כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח · סימן פט
יום ב' יתרו ששון לפ"ק אוזווענט יע"א בעזהי"ת. כבוד ידינ"ע כ"ה הרב הג' עדיו לגאון ולתפארת וכו' כקש"ת מוהר"ר ע ז ר א א ל ט ש ו ל ע ר נ״י ראב"ד דק"ק קאלטענאן יצ"ו ע"ש כל הנלוים אליו שלו' א"ס. אחדשה"ט כראוי יקרת מכתבו הגיעני אתמול והנה קראתי ברוב שמחה כי זה מגמתי שתרבה הדעת דעת תורה וכל מכתבו הולך בהגיון ישר, והננו להשיבו על סדר מכתבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
הנה מה שעמד כקת"ר בפתח דבריו על קרבן עדם בפירושו מטעם אם בעינן לכם בארבעה כוסות אבל זה פשיטא לו ששביעית לא נקרא לכם עומד ע"ז כתר"ה כמתפלא שם בעיני פלא והנה לפלא, והנה אני מביא גמרא ערוכה כנגד דבריו דנקרא לכם, יעיין בקדושין דף נ"ד ע"א ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת יעיין בפירוש רש"י ז"ל בלשון ראשון יש הוה אמינא דלא נקרא לכם ומכ"מ המסקנא דנקרא לכם וללשון השני אין שום הוה אמינא בזה, ובודאי לא נקרא לכם יעיין בתוס' ג"כ ע"כ מזה סתירה לפירוש הקרבן עדם ופלא בעיני זה מכבר על הקרבן עדה [ברצוני הי' לכתוב לכתר"ה מזה במכתבי הראשון אך נשמט מרעיוני זה] ואין לפרש דקאי דבריו לאחר הביעור ומטעם דאיסור הנאה לא נקרא לכם מלבד שהעיר כתר"ה בעצמו דזה נופל בהחקירה דראשונים אם איסורי הנאה נקרא שלו או לא, בלעדי זה ג"כ א"א לפרש דבריו דמיירי לאחר הביעור מפני שהוכחתי במכתבי שעבר דמלשון הירושלמי מהשאלה מהו לצאת משמע מהשאלה דאין השאלה לענין דיעבד רק לכתחלה נמי שואל א"כ אם נאמר דלאחר הביעור א"כ אסור לכתחלה בודאי רק אם יכניס בזה ביאור רחב מטעם שלא להנות ניתנה ונקרא זה גופא ביעור וכ"ז הי' לקרבן עדה לפרש או לפרש שבזה גופא מסתפק הירושלמי אם נקרא ביעור ע"כ כיון דסתם בזה ולא נגע בזה כלל א"א לפרש דמיירי דבריו לאחר הביעור ע"כ צ"ע דבריו דברי הקרבן עדה הנ"ל רק עתה נראה לענ"ד דהקרבן עדה יפרש כלשון ראשון של רש"י הנ"ל דהי' סלקא דעתך דלא נקרא שביעית שלו ובהמסקנא לא יפרש כרש"י רק יפרש דבש"ז הוי קידושין מפני שממציא לה הנאה יעיין בנתיבות בריש הלכות גזילה מה שהביא בשם הר"ן דלא בעינן קידושין שיהי' שלו והדברים ארוכים בזה, והנה אני הערתי מכבר דלשיטת הר"ן דסובר דלא בעינן בקידושין שיהי' שלו מתו' קידושין בדף נ"ג ע"ב ד"ה המקדש בחלקו יעיין שם, אך עתה ראיתי שהחמדת שלמה העיר בזה מהתו' יעיין בדבריו בדף נ"ח, אך הקרבן עדה יפרש כהר"ן דלא בעינן שיהי' שלו בקידושין ע"כ נשאר בהמסקנא ג"כ דלא הוי שלו בשביעית דו"ק, והא דנגע כתר"ה לפירוש הגאונים מדוע לא נקט לענין מצה, הנה דברי כתר"ה בזה מחודד לפי דברי הגמ' דפסחים לענין מצה של טבל, אך לענ"ד שלא יועיל לנו הגמ' דפסחים בזה דהנה לענ"ד דחמץ של שביעית אף שהגיע זמן האיסור דחמץ לאחר הביעור והביעור קדם מכ"מ נפקע המצוה דביעור כיון דחמץ אסור בהנאה א"כ כמבוער ועומד דמי' לא מיבעי' להסוברים דאיסורי הנאה הוי הפקר ואינו שלו בודאי לפקע מצות ביעור ואפי' להסוברים דאיסורי הנאה הוי שלו ומכ"מ אינו ברשותו נקרא דזה מוכח בודאי דאינו ברשותו נקרא מהגמ' דשני דברים אינם ברשותו של אדם וכו' ואחד מהן חמץ א"כ כיון דנקרא אינו ברשותו א"כ בכל מקום שהוא הוי כמבוע' מן העולם ע"כ א"צ ביעור לענ"ד בחמץ של שביעית מצד שביעית רק מצד השבתה דחמץ בלבד ע"כ נופל האיסור דביעור ויש עליו רק איסור חמץ לחוד דהאיסור אכילה לאחר הביעור הארכתי במכתבי העבר דהוא רק מטעם מצות ביעור וכיון דנופל המצוה דביעור נופל האיסור דאכילה א"כ לא דמי' לטבל דבטבל יש איסור טבל אפי' כשיש איסור חמץ אבל איסור שביעית נופל כשהגיע איסור חמץ ואפי' שאם לא הי' איסור חמץ הי' איסור שביעית מכ"מ זה לא איכפת לן כיון דעתה נופל איסור שביעית וזה סברא ישרה היא [ונ"מ לדינא בזה אם אוכל חמץ של שביעית לאחר הביעור אם יש עוד איסור ע"ז ונ"מ לענין חולה דמאכילין אותו הקל הקל תחלה אם יש לפנינו שתי חתיכות חמץ אחת אינה של שביעית ואחת של שביעית א"צ לאכול אותו דוקא של אינה של שביעית דאין נ"מ בזה דשניהם שוים דו"ק] ועוד דלדעתי האיסור אכילה נובע ממצות ביעור א"כ ניקרא רק מצוה על אדם ולא איסור על חפצא מלאכול א"כ לא דמיא לטבל ונקרא רק איסור אחד שאסור לאכול בשביל חמץ, דהאיסור אחר אין על חפצא רק על האדם מוטל לבער ע"כ לא דמיא לטבל ובשביל זה הינו יכולים לצאת במצה של שביעית רק אם נאמר דאיסורי הנאה הוי שלו ונקרא מצתכם אין נ"מ ויוצאין גם במצה של שביעית דסברת כתר"ה לדמות לטבל העליתי דאין דמיון לטבל, יעיין בדברי ואין להקשות על דברי דיסוד דברי דהאיסור אכילה נובע ממצות ביעור ועפי"ז היסוד העליתי חדשות במכתבי העבר לבאר דגם באכילה מקיים מצות ביעור וכן אני העליתי דבר חדש במכתבי זה דבחמץ נופל האיסור שביעית דהוי כמבוער ועומד דמי' והנה יוכל המקשן להקשות בזה דלפי דברי איסור שביעית שייך דוקא להבעלים דשביעית שלהם ועליהם מוטל החיוב דביעור אבל לאחר שאין השביעית שלו עליו לא נופל החיוב דביעור א"כ מותר באכילה הנה אף שזכי' לא נופל לענ"ד לאסר הביעור דאין זכי' באיסורי הנאה מכ"מ אף שעל האחר דיאכל לא ליפול עליו החיוב דביעור כיון דאין זכי' באיסורי הנאה דמכ"מ אסור הוא ג"כ האסר לאכול כיון דעל ישראל הבעלים איכא חיוב ביעור אסור לכל ישראל לאכול בשביל הבעלים שיבטל מהם מצות ביעור אם נאמר דבאכילה לא מקים מצות ביעור ע"כ נשאר דברי דאיסור אכילה הנובע ממצות ביעור בחמץ של שביעית נופל מצות ביעור אף להבעלים מצד מצות שביעית ע"כ נשאר דברי דלעיל, ולפי"ז ישאר דקדוק כתר"ה למה לא נקוה החקירה לענין מצה אך לפי שהארכתי במכתבו העבר דחקר אם מצוה דרבנן להנות ניתנה או לא נופל זה הדקדוק דבמצה פשיטא לו דלאו להנות ניתנה ובודאי יוצא והנה לשיטת הבעל המאור שהעליתי שהחקירה אם העמידו דבריהם או לא במקום מצוה ג"כ יכלין לאמר דבמצה פשיטא לן כיון דהוי מצוה דאורייתא בודאי לא העמידו דבריהם רק בארבעה כוסות שרק מדרבנן בזה חקר אם העמידו דבריהם או לא רק פירושי מטעם שחקר אם מצוה נקרא להפסיד בזה נשאר הדקדוק דלמה לא נקיט מצה ונסתור פירושי אך זה אין דקדוק כ"כ דיש לרפאות גם זה כאופן שמסמיך כתר"ה פירושו בהירושלמי מטעם שלומד מענינו כמו כן יש לאמר לפירושי מפני שקאי שם לענין ארבעה כוסות ע"כ חקר לענין שביעית ג"כ לענין ארבעה כוסות אף שהי' יכול לחקור גם לענין מצה ואף שלפירושי ולפירוש התקלין חדתין אינו מטעם סבר' שוה האיבעי' זה להאיבעי' דלעיל מכ"מ כיון שנקט לענין זה לארבעה כוסות חקר גם לענין זה לארבעה כוסות דו"ק אף שאין הסברות דהאיבעי' שוות דו"ק.
והנה מה שהעיר על פי המאירי דגם באיכא הנאת הגוף מבטל המצוה את הנאת הגוף גם זה נכון אך יאמין לי כי לא יצא זה מלבי אך לא רציתי להאריך בזה מפני שלענ"ד מהש"ך שרמזתי במכתבי העבר משמע דכולם נקטו דלא כהמאירי והנה מה שמסביר כתר"ה דברי המאירי בסברת הר"ן פרק גיד הנשה גם זה הי' בלבי ג"כ והנה קושיתו על הר"ן דסותר דבריו יעיין בטורי אבן בראש השנה שהוא הניח ג"כ דברי הר"ן פרק גיד הנשה בצ"ע מהנודר מהמעיין יעין שם והנה לדברי שהעליתי במכתבי העבר דהיכא דאיכא הנאת הגוף ויוכל להיות הנאת הגוף שלו בלעדי האיסור בזה מבטל המצוה את הנאת הגוף והוכחתי זה הכלל בראי' נכונה מהנודר מן הסוכה דאף דיש לו הנאה בישיבתו מכ"מ מצוה לאו להנות ניתנה והקשיתי מזה על הסוברים דהנאת הגוף לא בעל להמצוה וזו קושי' חמורה למאד והעליתי עפי"ז כללי דהיכא דיוכל להנות הנאת הגוף בלעדי האיסור אז היכא שאיכא מצוה לזה בטל הנאת כגוף שלו ולענ"ד סברא מוכרחת היא עפ"י הקושי' כנ"ל מישיבת סוכה דו"ק ולפי"ז נראה אף שעיקר קושיית הטורי אבן וכן קושיית כתר"ה הוא רק על הר"ן בעצמו אבל על הגמ' אין להקשות דאף דלכאורה יכולין אנחנו בעצמנו להקשות על הגמ' דהנה ממוכרי כסות שמזה הוציא הר"ן דאיסורי הנאה מותר באינו מתכוין אפי' בפסיק רישא ומהגמ' דנודר מכמעי' מוכח דאסור אך לפי דברי ניחא דנודר מן המעיין שם אין עצה לכנות בלא איסור ע"כ לא בטל הנאה להכונה שלו אבל במוכרי כוסות שם מיירי שיש לו בגדים אחרים עוד להלביש עצמו וגם עתה כונתו רק להראות המדידה בזה שאני ונא לעיין היטב ויראה בזה דברים מחודשים והנה אחרי כתבי מכתבי העבר ראיתי בספר אבני מילואים בסי' כ"ס א' ס' שהאריך הרבה בענין מצות לאו להנות ניתנה, ומשם איכא סתירה לדברי מכתבי העבר שאני העליתי דהיכא דאפשר לקיים המצוה בלא איסור הנאה בזה לכולי עלמא בטל הנאת הגוף כיון דעשה בשביל המצוה והמצוה יוכל לקיים בלא איסור והנה ראיתי שהאבני מילואים הביא מהרשב"א להיפך דהנה הרשב"א סובר כהמאירי דהנאת הגוף בטל להמצוה ומכ"מ היכא דאפשר לקיים המצוה בלא הנאת הגוף באיסור צריך לקיים המצוה בלא איסור וזה היפך מדברי. אך לענ"ד דהראשונים דסוברים דהנאת הגוף לא בטל להמצוה ומכ"מ בישיבת סוכה מותר אף שנדר מזה עוכח דהיכא דאיכא להנות הנאת הגוף בלא איסור קולא ועפי"ז העליתי דהיכא דיוכל לקיים המצוה וגם הנאת הגוף ביחד בהיתר בזה עדיפא עוד ביותר מזה שיוכל להנות רק הנאת הגוף בהיתר אבל לא המצוה והנאת הגוף ביחד בהיתר כדהארכתי במכתבי העבר, ותירצתי בזה קושיית הטורי אבן על השטה דסוברים דבמצוה דרבנן להנות ניתנה מגמ' דעירובין כנה נא לעיין היטב בזה ע"כ לענ"ד שאף שמהרשב"א להיפך מדברי היינו הרשב"א הולך בשיטת המאירי ע"כ צריך לחדש להיפך דבאפשר חמור ביותר הנה הוא לא סובר כסברת המאירי בשביל הנאה דאסר המצוה דהוא סובר דגם זה נחשב למצוה ע"כ צריך לחדש להיפך דהיכא דאפשר שאני אבל להחולקים על הרשב"א וסוברים היכא דאיכא הנאת הגוף ביחד עם המצוה אסור ולדבריהם נופלת הקושי' מתשמיש ונתעורר הקושי' מנודר מסוכה ע"כ צריכין לחדש להיפך דהיכא דאפשר להיות בהיתר לא נחשב הנאה כ"כ כדהארכתי במכתבי העבר דלענין דלענין הנאה הסברא היכא דאפשר לא נקרא הנאה כ"כ היכא דאינו מתכוין וגם אפשר בהיתר זאת מבטל הנאה והרשב"א הולך רק היכא דאפשר צריכין להחמיר כמו ביש לו מתירין נא לעיין היטב כי תודת ל"ד אני כותב בכונה ולא במקרה והנה אם אכתוב לזה הענין כל הצורך בזה יאריך הדברים לענ"ד יש בזה הרבה פרטים וחילוקים לבאר מה שהרשב"א מחמור והם מקילים וכן להיפך ולשיטת המאירי ג"כ א"צ לחדש סברת הרשב"א דאפשר חמור ביותר ע"כ אקצר בזה כע"ע והנה מה שכתב ביו"ד מה שהביא בשם הרמב"ן המובא בכסף משנה ה"ג מהלכות שמיטה ויובל דאיסור אכילה רק מדרבנן לאחר הביעור כת"ר לא יצא בזה חובת העיון כ"צ דהנה בדבריו מקודם דאפי' ביעור מדאורייתא מכ"מ היכא דלא הפקיר ואוכל הוא רק מדרבנן לא ידעתי אמאי הא מבטל מצות ביעור והנה לענ"ד להוציא מזה הרמב"ן ראי' לכל מה שכתבתי במכתבי העבר בשיטת הבעל המאור דגם באכילה מקיים מצות ביעור ורק מדרבנן אסור באכילה ומזה ראי' אלימתא לדברי וזה אצלי כמוצא שלל רב שמצא בראשון יסוד לדברי והנה אף שהרמב"ן מכת הסוברים דביעור הוא הפקר מכ"מ במכתבי העבר העליתי ג"כ דבביעור מן העולם בודאי מקיים להרמב"ן בודאי ע"כ ניחא דברי הרמב"ן והנה ביסוד דברי כתר"ה מה שמפלפל בענין מצוה למותר להאריך בזה עוד כי הנה הראיתי במכתבי העבר שאין לפרש כאיבעי' בחקירה דמצוה הבאה בעבירה זולת הערת כתר"ה שהעיר מפני שמצוה דרבנן או עבירה דרבנן וגם מצוה דרבנן לא אמרינן בזה מצוה הבאה בעבירה דהעליתי במכתבי העבר שאין לפרש בשביל מצוה הבאה בעבירה דזה רק בדיעבד אבל לא לכתחלה ע"כ גם אני בעצמי דחיתי זה הפירוש לפרש בשביל מצוה הבאה בעבירה ומכ"מ להוציא חלק זה הענין א"א מה שהחליט כתר"ה היכא דהוי עבירה דרבנן ומצוה דרבנן בודאי לא אמרינן בזה מצוה הבאה בעבירה מרש"י פסחים דף ל"ט ע"א במשנה בד"ה ויוצאין בדמאי וכו' אבל בטבל לא אפי' במעשר ורק מדרבנן מכ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה ואף שמרור בזה"ז הוי רק מדרבנן ומשמע דהמשנה מיירי אפי' בזה"ז דהוי רק מדרבנן דו"ק ע"כ אין פשוט כ"כ דברי כתר"ם והנה מה שהעלה כתר"ם דיין של שביעית האיסור רק מטעם דמיהן דכיון דנשתנה זה לא נראה לענ"ד מפני שלא משמע כן דמשמע אפי' בטעם יש ביעור ואמרינן בזה טעם כעיקר רק ר' שמעון פליג בזה דוק במשנה דג' כבשים הפלוגתא בזה ע"כ משמע דבאיסור שהתורה הטילה על דבר בזה לא שייך נשתנה רק האיסור שבא ע"י האדם בזה שאני כן נראה לענ"ד שאין לי עדין ראי' מוכרחת לזה מכ"מ כן נראה לי שאמר שזה לאו מטעם דמיהן רק עצם איסור ע"ז דכיון דיין הוא העיקר מהענבים בודאי דעת התורה גם ע"ז וע"ז ג"כ כונת התורה הי' באיסורה ולא דמי' להא דאיסור שבא ע"י אדם שזה לא אסר התורה רק התורה אמרה דמה שעושה אתנן אסור וכיון דנשתנה לא הוי זה הדבר אבל הכא התורה אסרה וכיון שבכל מקום בתרומה ובערלה הוי היין העיקר מהפרי וע"ז הולך ג"כ כונת התורה ע"כ בשביעית נמי נכלל בכונת התורה גם על היין ולא דמי' לאתנן כן נראה לי לענ"ד. והנה אבוא לזה שהעיר דלפירוש התקלין חדתין ע"כ מיירי על פסח של תשיעית הנה בזה העיר כתר"ה דבר טוב אך לא ביאור כ"צ בזה הנה לפי שלמדתי הפירוש בהירושלמי דהירושלמי מסתפק אם מקיימים בזה מצות ביעור א"כ יכולין לאוקמי בשנה שמינית ומכ"מ ניחא דאף דאסור לשרוף ביו"ט כיון דמקיים בזה מצות ביעור וזה לא הוי שריפה ואין נוגע באיסור דשריפה ביו"ט ואין לומר דלא בא זמנו דביעור כיון דעיקר הדבר הביעור הוא איבוד להרמב"ם וזה א"א ביו"ט מכ"מ יעיין ברכות דף ט' ע"א ד"ה שם תזבח את הפסח וכו' משם ראי' שאף שאי אפשר לשרוף ביו"ט מכ"מ נקרא דהזמן בא ע"כ אין להקשות על הפירוש התקלין חדתין שאי אפשר לומר דמיירי בשנה שמינית מפני שאז לא הוי זמן ביעור א"כ ממילא מותר לאכול ולשתות א"כ מאי חקר הירושלמי כיון דלא בא זמן הביעור אבל לפי דברי רש"י זה אף שאי אפשר לשרוף מכ"מ הזמן בא א"כ ניחא פירוש התקלין חדתין אפי' בשנה השמינית דזמן הביעור בא (ובזה הרש"י יש לי בעזהי"ת אריכות דברים מחודשים אך אי אפשר להעלות בפעם אחד כל הדברים בזה ועוד חזון למועד) אך יש להקשות קושי' אחרת על פירוש התקלין חדתין ובזה לא יהי' ניחא אפי' בשנה תשיעית הנה יעיין ביצה דף כ"ז ע"ב במשנה בשיטת רש"י דכיון דתרומה טמאה כתוב בם שריפה אפילו אם בער בשאר דבר ג"כ נחשב מלאכה א"כ כיון שלמדתי דהפירוש הוא אם מקיים בשתי' מצות ביעור הא אסור בשביל מלאכה אך גם לשיטת רש"י זה ניחא דהנה כולם הקשו על שיטת רש"י ביצה הנ"ל מפסחים דף ה' ע"ב דש"מ מדר' עקיבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה יעיין ברש"י שם אך החתם סופר תירץ כיון דאם חמץ השבתתו בכל דבר לא כתוב בשום מקום שריפה ע"כ לא נחשב הביעור לשריפה ע"כ הכא נמי כן כיון דבביעור שביעית אין כתוב בזה שריפה בשום מקום לא נחשב הביעור לשריפה א"כ גם בזה אין נסתר דברי התקלין חדתין לפי ביאורי בדבריו ועוד יעיין בנו"ב במהדורא קמא לאו"ח דמתרץ דברי רש"י ביצה הנ"ל דדוקא היכא שהחיוב על כל ישראל אז נחשב למלאכה אבל היכא שרק על הבעלים בזה לא נחשב למלאכה אם כן בשביעית חל רק על הבעלים ע"כ לא נחשב למלאכה דוק, והנה עתם אבא להדקדוק שמדקדק כתר"ה דלפי פירוש הגאונים הנ"ל היה לחקור ג"כ בערלה ובכלאי הכרם זה איני מבין כלל כיון דאני דקדקתי מלשון הירושלמי מהו לצאת ולא שאל מהו אם יוצא משמע דמיירי לכתחלה א"כ בערלה ובכלאי הכרם בודאי אסור לכתחלה דהתם אסור בהנאה א"כ בודאי אסור לכתחלה אבל הכא שאני כיון דהוי רק מטעם ביעור ובזה מקיים מצות ביעור ע"כ אין אסור לכתחלה וגם בביעור אינו יוצא בכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה ע"כ לא מצאתי שום סתירה על פירוש התקלין חדתין נא לעיין היטב מכ"מ אמינא לכתר"ה דאפריון נמטייה לכתר"ה על פירושו וטעם ראשונים איכא בפירושו וכן למוד מעניינו מיירי רק לענין אם היין כשר מצד גשמיות הדבר מפני שלא עובד זה שנה, אך מכ"מ נראה לענ"ד להעיר בפירושו דממה נפשך אם אין חסרון בזה מה שזו השנה לא חפר תחת האילנות כיון דבכל השנה חופרים. דמהגמ' מנחות אין ראיה רק אם אין עבוד בכל שנה בזה גריעו היין אבל בשביעית שרק בזו השנה לא נעבד אפילו אין חסרון א"כ נופל האיבעי' דהירושלמי כיון דאין חסרון ואם נאמר שגם באופן זה חסרון ג"כ קשיא מה מסתפק הא לכתחלה בודאי צריכין להדר כמו בנסכים אף שלענין מבושל וקונדייטין שאני מנסכים התם נשתנה למעליותא, דייק בתקלין חדתין ובבא בתרא דף צ"ח ע"ב דתליא בזה הסברא אבל היכא דאיכא חסרון דמיא לנסכים ע"כ לענין לכתחלה בודאי אסור דצריכין להדר ודמי' לנסכים ובדיעבד בודאי יוצא כיון דגם בנסכים יוצא ע"כ מאי חקר, רק דיש לפרש בדוחק דחקר בהמציאות אם הוי חסרון מצד שזו השנה לא נעבד ואח"כ מסיק דלא הוי חסרון ע"כ העיקר הספק תליא במציאות וזה דוחק, ע"כ אף שמצד הענין דשם משמע כפירוש כתר"ה ומכ"מ כיון שביארתי דלפירוש כתר"ה צריכין לפרש דחקר במציאות וזה דוחק ע"כ אין לדחות בזה פירוש התקלין חדתין אף דלא שייך לענין הקודם כיון דגם פירוש כתר"ם אף דשייך לענין הקודם בירושלמי דוק שם מכ"מ לא יצא מהדוחק בשביל הנ"ל שהירושלמי יחקור במציאות ומכ"מ מצא פירושו מאד חן בעיני. והנה עתם אבאר מה שהשיג על מכתבי מקיץ העבר, הנה מה שהשיג מהרמב"ם דמפורש בדבריו דבקלופות האתרוג חל קדושת שביעית בודאי השגה גדולה אלי [הנה בסימן הבא אכתוב דברי שיש בזה ויבין השגת הנ"ל עלי] אך אני לא עיינתי אז בהרמב"ם כלל וכלל והנה מה שהשיג עלי דלא לכל הנאות ניתנה שביעית רק להדלקה ולצביעה ובהדלקה גופה ג"כ לתוך המדורה אסור [יעיין ג"כ בזה בסימן הבא דברי ויבין ביותר המשא ומתן ביני ובין הנ"ל] זו השגה אין אני מקבל באהבה דיש לדחות דהתם במדורה אין דרכו בכך וגם מ' כלים אין ראיה דאפי' אפשר דרכו בכך מכ"מ צורך כלים שאני אך ליטול אתרוג הוי דרכו בכך וגם צורך אדם דדרכו ליטול אתרוג וחיילא דידי יעיין בשביעית פרק ח' משנה ט' י"א ובעיקר תוי"ט א"כ מה שהביא בשם הכסף משנה דצורך אדם שאני יעיין בתפארת בחידושים שם בפרק זה והנה לא נפניתי לעיין כ"כ בזה אך לענ"ד אין זו השגה כ"כ דכיון דדרכו בכך וגם צורך האדם בזה אין חשש כלל ע"כ לפי מה שבארתי דגם הטעם דמכשירה הוא מטעם הפסד ע"כ נשאר תירוצי שנפל תירוצי הראשון מפני שכתר"ה ערלה שהרמב"ם סובר דקיל דאף במוכשרה איכא טעם דמכשירה יעיין בנו"ב מהדו"ת בסימן קל"א מכ"מ כיון דלזה הטעם ג"כ מפני מפסידה כאשר הארכתי במכתבי בקיץ העבר ע"כ נשאר תירוצי גם לזה הטעם כיון דדרכו בכך מותר הפסד לצורך אדם. הנה עברתי בעזהי"ת על כל סדר המכתב. הנה אחרי כתבי זה עברתי על דברי וראיתי שיצא מאתי טעות שאני אמרתי שאין אני מבין על דקדוק כת"ר שמדקדק למה נקיט דוקא שביעית הא יוכל לנקוט ערלה וכלאי הכרם. ג"כ אמרתי דבאיסורי הנאה שאין נובע מטעם ביעור שאני דבזה לכתחלה בודאי אסור לצאת בזה ואפילו בדיעבד צידדתי לעיל דאינו יוצא מפני דהוי מצוה הבאה בעבירה ראיתי שטעיתי בדברי כיון דהפירוש לתקלין חדתין הוא מטעם מצות לאו להנות ניתנה א"כ אפילו באיסורי הנאה שאינו מטעם ביעור אלא אסור בהנאה מצד עצמו נמי שייך מצות לאו להנות ניתנה אך מכ"מ ניחא דברי דהתם בלעדי הנאה אסור באכילה ובאיסור אכילה לא שייך לאו להנות ניתנה דמצות לאו להנות ניתנה הוא דוקא באיסורי הנאה דלא הוי אכילה והנה אף שבאכילה נמי בעינן הנאה דכן אמר הגמ' ובכל מקום הנאת גרונו או הנאת מעיו מכ"מ נראה לענ"ד לא מיבעיא להסוברים דהנאת מעיו סגיא לאיסור, א"כ בהנאת מעיו כיון דזה לא הוי מטעם הנאה המורגשת רק במה שהוא שבע בזה אפילו באינו מתכוין ג"כ אסור והעיקר שבטול הנאת כגוף הוא בשביל שאינו מתכוין להנות ובהנאת מעיו לא שייך זה אך אם הנאת גרונו אסור בזה יש לאמר דלא נקרא הנאה מכ"מ נראה לענ"ד דגם לזה המ"ד מדרבנן בודאי אסור דלא עדיפא מאכי' גסה דפטור אבל אסור, ואפילו לדעת בעל המאור שפרשתי לדבריו מטעם לא העמידו דבריהם מכ"מ ניחא אפי' אם אסור רק מדרבנן דאיסורי אכילה חמיר דאסיר לחולה שאין בו סכנה ומחמירו כעין דאורייתא יעיין לעיל מה שהבאתי שם דברי החיי אדם מכלל קכ"ג מסעיף כ"ד מהלכות פסח ומשם סעד לדברי דוק שם. אך נראה לענ"ד דאפילו מדאורייתא אסור דתוס' כתב דיש שתי אכילות גסות יעיין בתוס' ביבמות דף מ' ובבא קמא דף ק"ו ע"א ובאכילה הגסה השניה דחייב בה הוא ג"כ אינו נהנה אלא שלא קץ בה ומכ"מ חייב אלא מוכח מזה דלא בעינן נהנה באכילה ע"כ נופל דקדוק כתר"ה הנ"ל, ובכלאי הכרם בודאי הוי דאורייתא דכיון דאפילו שלא כדרך הנאתן אסור אך בערלה נמי נופל דקדוק כתר"ה, ולרוחא דמילתא אכתוב לכתר"ה דהנה בערלה ובכלאי הכרם אפי' אם נהנה רק ולא תהיה אכילה וגם תהיה מצוה לזה מכ"מ אסור מפני שבכלאי הכרם מצוה לשרוף וערלה ג"כ מהנשרפין יעיין בסוף תמורה א"כ מפקיע מצות שריפה ע"כ אסור דמבטל מצות שריפה אבל שביעית ביעור בעינן ולא שריפה ע"כ ניחא הא דלא נקיט הירושלמי ערלה וכלאי הכרם דבזה אסור דמפקיע מצות שריפה. והנה לא אמנע הטוב מה שאמרתי מכבר לתרץ הקושי' שהקשה הפר"ח על הסוברים דאין מבטלין איסור אסור רק מדרבנן מהגמרא דגיטין דף נ"ג עמור ב' והא מדאורייתא חד בתרי בטיל, אם כן הא דאסור לפצוע באגוזי פרך רק מדרבנן ומכ"מ קניס והקשה הפר"ח הנ"ל להסוברים דלבטל איסור אסור רק מדרבנן א"כ מאי צריך הגמ' להקדמה והא מדאורייתא חד בתרי בטיל ובש"ז הא דאסור לפצוע רק מדרבנן אפי' בלא הנחה זו, ג"כ האיסור לפצוע אגוזים רק מדרבנן כיון דהאיסור לבטל איסור הוא רק מדרבנן ואפי' לעכוב מעיקרא הוא רק מדרבנן וזו קושי' חמורה, ותרצתי דבערלה אסור לבטל מדאורייתא דמפקיע מצות שריפה דהא דמבטל ועושה היתר בזה לא מקיים מצות שריפה ואח"כ כשנעשה היתר אין יוכל עוד ג"כ לקיים מצות שריפה כיון שנעשה היתר ושורף עתה היתר ולא ערלה ע"כ בזה מדאורייתא אסור לבטל ע"כ צריך הגמ' להקדמה הנ"ל דו"ק, יעיין בתוספות סוכה דף ל"ה ע"א שמקשים על הגמ' למה לן טעמא בערלה משום דלא הוי דין ממון בלא"ה הא כתותי מכתת שיעורו משום דהוי בשרפה ומבואר מזה דהוי מצוה גמורה לשרוף א"כ מבטל מצות שריפה ע"כ ערלה אסור לבטל מטעם שמפקיע מצות שריפה ע"כ צריך הגמ' להקדמה הנ"ל בגיטין דף נ"ג ובזה ניחא ג"כ דקדוק כתר"ה הא דלא נקיט כלאי הכרם דוק [והנה בתוס' סוכה דף ל"ה הנ"ל יש לעיין על המנחת החנוך במצוה ט' בעשה דתשביתו בא' א' שם דכתב במרוצת דבריו כמו כלאי הכרם וערלה דג"כ אינו מצוה אקרקפ' לשרוף כה"כ שלו דבאמת אינו ברשותו ואינו שלו ורק חמץ עשו הכתוב כאלו הם ברשותו אבל לא שאר איסורי הנאה אך התורה גזרה אם דהדין כך הוא דאם אחד רוצה לבער כה"כ ישרוף וכו' ומתוס' סוכה הנ"ל מוכת להדיא דמונח על קרקפתא דגבר' דאל"כ לא שייך קושיתם כיון דאם לא רצם לבער אינו מחויב לשרוף לא הוי כתותי מיכתת שיעורו דו"ק. וראיתו משום דלא הוי שלו ואנחנו מצינו רק בחמץ דעשאו הכתוב כאלו הם ברשותו לענ"ד מצאתי עוד מקום יעיין בע"ז דף מ"ג ע"א גזירה דילמא מגבי' והדר מבטל יעיין בר"ן דלאחר הזכי' לא הוה שלו ומכ"מ לא מהני בע"ז של ישראל ביטול אף שהוא לא עבד רק מצד שלו ולא הוה שלו לאחר הזכי' ולא מוכח דע"כ עשו הכתוב כאילו הם שלו, אך יש לדחות דכיון דאם יפסוק אנחנו דמהני ביטול א"כ יש שיוי ממון והוי שלו אף שאם לא מהני ביטול לא הוה שלו ויצריך להיות הדין דיועיל ביטול ומכ"מ אם יפסוק דיועיל ביטול הוי שלו ואז הוי ע"ז שלישראל לא יועיל ביטול ובאופן כזה צריכין אנו ליזיל לחומרא יעיין תוס' בבא מציעא ד"ה עלה עלי' זכר יעיין שם דמקשים כיון דהיא פסולה לא ניחא לי' ומתרצים כיון דאם יפסוק כשרה יהי' ניסא ודומה בדומה לשם ע"כ מע"ז אין ראי'. והנה להביא ראי' ממקום אחר דהנה בקדשים טמאים מצוה לשרוף יעיין שבת דף כ"כ ע"א ובשאר מקומות בש"ס בפסחים כ"ד ובכמה מקומות בזבחים ומנחות קשי' כיון דקדשים פסולים אסור בהנאה א"כ אמאי חייבים הבעלים לשרוף אלא ע"כ דעשו הכתוב כאילו הם ברשותו ע"כ כיון שמצינו בשאר מקומות חוץ מחמץ א"כ אין זה חידוש ובאמת בכל איסורי הנאה עשו הכתוב כאילו הם ברשותו דו"ק ע"כ נסתר ראיתו אך הנה בנו"ב במסודרא קמא בסי' ט"ו באו"ח ד"ה ואמנם לתרץ קושי' הפנ"י וכו' שמצות שריפת קדשים וכו' מצוה מצד עצמה וכו' וכל מי ששורף אפי' אינו הבעלים דו"ק שם א"כ לפי"ז נסתר ראיתי מזה ג"כ ולכאורה צודק המנחת חינוך הנ"ל בראים כיון דלא מצינו רק בחמץ אך נראה לענ"ד שאדרבא שעפ"י דברי הנו"ב נסתר ראיתו מכל וכל דבאמת יש לחדש דכלאי הכרם וערלה דמצותם בשריפה אינו רק על הבעלים רק מי שרואה זה מקיים מצות שריפה אם שורף והחיוב הוא על כל ישראל ולא על הבעלים לבד דוק, והנה לענ"ד שאין לזוז מזה בערלה וכלאי הכרם באמת החיוב על כל ישראל לשרוף מקושית התוס' הנ"ל מסוכה הנ"ל דאל"כ לתרצו דהבעלים מתו והנה להיורשים אין נופל זה הזכות כיון דאין זכיה באיסורי הנאה ורק לדידי' שייך לומר דהוי שלו כיון דהיה מעיקרא ברשותו יעיין בנו"ב בסימן הנ"ל לענין חמץ ליורשים וגם יוכל לאשכחת בגר שמת ואין לו יורשים אלא מוכח מתוס' דהחיוב הוא על כל ישראל ומטעם סברת המנחת החינוך דכיון דלא הוי של הבעלים ומכ"מ חייבה התורה לשרוף א"כ אין לומר דעל הבעלים החיוב ביותר דוק, וזה ענין חדש שהעלינו בעזהשי"ת ומוכרח זה] ולפי"ז שהעלינו דזה האמת כהמנחת החינוך דלא עשה ברשותו אלא בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה ובערלה וכלאי הכרם כל ישראל מחויבים לשרוף לפי"ז נשאר קושיא על הגמ' דע"ז וע"כ צריכין אנו לתרץ עפ"י סברת התוס' בבא הנ"ל וזה ענין נפלא בעזהי"ת. והנה עתה אקצר ועוד חזון למועד לכתוב עוד ענינים לכתר"ה אך מפני שלא יתבלבלו הענינים אקצר כע"ע הנה בימים אלו נתחדש לי תרוץ על רמב"ם דכתב דנראה לו בדבר שיש לו מתירים אסור לבטל דוקא במינו והקשו כולם שזו גמרא מפורשת בשביעית אך אקצר כע"ע ובזה הנני ידידו עוז תדרשנו לטובה באהבה רבה ומברכו בהצלחה סלה וברך לקחתי מברך אשיבנה יתברך בכט"ס כאות נפשו הטהורה וכאות נפש ידידו עוז שלמה גוזן חונה פה ק"ק הנ"ל: