי שרד ויש סכנה לשהות עד שיחלוץ ותו דטרחא הוא לחלוץ הרבה פעמים ביום מוכח מהטעם השני דהוי רק איסור דרבנן דאם לא כן וכי מתירין איסור דאורייתא בשביל טרחא ע"כ נראה לי לומר דבלא צרכיו הוי רק איסורא מדרבנן [ומהמקרא דארון אין ראיה שבהארון היתה דבוקה השכינה בזה. ע"כ חמור ביותר דו"ק] ולפנות בזה הוי איסור דאורייתא כדמשמע משבת ומהגמ' דהביא כתר"ה במכתבי הראשון מציץ ומזה הגמרא דציץ נמי ראיה דאפילו אם אין עושה לבזיון גם כן מדאורייתא אסור דאל"כ נופל ההכרח דמרצה אפילו שאינו על עצמו דמאי ראיה דילמא דוקא על עצמו וכיון דעושה בשביל הכרח מותר אלא מוכח דאפילו בשביל הכרח ג"כ אסור מדאורייתא לפנות אבל להכניס תפליו אף שהוא מפנה רק שאינם עליו וגם לא בידו אז אסור רק מדרבנן כדהוכחתי מברכות הנ"ל ולפנות עם תפלין בידו אז אסור מדאורייתא ועוד אביא ראי' דאסור לפנות עם תפלין דהנה אסרו להשתין בתפליו בידו א"כ אם הוי רק מדרבנן אסור לפנות הוי גזירה לגזירה דו"ק [ומזה מוכח כטעם השני דלבושי שרד דלא הוי סכנה דאל"כ להתיר אפילו לפנות] ועוד בלא גזירה לגזירה מוכח דאם לפנות שוה עם להכניס בלא לפנות א"כ מ"ש דהכא בלא לפנות התירו משום חייו ולפנות אסור דו"ק וגם מזה ראיה דאפילו עושה בהכרח נמי אסור מדאו' לפנות דהכא נמי הכרח משום כדי חייו ובזה יצאתי ידי חובתו בכל הענין בעזהי"ת ונשאר ראיה נצבי לברר שגם הרמב"ם מודה ברפואה בדוקה אפילה בסגולה מקמיע לבית הכסא ורק בזה היה לדחות אפשר דמיירי להחולה שרצה בזה ע"כ מותר מפני טירוף דעת] וגם הבאתי לכתר"ה ענין רחב ושאלה חדשה וענין חדש בשיטת הרב"י אם אמרינן באיסור דרבנן הואיל והותרה הותרה מה שדיבר כתר"ה בענין החידוש שלי דערלה גם ממני לא נעלם שיש לתרץ מפני איסור הנאה אסור לבטול מדאורייתא ע"כ צריך הגמרא בגיטין דף נ"ג להקדמה והא מדאורייתא חד בתרי בטיל יעיין לעיל בסימן הקודם וקצרתי עתם או מפני הכלל דנו"ב דביבש אסור מדאורי' אך באתי לתרץ תירוץ חדש דהנה סברת האחרו' אינם מוכיחים ויש חולקים הרבה ע"ז ואומרים דאפי' ביבש מותר לבטל גם מדאורייתא וגם באיסור הנאה חולקים ואומרים דמה"ת לבטל מדאורייתא ע"כ חדשתי סברא החדשה בזה דו"ק והא דהאריך דלשיטת רש"י ביצה דף כ"ו ע"ב מותר לבטל מדאורייתא גם בערלה כיון דהשביתו בכל דבר אף דכתר"ה כתב דמסתפינא לומר כן אך א״צ לפסוד דודאי לשיטת רש"י בודאי אין מצוה לשרוף. א"כ בודאי לשיטת רש"י מותר מדאורייתא לבטל ודברי נאמרים רק לשיטת התוס' ביצה דף כ"ו [גם התם פליג רש"י ע"ז] וגם מוכח מתוספות סוכה דף ל"ה שמקשים למה להטעם על ערלה דלא הוי לכם תיפוק ליה משום כתותי מכתת שיעורו דמצוה בשריפה מוכח מזה דהוי ממש שריפה ולזה סובב דברי ורש"י באמת אפשר יסבור דאין מבטלין הוי דאורייתא בל"ה כדי שלא יהיה קשיא עליו מגיטין או שיסבור טעם האחרונים, ורק אמרתי הסברא החדשה לשיטת התוס' וזה ידוע בעת שאדם כותב דבר אגב אורחא אין יכולים להאריך ולבאר בזה כל הדברים והנה גם מה שהזכיר על קושיות הגאב"ד ביאסווען כע"ע הוא בריטעווא מפסחים מגוהרקו דערלה ומוקי כתר"ה דמיירי בחצי שיעור תנאי שקלית מעלמא באמת יש ספק עצום בזה במהרי"ט אלגזי ומסתפק דגם במצוה איכא חצי שיעור ומה שהביא כתר"ה ראים מפסחים התם מטעם שמבטל מתורת אוכל דאל"כ קשיא על הסוברים דחצי שיעור אסור בבל יראה וכמו בעריבה ע"כ אין ראיה מזה ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בסימן ת"מ בסוף ס"ק ל' דהכל מטעם שבטול מתורת אוכל דו"ק שם יעיין בכורות בענין חצי שיעור במצוה היינו חצי כזית מצה או חצי חמש סלעים יעיין במנחת החינוך במצוה י"א במצוה דתשביתו ב"א לענין חצי שיעור במצוה ע"כ אין בזה לדחות קושייתו ומה שמדייק דמצות שריפה לא שייך במשקין [יש ליישב לשונו של הרב הג' ריטעווא הנ"ל דאף דבמשקין בקבורה ג"כ שפיר מקשה רק לשונו מגומגם שהזכיר שריפה אך לשונו גם כן ניחא מפני שסחט זה המשקין מהפרי א"כ בעת שהיה בפרי היה בשריפה א"כ ביטול מצות שריפה שהיה לשרוף כן עם הפרי דאפשר דאסור לסחוט ולעשות משקין כדי שלא יוכל לקיים מצות שריפה] והעיקר שנתגלגל בדבריו דערלה דחוץ לארץ ליכא מצות שריפה שזה יפה העיר אך הנה איתא בזה ג"כ ענין רחב בספר מלבושי יו"ט להגאון המנוח דמיר זצ"ל בספרו השני האריך בזה הרב הרבה ע"כ גם בזה אינו מוחלט לדחות קושיתו והנה מהתוספות סוכה הנ"ל ראיה נכונה דגם ערלה בחוץ לארץ בשריפה דאל"כ נופל קושיתם דו"ק ועתה אבא לעוד דבריו מה שסתר הקו"ח שלי שהוכחתי דמותר לבטל מצוה בשביל חולה שאין בו סכנה ובזה תרצתי קושיות הגאב"ד הנ"ל מפני שמבטל בקום ועשה כן העיר כתר"ה לענ"ד בזה שגם כתר"ה לענ"ד בזה שגה כתר"ה דהנה העיקר המצוה הוא לעשות בקום ועשה והוא לא שרף אף שהסבה לזה היה ע"י מעשה דביטול מכ"מ מה יצא מזה ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה שלא קיים ושרף ומה שהביא כתר"ה בשם הפ"ת התם שאני דמיירי ביש איסור שלא לעשות והוא עשה א"כ העבירה עבר בקום ועשה רק שהוי לאו הבאה מכלל עשה דו"ק ולענ"ד אין דמיון כלל להפ״ת ואין בזה סתירה על דברי ואציג לכתר"ה מה שהארכתי בזה לחדש לתרץ שיטת הראשונים שסוברים ששאר עינויים ביום הכפורים הוי רק דרבנן יעיין בר"ן ובת"י בריש פרק יום הכפורים שהאריכו בזה והעיקר ראייתם הוא מהא דמותר מצה לח"י כל שלשים אף שהיא הוי רק נחשב לחולה שאין בו סכנה וגם מהא דמותר ליתן לתינוק דוק שם ובאמת קשיא מזה על שיטת הסוברים דשאר עינויים נמי מדאורייתא אסור והנה לחדש בעזהי"ת דהנה מבואר בדף פ"א ע"א דהנה הגמרא מחפשת למצוא תירוץ מדוע לא כתב אזהרה ביום הכיפורים יעיין במרוצת הגמרא דלהכי לא יוכל לכתוב השמר דהשמר דעשה עשה יעיין ברש"י א"כ מוכח מזה הגמ' דנקרא עשה אף דאסור לאכול א"כ הוי שב ואל תעשה אך כיון דכוונת התורה הוא שיהיה מעונה ולא הוי איסור חפצה רק מצוה להיות מעונה נקרא עצום ולא איסור לאכול ע"כ אם היה כתוב השמר לא היה אז הזהרה כן מוכח להדיא ומכ"מ אמרתי דמצות אכילה נקרא אזהרה היינו לא תעשם כיון דהגמרא יליף אזהרה ע"כ נקרא באמת לא תעשה ולא עשה והא דנקרא לא תעשה בשביל אזהרה הכתובה זה מגלה שהוי לא תעשה [ומזה נתקשיתי על מורי הגאב"ד דנאויארק יצ"ו בספרו לבית יעקב בדרוש לשבת תשובה שהוא רוצה לומר שהוי רק מצות עשה יום כיפור שאין האיסור על האכילה רק שיהיה אדם מעונה וזה בנה חדושיו לענין ליתן לקטן דבעשה ליכא איסור לספות לקטן ומפלפל הרבה במג"א לענין דפוסק דאפילו אין מחנכין לשעות מ"מ אסור לספות בידים והאריך בזה דהנה רק עשה להיות מעונה ולא איסור על חפצא אמרתי דהנה קשה לי דלפי"ז לא שייך קרבן בשוגג דבמצות עשה ליכא קרבן יעיין במכות דף י"ג ע"ב ויש להאריך בזה והא דמסברא הנ"ל מפני דליכא איסור על חפצא אמרתי כיון דאיכא אזהרה נקרא לאו והא דקאמר הגמרא דהשמר דעשה עשה [זה הגמרא לא הובא בספרו] היינו אם לא היה אזהרה אמרתי אבל כיוון דאיכא אזהרה מגלה דהוי לא תעשה על כן נתקשיתי הרבה על דבריו וכתבתי אליו אך לא תרץ לי שלא היו עתותיו בידו וכתבתי אליו אך הרוחתי בזה דהנה יש לישב בזה שיטת הראשונים דשאר עינויים נמי הוי דאורייתא והא דמותר לחולה שאין בו סכנה הוא מפני זה דכיון דחזינן מהגמרא דנקרא עשה רק בשביל אזהרה נקרא לא תעשה אבל גוף הדבר שכונת התורה שיהי' מעונה ולא איסור על אכילה אף שזה בשב ואל תעשה מ"מ נקרא עשה ע"כ אף דבשאר עינויים הוי דאוריי' מכ"מ לא הוי רק עשה דכיון דעל שאר עינויים לא כתוב אזהרה א"כ ממילא הוי רק עשה ובזה ניחא דמצות עשה נדחה מפני חולה שאין בו סכנה ולא דמיא ללאו הבא מכלל עשה שהתם הכונה הוא בשלא לעשות את הדבר ואיסור הוא על הדבר אף שהוי לאו הבא מכלל עשה מכ"מ נקרא איסור אבל הכא שהטיל איסור על הדבר רק שיהיה מעונה וכונה היא המצוה דו"ק על כן ניחא שיטת הראשונים וגם הקושיא מתינוק יעיין בספר לבית יעקב דהעיקר הסברא נאמר שם ואני תמכתי זה מהגמרא הנ"ל רק הוא אמר דלפי האמת נמי כן אפילו באכילה ואני הבאתי ראיה ממכות דיש לאו כיון דאיכא אזהרה אבל בשאר עינויים שליכא אזהרה נשאר סברתו דהוי רק עשה על כן ניחא דהא דמותר לחולה שאין בו סכנה לענין מה שמקשה שלהיפך חזינן דעל עשה לוקין עד שתצא נפשו ועל לא תעשם דרבנן אין לוקין עד שתצא נפשו יעיין כתר"ה בריש פרק ד' דנזיר במשנה ג' בתוי"ט שם ובתפארת א' י"א שם יראה כתר"ה שעיקר החילוק בין קודם העברת הלאו לבין לאחר העברת הלאו דלאסר העברת הלאו סמור דאורייתא מדרבנן דעל מדאורייתא לוקין ארבעים אחר העברת העבירה ועל דרבנן שליש ממלקות ארבעים ועל עשה כלל לא וקודם העברת הדבר אז הדין דמכין עד שתצא נפשו והתפארת כתב בפשיטות דאפילו על עשה דרבנן מכין עד שתצא נפשו ויש לעיין בכתובות פ"א ע"א בתוספות סוף העמוד לענין עשה דרבנן אם הדין כתפארת אבל באיסורא דרבנן בודאי קודם העברת העבירה בודאי הדין דמכין עד שתצא נפשו דעבירה דרבנן לענ"ד חמור מעשה דלאו חמור מעשה כדמצינו ביבמות דף צ' ע"א ואפילו לאו דרבנן חמור מעשה דאורייתא כדמצינו שהעמידו חכמים דבריהם במקום עשה אם לא היה חמור מנין להם זה ככח ע"כ בודאי לא תעשה מדרבנן חמור מעשה דאורייתא ודברי גם בזה לענ"ד צודק דאין ראיה מהא דבעשה מכין עד שתצא נפשו דעשה חמור דפשיטא דגם לא תעשה דרבנן מכין עד שתצא נפשו קודם העברת העבירה דוק בזה. רק מכ"מ לא אמנע מלהעיר דהנה מצינו גמרא אחר דמוכח משם דמצוה דאורייתא חמור מאיסור דרבנן יעיין בשבת דף קכ"ח לענין בהמה שנפלה לאמת המים דאתיא מצוה דצער בעלי חיים ודוחה את האיסור דרבנן דמבטל כלי מהיכנו וכן יש להוכיח מעוד מקומות דמצוה מדאורייתא עדיפא מאיסור דרבנן ע"כ נסתר בזה לכאורה דיני שדנתי לדין קו"ח דמצוה דאורייתא נידחה בשביל חולה שאין בו סכנה מקו"ח מאיסור דרבנן שחמור ממצוה שבאיסור דרבנן צריך ליתן כל אשר לו ובמצוה א"צ ליתן כל אשר לו ומזה הגמרא ראיה אדרבא דמצוה דאורייתא חמור מאיסור דרבנן. אך הנה לענ"ד לחדש בזה ענין חדש בעזהי"ת הנה בפ"ת בסימן קנ"ז איתא דאפילו כל ממון שיש לו צריך ליתן ולא לאכול אפילו דברים האסורים רק מדרבנן ובאמת מצינו דבמוקצה ובשאר איסורים דרבנן הקילו במקום הפסד מרובה ע"כ נראה לענ"ד לחדש בזה כמו דנ"מ בין איסור דרבנן במידי דאכילה משאר איסורי דרבנן לא במידי דאכילה לענין חולה שאין בו סכנה יעיין ברמ"א בסימן קנ"ה בסופו כמובן נ"מ לענין ליתן כל אשר לו ודוקא במידי דאכילה אבל בשאר איסורי דרבנן דלאו מידי דאכולה לא ובאמת נקיט הרדב"ז והחוות יאיר יעיין בפ"ת רק במידי דאכילה דוקא דו"ק שם ובזה יש לתרץ מה שסותר החוות יאיר דברי עצמו יעיין במוסגר שם בפ"ת ובזה ניחא כיון, דדוקא במידי דאכילה אבל בשאר איסורי דרבנן לא והראיה שמצינו כמה פעמים בש"ס דבמקום פסידא לא גזרו רבנן ואין לסלק דהיכא דמאנסים אותו שאני דזה אין נראה לי לסלק כיון דאין מאנסים אותו לעבור על דת ע"כ בודאי אין לסלק זה וכיון שצריך ליתן כל ממון אשר יש לו היכא דמאנסים אותו כמו כן בשאר פסידא הבאה ממילא ע"כ מוכרחין אנו לחדש דלהכי מותר במקום ה"מ בשביל דלא הוי מידי דאכילה דהא דהזכיר הפ"ת דצריך ליתן כל ממון אשר לו הוא דוקא במידי דאכילה ולפי"ז אף דנדחה הקו"ח שלי דהנה גם איסור דרבנן במידי דאכילה אסור בחולה שאין בו סכנה א"כ אין למילף קו"ח מה איסור דרבנן דצריך ליתן כל אשר לו ומכ"מ מותר בחולה שאין בו סכנה א"כ מכש"כ מצוה דאורייתא שא"צ ליתן כ"מ שיש, לו פשיטא דמותר במקום חולי שאין בו סכנה כיון דהיכא דבאיסור דרבנן שצריך ליתן כל אשר לו דמזה עושין הקו"ח הוא במידי דאכילה ובזה באמת גם בחולה שאין בו סכנה אסור ע"כ אין לנו קו"ח למילף על מצוה דאורייתא שנדחה בשביל חולם שאין בו סכנה דו"ק דיש לומר דממון עדיפא מחולה שאין בו סכנה ומצוה דאורייתא מפני ממון נדחה ומפני חולה לא נדחה ואין ראי' דממון גרוע מחולה מאיסור דרבנן שמפני ממון לא נדחה ומפני חולה נדחה דכיון דבמידי דאכילה אינו נדחה מפני שניהם ומשאר איסור דרבנן אין ראי' דהתם נדחה מפני שניהם ע"כ אין ראי' דממון גריע דיש לומר דממון עדיפא אך נראה לענ"ד שאף שאבדתו הקו"ח שלו מכ"מ יש לדון מטעם מה מצינו דהנה באמת מנלן להרדב"ז דבאיסור דרבנן צריך ליתן כל אשר לו דילמא לא אך יש לומר דהם למדו מחולה שאין בו סכנה דאסור במידי דאכילה כמו כן צריך ליתן כל ממון נמי דהם סוברים דממון וחולה שוים [ולענין חולה יעיין בתשובת רע"א שיש מקור בירושלמי דבמידי דאכילה אפי' בדרבנן אסור בחולה שאין בו סכנה] ע"כ יש לדון מה מצינו דהנה יש לדון בקיצור דכיון דחזינן דממון וחולה שאין בו סכנה שוים היכא דנדחה מפני ממון נדחה מפני חולה שאין בו סכנה והיכא דאינו נדחה מפני חולה שאין בו סכנה אינו נדחה מפני ממון היינו איסור אכילה דאינו נדחה מפני חולה אינו נדחה מפני מעון ואיסור דרבנן דלאו במידי דאכילה דנדחה מפני חולה נדחה מפני ממון נמי ע"כ חולה שאין בו סכנה וממון שוים וכן יש לדון כיון דמצוה דאורייתא דנדחה מפני ממון נדחה נמי מפני חולה כן נלע"ד לדון ובפרט שיש לי ראי' נכונה משיטת הסוברים דשאר עינויים ביום הכפורים נמי דאורייתא וכן מהסוברים דשואלין בכשפים במקום חולי שאין בו סכנה אף שמבטל מצוה דתמים תהי' עם ד' דו"ק וענין מה שהביא בשם האחרונים לסלק דבשביל מצוה לא נקרא צרך ואיכא איסור דלא תחנם אף להסוברים דהיכא דלצורך עצמו ליכא לא תתנם ובשביל זה דוחה ראייתי דספק לא נקרא צורך מציצית ועיין בסימן הקודם לענ"ד עיקר החילוק דאחרונים לא הבנתי דהנה הר"ן קאמר להדיא בפרק השולח ע"ז הגמ' דמתר' דמצו.ה שאני ומסביר הר"ן כיון דעושה לצורך מצוה הוי לצורך עצמו ע"כ לא הבנתי חילוקם ואף דאם הי' חילוק כזה מכ"מ הכא לענין גדר נוי תלי' במה שבני אדם נושאים וכיון דעושים כן מפני ספק נקרא צורך] א"כ אם נאמר דהא דאדם נושא מפני ספק נקרא צורך א"כ בחולה הוי צורך א"כ ממילא ליכא איסור בשבת אך למה לנו להאריך כיון דאם נאמר דספק כודאי לענין זה מכיון דחזינן דאף לפי החילוק האחרונים דלענין לא תחנם שאני מצוה לצורך אדם ואף מצוה ודאית מכ"מ חזינן הכא דלענין זה גם מצוה נקרא צורך דבציצית ודאית מותר בשבת א"כ אף לפי חילוק האחרונים דלענין לא תחנם שאני מצוה מלצורך האדם ואף מצוה ודאית מכ"מ חזינן דלענין זה גם מצוה נקרא צורך ולא שאני בין מצוה בין צורך אחר והראי' דלענין לא תחנם אפי' מצוה ודאית לא הוי צורך לפי חילוק האחרונים ולענין ציצית בשבת דלא נקרא משא מצוה ודאית בודאי נקרא צורך היינו נוי ולא משוי א"כ חזינן דלענין זה מצוה כמו לצורך האדם א"כ אם נאמר דבצורך האדם אפי' ספק כודאי א"כ סכא גם במצוה נמי אלא מוכח דאין ספק כודאי בכל מקום דוק, ואפי' לפי חילוק האחרונים הוכחתו דהכא שאני ועוד דעצם חילוקם לא הבנתי דהנה הר"ן כותב להדיא ע"ז הגמ' דכן מסביר התירוץ דגמ' דאף דהוי מצוה דרבנן מכ"מ נדחה הדאורייתא דעיקר האיסור הוא בשביל לא תחנם והיכא דהוי צורך עצמו ליכא לא תחנם דו"ק ע"כ נשאר דברי דראי' נכונה היא דספק לא הוי כודאי ע"כ אין קשי' על קמיע שאינו מומחה. אך מכ"מ במקום אחד מצאתי כחילוק שהביא כתר"ה בשם האחרונים דמצוה שאני מצורך האדם דאיתא בתוס' ע"ז בדף י"ג ע"א דנדחה צער בע"ח מפני צורך האדם ומכ"מ לענין איסור דוחה הצער בע"ח את האיסור ע"כ אם יהי' לאדם מצוה דרבנן לעשות ולהציל בע"ח מצער והי' דוחה הצער בע"ח את המצוה דרבנן מפני שאף בשביל צורך האדם נדחה צער בע"ח מכ"מ צורך רוחנו שאני שזה מצוה וזה מצוה בזה אזלינן בתר החמור וצע"ב חמור ממצוה דרבנן אבל לענין לא תחנם שתלי' בזה כיון דעושה לצורך עצמו ליכא איסור כלל דלא נקרא חנם א"כ מאי נ"מ בין מצוה לשאר צורך וכן לענין נוי כיון דתלי' במה שצורך להבגד לא נקרא משוי א"כ מאי נ"מ דבל"ה לא נקרא דנדחה האיסור אלא דליכא איסור כלל ובאמת מציצית בשבת ראי' דלא כחילוק האחרונים שהביא כתר"ה דאין נ"מ בין מצוה לשאר צורך דו"ק אבל צער בע"ח דבמקום צורך ג"כ איכא צער בע"ח אלא דנדחה מפני צורך האדם בזה שאני בין צורך גשמי לצורך מצוה דבצורך רוחני כיון דאתה רוצה לעשות מצוה אומרים לו תעשה מצוה דצער בע"ח דוק] ומה שסותר כתר"ה ראי' מת"ח בשבת דברפואה בדוקה גם הרמב"ם מודה ומחלק בין שב ואל תעשה דהתה הרמב"ם ג"כ מודה אין נראה בעיני לחלק כזה דאם נאמר דהרמב"ם אוסר אפי' בסגולה בדוקה אין סבר' לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה כיון דהוי דאורייתא ואף אם נאמר דמצוה דאורייתא נדחה בשביל חולה שאין בו סכנה מכ"מ כיון דהרמב"ם סובר דרפואה דרוחניות דלאו כלום היא ע"כ אף במצוה דשב ואל תעשה דקולא אין נ"מ לענ"ד דאפי' בחולי שאין בו סכנה נדחה מכ"מ ברפואה רוחניות, לא כיון דלאו כלום הוא אלא מוכח דבדוקה שאני] והחילוק שכתב דכיון דחושב שבזה יהי' תועלת הוי תענוג ודומה לזה דמותר לבכות בשבת אם מתענג בזה לא נראה לי, דאם נאמר כן אפי' בשאר מאורעות הי' להיות מותר ובאמת בשאר מאורעות אסור אף שאינו בדוקה דהתענית מועיל לשאר הגזירות מכ"מ גם מפני ספק רוצה אדם בזה דאולי מועיל אלא מוכח כיון דמהתענית בעצמו אינו מתענג רק שרוצה בזה שאולי יועיל לו לא נקרא תענוג וסברא כזה מצאתי בט"ז בס"ק ב' ועיין בסי' רפ"ח לענין לבכות בשבת ע"כ בודאי עיקר הטעם דנדחה הוא מפני סכנה ע"כ מוכס דנדחה איסור מפני שגול' רוחני' ובאמת צ"ע על הט"ז הנה בס"ק ב' חולק על הרמ"א דדוקא אם מהבכיה יש לו תענוג כמו שמביא בשם אגדה שר' עקיבא זלג דמעות בעת שקרא שיר השירים אבל לבכות כדי שיצא הצער מלבו אסור א"כ אמאי כתוב בס"ק ג' דתענית חלום מותר מפני שתענוג לו כדי שיבטל הגזירה הא הכא ג"כ אין נהנה מהתענית בעצמו רק כדי שיוציא הצער מלבו עי"ז דו"ק ולענ"ד דאם נאמר דתענית מותר מפני תענוג א"כ לא עשה שום איסור א"כ אמאי צריך למיתב תענית לתעניתו כיון דלא עשה איסור ודמי' לסעי' ב' היכא דאכילה בשבת צער הוא לו דבודאי א"צ למיתב תענית לתעניתו א"כ הכא נמי כיון דיש לו תענוג וזה קושיתי השני' דלמה צריך למיתב תענית לתעניתו חזיתי בטור שמתרץ במתק לשונו מפני שביטול עיקר עונג שבת דייק עיקר והשו"ע השמיט תיבת עיקר יעיין בב"י שהדין דהרמ"א לענין לבכות והדין דהמחבר סעי' ב' כולם ממקור אחד נובע א"כ עדיין צ"ע אמאי בסעי' ב' א"צ למיתב תענית לתעניתו ובסעי' ג' צריך למיתב תענית לתעניתו אך אפשר דכיון דהטור נתן הטעם עיקר עונג שבת אפשר דגם בסעי' ב' נמי כן צריך למיתב תענית לתעניתו והשו"ע דהשמיט תיבת עיקר קאי באין נפשו עגומה ע"כ היכא דנפשו עגומה אז א"צ למיתב תענית לתעניתו כמו בסעי' ב' ועוד אפשר כיון דהשו"ע השמיט הדין דנפשו עגומה (יעיין בט"ז בס"ק ג') אפשר סובר כהט"ז בס"ק ב' דלא נקרא תענוג כיון דאין מתענג מזה גופא ועיקר ההיתר מפני סכנה ע"כ נשאר עדיין דברי המחצית השקל, בקיצור אעשה מוסגר מדברי הנה בדעת הטור מחדש הט"ז נ"מ בין עגומה דעל כל החלומות מותר להתענות ובאין נפשו עגומה דוקא על החלומות שמצינו שמתענים א"כ גם לדידו ראי' ואין לדחות ראיתי כיון דהסכנה היא ע"י סגול' שאני, זה אין לדחות מפני שבניכפה שאני שהתם רואין את החולה רק בא ע"י סגולה אבל בחלום אין אנו רואין בטבע הסכנה רק ברוחני יסודה ואם נאמר דאין אנו מתרפאין בנסתרות א"כ מכש"כ אם הסכנה בנסתרות והרפואה בנסתר בודאי שאין לנו עסק בנסתרות אלא מוכח דהנסתרות המסופר לנו הן מהנסיון והן מחז"ל אין נ"מ בין נסתר לנגלה כי באשר שחכמז"ל אמרו לנו שיש חלומות המורים על סכנה וגם תרופתו בצידו שתענית יפה לזה כאש לנעורת ע"ז אנו סומכי' לעשות איסור להתענה נפשו בצום בשבת אף שאיסור דאורייתא הוא מכ"מ נדחה מפני סכנה הבדוקה ע"ו חז"ל וגם התרופה בדוקה ע"י חז"ל א"כ ראי' שהסגולה הבדוקה אף שבנסתרות יסודה מכ"מ חוששין אסרי', הנה ממחצית השקל בסי' רפ"ס משמע כמו שחלקתי דהנה רפואה הסגולה שבדרך כלל יוצא מינוטין שלה בעולם רק על הפרט מפרטי' לא איתחזק זה נקרא כמו רפוס' הטבע רק דאף רפואה בטבע בעינן בדוקה כמו שהארכתי בסימן הקודם ע"כ לא הזכיר המה"ש כלל מרפואה סגולה דהוי כמו בטבע רק אם נאמר כן למה סגרו לנו הדרך המג"א מתשוב' הקודמים לו שאסור להתענות על מאורעות מפני שאין בדוקה הרפואה דתענית הא כיון דבכלל נתחזק הרפואה דתענית רק על פרסו זה לא נתחזק וגם על הפרט הזה רואין דלפעמים שמועיל ע"כ צ"ע אמאי אין מתענים בזה ולא עונתי בזה כל הצורך הנה אסיים בזה על ראי' כתר"ה מסנהדרין מ"ז שלקחו עפרא מקברו דרב דאסרו הגמ' דו"ק דאפשר סי' מתרפאין בזה חולי שאין בו סכנה לבד זה יש לדסות דהי' אפשר ברפואה אסרת הבדוקה כמו הרפואה הזה אך בזה יש לחקור אם יש רפואה שיכולים לעשות בלא עבירה אם מותר לעשות ע"י עבירם ולכאורה תלי' בהפלוגת' אם הותרה או דחוי' אך בזה יש לומר שאפי' אם דסוי' נמי מותר שראיתי במרוצה סברא כעין זו דלא מכל הרפואות אדם זוכה להרפאות עי"כ זה הדסי' על ראי' כתר"ה תלי' בשיקול גדול דוק בזה הסימן תודות לד' בלול מכמה ענינים מחודשים לפי שהי' נצרך מלאכתי להשיב להרב הג' הנ"ל דו"ק. בסנהדרין ע"כ בחולי שאין בו סכנה דאם בחולי שיש בו סכנה ממ"נ מותר דאם אין רפואה א"כ ליכא הנאה דוק בברכי יוסף ביו"ד בסי' שמ"ט בשיורי ברכה א"א דוק שם.