כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קלו
בדבר הדלקת אלקטריא ביו"ט מודפס בהמשכים בחוברות ״קול תורה״ (שנה ג (ה) חוברת ד)
בקול תורה (שנה ג (ה) חוברת א - ב) בענין אם מותר להדליק האלקטריא ביו"ת העלם הגאון הראב"ד דהיא משנה פשוטה בביצה (ל"ג ע"א) שאין מוציאין אור וכו' ובכל זה מאריך שם דלטעם הראב"ד ז"ל בהדין דהמשנה ודאי מותר וגם להרמב"ם לטעמו לפי"מ שהבין הט"ז בהסברו של המ"מ, אלא שלהט"ז לדעתו בטעם הרמב"ם אסור ומסיק שלפי המציאות שהוא רק גרמא מותר בפשיטות אף לדברי הט"ז בשיטת הרמב"ם, כן קוטב דבריו.
והנה מה שהחליט דלטעם הראב"ד בודאי מותר אינו מובן לו כלל דאטו הראב"ד לא ס"ל גם טעם הרמב"ם דהיכא שאפשר מעיו"ט אסור להניח העשים ליום טוב והא במכשירין דאיירי מתני' פשיטא דלכו"ע אסור לעשותן ביו"ט היכא דאפשר מעיו"ט ואפי' באוכל נפש אם לא יפגמו בעשייתן מעיו"ט אסור לעשותן ביו"ט לדעת הרמב"ם פ"א מה' יו"ט (אות ה - ט) מדרבנן והראב"ד לא פליג שם, וכן נפסק להלכה בשו"ע ריש הלכות יו"ט ברמ"א, א"כ לפי"ז ע"כ דהראב"ד רק הוסיף טעם אבל לא דס"ל כלל טעמיה דהרמב"ם, ולפי זה אף אם היה נופל בהאלקטריא טעמו של הראב"ד אכתי נשאר טעם הרמב"ם לאסור והא דהוצרך הראב"ד להוסיף טעם הוא מפני לשון הגמ' דמשמע דהאיסור משום מוליד דמשמע דקאי בטעמא דנולד ולא בטעם הרמב"ם והא דבאמת הוצרך הגמרא לטעם זה ולא מסתיים בטעם הרמב"ם שאפשר לעשות מעיו"ט דבמכשירין אסור מדאורייתא הוא משום דנ"מ לדינא אם היה אנוס בעיו"ט דמותר ביו"ט אף במכשירין (עי' שו"ע במשנה ברורה בריש הל' יו"ט) ומדסתמה מתני' ומשמע דאפילו בהיה אנוס בעיו"ט אסור לכן נצרך הגמ' לטעם דמוליד אבל באמת שגם טעמו של הראב"ד אינו נופל כלל באלקטריא דאם אמנם דיסודו של הגאון הראב"ד נכון דטעם הראב"ד הוא משום תולדה שיהיה אסור להשתמש וא"כ הו"ל הבערה שלא לצורך, מ"מ מה שהעלה דבשביל מוקצה יהיה אסור להשתמש ולפ"ז מסלק בין המשנה לבין אור האלקטריא, זה אינו לפע"ד, חדא דהראב"ד סובר דגם ביו"ט מותר מוקצה ועי' בפ"א מהל' יו"ט ה"ז, (עי' במג"א ריש הל' יו"ט סק"ז דמאן דמתיר מוקצה ביו"ט מתיר גם נולד ודוק,) וא"כ א"א לומר דהטעם שלא יהיה רשאי להשתמש הוא משום מוקצה, ועוד דלפי"ז תהוי מתניתין בפלוגתא בין ר"י ור"ש וסתימא כר"י, ועוד מאי קמ"ל דכיון דאינו רשאי להשתמש פשיטא דאסור דהוי הבערה שלא לצורך ואי לאשמעינן ביו"ט כר"י הא כבר סתם ליה לעיל ל"א, ועוד דלפע"ד לא הוי מוקצה אם מותר להוציא כיון שבידו לעשות כן, והראיה מהרמב"ם דסב"ל דמוקצה אסור ביו"ט (עי' פ"א מהל' יו"ט ה"ז) וא"כ אמאי לא אמר דאסור משום דתהא הבערה שלל"צ, אע"כ שזה לא הוי מוקצה כיון שבידו לעשות וזה פשוט.
אכן טעם הראב"ד ז"ל הוא כפי שלמד אותנו המ"מ הראב"ד וזה לשונן דהראב"ד רוצה להשיג דביצה שנולדה ביו"ט היא בעצמה ראוי ע"כ אסורה משא"כ אש דהיא רק לבשל ולאפות (דבריו של המ"מ בדלוג קצת) ולפע"ד כונת המ"מ לסלק טעם הראב"ד דהוא דכמו דביצה שנולדה ביו"ט דאפילו בתרנגולת העומדת לאכילה דאינה מוקצה ונולד מ"מ אסורה משום הכנה מפסוק דוהכינו שאין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכין ליו"ט וכן לא יו"ט ושבת לעצמם (עיין מאירי לביצה) ולכן ס"ל להראב"ד דיהיה אסור להשתמש ביו"ט מטעם שלא הכין מחול (ואיסור זה לאו משום מוקצה עי' תוס' ערובין ל"ח ע"ב בריש העמוד) וע"ז השיג המ"מ דל"ד לביצה שהיא ראויה בעצמה צריכה הכנה דהפסוק קאי האוכלין דצריכי לבשול ואפיה משא"כ אמכשירין בגון זו דאינה ראויה בעצמה ע"ז לא צריכין הכנה ס"ל להרמב"ם דלא שייך טעם זה ולכן הוצרך לטעמו הוא.
וממילא דגם טעמו של הראב"ד איננו מסולת באלקטריא כיון שאינו מטעם מוקצה ולא תלי בטלטול או לעשות בגופא רק כיון דנהנה צריכין להכינו מחול, ואדרבא בזה גם הרמב"ם מודה דאסור מדאורייתא כיון דל"ה מכשירין ודמיה לביצה ולפי"ז הוי איסור דאורייתא דהלכה כרבה והקטרוא אסורה לכו"ע ביו"ט מדאורייתא מטעמא דרבה, ולפי"ז נופל גם הטעם דגרמא מותר ביו"ט כיון דבאיסור באלקטריא הוא מטעם דנצרכה הכנה מחול דמודה בזה גם הרמב"ם דרק במכשירין נצרך להטעם דאפשר לעשותו מעיו"ט ולא הטעם דהכנה דהרמב"ם סובר דבמכשירין לא צריכה הכנה משא"כ באלקטרוא דדמי לאו"נ גם הרמב"ם מודהד צריכים הכנה מחול, ולהראב"ד לרבה מדאורייתא. אף למכשירין צריכה הכנה ומכש"כ הכא.
ופרושו של הט"ז בהמ"מ אינני מבין כלל דהיאך אפשר לפרש דהמ"מ העלה דבאוכל נפש סובר הרמב"ם דמותר אף באפשר מעיו"ט והא מפורש בהרמב"ם בפ"א דאסור אפילו באוכל נפש ועוד לדברי הט"ז למאי הזכיר המ"מ ביצה ועוד שאדרבא החמיר המ"מ באו"נ והמ"מ בא להסיר טעם הראב"ד ודוק. (שנה ג (ה) חוברת ה)
בחוברת הקודמת (סימן נ"ג בשורה ט"ו) אחרי תיבת דהוא הראב"ד סובר יצא ממני בטעות סגנון הדברים דמשמעם שחלילה עשיתי את הט"ז כטועה במגיד משנה בחילוק שהוא מקיל באוכל נפש וחלילה לי מזה וכאשר יראה כל המעיין היטב במה שבארתי עתה בברור דברי הט"ז שהוא סובר דחלוקו של המ"מ בענין מוקצה ובלהתם לא שייכא מוקצה דאין טלטול ובאמת גם הלחם משנה לומד כן ורק אני הראתי לכל שאין חלוקו במוקצה רק בשביל הכנה וזה שייך בהלחם ג"כ ומבקש אני מכבוד גדולת וקדושת הט"ז שמימיו אנו שותים באהבה מחילה ע"ז, ובזה הבא לעצם דבר
במה שסיימתי בתמיהתי על הט"ז אתחיל דעתה נתיישבתי לתרץ את הט"ז שהוא יסבור כהלחם משנה שטעה הראב"ד מטעם מוקצה ובלהתם כנגדו אין טלטול ע"כ מקשה דלהחם לפי פירוש המ"מ צריך להיות מותר ומסתימת המשנה משמע דאסור אך בקונטרס העבר הוכחתי טובא דאי אפשר ללמוד בהראב"ד מטעם מוקצה דאיהו סבר דאין מוקצה ונולד ביו"ט וע"כ מטעם הכנה דרבה והכנה דרבה אין הטעם משום מוקצה כדהבאתי שם מתוס' ערובין ל"ח ע"ב בראש העמוד וגם הרמב"ן באלפס ביצה כותב להדיא דבהכנה דרבה אין סרך מוקצה, א"כ סרה קושיתו מלהחם דלהחם אסור מטעם הראב"ד דהכנה אין כאן וזה לא תלוי בטלטול א"כ נשאר כהמגיד משנה בטעם הרמב"ם ונשאר דינו דיעבד דלטעם הרמב"ם מותר בדיעבד.
אך יש להקשות כיון דהרמב"ם סובר דמוקצה ונולד אסור ביו"ט ומהא דלא אמר מטעם מוקצה הוכחתי דאין כאן מוקצה דאם היה מותר להוציא היה בידו לעשותו ודבר שבידו לעשותו ודעתו עליו לא הוי מוקצה ואף שלדברי לעיל נחלשה ראייתי די"ל דהא דלא הביא הטעם די"ל דאיהו לא סביר טעם הראב"ד דהכנה ורק מוקצה ובהלחם לא שייכא מוקצה משום דאין בזה טלטול ע"כ אמר זה הטעם דאפשר לעשות מעיו"ט וזה אפילו בלהתם משום דהוא סובר אפי' אוכל נפש אסור היכא דאפשר א"כ אין ראיה מאתו דהיכא דבידו לעשות לא הוי מוקצה אך אין ראייתי נחלשת דמכ"מ היה להביא הטעם דמוקצה דנ"מ לענין דיעבד אם הוציא אש להדליק נר מזה דסתימת המשנה אהא קאי ונצבת ראייתי להיכא שעומד לכך לעשות לא הוי מוקצה וזה הוא רק אם היה מותר לעשות אבל כיון שאסור מפני הטעם שהיה אפשר לעשותו מעיו"ט א"כ אסח דעתיה מזה ואסור מטעם מוקצה ואמאי מותר בדיעבד.
ולכאורה זוהי קושיא חמורה טל המ"מ שמתיר בדיעבד, אך י"ל דהיכא דטעה במזיד א"כ קלקלתו תקנתו דלא אסח דעתו מלעשות זאת ולא הוי מוקצה ויוצא מזה דהא דמתיר המ"מ בדיעבד דוקא אם לא הסיח דעתו מלעשות ועשה במזיד אבל אם הסיח דעתו מלעשות ועשה בשוגג אסור אפי' בדיעבד אפי' לטעם הרמב"ם מטעם מוקצה דהרמב"ם סובר דמוקצה אסור ביו"ט ולהראב"ד דסובר דמוקצה מותר ביו"ט אסור מטעם הכנה, וזהו דין חדש בעזה"י. (שנה (ג) ה חוברת ו - ז)
נחזור לעניננו דטעם הראב"ד ל"ה מטעם מוקצה כ"א מטעם הכנה וכדהוכחנו מזה דאיהו גופיה ס"ל דמוקצה מותרת ביו"ט וגם מלשון המ"מ דמחלק מביצה דהוא מטעם הכנה ועוד ראיה נוסיף דאי מטעם מוקצה א"כ לפי חלוקו דהמ"מ דהרמב"ם סובר דבמכשירין אין דין מוקצה קשה עליה קושית הלח"מ מדאין מסיקין בשברי כלים, ומאחרי דהוכחנו דע"כ מטעם הכנה א"כ ה"נ באלקטרוא דאף שאין טלטול אסור דלהכנה א"צ בטלטול.
והנה מדברינו יוצא לענין מוקצה דהיכא שבידו לעשות ביו"ט ל"ה נולד ואין להקשות ע"ז מגמרא ביצה ח' ע"א באפר כורה שהוסק, ביו"ט ואין ראוי לצלות בו דאסור לכסות בו ואמאי והא דעתו היה לעשות דבאמת כ' במאירי דיש חולקים היכא דהתנה מעיו"ט דמותר ולדבריהם אדרבא ראיה לדברי, והמאירי שחולק וכתב שם (דף א' ע"ב צד א' שורה א' וב') באם אמר מעיו"ט מעכשיו אני מכין ביצה שתוליד וכו' דאינה מועילה הכנתו במה שאין בידו, ובדף ג' (ע"ב צד א' שורה ה') שהזכיר אפר כירה שהוסק ביו"ט וכתב דלא מועילה הכנה במה שאינו, ומשמע לכאורה אף מה שבידו אך לבסוף שם מביא מנהרות המושכין ובאי נמי שם העלה דהיכא שבודאי יבא מועיל אי דעתיה עליה, ולפי"מ שהוכחתי מהרמב"ם דהיכא שבידו לא הסיח דעתו דמותר דאין בזה איסור מוקצה ע"כ צריכין לחלק מעפר כירה שהוסק ביו"ט דהתם אין ודאי שיצטרך לו דאפשר יספיק לכסות קודם שיתקרר ויהיה ראוי לצלות בו דלא הוי מוקצה אבל בנדון המשנה הנ"ל שאם הי' מותר להוציא האור היה בודאי נצרך לזה ל"ה מוקצה.
וח"א העיר ע"ז מגמרא שבת דף כ"ט דמקשה אמסיקין בכלים הא כיון דמסיק נעשה שבר כלי וכי מהפך באיסורא קא מהפך הא היה בידו לעשותו לשבר כלי אך בפשוטו ל"ק כלל דהא הא דמסיקין בכלים דומיא דלא מסיקין בשבר כלים הוא דלא הוי דעתו להסיק בזה וכמו כן בכלים לא היה דעתו ע"ז ע"כ מקשה הגמרא שפיר ואם היה דעתו להסיק בכלים א"כ דעתו שיהיו נשברין בהסקה אינו צריך להרבה מוכנים בעת שהוא מהפך והנה גם בגמרא שם (כ"ח ע"ב) בפתילה מצומצמת ג' טפחים וכיון שצריך להדליק ברוב היוצא א"כ בשבר כלי מדליק וצריכים ג"כ לומר שלא היה נצרך מעיו"ט להדליק בפתילה זו ע"כ לא היה דעתו להדליק בשבר כלי וזהו חדוש ומוכרח כאשר הבאתי ראיה מהרמב"ם שלא הזכיר מוקצה ובזה נתחזק דהחלוק של המ"מ קאי לענין הכנה ונתחזק האסור דאלקטריא כיון דזה דמי לאו"נ גם הרמב״ם מודה דאסור וע"ז ל"ש היתר דהוי גרמא.
ואחא דאי הוה גרמא העיר ח"א שעדיו לגאון כקש"ת ר' אהרן ר"מ בישיבת חברון בעה"ק דל"ד להץ שהתם החץ אינו עומד רק שיכול לבא התריס והתריס יעכב אותו והאיש מסלק התריס שלא לעכב זה גרמא אבל הכא הזרם מעוכב והאדם פותח העכוב דמיא לשקלא בדקא דמייא דנקרא מזיד ולא גרמא מפני שהבדקא דמייא היה מעוכב מכבר וה"נ הזרם כשמתקרב מתעכב והאיש פותח העכוב ע"כ נחשב שעושה ממש בהדלקה ולכאורה נכון הוא ולדעתי עכ"פ כיון דמטעם הכנה הוא אסור אפי' אם נחשב רק לגרמא וזה פשוט. (שנה ג (ה) סוברת ט)
והנה במה שסיימתי והחלטתי דאסור לעשות האלקסריה ביו"ט משום הכנה דרבה והכנה לעצמה ג"כ אסור לכאורה יש לזה סתירה מפורשת מערובין ל"ח ע"ב תחילת היום קונה ערוב ושבת מכינה לעצמה עי' בהמאירי בסוגיא דהכנה דרבה דף ד' (בדפי הספרים) שהביא לתרץ דדוקא שם דההתחלה מחול ואין קושיא משם אך מה שהעליתי דאף לפי' הב' דמאירו הכנה לעצמה מותרת דוקא בממילא אבל בידי אדם אף לעצמה אסורה דחוק הוא למאד, דכיון דלרבה קאי הקרא דהכנה אף ממילא א"כ אין לחלק בלעצמה בין ממילא לבידי אדם דאי קאי הקרא אף לעצמה א"כ גם ממילא אסור ואי לא קאי קרא כ"א ע"ז שאין שבת מכין ליו"ט ולא יו"ט לשבת ולא אלעצמה א"כ אף בידי אדם ג"כ לעצמה מותר, ואי דא"כ היאך יפרש המאירי הטעם דמשנה ל"ג אין מוציאין וכו' מאחר דאינו סובר טעם הרמב"ם וגם לא טעם הראב"ד הכנה מכיון דהיא רק לעצמה. הא לא קשה דהוא יסבור כראשית דברי הרמב"ם שלא הותרה הבערה כ"א באש מצויה ולא הבערה ע"י המצאת אש ואיהו פליג רק אסוף דברי הרמב"ם בא"א מעיו"ט דהמאירי מפרש דברי הרמב"ם כהמ"ט דעיקר טעמיה משום דאפשר וע"ז פליג ולא על ראשית דבריו בלהמציא אש לא הותר והט"ז לומד בהרמב"ם גופא כן והנה הרע"ב מפרש כן במשנה דלברא אש הוי מלאכה ומשמע דמפרש כן בהרמב"ם שרוב דבריו אליביה וזהו סעד להט"ז.
והנה נתישבתי עתה בפשיטות כונת הט"ז בקושי' דאם נלמוד דטעם הרמב"ם משום דלהוציא אש יכול מעיו"ט א"כ להוציא אש כדי להחם דנחשב אוכל נפש מותר אף ביו"ט (כדכתבתי לעיל בהשמטה דכונתו ע"י שנוי) א"כ כיון דהמשנה סתמא קתני ומשמע דאף להתם אסור א"כ לא סגי טעמו על זה ודוחק לומר דבזה ס"ל דמטעם הראב"ד אסור משום הכנה דבאו"נ לא פליג אטעם הראב"ד דאסור משום הכנה דא"כ היה להרמב"ם לומר זאת דלהחם אסור מטעם אסר, וגם דוחק הוא לומר שהמשנה תכרוך שני טעמים דלהדליק נר אסור מטעם אפשר לעשותה מעיו"ט וכדי להתם אסור משום הכנה ולכן מפרש הוא בהרמב"ם דדבריו הראשונים הם הטעם דאסור להוציא אש ביו"ט וזה מסתיא על שני האופנים הן להדליק נר מזה והן להחם, ומפני כך העלה דגם בדיעבד אסור וזוהי כונת הט"ז אף דמסכים הוא בעיקר להמ"מ דבלהתם איכא נמי טעמא דהכנה אלא דלא צריך לזה דגם מצד המלאכה אסור וא"כ באלקטריא אף אם מצד המלאכה אפשר דמותר הרי אסור מצד הכנה וזהו גם להטו"ז והרע"ב, למה דאיהו אינו מפרס מטעם הכנה אינו ראיה דפליג על הראב"ד די"ל דסביר כסברת המ"מ דבמכשירין לא בעי הכנה, ואין חולק בפרוש אטעם דהכנה מלבד המאיר דסובר להדיא בפי' ב' דהכנה לעצמה מותר אבל כיון דהראב"ד סובר להדיא דהכנה אף לעצמה אסור וגם המ"מ סובר דבאו"נ או בדדמי לאו״נ הכנה גם לעצמה אסור הו"ל רבים והלכה כן. (שנה ג (ה) סוברת ה)
ובמה שסיימתי להרהר קצת במה שאינו אוכל נפש ממש כ"א דומה לאו"נ אי בעי מצד הדין הכנה מחול הנה אסרי העיון ראיתי שאין שום ספק בזה דבעינן הכנה מחול, ועי' תוספות ביצה י"ז ע"א ד"ה מ"ט וכו' דה"ק שאסור למקני שביתה בשבתא משום הכנה וכו' ומאן דאית ליה מוקצה והכנה מבעו"י בעי וכו' ומוקצה מצינן אף בדברים שאינם או"נ הרי דאין ספק דבעינן הכנה אף בדברי' שאינם או"נ ואף שהתוס' בערובין ל"ת בריש ע"ב פליגי וס"ל דמוקצה אינה מטעם הכנה אבל בהא דרש"י דסובר דהכנה בעי בכל דבר לא מצינו דפליגי ואין לנו לחדש פלוגתא מעצמנו, וע"כ ברור דאסור להדליק האלקטריה ביו"ט מטעם הכנה וגם הרמב"ם מודה כאן שזה אינו מכשיר כיון שנהנה מגוף האלקטריא ואפי' אם נכרי הדליק לעצמו אסור להשתמש נגדה.
והנה הרה"ג הנז' העיר ע"ז דא"כ איך אנו הולכין בלילי יו"ט וש"ק ברחוב המואר באלקטריא אבל איהו גופיה פריק לה דהוי א"א ולא קמכוין (עי' פסחים כ"ם ע"ב) ואף די"ל דהא הוי פסוק רישא והוי כמתכוין (עי' תוס' והרא"ש שם) אבל הלא לדבריהם שם באסור דרבנן מותר אף בפסיק רישא וה"נ הוי רק מדרבנן דאף שהוכחתי לעיל דגם באינו אוכל נפש רק דדמיא לאו"נ מפני דהנאה בעי הכנה זהו רק מדרבנן דבקרא כתיב והכינו וגו' את אשר תאוכלו. וזהו באו"נ ממש ואתו רבנן ואמרי דגם בדדמי לאו"נ דבעי הכנה ומלב"ז ל"ק מהא דהולכין ברחוב בלילי יו"ט וש"ק ונהנין מהאלקטריא דאין דנין אפשר משא"א (ועי' עמודי אש להגאון ר' אברהם שמואל זצ"ל סוף תשובה א' אות קפ"ח וקפ"ט דאיסור דרבנן ל"ג באי אפשר) ועכ"פ להדליק אור האלקטרי' אסור מטעם הכנה ולפי"ז אסור אף אם עשאו הנכרי ואפי' לעצמו ואסור גם ביו"ט לאחרי השבת דאי לאו משום הכנה ורק מטעם מלאכה הויה תליא בפלוגתא דאי מטעם המ"מ בהרמב"ם והביאו המנ"א להלכה דאסור משום דאפשר לעשותו מעי"ט אם כן ביו"ט אחרי השבת שאם ידליק מע"ש יהיה הפסד גדול דמקרי א"א ומותר אף במכשירין (עי' בפמ"ג או"ח סימן תק"ב במשבצות דכ"כ וכ"מ מלשון הרמב"ם ואין לומר דאפשר בנר של נפט דזה נמי מקשי א"א כיון שהאלקטרוא מאירה יותר ועיין בלשון הרמב"ם דאם יותר טוב בטעמו מותר ונקרא א"א) ואי לטעם הט"ז בהרמב"ם או הויא מלאכה אסור אף בלא אפשר אלא דמסתבר דגם לדבריו הוי רק איסור מדרבנן וע"כ כיון שהמג"א לא הביא דברי הט"ז נלע"ד דיש להקל ביו"ט אחרי שבת או ביו"ט שש"ג שאם יחמיר לעשות מע"ש ויו"ט א' הוי הפסד ע"כ מצד מלאכה היה מותר אבל לטעמא דידי משום הכנה אסור גם אז. ושנה ג (ה) חוברת י"א)
אחזיק שהראב"ד אין לפרש מטעם מוקצה רק מטעם הכנה כיון שהוא כותב על הרמב"ם בפ"א שלא כולם מסכימים שמוקצה אסור ביו"ט ואין לפרש שמקשה רק על הרמב"ם שהרמב"ם לדבריו שסובר שמוקצה אסור היה לפרש כמו טעם הגמ' מפני שמוליד ואסור מטעם מוקצה אבל להסוב' דלא כדבריו וסוברים דמוקצה מותר ביו"ט ואפשר גם הראב"ד בעצמו סובר כן הם יפרשו טעם המשנה דלא כטעם הגמרא רק משום דאפשר מערב יו"ט כי מובן שזה דוחק גדול לפרש כן אחרי הראב"ד ועוד כיון שהגמ' יודע בודאי מהטעם דאפשר מעיו"ט שזה טעם פשוט דהמשנה מיירי במכשירין והראיה יעוין במאירי שהוא לומד בהרמב"ם כהמגיד משנה ולא כהט"ז דטעם הרמב"ם משום דאפשר מעי"ט וכותב תמה אני מאי קאמר הגמרא מאי טעמא וכוונתו פשוטה שזה טעם פשוט א"כ כיון דהראב"ד לומד ג"כ בהרמב"ם דלא כהט"ז שטעם הרמב"ם משום דאפשר ומתפלא עליו שאמר כטעם הגמרא ואי הטעם הגמרא משום מוקצה א"כ שהגמרא שביק טעם הפשוט ולועד משום מוקצה מוכח שהגמרא סובר לדינא כן דמוקצה אסור בי"ט א"כ היה להראב"ד ושאר הגאונים שסוברים דלא כהרמב"ם וסוברים דמוקצה מותר בי"ט לשבוק שיטתם כיון דסתמא דגמרא סובר דאסור בי"ט מוקצה וזוהי ראיה עצומה דאין לפרש בראב"ד כן מטעם מוקצה ומקרה רק להרמב"ם לדבריו ע"כ נשאר דהראב"ד לומד מטעם הכנה וגם שהרבה הוכחתי דדבר שעומד בודאי לעשות ומוכרח לעשות לא הוי מוקצה מהמאירי בחוברת הקודמות ע"כ בודאי מטעם הכנה וגם מהמגיד משנה קשה מלבד מה שכתבתי דהנ"ל כבר דדברי הלחם משנה קשה מאד מה שמחלק בין מכשירין זה שכיון שנשאר נקרא מכשירין. ובמכשירין ליתא דין דמוקצה ובמכשירין שלא נשארים הוה כאוכל ואיתא דין דמוקצה וזה חידוש גדול מלבד זה דגם העצים שהם כלים בעת שנתבשל האוכל ג"כ נקרא מכשירין ועי' באו"ח בסימן תק"א בסעיף א' אם אי אפשר להסיקא וכו' ועי' בביאור הגר"א זצ"ל באות ב' שם אם א"א כו' כמ"ש הר"ן שמקשין הא מכשירין דאפשר לעשות מעי"ט הוא וכו' היה הם לתרץ דזה מכשיר נקרא אוכל ושאני ולא תירצם כן מוכס שזה ג"כ מכשיר א"כ אם נאמר דהמגיד משנה לומד בהראב"ד מטעם מוקצה נשאר עליו קושית כלחם משנה ע"כ כרבה דהמגיד משנה לומד בהראב"ד מטעם הכנה וסר קושיא הלסם משנה עליו והנה ע"ז יש טעם דבמכשירין אינו חשוב ע"כ לא שייך איסור הכנה אבל לענין מוקצה אין טעם לחלק ועוד שמוקצה איתא אפי' בדברים שאינם אוכלים כלל, בקיצור שלדעתי העניה וכן הסכימו גדולי תורה מפה שבהראב"ד והמגיד משנה אין לפרש רק מטעם הכנה ע"כ כל השגות שמקשה ע"ז ידידי הראב"ד ע"ז אין עלי תלונתו רק על הראב"ד והמגיד משנה ונחשוב אחת אל אחת שאין זו קושיא, השגה הראשונה של דברי החולקים על רבה ואין סוברים הכנה ולדברי שכתבתי שמוקצה לא שייך בזה כיון דעומד לכך א"כ אין להם טעם על המשנה דאין מוציאין זאת אגב חורפיה הקשה זאת הא' יש טעם פשוט מטעם דאפשר לעשות מעי"ט וזה הודה לי בע"פ.
וגם השגם השניה מהמשנה דשבת שאם נכרי הדליק לעצמו דמותר להשתמש ישראל היה המשנה לעשות חילוק שאם עשה אור מאבנים והדליק מזה נר דאסור כיון דמטעם הכנה, וזו לכאורה השגה אך כיון שלא עלו הקושיא רק על הראב"ד ועל המגיד משנה א"כ צריכין אנסנו למשכוני נפשנו עליהם ולומר דהמשנה סמכה על המשנה דביצה שיודעין מזה שאסור ועוד שזה נכלל במשמעות המשנה שכתב והדליק שעשה מעשה הדלקה אחד ואם עשה אור מאבנים עשה הדלקה ראשונה ואח"כ הדליק נר הוה הדלקה שניה ע"כ במשמעות המשנה שעשה רק הדלקה אחת שהדליק נר מנר ובשבת מצוי זאת וזה פשוט ודוק.
והקושי' השניה מהגמרא עירובין הבאתי זאת בהמשך שנדפס לזאת שהמאירי בפרושו הראשון בהגמרא ולפי פירושו גם הכנה לעצמה אסור הביא זה הגמ' ומתרץ דהתם שאני משום דהתחיל מחול ע"כ מסולקות ההשגות שהיה סובר בזה כל דברי ולפי דבריו קאי דברי הראב"ד והמגיד משנה מטעם מוקצה ונסתר בזה מה שחדשתי לענין מוקצה לפי שחזקתי כעת שא"א בשום אופן לבאר דברי הראב"ד משום מוקצה רק מטעם הכנה וסלקתי כל השגותיו ע"ז נשאר בחדו' שחדשתי במוקצה. (שנה ג (ה) סוברת יב)
באשר שהוכחתי והחזקתי בסוברת הקודמת שא"א ללמוד בהראב"ד מטעם מוקצה ואף מטעם נולד ולומר שהוא סובר כר"ת המובא בטור שאין הלכה כרב נסמן לא בחומרתו דיו"ט שאני לחומרא שיו"ט חמור משבת לענין מוקצה ולא בקולתו דנולד לא חמור ממוקצה ע"כ מוקצה מותר אפי' ביו"ט ונולד אסור אף בשבת אי אפשר ללמוד דמלבד שלא מרויחין כלום דגם באופן זה יחלוק הראב"ד על הרבים מהמתירין שהם סוברים כקולתו דרב נסמן דנולד לא חמור ממוקצה ולדבריהם דחומרא דרב נחמן לא סוברים דיו"ט לא חמור בזה משבת ממילא לדבריכם נולד מותר אף ביו"ט וזה כותב המג"א שאין מדוקדקים דברי הרמ"א דלהמתירין אסור נולד אף בשבת, הוא ידע משיטת ר"ת כמו שאנו יודעין רק כיון דרבים חולקים עליו הלכה כרבים החולקים ע"כ כותב המג"א שרמ"א שלא בדקדוק כתב זאת לפי"ז לא ירויחו כלום מזה שאפי' אם נאמר דטעם הראב"ד מטעם נולד פליג על הרבים אך בלאו זה אם טעם הראב"ד מטעם נולד ככר"ת הי' להטור להזכיר את הראב"ד שסובר כר"ת ועליו לא יהי' שייך תירוץ הב"ח שם דו"ק, מוכח מזה דהטור ראה דברי הראב"ד ולא הזכירו שהוא סובר בהראב"ד מטעם הכנה ואפילו זאת שזה כנולד חמור משאר נולד שזה דבר חדש יעוי' בב"ס הנ"ל דטעם דדבר חדש שאין דעתו ע"ז והכא בלבוציא אש מאבנים שהוא מוכרח להוציא אם היה טרוד ולא היה אפשר בערב יו"ט א"כ דעתו לזה ואפילו אם נחשוב זאת לדבר חדש כי ע"ז גופא אם נקרא דבר חדש אין להחליט בודאי אך בלאו זה אפילו אם נחליט שזה נקרא דבר חדש אך כיון שדעתו לזה אין להחמיר ביותר משאר נולד וזאת הוכחתי היטב דבשאר נולד סובר הראב"ד דלא שאני ממוקצה ומותר אפי' ביו"ט כיון דלא סובר חומרא דרב נחמן א"כ ע"כ מטעם הכנה ודברי שחדשתי בענין מוקצה במקומה עומדת לפי"ז אבל להדין דלעקטערוע אם מותר ביו"ט לכאורה כיון דזה הכנה לעצמה אף לפי דברי תי' לכאורה מוכרח שהראב"ד והמגיד משנה סוברים דגם הכנה לעצמה אסור מדאורייתא כפירוש הראשון בהמאירי בדברי רבה מכ"מ כיון שרבים מהראשונים חולקים ע"ז וסוברים דמותר הכנה לעצמה ובטעות כתבתי שרק המאירי חולק א"כ לכאורה פשוט שמטעם הכנה אין לאסור הלעקטעריע אך כשאבאר לקמן שמוכרח ביותר מהגמ' במקומה בדברי רבה שהכנה לעצמה מותר וא"א ללמוד שיסבור הראב"ד והמגיד משנה דהכנה לעצמה אסור מדאורייתא.
אד אופן פשוט יש לומר שהם הראב"ד והמגיד יסברו כאשר כתבתי במק"א שהקשתי על המאירי שלפי דבריו בדף ג' ע"ב בדפי הספר שלו בצד ש' מה שהביא מנהרות המושכין שהיכא שעומד לזה בודאי לא הוה מוקצה ולא נולד א"כ בדבר שמוכרח לעשותו כמו בלהוציא אש מאבנים שלא הכין מעיו"ט וידע שי' נצרך לעשות א"כ דעתו לעשות וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה א"כ לא הוה מוקצה ועל טעם הרמב"ם ג"כ הוא מתפלא שאין הגמר' מפרש זאת וטעם הכנה דראב"ד סובר הוא בפירוש השני שלו דהכנה לעצמה מותר א"כ האיך מפרש הוא בטעם הגמ' מפני שמוליד ביו"ט וחדשתי דהכנה בידי אדם סובר המאירי דאסור אף לעצמה ע"כ בזה בפשיטות ניחא דברי הראב"ד והמגיד משנה שהם ג"כ סוברים כן דהכנה בידים אסור אף לעצמה וע"ז לא מצינו פלוגתא בהראשונים דאינם סוברים כן אך בהחוברת דאייר סיון כתבתי דזה דוחק לחלוק בין ממילא לבידים וכתבתי שהמאירי יפרש המשנה כהתחלת דברי הרמב"ם שלהוציא אש אסור אף שהמאירי לא יסבור כהט"ז שזה טעם הרמב"ם רק על הסוף דבריו מפני שאפשר ודו"ק אבל הוא בעצמו מפרש כן. אך נתישבתי עתה שא"א לומר כן שזאת הי' לפרש טעמו להדיא אלא בודאי על טעם הראב"ד מטעם הכנה וזאת א"צ להזכיר א"כ נשאר החילוק ע"כ דבידי אדם חמור דאף לעצמה אסור וע"ז לא פליגו הראשונים וראי' מהמאירי ג"כ שהוא לומד בהראב"ד מטעם הכנה ועתה אבאר יסוד הגמרא בדברי רבה ויראו מזה שמסתבר שצף שהחלטתי שטעם הראב"ד שמטעם הכנה אך לא חולק הוא על הראשונים מטעם הנ"ל שבידי אדם או עוד אופן אחר. (שנה ד (ו) סוברת ג)
אבאר ביותר באור בעזרת ד' יתברך שא"א לומר בדעת הראב"ד והמגיד משנה שסוברים דהכנה לעצמה גם מדאורייתא אסור. מלבד שרבים חולקים ע"ז כאשר הביא ידידי הגאון הראב"ד דפה א"י שליט"א. ולדעתי העניה אף רש"י שנראה לכאורה מדבריו בביצה כ"ו ע"ב דאף הכנה לעצמה אסור מדאורייתא. אבל נראה לי ערש"י במקומו בהא דרבה שם ביצה ב' ע"ב דסובר דהכנה לעצמה מותר מקושיתו שם, וכתבתי זאת באחת הסוברות הקודמות ונדחקתי שם לתרץ זאת, אבל באמת נראה שבדף כ"ו ע"ב הנ"ל במוקצה הוא סובר דאסור מדאורייתא אבל בהכנה שאין שייך למוקצה כלל אינו סובר דאסור מדאורייתא ועוד יש לי ראיה מרש"י במקום אחר דשאני מוקצה מהכנה ולא אאריך כעת בזה, מלבד זה תהא פליאה גדולה על המגיד משנה שהוא בודאי ידע מחבילות הראשונים שסוברים דהכנה לעצמה מותר מדאורייתא דהו"ל לתרץ דלהכי לא סביר הרמב"ם כהראב"ד מפני שסובר כהראשונים דהכנה לעצמה מותר ע"כ פשוט שאין אנו יכולים בדעת הראב"ד דאסור מדאורייתא אך מלבד זה מיסוד הגמ' ביצה ב' ע"ב מוכס דהכנה לעצמה מדאורייתא בודאי מותר מלשון הגמ' וקא סבר רבה וכו' דמאתמול גרמה לה משמע דנצרך להתירוץ דלהכי אסור דשבת מכין ליו"ט או להפך, וע' בהמאירי פי' ש' דהכנה לעצמו ג"כ אסור אף מדאו' דפדסיק עצמו הרבה בזה ומפרש שאין נצרך להתירוץ דגם לעצמה אסור אלא שכן הטבע, וגם לזה הפירוש נצרך בשביל קושי' דאביי אלא מעתה וכו' לומר דאין הלידה משוי לה מעליותא מאשר היותם בבטן, וכל הראשונים אינם סוברים כן וגם מסתבר שהלידה משוי מעליותא ע"כ בשביל זה מכריע שם המאירי כהפירוש השני דנצרך להתירוץ דמאתמול גמרה לה משום דהכנה לעצמה מותר ע"כ מסתביר שגם הראב"ד סובר כן דמדאורייתא הכנה לעצמה מותרת וכיון שהוכחתי טובא בחוברות הקודמות שא"א ללמוד בהראב"ד מטעם מוקצה או מטעם נולד ורק מטעם הכנה (אגב להלומדים בהראב"ד מטעם מוקצה ולפי זה מתירין אלקטריא ביו"ט משום דאסור מוקצה אסור רק בטלטול ואלקטריא נהנה בלא טלטול ע' במשנה ברורה בס' תק"א בא' ל"א ובל"ב דהיכא שעושה בידים אסור להנות אף בלא טלטול א"כ הכא נמי כן כיון שעושה בידים א"כ לדבריהם מותר דוקא ע"י נכרי ודו"ק שם), ע"כ חדשתי שמדרבנן אסור אף לעצמה היכא שעושה בידים והוכחתי מהמאירי שהוא סובר כהראב"ד והוא סובר דסכנה לעצמה מותר ע"כ מדרבנן אסור היכא שעשה בידי אדם. (שנה ד (ו) סוברת ד)
בהמשך הקודם סיימתי דהראב"ד סובר דהכנה בידי אדם אסור מדרבנן אף לעצמה א"כ להראב"ד בודאי אסור להדליק האלקטריא ביו"ט. ועתה נחזה להרמב"ם דהלכה כוותיה דבדיעבד מותר ואין אסור מטעם הכנה האיך בדין באלקטריא, ולכאורה כיון דהמגיד משנה מפרש דלהכי פליג הרמב"ם ואינו מפרש מטעם הכנה משום דבמכשירין אין האיסור דהכנה ע"כ מפרש בגמ' דהטעם דאין מוציאין משום דאפשר מעיו"ט. א"כ לכאורה כיון דבאלסטריא נהנה מגופה וזה דמי לאוכל נפש כמובא בט"ז בסי' תק"ב בה' ב' שם מהר"ן א"כ לפי"ז בזה גם הרמב"ם מודה דאסור מטעם הכנה אף שהוא לעצמה מכ"מ אסור מדרבנן כיון דנעשה בידי אדם, אבל זה טעות דז"פ דמעצמנו אין לחדש איסור מדרבנן ע"כ הראב"ד דמפרש הגמרא דקא מוליד ביו"ט דהוי מטעם הכנה אף שזה לעצמה מוכח מהגמ' חידוש זה דבידי אדם אסור מדרבנן אף לעצמה אבל להרמב"ם שסובר דבמכשירין אין איסור דהכנה מוכרח הוא ללמוד בהגמ' מטעם דאפשר מעיו"ט ולא מטעם הכנה א"כ לא מצינו בהגמ' זה החידוש דבידי אדם אסור מדרבנן אף לעצמה ע"כ מעצמנו אין לחדש זאת ונשאר הדין דלעצמה מותר אפילו מדרבנן ואפילו נעשה בידי אדם, א"כ להרמב"ם בודאי מותר להדליק האלקטריא ביו"ט היכא דלא אפשר מעיו"ט וכיון דהלכה כהר"ם במז"ל לפי"ז מותר להדליק האלקטריא ביו"ט היכא דלא אפשר מעיו"ט [וזה מלבד להט"ז בטעמו שמפרש בהרמב"ם דלא כהמ"מ אבל המג"א מסכים להמ"מ וז"פ], ובזה ניסא קושית הט"ז על המ"מ דלטעמו להחם מותר והמשנה סתמא קאמר ולכאורא לא ניסא קושיתו כאשר הקשתי עליו בחוברת הראשונה דלהקם יודה הרמב"ם להראב"ד דאסור מטעם הכנה כיון דהוה אוכל נפש אבל לפי הנ"ל כיון דלא מצינו בגמ' זה החידוש דהיכא דעושה בזידום אסור אף לעצמם מדרבנן לא יכולין אנחנו לאסור א"כ אף באוכל נפש מותר לעצמה אף מדרבנן א"כ מקשה שפיר [אך יעו' שם בחוברת שהקשיתי על הט"ז עוד מטעם אסר דו"ק שם].
כ"ז הוא רק לפי שהעליתי בחוברת הקודמ' דהטעם דהראב"ד הוא משום שבידי אדם אסור מדרבנן אף לעצמם אבל יש אופן אחר להסביר דברי הראב"ד שאסור מדרבנן אף לעצמה ואפילו ממילא ובזה מצינו בהגמ' שאסרו מדרבנן אף לעצמה, ואפרש זאת בעזרת ה' יתברך ותליא בהפלוגתא דהב"י והדרכי משה בסו"ס תק"א לענין לפידים סוברים שניהם שם דגזרה שגזרו חכמים בביצה שנולדה בי"ט דעלמא או בשבת דעלמא דאסור אף דהכנה הוא לעצמה מכ"מ אסור מטעם גזרה אטו שנולדה בי"ט לאחר שבת או להיפוך שאסרו בשבת דעלמא משום גזירה שנולדה בשבת שהוא אחר יו"ט, וגזירה זו שייכת בשאר הכנה לעצמה אף שאינה דומה כ"כ להגזירה דביצה ע"כ הניח שם הב"י בצ"ע בהלפידים למאן דאוסר מיו"ט ראשון דר"ה הלפידים שנשארו דוש לאסור ליומו ביום הראשון אסר סאכי', והנה הד"מ שם בתחלה כתב שאפשר שאסור אף שבכנה הוא לעצמה מהגזירה דביצה רק בסוף מסלים דכיון דהלפודים הכנה גרועה לא גזרו כמו בביצה דו"ק שם, והט"ז והמג"א חולקים ע"ז בגמ' על הב"י דלא דמי לביצה דהתם הגזירה מיו"ט לאחר השבת ליו"ט שלא אחר השבת דהעולם לא יודעים הסילוק שביו"ט אסר השבת אסור ביותר שמאתמול גמרה לה ע"כ גזרו, אבל בסלפודום התם הגזרה אם נעשה הלפידים בשבת שאסור אח"כ ביו"ט שאחריו וכן מיו"ט ראשון ליו"ט שני מה שנעשה ביום ראשון שאסור ליום הב' בזה לא גזרו מה שנעשה ביום הראשון לראשון גופא, והט"ז שם כותב דשלא בעיון כתב הב"י צ"ע אם אסור ליומו, אבל בסוף סימן תק"ג לענין ספרוס שנולד ביו"ט כתב הב"י דהגזירה דביצה הוא גם שם אף שאינו דומה כל כך להגזירה דשיצה מכ"מ אוסר גם שם מטעם הכנה, וע"כ מה שכתב הב"י בצ"ע בסי' תק"א הוא מטעם שעלתה על דעתו סברת הד"מ שהלפידים הוא הכנה גרועה אבל בהכנה טובה מחליט הב"י ששייך הגזירה דביצה ע"כ לפי הב"י והד"מ יש מקום לפרש דברי הראב"ד שלומד בהגמ' דאין מוציאין וכו' הוא מטעם הכנה שאף שהיא לעצמה מ"מ מטעם שגזרו בביצה גם בזה איתא כמו בהלפידים וכמו באפרוח שנולד ביו"ט מטעם שאם נכרי יוציא אש מאבנים בשבת בשביל ישראל שאסור לישראל בשבת אף להחם כנגד זה אף שאין בו טלטול א"כ שבת לא הכינה לעצמה א"כ אסור אח"כ ביו"ט דאין שבת מכינה ליו"ט כמו כן גזרינן אם נערה ביו"ט משום דאם מתירין אם נעשה ביו"ט יקילו גם אם נעשה בשבת להשתמש ביו"ט וזה אסור מטעם סכנה שאין שבת מכין ליו"ט א"כ יש לנו יסוד גדול לאסור גם באלקטריא דיש בם גם כן הגזירה הנז', וזאת מצינו בהגזירה דביצה להב"י וד"מ ועדיף מאופן הראשון לחדש דבידי אדם אסור אפילו הכנה לעצמה שלא מצינו בגמרא, וכיון שהמ"מ מפרש דלהכי אינו לומד הרמב"ם כן משום דסובר דבמכשירין אין אסור מטעם הכנה אם כן באלקטריא שדומה לאוכל נפש אף הרמב"ם מודה שאסור אם כן אף להרמב"ם אסור לאופן זה השני שפירשנו עתם, וראיה מהראב"ד והמגיד משנה להבית יוסף ודרכי משם. (שנה ד (ו) חוברת ט - י)
סימתי שם שהראב"ד סובר כהב"י בסי' תק"א בסופו. והדרכי משה סובר שם ג"כ דאסור הנעשה ביו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת ונעשה בשבת וכן איתא בב"י בסי' תקי"ג בענין אפרוח שנולד ביו"ט והט"ז והמג"א חולקים ע"ז בשני המקומות שם. והנה ר' יהונתן מפראג בספרו חדושים על הרמב"ם בהלכות יו"ט בפרק ב' הלכה א' הביא שגם היש"ש סובר כהב"י ומהרש"א בביצה ד' ד' ע"א בתוס' שם בד"ה ברבה סובר כהב"י והדרכי משה, והגאון ר' יהונתן הנ"ל הביא לכתחלה ראי' מהרא"ש שסובר ג"כ כהב"י הנ"ל וכן לשונו שם:
ואפשר לומר כי ראי' דלהון הוא מדברי הרא"ש שכתב גבי עגל ולא שייך הכא טעם הכנה כו' ע"ש, ויש להבין טעם הרא"ש דמה ביקש הרא"ש בזה ונכנס בגדר הדוחק ולחלק בין הכנת ביצה להכנת עגל דלמא באמת נולדה בשבת אסורה ביו"ט כמ"ש המ"מ וג"כ דעת הרבה פוסקים האוסרים אותה. א"ו דכוונת הרא"ש הוא א"כ איך קתני בברייתא ועגל שנולד ביו"ט שוחטין אותה ביו"ט ואמאי אי ס"ד דבעגל שייך הכנה דרבה א"כ עגל שנולד ביו"ט יהי' אסור לשחוט ביו"ד דעלמא אטו יו"ט אחר שבת, וא"כ הוא הדבר אשר אמרנו דגזרינן י"ט דעלמא ונולדה בי' אטו יו"ט אחר שבת ונולדה בשבת, אך זה אינו מספיק לבטל דבריהם [הט"ז והמג"א] הבנויים ע"פ השכל וסברה ישרה ויותר טוב לדחוק בדברי הרא"ש ולפרש וכו' עכ"ד הגאון ר' יהונתן הנ"ל.
ולענ"ד הקצרה נראה כונה אחרת בדברי הב"י ודעימי' שלדעתי בנויים דבריהם ג"כ ע"פ והסברה הישרה שמה שמביאים הגזירה אטו יו"ט אחר שבת ונולדה בשבת דאסור ביו"ט דאחריו לאסור ג"כ ביו"ט דעלמא אין כונתם לאסור רק בשביל זה ביו"ט אחר שבת ונולדה בשבת דאסורה ביו"ט אחר זה רואין שעולם דלידה הכנה וראי' שאסור ביו"ט של אחרי שבת ונולדה בשבת סוברים הנ"ל דכל מה שעולם יודעין דזה הכנה אסור משום ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת, דסובר הב"י ודעימי' שאין נ"מ כמו שאסרו חז"ל ביצה שנולדה ביו"ט דעלמא משום שנולדה ביו"ט אסר השבת כמו כן בכל הכנות לעצמן ביו"ט אם הכל יודעים שזה הכנה ואם יתירו זאת יבואו לטעות שגם ביצה הנולדה ביו"ט אסר השבת שמותר והא שהביאו הגזירה מטו יו"ט אסר השבת ונולדה בשבת לא הביאו זאת רק שמזה יודעים העולם שהלידה הכנה ע"כ גזירת האיסור בשביל ביצה שנולדה בי"ט אחר השבת, ולפי הסברתי זו נשארו דברי הרא"ש על מקומם ואין צורך לדחוק בדברי הרא"ש ויש יסוד לדבריהם מהרא"ש, ויש יסוד לדבריהם מהרא"ש, ולפי"ז קמו וגם נצבו דברי שסימתי בהמשך הקודם שהראב"ד יסבור כהב"י.
ולכאורה יש להקשות ע"ז מעירובין ל"ח ע"ב תחלת היום קונה העירוב ושבת מכינה לעצמה א"כ התם נמי נגזור אטו ביצה שנולדה ביו"ט אסר השבת. אך אין מזה סתירה כלל דעיין בהמאירי בסוגיא דרבה בפירוש הראשון שסובר דהכנה לעצמה אסור מדאורייתא הביא שם זה הגמרא ואומר דהתם שאני שהתחיל מחול דוק שם, א"כ גם להנז"ל דמדרבנן אסור כל הכנה לעצמה משום הגזירה דביצה שנולדה ביו"ט אחד השבת ג"כ אין קושיא שלא אתו לטעות ולדמות הענין דהכנה דעירוב שהתחיל מחול ולהתיר בשביל זה ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת, וגם לבד סברת המאירי הנ"ל אין דעיון הכנה שרק מצד הדין להכנה מצד הגשמיות ע"כ לא יטעו להתיר שאר הכנות שידוע לעולם שזוהי הכנה גשמית ונשארו דברי דלעיל ע"כ נראה שהראב"ד סובר כן שאסור מצד גזירה דביצה הנ"ל ואין צורך עתה לפי חידושו כעת לומר בהדין דאין מוציאין משום אטו יו"ט אחר השבת ונעשה בשבת כאשר כתבתי בהמשך הראשון דהכנה זו ידועה בלעדי זאת דזאת הכנה להוליד אש מאבנים ע"כ יטעו בזה אם יתירו יתירו גם ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת ע"כ גזרו, א"כ לפי הראב"ד גם באלקט' שידוע לכל שזהו הכנה אסור וכן להמגיד משנה שהרמב"ם חולק הוא רק שהרמב"ם סובר דבמכשירין לא שייך איסור הכנה ואין קשי' ע"ז מלפידין ומכ"מ אסור שם צריכין לומר כסברת הלחם משנה שחילק שסלפידין נחשבו כאוכל נפש כיון שנכלה ביחד עם התבשיל ע"כ אסור בזה הכנה, אבל בהאש שמוציא מאבנים נשאר האש רק מכשיר ע"כ אסור בזאת ההכנה אבל באלקטריא שנהנה מהאור בזה לדברי הר"ן המובאים בט"ז נחשב אוכל נפש להמגיד משנה אסור גם להרמב"ם ובזה חידש לו על המחבר ספר מאור החשמל ה"ה הרב הגאון יודל ראזענבערג אב"ד בעיר טאראנטא מדינת קנאדא בדף ד' ע"ב שהביא דברי הלחם משנה הנ"ל ודברי המגיד משנה וזאת מביא שם לסמך שהאלקטריא לדברי המגיד משנה מותר ובאמת אינו כן כיון דהאלקטריא נהנה מהאור בודאי אסור דלא נקרא מכשיר רק אוכל נפש.
מה שסימתי בקול תורה ההמשך יבוא כן הוא:
דלפי דברי שהעמדתי דעת הב"י והרמ"א שסוברים דהכנה לעצמה ג"כ אסור ותרצתי הקושי' שהקשו המג"א והט"ז ע"ז ולפי זה החלטתי לכאורה דאלקטריא אסור להדליק ביו"ט אך לאחר העיון נראה לי כיון דמערובין ל"ח מוכס דהכנה לעצמה היכא שהי' התחלה מערב שבת מותר לגמור יעוי' שם נראה לי שגם באלקטריא ג"כ דהתחלה יש מערב יום טוב ע"כ מותר לגמור ע"כ מצד הכנה נראה לי להקל רק מצד מלאכה תלי' דוקא אם לא הי' אפשר לעשות מערב יום טוב שהי' להדליק הרבה וזה הפסד גדול ע"כ באופן כזה יש להקל וסומך אני על המעיינים היטב בזה ולפי דברי הנ"ל שחזקתי דעת הב"י והרמ"א ע"פ הרא"ש ותרצתי קושי' המג"א והט"ז עליהם נתחזק הקושי' על הט"ז בסי' תק"ב במה שמקשה שם על המגיד משנה שכתב דלהכי לא כתב הרמב"ם מטעם הכנה דאינו דמי' לביצה וכו' דו"ק שם ומקשה הט"ז דלפי"ז אם מוציא כדי לחמם שזה אוכל נפש דלפי דבריו צריך להיות מותר דו"ק שם דמלבד דברי דלעיל אינו מובן קושי' הט"ז כיון דזה דמיא לביצה א"כ מודה הרמב"ם שאסור מטעם הכנה ולפי דברי דלעיל נתחזק הקושי' כיון דנשאר ההוכחה מהרא"ש דהכנה לעצמה אסור ודו"ק: