אור ברסלב

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר

הלכות פסח · סימן פח

סימן פז

אוזייענט יום ג' שמות שנת ברכני בשלי' בעזהי"ת כבוד ידידי עוז ס"ה הרב הג' מו"ה חו"נ מא"ב וכו' כקש"ת מוהר"ר עזרא במהרי"ל אלטשולער נ"י הגאב"ד, דק"ק קאלטענאן יצ"ו [וכע"ע רב בוואנוטא] יע"א ע"ש כל הנלוים אליו שלום והצלחה סלה... אחדשה"ט כראוי.

הנה יקרת מכתבו בא לידי לשמחת לבבי במוצאי ש"ק והנה לא לקחתי מועד להשיבו עד כה והנה עתה לא אמנע הטוב ואכתוב לכקתר"ה מה שחננו ה' בזה רק לבאר וללבן דברי התקלין חדתין בפירושו ואכתוב לכקתר"ה מה שנרלע"ד של המעיין יפול הביאור דפירושו לכאורה ואציג השגות עפי"ז דלכאורה [והנה. אם שגיתי שגיון לכאורה בפירושו ורק הפירוש כהמסקנא שלו אעפ"כ אכתוב הצד שאינו אמת שלענ"ד גם בזה ימצא כקתר"ה דברים מחודשים לענ"ד בכללי התורה דמצוה הבאה בעבירה וגם מהשגתו על הפירוש דלכאורא בתקלין חדתין מזה יקח כתרים השגה גם לפירושי] ואלה התקלין חדתין מפרש אאיבעי' אם יוצאין ביין של שביעית הארבעה כוסות דמיירי לאחר הביעור והנה הספק מפני שלאחר הביעור אסור בהנאה והירושלמי חוקר כיון דמצות לאו ליהנות ניתנה לא נקרא הנאה וחקירת הירושלמי כיון שהוא מצוה דרבנן אם בזה ג"כ אמרינן מצות לא ליהנות נותנו וזה עיקר החקירה והעלה הירושלמי דגם בזה אמרינן לאו ליהנות נתנו יעיין היטב בדבריו [בדפוס ווילנא החדש] ולקמן אאריך בזה הרבה והנה עתה אבא רק למטרת הספק דלכאורה משמע דאם הוי הנאה עובר שנהנה לאחר הביעור והנה משמע קאי שדבריו לשיטת הרמב"ם דצריכין לבער] וכיון שעובר הוי מצוה הבאה בעבירה ולא יצא ואם נאמר דלא נקרא נהנה אז לא עובר ולא הוי מצוה הבאה לעבירה. כן משמע לכאורה הספק מטעם מצוה כמו בראש השנה דף כ"ח לענין התוקע בשופר של עולה ג"כ שם מטעם מצוה הבאה בעבירה כן תפסתי לכאורה הפירוש והנה אם ילמוד כן בפירושי קשי' לו שלענ"ד לכאורה אף שלא נהנה מכ"מ לא קיים מצות ביעור שצריך לאבד מן העולם בהשחתה א"כ לפי"ז הא מבטל מצות ביעור א"כ שוב הוי מצוה הבאה בעבירה, אך לענ"ד אי משום הא לא קשי' דיכולין ללמוד הפירוש מטעם מצוה הבאה בעבירה ומכ"מ אם לא נהנה נקרא מפני שמצוה לאו ליהנות ניתנה לא הוי מצוה הבאה בעבירה, דהנה לענ"ד דזה כלל דביטול מצוה נקרא בכל מקום מבטל בשב ואל תעשה ואפי' אם ע"י קום ועשה שלו גורם לביטול המצוה מכ"מ לא נתפשט על מעשיו שם איסור בפועל רק נקרא מבטל מצות עשה בשב ואל תעשה וצדדית ולא נתפשט על מעשיו שם איסור [העיקר אין נ"מ בשב ואל תעשה העיקר שהוי ביטול צדדית ולא על מעשיו שם איסור דוק] וראי' מהמרדכי המובא במג"א בסי' י"ג שאף שע"י לבישת הטלית מבטל המצוה מכ"מ לא נקרא איסור בלבישת הטלית אלא נקרא מבטל מצוה א"כ לפי"ז אם לא נקרא נהנה רק שמבטל מצות ביעור שאף שע"י שתיתו הוא מבטל, מכ"מ לא נקרא על שתיתו איסור, ובזה לא מצינו שבאופן כזה הוי מצוה הבאה בעבירה דלא מצינו רק היכא שעל המצוה גופא איכא עבירה ע"ז נאמר דמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אבל אם היכא שאין על המצוה העבירה בזה לא שייך מצוה הבאה בעבירה הנה אף שהסברא בעצמותו הוא סברא טובה לענ"ד להביא ראי' נכונה לזה ואף שלכאורה יהי' כמקבץ דברים נפרדים אך כשיעיין אין זה דברים נפרדים, הנה יעיין בסוכה דף ל"א ע"א לענין יושב בקרקע גזולה דאם קרקע אינה נגזלת לא נקרא מצוה הבאה בעבירה, והנה הרשב"א בחידושיו מבאר דאף דבקרקע ג"כ עובר על לא תגזול [והנה לא אמנע הטוב מכקתכ"ה דהנה מצאתי מכבר חידוש בתוס' חולין דף פ' ע"ב בריש העמוד דגם מצות עשה דהשבה איכא בקרקע וזה חידוש גדול] מכ"מ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דקרקע אינה נכנסת לרשות הגזלן ע"כ לא הוי איסור על ישיבתו ורק יש איסור אצלו מה שלא מניח הבעלים להשתמש אבל לא על ישיבתו ע"כ נחשב רק עבירה צדדית יעיין שם בדבריו ואף שעי"ז שהוא יושב בזה הוא גורם שלא יוכלו הבעלים לבטלו מכ"מ כיון דעל גוף השימוש לא נקרא עבירה רק עבירה צדדית ולענ"ד דומה בדומה הוא [והנה לענ"ד מזה הרשב"א להוכיח במה שמכבר נתחבטנו אני ולמדן אחר אם יש איסור בשואל שלא מדעת בקרקע ולפי"ז יש לצדד להתיר מפני שכיון דברי הרשב"א ברור מוללו דליכא איסור על השימוש בקרקע רק האיסור הוא מפני שלא מניח להבעלים ליקח א"כ אפשר אם דעתו שלא להניח להבעלים ליטול אז עושה איסור אבל אם רק לפי שעה מעכבו שאני ואינו דומה למטלטלין שהתם אסור בהשימוש ע"כ גם לפי שעה אסור ג"כ דהשימוש דשעה זו גזילה לעולם [וזו הערה חדשה דוק] השיווי דהשימוש ובפרט שבקרקע צריכין לשלם בעד השימוש לא נקרא גזילה לעולם וזו הערה חדשה דוק, א"כ מזה הרשב"א ראי' דבמצות עשה לא נקרא מצוה הבאה בעבירה כיון דאין בהמצוה עבירה רק סברא צדדית לביטול המצוה וזו סי' יכול להיות העבירה אפי' בלא עשיית המצוה היינו כמו הכא אם לא נקרא נהנה אף שמבטל בזה מצות ביעור מכ"מ זה לא שייך לשתייתו שאף אם לא שתה ולא הי' מבער ג"כ הי' עושה איסור דביטול המצוה ודומה בדומה לקרקע שכיון שאין איסור בפני עצמו על השימוש רק במה שלא יניח את הבעלים לזה וזה סי' איסור בלעדו ישיבתו אם לא סי' מניח להבעלים ע"כ לא נקרא מצוה הבאה בעבירה ורק במטלטלין איכא איסור על השימוש בלבד מם שמונע להבעלים בזה הוה מצוה הבאה בעבירה ומזה יהי' ראי' דגם שימוש מצוה נקרא שימוש דאל"כ אף במטלטלים לא הוי מצוה הבאה בעבירה ואף שמצוה לאו להנות ניתנה מכ"מ נקרא שימוש וזו הסברא יהי' לנו נצרך לקמן בדברינו ע"כ בודאי ביטול מצוה לא נקרא מצוה הבאה בעבירה, והנה בתשובת נו"ב מבן המחבר לענין שיטת הריב"א בעשה אינו דוחה ללא תעשה ועשם אם עבר על הלא תעשה ועשה דסובר כריב"א דאינו לוקה דשיטתו דלא תעשה נופל ורק העשה אינו מניח לדחות העשה אבל בדיעבד אינו לוקה והעיר הנו"ב בן המחבר דאם מצוה הבאה בעבירה אינו יוצא מדאורייתא א"כ כיון דהי' אסור לקיים המצוה בשביל המצות עשה א"כ לא עשה שוב מצוה א"כ נשאר הלא תעשה במקומה, אך לפי"ז כיון דביטול מצוה לא נקרא מצוה הבאה בעבירה נסתר דברי הנו"ב וזה ענין חדש בפני עצמו. נחזור עתה לקמן הנה א"כ בש"ז היינו יכולים לפרש בהתקלין חדתין מטעם מצוה הבאה בעבירה, אך מכ"מ לא ניחא דאם נאמר מטעם מצוה הבאה בעבירה וביטול מצוה נא נקרא עבירה א"כ אפילו אם נקרא נהנה ג"כ נקרא רק ביטול מצוה דנחזי היכן מצינו דאסור בהנאה דמצינו רק חובת מצות ביעור אבל לא לאיסור הנאה רק דממילא אסור בהנאה מפני שמבטל מצות ביעור א"כ ממה נפשך אם נאמר כדברינו דלעיל דביטול מצוה לא נקרא מצוה הבאה בעבירה א"כ אפילו אם נקרא הנאה ג"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה ואם נאמר דנקרא מצוה הבאה בעבירה א"כ אפי' אם לא נהנה דלא נקרא הנאה ג"כ הוי מצוה הבאה בעבירה דמבטל מצות ביעור ע"כ לכאורה אין מובן לפירוש התקלין חדתין. אך יש לי עוד פירכא ע"ז הפירוש דלכאורה הנ"ל בתקלין חדתין ובזה יהי' נסתר גם פירוש כתר"ה (במקום אחר אעתיק מכתב של הגאב"ד הנ"ל) דהנה אף אם נאמר דלא הוי מצוה הבאה בעבירה זה שייך רק אם בדיעבד דיוצא אבל לכתחלה להיות מותר בזה לא שייך דאפי' לא הוי מצוה הבאה בעבירה מכ"מ אסור לכתחלה דצריך לבער ומבטל המצוה ובזה נסתר גם פירוש כתר"ה דלומד דהאיבעי' הוא אם נחשב למכתת שיעורו דאף דלא שייך בזה מכתת שיעורו מכ"מ זה רק בדיעבד יוצא אבל לכתחלה האיך מותר הא מבטל מצות ביעור והירושלמי מסיק דמותר לכתחלה יעיין בירושלמי ע"כ נסתר פירושם הלכאורה בירושלמי ופירוש כתר"ה דזה שייך לענין דיעבד אבל לא לענין לכתחלה.

סימן ב' בזה הענין אעתיק מה שכתבתי שנית בזה הענין בסגנון אחר והנה אביא בזה מעט מדברי דלעיל, וזה אעתיק מה שכתבתי שנית להרב הנ"ל, ועוד שהסיום ממכתבי הנ"ל נאבד ממני ואפשר יחזיר לי ד' אבידתי ואכתוב במקום אחר. מוצאי ש"ק שמות תרנ"ו שנת ברכני בשלו' פה אוזווענט. כבוד ידידי עוז ה"ה סרב הג' חריף ובקי וכו' כקש"ת מוהר"ר ע ז ר א א ל ט ש ו ל ע ר נ"י ע"ש כל הנלוים אליו שלו' והצלחה סלה.

אחדשה"ט ושלו' תורתו כראוי, הנה מכתבו קבלתי ברגע זו והנני להעריך תשובתי אליו ואתנהלה עטי לרגל סדר מכתבו, והנה מקודם אעתיק ביאורי בהאיבעי' דהירושלמי שקלים. הנה ידידי שגיתי אז במכתבי כי דמיתי שיש אצלי בזה אריכות ומצאתי בכתב ידי רק קצת בזה וגם לא חדשתי זז בזה רק הכרעתי אז דהביאור כדברי הקרבן עדה ולא כתקלין חדתין, ואעפ"כ אעתיק זה הנה כן תוכן דברי בכתבי ידי דהתקלין חדתין מפרש דהחקירת הירושלמי מפני שמחוייב לבער ואסור להנות ע"כ הוקר הירושלמי אם לא ביער ולא הפקיר אם יוצא דחוקר אם נקרא מצוה ומצוה לאו להנות ניתנה ויוצא או דלא נקרא מצוה יעיין שם בתקלין חדתין, וכתבתי עליו דנראה לי שפליאה דבריו אמת דבמצוה דרבנן יש דעות בזה דבמצוה דרבנן מצוה להנות ניתנה יעיין בראש השנה בר"ן דף כ"ח בשם הרז"ה דבמצוה דרבנן מצוה להנות ניתנה (יעיין בטורי אבן באבני עילואים שהוא סותר שטה זו והנה בסוף מכתבי אכתוב בזה שיש לי הרהורי דברים על הטורי אבן) ועוד הקשיתי דהנה דהיכא דאיכא הנאת הגוף בזה מצוה להנות ניתנה, ועוד הקשיתי מאי שייטא למצות לאו להנות ניתנה הא סוף כל סוף מבטל מצות ביעור א"כ הוה מצוה הבאה בעבירה דלדעת תקלין חדתין הנ"ל עיקר הספק מפני מצוה הבאה בעבירה א"כ אפי' מצות לאו להנות ניתנה מכ"מ הוי עבירה כן הקשיתי אז על פירוש התקלין חדתין וכנה עתם אוסיף עוד בזה להקשות הנה פירושו של הנ"ל דהירושלמי חקר אם שייך בזה מצות לאו להנות ניתנה או לא והעיקר אם לא שייך בזה מצות לאו להנות ניתנה אז הוי מצוה הבאה בעבירה כן תוכן פירושו צ"ע לענ"ד עתה הא תינח אם נאמר דלאחר ביעור בשריפה כדעת הרמב"ם בזה שייך דהוי מצוה הבאה בעבירה אבל לדעת הראב"ד דצריך רק להפקיר אחר הביעור ויוכל לזכות אח"כ בתורת הפקר לדעתו אין מקום לפרש מפני מצוה הבאה בעבירה כיון דהמצוה יוכל לקיים בלא עבירה היינו שיפקיר וישתה והנה מה ששותה בלא תורת הפקר זה א"צ להמצוה, והנה היא עבירה צדדית דלא שייך להמצוה בשלמא להרמב"ם כיון דצריך לאבדה והוא אינו מאבד א"כ באם המצוה ע"י עבירה אבל לדעת הראב"ד כיון דאם הי' מפקירו לא סי' עבירה א"כ לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה דאין העבירה מה שלא מפקירה גורם לקיום המצוה דזולת זה הי' ג"כ יוכל לקיים ודומה לסברת התוס' סוכה דף ל' ע"א לענין לולב של אשירה, דוק שם ע"כ לפי"ז פשוט דפירוש דברי התקלין חדתין צ"ע דצ"ע אם יכולין לפרש דחקירת הירושלמי אם הוי מצוה ולא להנות ניתנה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה או דילמא הוי מצוה ולהנות ניתנה והוי עבירה וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה דקשי' לי ע"ז בתותא אחת דקשי' להפוסקים דסוברים דבמצוה דרבנן להנות ניתנה א"כ לדבריהם בודאי להנות א"כ פשיטא לאידך גיסא דאינו יוצא ועוד כיון דאיכא הנאת הגוף בודאי להנות ניתנה א"כ הוי עבירה א"כ הוי ממילא מצוה הבאה בעבירה, ועוד אפי' אם נאמר דלא להנות ניתנה מכ"מ כיון דמבטל מצות ביעור א"כ עושה עבירה והוי מצוה הבאה בעבירה, כן קושיתי ע"ז מכבר והנה מה שהוספתי עתם להקשות מפני שא"צ לקיום המצוה העבירה מה שלא הפקיר זה א"צ לקיום המצוה זה ג"כ מובן שקושי' זו האחרונה קושי' אלימתא ולא דמיא לגזל שהתם האיסור בנטילה והמצוה היא ג"כ בהנטילה אבל בשתיית יין של שביעית בזה האיסור הוא במה שלא הפקיר וזה מצוה צדדית שיש חיוב עליו להפקיר והוא אינו מפקיר אבל בהשתי' ליכא איסור בשלמא לדעת הרמב"ם שלא יועיל הפקר ע"כ אף שזה רק מצות עשה לבער מכ"מ כיון שאין עצם להיות יכול לשתות ולא יבטל המצוה נקרא מצוה הבאה בעבירה דעבירה גורם המצוה אבל לדעת הראב"ד כיון דיוכל להפקיר ואיסור ליכא בהשתי' רק מצוה להפקיר בודאי לא דמי' לגזילה אף שגזילה נמי רק מפני שאינו שלו ואם הי' שלו הי' מותר מכ"מ כיון דסוף כל סוף עתה יש איסור ע"ז נקרא עבירה גורם המצוה אבל בביעור כיון דזה רק מצוה לבער אין לומר כיון דסוף סוף לא הוי הפקר א"כ הוי עתה מצוה הבאה בעבירה דשותה מיין שלא הפקיר ובזה איכא איסור א"כ העבירה גורם המצוה ואף שהמצוה יוכל להיות ע"י מופקר ג"כ מכ"מ כיון דסוף כל סוף לא הפקיר ודמיא לגזילה שבגזילה נמי אין הגזילה הגורם המצוה זה אין לומר כלל מפני שחילוק גדול היכא דאיכא איסור בזה אין נ"מ שיש עצה להסיר האיסור מכ"מ כ"ז שלא סר הוי מצוה הבאה בעבירה אבל בביעור שזה רק מצוה ולא איסור על הדבר ועצה יש להסיר שלא יבטל המצוה בזה בודאי לא שייך מצוה הבאה בעבירה, אך לדעת הרמב"ם כיון שאין עצה לסלק שהמצוה לא ימנע אותו מלשתות ע"כ נקרא שיש איסור לשתות, והנה לא אכחד דלדעת הרמב"ם נמי יש לחקור טובא כיון דאין איסור על הדבר רק מצוה על כתפי' דגברא רמי' לבער בזה לא נקרא מצוה הבאה בעבירה אף שע"י שתייתו גורם שיבטל הביעור מכ"מ לא נקרא מצוה הבאה בעבירה והעיקר כונתי הוא כעין דברי המרדכי המובא במג"א דהיכא דאיכא מצוה בדבר לעשות בה דבר אם עושה פעולה בידים מכ"מ לא נקרא שביטל המצוה בידים רק בשב ואל תעשה ע"כ במצות ביעור נמי אף ששותה ועושה בידים מכ"מ נקרא שמבטל מצות עשה בשב ואל תעשה ולא בידים ע"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דאין עבירה בהשתי' רק במה שלא ביערו. והנה יש לעשות סמוכין לסברתי הנה יעיין בחידושי הרשב"א בסוכה דף ל' ע"ב בתוד"ה סוכה גזילה וכו' לענין קרקע גזולה לענין סוכה אף דיש איסור מכ"מ כיון דלא נכנס ברשות הגזלן לא נקרא בש"ז מצוה הבאה בעבירה דאין עבירה בישיבתו רק עבירה צדדית הגם לא תגזול שייך בקרקע נמי מכ"מ לא נקרא איסור על החמץ דוק שם בדבריו והנה לענ"ד להסביר כיון דקרקע אינה נגזלת ולא נכנס ברשות הגזלן נקרא רק האיסור מה שלא מניח את הנגזל להשתמש בזה ולא נקרא איסור על השימוש רק על עה שלא מניח את חברו להשתמש ע"כ זו רק עבירה צדדית ולא נקרא מצוה הבאה בעבירה אבל במטלטלין האיסור על השימוש כיון שנכנס ברשותו א"כ האיסור במה שהמצוה בהנטילה והאיסור בהנטילה אבל בהקרקע המצוה בישיבה והאיסור לא בהישיבה, רק במה שעי"ז לא מניח לנגזל להשתמש כן תוכן דברי הרשב"א (וכנה באמת כבר חקרתי עם אדם גדול אחד, אם האיסור שואל שלא מדעת עובר בקרקע כיון דעיקר האיסור במה שלא מניח להבעלים להשתמש זה שייך רק אם בדעתו שלח להניח לו לעולם להשתמש והנה מזה הרשב"א ראי' דמותר ובזה מיושב קושיית הגרש"ש בבא בתרא בפרק השותפין לענין איוב שהי' נוטל קרקע ומשביח והקשה הא ע"מ לשלם תשלומי כפל נמי אסור ולפי"ז ניחא דקרקע שאני וזו הערה חדשה דוק) וכנה לפי"ז יש סמך גדול לסברתי דבביעור לא שייך מצוה הבאה בעבירה אפי' לדעת הרמב"ם ומכש"כ לדעת הראב"ד כיון דאין איסור בכשתו' רק הפקעת מצוה ויש עצה שלא לכפקוע המצוה ומכ"מ יהי' מותר לשתות בודאי לא שייך מצוה הבאה בעבירה בזה כ"ז יש להעיר על התקלין הדתון והנה הכרעתי אז דהפירוש בהירושלמי הוא כהקרבן עדה ענף ב' ע"כ נראה לי עתה דע"כ הפירוש בדברי תקלין חדתין דכן כונתו דהולך בשיטת הרמב"ם דצריך לאבד מן העולם והחקירה בזה הוא אם שייך בזה מצות לאו להנות ניתנה א"כ זה גופא נקרא איבוד שמאבדים מן העולם בשתותו כיון דלא נחשב הנאה א"כ בזה גופא נקרא ביעור, וראי' לזה איכא דבעל המאור העלה בפסחים דמצות השבתה דחמץ מקיימים באכילם נמי לר' שמעון בערב הפסח (דאינו עובר בבל יראה) דמותר בהנאה ותשבי' איכא מקיים מצות השבתה באכילה לדברי בעל המאור ומכש"כ הכא דכיון דלא נקרא הנאה בודאי אפי' התוס' בפסחים בדף כ"ח ע"ב ד"ה ר' שמעון אומר וכו' יעיין שם שהם חולקים על בעל המאור וסוברים דבאכילה לא נקרא תשביתו אבל הכא גם בעלי התוס' מודים לזה מפני שכיון שמצוה לאו להנות ניתנה לא נקרא הנאה א"כ מקיים הביעור גם בשתיתו אף דהתם ג"כ איכא מצוה באכילתו דמקיים מצות השבתם מכ"מ בזה כמצוה גופא לא נקרא דמקיים השבתה אף דמצוה לאו להנות ניתנה מכ"מ כיון דמלשון הכתוב משמע לתוס' דתשביתו שלא ע"י אכילה א"כ ע"כ גזרת התורה דהמצוה הלזו לא מבטל הנאה ומכ"מ אם איכא עוד מצוה בזה לא מצינו דהמצוה לא מבטל הנאה ע"כ נשאר על הכלל בזה דמצות לאו להנות ניתנו ע"כ בביעור שביעית נמי אף שמהתורה משמע דצריך לבער שלא כדרך הנאתן ובאכילה לא מקיים אף שמבער מן העולם ואיכא מצוה דמבטל מצוה הלזו גופא דביעור מכ"מ ע"כ גזירת כתורה דכיון דמשמע דלא ע"י אכילה מוכרח מהתורה דגזירת התורה דזו המצוה לא מבטל הנאה אבל אם איכא מצוה אחרת נשאר הכלל דמצוה מבטל הנאה ונקרא ביעור ע"כ ניחא דברי הירושלמי אפי' לשיטת התוס' וסברא זו דחילוק בין זו המצום למצוה אחרת ואפי' שבל"ה איכא המצוה דעצמה מכ"מ אם איכא בזה עוד מצוה אחרת שאני ואין לומר דבל"ה איכא מצוה הסברא זו יש לתמוך מכמה מקומות ואכתוב רק מקום אחד יעיין בתוס' בבא קמא בדף ע"ב ע"ב תד"ה והלא זריקה מתרת וכו' יעין שם במתת לשונם כיון דאין איסור מחמת דבר אחר מוכרח מסברתם שאם סי' נופל ע"ז עוד איסור הי' שאני אף שבלא"ה אינה ראי' מפני האיסור זה גופא ע"כ סברתי נכונה ע"כ ניחא זה הפירוש בתקלין חדתין אפי' לשיטת התוס' כיון דאיכא עוד מצוה ואפי' שבל"ה איכא מצוה מכ"מ לגבי מצותם גזירת הכתוב דלא מבטל הנאה כיון דמהתורה משמע דצריכין לבער שלא כדרך אכילה ואף שיש מצוה מכ"מ גזרה התורה דבשביל מצותם בעצמה לא מבטל האכילה אבל אם נופל ע"ז עוד מצוה שאני ע"כ זה הפירוש בירושלמי לשיטת התוס' אם במצוה כזה ג"כ לאו להנות ניתנה אף שהוה דרבנן א"כ מקיים בזה בודאי מצות ביעור דבמצוה דרבנן ג"כ שלא להנות ניתנה או דבמצוה דרבנן להנות ניתנה והנה איכא פלוגתא בזה יעיין בר"ן בראש השנה דבמצוה דרבנן הביא דעות אם להנות ניתנה או לא ומזה הפירוש בירושלמי ראי' להדיא דאפי' במצוה דרבנן ג"כ שלא להנות ניתנה או דאפשר כיון דהחמירו חכמים בזה המצוה דמוכר את כסותו ע"כ עשוי זה כעין דאורייתא ולאו להנות ניתנה וזה רמז בדברי התקלין חדתין מדכתוב יעיין שם ומשמע שהרגיש בחקירה דמצוה דרבנן אם להנות ניתנה או לא רק שהירושלמי מסיק דעשו כעין דאורייתא וקיצר במקום שהי' להאריך. ולענ"ד דקשה לומר כן דכיון שהחמירו חז"ל במצותם הוי כעין דאורייתא בזה הפרט דלא להנות ניתנה זה אין סברא כיון דסוף כל סוף במצוה דרבנן להנות ניתנה א"כ מאי נ"מ שהחמירו בזה מכ"מ סוף כל סוף הוי מצוה דרבנן ולהנות ניתנה (והנה לקמן אסביר קצת הסברא דבדרבנן להנות ניתנה) ע"כ נראה לי להסוברים דבמצוה דרבנן ניתנה לדבריהם באמת אף במצוה דרבנן כזו להנות ניתנה אך הם יסבורו כבעל המאור וזה הספק אם בשתיתו מקיים הביעור מפני המצוה דהביעור גופא מסלק הנאה, ולענ"ד לדעת בעל המאור פסחים הנ"ל מקיים מצות ביעור אפי' בשתי' גופא בלא מצות ד' כוסות לפסח והא דחקר הירושלמי ב' כוסות דוקא יש לומר דלהבעל מאור מכ"מ אסור מדרבנן לשתות וכן באמת נמי לר' שמעון יהי' אסור מדרבנן באכילת חמץ לאחר חצות, ע"כ, חקר אפשר במצוה דד' כוסות לא העמידו דבריהם והעלה הירושלמי דלא העמידו דבריהם ע"כ עיקר החקירה הוא דבשביל המצוה דרבנן בודאי לא מבטל הנאה רק בשביל הביעור מקיים אפי' באכילה ובשתי' נמי מדאורייתא לבעל המאור מקיים מצות ביעור רק מדרבנן אסור ע"כ חוקר דאפשר לא העמידו דבריהם ולפי"ז דוקא בליכא יין אחר אז מותר לצאת בשביעית וע"כ מוכרחין אנו לחדש מהירושלמי לדעת הבעל המאור דהוא מודה דמדרבנן אסור וחוקרים אם העמידו דבריהם במקום מצוה או לא והעלה דמותר ודוקא בלית לו יין אחר אז מותר לצאת מפני שלא העמידו דבריהם וזו הערה חדשה דלדעת הבעל המאור היכא דתורה ציוה ביעור אפי' באכילה מקיים הביעור א"כ אפי' אם נאמר כדעת הרמב"ם בשיטתו דביעור מכ"מ מותר להנות מדאורייתא וזה גופא הביעור ולענ"ד אין לחלק בין מצוה דביעור למצוה דתשביתו כמו שמקיים בתשביתו המצוה ע"י אכילה כמו כן בביעור מקיים ע"י אכילה ורק מדרבנן אסור והתם בחמץ ג"כ מודה הבעל המאור דאפי' לר' שמעון אסור לאכול קודם הלילה מדרבנן. והנה רק בשביל מצות ד' כוסות לא העמידו דבריהם כן מוכרחין אנו לפרש לדעת התקלין חדתין לפי שיטת הבעל המאור ולפי"ז מוכרחין אנו לומר דהטעם דבעל המאור מפני שאפי' אם נהנה מכ"מ מקיים מצות ביעור דלכאורה לפי דברינו הי' אופן לומר בדעת בעל המאור דטעם בשביל מצות לאו להנות ניתנה והוא סובר אפי' בשביל זה המצוה גופא נמי מבטל הנאת הגוף כן הי' לכאורה להסביר בדעת בעל המאור אך לפי דברינו שמדרבנן אסור לדעת בעל המאור אף שלדעתו אין נ"מ בין מצוה זו גופא או מצוה אחרת מכ"מ מדרבנן אסור א"כ אין לפרש בשביל שיש מצוה חדשה בזה מבטל הנאה דאפי' אם יסבור דבמצוה דרבנן לאו להנות ניתנה מכ"מ מאי נ"מ כיון דהוא סובר דהמצוה שיש בזה ג"כ מבטל הנאה ומכ"מ מדרבנן אסור א"כ אין לפרש בשביל שרק מדרבנן אסור ומדאורייתא אפילו בלא מצוה ע"כ רק מדרבנן אסור והיכא דהוי מצוה לא העמידו דבריהם אפי' במקום מצוה דרבנן ולזה יש לומר דאפשר בכל מצוה דרבנן סי' העמידו דבריהם רק כיון שבזו המצוה החמירו חכמים יותר מדאורייתא שצריך ליתן כל אשר לו, יעיין בהגהות רע"א זצ"ל באו"ח, עשו כעין דאורייתא והחמירו באמת יותר מדאורייתא ע"כ לא העמידו דבריהם בזה ואין ראי' לשאר מצוה דרבנן ולפי"ז מיירי ע"כ דלית יין אחר לקיים בזה המצוה א"כ לפי שאאריך לקמן דהיכא דאיכא יין היתר בזה מצוה להנות ניתנה כיון דאיכא הנאת הגוף ג"כ איכא אם הטעם לדעת בעל המאור דהא דמקיים מצות ביעור או השבתה באכילה או בשתיה מטעם המצוה דמצוה מבטל הנאה א"כ כיון דע"כ לדעתי ביארתי לעיל דמיירי בליכא יין אחר א"כ נתעורר האיסור דאוריי' דבמקום דליכא יין אחר אז איכא הנאת הגוף ולקמן אאריך בזה ויבין דברי היטב, והנה ע"כ מוכרחין אנו לומר לדעת התקלין חדתין בפירושו בירושלמי דחוקר אם מקיים ביעור בזה ולדעת בעל המאור ע"כ מיירי בליכא יין אחר הנה לפי"ז מוכרחין אנו לומר דסברת בעל המאור הוא מפני שאפי' אם איכא הנאה ג"כ מותר מדאורייתא רק דרבנן אסרו (ויש לומר דרבנן אסרו אפילו בליכא הנאה היינו אפילו בדאיכא לו מה לאכול] ורק בשביל מצות ארבעה כוסות לא העמידו דבריהם אך יש לומר לדעת בעל המאור מדאורייתא מותר אפילו היכא דאיכא הנאה היינו אפילו שאין לו מה לאכול דבר אחר שבזה לא בטל הנאת הגוף מכ"מ מותר מדאורייתא דמקיים מצות ביעור אפילו כדרך הנאתו דלא סבר כסברת התוספות דמשמע דסוברים דהשבתה הוא שלא כדרך הנאתו רק שרבנן אסרו אפילו שמקיים מצות ביעור מדאורייתא מכ"מ מדרבנן אסור אך היכא אסרו חכמים דוקא היכא שאיכא הנאה היינו שליכא דבר אסר לשתות או לאכול דבזה לא מבטל המצוה הנאה כמו שאאריך לקמן בזה כיון דהוי השבתה דרך הנאה אסרו חכמים אבל היכא דאיכא דבר אחר לאכול או לשתות בזה כיון דמבטל המצוה להנאה דלדעתו לא מצינו שגזרה התורה דזה המצוה לא מבטל הנאה דכיון דמצד התורה מקיים השבתה כדרך הנאה דוקא בזה לא אסרו חכמים אפי' ברשות רק היכא שליכא יין אחר אז ברשות אסור כיון דבאופן כזה נקרא הנאה דבאופן זה אסרו חכמים אפילו שמדאורייתא מקיים מצות ביעור אפילו כדרך הנאה ומכ"מ כיון דלא הוי ביעור דרך השחתה בזה אסרו חכמים ברשות אבל במקום מצוה לא העמידו דבריהם אפילו היכא דליכא יין אחר ולפי"ז העיקר החקירה דירושלמי דוקא בליכא יין אחר דאז ברשות אסור דנחשב הנאה אבל במקום מצוה חקר והעלה דלא העמידו דבריהם ולפי"ז מותר בכל האופנים באיכא יין אסר אז מותר אפילו ברשות ואם ליכא יין אסר אז במקום מצוה מותר א"כ בארבעה כוסות מותר בכל האופנים אבל אם נאמר דלדעת בעל המאור אסרו חכמים אפי' היכא דאיכא יין אסר דאף שבזה לא נחשב הנאה ומכ"מ אסרו חכמים א"כ ברשות אסור בכל האופנים ובמקום מצוה מותר דוקא היכא דליכא יין אסר דלא העמידו דבריהם בזה [והנה אף שעתה דברי כמין חידה אך לקמן יהיו מלובנים דברי היטב] ולפי״ז הסוברים דבמצוה דרבנן ליהנות ניתנה ע"כ הם סוברים כבעל המאור ועיקר החקירה כיון דמדאורייתא מותר אפילו היכא דאיכא הנאה מקיים מצות ביעור ורק מדרבנן אסור חוקר אם במקום מצוה העמידו דבריהם או לא, והנה דוקא החקירת הירושלמי בליכא יין אחר והיכא דאיכא יין אחר תלייא בהספק שנסתפקתי לעול בדעת בעל המאור אם חכמים אסרו אפילו היכא דליכא הנאת הגוף ורק מצוה אם באופן כזה אסרו חכמים דו"ק והנה עתה אבאר שבדעת התקלין חדתין הוא דלא כשיטת בעל המאור אלא כדעת התוס' דלא מקיים השבתה באכילה או בשתיה ומהתורה משמע שאפילו אם איכא דבר אחר לאכול ג"כ צריך להשבית בשלא כדרך הנאה א"כ ראיה מזה דזה המצוה לא מבטל הנאה אפי' היכא דאיכא דבר אחר לאכול, ע"כ אין לפרש כמו שפירשנו לעיל בדעת בעלו המאור שרק מדרבנן אסור וחוקר אם העמידו דבריהם הא לדעת התוס' אסור מדאוריי' לא מיבעיא במקום דליכא יין אסר בודאי אסור מדאורייתא ולדעת בעל המאור ע"כ הפירוש דכאוב' במקום דליכא יין אחר ולדעת התוס' בודאי באופן כזה אסור מדאורייתא אך דלדעת התוספות אסור בודאי אפילו במקום דאיכא היתר מפני שלדעתם מהפסוק משמע דרך השחתה ולא דרך אכילה ושתי' ומקרא מלא דיבר הכתוב אפילו במקום דאיכא דבר אחר לאכול דאפילו במקום זה אאריך לקמן דהמצוה מבטל הנאה באופן כזה דאיכא היתר מכ"מ מוכח מהכתוב דאסור דזה המצוה לא מבטל הנאה א"כ אין לפרש לשיטתם כמו שפירשתי לדעת בעל המאור רק שהחקירה כזה דאפילו שהתורה גילה שבשביל מצוה לא בטיל הנאה מכ"מ היכא דאיכא מצוה חדשה לא גילתה התורה באופן כזה ולא נקרא הנאה ע"כ מקיים בזה מצות ביעור כדהוכחתי לעיל דהיכא דאיכא גזירת התורה הוא דוקא בזה המצוה אבל לא אם יתערב בזה מצוה אסרת והוכחתי לזה מתוספו' בבא קמא דף ע"ו ע"ב תוד"ה הנ"ל רק דהירושלמי סקר אם במצוה דרבנן להנות ניתנה אם לא והנה העלה דאפילו במצוה דרבנן לאו להנות ניתנה או לענ"ד שזה בודאי מצוה דרבנן לאו להנות ניתנה אלא דחקר בזה כיון שגילתה התורה דבשביל מצוה עצמה לא בטיל הנאה ע"כ אפילו אם יתערב מצוה אחרת נמי ג"כ או דשאני בין מצוה עצמה לבין מצוה אסרת והעלה הירושלמי דשאני או דזה פשיטא לו להירושלמי דשאני בין מצוה לעצוה אסרת אלא דחקר בזה גופא דיש לומר דאפילו דמצות לאו להנות ניתנה מכ"מ לא נקרא דרך השחתה וכיון שהתורה הקפידה לדעת התוספות דבעינן דרך השחתה א"כ אפילו אסי לאוי להנות ניתנה מכ"מ לא הוי דרך השחתה כיון דיש צורך בזה דמצוה נמי נקרא צורך או דמצוה לא מבטל צורת השחתה דכיון דליכא בזה הנאה והוו דרך השחתה והעלה הירושלמי דנקרא דרך השחתה אפילו שעושה בזה מצוה דמצוה לא נקרא צורך ובאמת זה חידוש גדול דהנה הוכחתי לעיל מגזילה דלולב דאינו יוצא דהשימוש מצוה נמי נקרא צורך ועוד יש ראיה מיו"ט דאמרינן מתוך ודוקא במקום צורך ומכ"מ צורך מצוה נקרא צורך ומזה הירושלמי ראיה דצורך מצוה לא נקרא צורך הנה לפי"ז יש להוכיח כשיטת רש"י ז"ל דביו"ט מדאורייתא מותר אפילו באין צורך כלל בהדברים שאמרינן מתוך ורק מדרבנן בעינן צורך ע"כ סגיא בצורך מצוה נמי אף דזה לא נקרא צורך כ"כ אבל אם כשיטת התוספות דמדאורייתא בעינן צורך ומ"מ נקרא צורך מצוה ומהירושלמי מוכח לשיטת התקלין חדתין דמיירי לאחר הביעור דלא נקרא צורך [פלוגתא דרש"י ותוס' לענין יו"ט הוא בביצה דף י"ב ע"א בתוד"ה אלא מעתה וכו'] והנה עתה אבא דלשיטת התוס' דבאכילה לא מקיים מצות ביעור [דהנה לדעת בעל המאור העלנו דבאכילה מקיים מצות ביעור כיון דחז"ל למדו בתורת מצוה לבער מן העולם א"כ גם באכילה מקיים דמאי שנא ממצות תשביתו ואין לסתור דברי מהא דאיתא כלה לפיה מן השדה כלה לבהמתך, מן הבית הנה לענ"ד מזה אין סתירה מאומה דהנה כמו להחולקים על הרמב"ם דמותר לאחר הביעור אלא דצריך להפקיר והפירוש דכלה לא קאי בהחלט רק אם מחזיק בתורת שלו ע"ז נאמר כלה ומפקיר ואח"כ יוכל להחזיק לבהמתו א"כ המאמר דכלה אינו מאמר החלטי רק תלוי בתנאי כן נראה לענ"ד להרמב"ם דצריכין לאבד מן העולם ומכ"מ לדעת בעל המאור אין מאמר החלטי רק כן הכונה להחזיק ולאכול מעט מעט זה אסור שזה דרך אכילה ולא דרך השחתה וזה גם בעל המאור מודה דאסור מדאורייתא נמי רק הכונה כן דהנה לאכול כל מה שברשותו תיכף כולו ביחד בזה הוי דרך ביעור וזה הפירוש דכלה היינו שתראה שלא ישאר להאכיל לבהמתו מעט מעט דוק כי נכון הוא] אבל לשיטת התוספות הסברנו שספק הירושלמי אם במצוה דרבנן ג"כ לאו להנות ניתנה או כשאר האופנים שלמדתי לעיל דפשיטא ליה להירושלמי דלאו להנות נותנה אפי' במצוה דרבנן רק שחקר כיון שגילתה התורה דבשביל מצוה זו גופא לא בטיל הנאה חקר הירושלמי אם נ"מ אם ניתוסף מצוה חדשה או לא דאין נ"מ או כמו שלמדתי פירוש שלישי דזה פשוט להירושלמי דנ"מ בין מצוה זו גופא ובין אם נתוסף מצוה חדשה וגם זה פשיטא להירושלמי דבמצוה דרבנן ג"כ לאו להנות ניתנה רק דהספק אם צורך מצוה נקרא צורך ולא נקרא ביעור בזה אף דלא להנות ניתנה כיון דאינו משחית בלא תכלית רק לתכלית מצוה או דצורך מצוה לא נקרא צורך ע"כ נקרא ביעור דרך השחתה דו"ק ולפי"ז כל היסוד קאי דהמצוה מבטל הנאת הגוף אך לכאורה יש מקום לסתור כל מה שעמלתו עד כה דהנה הגמ' קאמר בראש השנה דהנודר מן המעיין אסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה כיון דאיכא הנאת הגוף א"כ מוכח מזה דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא מבטיל המצוה את הנאת הגוף [יעיין ביו"ד בסי' רי"ז סעיף כ"ו בש"ך ס"ק ל"ו דכתב להדיא מטעם דאיכא הנאת הגוף א"כ לא בטיל הנאת הגוף בשביל המצוה] א"כ לפי"ז בשתיית ויין אף ששותה למצוה מכ"מ איכא הנאת הגוף ולא בטיל הנאת הגוף בשביל המצוה ע"כ בשביל שלא יהיה נסתר כל מה שעמלתי עד כה אעתיק לכקת"ה מה שנתחדש לי אצלי דבר טוב לבאר זה הדין דמצות לאו להנות ניתנו אם בא ביחד עם הנאת הגוף והפוסקים לא ביארו בזה כלל, ולענ"ד מוכח כמו שאבאר בעזהי"ת, הנה יעיין בנדרים לענין ישיבת סוכה שרבא פליג על אביי ואם אמר הנאת ישיבת סוכה עלו מותר לישב ישיבה של מצוה דמצוה לאו להנות ניתנה, והנה לכאורה קשי' הא בישיבות סוכה איכא גם הנאת הגוף לאדם שנהנה שיושב תחת בית ולא באויר הרקיע דהנה זה בודאי בבית של אשירה אסור לישב דישיבה נקרא הנאה, א"כ כיון דאיכא הנאת הגוף מאי נ"מ אם יש מצוה בהדי הא המצוה לא מבטל את הנאת הגוף כדהוכחתי לעיל ממעיין ע"כ נראה לי להעלות מזה דבר חדש היכא לא מבטל המצוה את הנאת הגוף היינו היכא שאין לו אופן להנות הנאת הגוף בלא איסור היינו אם נדר מכל המעינות שבעולם ע"כ אין לו מעיון היתר שיוכל להנות הנאת הגוף בהיתר ע"כ אף שיש מצוה בהדי' והוא עושה בשביל המצוה מכ"מ הוי פסיק רישא ומימלא נהנה הנאת הגוף כיון דהנאת הגוף שלו מוכרח לבא באיסור ע"כ לא בטיל בשביל המצוה אבל היכא שנדר רק ממעיין מיוחד א"כ יוכל לבא הנאת הגוף שלו בלא איסור במעיין אחר בזה מותר לטבול אפי' במעיין האיסור כיון דעיקר עשיתם הוא בשביל המצוה ואף שממילא בא הנאת הגוף שלו מכ"מ לא נקרא הנאת הגוף שלו ולא נחשב כיון דיוכל להנות ממקום אחר דבאמת מצדד הטורי אבן בר"ה בדף כ"ח ע"א אפי' בלא מצוה דיש סברא להנות מאיסור היכא דאיכא לו היתר להנות זה הנאה גופא והעלה דמכ"מ נקרא נהנה אף דא"צ להאיסור דיש לו היתר להנות מכ"מ כיון דסכ"ס בא הנאתו ע"י איסו' נקרא נהנה אך לענ"ד על פי' קושי' מסוכה שזה דוקא היכא שנתכון רק בשביל הנאת הגוף בזה לא מבטלין שלא נחשב נהנה מהאיסור בשביל שיש לו להנות מהיתר אין מבטלין שלא נחשב לנהנה מן האיסור במה שיוכל להנות מן ההיתר כיון דסכ"ם הוא נהנה מן האיסו' וכונתו להנות אבל היכא שאין כונתו להנאה רק שממילא נהנה בזה נ"מ אם אין באפשרות בהיתר אז נחשב להנאה כיון דבעת שעושה המצוה צריך להנות הנאת הגוף מהאיסור מאין באפשרותו להנות הנאת הגוף שלו בהיתר וכרוך כנה"ג בזה שאין באפשרותו להנות מהיתר אז לא מבטל המצוה את הנאת הגוף ע"כ אם נדר מכל מעיינות שבעולם אז לא יוכל לבא הנה"ג שלו בלא איסור א"כ אף שעושה למצוה כו' נק' נהנה מן האיסור אבל אם נדר ממעיין מיוחד א"כ כנה"ג שלו יוכל לבא ע"י היתר וכוונתו רק למצוה בזה מותר לטבול אפי' במעיין האיסור וזה חידש דין ומוכרח זה מסוכה ומכש"כ בסוכה דהתם הנאה"ג שלו יוכל לבא בהיתר היינו לישב בביתו שמזה לא נדר אך בעת שרוצה לעשות המצוה מוכרח לבא הנאה"ג שלו דוקא באיסור דמהגמ' משמע שאסר עצמו מכל סוכו' שבעולם, ואעפ"כ מבטל המצוה את הנאה"ג שלו כיון דהנאה"ג שלו יוכל לבא בהיתר א"כ מכש"כ במעיין אם לא אסר עצמו מכל המעיינות א"כ יוכל לעשות המצוה והנאה"ג שלו ויהי' שניהם בהיתר בזה בודאי מותר דהמצוה מבטל את הנאת הגוף שלו באופן כזה שיוכל לבא הנאת הגוף שלו בהיתר ואין לומר דזה אדרבא חמור כיון דיש לו מתירין לעשות המצוה בהיתר זה אין כלום כיון דבאופן כזה לא נחשב הנאת הגוף לכלום א"כ ליכא שום איסור לא שייך בזה יש לו מתירין כיון דליכא איסור והנה לפי"ז ניחא הביאור בהירושלמי דמיירי לפי"ז שיש לו יין אחר של היתר ע"כ בזה כיון דגם במצוה דרבנן לאו להנות נתנה מבטל המצוה את הנאת הגוף א"כ לפי"ז הביאור בהירושלמי לדעת התקלין חדתין לדעת הבעל המאור דבחמץ מקיים מצות תשביתו באכילה וכן ביארתי לעיל דגם בביעור מקיים המצוה דביעור באכילה או בשתי' בזה למדתי דמדרבנן אסור ואין נ"מ לדבריו אם נתוסף מצוה חדשה או לא לדבריו ע"כ מוכרח לומר דהחקירה אם העמידו דבריהם במקום מצוה או לא, וביארתי לעיל כל הצורך לדברי הבעל המאור [והנה אם נאמר כיצד הספיק בדעת בעל המאור שאסרו חכמים אפי' באופן שהמצוה מבטל הנאת הגוף היינו היכא שיש לו כיתר א"כ לענין דרבנן יהי' חומרא לדעת הבעל המאור יותר מלדעת התוס' והסבה בזה היא כך דקולתו דבעל המאור הוא סומרתו מפני שמדאורייתא מותר אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף אפי' היכא דליכא היתר כדהוכחתי לעיל לדעת הבעל המאור א"כ כיון שאסרו חכמים ועשו חידוש על התורה אפשר חדשו אפי' במקום דהמצוה מבטל את הנאת הגוף דוק, רק אם יש סברא לומר שאפי' לדעת בעל המאור לא אסרו חכמים רק במקום שהמצוה לא מבטל את הנאת הגוף היינו במקום שאין היתר א"כ אין חומרא בדרבנן לדעת הבעל המאור אבל זה בודאי שלדעת הבעל המאור אין ללמוד בשביל המצוה החדשה כדהארכתי לעיל והנה אף שזה ענין עמוק אך אם יעיין היטב בדברי מובנים דברי] וקאי הירושלמי לדעת הבעל המאור באין לו יין של היתר אבל לדעת התוס' החקירה לא בשביל אם העמידו דבריהם אלא לעיקר הדין בשביל מצוה החדשה דמבטל המצוה את הנאת הגוף דוקא אם יש לו היתר ע"כ החקירה קאי דוקא אם יש לו היתר. המורם מדברינו אלה הנה לדעת התוס' בליכא יין אחר בודאי אסור מפני שכיון שבזה לא מבטל המצוה את הנאת הגוף לא מקיים בזה מצות ביעור דוק' ודוקא ביש לו היתר אז מותר מפני שמבטל בזה האופן המצוה את הנאת הגוף ומקיים מצות ביעור, אבל לדעת בעל המאור מיירי באין לו היתר והנה אם יש לו היתר תלי' בהספק שנסתפקתי בדעת בעל המאור דו"ק [והנה מה שהעליתי דהיכא דאיכא היתר להנות בזה לא נחשב לכנאת הגוף דבזה מבטל המצוה להנאת הגוף לענ"ד בזה פלוגתא בין הראשונים לדעת התוס' בראש השנה דף כ"ח אינו כן וקצרתי בע"ע מפני אריכות הענין בזה ולא ובלבל אחד את חברו וגם בש"ז לא אכתוב כע"ע הענין שיש לו על המג"א בענין זה וגם בימים אלו נתרחב אצלי הענין דהמג"א יותר ממה שהי' לי מכבר גם זה הענין דירושלמי תודות לד' שקיבל צורה חדשה שלא סי' אצלי מכבר רק מעט מזעיר מזה, והנה אם יעיין בתקלין חדתין יראה שהוא לא ביאר כלל דבריו ע"כ שמח אני בזה כמו שהי' חדשתי אני בעצמי שהנ"ל לא פתח רק פתח קצת אבל לא ביאר כל הצורך ועוד חזון למועד לכתוב גמר הענין הנ"ל במצות לאו להנות ניתנה וספנין דהמג"א ומקוה לד' שכתר"ה ישמח ג"כ בזה] אך לענ"ד שכל זה קשה דאף דמצוה לא להנות ניתנה מכ"מ כיון שעושם בתכלית לא נקרא כשחתם וגם בזה הביאור הוא רק להרמב"ם דהביעור הוא איבוד מן העולם אבל לדעת החולקים עליו דהביעור הוא הפקר נופל כל הפירוש הזה דממה נפשך אם אינו מפקיר אינו יוצא הביעור ואם מפקיר נופל כל הסקירה אך זה יש לסתור דזה הפירוש יוכל להיות אפי' לדעת החולקים על הרמב"ם דהנה לדעתם אם יאבד בודאי יוצא הביעור אלא דיוצא בהפקר נמי אבל באיבוד בודאי יוצא אבל זה בודאי קשי' ע"ז הפירוש דקשה לומר כיון דעושה בזה בתכלית דזה נקרא איבוד דאף דלא לכנות ניתנה מכ"מ עושה תכלית בזה ולא נקרא השחתה ע"כ נראה לי לפרש זה הפירוש דתקלין חדתין פירוש אחר דמיירי קודם הביעור והחקירה קאי באופן צדדי שלו רק בהמסקנא יהי' להיפך. הנה לענ"ד הספק הוא קודם הביעור אם מותר לצורך מצוה כיון דמצות לא להנות ניתנה והירושלמי יסבור דגם במצוה דרבנן לאו להנות ניתנה ועיירו דאיכא היתר דבזה האופן בטול הנאת הגוף א"כ לפי"ז חוזר הירושלמי אם צורך מצוה לא נקרא צורך א"כ הוי לאכלה ולא להפסד או דצורך מצוה נקרא צורך לא הוי להפסד ומסיק הירושלמי דצורך מצוה נקרא צורך ע"כ לא נקרא להפסד כן נראה לענ"ד ולפי"ז אחר הביעור בודאי אסור דלא נקרא ביעור בזה אבל עיקר החקירה קודם הביעור והנה להסוברים דבמצוה דרבנן להנות ניתנה ע"כ הם יסבורו כבעל המאור הנ"ל והאיבעי' בלאחר הביעור כדלעיל אבל הבעל המאור בעצמו הוא יוכל לסבור דבמצוה דרבנן לא ניתנה והאיבעי' קודם הביעור ולאחר הביעור אפשר מותר לשיטתו אפי' מדרבנן דכל החידוש שחדשתי לדבריו הוא דוקא לפירוש התקלין חדתין דוק [אך לפי"ז יהי' נשאר הספק בהטעם דבעל המאור דאפשר דוקא בשביל המצוה שמבטל הנאה ע"כ נקרא תשבותו ודוקא אם יש לומר לאכול דבר אסר אז מותר דכלי ראי' שלי הי' לדעת התקלין חדתין בפירושו לדעת בעל המאור הוכחתי לעיל דטעם הבעה"מ הוא שאפי' בהנאה מקיים מצות ביעור היכא דמבער תיכף מן העולם אבל אם ילמוד כפירושי קודם הביעור נופל ראי' הנ"ל אך כיון שהסוברים דבמצוה דרבנן להנות ניתנה מוכרחים לפרש כהבעל המאור וכדעת התקלין חדתין מוכרח שהם סוברים בשיטת הבעל המאור שאפי' בהנאה מקיים מצות ביעור כיון דלדבריהם ע"כ מיירי בליכא יין אחר ובזה איכא הנאתי הגוף דוק א"כ אין לעשות פלוגתא חדשה וגם הבעל המאור סובר כן] א"כ לפי"ז דהפירוש בהירושלמי הוא קודם ביעור א"כ לאחר הביעור לדעת התוס' אסור דלא מקיים ביעור בזה דנקרא צורך דהמסקנא דירושלמי דנקרא צורך ולדעת הבעל המאור אם שהוא יסבור דמצות דרבנן לא להנות ניתנה והפירוש כמו שפרשתי קודם הביעור ולפי"ז לאחר הביעור מותר לדבריו ואפשר אפי' מדרבנן ואפי' באיכא יין אסר [והנה מה שסקרנו דלדבריו אפשר הטעם דבעל המאור הוא מפני המצוה מבטל לדברי האחרונים נופל זה כיון דמצוה נקרא צורך ומכ"מ מותר א"כ מותר אפי' בהנאה דוק] ולדעתי הסוברים דמצות דרבנן להנות ניתנה בזה ע"כ הפירוש כתקלין חדתין דמיירי לאחר הביעור א"כ מוכרחין דמדרבנן אסור א"כ נשאר הספק באיכא יין אחר אם אסרו חכמים אם לא. אך לענ"ד שבודאי אסור כיון דלצורך מצוה נקרא צורך א"כ כמו שחכמים אסרו היכא דליכא יין אחר ואיכא הנאת הגוף ה"ה באיכא יין של היתר ג"כ אסור מפני שצורך מצוה נקרא צורך ורבנן אסרו אפי' לדעת הבעל המאור היכא שלא הוי דרך השחתה כ"ז יוצא מדברי א"כ יש לנו יסוד היתר לענין שחקר אם מביאין מא"י לסו"ל. והנה אעתיק מה שיש לי עוד דברים בענין אין מביאין לסו"ל, ואעתיק כל מה שכתוב אצלי ויצרף למכתבי העבר והנה זה כתוב אצלי גרגיר על פרק ו' שביעית משנה ה' יעיין בתפארת בהלכתא גבירתא כתב דדוקא לאחר הביעור אסור להוציא דוק שם והנה לענ"ד להתפלא ע"ז דהנה יעיין בר"ש דכתב להדיא דלכתחלה אסור אפי' קודם הביעור להוציא וגם לענ"ד להוכיח מתוספות פסחים דף נ"ג ע"ב בסוף העמוד דמוכח להדיא דאפי' קודם הביעור אסור דאל"כ הי' נופל קושיתם דלוקמי דמיירי קודם הביעור אלא מוכח דהם סוברים דאפילו קודם הביעור אסור. וביותר דמתרצי' דלסחורה מותר ע"כ מוכח דמיירי קודם הביעור בזה יש לחלק בין לאכול או לסחרה דמותר דהנה לענ"ד דאם קודם הביעור נמי אסור הוא בשביל הפסוק דהי' כל תבואתה לאכול משמע דוקא בא"י וכיון דקרא דיוק לאכול האיסור דניצרך דוקא בא"י הוא דוקא לאכול צריך בא"י אבל לסחורה מותר להוציא לחו"ל אבל אם נאמר דלאחר הביעור מיירי א"כ אין נ"מ בין לאכול או לסחורה כיון דלאחר הביעור מיירי א"כ האיסור מטעם הביעור דצריך לבער דוקא בא"י ואפי' להלכה דמתבערין בכל מקום מכ"כ לכתחלה צריך לבער בא"י א"כ אין נ"מ וגם לסחורה אסור אלא ע"כ מוכח מדבריהם דמיירי קודם הביעור והנה לפי"ז הדין דאין מוצאין מא"י לחו"ל אין תלי' בהפלוגתא דרשב"א ורבי המובא בפסחים אם צריכין לבער בא"י דוקא דהאיסור להוציא הנ"ל הוא מטעם דתהי' כל תבואתה לאכול משמע בא"י דהפסוק קאי על א"י א"כ לפי"ז קשי' על רבי דסובר דמתעברין בכל מקום הא כיון דתוס' בפסחים בד"ה מתבערין בדף הנ"ל סוברים דהביעור הוא הפקר א"כ הפסוק דכל תבואתם לאכול לא נפקע גם לאחר הביעור א"כ אין יכולין להתעבר בכל מקום אך יש לומר דההפקר יהי' בכל מקום והוא ילך אח"כ ויאכל בא"י והזוכה מן ההפקר אך אין משמע כן ע"כ נראה שגם תוס' סוברים דמטעם כל תבואתה לאכול הוא רק לכתחלה אסור א"כ מוכח מתוס' ג"כ כהר"ש דהמשנה אוסר רק לכתחלה והם סוברים כיון דהמשנה סתמא קתני קאי אפי' קודם הביעור ע"כ האיסור דאין מוצאין דאסור לכתחלה לדבריהם הוא מטעם כל תבואתה לאכול ואין נ"מ בין קודם הביעור ללאחר הביעור ע"כ לדידן אסור בין קודם הביעור ובין לאחר הביעור רק לכתחלה לדעת התוס' והר"ש א"כ ההיתר דלסחורה מותר אפי' בלאחר הביעור ג"כ כיון דגם לאחר הביעור הוא רק דאסמכו על הקרא דלאכול ודוקא בלאכול אבל בלסחורה שאני וגם בלאחר הביעור יוכל להיות לסחרה דהיינו יוצא ע"מ להפקיר לשיטת החולקים על הרמב"ם ואח"כ יזכו לסחורם ומה שנוגע באיסור סחורה יוכל להיות עצה לזה דמקודם ילקט אחר ואח"כ הוא יקח לסחורה יעיין בתוס' סוכה דף מ' על המשנה שם וקצרתי, ובזה מתורץ מה שהקשינו לעיל על הדין דמתבערין בכל מקום וכיון שהוכחנו שיש שני גדולי הפוסקים היינו בעלי התוס' וגם הרי"ף דרק לכתחלה אסור א"כ בזה בודאי יכולים לסמוך על מה שמוכרים בא"י הקרקעות אף אם נאמר דלא הוי דוחק כ"כ [ובאמת הארכתי דהוי שעת הדחק שהעיקר אתרוגים שלנו הוא מאי' דעל הקאריסקאנער אין לסמוך והעצה ללקט בשמינית לא יהי' פנאי לבא אצלינו כמובן ולדידהו בודאי הוי דחק שיש כמה שמחותם מזה והנה הערתי במכתבו העבר שגם הפסיד בשביל אחרים ג"כ מתירין איסור יעיין בפ"ת ליו"ד בסי' ש"פ בשם החמודי דניאל דגם בשביל דבר האבד דאחרים מותר האבל לעשות מלאכה. דוק שם ובפרט שהארכתי במכתבי העבר דעיקר האיסור הוא של בני א"י השולחים אלינו שהם עושים האיסור אך עתה כיון שזכינו לזה שיש גדולי הפוסקים שסוברים דרק לכתחלה אסור בזה בודאי יכולים לסמוך על המכירה שאין שום פתח צר על ההיתר [גם בעיקר החקירה הוא הי' על השנה דאחר שביעית אבל על השנה דשביעית אין שאלה בודאי לקטו בששית דללקוט לאחר ר"ה ויבא אצלינו א"א] ועתה אבוא לעיקר הביעור כיון דהדין דיכולים לבער בכל מקום ע"כ לענין הדמים יש עצה היינו ליקח במתנה האתרוגים והממון יתנו להם ג"כ במתנה ועיין בתוס' בבא קמא בדף ק"ט ד"ה ואם אין לו יעיין שם, ולענין האתרוגים לענ"ד יכולים לבער אחר החג ומשהא ע"מ לבער ואפשר כיון דמשהא ע"מ לבער אין חשש בזה ודמי' לתוס' פסחים כ"ט לענין ביעור חמץ ומכ"מ יהי' נקרא שלו כיון דעדיין אינו מפקיר ואינו מבער אף שעומד לזה מכ"מ לא יפקע בזה קנין הממון [והנה זה הדברים לא מבוררים אצלי כ"צ] אך מפני הדחק יש לצרף זה הדברים לענין שמוכרין דו"ק והנה לענ"ד מצוה ליקח דברים עם רבני זמנינו שיקחו במתנה והדמים יתנו במתנה כדי שלא יצטרך לבער הדמים וגם אנסנו פה כן יהי' מסחרינו [והנה הלוקחין בהקפה בל"ה אין חל הקדושה על הדמים ועיין בע"ז דו"ק] וזה עיקר ביותר מחקירת כתר"ה דלענין אין מוצאין כיון דאין מוציאין רק איסור לכתחלה אבל לענין הביעור זה עיקר ואף אם נאמר דזה הוי דחק מכ"מ מה שיכולים לתקן צריכין אנו לתקן רק אם נאמר היכא דמתירין בשביל הדחק ושאר ההיתר אפי' במה שנופל הדסק [והדברים ארוכים בזה] וזה נגעתי במכתבי העבר וביין של שביעית לענין הדמים יש עצה הנ"ל ולענין היין גופא לענין הביעור דאפשר יהי' אחר הביעור ולענ"ד לענין היין דשנה שביעית אין חשש דהחנטה יהי' בודאי בששית רק על שנה שמינית אך עפ"י הנ"ל כיון דיש לנו יין של היתר א"כ אפי' אם יהי' אחר הביעור מכ"מ יש יסוד היתר עפ"י פירוש התקלין חדתין בהירושלמי ואפי' לפי פירוש דידי ג"כ נשאר יסוד היתר עפ"י בעל המאור כדהארכתי לעיל ע"כ בצירוף זה יש להתיר ודוקא לארבעה כוסות יש יסוד היתר לבפירוש התקלין סדתין ולהבעל המאור לדידי יש יסוד היתר אפי' שלא לארבעה כוסות כצדדתו לעיל דלפירוש דידי אפשר לבעל המאור מותר אפי' מדרבנן ואפי' לדבר הרשות ע"כ בצירוף דבר יש להתיר וכיון שהם מוכרים שם את השדות לעכו"ם יעיין בזה בב"י דלענין שביעית יש קנין להפקיע והנה כבר דשו בזה רבים ואין להאריך בזה הפרט והעיקר בהדמים יש עצה הנ"ל היינו לוקח במתנה והדמים יתנו ג"כ במתנה וזה כדאי לפרסם בין הרבנים, והנה משיטת הרע"ב משמע דמיירי לאחר הביעור האיסור דאין מוצאין וע"כ מוכרח דרק לכתחלה כיון דהדין דמתבערין בכל מקום, א"כ לשיטת הרע"ב יש עצה לשלום האתרוגים קודם הביעור ובעת הבאה אז בודאי יהי' קודם הביעור דוק בהסברא שחדשתי בזה הקונט' דהיכא דאפשר בהיתר קולא לענין מצות לאו להנות ניתנה דוק בזה תודות לד' שמצאתי זאת בחתם סופר ליו"ד בסי' ס"ט דוק שם בדבריו.

תוכן העניינים

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה