כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח · סימן צב
הנה להשיב על המכתב שהשגתי מידידי הגאב"ד דווייגעווא נ"י. הנה מה שהאריך לסתור ביאורי שכונת הרמב"ם בפירוש המשניות יומא בפ"ח לענין אין מאכילין מחצר הכבד שלו שכונת הרמב"ם היכא לא מהני רפואה רוחניות דוקא אם מועיל בנסיון רחוק ולפ"ז ברפואה טבעית אפילו אם מתרפא לפעמים רחוקים נמי נדחה בש"ז איסור אפילו איסור התורה כן תשמע לי מלשון הפירוש המשניות להרמב"ם וכן כונת הרמב"ם לאינו מתעקש שהזכיר דרך נסיונו רחוק וגם משמע דוקא היכא שאין לנו מקום לרפואה בשכל אז אם מועיל רק לעתים רחוקות לא נכנס בכלל רפואה אבל הדבר שרפואתו הוא בטבע ויש מקום בשכל אנושי אז אפילו אם מהני רק לפעמים רחוקים ג"כ נידחה בשביל זה איסור התורה. כהכלל דאין הולכין בפיקוח נפש אסר הרוב כן לענ"ד ברור למי שמונה וסופר דברי הרמב"ם ומה שהשיג כתר"ה עלי דגם רפואה בטבע אם מועיל רק לעתים רחוקות אז אינו נדחה בעבורה איסור התורה משום שהוי מיעוטא דמיעוטא [ובשביל זה רוצה כתר"ה לומר דברפואה רוחנית היינו בסגולה אפילו אם מרפאים לעתים קרובות ג"כ אינו נדחה בשבילם איסור תורה. דאל"כ מאנ"מ] ומדמה זאת לסברת הגאונים שהכו על קדקוד של החכם רמ"ד בענין הלנת המת ולענ"ד אינו דומה שהתם רק אחד מאלף וזה נגד הנסיון כלל וכלל אבל אני מיירי ברק שמרפא לעתים רחוקות אבל מכ"מ איתא בנסיון כמה פעמים אף שלעתים רחוקות אבל התם הוא גם בנסיון רסוק אינו מצוי והראיה אם נשמע לנו מהנכרים כזה שמשהים מתים שלהם אם נשמע לנו אף לעתים רחוקות רק בפעם אחד בכמה שנים נזדמן זה כאשר אנשים ספרו לנו ע"כ אינו דומה כלל כן נראה לענ"ד ודברי נשאר בלא שום גמגום (ומלבד זה כתב התפארת ישראל שכחתי מקומו טעם מושכל על איסור הלנת המת שכתב שלעומת שבעתים רחוקות יצאה מזה תועלת זה יצא שכרו בהפסדו היינו שהרופאים אומרים שמה שלפעמים נעשה דבר בעולם ע"י קיבוץ המשהו העופוש שנתהוה ע"י מלחמות ואינם מספיקים לקבור מתיהם ומונחים תחת האויר בגלוי ע"כ אם הי' מלינים המת אפשר היה נעשה דבר בזמן קרוב ביותר מהרגיל כן סברתו] יעיין בפ"ת בסימן שנ"ז ס"ק א' שהביא לשון הפת"ס שאפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוי רק לאלף שנים ע"כ אינו יודע מדוע טרח כבודו הרם ולהראות כח הפלפול שלו בזה הנה לענ"ד כל מה שהביא מאיסור הלנת המת אינו שייך כאן דהתם אפילו מיעוטי דמיעוטי לא הוי ואני הוצאתי רק מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות דנסיונו רחוק היינו שבעתים רחוקות רואים בכל דור ודור ולא באלף שנים רק כיון דבל"ה הרפואה מוקצה מהדעת ע"כ כיון דאין השכל גוזר כן אז תלינן הפעם הרחוק אף שמעשים בכל דור ודור רואים זה העת הרחוק תלינן שנתרפא מעצמו ולא נכנס בסוג רפואה כלל דאפי' מיעוטא דמיעוטא לא הוי דו"ק [בעיקר הדבר הא דבפיקוח נפש אין הולכין בתר רוב אם באמת מיעוטי דמיעוטי מה הוא הדין לכאורה כיון דחזינן בש"ס אפי' המ"ד דחושש למיעוט אבל למיעוטא דמיעוטא לא חושש א"כ אפשר דבפיקוח נמי כן דבמיעוטי דמיעוטי לא חוששין אחרי המיעוטא דמיעוטא, אך יש להוכיח להיפך מזה דהנה הגמ' קאמר בכל מקום יעיין יבמות דף קי"ט דחזק' ורוב עושה שהמיעוט נחשב למיעוטי דמיעוטי א"כ לפי"ז אם נאמר דבמיעוטי דמיעוטי לא חיישינן בפיקוח נפש א"כ קשי' לי המשנה דילמא מי שנפל עליו המפולת ספיק ישנו שם ספיק אינו שם היינו משמע שהספק אם נפל עליו או לא היינו שהוא עבר מזה ולא נפל עליו וזה נקרא חזק' בכל מקום כיון שלא הי' עליו מעיקרא גל א"כ נוקמי על חזק' שאין גם הגל עליו עתה. ולזה החזקה יש עוד שם ספקות הרבה וס"ס הוא מטעם רובא א"כ נעשה כמיעוטי דמיעוטי ועוד כיון דיש שם ספיקות הרבה א"כ בל"ה הוי מיעוטא דמיעוטא ומכ"מ מחללין שבת עליו א"כ מוכח מזה להדיא דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו אחרי רובא דרובא דוק וחוששין אפי' למיעוטא דמיעוט דו"ק וכן משמע מלשון החתם סופר הנ"ל] ועוד שאני לא דברתי בנסיון רסוק שי' בגדר רחוק כזה דהוי מיעוטי דמיעוטי דברפואה סגלית אפי' באופן שמתרפא בגדר מיעוט ג"כ אין נדחה בשביל זה איסור דהיכא שהרפואה בשכל אף שיש לתלות הפעם שהי' מרפא שנתרפא החולה מעצמו בלעדו הרפואה כיון דהרפואה יש מקום בשכל הרופאים תלינן שנתרפא מצד שאפי' ברפואות הטבעיות גבולים יש, שהקב"ה נתן גבולים. יש שמרפאים תמיד ויש שמרפאים רק לפעמים אבל קרובים ויש שמרפאי' רק לעתים רחוקות שהקב"ה נתן גבול להטבע ע"כ אין לנו לתלות שבפעם המיעוט שנתרפא סי' זה מצד שנתרפא מעצמו דאין לנו לחפש דבר שאינו נגלה ולעזוב הסבה הנגלה לנו דהרפואה נגלה לנו וזה שיוכל להתרפאות מעצמו זה אינו נגלה לנו ע"כ תלינן בדבר הנגלה ואין לנו עסק בהנסתרות ע"כ ניסא דברי, וכן הי' כונתי במכתבי הראשון אבל עתה אני מבאר ביותר, א"כ כיון שאנו עסוקים רק במה שמרפא לעתים רחוקים אבל לא כ"כ רסוק לא מיבעי' שלא נכנס כמו סוג הלנת המת שאפילו מיעוטי דמיעוטי לא הוה בזה בודאי לא איירי רק אני לא נכנסתי במכתבי הראשון אפי' בפרט זה שיהי' נחשב בכלל מיעוטי דמיעוטי [שאף שלענ"ד שאף זה מותר כיון שהיא בטבע תולין שהרפואה רפאה שזה הסבה נגלה לנו ובמה שיוכל להרפא מעצמו זה אינו נגלה לנו ואין לנו עסק בסברה נסתרה] רק כתבתי לעתים רחוקות ומיעוטי נמי נחשב לעת רחוק וכיון דהתורה נתנה לנו רשות להתרפאות תולין במאי דחזינן שהרפואה חזינן ומה שהטבע בעצמו יוכל להתרפאות זה לא חזינן אבל בדבר שמוקצה מדעת שיוכל להרפא עי"ז בזה אפילו הטעם שחזינן שנתרפא כיון דהרפואה מוקצה מדעת וזה ג"כ דבר נסתר מוקמינן הדבר על חזקתו שלא הוי רפואה ונתרפא מעצמו דזה כלל דאף דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ואפי' אסרי חזקה ורוב ביחד היינו דוקא אם יש להספק מציאות בעולם בזה למדין מהקרא וחי בהם דבעינן חי ודאי אפי' במציאות רחוקה שיוכל לבא שלא יחיה ג"כ לא נקרא חי ודאי [אבל לא כמו הלנת המת:
שמה שנעשה באלף שנים פעם אחד זה אינו נכנס בסוג מיעוטי דמיעוטי ואינו נכנס בסוג הטבע רק לגדר נס יחשב ואין משגיחין ע"ז ורק העתים רחוק' שנתהוה בכל דור ודור זה בסוג הטבע נכנס רק:
טבע רחוק כן הגבול בזה לענ"ד דהטבע צריך לפעול בכל דור ודור רק שיש טבע קרוב וטבע רחוק דהיינו למשל שהגמ' קאמר סברך עשיר לא תאמין ומכ"מ רואים לפעמים שעניים מרודים נעשים עשירי עם וכי נאמר אף דהוי מיעוטי דמיעוטו דזה נס בודאי בסוג טבע נכנס ורק טבע רחוק דכיון דבכל דור רואין זה, לא רק אבותינו ספרו לנו כי גם אנחנו רואים זה הטבע הרחוק אבל זה שרק אבותינו ספרו לנו שבעת רחוק נתהוה הדבר אף שאמת ונכון שהי' זה בסוג נם נחשב דוק] רק שיהיה המציאות בעולם בזה נחשב שצריכין לחשוש אחרי זה ואם לא נחשוש אחרי זה אנו עוברים על הפסוק וחי בהם שיהיה ודאי חי ולא ימות ע"י מניעתנו אפי' במציאות רחוקה כיון דהמציאות איכא בעולם ע"כ ברפואה טבעיית אף שיועיל רק לעתים רחוקים מכ"מ צריכין לחשוש אחרי זה כיון דהמציאו' הרפואה איכא בעולם אבל ברפואה סגולית ואין סגולתם נכרת רק בנסיון רחוק אז כיון שהיא מוקצה מהדעת אין לנו מקום שיכריח לנו להכניס אותה בסוג רפואה כיון שמרפא רק לפעמים וזה הפעם יכולין לתלות שריפא מעצמו ע"כ זה לא נכנס בסוג ספק שאין ספק לפנינו כיון שהיא מוקצה מהדעת, ודמיונה כמו שיחלל שבת ויקח דבר אחד שמא היא רפואה בודאי לא הוה ספק אף שעל כל דבר ודבר יוכל להסתפק שמא מועיל היינו שיקחו עשבים ויאמרו שמא העשבים רפואה היא שכיון שרואין העשבים מרפאים א"כ יוכל להסתפק על כל עשבים שבעולם שמא רפואה היא זה, בודאי לא שאפי' ספק הרחוק שמותר בשבילו צריך להיות בכלל ספק היינו שרואין תועלתם בפעם הרחוק ויש מקום בשכל שתי' תועלת ע"כ בסוג ספק נחשב ע"כ חוששין לזה אבל רפואה סגולית כיון דהוי מוקצה מהדעת אף שבפעם רסוק רואין תועלתם מכ"מ אין מכריח לנו להאמין בה ונשאר הדבר כמו שלא הי' רואין מאתה תועלת וכי הי' מסתפקין עלי' כמו כן עתה כיון דתועלתה אין נגלה לנו בשכל ומרפא רק לעתים רחוקים תולין שנתרפא מעצמו שכיון שזה אינו נגנה וזה אינו נגלה ונשאר כמקודם ולא ימנה בכל רפואה רק אם הי' מרפא לעתים קרובים אז סי' מכריח לנו להאמין בה ולהכניס אותה בסוג רפואה שקשה לאמר שנתרפא מעצמו כיון שמרפא לעתים קרובים. ולענ"ד כן הנכון בדברי הרמב"ם וממנה אין יכולין לנטות שכן דבריו מורים וזולת זה אין טעם בראש לאמר דרפואה טבעית בעינן דוקא ואף שהתוי"ט סתם בזה מכ"מ צריכין אנו להשגיח על המפורש ובפרט שידעינן אנו המקור בודאי הולכין אחר מקורו הטהור, ובפרט שמזקנים אתבונן שבזה מתאימים דברי רש"י ז"ל עם דברי הרמב"ם ודברי הרע"ב שהולך תמיד בעקבות הרמב"ם כתב ברור מיללו כאן כדברי רש"י ז"ל מפני שכונתו שמתאומים יחד שגם רש"י סמך על הטעם המורכב בזה מפני שאין בדוקה וגם סגולה רק לא הזכיר סגולה וכן הרע"ב לא הזכיר אף שהוא הולך בעקבות הרמב"ם מפני שהוא סמך על המעיין בזה כן לענ"ד וכיון שזקן דורנו מסכים ג"כ לזה שהגאון דקאוונא יחי' כע"ע זצ"ל על רפואה בדוקה לא עסק בזה וזה פשיטא לו בתכלית הפשיטות שמותר [ואין אנו צריכין לראי' בזה דבבדוקה מותר אפי' בסגולה דכי בתורה כתב רפואה טבעית דוקא דוק] וגם התפארת ישראל כתב להדיא כזה, ע"כ לענ"ד למותר להראות כח הבקיאות בזה אף שתודה לד' תיכף ששלחתי מכתבי לכתר"ה נפל ברעיוני ראי' כבודו מתוס' בבא מציעא דף קי"ד ע"ב שדוקא מפני שברור לו ויש ת"י מכתב כבודו הרמה וצינתי תיכף על מכתבו והי' לו קצת אי נחת מזה מדוע לא נפל תיכף ברעיוני בעת כתיבת המכתב שאני לא כונתי לחפש ראי' על דבר שהשכל הפשוט גוזר כן ולענ"ד אין לך בו אלא חידושו שזה חידוש והמצאה מהרמב"ם בפירוש המשנה ע"כ אין לך אלא חידושו וזה כונת התוס' שדוקא שברור דאם לא ברור אז לא נכנס בסוג ספק שלענ"ד שגם ספק צריך להיות מנוסה הספק דנכנס בסוג הספק אבל לא כל מה שעלה על לב רפא, ולענ"ד נראה אם לולא דמסתפינא שיאמרו עלי כי עזבתי דרך הראי' רק כיושב ודורש מפי הגבורה ועל שכלי אני בונה כל דבר אז אמרתי שאפילו ברפואה טבעי' היכא שיעלה על לב רפא סבר' שמא זה הדבר מרפא לענ"ד צריך עיון הרבה אם מותרים לעשות מעשה ע"ז ולדחות איסור התורה כיון דאין מנוסה הספק נשאר הדבר כמקודם ולא נקרא ספק ונקרא זה כמו ספק חסרון ידיעה דלא הוי ספק [ע"ד רק קצת סמך כתבתי אלו הדברים] ואף שדברי בנוי על סברא בעלמא מכ"מ כן משמע ממרוצת הלשון ביו"ד בסי' קנ"ה בסוף דברי הרמ"א וכל חולה שמאכילין אותו איסור צריכין שתהא הרפואה ידועה או עפ"י מומחה ומשמע שהמומחה יאמר בודאי ומשמע שאפי' רפואה בטבע נמי צריכין שיהי' רפואה מוחזקת אבל ספק רפואה אם יהי' ספק אצל הרופא לענ"ד משמע מזה דאפי' חולה שיש בו סכנה נמי אסור כיון דאינו מנוסה וכתבתי על הגליון שלי אם הרפואה בכלל ספק היינו שלא מנוסה מעולם אם מועיל רק יפול על סברת בני אדם אפי' על לב סברת הרופא משמע דלא מאכילין אפי' לחולה שיש בו סכנה רק אם היא מנוסה שהיא מרפא לפעמים רק שלא מוחזק שמרפא בודאי רק פעמים מרפא ופעמים אינו מועיל זה בסוג רפואה נכנס. ולענ"ד ע"ז סובב והולך כל דברי הרמב"ם ז"ל לחלק בין רפואה סגולית לבין רפואה טבעית אם להכניס אותה בכלל רפואה בשביל הפעם הרחוק אם נקרא אותה מנוסה אם לא שברפואה טבעית אם מנוסה אפי' לפעמים רחוקים ג"כ נכנס בכלל מנוסה אבל ברפואה סגולית דודאי אם מנוסה לעתים קרובים נכנס בכלל רפואה אבל הרפואה שלא מנוסה עדיין כלל לענ"ד משמע מרמ"א שאפי' רפואה טבעית נמי לא מהני ואפילו הספק אם הוא מרפא חכם ע"כ מזה התוס' בבא מציעא הנ"ל יוצא לנו רק ראי' שאם ברור מותר אפילו בסגולה אבל זה דמשמע מהתוס' דאם אינו ברור אסור אין הטעם משום סגולה דכן לענ"ד אפי' ברפואה טבעית נמי כן דאם יעלה על לב רפא לנסה בעצמו רפואה שלא בא הנסיון ע"ז מעולם רק ימציא מלבו נרלענ"ד דאסור.
ובזה אני אומר דבודאי קמיע הוא כמו רפואה בטבע דכיון דבא נסיון על כלל הקמיעות שמרפאין ונחשב כמו רפואה טבעית אך באשר שהספק הוא רק על הפרט בזה לא נחשב כמו רפואה סגולית רק נחשב כמו רפואה טבעית וספק על ענף שלא בא הנסיון ע"ז כן נראה לענ"ד א"כ בזה יפה העיר כתר"ה שהגמ' קאמר דהא דמותר אפי' ליכנס לבית הכסא הוא מטעם סכנה אף שכתר"ה הביא זאת למטרתו שרפואה בדוקה מהני אפי' סגולה [וזה אף שיפה ראי' לענ"ד א"צ לזה לראי' כיון דהרפואה בדוקה היא. אך דמזה הגמ' יוצא לנו למה שהעיר הגאון מקאוונא יחי' שאמאי אסור בספק קמיע והאריך רק שמדסתם הגמ' משמע דמיירי אפי' שיש סכנה ומוכרח לצאת נמי אסור והשגתי עליו דלא נקרא מדסתם שזה הפרט מה שנוגע לפיקוח נפש בזה לא איירי הכא רק מה שנוגע לענין תכשיט דבספק לא הוי תכשיט ואסור לטייל ולא שייך מדסתם בזה נתחזק דברי הגאון מקאוונא יחי' וחידש עליו שלא העיר מזה הגמ' דמיירי להדיא ביש בו סכנה ולמה לו לתרץ דבריו מדסתם הא גמ' מפורשת שיש בו סכנה אפי' ביציאתו חוץ שצריך ליוצא לחוץ ואם לא יהי' סכנה לו ומכ"מ דוקא מומחה מותר אבל באינו מומחה אסור אך לענ"ד לפי הכתוב לעיל מדויק דבריו ודוק דבריו הוא בבאר יצחק דרק על הפוסקים שאוסרים בספק דרב פפא וע"ז הקשה מספק פקוח נפש אבל על קמיע שאינו מומחה לא הקשה וע"ז אין אנו צריכים להרמב"ם מפני שאפי' ברפואה טבעית רק שאינו מנוסה עדיין רק שיעלה על לב חכם בזה אסור כדהבאתי לעיל מלשון הרמ"א ביו"ד שהתורה התירה לנו רק בשביל ספק שיצא במציאות להיות מנוסה אבל לא בשביל ספק שלא יצא עדיין למציאות רק קושיתו על ספק דרב פפא כיון דהוי ספיקא דדינא ולזה יש ראי' דאפי' אם הדין בנוי על המציאות נקרא ספק בדין א"כ הוי ספק פיקוח נפש שמא הדין דהוי קמיע מומחה וע"ז סובב קושיתו ע"כ נצרך רק מדסתם דוק. ונראה לענ"ד שכיון שהוי ספיקא דדינא אף דצד הספק בנוי על המציאות מכ"מ נקרא ספק פיקוח נפש ולא דמי' לשאר קמיע שאינה מומחה שהתם ספק במציאות ע"כ לא נקרא ספק ולענ"ד קמיע משאינו מומחה לא נקרא ספק כלל כיון דלא מנוסה עדיין לא נקרא ספק כיון דאין במציאות שמרפא רק רפואה שלפעמים מועיל ולפעמים אינו מועיל וכן נתחזק זה נקרא רפואה דאתחזק ולענ"ד דאף אם מנוסה כמה פעמים שמועיל אף שרואים שכמה פעמים לא מועיל מכ"מ נקרא שבכלל רפואה נחשב ואין הולכין בזה אחר הרוב דקמיע נחשב כמו רפואה טבעית שהספק רק בענף ולא בהכלל דרפואה ודוק כן נראה לענ"ד בזה ואף שבנוי רק על סברה מכ"מ תמכתי יסודותי על מקורים העיקר היסוד שרפואה טבעית אף שמרפא לעתים רחוקים כיון דכן נתחזק שלפעמים מרפא אף לעתים רחוקים מכ"מ רפואה נקרא ומחללין בשבילה את השבת, וגם שרפואה סגולית דוקא אם נסיונו באופן רחוק ג"כ מבואר להדיא בפירוש המשניות להרמב"ם כדברי וגם במה שאני מתחדש כע"ע שרפואה שלא יצא לנסיון עדיין במציאות ולא מנוסה מעולם לזה הבאתי ראי' מהרמ"א מלשונו ביו"ד בסי' קנ"ה דרפואה שלא מנוסה מעולם לא נכנס בכלל ספק ואפי' יעלה על לב חכם רופא מומחה רק שלא ניסה זאת לא נכנס בתורת ספק ע"כ לזה ניחא זה שבקמיע מאינה מומחה שאין מחללין בשבילה [אף שלזה אין לי ראי' מכ"מ כן נראה מסב' כיון דהכלל הרפואה? המנוסה אף שסגולה היא מכ"מ נקרא כמו רפואה בטבע ע"כ אף שהפרט לא נתחזק מכ"מ נקרא ספק רפואה דלא דמי' להרמב"ם כיון דהרמב"ם כתב רק בשביל שמוקצה מהדעת וזו אינה מוקצה מהדעת כיון דהכלל דרפואה שאינו יוצא עדיין מינוטין בעולם ולא ניסה זה עדיין בנסיון בזה בספק לא מחללין בעבורה] מפני שלא יצא עדיין תועלתה למציאות ע"כ לא הוי ספק שעי"ז יחלל שבת רק ובזה שאני קמיע מרפואה בטבע דוקא אם החכם מסתפק אבל אם ודאי לו אז מותרין לחלל שבת בשביל סברתו אף שלא ניסה עדיין, כן משמע מלשון רמ"א ז"ל אבל בקמיע אף דהמומחה אומר מכ"מ בעינן שיתסזיק הקמיע, אבל זו ראיה דספק רפואה היינו שלא יצא עדיין בנסיון וגם החכם לא אומר בודאי אסור, וע"ז ראיה טובה מקמיע שאינה מומחה ואין לחלק שהכא רפואה בסגולה דלדעתי כיון דהכלל הרפואה נתחזק נופל סברת הרמב"ם דלא הוי מוקצה מהדעת ע"כ, ע"כ דלאו דוקא ברפואה סגולית דאף ברפואה טבעית נמי כן אם הוא עדיין בספק לא מחללין בעבורה ורק הנ"מ בין קמיע לשאר רפואה דרפואה בטבע דוקא אם החכם אומר בודאי סמכינן עליו ובקמיע לא מהני כ"ז שלא אתחזק הקמיע אבל באומר החכם ברפואה בטבע דרק ספק לו אז דומה רפואה בטבע לרפואה דקמיע ואסור כן נראה לי לענ"ד.
ועתה אבא לדברי הגאון מאקוונא זצ"ל דהנה במה שהקשיתי עליו מדוע לא נקט קושיתו על הגמ' שהביא כתר"ה חזיתי דטעות בידי [דראית כתר"ה למטרתו נכונה היא דהנה כיון דמותר ליכנס לבית הכסא אף שזה איסור דאורייתא כמו שהוכיח לנכון כתר"ם וזולת זה מהפסוק וכסת את – ושב מאחרך מוכס דאין אסור להיות להיות במקום שאי נקי וכמו דאסור להזכיר דברים המקודשים בבית הכסא כמו כן אסור להכניס דברים המקודשים בבית הכסא וראי' מהפסוק ושבת מאחריך ועיין בסי' מ"ג באו"ח ובברכות כ"ג ע"א ועיין במג"א בס"ק ט' ולפנות בודאי אסור מדאורייתא ואין אנו צריכין להאריך בזה] אך מה שהקשיתי על הגאון הנ"ל דלמה לו להקשות מסתימות הגמ' הי' לו להקשות מהגמ' דמיירי בסכנה ומכ"מ באינו מומחה אסור טעות דהתם הסכנה היא הנטילתו מגופו אבל היציאה לחוץ אין בו סכנה ע"כ אין לנו גמ' מפורשת דאף אם יש סכנה במניעת מליוצאת לחוץ מכ"מ באין קמיע מומחה דאסור ומכ"מ מוכרח מדברי הגאון מקאוונא זצ"ל [דרכי לישא פנים לזקנינו שבדורנו ולדקדק בדברי' כדרך שמדקדקין בדברי הגאונים שהי' לפנינו] דהקשה רק על איבעי' דרב פפא ולא על קמיע שאינו מומחה מפני שעל קמיע שאינו מומחה אף זולת הרמב"ם ניחא מפני שאף ברפואה הטבעית ג"כ אסור בספק רפואה כדהארכתי לעיל ואעתיק לכ' הרם דברי הדרכי משם בסי' קנ"ז כן לש' כתב הגמי"י פא"מ פי"ד דנכפה הוי חולה שיש בו סכנה ומותר לבשל לו שרץ להאכילו אם הוא רפואה ידועה אבל רפואה שאינה ידועה אסור עכ"ל ובאו"ה כלל נ"ט דה"ה כל רפואה צריכה להיות ידועה קודם שנתיר לו לאיסור ע"כ ולבסוף מסיק ונראה שעפ"י רופא מומחה יש לסמוך עכ"ל] יעיין ג"כ בבאר היטב בסי' פ"ד ס"ק ל"ז כ' חוות יאיר סי' ק"ב רפואה לבעל ירוקין לבלוע ח' כנים של ראשו דאסור משום דאין רפואה בדוקה, אם זה ע"י סגולה ראי' למה שכתבנו דלענין סגולה בעינן בדוקה, אך יש לומר דזה אפי' טבע אף שבעינן מראשו אפשר ג"כ דזה עפ"י טבע ומכ"מ באינו בדוקה אסור כדהא רכנו לעיל דגם ברפואה שבטבע בעינן בדוקה. אם לא מנוסה שמועיל אז אסור, והנה הארכתי בזה כי לענ"ד זה ענין חדש ודוק ואגב נתעוררתי שאמאי לא הביא הט"ז בסי' פ"ד דברי הגהמי"י המובא בדרכי משה בסי' קנ"ה דנכפה הוי חולה שיש בו סכ'. [אציג קיצור מדברי הנה לענ"ד כן הגדרים בזה ברפו' בטבע בעינן רק שיה' מנוסה שלפעמים מועיל ואז ואז נכנס בכלל רפואה ומותר לעשות איסור עבורה וברפואה סגולה אז בעינן שי' מועיל לפעמים קרובים ובין כך ובין כך כ"ז שלא מנוסה מועלים אז אסור בשניהם אפי' ברפואה בטבע וקמיע דמי' לרפואה בטבע אך כ"ז שלא מנוסה אסור ואם מנוסה שמועיל לפעמים אף לעתים רחוקים מהני בקמיע, רק בזה שאני קמיע שברפואה בטבע דוקא אם החכם אומר שהספיק לו אז אסור כשברי' לו מותר אבל בקמיע אף שברי' לו אסור דבקמיע בעינן שיתחזק הקמיע שיועיל וקושיות הגאון מקאוונא זצ"ל לענ"ד שאין לתרץ בסברת הרמב"ם כיון דזה נקרא כמו רפואה בטבע כיון שהעיקר נתחזק רק שהספק בזה הפרט א"כ לא הוי מוקצה מהדעת ונקרא כמו ספק רפואה בטבע ואין לתרץ מפני שכיון שלא הוי רפואה בדוקה אסור לענ"ד שזה דוקא בספק שיעלה על לב חכם אחד אבל ספקא דדינא כיון דהוי ספקא בדין א"כ הוי ספק פקוח נפש ובזה אפי' אם נאמר דדומה כסברת הרמב"ם מכ"מ שאני הכא כיון דהוי ספק בדין א"כ אם נאמר כהכרעה דהוי רפואה א"כ מותר א"כ הוי ע"ז גופא ספק אם הוי רפואה אם לא אף אם נאמר דזה נקרא סגולה כיון דספק לנו אם זה הוי איתחזק אם לא וספק הוי בדין שמא הדין דזה נקרא אתחזק א"כ הוי ספק פקוח נפש ודו"ק ואביא קצת ראי' לזה יעיין בבא בתרא דף ע"ז ע"ב ברשב"ם בד"ה ורבנן סברי יעיין שם סברתו דאין לנו לומר דהדמים מודיעים שהוא מהאנשים וכו' דילמא הוא מאנשים אחרים מוכח מזה דאין כל חזק' מברור ספק כללי דילמא הוא מאנשים אחרים וזה הוי ספק לא ע"ז המעשה רק ספק בכלל ע"כ דילמא הוא מאנשים אחרים ע"כ בודאי יצא מהחזק' א"כ החזק' גופא בספק רק אם לפעמים קורין כן ולפעמים כן אזי הדמים מודעים כיון דהספק במקרה ע"כ מבריר החזק' [ומזה ראי' דאין חזק' אפי' הבאה מצד הסברא מברר ספק כללי והדברים ארוכים בזה] ע"כ לא דמי' לספק רפואה שעולה על דעת חכם שמא היא רפואה שזה הספק תלי' במקרה ולא אתחזיק מעולם דו"ק ע"כ לא הוי ספק כדהארכתי לעיל אבל ספק שתלוי בסקירה אם נקרא זה אתחזיק דילמא זה נקרא אתחזיק והסבר' מבורר למבין ע"כ לבי אומר לי דמוכרחין אנו לומר כמו שכתבתי במכתבי הראשון דבודאי מיירי דאינו סכנה במניעתו מיצאתו לחוץ והנה לענ"ד הרבה חדשתי בעזהי"ת בתשובה זו.
ואתנהלה לעטי לרגל סדר כתיבתי של כתר"ה דהנה האריך כתר"ה דכיון דמטעם תכשיט מותר בקמיע מומחה כמו שכתב בהגאון מקאוונא יחי' כע"ע זצ"ל דסתם אפי' אם אין סכנה במניעתו מיציאתו לחוץ מקשה כתר"ה דאפי' בספק קמיע ג"כ תכשיט כיון דנושא מטעם ספק א"כ מבטל ומדמה זאת לסע' הכתוב בשו"ע אך יאמין לי ידידי נאמן שגם אני עמדתי ע"ז ברעיוני אך תרצתי לעצמי דהנה סא דאיתא זה בשו"ע הוי דברים שאדם עושה זאת מצד ודאי ע"כ הוי ודאי תכשיט ע"כ העגולים כיון דודאי הוא הוי ודאי תכשיט אבל הספקות לא הוי ודאי כיון דנושא זאת מצד ספק ואביא ראי' לזה יעיין בשו"ע או"ח בסי' דטלית שחציו פתוח וחצי' סתום מחויב בציצית מטעם ספק אבל אסור לצאת בו בשבת יעיין שבאמת עמד ע"ז הגאון רע"א זצ"ל בהגהותיו על שו"ע כיון דמחויב להטיל הציצית מאי שנא שהוא מטעם ודאי ומאי שנא שהוא מטעם ספק כיון דבל"ה אסור לשאת הבגד א"כ הוי תכשיט יעיין שהניח הגאון הנ"ל בצ"ע אך מזה הגמ' דקמיע שאינו טומאה אסור א"כ אף דספק לו ונושא בשביל ספק מכ"מ לא נקרא תכשיט בודאי רק ספק תכשיט ואסור וזה ראי' אלימתא להדין דשו"ע בסי' הנ"ל [ולפי"ז יש לעיין בקמיע מומחה דנתחזיק רק דלפעמים מועיל ולפעמים אינו מועיל דביש סכנה במניעתו מוציאתו לחוץ דמותר כמו שהארכתי לעיל אך אם אין סכנה במניעתו מיצימתו לחוץ אז יש להסתפק אם נקרא תכשיט אך יש לומר כיון דזה רפואה בודאי ע"כ אף דספק אם ירפא זה הפעם אם לא מכ"מ נקרא ודאי תכשיט אבל קמיע שאינו מומחה הוי ספק אם הוי כלל רפואה ע"כ הוי ספק תכשיט] ועל יתר דברי כתר"ה שרוצה לומר כיון דהותרה מותר אפי' באין סכנה במניעתו לחוץ כיון דבעיקר יש סכנה לישא על גופו זה לא ניתן להאמר אפילו בדרך פלפול דכי משום דהותרה בסכנה הותרה אפי' באין סכנה אפילו אם נאמר דריבוי שיעורין מותר מדאורייתא היינו בשביל שמותר וניתן לדחות ניתן לדחות גם הריבוי שאין הכרח בזה וזה שייך אם יש סכנה ומוכרח לצאת לחוץ אז אם מותר להרבות בהילוך יש לעיין דתליא בפלוגתא דריבוי שיעורין או באופן דיכולין לעשות ע"י נכרי בזה תליא אם הותרה או לא כיון דהוא מסוכן אך אם אין סכנה במניעתו מיציאתו לחוץ רק הוא מסוכן לענין נשיאת הקמיע בזה לא הותרו לדחות בזה לא שייך להפלוג' אם שבת הותרה אצל פיקוח נפש או דחווה אצל פיקוח נפש ואפילו אם עיקר היציאה הותרה אם מותר להרבות בהילוך יעיין ביבמות בדף ס' ע"ב בתוספות בסוף העמוד יעיין שם אם מותר להרבות בהילוך אפילו היכא שעיקר הותרה ע"כ זאת לא ניתן להאמר אפילו בדרך פלפול והנה מה שטרם כתר"ה להאריך לסוכיח דרפואה סגולה אם ברי' דמותר והעיר מגמ' סוכה לענין הטלת שם לשיתין והאריך בזה כתר"ה דאפשר הצלת כל ישראל שאני לענ"ד היה שם עצה לסתום השיתין דאם לא היה עצה לסתום השיתין בודאי היה מותר מפני פיקוח נפש כיון דהיה ברור להם שזה יועיל ובלעדי הסברא דהצלת כל ישראל דו"ק רק היה עצם לסתום השיתין רק שעי"ז יבטל בנין בית המקדש ואפשר שזה נקרא שלום כל העולם ואין אני מחליט זאת בפשיטות לפרש כן אבל לבי אומר לי שכן יש לפרש ע"כ נופל ראיה מכאן [ומה שעמד כתר"ה שזה נקרא גרם גם ע"ז עמדתי מכבר אך לענ"ד דיעיין בסנהדרין בדף ע"ז לענין אם כפתו במקום מים אם נקרא גרמא או לא ע"כ משם מוכס דלא נקרא גרמא ע"כ לענ"ד נראה הא דבטבילה בשבת דף ק"ך השיב רק גרמא התם רק כיון דאינו מתכוין למחיקת השם וגם אינו עושה בגוף השם שטובל רק גופו זה נקרא דבר שאינו מתכוון כיון דאינו עוסק להדיא בהטלת השם למים רק שטובל גופו ועל גופו איכא שם וממילא הוא וגם אינו מתכוין לזה ע"כ נקרא אינו מתכוין ובמקום שגרמא נמי אסור לענ"ד דגם אינו מתכוין אסור דלא גרי' מגרמא כיון דלא בעינן מעשה במקום שגרמא אסור אבל במקום דרק מעשה אסור ע"כ לא נקרא מעשה ונחשב רק כגרמא כיון דאינו מתכוין ואף שהוי פסיק רישיה אך אפשר דלא הוי פסיק רישיה כ"כ דאף לרוב פעמים הוא נמחק עכ"מ לא נקרא פסיק רישיה דבפסיק רישיה בעינן שלא יהיה שום אופן להיפך ועוד יש לעיין לענין פסיק רישיה דלא ניסא בשאר איסורין יעיין ביומא דף ל"ג ע"ב ובשבת ק"ג ע"א והנה דברים ארוכים בזה וקצרתי בזה הפרט אבל בסוכה ששם הטילו השם למים אף שהיה מתכוון רק להשתיק המום מכ"מ כיון שעוסק להדיא בזה השם להטיל נקרא מעשה, כן תרצתי לעצמי מכבר יעיין לעיל שהארכתי בזה דוק שם:
ואכא עתה על יתר דבריו דהנה מה שהוכיח כתר"ה מגמרא שבועות לענין רפואה סגולה הנה דרכי לפעמים לדייק בלשון הגמ' דהיפך מלהגן דמשמע כיון דאין להגן אסור דרק להגן מותר אבל כיון דלא הוי להגן אסור ומשמע אפילו באין בו סכנה דרק היפך מלהגן דו"ק ובזה נופל כל פלפול כתר"ה ובעיקר הדבר שחקר כתר"ה אם מותר לרקוק על הזכרת השם אם יש סכנה איתא בשו"ע להדיא בהלכות עונן ומכשף דמותר א"כ מזה ראיה שרפואה סגולה מותר אפילו באיסור חמור כזה דזולת זה אין חלק לעוה"ב מ"מ מותר במקום שיש סכנה והא דרצה כתר"ה לחדש כלל חדש אף דבדבר מושכל הוא מכ"ע אינו סובל זאת בדברי הרמב"ם והוא דהביא ראיה מחולין דף ק"ה ע"א מלשון רש"י הנה אף שראה והביט יפה כדרכו להביא ממרסק לחמו אך יעיין בכל הסימן בהלכות אונן ומכשף הנה יעיין בס"ק א' בש"ך דהביא פלוגתא אם מותר לשאול במכשפים במקום חולה כיון דזה רק עשה דתמים תהיה כיון דהוא לא עשה הכישוף ויש פלוגתא בזה לענין חולה שאין בו סכנה והפלוגתא תליא בזה אם עשה דאורייתא נדחה במקום חולה שאין בו סכנה ואני חדשתי זה מעצמי דעשה אפילו דאורייתא נדחה בשביל חולם שאין בו סכנה וכמדומה שאמרתי מכבר לכתר"ם זה רבות בשנים בקורשאן ובניתי זה על הקו"ח דהנה ממון לא נחשב כמו חולה שאון בו סכנה וראיה דאיסור דרבנן נדחה בשביל חולה שאין בו סכנה ומכ"מ יעיון בפ"ת ובסי' קנ"ז דאף על איסור דרבנן צריך ליתן כל עמון שיש לו א"כ ממון לא נחשב כמו חולה א"כ כיון שבשביל מצוה לא צריך ליתן כל אשר יש לו אם כן פשיטא דנדחה בשביל חולה שאין בו סכנה וזה ראיה אלימתא ובזה הסברתי דהנה אמרתי דבר מחודש דבערלה אסור לבטל מדאורייתא אפילו להסוברים אין מבטלין הוי רק איסור דרבנן מגמרא גיטין דף נ"ג ע"ב לענין אגוזי פרך ונתפצעו והא מדאורייתא חד בתרי בטיל דדבר חשוב מדאורייתא לא בטיל ומכ"מ לא קניס וכו' והקשה הפר"ח הא אפילו אם היה הדין דמדאורייתא דבר חשיב אינו בטל עכ"מ מותר מדאורייתא להפצוע כיון דהא דאסור לבטל הוא רק איסור מדרבנן דו"ק אמרתי דבערלה אסור מדאורי' לבטל דמפקיע ממצות שריפה דערלה בשריפה וכיון שיבטל שוב לא יוכל לעשות המצוה דאח"כ נעשה היתר ולא יוכל שוב לקיים המצוה והנה הקשה לי אחד מידידי הגאב"ד דריטעווא נ"י מפסחים דאמאי מותר בחולה שאין בו סכנה לסוך בגוהרקי דערלה משום שהוי שלא כדרך הנאתן והוי רק איסור דרבנן ולפי הנ"ל הוי איסור דאורייתא שמפקיע מצות שריפה שזה הוי מצוה מדאורייתא ותרצתי דמצוה דאורייתא נדחה בשביל חולה שאין בו סכנה ע"פ הנ"ל ודוק בזה], והמרש"ל אוסר לשאול בכישוף אפילו לחולה שאין בו סכנה ומכ"מ פסק המרש"ל אם בא לו ע"י כישוף מותר, ע"י כישוף לסלק והמרש"ל כתב זה ביש"ש לחולין ע"כ לבי אומר לי שע"ז הרש"י חולין דף ק"ה כתב המרש"ל זאת דאף דברש"י הוא בעצמו עושה מעשה מ"מ אין לסלק כיון דלמהרש"ל אף לשאול אסור ורק הסילוק כיון שבא מ"י כישוף מותר א"כ אפשר דמותר אפילו לעשות מעשה בעצמו דמאי נ"ט כיון דלשיטת המרש"ל גם לשאול אסור ומכ"מ היכא שבא ע"י כישוף מותר כמו כן לעשות מעשה מותר היכא שמעיקרא בא ע"י כישוף דאיסור התורה דוקא להתחיל בכישוף אסור אבל לסתר מעלה הכישוף ע"י כישוף בזה לא אסרה התורה [ואם יעיין כתר"ה היטב יראה כבודו הרמה שיש אופני עצות אחרים היינו השבעת שדים ואפשר היה עי"ז אלו אופנים] אך מחוורתא כאופן הראשון דאם נאמר כאופן כתר"ה מפני סכנה א"כ אם לא הוה סכנה בזה דיכולים להיות דאם אסרם רק על זמן בודאי יוכל להיות באופן דלא הוי סכנה ועוד אפילו אם לעולם נמי יש עצה ע"י ספינות אחרות ע"כ לא מוכס דהי' סכנה וכ"ז הי' להזכיר רש"י כיון דמעצמו אינו מוכרח דהוי סכנה ע"כ היה לרש"י להזכיר דהוי סכנה ע"כ נראה כיון דהיש"ש כתב זאת בחולין א"כ מוכס שע"ז הרש"י חידש זאת ע"כ אין ראי' מזה הרש"י דרפואה סגולה מותר במקום סכנה דהכא כיון דנעשה מעיקרא ע"י כישוף מותר אפי' בחולה שאין בו סכנה דו"ק ובעיקר יעיין עוד בסימן רפ"ס בהלכות שבת ואם יש ת"י מחצית השקל יעיין שם על המג"א ס"ק י"ג ויראה חילוקי דינים בזה וגם שם רפואה סגולה והראיה דמתענין בשבת על תענית חלום והזכיר זה המחצית השקל [ולפי חילוק כתר"ה דלענין חולה סגולה בודאי מותר ע"י סגולה נופל הראיה מת"ס בשבת יעיין היטב במחצית השקל והמחצית השקל בונה רק על לשון הרמ"א ביו"ד סימן קנ"ה הנ"ל דבעינן רפואה בדוקה ולא הזכיר כלל סגולה ובאמת צריך לומר משום סגולה כהרמב"ם ויש להאריך במחצית השקל אך מפני האריכות קצרתי והנה כתוב לעיל בהסימנין שהצגתי לעיל על חידושים על המחצית השקל דו"ק שם: