כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח · סימן צא
יום ו' עש"ק פ' פקודי שנת ששון לפ"ק פה אוזווענט יצ"ו כבוד ידונ"ע ה"ה הרב הג' עדיו לגאון ולתפארת וכו' כקש"ת מוהר"ר עזרא אלטשולער נ"י הגאב"ד דק"ק קאלטענאן יצ"ו. אחדשה"ט, כראוי, וכנכון,
הנה נאמנים פצעי אוהב וקבלתי חיצי השגתו באהבה אך אעפ"כ אנסה להציל עצמי מחיצי השגותיו ולדעתי הצדק עמי וחלילה אין אני בא לקפח רק אני כותב מה שנראה לענ"ד ואבוא ג"כ על סדר דבריו. א' הנה מה שכתב בא"א דמקשה כתר"ה הא להרמב"ם אף שמפקיר לאחר זמן הביעור מכ"מ צריך לאבדו לשיטת הרמב"ם דסובר בביעור שביעית הוא איבוד בידים, (ובזה סותר כתר"ה את דברי שכתבתי דבחמץ נפקע איסור שביעית מפני שאינה ברשותו ובכל מקום שהוא הוי כמבוער ועיין לעיל בסי' הקודם לזה] לענ"ד אין זה השגה עלי דהנה בהפקר לאחר הזמן הביעור לא חל ההפקר כלל לענ"ד לשיטת הרמב"ם דצריך לאבדו א"כ כיון דצריך לאבדו נעשה שנחשב שאינה ברשותו ע"כ לא חל ההפקר אבל איסור הנאה דחמץ שעושה לאינה ברשותו זה חל אפי' על שביעית וכיון שחל ממילא נפקע איסור שביעית כיון דאף ברשותו הוי כמבוער ואין להקשות הא כל שביעית לשיטת הרמב"ם הוי אינה ברשותו מפני כיון שצריך לאבדו א"כ הוי אינה ברשותו עי"ז גופא דצריך לאבדו וממילא בטול המצוה אך זה אינו כיון דעי"ז המצוה גופא נעשה אינה ברשותו בזה לא נפקע המצוה [כדהערתי מסבר' זו לעיל ועיין לעיל בסי' הקודם מה שהערתי בדברי המנחת החינוך ובר"ן ע"ז דו"ק שם] אבל כשחל ע"ז עוד איסור היינו איסור חמץ ועי"ז נעשה אינה ברשותו בזה שאני דהתורה לא כטיל על אדם לבער שביעית רק אם הוא ברשותו אבל כשאינה ברשותו בזה לא מצינו להטיל עליו בתורה חיוב לבער והפקר לאחר זמן הביעור שאני דלא חל ההפקר ולכאורה יש עדיין להקשות על דברי על המ"ד דסובר דהפקר חל על אינה ברשותו א"כ לפ"ז צריך להיות הדין דביעור שביעית סגי' בהפקר אך לענ"ד אפשר אם יפקיר יפקע ממנו חיוב ביעור אך אעפ"כ אסיר להפקיר כיון דבזה אינו יוצא חוב הביעור א"כ יפקע בזה מצות ביעור ויש לפלפל בזה דלא יועיל ההפקר מפני אי עביד לא מהני אבל אם נאמר דעביד מהני יועיל ההפקר ויופקע החיוב דשביעית אבל אינו יוצא בזה המצוה ע"כ כתר"ה בנם יסוד וע"ז היסוד גופא יש לדון דמועיל זה להמ"ד דהפקר חל על אינה ברשותו וגם אי עביד מהני אף שעובר על איסור באמת אם יפקיר יופקע מאתו המצוה כיון דלא הוי שלו ואינו שלו אינו צריך לבער אבל המצוה אינו יוצא בזה ודו"ק ע"כ אין אני רואה בזה שום השגה עליו. וגם מה שכתב כתר"ה דגם איסור טבל נפקע בחמץ ויסודו על הפ"ת יו"ד בסי' שכ"ח סק"א לענ"ד דברי הפ"ת זה צ"ע למאוד ועיין בפסחים בדף ל"ג דהיכא שהי' שעת הכושר חל תרומה על חמץ ומכ"ש דאיכא איסור טבל [ומזה הגמ' ראי' דקדושת הגוף חל על אינה ברשותו והדברים ארוכים בזה דבחמץ חל תרומה ומוכח מזה דאף דחמץ הוי אינה ברשותו ומכ"מ חל תרומה ע"ז ע"כ מוכח להדיא דקדושת החמץ חל על אינה ברשותו ודו"ק] וגם באינו שעת הכושר היינו בהחמיצה במחובר אף שאין חל ע"ז קדושת תרומה מכ"מ איסור טבל לא נפקע ועיין בשג"א בזה והנה אם יש ת"י ספר פרי יצחק יעיין בזה שהוא האריך הרבה בזה והנה ע"כ קשה לי מאד דברי הפרי תבואה המובא בפ"ת הנ"ל ולא דמי לעיסה שאין אדם יוכל לאכול דשאני התם דהתם בטבע אין יוכל לאכול אבל הכא רק ארי' דרביע ע"ז דו"ק ע"כ דברי ספרי תבואה גופא צ"ע למאד לענ"ד לא נפקא איסור טבל מגמ' מפורשת ואפי' בלא היתה שעת הכושר ג"כ דעת השג"א דחל איסור טבל ע"כ דברי במקומם עומדים מה שכתבתי לעיל בסימנים הקודמים דמצה של שביעית שאני ממצה של טבל דוק שם, והא דמפלפל כתר"ה ודקקימ"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ומכ"מ אינו יוצא במצה של טבל מפני שהוי מצוה הבאה בעבירה, לפי"ז במצה של שביעית נמי איכא זה הטעם דמצוה הבאה בעבירה אך לפי מה שהארכתי בסימנים הקודמים דבשביעית לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דהוי רק חיוב על גברא לבער ולא על חפצא דו"ק שם לעיל נופל גם זה ומה שהעיר מזה דאין יוצאין במצה של טבל מוכח מזה דלא כהפירוש התקלין חדתין בענין מצוה לא להנות ניתנה ולענ"ד לפי מה שהעלותי בסי' הקו' דבאיסור אכילה לא שייך זה נופל ג"כ זה השגה עלי והנה מה שכתר"ה מפלפל על דברי מחולין דף ק"כ דיש לפרוך הא אינך איסור חפצא ושביעית איסור גברא לענ"ד לא נפניתי לעיין בזה כ"כ אך בהשקפה דאפשר יש לישב מפני שלא קילא איסור גברא מאיסור חפצא אלא דעיקר קילא מפני ששביעית רק עשה וזה מקשם התוס' אבל מצד ששביעית איסור גברא לא קילא רק מצד שהוא עשה אך לא נפניתי לעיין בזה כ"צ ע"כ מזה לא נראה לי ככל הוכחות לחזור מדברי הראשונים דביעור הוא רק חיוב גברא לענ"ד מלשון הגמ' דקרי' ביעור משמע כדברי דרק חיוב גברא ומהגמ' חולין אין ראי' כ"כ לסתור זה והנה מה שכתב עוד בעיקר יסוד הר"ן בחולין לענין פסיק רישא באיסורי הנאה דמותר הוא עפ"י דברי ר' שמעון אבל לר' יהודה שאני כן משמע מהגמ' בבא קמא דף קי"ג ע"א דלר' יהודה אינו כן באמת אני תמיד מתפלא ועומד דלסברת הר"ן דכיון דאינו מתכוין להנות לא נקרא הנאה א"כ לר' יהודה נמי נצרך להיות מותר כיון דלא הוי הנאה ע"כ עדין לא ניסא כראוי במה שרוצה לישב בזה קושיתי מגמ' נדרים לענין הנודר מן הסוכה ולהגמ' דהנודר מן המעיין יעיין לעיל בסימן הקודם ועוד דהלכה כר' שמעון דכן פסקו הפוסקים כר' שמעון ע"כ דוחק לאוקמי הגמ' דנודר מן המעון יהי' שלא כהלכה היינו כר' יהודה דו"ק. ומה שהקשה עלי על הסברה שחדשתי דאיסור אכילה הוא מטעם מצות ביעור בשביעית ומכ"מ גם באכילה מקיים מצות ביעור לדעת הבעל המאור האיך אפשר להיות זאת ביחד הא כיון דאסור באכילה מטעם מצות ביעור א"כ האיך אפשר לומר דמקיים באכילה מצות ביעור לא הבנתי זה הא אני כתבתי דאם הי' איסור אכילה ע"כ הוא מטעם מצות ביעור ע"כ באמת לדעת הבעל המאור מותר מדאורייתא לאכול כיון דנובע רק מטעם מצות ביעור ובאכילה מקיים מצות ביעור רק מדרבנן אסור דרבנן לא עשו זה לביעור דיהי' נחשב באכילה לביעור.
והנה מה שהמציא מלשון הרמב"ם שכתוב ספיחי שביעית היוצא מהן אסור דמוכח מזה דלא הזכיר שביעית גופא דיוצא משביעית אסור רק מטעם דמיהן אבל לא מטעם היוצא מאיסור לענ"ד מלשון זה הרמב"ם אינו מוכס דיש להוכיח מזה שטתי דשביעית הוא רק איסור גברא היינו שביעית לאחר הביעור היינו האיסורים שנתחדשו לאחר הביעור הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא לחוד והרמב"ם רצה לפרש דומי' דאינך דהוי איסור חפצא ע"כ לומד הרמב"ם בספיחי שביעית דו"ק ובאמת אפי' בשביעית גופא אסור היוצא מהן אפי שהוי רק איסור גברא מכ"מ אסור היוצא מהן כמו כל היוצא מהאיסור וכן הכא חל האיסור גברא על היוצא בתורת היוצא ולא בתורת דמיהן רק הרמב"ם רוצה לפרש שיהי' דומי' דאינך דו"ק ומה שכתב כתר"ה ועמד על לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות אסורות הי"ז לא עינתי בזה עדין כ"צ ועוד חזון למועד איה"ש ומה שהעיר דבמשנה שמינית א"א לומר דמיירי האיבעי' לכאורה יפה העיר אך יעיין ברע"ב הא דזמן הביעור דענבים עד הפסח הוא בסתם אבל בידוע שכלתה לחי' מן השדה בזה נשתנה הזמן ע"כ יש לאוקמא בשנה שמינית וידוע שכלתה וידוע שכלה לסי' קודם מן השדה וכבר נתחלק הג' סעודות והנשאר צריך לאבד דו"ק הנה מה שכתב כתר"ה לתרץ קושיות הפר"ח על הגמ' גיטין דף נ"ג ע"ב דאם סי' מה"ת לא בטיל האגוזי פרך הי' אסור מה"ת לפצוע אגוזים דאל"כ בטל דין התורה דכיון דא"א לאכול בלא פציעה זה לא נהירא לי כלל דאם סי' מה"ת לא בטיל דבר חשוב לא נאמר ביסוד על אגוזי פרך רק בדרך כלל ע"כ יתקיים דין התורה על דברים החשובים שאינם צריכים לעשות פעולה לאכילתם שבזה יתבטל החשיבות דו"ק גם מה שהעיר על חידוש הגאון רע"א זצ"ל לענין סתירה הראויה להתכבד דכתב דמותר לחותכה והקשה כתר"ה הא יבטל בזה תקנת חכמים כיון דא"א לבלוע שלמה זה לא מבין אני כלל וכלל הא יוכל לאכול קצת מהסתירה וישאר עדין א"כ יוכל לאכול ויהי' נשאר ראוי להתכבד ע"כ לא יבוטל בזה התקנה והנה מה שכתב לתפוס אותי לענין מה שהערתי שלארבעה כוסות אף מה שפסול בנסכים אף לכתחלה פסול לארבעה כוסות ג"כ לכתחלה. והעיר כתר"ה דא"כ אף צימוקין פסול וזה נגד עמא דבר שכל תשמישנו הוא בצימוקין אך לענ"ד אין מזה שום סתירה כלל וכלל לדברי דהנה באמת רציתי מזה להוכיח שטתי מפני שיעיין בחק יעקב שהביא באמת שצימוקין כשר רק בדיעבד בעת הדחק לענין קידוש כשר לכתחלה א"כ מזה גופא ראי' כדברי דלארבעה כוסות דינו כנסכים ממש והא דעמא דבר לשתות לארבעה כוסות יין צימוקים הוא מפני שהוי דחק שאין לנו יין אחר דוק ע"כ כדיעבד דמי' ובמדינתנו אין שעת הדחק גדול מזה. והנה לענין יין מזוג שאיתא בירושלמי דיוצאין אף לכתחלה בד' כוסות הוא מפני שכיון שמזוג עדיפא יעיין בגמ' בבא בתרא בדף צ"ח ע"ב דכן מוכח שם שעילוי' מעלי' במזוג אלא בנסכים אסור רק מטעם גזירת הכתוב ולא מצד החסרון רק מטעם אחר ע"כ בד' כוסות כשר ג"כ לכתחלה ודמי' למבושל כן נראה לענ"ד שאין מזה שום תפיסה עלי ובאמת נפלאים ממני דברי הקרבן בירושלמי שכתב דאפי' בששה חלקים מים נמי מותר לצאת לכתחלה דמשמע דכונתו לכתחלה הוא ולענ"ד צ"ע בזה למאד כיון דבמזוג כזה בודאי חסרון א"כ נופל סברת הגמ' דעילוי' מעלי' ובפרט לד' כוסות שלענ"ד דמי' לגמר לנסכים.
ועתה אבוא לבאר ראי' נכונה כדברי דד' כוסות דמי' לנסכים בראי' צודקת דהנה לענ"ד העליתי דבר חדש בסוגי' דבבא בתרא יעיין שם בסוגי' דף צ"ח ע"ב אלא למעוטי כוסס פלוגתא ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הוא יעיין ברשב"ם דלר' יוחנן כשר לקידוש כיון דמברכין עליו בורא פרי הגפן ג"כ מקדשין עליו קשי' לכאורה דכיון דלנסכים פסול אפי' בדיעבד א"כ פסול ג"כ לקידוש דהגמ' העלה מעיקרא רק היכא דלכתחלה פסול לנסכים בזה שאני קידוש מנסכים. ולכאורה קושי' עצומה היא אלא נראה לי מזה דע"כ צריכין אנו לפרש דבאמת לבסוף העלה הגמ' חידוש ביותר דאפי' היכא דפסול לנס כים אפי' בדיעבד מכ"מ לקידוש כשר ואפשר דהפסולים הזה בכוסס הוא רק מדרבנן ע"כ דוקא בנסכים פסול אבל בקידוש כשר יעיין ברשב"ם דכן משמע לבסוף דבריו במתק לשונו שם דדוקא היכא דפסול רק מטעם מאוס בזה דמי' קידוש לנסכים ומשמע דהיכא דפסול בנסכים לא מטעם מיאוס רק מטעם אחר ואפילו היכא שאפילו בדיעבד פסול מכ"מ כשר לקידוש היכא שפסול רק מטעם אחר ולא מטעם מיאוס א"כ לפי"ז דזה מוכח בודאי דבארבעה כוסות היכא דפסול בדיעבד בנסכים פסול לארבעה כוסות דבירושלמי מכשיר רק במבושל מפני שנשתנה למעליותא אבל בכל הפסולים בנסכים משמע דפסול בארבעה כוסות א"כ מוכח להדיא דשאני ארבעה כוסות מקידוש וזה ראיה נכונה היא דהכלל דהוצאתי מהגמ' דבא בתרא דאף דהיכא דפסול לנסכים אפי' בדיעבד מכ"מ כשר לקידוש זה ראיה נכונה אף דזה מוכח רק לר' יוחנן מ"מ בזה לא מצינו פלוגתא וכיון דלר' יוחנן מוכח כן ה״ה לר' יהושע בן לוי נמי כן דבזה לא מצינו פלוגתא דוק א"כ מוכח דזה כלל דאפילו היכא דפסול בנסכים בדיעבד רק דלאו מטעם מאום הוא כשר לקידוש א"כ דכיון דזה מוכח מהירושלמי דבארבעה כוסות פסול הא דפסול בנסכים אפילו לאו עטעם מאוס והראיה דהירושלמי מכשיר רק במבושל מפני להתפלל א"כ לכאורה פשיטא דאסור לכתסלה שנשתנה למעליותא אבל שאר הפסולים בנסכים פסול בארבעה כוסות נמי א"כ מזה מוכח דארבעה כוסות שאני דוק, והנה לכאורה יש לסתור דברי יעיין בשו"ע או"ח בסימן רע"ב סעיף ד' והרמב"ן פוסל אפילו בדיעבד דוק שם יעיין בהגר"א זצ"ל דמפרש הפלוגתא מפני שפליגי אם בדיעבד פסול יון לבן בנסכים אבל זה משמע היכא דפסול בדיעבד בנסכים פסול לכולי עלמא בקידוש והפלוג' רק אם פסול בנסכים בדיעבד אם לא דוק שם, א"כ סותר זאת למה שהוכחנו מהגמ' בבא בתרא הנ"ל דאפילו היכא דפסול בדיעבד בנסכים מכ"מ כשר לקידוש כיון דלא הוי מטעם מאוס אך לענ"ד ליתן בזה. גדר היכא דבנסכים פסול מדאורייתא בדיעבד אז פסול גם בקידוש. ע"כ יין לבן לשיטת הרמב"ן כיון דמביא ראיה מפסוק אל תרא יין כי יתאדם פסול בדיעבד ומשמע דפסל מדאורייתא ע"כ בקידוש נמי פסול אבל בכוסם לר' יוחנן התם פסול רק מדרבנן ע"כ בקידוש כשר אף שבנסכים פסול מדרבנן אפילו בדיעבד דו"ק וזה לענ"ד הידוש גדול וכן מוכח בסוגיא להרמב"ן דו"ק, והנם עתה אבא למה שהציל עצמו על השגתי על פירושו בירושל' מטעם דבנסכים פסול מטעם הפסוק ע"כ חקר הירושלמי אפשר גם לארבעה כוסות פסול לענ"ד און שום שורש לפרש כן כיון דאין החסרון בשביל הנסכים רק בשביל שביעית ונא לשקול היטב בדעתו ויראה שאין לפרש כן דוק:
והנה עתה אכתוב לכתר"ם איזה דבר שנתעורר לי בחוה"מ פסת דנא ונא לעיין בזה הנה נשאלתי מאיש אחד שבא סמוך כשהציבור עמדו להתפלל מוסף והוא לא התפלל עדין שסרית שאל ממני אם מותר להתפלל מוסף קודם תפלת שחרית שרצה להתפלל בצבור והנה בשו"ע בסי' רפ"ב ברמ"א בסעי' א' דרק בדיעבד אבל לכתחלה אסור להתפלל מוסף קודם תפלת השחר אך אעפ"כ יש להעיר דהנה מריש פרק כל התדיר בזבחים משמע דהטעם מפני שתדיר קודם ע"כ תמיד של שחר קודם למוסף מפני שזה תדיר א"כ לפי"ז חקרתי דהא דתדיר קודם הוא רק לענין קדימה אבל לדחות השאינו תדיר היינו אם התדיר אינה עוברת והאינה תדיר עוברת בודאי האינו תדיר קודם א"כ לפי"ז ניקרא הכא ג"כ בנדון דידן המוסף שהוא אינו תדיר עוברת מפני שבטול אותו מהידורה והתדיר אינה עוברת כיון שאף עתה לא יתפלל בציבור אם יקדים תפלת שחרית כ"ז יש לחקור אפשר באופן כזה נופל הכלל דתדיר קודם כיון שניקרא שמגרע האינו תדיר מהידורה והנה גם אמרתי סבר' להעיר בזה דהנה זה חקיר' בגמ' זבחים דף צ"א ע"א אם תדיר ומקודש איזה מהן קודמין והנה יש לומר דתפלה בצבור נקרא מקודש לגבי תפלה שאינה בציבור דכיון דרק בי עשרה שכינתא שריא והגמרא במגילה על הפסוק ונקדשתי לענין תפלה בצבור דוק שם מגילה כ"ג ע"ב ע"כ בנדון דידן נכנס בהחקירה הגמ' הנ"ל דתדיר ומקודש איזה מהן קודם והנה הרמב"ם פסק גבי תדיר ומקודש איזה שירצה מהן מקדים א"כ לפי"ז גם בזה נמי הדין כן דאיזה שירצה מהן יקדים וממילא עדיף להתפלל מוסף קודם כדי שלא יבטל אותה מהידורה ולא דמי' להרמב"ם הנ"ל שפסק בתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים דהתם אפי' לאח"כ יעשה המקודש בהידורה כן עולה ברעיוני לכאורה אבל מכ"מ לא עשיתי מעשה כן משום דמשמע מהגמ' מכמה מקומות ועיין במנחות דף מ"ט ע"א דמלבד שהוא תדיר והתדיר קודם התמיד קודם מלבד זה מהפסוק וערך עלי' עולה מזה למדין דתמיד קודם לכל הקרבנות יעיין בתוס' שם א"כ משמע משם דזולת מה שהוא תדיר קודם הוא בשביל זה הפסוק וזה עשה גמורה להקדים התדיר לכל הקרבנות ע"כ אף התפלות שהן כנגד תמידים תקנו ג"כ בשביל זה הטעם צריכין להקדים תפלת השחר ולא בשביל תדיר לחוד אלא בשביל הקרא דוערך עלי' העולם ע"כ כיון שאינו רק מצד תדיר קודם ע״כ אפי' בשביל שלא לבטל תפלת מוסף בצבור אסור להקדים כן נראה לענ"ד ויש לו מה להאריך בתוס' דמנחות הנ"ל ולתרץ קושיתם דהקשו דלמה צריך להקרא דוערך עלי' עולה הא בשביל שהוא תדיר סגי' יש לי לתרץ דהנה לענ"ד האברים דהתמיד לא הי' להקדים קודם הדם דמוספין בשביל שתדיר קודם דכיון דאיברים אינם מעכבין ע"כ גרי' מתדיר וממקודש שבזה האופן בודאי האינו תדיר קודם ע"כ צריכין להקרא דוערך עלי' העולה דבשביל זה הקרא מקדימין אפי' האיברים דהתמיד קודם להדם דהמוספים דו"ק:
אציג כאן מה שכתבתי בעזהי"ת על הגליון דספר זכרון יעקב בסי' ג' מה שמתרץ קושית הצל"ח על המשנה למלך שכתב דזמן חגי הפסח הוא קודם התמיד של בין הערבים והקשה הצל"ח היאך נעשה בער"פ שחל להיות בערב שבת שאז זמן התמיד בשש ומחצה יעיין שם ומתרץ בעל זכרון יעקב דרק הקטרה דתמיד של בין הערבים צריכין לאחר אבל לא השחיטה דו"ק שם ע"כ יש עצה לשחוט החגיגה ולהקטיר בין שחיטה להקטרה דוק שם כל דבריו ולכאורה דבריו צודקים דמוכס בתוס' פסחים דנ"ח ע"ב דצריכין שני קראי לשחיטה ולהקטרה והנה בתמיד של שחר יש שני פסוקים אבל בתמיד של בין הערבים ליכא אלא חד קרא על הקטרה זה קיצור דבריו כתבתי על הגליון לענ"ד עדין לא נתישב היטב כ"כ קושיות הצל"ח דהנה משמע מגמ' זבחים צ"א היכא שהתחיל במצוה צריך לגמור מקודם זה המצוה ואח"כ יוכל לעשות אחרת א"כ כיון שהתחיל בשחיטת התמיד קשה שיפסיק באמצע מצותו בשחיטת החגיגה והי' לאחר גם השחיטה דתמיד אחר הקטרה דחגיגה דו"ק ע"כ עדין צ"ע דקושית הצל"ח לא סר בזה כ"ד דו"ק ואין להקשות לדברי הנ"ל למה צריכין קרא דגם שחיטת התמיד דבוקר קודם אחרת הא ממילא כיון דאם יקדים שחיטה אחרת יצטרך להפסיק בין אמצע מצותו דו"ק. אך לענ"ד לומר דנ"מ זולת הקרא דשחיטה דתמיד קודם היה יוכל לשחוט שניהם ביחד ע"י שני כהנים ואח"כ יקטר התמיד קודם ובזה לא יהיה שייך כיון דהתחיל באחר דגם בתמיד התחיל אבל עכשיו דכתב קרא צריך דוקא להקדים השחיטה דתמיד לשחיטה דאסרת דו"ק, [יעיין לעיל בסי' ס"ג]:
והנה מהגמרא משמע דזה סברא מדאורייתא דהיכא דקדים ושחיט דוחה לתדיר שזה הוי סברא מדאורייתא הא דתדיר קודם ומכ"מ הסברא דהתחיל צריך לגמור הוא סברא עדיפא ופשיטא דהוי מדאורייתא דו"ק ע"כ קשה מאד שיעשו בחגיגה כדברי הנ"ל דאף שבדיעבד ידחו עשה דהשלמה הסברא דהתחיל אבל לכתחלה לעשות שיצטרך להפסיק זה קשה לי מאד דו"ק] גם יש לפרש דזולת הקרא דגם שחיטה קודם דשחיטה דתמיד קודם לשאר הי' אומר דהיכא הוא דהקטרה דתמיד קדם הוא דוקא אם שחם שניהם ביחד אז הקטרה דתמיד קודם אבל אם הקדים השחיטה דאחר אז גם כן הקטרתו קודם וזה הוא כאופן הראשון, אך ביותר דזולת הקרא היינו אומרים דשחיטה דאחר יוכל להקדים קודם התמיד דלא צריך להפסיק דו"ק וג"כ אין להקשות למה לן קרא דהקטרה דתמיד קודם הא כיון דכתוב דשחיטא קודם א"כ ממילא הקטרה קודם דאסור להפסיק אך זה אין קושי' דנ"מ אם עבר ושחט שניהם בבת אחת או דאפי' אם שחט אחר קודם מכ"מ הקטרה דתמיד קודם וצריך להפסיק באמצע דזה לא דמי להגמרא דזבחים דתדיר נדחה מהא דאקדים דתמיד הוא גזרת הכתוב דצריך להיות קודם [יעיין לעיל בדברנו לענין השאלה אם מותר להקדים תפלת מוסף] והא דצריך דשחיטה קודם עתה נתחדש לי ביותר (לחזק התירוץ השני שכתבתי לעיל) דאם לא כתוב קרא דשחיטה קודם היו אומרים דכן כונת התורה וממילא שחיט קודם אבל אם שחט קודם האחר אז האחר קודם דהקטרה קודם וכן כונת הקרא דהקטרה צריך להיות קודם ובש"ז ממילא צריך גם להקדים השחיטה כדי שלא יבטל הדין דהקטרה קודם אבל בדיעבד אם שחט אחר האחר קודם ע"כ כתוב דשחיטה קודם (וזה יתורא דמהקטרה ידעינן) ועי"ז נעשה קרא דהקטרה יתורא ומגלה לן דהקטרה קודם אפילו אם עבר ושחיט האחר דאל"כ א"צ קרא דהקטרה קודם ולפי"ז יוצא לנו ראיה דאפי' מעלה מצד הקרא מ"מ דוחה אם קדים להאינו בעל מעלה דו"ק וגם יש לומר כאופן השני שכתבתי לעיל תירוץ הא דצריך לכתוב שחיטה דקודם דמהקטרה הוה אמינא דרק כונת התורה אם שחט שניהם ביחד אבל לכתחלה מותר לשחוט האחר ולא יהיה הקטרה באמת קודם ע"כ צריכין לכתוב דשחיטה קודם והקטרה קודם צריך לכתוב דאם עבר ושחט האחר מכ"מ הקטרה קודם דעכשיו דהקטרה יתירא יש להוכיח כן דו"ק ולפי דברי זה יש לעיין במה שתרצתי לעיל קושיות התוס' דלהכי צריכין להקרא דוערך עלי' עולה בשביל להקדים אברים דתמיד לדם המוסף לפי"ז צ"ע דבל"ה הינו יודעים כיון דהתחיל בתמיד וזה עדיפא מתדיר א"כ עדיפא גם מהמעלה שהדם מעכבת ואפשר כיון דאינה מעכבת ע"כ לא מישך שייכא כ"כ להתחלה והא דקאמר הגמ' היכא דהתחיל צריך לגמור דוקא היכא שהגמר מעכב דו"ק בזה.
אציג כאן גרגיר אף שאין שייך לענין הנ"ל אבל שייך למרוצת דברינו בסימן זה לענין הגמ' דפסחים דף ל"ג ע"ב לענין הפריש חמץ דוק לעיל יעיין בסי' ל"ז בספר פרי יצחק דף ס"ז ע"ב ד"ה אכן נראה דהביא בשם הירושלמי דלהטעם דאין שירי' נכרים אפי' מפריש מחמץ על מצה ג"כ אסור דוק שם ולפי"ז יכולין לתרץ תמיהות הגאון רע"א זצ"ל בגליון הש"ס פסחים דף ל"ג ע"ב דמקשה ע"ז הטעם בזה הלשון א"כ תלי' בהשירים ולא בהתרומה והברייתא תולה בהתרומה ולפי"ז ניחא דו"ק דהברייתא קמ"ל זה הדין דאפי' אם הפריש על מצה. ג"כ לא קדיש ובאמת אם הפריש על חמץ אפי' מצה אינו קדוש רק הברייתא נקיט דאפי' אם הפריש על מצה אינו קדוש וזה תלוי בהתרומה דוק כי נכון הוא לתרץ קושיות הגאון זצ"ל הנ"ל דו"ק.