כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות פסח · סימן פו
הנה איתא בפנ"י שהעלה בשם רש"י דהא דאינו עובר על חמץ של אחרים בבל יראה דוקא בעכו"ם ולא בשל ישראל ולא בשל הפקר אך הוא העלה טעם דרש"י מפני שבכל הש"ס בעינן תרי קראי לעכו"ם ולהפקר אך לעת הפנאי צריך חידוש בסוגיא דחולין קל"ז לענין כסותך, אך נראה לענ"ד טעם אחר דהנה בסוגיא דהואיל מקשה התוספות א"כ בהקדש נמי הואיל ואי בעי פריק ומתרץ התוס' משום דאי בעי לזכות לא אמרינן יעיין ההסבר שם א"כ לשיטתם שפיר הטעם משום דביטול מטעם הפקר משום דעל הפקר אינו עובר משום דאי בעי לזכות לא אמרינן אבל רש"י יהא סובר כהר"ן דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל א"כ בהפקר שפיר אמרינן הואיל איבעי זכה וכן בשל ישראל נמי דבחמץ של ישראל הוי הפקר, ובזה תרצתי הקושיא הנופל על השטה הזאת מהחידוש. דעשה הכתוב כאילו הם ברשותו, ולפי דברי הפנ"י אין חידוש דבהפקר נמי עובר א"כ התנאי דהתורה לא קאי על על הפקר א"כ לא חידוש זה אבל לדברי ניחא הא הטעם משום דאי בעי זכה וקנין נתפס בזה מפני שיש זכיה בחמץ של עכו"ם או של הפקר משום דקודם הזכיה שויא ממון לאחר הפסח וכן איתא בהר"ן פרק כל הצלמים ויש לי בזה במקום אחר אריכות דברים א"כ הגם שלאחר הזכיה נפקע קנינו מפני שאיסורי הנאה ואסור אפילו לאחר הפסח או משום דאינה ברשותו מכ"מ התורה עושה כאילו הם ברשותו א"כ החידוש ניחא והדין דרש"י נמי ניחא דהדין דרש"י רק לאחר החידוש דבאמת לפי דברי התנאי דהתורה תלוי אפילו על הפקר א"כ לולי החידוש הי' כל חמץ אינו שלו וגם על הפקר היה תנאי התורה אך כיון דהתורה אמרה דוקא בחמץ שלא היה מעולם ברשותו אבל בחמץ שהיה מכבר ברשותו אלא האיסור הנאה הפקיע החמץ מרשותו עשה הכתוב כאילו הם ברשותו א"כ בחמץ של הפקר נמי עובר הואיל ואיבעי זכה ולאח"כ חידוש שחידשה התורה כיון שבא ברשותו בפעם אחת אבל לשיטת פנ"י קשה כיון דעל הפקר לא היה התנאי, ועוד קשיא על הפנ"י סוגיא דהואיל הא רש"י הסביר שם לשיטת המ"ד דאינו עובר משום דלא הוי שלו הא לא הוי של עכו"ם אך לפי דברי ניחא משום כיון דלא הוי הפקר הא הוי של כהנים והם לא עברו על בל יראה הא לא מטיא לידם א"כ מותר לאחר הפסח א"כ שויה להם ממונא א"כ לא שייך אי בעי זכה א"כ לדברי ניסא אבל לשיטת הפנ"י קשה א"כ לפי דברי יוצא דדוקא בהפקר אבל בשל ישראל שאני מפני שכיון שחמץ של ישראל אסור לאסר הפסח א"כ לא נתפס קנין א"כ לא שייך אי בעי זכה א"כ לפי דברי קשיא על הגר"א זצ"ל שהעלה דבחמץ של ישראל נמי עובר מדקדוק רש"י שקאמר ומפרש אחרים עכו"ם ומשמע דישראל עובר אבל לענ"ד לא זכיתי להבין דבריו הקדושים הא יש לומר דרש"י טעמו מפני של ישראל נמי אינו עובר ומכ"מ אסור לראותו מפני שמחוייב מטעם ערבות להצילו מהאיסור וכן איתא בבבא קמא דף צ"ח דהכל מצויים לבערו והתם כיון דאין מונח ברשותו כלל בודאי הטעם משום ערבות דהיכא דאין מונח ברשותו בודאי הגר"א זצ"ל ג"כ מודה דאינו עובר על חמץ של חבירו ומכ"מ קאחר הגמ' דהכל מצווים עליו לבערו ע"כ מטעם ערבות א"כ מוכח מזה דניחה ראית הגר"א זצ"ל דלפיכך לא אמר רש"י דאף של ישראל דישראל אסור מטעם ערבות דוקא, ולענ"ד צ"ע דהנה מגמ' בבא קמא דף צ"ח ע"ב מוכח דלאחר הפסח אין מצווים כל אדם לבערו קשיא לי, יעיין בחמדת שלמה קדושין בדף נ"ח ע"א תד"ה אלמא דסובר שם דגם חמץ לאחר הפסח צריך לבער כדי שלא יכשלו בזה בני אדם א"כ כיון דלדברי הוא מטעם ערבות א"כ מחוייבים כל ישראל ג"כ לבערו מטעם ערבות אפי' חמץ לאחר הפסח דגם על דרבנן יש ערבות והראיה דאדם מוציא את חברו אפילו במצוה דרבנן וזה מטעם ערבות, יעיין ברא"ש ברכות א"כ מוכח דגם על דרבנן יש ערבות, א"כ לפי"ז קשיא דהי' להיות הדין דגם לאחר הפסח פטור השורף אף לסמ"ד דסובר גורם לממון כממון דמי כיון דהכל מצוים לבערו מטעם ערבות. אך לענ"ד לתרץ דכיון דרק משום תקלה ע"כ זה כלל דלתקלה לא חיישינן לזמן מועט ועיין בכמה מקומות בש"ס דלזמן מועט לא חיישינן ע"כ לאחר הפסח יוכל לאמר כגזלן דנצרך לו להחזיר להנגזל ולאמר הרי שלך לפניך והנגזל ישרוף אח"כ ולא יהיה תקלה או שיבא אחר וישרוף אבל אין אחריות שישהה זמן מועט אבל בתוך הפסח כל רגע ורגע עובר על מה שמשהה בביתו ע"כ יש ערבות ע"ז תיכף דו"ק, אך לענ"ד דגם בתוך הפסח יוכל לטעון הגזלן שנצרך לו להחזיר להנגזל ויבער אח"כ לשיטת התוס' פסחים דף כ"ט ע"א דחמץ מותר להשהות ע"מ לבערו אך זה בורכא כיון דיחזיר להנגזל שוב לא יקיים המצוה דביעור, א"כ ממה נפשך אם אין דעתך להחזיר ולבער בעצמך אין היזק לך מה שאני שרפתו ואם דעתך להחזיר אזי תעבור על בל יראה כיון דאין דעתך לבער א"כ ממילא כל ישראל מחויבים לכלולך מהאיסור דו"ק, ומכ"מ קצת קשה דאף בפסח יוכל לומר דאני אחזיר להנגזל והוא יהא מחוייוב לשרוף, אח"כ כדי שאני לא אעבור למפרע על בל יראה והוא מחויב להציל אותי מטעם ערבות א"כ שוב לא אעבור א"כ אין כל ישראל מחוייבים להצילו א"כ לפי"ז ראי' דחמץ לא נקרא לאו הניתק לעשה ע"כ אסור להשהותו ע"מ לבערו דו"ק:
נחזור לענינינו דבדברי ניחא דברי האחרונים שהמחוקו בסימן תמ"א דאף המפקיד דדוקא המפקיד עובר מפני שהניפקד לא קבל מסתמא אחריות אלא דוקא עד שעת האיסור א"כ לפי"ז ניחא דבריהם דלולי זה קשיא הא בשל ישראל עובר אפי' בלא אחריות וגם על עמודי אור שהעלה דבישראל אינו עובר אפי' באחריות מפני חידושו הנעים נמי ניחא לפי דברי דלעיל דו"ק אבל אם ביטלו אינו עובר מדאורייתא אפי' בהפקר הגם שבלא"ה אינו שלו א"כ לכאורה מאי הועיל הביטול מכ"מ לשיטת רש"י דהביטול הוא מטעם דנחשב כעפרא דארעא ולא מטעם הפקר והביטול הוא ביעור א"כ שייך ג"כ בהפקר דעובר מטעם הואיל אי בעי זכה מכנו ג"כ ביטול דנחשב אצלו כעפרא דארעא וכן בקבלת אחריות נמי שייך ביטול אף שאין שלו בלא"ה דוק' לך זה קשיא לי לשיטת רש"י להני אפילו בלאחר זמן איסורו ביטול אף דבלא"ה אינו ברשותו מכ"מ כיון דביטול הוא ביעור דנחשב לו כעפרא דארעא ובא דלסרב התורה משום דמחזיק לשלו אבל אם אינו מחזיק אפילו לאחר זמן איסורו נמי צריך להיות מותר אלא מוכח מזה לכאורה כהתוס' דביטול מטעם הפקר והפקר לא מהני באינו ברשותו ע"כ לא מהני לאח"ז וכן בהואיל וכן איתא בירושלמי דלא מהני ביטול בהואיל וכן לענין קבלת אחריות לא מהני ביטול כיון דבלא"ה אינו שלו א"כ מאי יועיל הפקרו ואין אדם יוכל להפקיר את מה שאינו שלו וכיון שהוכחנו כשיטת כתוס' דביטול מטעם כפקר מוכח מזה דהואיל אי בעי זכה לא אמרינן דוק בכ"ז והנה אף שזה הענין הזכרתי בסימן ס"ב וסי' קל"ב דוק שם אך זה הענין חדשתי כמעט בימי טל ילדותי ויש שינוי בין הנ"ל ע"כ משנה ראשונה לא זזה ממקומה והמעיין יבחר איזה שיהיה ישר בעיניו דו"ק: