כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה
סימן קא
יעיין בחיי אדם בהלכות יום טוב בכלל ע"ט יעיין בדבריו אבל בליל ב' דשהחיינו לא קאי על סוכה רק על יו"ט ולכן מברכין שהחיינו תיכף וכו' עכ"ל, כתבתי על הגליון יעיין בנו"ב מהדו"ק בסי' ל"ט דלא סובר כן אך יעיין בהגר"א זצ"ל דסובר כשו"ע וכן מוכח לענ"ד מרש"י סוכה דרש"י לומד בדברי רב מי שלא בירך בשעת עשי' הסוכה דוק שם ומוכח להדיא כונת רש"י דוקא באופן זה הפלוגתא היכא שהזמן קאי על הסוכה ג"כ ע"כ מוכח מרש"י כהש"ע דו"ק בזה, והנה אך יעיין בספר עמודי אור בסי' ל"ו שהכריע עפ"י הירושלמי דגם ביו"ט שני סוכה ואח"כ זמן, בכלל פ"א סעיף ג' בד"א שחולב לתוך אוכלין מרובין וכו' אבל לחלוב ללביבות או פירומין מעט וכו' אסור אפי' ע"י נכרי וכו' כתבתי על הגליון לכאורה מ"ש משבת אך בפשיטות ניחא מפני שמיירי במקום דליכא צער בע"ח, אך לענ"ד להעלות דבר חדש במקום דאיכא צער בע"ח נמי אסור מפני שכיון שיש עצה לחלוב לתוך האוכלין ובשבת נמי אם אפשר לחלוב ע"י נכרי לתוך האוכלין אסור ע"י נכרי שלא לתוך האוכלין ואם מותר לאכול החלב כשנחלב לתוך האוכלין ע"י נכרי בשבת, כתבתי לעיל בסי' ע"א וקי"א בסעיף ד' כתוב ונ"ל דאם יש בזה מניעת שמחת יו"ט וכו' יש לסמוך עליהם ולהתיר לחלוב לתוך האוכלין וכו' כתבתי על הגליון אך אם אפשר ע"י נכרי אסור ע"י ישראל כיון דלא שייך הטעם דמניעת שמחת יו"ט דו"ק בסעיף ה' ובנולד אסור אפי' בשל נכרי כתבתי על הגליון אך לחלה קצת יש להקל ובמקום מניעת שמחת יו"ט יש לעיין ג"כ דו"ק.
סימן קב
בחיי אדם כלל צ״ה בהלכות יו"ט סעיף י' ואפי' לרחוץ לתינוק אסור וכו' אם לא במקום שהתינוק צריך לזה וכו' כתבתי בגליון לענ"ד דכונתו אפי' אינו אפי' מקצת חולי רק דצריך לזה מפני שלא רחצו אותו קודם יו"ט ג' ימים א"כ יהי' עתה יותר מג' ימים בלא רחיצה וזה אינו רגיל בחול דו"ק במרוצת דבריו וגם סוף דבריו שם אבל מותר לישראל וכו' להרבות מים וכו' כונתו דוקא היכא דצריך התינוק לרחיצה כהנ"ל דאל"כ האידנא אסור דלא עדיפא מחמין שהוחמו מערב יו"ט דאסור האידנא אפי' בקטן דכיון דלא צריך דמי' לגדול יעיין בסעיף י"א בחיי אדם אלא ע"כ מיירי היכא דצריך וזה פשוט רק בשביל דכונתו סתומה להמעיין ע"כ סקלתי להמעיין שלא יהי' צריך לעמוד ע"ז אך לענ"ד צ"ע דבריו דאף במקום דצריך לזה נראה מהמג"א דאסור לדעת היש אומרים בשו"ע דוק במג"א בסי' תקי"א ס"ק ז' וכיון שהמנהג כהיש אומרים א"כ אסור אפי' במקום דצריך לזה כן נראה מדברי המג"א כיון דמדמה לשבת המג"א דו"ק יעיין בשו"ע של הגרש"ז זצ"ל דוק שם מה שהעיר החיי אדם בסי' זה בנשמת אדם בסי' ב' בסוף דבריו אם רפואה הוי שוה לכל נפש יעיין בכתב סופר או"ח שהעיר ג"כ בחקירה זו.
סימן קג
בחיי אדם בכלל ק"ה בהלכות חוה"מ בנשמת אדם סי' א' יעיין בדבריו וכתב הב"י דמיירי במגי' לצורך רבים ושרי לי' מדין צרכי רבים וכו' ולדעת המג"א י"ל דמיירי אפי' ליחיד ומותר מטעם ספ' דבר האבד וכו' אלא ודאי משמע דלב"י ספק אסור וכו' כתבתי בגליון דיש לדחות ראי' דהב"י לשיטתו דחוה"מ מדאורייתא אסור יעיין בב"י שהכריע כן רק ראי' השני' מה שמפרש הב"י דברי הרא"ש שספק ומכ"מ אסור מזה ראי' אלימתא דהרא"ש סובר דמלאכת חוה"מ אין אלא מדרבנן ומכ"מ אסור בספק, אך צ"ע באמת אמאי אסור לשיטת הרא"ש בספק דבר האבד כיון דלשיטת הרא"ש מלאכת חוה"מ אין אלא מדרבנן אסור א"כ לא הוי אלא ספק איסור דרבנן וספיקא באיסור דרבנן יש להקל, ויש לומר כיון דהוי אסמכתא מקרא חמור ביותר משאר איסור דרבנן יעיין בתוס' שבת דף ל"ד ע"א ד"ה לא קשי' דכתבו דכיון דהוי אסמכתא החמירו בספק, אך יש לדחות דהתם שאני כיון דנולד הספק גם לדאורייתא יעיין שם שהמשנה קאי כהמ"ד דגזרינן שבות בין השמשות רק בג' שבותים הקילו משום דקילא ע"כ היכא דהוי אסמכתא לא הקילו ודמי' לשאר שבותים החמורים ולא משום דאסמכתא חמור משאר שבותים אלא דלא קילא א"כ ראי' להיפך אדרבא דאסמכתא לא חמור משאר שבותים אלא דלא קולא והראוי לתמ"ד דלא גזור על שבות בין השמשות גם בעירובי תחומין מותר מוכח מזה דגם באיסור דרבנן הלמוד מאסמכתא ג"כ מותר בספק א"כ קשי' על הרא"ש דהוא סובר דחוה"מ הוא מדרבנן ומכ"מ אסור בספק דבר האבד ע"כ לענ"ד נראה לתרץ עפ"י הכלל שהוצאתי מכבר דהיכא דיוכל הספק להתברר ממילא בזה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"כ דילמא יתברר אח"כ שהי' יוכל למכור בשוק הבא ע"כ אסור, וכן ראי' מב"י נופל לפי"ז ולפי"ז ספק שאין יוכל להתברר בודאי מותר לשיטת הרא"ש דאסור רק מדרבנן ולדידן כיון דהוי ספק אם מדאורייתא אסור או רק מדרבנן א"כ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן דוק בש"ך ביו"ד בסי' פ"ז לענין ציד דגים ע"כ לענ"ד כן הכרעתי בספק שיוכל להתברר אח"כ ואפשר יתברר שהי' איסור אסור אפי' ע"י נכרי אף דהוי שבות דשבות עפ"מ כיון דיוכל להתברר אפשר דאסור אפי' בתרי דרבנן, ועוד כיון דשמא מלאכת חוס"מ אסור מדאורייתא א"כ הוי ספק אם הוי תרי דרבנן ע"כ אסור היכא דיוכל להתברר אפי' ע"י נכרי והיכא דלא יוכל להתברר אז מותר אפי' ע"י ישראל.
והנה אכתוב כאן שאלה שאחד שאל ממני אם מותר לכתוב מכתב בחוה"מ שספק לו אם ישיג ע"י מי לשלוח בחוה"מ, אמרתי שעיקר ההיתר לכתוב איגרת הוא מפני שהוי מלאכת הדיוט ומותר לצורך המועד, והנם יש להוכיח דלצורך המועד הוא אינו דוקא מפני הנשלח אלא מפני השולח שהוא מרגיע רוחו בזה במה ששולח לחברו וזה צורך יו"ט ע"כ אמרתי שאף בספק אם יוצא תועלתו ג"כ משביע ומרגיע רצינו במה שיש תקוה ששולח מכתב לחברו ויש תקום שימצא ע"י מי לשלוח [היינו באופן שכשימצא ע"י מי לשלוח לא יהי' פנאי אז לכתוב ומובן] וראי' שעיקר מפני השולח הוא דאם מפני הנשלח הי' להיות נ"מ אם יגיע לו בחג או לאחר החג אלא מדסתמו ע"כ ראי' שמטעם השולח הוא, א"כ אפי' בספק וזה מוסכם בסבר' ע"כ מותר אפי' היכא שיוכל להתברר אח"כ שלא יהי' לו עי מי לשלוח וגם אמרתי דיש סברא דגם ספק נקרא צורך יעיין בהגהות רע"א זצ"ל בהלכות שבת לענין אם אדם שלא מל אם מותר למול ביו"ט ומצדד דגם ספק נקרא צורך ע"כ לא דמי' לספק דבר האבד דוק בזה כי זה ענין מחודש בעזה"י בהלכות ראש חדש בכלל קי"ז בסעיף י' אין אומרים הלל בבית אבל בר"ח וא"צ ג"כ לאומרו אח"כ בביתו דאינו חוב כ"כ אבל בחנוכה אומר כל אחד ואחד בביתו כתבתי בהגליון יעיין בשו"ע של הגרש"ז זצ"ל בסי' קל"א סעיף ה' דפסק דצריך לאומרו אח"כ בביתו בר"ח ובחנוכה אומרים אפי' בבית האבל אומר בחנוכה דוק שם.
סימן קד
יעיין בספר זכרון יעקב להגאון מבריסק בדף נ"ב ע"ב תירוץ על קושיית הפנ"י והצל"ח דאיך מותרת לשחוט מסוכנת ביו"ט הא צריך בדיקה אם פרכס יעיין כל דבריו המחוכמים ולענ"ד צ"ע תירוצו דהא בנטולה נשמתה אינה מוכרח אם מתחלת השחיטה דלכאורה מוכרח דבגמר שחיטה דוק בגמ' חולין ע"כ קשה קושיתם אך לענ"ד לתרץ באופן אחר עפ"י דברי הברוך טעם דהביא דברי הרז"ה דהיכא דמקלקל ע"י שחיטה גופא אף דמתקן ג"כ להוציא מידי אבר מן החי מכ"מ נקרא מקלקל ולא דמיא לשחיטה טריפה דטריפה בחי' אינה חזי' לכלום מפני שאינה עומדת לשום דבר וגם לא דמי' לגמ' פסחים להשוחט חטאת בחוץ דהתם נמי לא חזי' בסי' דוק בדבריו של הגאון ברוך טעם בסוגי' דמפרכסת ע"כ לפי"ז ניחא דהכא במסוכנת הוי ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן [יעיין בש"ך ביו"ד פ"ג גבי ציר דגים] שמא יפרכס ותהי' כשרה ואפי' אם לא יפרכס שמא אם לא שחט הויא חי' דרוב חולים לחיים ואפשר אפי' בבהמה דוק ורק ע"י צער השחיטה עתה ע"כ יקלקל אף דמקלקל נמי אסור מדרבנן מכ"מ מותר מטעם ספק דרבנן שמא יפרכס אף דהוי דבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אך במסוכנת כיון דאיכא פסידא לא שייך דבר שיש לו מתירין אבל בספק טריפה בבהמה דאתיליד בה ריעותא בזה שייך מקלקל דאם טרפה לא מקלקל אותם בשחיטה ע"כ מסתפק הגמ' ולא הביא ראי' ממסוכנת דוק כי נכון הוא למאד תירוצי בעזהי"ת.
סימן קה
הנה ראיתי סקירה במכתב עתי הלבנון מאדמו"ר הגאב"ד דק"ק נויארק יצ"ו לענין המבואר בשו"ע הלכות יו"ט בסי' תק"ה ס"א דביו"ט מותר לחלוב בהמה העומדת לאכילה לתוך האוכלין והנה בהלכות שבת איתא דאסור אפי' לתוך האוכלין יעיין בשו"ע בסי' ש"כ משום דאנן פסקינן כמאן דאמר דהגמ' מיירי דוקא ביו"ט משום דבהמה נחשב לאוכל כיון דמותר לשחוט ביו"ט אבל שבת כיון דאסור לשחוט הוי הבהמה פסולת יעיין היטב בשבת פרק חביות דף קמ"ה בתוס' שם ובשאר הראשונים ולפי"ז חקר הנ"ל האיך הדין לבני הישובים שדרים מחוץ לתחום ואין שוחט אצלם אם הם מותרין לחלוב לתוך האוכלין משום כיון דא"א להם לשחוט הוי הבהמה אצלם נחשב כפסולת, כך חקר הנ"ל אבל לפי ששמעתי מכמה מופלגי תורה שלא ישרו בעיניהם זה החקירה משום דאין דמיון לשבת דשבת אף אם איכא שוחט מכ"מ אסור לשחוט אבל ביו"ט אצל בני הישובים החסרון הוא משום שאין להם שופט אבל בעצם מותר לשחוט ע"כ לא נחשב לפסולת וסבר' ישרה היא למבין, אבל אני בא למלאות דבריו בסגנון אחר ואקדים דהנה איתא בשו"ע או"ח סי' תקט"ו ויעיין באו"ח סי' תקט"ו ויעיין באו"ח סי' ש"ז במג"א ס"ק כ' דפירות המונח חוץ לתחום אסור אם בא לתוך התחום ואסור לכל אדם לטלטלו משום דאקני' הבעלים מדעתו ואסור בשב"ז לכל העולם יעיין היטב שם במג"א בסי' תקט"ו ובסוף הסימן א"כ לכאורה יש לדון לבני הישובים הנ"ל דאסור הבהמה להם לאכול אפי' אם יבא שוחט ביו"ט וסכין בידו מכ"מ אסור להם לאכול מטעם מוקצה דאקצי' הבעלים מדעתם כיון דליכא שוחט בין השמשות ומגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא כמו בפירות המונפים חוץ לתחום דהתם נמי ליכא חסרון בפירות גופא מכ"מ הוי מוקצ' א"כ ה"ה הכא אף דהחסרון הוא משום דליכא שוחט מכ"מ מוקצה הוי א"כ ממילא הוי הבהמה פסולת כיון דאיכא איסור על גופא כמו בשבת ואין החסרון רק משום דליכא שוחט דאפילו אם יבא שוחט מכ"מ אסור להם לאכול א"כ איכא איסור על הבהמה גופא ונכון הוא א"כ יש מקום לחקירה הנ"ל, אבל באמת יש לדון הרבה גם בזה אף דגיסוך ליכא בהחקירה זו מכ"מ לדינא יש לדון בזה הרבה ראשית יעיין במג"א בסי' תקט"ו מה שמאריך על השו"ע והעלה דדוקא אם פירות של ישראל מונח מחוץ לתחום משום דאיכא גילוי דעת שאקצן מדעתו משום דאם לא הי' אקלו הי' מביא מערב שבת תוך התחום משמע דוקא היכא דאיכא גילוי דעת אבל הכא ליכא גילוי דעת דאקצן וזה לא נקרא גילוי דעת מה שלא הביא שוחט מערב שבת יו"ט משום שמא לא הי' לו וסברא ישרה היא למבין א"כ יש לדון הרבה דלפי דברי המג"א אם יבא שוחט ביו"ט דמותר להם לאכול משום דלא דמי' לפירות המונחים מחוץ דו"ק ונופל כל הבנין הנ"ל דהבהמה לא הוי הוי מוקצה כלל דהחסרון היא רק משום דליכא שוחט אבל אם יבא שוחט מותר לאכול אבל באמת דברי המג"א צריכין ביאור דהנה לפי השקפה ראשונה משמע דבעינן גילוי דעת אבל באמת לא משמע כן בסוף ביצה בענין המבואר שם בהמות הלנות חוץ לתחום דאסור לשוחטם אפי' אם באו תוך התחום וקאמר שם הגמ' הטעם דהדין הוא אפילו לר' שמעון דלית לו מוקצה משום דהוי כגרוגרות וצימוקין יעיין היטב שם וסברא זו דגמ' הוי סברת המג"א דגלוי דעתו וזה משמע דדוקא לר' שמעון נצרך לסבר' זו אבל אנן דפסקינן דלא כר' שמעון אין צריכין לסבר' זו יעיין באו"ח סי' תצ"ו דאיכא פלוגתא אם הלכה כר' שמעון או לא יעיין שם היטב א"כ אם הלכה כהחולקים על ר' שמעון ואין צריכים אנו לסברת המג"א לכך אני לומד במג"א כונה אחרת אף דלשון המג"א אינו משמע כן דהנה עיקר יסוד דברי המג"א שם קאי להוכיח דלא כהרמ"א אם ישראל שולח דורן ע"י עכו"ם והביא עכו"ם בשבת מחוץ לחתום דאסור משום עוקצה והקשה ע"ז המג"א מפירות הפקר שבא מחוץ דמותר לטלטל לכן מחלק בין זה ואני לומד כונתו כך דהנה עיקר מוקצה דוקא בדבר שיודע מזה ואקצי' מדעתו אבל בדבר שאין יודע מזה כלל לא שייך מוקצה לכך לא שייך מוקצה בפירות הפקר יעיין היטב בזה ויבין כונתו א"כ לפי"ז נופל הבנין שבניתי על המג"א דאין כונתו שיהי' גילוי דעת רק העיקר שיודע מזה ובחקירה הנ"ל יודע מזה ואקצו' מדעתו, אבל יש לדון להיתר מטעם אסר הנה איתא בשולחן ערוך או"ה בסי' תקי"ח אם הי' פירות בבית סתום ונפחת בשבת נוטל ממקום שנפחתו. הסבירו שם הטעם משום דבעצם על הפירות ליכא איסור אלא דדבר אחר מונע מלאכול לכך אם נפל הסיבה מותר לאכול. והקשה שם הת״ז על הדין הזה מסי' תקט"ו מפירות הבא מחוץ לתחום דאסור דקשה דבפירות הבא מחוץ לתחום נמי ליכא איסור על הפירות בעצם רק איסור תחום רביע עלי' דוק היטב בדבריו, ורוצה לסתור עפי"ז הדין דפירות הבא מחוץ ובאמת מותר, ואני לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהנה לא על שולחן ערוך תלונתו רק על כגמ' מפורשת היא בסוף ביצה דבהמות הבאות מחוץ לתחום אסור לאכול מטעם מוקצה אלא ע"כ מוכרחין אנו לחלק בין בית שנפחת משום דהתם הפירות ת"י א"כ לא אקצי' דעתו מזה אבל הכא כיון שהוא רחוק הרבה מהפירות אקצי' דעתו מזה וסבר' ישרה היא א"כ לפי"ז יש לנו היתר לבני הישובים הנ"ל דאם יבא שוחט דמותר להם לאכול משום דלא שייך הכא מוקצה ודמי' לבית שנפחת א"כ חוזר הסבר' דלעיל משום דלא דמי' לשבת דהחסרון הוא רק משום דליכא שוחט אבל אם יבא שוחט מותר לאכול. ובזה נתחזק דברי הגאון בעל אבן העוזר בהלכות שבת בסי' שס"ג באדם שקיבל שבת מותר לומר לאדם דלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה והדין הזה הוא מהרשב"א דלומד זאת מהגמ' שבת דמותר לומר לאדם שמור פירות שבתחומך משום כיון דלהשלים מותר לא אזלינן בתר המשלח א"כ הכא נמי הכא אזלינן בתר השליח וסלק הר"ן עליו דאינו דומה לזה דהתם מותר להמשלח בעצמו ע"י בורגינין והקשה הב"י על הר"ן דהכא נמי מותר אם לא הי' קיבול שבת עליו והקשו כולם על הב"י דאין דמיון בהיתר הבורגינין גם עתה יוכל לבא לידי היתר ע"י בורגינין אבל התם כיון שקיבל שבת עליו אין לו היתר עכשיו ומאי שייך להתיר בשביל מה שהי' יכול להיות היתר כיון דסוף כל סוף עתה אין היתר והעלה הגאון אבן העוזר דגם היתר הבורגינין הוא רק שהי' יכול להיות היתר אם הי' בורגינין מערב שבת יעיין שם היטב יעיין לעיל בסי' ה', ובזה נתחזק דבריו דהנה איתא בשו"ע בס' ש"י דמותר לומר לחברו שמור לי פירות שלי שמונחים מחוץ לתחום כיון דמותר הוא בעצמו ע״י בורגינין א"כ אם אמרת כסברתם דההיתר דעבר אין סבר' כלל להתיר בשביל זה א"כ הכא מאי שייך להתיר כיון דאפי' אם יהי' היום בורגינין אסור להביא מטעם מוקצה אלא ע"כ מוכח דההיתר הוא מה שהי' יכול להיות היתר אם הי' בורגינין מערב שבת א"כ הכא נמי הכא, ועוד יש לדון בענין הקודם להתיר מטעם אחר ובזה הדברים יש להמליץ בעד הט"ז בסי' תק"ה בסק"א מה שהעלה שם דאם אין עומד החלב לעשות מהם גבינות לסחורה מותר לחלוב לתוך האוכלין יעיין שם היטב והקשה עליו הנשמת אדם בהלכות יו"ט דהנה הסוברים כך הולכים לשיטתם דגם בשבת מותר לחלוב לתוך האוכלין משום דבשביל האיסור לא נעשה הבהמה לפסולת אבל להסוברים דהאיסור עושה הבהמה לפסולת א"כ מאי נ"מ אם אין עומד החלב לעשות גבינות מזה מכ"מ הבהמה היא מוקצה א"כ בשביל איסור המוקצה הבהמה נחשב לפסולת, כך הקשה הנ"ל עליו, אבל יש לפלפל בזה בענין חדש דהנה הרשב"א בחידושיו על שבת קאמר טעם החולקים דגם בשבת הבהמה נחשב לאוכל משום דחזי' לחולה שיש בו סכנה או לעכו"ם והטעם החולקים דבשבת הבהמה הוי כפסולת משום דאכילת עכו"ם לאו שמי' אכילה כמו שמצינו בענין עירובין דאכילה הראוי' רק לעכו"ם לאו שמי' אכילה ומה שחזי' לחולי שיש בו סכנה זהו טעם החולקים א"כ לפי"ז יש לדון הרבה דבמוקצה נחשב הבהמה לאוכל דהנה איתא בתשובת רע"א בסי' ה' חקירה אם מותר פירות מוקצה לחולה שאין בו סכנה, והעלה שם דתליא במחלוקה להסוברים דשבות מותר לחלל בשבות לחולה שאין בו סכנה מותר נמי מוקצה דלא דמיא לשאר איסורי אכילה דרבנן ועיין שם באריכות א"כ לפי"ז יש לדון דבהמה לא נחשב לפסולת משום איסור מוקצה כיון שחזי' לחולי שאין בו סכנה וזה שכיח דו"ק, אלא דראיתי בחתם סופר לאו"ח דלא אמרינן הואיל שחזי' לחולי שאין בו סכנה משום דאף החולי שכיח מכ"מ לא שכיח שיצטרך לרפואה זו אבל באמת יש דהנה רפואת החלב הוא שכיח ועוד יש להוכיח מגמרא שבת דף ק"ח דאמרינן הואיל שחזי' לחולי שאין בו סכנה יעיין שם בתחלת העמוד א"כ יש יסוד מזה לדברי הט"ז וגם יש להתיר לבני הישובים מזה הטעם, אבל יש לדון דאין לסמוך ע"ז הטעם מתרי טעמא דאף אם תאמר דמותר לחולה שאין בו סכנה פירות המוקצים מכ"מ לא שייך לומר דנחשב אכילה בשביל דחזי' לחולי ועיין בתשובה הנ"ל דאין מותר להניח עירוב במוקצה אף דראוי לחולי שאין בו סכנה מכ"מ אכילת חולה לא נקרא אכילה כיון שאין מותר אלא בשביל רפואה וסברא זו איתא במשנה למלך בהלכות אישות דמה שראוי לחולה לא נקרא ראוי איתא להדיא בנשמת אדם שהביא בשם ראשון אחד מפורש דמוקצה אסור לחולי שאין בו סכנה א"כ דברי הט"ז צ"ע וההיתר דבני הישובים הוא מטעם הקודם דהוכחנו דלא הוי מוקצה באופן כזה. כ"ז בקונטרס הוא מטל ילדותי ותודות לד' שהרבה דברים מחודשים נמצאים דו"ק. והנה להוסיף דיש להביא ראי' דלא אמרינן הואיל ואי חזי' לחולי שאין בו סכנה דאל"כ לשיטת הסוברים דשבות מותר בשביל חולי שאין בו סכנה א"כ קשי' בשבת דף מ"ג ע"א הואיל ואי בעי עבר ותיקנו מתוקן למה זה הטעם כי' יוכל לומר טעם הואיל ואי איתרמי חולי שאין בו סכנה מותר לתקן לכתחלה בעדו אלא לא אמרינן הואיל ואי חזי' לחולי שאין בו סכנה ומוכח מזה כהחתם סופר והחתם סופר חולק שם עם הגאון רע"א זצ"ל ויש לעיין עפי"ז בגמ' שבת דף ק"ח הנ"ל וצ"ע בזה יעיין לעיל בסי' ל"ו וק"י לענין מוקצה לחולי שאין בו סכנה.
סימן קו
ביאור סוגיא תמורה לענ"ד הנה איתא ביצה דף ח' ע"ב ואזדא רבא לטעמא, ולענ"ד אי אפשר להולמו וצריך ביאור רחב דמאי דמיון לדין דרבא הא הגם דזה ספק וזה ספק מכ"מ הפנימיות אינם שוים התם בצואה הספק אם יהא צריך לכסות דשמא לא יהא צואה ע"כ כשמכין אין בדעתו על הספק הגם שספק אם מחויב לכסות מכ"מ סוף כל סוף הוא מחייב לכסות מטעם ספק ויודע היטב שיהי' צריך לכסות א"כ דעתו גם ע"ז ולענ"ד קושי' חמורה על הגמרא, ע"כ נראה לי לישב על דרך פלפול הנה בכל חי' ששוחט ביו"ט הוי ספק אם יהא צריך לכסות דשמא יפגום הסכין הגם שאין עור שכיח לפגום מכ"מ העצם המפרקת שכיח לפגום א"כ ספק מעליתא שמא יפגום בעצם המפרקת ואנן לא ידעינן א"כ יאסור א"כ אינו ראוי לכיסוי יעיין בספר ברוך טעם בקונטרסי דהפריס על גבי' קרקע סברא כגון זו א"כ ספק מעליתא זו א"כ אף בודאי חיה הוי ספק אם יהא צריך לכסות א"כ יהא אסור לכסות גם חי' ודאי מפני שאפר כירה אינו מוכן לספק אלא ראי' מזה לשיטת הסוברים דאף אם נמצא הסכין פגום מכ"מ חייב לכסות מפני שאין ספקק נבלה אבל בכוי אם ימצא הסכין פגום הוי ס״ס שמא בהמה ואפי' אם חיה היא שמא נבילה היא והויא ס"ס ופטור מלכסות א"כ ניסא דדמיא לצואה כמו בצואה שספק אם יהא צריך לכסות שמא לא יהי' צואה והכא נמי בכוי ספק שמא פגומה והוי ס"ס ופטור שס"ס אפי' בדאורייתא לקולא אך יש לסתור כל הבנין הנ"ל מפני שחזינן דרוב פעמים נמצא הסכין יפה א"כ כוי ודאי למאן דסובר הכא דרוב הוי כודאי דהנה איתא פלוגתא בסוגיא זו אם צואה הוי כמו ודאי, ותליא בסקירה זו אם הוי רוב כמו ודאי או לא א"כ כוי נמי דרוב פעמים לא ימצא הסכין פגום א"כ הוי כמו ודאי, אך יש לתרץ דהנה הרשב"א העלה דרוב שאינו בטבע אלא תלי' במנהג לא הוי רוב והכא בכוי דמיא לזה שהרוב דנמצא הסכין יפה לא הוי בטבע אלא במקרה שלא פגע בדבר הפוגם אותו א"כ אין ראי' מזה לכל פעם בפני עצמו שמא פעם זה יהא שיפגע בדבר הפוגם אותו אבל צואה הוא בטבע של תינוקת. ויש להביא ראי' מט"ז בסי' י"ס בתירוצו על סתירות השו"ע דהנה אם לא נאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום ויש ספק תלי' אסור ואם נאבד הסכין כשר הגם שאין אלא ספק מכ"מ כשר מטעם חזקת הסכין ומתרץ והעלה דבר חדש הנה אם לפנינו כיון שחייבו חכמים לברר א"כ לא החזיק' הסכין, לכך א"א להעמיד על חזק' הגם שעתה א"א לברר א"כ נתעורר החזק' מכ"מ לא מהני דבחזק' בעינן שיבא החזק' קודם הספק ע"כ לא מהני, ולכאורה קשי' בסי' ל"ו משמע להדיא משו"ע וגם מדברי הט"ז גופא לענין נקבים מבואר דגם בספק תלי' אוקמינן על רוב ולכאורה צ"ע הא התם ג"כ בעינן בדיקה. אך חלקתי דרוב שאני הגם קודם הספק שהי' אפשר לברר לא החזיק' שהיא מרוב מכ"מ לאחר שנולד הספק שא"א לברר שוב אוקמינן השתא שהוא מרוב דרוב לא בעינן שיהי' קודם הספק אבל חזק' שאני שבעינן שיהי' קודם הספק ודמי' לסברת התוס' שחזקה שלא נתבררה בשעתו לא הוי חזקה א"כ לפי"ז מוכח מהט"ז דבסכין לא הוי רוב מפני סברתי הנ"ל דרוב התלוי במנהג לא הוי רוב ע"כ ראי' נכונה מזה הט"ז לדברי הנ"ל ונכונה זה הגמרא הנ"ל על דרך הפלפול ובעיקר דברי הט"ז יו"ד הנ"ל שהעלה מפני שחכמים חייבו לברר לא נחזיק עדיין החזקה לענ"ד יש לתרץ הסתירה דשו"ע באופן אחר הנה הגם שחכמים חייבו לברור נמי לא בטיל החזקה ומכ"מ בספק תלי' לא מוקמינן על החזקה מפני שיש כנגדה חזקת הבהמה והא דבנאבד הסכין כשר התם שאני מפני שיש שתי חזקות חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא שיצא בהיתר א"כ עדיף מחזקת הבהמה שכיון שיש שתי חזקות כנגד חזקת הבהמה. ויש להביא ראי' שיצא בהיתר נחשב לחזקה מרש"י כתובות דף כ"ו ע"ב יעיין שם, וגם מרשב"ם בבא בתרא דף ל"ב ע"א, וגם מתוס' בבא מציעא דף י"ג ע"ב יעיין שם ועל הרשב"ם שהרכיב שם חזקה דרש"י וגם החזקה דתוס' יש לתרץ דבריו דנצרך לזה עפ"י הגמ' עירובין דף ל"ו ע"א בענין תרי ותרי ספיקי דרבנן דלענין תרי חזקות לא אמרינן ספיקא דרבנן ע"כ נצרך לעוד חזקה להוסיף דאל"כ הוי ספיקא דרבנן דוק בזה וקצרתי. והנה במה שכתבתי לעיל דבכוי אם נמצא פגומה אסר השחיטה דהוי ס"ס דפטור מלכסות יש לעיין הא לא נולדו הספקות כאחת ובס"ס בעינן שיולדו כאחת אך הכא נקרא שנולדה כאחת דחיוב הכיסוי נולד אסר שחיטה א"כ אז נולד גם הספק השני דחיוב הכיסוי הוא אחר הבדיקה דוק במג"א בסי' תל"ט סי"ק ג' דוק, והנה תודות לד' שחדוש נפלא הוא זה לישב דברי הגמ' החמורה לענ"ד:
סימן קז
חקירה הא דקיימ"ל דשכר שבת ויו"ט אסורה שאין עושה שום מלאכה כמו שאם שומר ונוטל שכר שמירה אסור ליקח שכר שבת רק דוקא בהבלעה מותר וכן בעד שכר דירה ואכסניא כן נמי ביו"ט אסור שכר יו"ט. צ"ע לי האיך הדין בחוה"מ אם מותר ליקח בחול המועד שכר היכא דלא עושה מלאכה, וזו נ"מ גדולה אם מותר להשכיר בהמה או כלי שלו וליקח שכר בעד זה או בעד ספינתו. או שומר גינה וכל השומרים אם מותרים ליקח שכר בחוה"מ בלא הבלעה וצ"ע:
אך נראה לי להוכיח דהנה באבל תליא לענ"ד זאת בדעת הראשונים בהביאור דגמ' דף י"א ע"ב במו"ק בברייתא דאריסין וחכירין לשיטת רש"י דלומד דקאי על האבל שהאבל הוא האריס והחוכר וכמו כן בחמרין וגמלין וספנין שהאבל החמר והגמל והספן והוא שכר זאת מאחרים, אין ראיה משיטתו שאבל אסור ליקח שכר בעד ספינתו כיון דהאבל שכר ועושה מלאכה בידים או פרקמטיא דוק א"כ כיון דלא מצי לאסור זאת ע"כ אין לנו לחדש איסור מעצמנו אבל לשיטת הראב"ד הובא ברא"ש דלומד כל הסוגיא שהאבל הוא בעל השדה ובעל הספינה, א"כ מוכח להדיא דבימי אבלות אסור להשכיר ספינתו אף שמה עושה בזה רק שנוטל שכר כלי, ובשבת ויו"ט גופא לא אסר זאת אלא מטעם שאסור ליקח שכר שבת א"כ מוכח דגם אבל אסור ליקח שכר בימי אבלותו ושכר ימי אבלותו אסור א"כ בודאי לפי"ז בחוה"מ נמי כן דלא מצינו חילוק בזה אף שהלכה כרב שישא בר אידי באבל חמור מחוה"מ אך במאי דלא מצינו חילוק לא מחלקין מעצמינו, ע"כ גם בחוה"מ אסור, כן נראה לענ"ד לומר כן ע"כ באשר שבשו"ע בהלכות אבילות פוסק גם כשיטת הראב"ד ע"כ יש לפסוק שאסור ליקח שכר חוה"מ, ולבי אומר לי שיש להוכיח זאת ממקום אחר, הנה בדף י"ב במו"ק רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא למעבי' להו עבידתא בחולא מועדא אמר כיון דאגיר לא קא שקלי שרשויי הוא דקא משרשי לי' ולית לן בה, יעיין ברא"ש שמבאר דמיירי במלאכה המותרת במועד ואפילו הכי דוקא שרשויי מותר אבל בשכר אסור שמע מינה דאסר בשכר אפי' מלאכה המותרת במועד דקבלת שכר דמועד כעובדא דחול דמיא עכ"ל הרא"ש, ומשמע מלשון הרא"ש דזה גופא איסור בעצמותו מפני קבלת השכר בעצמו א"כ מוכח שאפי' היכא שאין עושה מלאכה כלל נמי איסור כיון דהרא"ש תלוי האיסור בקבלת השכר גופא שזה כעובדא דחול אבל מרש"י לא משמע כן דהנה רש"י שם קאמר ריוח בעלמא כדי סעודתם דקא אכלי בהדייכו ולא קא חשיב מלאכה ומשמע מדבריו שאם נטל שכר אז נחשב למלאכה ובלא שכר לא נחשב למלאכה א"כ מוכח שהשכר עושה המלאכה למלאכה דוק, ע"כ משמע ששכר גרידתא בלא מלאכה כלל מותר, א"כ מוכח מרש"י להדיא דמותר אך רש"י הולך לשיטתו דלומד שהאבל הוא החמר והספן א"כ לדידי' לא מוכח שהשכר אסור ע"כ לומד מצד המלאכה אבל מהרא"ש מוכח דמצד השכר אסור א"כ אפי' בשכר גרידתא נמי אסור. ובאמת צ"ע לי' דמאי צריך הרא"ש להוכיח מזה הגמ' הא הי' להוכיח משיטת הראב"ד מספינה דבשכר ספינה נמי ליכא איסור אחר א"כ מאי נ"מ שכר ספינתו או שכר גופו, אך לבי אומר לי שהרא"ש רוצה להוכיח דגם לשיטת רש"י בהפשט הסוגיא שמהתם לא מוכח לאיסור דכיון דאריס הוא הספן אך להיתר נמי לא מוכח כיון דהגמ' לא מיירי מזה אם בעל הספינה הוא אבל, ע"כ מזה הגמ' לשיטת רש"י אין ראי' לא לאיסור ולא להיתר ע"כ מוכיח מזה הגמ' הנ"ל לאיסור בשכר חוה"מ דלא רצה הרא"ש לפרש כמו שמפרש רש"י דהשכר עושה המלאכה למלאכה אלא מצד השכר עצמו ע"כ נראה לענ"ד לאסור שכר חוה"מ דוק כיון דהרא"ש הוכיח דאפי' לשיטת רש"י בביאור הסוגי' הנ"ל בחמר וספן ג"כ אסור מזה הגמ' דף י"ב הנ"ל ע"כ יש לפסוק לאסור, ומזה תצא נמי פלוגתא חדשה כיון דרש"י לומד דהאבל הוא החמר והגמל וכל הגמ' הולך שהאבל עושה האיסור ולא מיירי הגמ' אם אחר אריס בשדה של האבל ע"כ לומד רש"י בהעובדא חמרי' ברי' דרבין וכו' דהא דפסיק לבהמתו מטעם שאבל מצווה על שביתת בהמתו דהנה לפי שיטת רש"י לא מוכח בכל הסוגיא דאבל אסור ליקח שכר בהמתו אלא לומד מצד שהוא בעצמו עושה איסור דכמו שהוא אסור לעשות כן מצווה על בהמתו א"כ יוצא לנו מזה איסור חדש דהאבל אסור לעשות בבהמתו מלאכה ואפי' בחנם ואפי' מאלי' כמו בשבת ויו"ט כן מוכח מלשון רש"י וכן מוכרח לפרש כן כיון דלדעתו כל הסוגי' מיירי שהאבל עושה האיסור ולא שמיירי שהאחר עושה איסור בדבר של האבל ע"כ מוכרח לפרש שהאבל מצווה על שביתת בהמתו, אבל לשיטת הראב"ד אינו מוכרח כן לפרש, וזו פלוגתא חדשה דלשיטת רש"י מוכרח לפרש בזה הגמ' דלהכי פסיק בהמתו מפני שאבל מצווה על שביתת בהמתו ומוכח דאבל מצווה ע"ז, אבל לשיטת הראב"ד אינו מוכרח לפרש כן ומעצמינו אין לנו לחדש זאת דהנה גם ביו"ט יש דעות אם מצווה על שביתת בהמתו יעיין בהלכות יו"ט. ומרש"י תהי' ראי' דמצווה דמכש"כ מאבל אבל לשיטת הראב"ד אין לנו לחדש מעצמינו דמצווה הוא דו"ק] ומרש"י ראי' להדיא מכאן דשכר חוה"מ מותר דלא פסיק בשב"ז מוכח ע"כ דמותר שכר חוה"מ דוק, גם יוצא לנו לענין אם ישראל פועל בשדה אחר אם מותר להעמיד אחר תחתיו (היינו באבל נ"מ אפי' בישראל ולענין שבת בשל נכרי) הן באבל והן בשבת להראב"ד מותר ולרש"י אסור, ולא קשי' להראב"ד דאסור בשכיר שבת לשכור שומר בדף י"ב יעיין במג"א אך יש לחלק דכיון דהשכיר לא הוי להניח נחשב לבעלים ממש ע"כ אסור הישראל לשכור שומר בעדו דוק לקמן, וכן מצינו להדיא שרש"י מתיר שכר חוה"מ דהנה בדף י"ב (איתא אסור לסייע להנכרי ולדעת הטור אפי' בשכיר שבת אסור לסייע אפי' אדם אחר אסור לסייע מפני הבעלים אלא דוקא בחוה"מ שגם להבעלים מותר לאדם אחר וזה לא מיירי אם מותר ליקח שכר) איתא בברייתא אין מדיירין לא בשבתות ולא בימים טובים ולא בחולו של מועד ואם באו מאליהן אין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם [דהנה אף דמאילסן מותר מכ"מ לא יעשה שום סיוע או למסור להם שומר אפי' שומר. נכרי דכיון דהבעלים מסייעים או שומר מוכח שהם שלוחן ובטל המעלה דמאילהן יעיין לקמן אכתוב דאפי' אסור למסור להם שומר] אבל בשכיר שבת שכיר חדש וכו' יעיין גירסת רש"י שרש"י גורס כמו הס"א דבשבת ויו"ט מותר לעשות דלא גרי' מאליהן [יעיין בשו"ע אבל קצץ גרי' מאילהן ודוק במג"א שם] ועוד עדיף מאילהן דבחוה"מ מותר אפי' לסייען ולמסור לסם רועה מותר אפי' בשבת דוק ברש"י שם, ורש"י לומד בזה כהב"י, אפשר צריך לכתוב כאן בסגנון אחר, כי העתקתי ראשונה כתוב בסגנון אחר דוק יעיין בטור ובשו"ע ולא כהטור דסובר דבשבת אסור אפי' למסור ואפי' בשכיר שבת אלא רש"י סובר דלמסור רועה מותר אפי' בשבת (אך דוקא הן הסותר דחוה"מ לסייע והן דלמסור רועה דמותר אפי' בשבת מותר רק בשכיר שבת וכו' ולא בבאו מאילהן דוק) אך סוף הברייתא רבי אומר בשבת בטובה ביו"ט במזונות ובמועד בשכר לומד הטור והשו"ע דלא כרש"י שהם לומדים דקאי שבאו מאילהן ועל הנכרי גופא שבאו מאליו דלת"ק אסור להחזיק לו טובה אפי' לאח"כ מפני שיוכיח למפרע ויהי' מחזי כשלוחו אבל רבי מתיר להחזיק טובה בשבת וביו"ט במזונות ולא נחשב כקצץ ובחוה"מ בשכר אבל רש"י לומד לא מצד הבעלים ולא על הרישא אלא על הסיפא דמסייעין במועד כיון דהוי מלאכת נכרי כיון דהוא שכיר שבת ע"ז קאי אם מותר המסייע אם הוא ישראל ליקח שכר וקאי על המסייע ולא מצד הבעלים ולהט' ולהב"י הדין דמסייע אם הוא ישראל לא מיירי בזה הגמ' כלל ויוכל להיות שאסור אפי' בחוה"מ ליקח שכר, ולרש"י קאי הכא החידוש מצד שניהם אחד מצד הבעלים ואחד מצד המסייע וע"ז קאי דברי רבי דביו"ט מותר בעד מזונות ובשבת מצד החזקת טובה ובחוה"מ בשכר א"כ מוכח להדיא דרש"י מתיר שכר בחוה"מ ומפרש להדיא כיון דמסייע לא עשה מלאכה וכן לרש"י ליכא הכא הדין אם נכרי שבא מאיליו אם מותר ליקח אח"כ שכר ומצד הבעלים דוק ויבין זאת.
וכן הביאור בהגמ' לרש"י דבשכיר שבת מותר להבעלים ודוק במועד ואח"כ מיירי רבי אם רוצה אדם אחר לסייע לא הבעלים אף דבשבת מותר רק בהחזקת טובה וכו', ולת"ק יש לומר דאסור אפי' לאדם אחר לסייע בשבת אפי' בשכיר שבת דוק, ואפשר פליג הת"ק על מה שמתיר רבי להישראל ליקח שכר בחוה"מ דוק וכן בבאו מאליהן יש לומר דאפי' לאדם אחר אסור לסייע לכולי עלמא להנכרי דוק. ולדעת הטור אפי' בשכיר שבת אסור לסייע אפי' אדם אחר מפני הבעלים אלא דוקא בחוה"מ שגם להבעלים מותר לסייע בשכיר שבת מותר גם אדם אחר וזה לא מיירי אם מותר ליקח שכר ע"כ יש לומר דגם בחוה"מ אסור אלא דוקא בשכר מזונות כמו באבונגרי הנ"ל, [וביו"ט יש לומר דאסור גם זאת אפי' שכר מזונות במקום שהמלאכה בעצמו מותר] וכן בלמסור להם רועה דוקא בשכיר שבת מותר לדעת הב"י אפי' הבעלים מותרים למסור רועה בשכר שבת אבל בבאו מאליהן אסור אפי' לאדם אחר למסור להם רועה [כן גם לרש"י אין נ"מ בין אדם אחר להבעלים] ולהטור דאפי' למסור להם רועה אסור בשבת ויו"ט ואפי' בשכיר שבת גם ישראל אחר נמי אסור דוק ויבין זאת, בקיצור הנ"מ בין הבעלים לאחר לרש"י ליכא, לרש"י איכא נ"מ בשכיר שבת לענין לסייע בשבת ויו"ט לדברי רבי דוק לעיל, ולטור ולב"י אין נ"מ בין הבעלים לישראל אמר היכא דמותר מותר אפי' להבעלים והיכא דאסור אסור אפי' לישראל אחר דוק בכ"ז לרש"י קאי דברי רבי מצד הישראל ג"כ כיון שהוא ישראל (ולת"ק אסור אפי' לאדם אחר כדלעיל] ומיירי על הסיפא בשכיר שבת דלא קאי על הרישא דברישא בבאו מאליהן אסור לישראל לסייע אפי' אדם אחר דוק, ולשיטת רש"י אין כאן הענין אם מותר ליתן להנכרי אח"כ שכר דוק בזה, [והנה תצא מזה פלוגתא חדשה אם מותר לישראל לשכור פועלים בעד נכרי לעשות מלאכת נכרי, דלשיטת רש"י ולהב"י לכאורה מותר אפי' בשבת כיון דהם מתירים למסור רועה בשכיר שבת מפני שהוא נחשב להבעלים ומשמע אפי' ישראל יתן להרועה שכר, ולדעת הטור אסור ודוקא בחוה"מ מותר דוק:
נחזור לעניננו דלשיטת רש"י מוכח להדיא לרבי ליקח שכר בעד חוה"מ היכא דלא עביד מלאכה, ורש"י לשיטתו דלומד בסוגי' דאריסין בחבל דקא שהאבל הוא ארים דוק לעיל ע"כ אין ראיה דשכר חוה"מ אסור ולטור אין מוכרח זאת, והנה אגב הענין הנ"ל דשכר חוה"מ בא זה הענין דהבריי' די"ב, וב"ה שגם בזה בארנו דברים מחודשים:
והנה אגב אכתוב בקצור מה שנראה לי בהפלוגתא דראב"ד ורש"י הנ"ל הנה מה שלהראב"ד מותר אם בעל השדה הוא אבל מותר לרש"י ג"כ כיון דאריס אדעתא דנפשו קא עביד וגם קבלן וחוכר נמי אדעתא דנפשו קא עביד רק לרש"י בספינה לדעתי מותר אפי' להשכיר בימי אבלו ובבהמה לרש"י אסור מטעם שביתת בהמתו ולראב"ד אסור מטעם שכר בהמתו ואם השכיר מקודם לשניהם מותר לרש"י מטעם הפסד וגם הסילוק של הראב"ד דבאריס אף שהשכיר מקודם בסתמא יעיין ברא"ש החילוק גם לרש"י שייך זה החילוק בבהמה [אבל אם רש"י מודה לזה החילוק אבאר לקמן] ובספינה מותר אפי' לכתחלה בימי אבלו להשכיר. כן לשיטת רש"י, א"כ מה שהראב"ד מתיר לרש"י פשיטא דמותר ומה שלהראב"ד אסור להשכיר לכתחילה ספינה בימי אבלו לרש"י מותר אבל לרש"י גם כן חומרא דלרש"י אסור לאבל להניח בהמתו ולעשות מלאכה אפי' היכא שהבהמה עושה מאילה מותר וגם אם מושכר ביד נכרי אפי' מקודם האבלות נמי אסור כיון דליכא הטעם דפסידת זולתו דעל הפסד נכרי לא חיישינן ולשיטת הראב"ד מותר דלית לן לומר מעצמינו איסור שביתת בהמתו באבל אלא דהאיסור מצד שכר בהמתו א"כ מאילהן מותר וגם אם מושכר ביד נכרי נמי מותר מפני שהטעם מצד שכר בהמתו וזה כיון דמושכר מקודם מותר כמו בשבת ולא הוי הטעם מפני הפסד רק דממילא מותר לשיטת הראב"ד דוק א"כ לחומרא יש לנו לאחוז שתי השיטות דגם בספינה אסור כמו לשיטת הראב"ד. וכן בבהמה אסור להניח אפי' מאילהן וכן אם מושכר ביד נכרי אסור אפילו מקודם מושכר דוק אלא שיש לעיין כיון דשכירות קניא מספק א"כ לכאורה יש להקל באבל אבל מזה פירש"י גופא מוכח דאסור דלא מתירא לא מטעם הפסד זולתו וזה לא שייך בנכרי דוק. וכן אם האבל מושכר לאחר בעצמו לרש"י מותר מטעם הפסד זולתו ולראב"ד אסור דוק ברא"ש [יעיין בקרבן נתנאל שם שמתיר ע"י אחר גם להראב"ד כיון דהמלאכה אינה מלאכת ישראל דוק שם דלא כהש"ך וזו קולא גדולה ונוגע זאת לאנשי הפועלים דאמריקה שהם מושכרים אצל אחרים ויש סעד גדול להקל להם בימי אבלות עפ"י שיטת רש"י דוק], דכדאי הוא רש"י לסמוך בשעת הדחק, וכן אם אבל אריס לרש"י מותר ודוקא בזה ע"י אחר ובאריס אבל אצל נכרי יש לעיין ולראב"ד דמותר לא מפני הפסד רק מטעם אחר, יעיין ברא"ש דמותר גם להראב"ד ע"י אחר מותר אפי' בנכרי א"כ יש להחמיר בשניהם ויש לעיין בשו"ע, דוק בכ"ז כי הרבה חידשתי בעזהי"ת בזה הקונטרס בעיקר החקירה אם שכר חוה"מ אסור או לא וגם בפלוגתא דהראב"ד והרא"ש ביארתי הרבה יותר ממה שנמצא בהרא"ש יש להוסיף עוד דברים בזה הנה לשיטת הראשונים בהטעם מפני שמושכר מקודם שכן דרך האריסון אבל באם משכיר בהמתו לא נחשב כמו שמושכר מקודם, אך יש לעיין הא גם בשבת שכר כלי או שכר ספינתו מותר בהבלעה א"כ אף שלא השכיר מקודם אבל בהבלעה צריך להיות מותר אך יש לומר במזה הא דמותר בהבלעה היינו אם השכירות החתול מקודם אבל היכא שהשכירות התחיל רק משבת אף שנמשך בהבלעה אחרי השבת אסור וכן באבל לשיטת הראשונים דשכר אבל אסור דוק ובזה קילא לשיטת רש"י דלומד דכל הסוגיא מטעם הפסד הבעלים המותר לו א"כ אפי' בשכירות נמי דלא נחשב כמו שהושכר מקודם לכאורה מותר אפי' אם מושכר מקודם בסתמא דוק ברא"ש מכ"מ מותר כיון דהטעם מפני הפסד והא דכתב רש"י ז"ל לחדש או לחדשים היינו כמו שכתב הרא"ש שלא מיירי רש"י שבפירוש השכיר מקודם והמשיך גם על ימי אבלו דאף בסתמא נמי מותר כיון דהטעם מפני הפסד השוכר והמשכיר דוק ברש"י ודוקא זה בא לאפוקי שלכתחלה אסור להשכיר בימי אבלו ע"כ בספינה רש"י מקיל לגמרי ואפי' להשכיר לנכרי ואפי' להשכיר לנכרי ואפי' בימי אבלו גופא [רק אם השוכר הוא אבל אסור כיון דהוא עושה המלאכה] ובשכירות בהמתו ג"כ לרש"י קילא בזה אם לא השכיר בפירוש מקודם על ימי אבלו דוק לעיל לרש"י מותר ולשאר הראשונים באופן זה אסור דוק וגם זה יש לעיין אם לרש"י תלוי ההיתר דוקא אם ההפסד לשניהם להאינו אבל ולאבל ג"כ או בהאינו אבל לחוד תלי' מפני שהוא א"צ להפסיד ומותר האבל לעשות בשבילו ע"כ מה שכתבתי לענין נכרי יש לעיין בזה וגם אם שניהם אבלים בודאי נופל ההיתר דההפסד דוק בכ"ז ולעת הפנאי אברר היטב בעזהי"ת בל"נ כל האופנים דוק כי כללתי בזה הרבה [על הברייתא דמו"ק י"ב הנ"ל דמחלק בין יו"ט לשבת צ"ע טובא מגמ' ביצה דף ל"ז ע"א דוק ויבין זאת].
סימן קח
הנה הראב"ד מקשה בספר תמים דעים על הרי"ף שפסק דלכם ולא לנכרים א"כ אמאי קאמר רבה ואיתימא רב יוסף בביצה דף ו' ע"א] מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים הא אסור לשחוט לכלבים, לענ"ד לתרץ בטוב טעם ודעת עפ"י דברי התוס' שם ד"ה וכי מה בין עגל וכו' ותימה והא מוכן הוא דאמרינן בחולין דבן פקועה ניתר בארבעה סמנים בשחיטת אמו או בשחיטת עצמו ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו א"כ ממילא מוכן היא ע"י אופן זה ומתרץ תוס' ג' תירוצים ותירוץ האחרון דהתם מיירי שכלו לה חדשי' והכא מיירי שלא כלו לה חדשי' עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי' א"כ לפי"ז התירוץ אם כלו חדשי' הי' מוכין רק אם לא כלו חדשי' אז אינו מוכן, ולכאורה יש להקשות ע"ז התוס' הא תוס' כתב בדף ד' ע"א ד"ה נימא דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן א"כ הכא נמי מוקצה מחמת יום שעבר דו"ק, אך מוכרחים אנו לומר דשאני בדבר שבין השמשות ספק דלא חזי' בזה אין נ"מ אם מחמת יום שעבר או לא אבל בתוס' דף ד' שאני דבעצמותו חזי' רק מוקצה מחמת איסור ע"כ לא אמרינן מחמת יום שעבר דוק בחילוק זה, וחילוק זה מצאתי בברוך טעם וראי' לזה החילוק מתירוץ האחרון דתוס', ולפי"ז נופל קושית הראב"ד על הרי"ף דהרי"ף יסבור כתירוץ האחרון דתוס' הנ"ל א"כ כשעבר בין השמשות הוא מוכן ע"י סימנים דידי' רק בין השמשות לא הוי חזי' וזה מחמת יום שעבר וכיון דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"כ הא דצריכין עתה לאדם נחשב כמו שהי' בין השמשות הכנה לאדם דכיון דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם רק האיסור דיו"ט לא מניח לשחוט לכלבים א"כ הגע בך אם הי' אופן שיהי' היתר לשחוט ביו"ט לכלבים רק בין השמשות הי' איסור לא הי' חשש דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן היכא שבעצמותו חזי' האיסור אינו מניח לזה לא אמרינן בו מוקצה מחמת יום שעבר א"כ כיון דהכנה דכלבים נחשב כמו שמוכן לאדם א"כ הי' בין השמשות מוכן בעצמותו לאדם דהכנה דכלבים נתפשט על אדם וכמו שלכלבים נחשב רק דהוי מוקצה מחמת איסור אבל בעצמותו חזי' כמו כן לאדם נחשב שבעצמותו הוי הכנה רק דמחמת איסור אינו מוכן ע"כ מחמת יום שעבר לא אמרינן ועיקר ההיתר מפני שמוכן אגב עצמו רק לסלק שלא יהי' נחשב שבין השמשות לא חזי' בעצם רק שיהי' נחשב שרק מוקצה מחמת איסור בין השמשות שלזה בעינן הסבר' דמוכן אגב אמו לכלבים דוק אבל לתירוצם הראשונים דאפי' כשעבר בין השמשות נמי צריכין סברא דמוכן אגב אמו לכלבים לזה יהי' מוכרח דמותר באמת ביו"ט, ותוס' גופא פסק בדף כ"ב ע"ב ד"ה לכם ולא לכלבים דאסור לכלבים יעיין שם, אך לפי שראיתי בר"ן שבת לענין חולב עז לתוך הקדרה דהיכא דסר האיסור בלא איסור בזה לא אמרינן מיגיו דאיתקצאי כמו כן הכא נמי שסר האיסור שלא ע"י איסור כיון דמוכן אגב אמו לכלבים א"כ נחשב הולד מוכן רק מיגו דאיתקצאי מחמת איסור בזה כיון דנפל האיסור ממילא מוכן נקרא ואף היכא שאם בעצמותו אינו חזי' היינו אם לא נאמר דמוכן אגב אמו לכלבים בזה לא אמרינן היכא דסר ממילא מותר אבל כיון דאמרינן מוכן אגב אמו לכלבים בזה בעצמותו חזי' אלא הוי רק מוקצה מחמת איסור בזה כיון דנפל האיסור ממילא לא אמרינן מיגו דאיתקצאי דו"ק, וכמו כן לתירוץ האחר' נמי בעצמותו לא חזי' ע"כ זולת הסברא דאמרינן מוכן אגב אמו הי' אמרינן מיגו דאיתקצאי אבל אם אמרינן מיגו דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"כ בעצמותו חזי' רק מצד האיסור ע"כ בזה לא אמרינן מיגו כיון דאיתקצאי כיון דסר מאליו האיסור, אך לתירוץ האמצ' דתוס' מוכח דאפי' היכא דחזי' בעצמותו אמרינן מיגו דאיתקצאי אפי' כשסר האיסור מאליו מכ"מ יש לחלק דכיון דאסור לשחוט מצד ענין שחיטה אף שרק לכתחלה אסור מכ"מ נחשב כמו שבעצמותו לא חזי' [ויש לעיין על סברת הר"ן הנ"ל מתוס' סוכה ומתוס' ביצה לענין מוקצה מחמת יום שעבר דהתם ג"כ סר האיסור ממילא וגם הדבר חזי' בעצמותו א"כ למה להם להסבר' דמחמת יום שעבר לא אמרינן הא בלעדי זה הסבר' כיון דסר האיסור ממילא יעיין בהגהות רע"א זצ"ל בסי' תקט"ו דהעיר שם במוקצה מחמת יום שעבר דעפ"י סברת הר"ן יש לשדות נרגא בדבריו דוק שם] ועוד יש סברא בר"ן כיון דעל הנולד לא הי' מעולם איסור ולכן מותר כמו כן הכא נמי כיון דמוכן אגב אמו לכלבים אלא שעל אמו הי' איסור אבל על הולד לא הי' מעולם זה האיסור דוק בהר"ן ויבין זאת היטב. ובזה סר ג"כ הקושי' בלעדי הפלפול הנ"ל קושי' תמים דעים על הרי"ף, ועוד יש לי דרך לישב הקושי' דתמים דעים על הרי"ף, דהנה לענ"ד יש לחקור הא דאמרינן לכם ולא לכלבים, אף שהתורה מיעטה היינו שמצד הבהמה עצמה אסור אבל היכא שהבהמה מצטערת אם לא יעשה בעדה א"כ מקיים אדם מצוה דצער בע"ח א"כ נאמר מתוך דלא גר' ממצוה דלולב או הוצאת ס"ת דאפי' במצוה דרבנן נמי אמרינן מתוך א"כ לפי"ז יש לחקור דאפשר דהא דאסרה התורה היינו היכא שלא שייך צער בע"ח דאם הי' היתר בשביל בהמה כמו לאדם הי' מותר אפי' להרוחה בעלמא אבל כאן דמצד הבהמה אסור רק מצד מתוך ע"כ דוקא היכא שאיכא צער בע"ח, כן יש לחקור בזה, ומצאתי ראי' לזה בביאור הגר"א זצ"ל בסי' תקי"ב ס"ק ח' בדבריו שם יעיין שם שסובר להדיא דאף דנתמעט מלכם דלבהמה אסור היינו שנתמעט שמצד עצמו אסור אבל זה לא נתמעט דנופל מתוך בזה א"כ היכא דאיכא צער בע"ח במלאכות שאמרינן מתוך בזה מותר אפי' לדעת הרמב"ם שהולך בשיטת התוס' דבעינן צורך קצת, א"כ נופל בזה ג"כ קושיית התמים דעים הנ"ל דיש אופן שיהי' מותר לשחוט ע"י אמו לכלבים היינו אם יצטערו הכלבים אמרינן מתוך, וזה חידוש דין דהיכא דהוי צער בע"ח בזה מותר מלאכות שאמרינן בזה מתוך היינו שחיטה ואפיה ובישול והוצאה והבערה, אך לענ"ד צ"ע דברי הגר"א זצ"ל שלדבריו דגם אפי' היכא שנתמעט מלכם מכ"מ דין מתוך לא נופל בזה ונתמעט רק שמצד עצמו הוא אסור א"כ לא ניחא מאי דכתוב בשו"ע בסעיף ג' שם בסי' הנ"ל דאסור לבשל ולאפות לבהמה כיון דשיטת השו"ע דאמרינן מתוך אפי' בלא צורך כלל וגם באפיה ובישול אמרינן מתוך, יעיין בריש הלכות יו"ט בביאור הגר"א זצ"ל אלא מוכח דסובר השו"ע דהיכא דנתמעט מפסוק לא אמרינן מתוך. וכן איתא בבינת אדם בריש הלכות יו"ט שם דהיכא דנתמעט מפסוק לא אמרינן מתוך א"כ צ"ע לי דברי הגר"א זצ"ל דבודאי מוכח לדעת הרמב"ם דהיכא דנתמעט מפסוק לא אמרינן מתוך דאל"כ אמאי אמרינן לכם ולא לנכרים הא אמרינן מתוך אלא מוכח דהיכא דנתמעט לא אמרינן מתוך והגר"א זצ"ל כתב דהוצאה מותר לבהמה לדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך, ולדברינו דלעיל מוכח מהר"י הנ"ל דסובר דלדעת הרמב"ם מוכרח דהיכא דנתמעט לא אמרינן בזה מתוך דהב"י סובר דדוחק לומר דהמיעוט קאי על המלאכות דלא אמרינן בזה מתוך דקרא סתמא קאמר ומשמע דקאי על כל המלאכות דו"ק, אך לדעת התוס' דבעינן צורך בזה יש לומר דהם סוברים דאפי' היכא דנתמעט מקרא ג"כ אמרינן בזה מתוך והא דאסור לנכרים היינו היכא שליכא לישראל צורך בזה אבל אם יש צורך בזה מותר, וכן לבהמה, א"כ לדעת התוס' חומרתם קולתם, חומרתם שבעינן למתוך צורך א"כ אין ראי' היכא דנתמעט לא אמרינן בזה מתוך א"כ קולתם שגם בבהמה אמרינן מתוך היכא דאיכא צורך והצורך היכא דאיכא צער בע"ח, אך שיטת הרי"ף כדעת הרמב"ם דאפי' בלא צורך אמרינן מתוך א"כ מוכח היכא דנתמעט לא אמרינן מתוך א"כ אין לתרץ דברי הרי"ף כמו שתירצתי לעיל מפני שיש אופן היכא דאיכא צער בע"ח דלדעת הרי"ף גם באופן כזה אסור כיון דנתמעט להדיא לא אמרינן מתוך דאם הי' אמרינן הי' אמרינן אפי' בלא צורך דוק וצ"ע לי הרבה דברי הגר"א זצ"ל הנאמרים לעיל דהוא אומר דגם הרמב"ם סובר דאמרינן בבהמה מתוך ומהב"י הנ"ל מוכח להיפך דוק וצ"ע לי הרבה] ע"כ צריכין אנו לתרץ דברי הרי"ף כמו שתרצתי לעיל בשני אופנים וסעד לדברי מצאתי בתוס' כתובות דגם בבהמה אמרינן מתוך, יעיין שם בדף ז' ע"א ד"ה מתוך שחקרו שם לענין הוצאה לנכרי ביו"ט וממרוצת דבריהם משמע להדיא דשייך מתוך אפי' בנכרי אף שנתמעט להדיא דאין לומר דבזה גופא חקרו שם אם אמרינן מתוך בנכרי או לא דאם חקרו בזה קצרו בזה ולא הראו מקורם שלא אמרינן מתוך בנכרי אלא מוכח דבודאי אמרינן מתוך אפי' בנכרי רק שלא אמרינן מתוך משום דלא הוי צורך קצת ע"כ לא האריכו בזה מפני שזה הרב הזכירו מקודם יעיין דבריהם ויבין המשמעות להדיא דוק שם, לפי"ז קשיא לי על הגמ' ביצה דף כ"א ע"א בגמ' שם תמה אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי הא כיון דאיכא הפסד ובהפסד נמי אמרינן מתוך יעיין באו"ח סי' תקי"ח דגם הפסד נקרא צורך קצת ע"כ כיון דלשיטת תוס' דאפי' היכא דנתמעט נמי אמרינן מתוך א"כ קשי' אמאי קאמר דיצא שכרכם בהפסדכם הא אמרינן מתוך אלא מוכח דהיכא דנתמעט לא אמרינן מתוך.
אך לענ"ד לתרץ דהנה זה הוי כמכשירי אוכל נפש דהנה כיון דאין בזה גופא הצלת הפסד רק סיבה לדבר אחר ע"כ הוי כמכשיר אוכל נפש אף דאנן קיימ"ל כר' יהודה דבמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יו"ט מותר מכ"מ במתוך לא אמרינן זה יעיין בתוס' כתובו' לענין לכבות הנר מפני דבר אחר יעיין שם ואיכא הכרעה מזה להתירוץ דבמתוך לא אמרינן במכשירים מותר אפי' היכא דא"א לעשות מערב יו"ט דוק.
ואגב אציג בזה דהנה אני מקשה כיון דזה הכלל דגם הפסד נקרא צורך א"כ קשי' מבהמה מסוכנת אמאי אסור היכא דא"א לאכול כזית מבעוד יום הא כיון דאיכא הפסד אמאי לא אמרינן מתוך אך לענ"ד דכיון דרק ספק הפסד א"כ לא הוי צורך ודאי אף שבריש סי' תקי"ח נמי רק ספק שמא יגנבו אפשר דהתם הוי קרוב לודאי וצ"ע בכ"ז.
אגב אציג בזה הסימן הערה על הרמב"ם שפסק דאין שורין דיו וסממנים הוא מטעם שצובע המים ולא משמע כן מהגמ' דף י"ח ע"א בשבת דהתם מוכח מטעם לישה יעיין שם והנה הרב המגיד משנה דחק עצמו הרבה בזה, אך לענ"ד אפשר לתרץ כן דהנה בל"ה קשי' על הרמב"ם אמאי חייב מטעם צובע הא אין צבוע' באוכלין דהנה הרמב"ם פסק דאין עבוד באוכלין א"כ כמו שאין עבוד באוכלין לכאורה כל המלאכות אינו שייך באוכלין, אך הנה אותא במשנה למלך שמקשה על הגמ' דתועלת קאי אפי' בשבת למה לן פסוק ע"ז להתיר מליחה אפי' בשבת הא בל"ה אין עבוד באוכלין והוא מתרץ כיון דעולה כולה כלל לא הוי אוכלין, ועוד מתרץ כיון דהוי מתיקוני הקרבן אחשבי' להיות מלאכה והסבר' אחרונה תלי באם נאמר כיון דאחשבי' לזה אחשבי' לזה, וזה הסברא יש לעשות לנו סמוכ' מכמה מקומות יעיין ביצה לענין אפרוח שנולד ביו"ט יעיין שם וגם בחולין לענין גיד הנשה אם נאמר כיון דאחשבי' לזה אחשבי' לזה וגם בסוכה לענין מיגו דהוי דופן לשבת וגם בכתובות לענין ידו של אדם אם אמרינן כיון דאחשבי' לשבת אחשבי' לקנין יעיין ברש"י שם, ובזה מתורץ שם קושיית התוס' וגם יעיין ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב לענין כיון דאחשבי' לענין ביעור נקרא מלאכה יעיין שם א"כ אם נאמר דאחשבי' לזה אחשבי' לזה אין אנו צריכין לסבר' הראשונה דהמשנה למלך ואם לא נאמר דאחשבי' לזה אחשבי' לזה בזה צריכין אנו לסבר' הראשונה, והנה בזה הוי סוגיות מתחלפות אם אמרינן מיגו דאחשבי' יעיין בשבת דף ק"ב ג"כ חקירה בזה אם אמרינן מיגו דוק ע"כ בשבת דף י"ח הולך בשיטה זו דאמרינן אחשבי' ע"כ אין מוכרחים לומר סברא הראשונה דהמשנה למלך דהיכא דלא נאכל הוי נחשב כמו שלא הוי אוכל אלא גם זה נחשב לאוכל ע"כ אין לומר הטעם משום צביעה אבל הרמב"ם הולך בשיטה זו שאין אומרים כיון דאחשבי' לזה אחשבי' לזה א"כ מוכרחין לחדש התירוץ הראשון דכליל, ע"כ כיון דהמי צביעה לא עומד לשתי' לא נחשב לאוכל ע"כ שייך בזה צובע ויש למצוא סוגי' דסוברים דלא אמרינן אחשבי' יעיין בפסחים דף מ' ע"ב ש"מ מדר' עקיבא תלת יעיין שם דלא אמרינן אחשבי', ויש להאריך בזה ולכאורה יש סתירה דהרמב"ם סובר דאמרינן אחשבי' דפוסק האוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים ואמרינן אחשבי'.
סימן קט
יעיי' בספר משיב דבר בח"א בסי' ל"ה יעיין שם בד"ה ונראה דשרי למכור ע"י עכו"ם ולקנות ע"י עכו"ם וכו', וטעם ההיתר לכתחילה לעשות ע"י עכו"ם, היא משום דשבות דמותר לכו"ע במקום מצוה כדקיימ"ל בסי' ש"ז וכו' כתבתי על הגליון, לענ"ד להעיר שצ"ע מאד דברי הפנים הא בש"ע כתוב להדיא דאסור בסי' תקי"ז סעיף ב' וביותר הוא בעצמו הביא דברי השו"ע בד"ה בדבריו עוד יש בתשובת רע"א בס"ב בהשמטות דמבואר מדבריו לחקור דוק שם [אח"כ ראיתי שהרגיש בסוף דבריו היינו שלא במקום מצוה דוק בסוף התשובה ומשמע דמחלק בין בשר לשאר דברים דעיקר שמחה הוא בבשר דוק בתחילת דבריו, אך לענ"ד אעפ"כ צ"ע דהנה יעיין ברמב"ם פ"ו הלכה ו' מהלכות יו"ט שכתב בהדיא כשם שמצוה לכבד שבת ולענגו כך כל ימים טובים מביא להדיא מלשון הרמב"ם דחייב גם בעונג ביו"ט מלבד שמחה ואף שראי' הרמב"ם שהביא מהפסוק ולקדוש ה' מכובד וימים טובים נק' מקרא קודש אין ראיה רק על כבוד ולא על עונג ע"כ צריכין אנו לומר דכבוד ועונג חדא הוא, יעיין ג"כ ג"כ דיו"ט חייב בעונג, ולפי"ז צ"ע גם דברי הצל"ח והפנ"י הובא בפ"ת ביור"ד בסי' של"א סקי"א דיו"ט אינו חייב בעונג ומלשון הרמב"ם מוכח להדיא דחייב בעונג דוק, ולפי"ז מהרמב"ם מוכח כהשער המלך המובא בפ"ת הנ"ל דגם יו"ט קובע למעשר, ולפי"ז כיון דיו"ט חייב בעונג בכלל עונג אפי' פירו' בכלל דלענין קובע למעשר הוא בפירות דוק בגמ' ביצה דף ל"ד ע"ב ובשו"ע יו"ד בסי' של"א סעיף פ"ג דוק ע"כ לפי"ז עדין צ"ע על המשיב דבר דמשו"ע בסי' תקי"ז מוכח דאפי' במקום מצוה כיון דאפי' פירו' נמי מצוה דוק] יעי' בעין יצחק בחאו"ח סי"ב א"ם ונראה לכאורה להעמיד דברי המשיב דבר דבשו"ע מיירי היכא דאפשר מערב יו"ט אבל אם א"א שאני אבל זה לא משמע מסתימת השו"ע, ועוד דאם היכא דא"א מותר אז מותר אפי' באפשר יעיין בשו"ע בסי' רמ"ד בטור בב"י הובא בחידושי רע"א זצ"ל בסעיף ו' בהגה ראשונה דוק שם וגם יעיין בשבת דף קנ"ז ע"א דאפי' בשהיה לו פנאי מותר לצורך השבת א"כ בשבות דשבות דמותר לצורך מצוה מותר אפי' באפשר מערב יו"ט א"כ אם היכא דא"א מותר אפי' באפשר אלא מוכח דאפי' בלא אפשר אסור ולחלק בין בשר לשאר דברים הארכתי לעיל דעפ"י הרמב"ם א"א לחלק כן והסברא נוטה לזה דהקנין נעשה לבעל המעות א"כ עושה ישראל האיסור בעצמו ולא נקרא שבות דשבות דאף דאין שליחות לעכו"ם מכ"מ הכא ע"י קנין כסף נעשה הנכרי רק כקוף בעלמא דוק, ואף דבזה האיסור זה וזה גורם שגורם גם הלשון קנין להקנין להאיסור מכ"מ נראה דהעיקר האיסור הוא הקנין והלשון היא הסבה ולא קילא בש"ז אם הלשון נעשה ע"י נכרי כיון דעצם הקני' הוא לישראל הוי רק שבות אחד כן נראה לענ"ד:
ויש להאריך הרבה בזה בפרט הקנין מה שנוגע למוקצה דחו"מ יעיין בנתיבות בריש הלכות שלוחין בבאורים א' ב' וקצרתי בזה] רק אם יקנה במתנה המעות להנכרי והנכרי יקנה לעצמו ואח"כ יתן לישראל בזה יש להקל אף דהוי הערמה אך הערמה בדרבנן מותר ובפרט לצורך יו"ט. אך המשיב דבר כתב להדיה ויקנה בשביל ישראל, וזה צ"ע טובא כן נראה לענ"ד, יעיין בספר באר יצחק בסי' א' לענין מה שהעיר אף שבעינן שלוחו של בעל ממון מכ"מ מהני מטעם ערבות וזה בעינן הכא נמי לדברינו דאין לפקפק על דבריו הנ"ל דאין הישראל המוכר זוכה המעות ע"י עכו"ם השוקל שלוקח מהעכו"ם הקונה בעד ישראל ולזה לא שייך מעשה קוף בעלמא, זה הי' שייך אם הישראל לקח בעצמו מהשליח העכו"ם בעד הקונה, אבל הכא גם המוכר מוכר ע"י שליח דוק במשיב דבר, אך עפ"י הסברא דערבות הנ"ל בודאי קונה הישראל דכיון דעפ"י הסכם המוכר דישראל הוא מוציא כלוקה כספו דוק, ויש להאריך בזה הרבה בדברי הבאר יצחק, ועוד חזון למועד בחלק החו"מ, יעיין ג"כ בספר עין יצחק חלק ראשון חלק אהע"ז בסופו בהשמטה שם וקצרתי.
אציג גרגיר אחד שהערתי על החיי אדם בכלל ס"ו סעיף י"א מוקצה מחמת מצוה וכו' ואיזה דבר הוא מוקצה למצוה כגון נר של שבת ונר של יו"ט עכ"ל יעיין בנשמת אדם א"א בסי' תקי"ד ס"ק י"ז כתב המ"א דביו"ט אסור להנות מהנשאר דהוי מוקצה, ועיין ביצה ו' ע"ב תוס' ד"ה דהשתא ותימא הא תנן אין נותנין כו' ולא שייך לרבות יו"ט ע"ש ולהמ"א שפיר שיוך לרבות יו"ט א"ו משמע דדוקא בשבת מוקצה המותר אבל ביו"ט אינו מוקצה מה שצריך להדלקה וצריך עיון עכ"ל לענ"ד אין ראי' מתוס' דכן הפירוש בתוס' דלא שייך לרבות היינו דאין חידוש לרבות יו"ט דאין חידוש ביו"ט יותר מבשבת דיהי' נצרך לרבות דביו"ט נמי איתקצאי למצוה וגם איכא איסור כיבוי דבשבת ועיין בריש התוס' שם איכא חידוש לרבות דוק.
סימן קי
בהלכות תשעה באב בסו' תקנ"א במג"א ס"ק ו' בד"ה של שמחה וכו' אבל במקום שנהגו למעט כל משא ומתן לא מהני התרה כיון דיש פוסקים ס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדעת ההוא דוק שם כתבתי בגליון יעוין במגיד משנה הלכות שחיטה פרק י"א הלכה ז' בסוף דבריו דכתב שיכולים לחזור עפ"י הסכמת חכמים חכמי העיר יעיון שם דמשמע אפילו קבלו אבותיהם ג"כ מכ"מ יכולים יעוין במשמעות דבריו א"כ להיפוך מוכח מהמגיד משנה היפוך מהחלוקה השני' דמג"א בסי' תקנ"ד בסעיף ט' ואם עשה צרכיו אם מותר לרקוץ דינו כמו ביום כפור, יעיין בעיקרי הד"ט באו"ח בסי' כ"ח א' כ"ב דוק שם (בסעיף ט' רחיצה אסורה בט"ב בין בחמין בין בצונן וכו') בסעיף ח' טבילה של מצות בזמנה מותרת אבל בזמן הזה וכו' הלכך לא תטבול בו וכן נהגו עדכ"ל השלחן ערוך יעיין בבאור כגר"א זצ"ל בס"ק י"א הילכך ואף על גב דתוס' שם [ביצה דף י"ח ע"ב ד"ה כל חייבי טבילות וכו'] הקשו דבסוף יומא מ' דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול כמש"ש מט' דרבנן קסברי רבנן כו' מכלל דת"ק דברייתא קמא ס"ל דלא מצוה ואפילו הכי מותר לטבול יעיין בביאור בגר"א זצ"ל שהביא ע"ז דתוס' ביומא שם תירץ וכו', מקודם אסביר דברי התוס' ביצה דף י"ח ע"ב ואח"כ אסביר דברי הגר"א זצ"ל ואף אפשר שזה דברי' פשוטים המה אך אעפ"כ אין בית המדרש בלא חידוש, תוס' ביצה י"ח ע"ב מעיקרא רצו להוכיח שם דאפי' אם טבילה בזמנה לאו מצוה מכ"מ מותר א"כ ממילא צריך להיות אפי' בזמן כזה כיון דגם בזמנה לאו מצוה ומכ"מ מותר א"כ שלא בזמנה נמי דמ"ש דוק [וכנה צ"ע באמת לפי דבריהם דמעיקרא הוכיחו דהת"ק דברייתא קמא סובר דטבילה בזמנה לאו מצוה הוא ולכן בע"ק מותר רק בשביל כתפלה, כנה לכאורה צ"ע דמכ"מ קשה מ"ש בע"ק מהשאר, אך לענ"ד דמעיקרא סברו דזה גופא בשביל לכיות טהור לכן מותר אף שאינו נוגע לשום דבר ובע"ק כיון דבל"ה צריך הערב שמש ואין טהור בטבילה זו ואף שנקלש טומאתו מכ"מ כיון דאינו טהור לגמרי אסור דיוכל להמתין עד הלילה ויטבול ואף שיצטרך אח"כ מל"ע לטהרתו וא"כ נ"מ בטבילתו מכ"מ כיון דאין טהור בטבילתו תיכף אסור ואין מביטין על בסוף אך זה בורכא דגם השאר שחשיב הגמ' צריך בערב שרש דרף טבילתן ביום מכ"מ צריך הערב שמש יעיין יבמות דף ע"ד ע"ב וברכות דף ב' ע"א ע"כ עדין צ"ע לי הרבה מ"ש בע"ק] והנה הי' רוצה התוס' בשביל זה להתיר גם עתה טבילה בתשעה באב אף דאין לנו טבילה בזמנה עתה ואח"כ אמרו דמכ"מ בתשעה באב אסור בשביל ר' חנינא בן אנטיגנוס שהוא סובר טבילה בזמנה לאו מצוה ואוסר בתשעה באב לכאורה מר' חנינא בן אנטיגנוס גופא מוכח דיום כפור מותר אפי' אם נאמר דטבילה בזמנה לאו מצוה דדוקא תשעה באב אסור בשביל סברתו דכדאי בית א' אבל ביום כיפור ליכא זה הסברא אך יש לומר דיום כפור פשיטא דאסור לא מיבעי' אם שאר עינוים דאורייתא בודאי פשיטא דיום כפור אסור ואפי' אם שאר עינוים דרבנן מכ"מ יום כפור עיקרה ובדאורייתא וגם שאר עינוים יש להם סמך בקרא דוק ע"כ לא הזכיר יום כפור דיום כפור פשיטא דאסור רק ת"ב שרק מדרבנן בזה הי' סברא להתיר ע"כ אף שזולת סברתו דכדאי הי' מותר מכ"מ אסור בשביל סברתו דוק ע"כ אין מר' חנינא בן אנטיגנוס גופא רק מוכיחים הם מהת"ק דברייתא קמא דביום כפור מותר אפי' טבילה בזמנה לאו מצוה ותשעה באב שאני עפ"י סברת ר' חנינא בן אנטיגנוס וכן התרת התוס' יש לחלק היינו תחילת דברי התוס' סובב על סוף דבריהם דצריכין לחלק בין יום כפור לתשעה באב דוק רק צ"ע לי הרבה דמ"ש ב"ק דאסור ואינו מותר בע"ק רק בשביל התפלה וכבר הקשיתי לעיל, ולבסוף מחדשים תוס' דוקא בשביל טהרות מותר ובע"ק כיון דבל"ה לא טהור לגמרי לא התירו ואפילו שיהי' נמי על מעל"ע שלם מכ"מ אין מתירין בשביל המל"ע דלאחר זמן כדאיתא סברא זו במנחות חטא בשבת בשביל שיזכה בשבת אמרינן אבל חטא בשבת בשביל שיזכה בחול לא אמרינן ע"כ בע"ק בשביל תפלה דוקא, אך עדין צ"ע בשביל הנ"ל דגם השאר צריכין הערב שמש אך לענ"ד לישב בדוחק דהנה השאר דחשיב הברייתא הם קודם הטבילה טמאים טומאה חמורה ע"כ לא נחשב כלל מה שנצרכים הערב שמש כיון דסר הטומאה החמורה אבל בע"ק כיון דלאו טומאה חמורה בל"ה ע"כ כיון דנשאר אח"כ ג"כ קודם הטבילה טומאה ע"כ לא הוי תועלת רב כ"כ להסיר הטומאה כן יש לישב בדוחק.
והנה עתה אבוא לבאר דברי הגר"א זצ"ל דלענ"ד דברי הגר"א זצ"ל ג"כ צריך ביאור דהנה מה שהביא דתוס' יומא תירוץ על קושי' התוס' ביצה דף י"א ע"ב באמת בתוס' יומא לא נחתו לתרץ מדוע מותר כיון דהת"ק דבריי' קמא קא סבר טבילה בזמנה לאו מצוה זה לא נחתי דיש לומר דמכ"מ מותר אף טבילה בזמנה לאו מצוה היא וראי' מר' יוסי דברייתא שני' דפליג רק על בע"ק אף דהוא סובר טבילה בזמנה לאו מצוה היא רק דנחתי שם לתרץ קושיא אחרת לתרץ הסתירה דת"ק מברייתא זה לת"ק דברייתא אחריתי אך כונת הגר"א זצ"ל שבתירוצם על קושיתם ממילא נופל דברי התוס' ביצה דכיון דגם הת"ק דברייתא קמא סובר ג"כ דטבילה בזמנה מצוה הוא נופל קושיתם דוק וכן לרמב"ן כיון דמתרץ הסתירה דמיירי שהי' בע"ק מאתמול א"כ אין ראי' דסוברים דלאו מצוה היא דוק ובזה מבואר דברי השו"ע דהנה דהא דמתחיל לבאר סוף דברי השו"ע גם לדברי תוס' ביצה ניחא [דלדברי תוס' אפי' אם נאמר דאיכא עכשיו טבילה בזמנה ג"כ אין טובלין דאפשר רק אם טבילה בזמנה לאו מצוה. זה אין אני אומר בהחלט] רק מבאר הסוף על פי הרמב"ן ועל פי התוס' יומא כדי דבזה ניחא תפלת דברי השו"ע דפסק טבילה מצוה דוק והא דסותר הגר"א זצ"ל דברי התוס' כונתו דאין חילוק בין תשעה באב ליום הכפורים מפני ר' חנינא בן אנטיגנוס סובר טבילה בזמנה לאו מצוה היא (רק ר' חנינא בן אנטיגנוס סובר דטבילה בזמנה לאו מצוה היא דוק) וכן סותר דברי התירוץ האחרון דתוס' מפני שקשה מכ"מ מבעל קרי סוף דבריו צ"ע לי מאד דהנה זאת אין לומר דמקשה א"כ אמאי ב"ק מותר דהא אינו נוגע לטהרות זה בורכא דבע"ק מותר משום תפלה דזה ע"כ לרמב"ן ג"כ בשביל תפלה וכן לתוס' יומא (אלא יש לישב בדוחק כן כונתו דהנה דהא דתוס') לענ"ד נראה לאחר העיון דכן כונת הגר"א זצ"ל דגם רבנן דברייתא קמא סוברים טבילה בזמנה מצוה (ולא משום טהרות וניחא בזה דברי השו"ע היינו תחילת דבריהם דהנה קושי' התוס' שהי' מעיקרא דמוכח מבע"ק דטבילה בזמנה לאו מצוה ומכ"מ מותר השאר זה קשי' דהנה זה קשה לחדש דאף אם נאמר דטבילה בזמנה לאו מצוה היא דמכ"מ מותר זה דוחק אלא ע"כ כתוס' יומא או כהרמב"ן וסוברים דטבילה בזמנה מצוה דוק זה כונתו אך לענ"ד דמכ"מ מוכח מר' יוסי יעיין לעיל דסובר דטבילה בזמנה לאו מצוה ומכ"מ מותר א"כ אין דוחק לומר דרבנן דברייתא קמא סוברים נמי טבילה בזמנה לאו מצוה ומכ"מ מותר [והנה לענ"ד הא דתוס' מחדשים סברתם האחרונה הוא בשביל שהם מחדשים מעיקרא דאפי' טבילה בזמנה לאו מצוה נמי מותר ע"כ זאת קשה להם למאד ע"כ מחדשים סברתם ואם יהי' נופל חידושם הראשון ע"כ יהי' נופל גם חידושם האחרון ע"כ כיון דזה קשה לחדש הראשון ממילא נופל חידושם האחרון היכן כונת הגר"א זצ"ל דמכ"מ קשה מבע"ק היינו קושי' ראשונה דתוס' וע"כ כתוס' יומא או כהרמב"ן א"כ ממילא נופל דבריהם האחרונים, אך לענ"ד דגם מר' יוסי מוכח כן דוק לעיל ואפשר דכונת הגר"א זצ"ל דקשי' מבע"ק דבבעל קרי נמי שייך סברתם הראשונה וגם האחרונה ומכ"מ דוקא בשביל תפלה מותר כאשר הקשיתי לעיל אך זה לא ניחא לי לפרש מפני שזה קושי' חדשה ולא הזכיר הגר"א זצ"ל ברמז רק מסתבר כאשר פירשתי מקודם דכונתו על קושית התוס' דוק.
והנה לענ"ד דתוס' ביצה אינו סותר לתוס' יומא יעיין בתוס' יומא שם ד"ה אי צלו של מסכנא ניחא שתרי דרבנן ע"כ נראה לי לחדש דלמסכנא א"צ לתירוצם דיומא דזה דוחק רב אלא רבנן דברייתא קמא סוברים דטבילה בזמנה לאו מצוה היא ותרי דרבנן היא ובזה מתורץ גם לפי המסקנא קושייתם דתד"ה מכלל דוק ע"כ אין התוס' דביצה חולק על תוס' דיומא למעיין היטב יש דרך דגם רבנן דברייתא שני' סוברים דטבילה בזמנה לא מצוה הוא דוק כ"ז יש להעיר בדברי הגר"א זצ"ל ובדברי התוס' ואף שבזה הקונטרס דברים פשוטים המה מכ"מ למעיין ימצא דברים מחודשים בזה, יעיין בזה הסימן במג"א ס"ק כ' ופסק דאם נזדמנה ליל טבילתה וכו' יעיין בנשמת אדם בכלל ל"ה א"א דגם בא מן הדרך מותר דוק שם. ולענ"ד יוצא לדינא נ"מ אם יעמיד דברי התוס' דאפי' אם טבילה שלא בזמנה מצוה ג"כ מותר בזמן הגמ' א"כ בזמן הגמ' אין נ"מ אם טבילה בזמנה מצוה או לא לענין האיסור דטובלין בשבת וביום הכפורים ובתשעה באב תלי' בפלוגתא דברייתא ורבי חנינא בן אנטיגנוס] ובזמן כזה תלי' בשני תירוצים דהתוס' דוק ולשיטת הגר"א זצ"ל שזו שיטת השו"ע תלי' הדין אפי' בזמן הגמ' אם טבילה בזמנה מצוה או לא ואין נ"מ בין תשעה באב ליום כפור לכולי עלמא והפלוגתא דבריי' ור' חנינא בן אנטיגנוס תלי' דהברייתא סובר תבילה בזמנה מצוה ור' חנינא סובר דלאו מצוה והא דהזכיר רק תשעה באב הוי כמו שאמרתי לעיל לא מיבעי' תאמר דוק ע"כ יוצא מזה נ"מ לענין המנהג עתה שאין רוחצין בשבת להקר אם מותר עתה לטבול טבילה שלא בזמנה יעיין במג"א בסי' שכ"ו ס"ק ח'. ולדברי התוס' יש לצדד להקל דוק כ"ז יוצא אפשר נ"מ לדינא לענ"ד מהנ"ל, והנה מה שלא הנחתי לעיל בהחלט דאם לסוף דברי התוס' אפי' אם טבילה בזמנה נמי כן מהגר"א זצ"ל מבואר דכן ועוד כיון דלתוס' אין תלוי דטבילה בזמנה מצוה כלל וכלל דוק בזה.
סימן קיא
יעיי' במג"א בסי' תקנ"ט ס"ק י"א, יעיין במה שחדשתי שתליא הדין אם בתשעה באב שאינו נדחה אם מותרין לאכול המוהל והסנדק ואבי הבן תליא בהדין בהפלוגתא אם התחילו להתענות קודם ר"ח וחנוכה ופורים אם פוסקין אם לא דחכמים סוברים דהיכא דהתחילו אז משלימין אפי' כשפגע ר"ח וחנוכה ופורים, ור"ג סובר דאין משלימין. ע"כ לדידן דפסקינן דבר"ח משלימין כשהתחילו א"כ מכש"כ ביו"ט שלו נמי משלימין. דהמג"א מדמה תענית שנגזר מכבר אף שהוא צריך להתחיל ביו"ט שלו מכ"מ נחשב כמו דיעבד ולא דמי' לכתחלה לגזור ולר"ג כיון דאין משלימין בר"ס ה"ה דאין משלימין ביו"ט לו ע"כ, הגמ' מקשה שפיר דאם כר"ג בודאי אין משלימין אם חל תשעה באב ביו"ט שלו א"כ נמי אין משלימין אם חל תשעה באב. בערב יו"ט שלו אלא מוכח דלא כר"ג ורק כחכמים דגם ביו"ט שלו משלימים א"כ בערב יו"ט נמי משלימים ומתרץ הגמ' דלעולם כר"ג ואם, חל תשעה באב ביו"ט גופא אז אין משלימין אבל בערב יו"ט דדבריהם משלימין כן תוכן דברי המג"א בקיצור לדעת המג"א התענית הנגזר מכבר הוא דמיא להתחילו להתענות מכבר, וגם לדברי המג"א יו"ט שלו דמיא לחנוכה ופורים ותליא בהדין דחנוכה ופורים רק הגמ' מחלק לר"ג בין יו"ט גופא ובין ערב יו"ט לדבריהם וכן זה החילוק ג"כ בין חנוכה לערב סנוכה דוק, כן קוטב דבריו. ובאמת לדבריו פליאה על המר״ם מלובלין מאי צריך לחפש ראיה דבתשעה באב שאינו נדחה מחוייב להשלים, ומדחיק לזה דברי התרצן דלהתרצן שמחדש דיו"ט דבריהם שאני ה"ה לענין יו"ט גופא הא יכול לומר דלכן מחייב להשלים מפני שהדין כחכמים דגם בר"ח צריך להשלים א"כ מכש"כ ביו"ט שלו, [ועוד פליאה עליהם הא התירוץ קאי דסובר כר"ג, א"כ האיך יכולים לאמר דביו"ט שלו ג"כ צריך להשלים דלר"ג מפורש דאין צריך להשלים, וזה דוחק דבאמת לר"ג א"צ להשלים אפילו בערב יו"ט דבריהם ואנן סוברים כדבריו דבערב יו"ט א"צ להשלים אבל בר"ח וחנוכה ביו"ט דבריהם אינם סוברים כדבריו זה דוחק] אך לענ"ד שהם סוברים שיש חילוק בין התחיל להתענות לתענית הנגזר, ע"כ מחכמים אין ראיה שהם פליגו רק אם התחיל אבל בלא התחיל לא פליגו ואפי' בתענית הנגזר ולכן מחכמים אין ראיה שהם מיירי בהתחילו אבל לא בתענית אף שנגזר מכבר, וגם הם סוברים דמר"ג אין ראיה דיש לחלק בין ר"ח וחנוכה ופורים ליו"ט שלו ע"כ צריכין לדיוק מהמקשן דיו"ט שלו דמיא לר"ח חנוכה ופורים ואין לדייק בפשיטות מר"ג דיש לחלק בין ר"ח חנוכה ופורים ליו"ט שלו ע"כ מדייקים מהמקשן דהמקשן סובר דיו"ט שלו דמיא לר"ח חנוכה ופורים, א"כ ממילא לחכמים נמי דהם לא פליגו רק בהתחילו אבל לא בלא התחילו אפי' בתענית הנגזר א"כ כיון דהתרצן מחדש רק בערב יו"ט דבריהם ולא ביו"ט גופא א"כ אם נאמר בזה כהמקשן דבזה אין נ"מ כמו להמג"א כן הפשט בהגמ' דאין מחלקין בין חנוכה ובין יו"ט דבריהם רק בין ערב יו"ט ליו"ט גופא] א"כ גם לחכמים נמי כן דהם לא פליגו רק בהתחילו אבל לא בלא התחילו ואפי' בתענית הנגזר ע"כ צריכין לחדש דלהתרצן חילוק בין חנוכה וכו' ובין יו"ט היינו יו"ט דבריהם, ובאמת אין חילוק בין יו"ט לערב יו"ט דבמנוכם אפילו בערב נמי אין אין משלימין לר"ג וביו"ט דבריהם אפי' ביו"ט גופא נמי משלימין אפילו לר"ג, כן תוכן פירושם לענ"ד, [ויש לדייק. אפילו לדעת המג"א לדעת המקשן דאין חילוק בין יו"ט דבריהם לשבת דשניהם אין משלימים אפי' בערב יו"ט לדעת ר"ג א"כ מאי נקיט ר"ג ערב שבת הא לצייר בחנוכה שסתתיל בזה אך צריכין לדחוק דנקיט ריבותא אפי' תענית החמור היינו ת"ב דוק, וכן צריכין אנו לומר למהר"מ מלובלין אפילו לפי המסקנא הא דנקיט ערב שבת ולא, נקט ערב חנוכה מפני שנקט ערב שבת כדי שיוכל לצייר אפילו בתענית החמור דוק, גם יעיין במחצית השקל דלדברי המג"א קשה לפי המסקנא הא דנקט בתענית הנדחה, אבל לדברי הנ"ל במסקנא ניחא רק להסלקא דעתך ק' דוק] ולדברי המג"א צ"ע מנ"ל להמסכנא דקילא תענית הנדחה אף דלס"ד הי' כן אך להמסקנא אין ראיה דוק בזה וגם לענין להתענות תענית שעות בשבת אסור אפילו תענית שעות ואפילו בהתחיל להתענות ואפילו לחכמים דאסור, ובר"ח וחנוכה ופורים לדעת המג"א מותר להתענות תענית שעות אפי' לר"ג [אך יש לעיין אפשר דוקא בהתחילו או בתענית הנגזר מכבר דדמיא להתחילו אבל לא באופן זה אפשר אסור ומכש"כ ברשות] אבל לדעת המהר"ם מלובלין לדברי הנ"ל דוקא ביו"ט שלו מותר להתענות תענית שעות, אך זה החילוק הוא בלא התחיל דלדעת המר"ם מלובלין והשואל תענית הנגזר דמיא לכתחילה ובזה ניחא דלא יהיה קשיא על פירושי במהר"ם מלובלין דבחנוכה ופורים אסור להתענות תענית שעות ואפי' אם נאמר דזה לר"ג קשיא הא ר"ג אמר להדיא רק דאין משלימין כשפנע חנוכה ופורים אך לפי"ז ניחא דהוא מיירי בהתחיל אבל הגמ' מיירי כאן בלא התחיל דתענית הנגזר אף שנגזר מכבר לא דמיא להתחיל א"כ למהר"מ מלובלין כן דבחנוכה ופורים אסור בלא התחיל להתענות אפי' תענית שעות אפילו לחכמים דבלא התחיל לא פליגו וביו"ט שלו אפי' לר"ג מותר להתענות תענית שעות ולהשלים בנדחה א"צ להשלים ובאינו נדחה אפי' לר"ג צריך להשלים ביו"ט שלו ואפי' בלא התחיל מכבר דוק ולענין להשלים בערב יו"ט למהר"ם מלובלין לר"ג אפי' בערב חנוכה אין משלימין רק ביו"ט שלו משלימ' בערב יו"ט ולמג"א דוקא בערב שבת אין משלימין אבל בערב חנוכה משלימין ולרבנן אפי' בערב שבת משלימין, בזה יצאתי בעזהי"ת החוב בזה הענין, והנה לענ"ד שאף שרק ביאור בעלמא מכ"מ חדשתי בעזה"י הרבה והעיקר בפירוש מהר"מ מלובלין דוק בזה ולמהר"ם מלובלין כך הואיל הפירוש בהגמ' הואיל ומתענין בשעות בנדחה לכן משלימין באינו נדחה דוק:
היוצא לנו נ"מ לדינא מהנ"ל לפי המבואר לעיל דהנה לר"ג יוצא כמה נ"מ דוק לעיל ולדינא נ"מ רק בלא התחיל להתענות וגזרו להתענות ואחד מוהל או סנדק או אבי הבן להמר"ם מלובלין מוכח דבאופן זה אפי' בלא התחיל צריך להשלים רק בנדחה א"צ להשלים אבל תענית שעות מתענה אבל לדעת המג"א כיון דאין חילוק בין יו"ט שלו לחנוכה ופורים ע"כ בלא התחיל אפי' תענית שעות אסור ואפי' באינו נדחה דלמג"א כל הסוגיא דעירובין לענין תשעה באב דומה להתחיל דוק, וגם לענ"ד נ"מ לענין תשעה באב שנדחה דלמר"ם מוכח להדיא מהגמ' דא"צ להשלים ולמג"א אין מוכח דכיון דהסוגי' קאי אליבא ר"ג ואליבא ר"ג אפי' באינו נדחה אינו משלים ע"כ לרבנן אין ראי' דאפשר אפי' בנדחה משלים כיון דלמג"א דומה להתחיל בתשעה באב, כ"ז לענ"ד יוצא לנו תועלת מכל הנ"ל לדינא דוק בכל הנ"ל כי א"א לברר כל החילוקים שבין המג"א למר"ם מלובלין אך כי דייקת יבין אך הנ"מ כשאר אינו נוגע לדינא רק השני הנ"מ דלעיל בלא התחיל, ולענ"ד יעיין בסי' רמ"ט בסוף הסימן לענין יאהרצייט הראשון אם מתענים ומשלימין בערב שבת יעיין בט"ז לענ"ד תלי' בזה למר"ם מלובלין מוכח דאפי' בתחלה משלימין דתשעה באב דמיא לתחילה, ולמג"א אין ראיה דוק:
אגב אבאר התכת דברי המג"א שמקדים קושיא מקודם שבא לביאורו הנה למה נצרך לזה אך כן התכתו דמקדים תירוץ מה שיהי' קושיא על פירו' שרוצה לחדש דנקרא בתענית צבור שנגזר מכבר שהתחיל להתענות, ובזה יהי' ניחא שלא תהי' קשיא מזה הגמ' על הדין דשו"ע, אך תהי' קשיא בתחילת הסוגיא. א"כ האיך א"א לאוקמי כחכמים הא לדבריהם צריך להשלים ע"כ מקדים תירוץ שאם תהי' הברייתא כחכמים ע"כ צריכין לחלק בין תענית הנדחה לתענית שאינו נדחה, אבל כשאוקימנן כר"ג אז אין צריך לחלק בין נדחה דאפי' באינו נדחה אין צריך להשלים, ולשיטת המהר"ם מלובלין לא תהי' קושי' המג"א הראשונה, דלחכמים ניחא והא דא"צ להשולם דדמיא לתחילת תענית ואפי' באינו נדחה ג"כ אינו משלים להס"ד ואפי' לחכמים דוק, בסי' תקנ"ח ועיין בנשמת אדם בכלל קל"ה בא"א דהביא בשם אליהו רבה שלא להזדווג בליל י' אם לא בליל טבילה או בא מן הדרך או יוצא לדרך, וכן בתשעה באב שחל להיות בשבת כתב נמי דמותר בבא מן הדרך דוק שם:
סימן קיב
יעיי' בחיי אדם בכלל קל"ד סעיף כ"ג וכן נוהגין ביום עשירי עד חצות היום וכן אין לרחוץ במרחץ ואין להסתפר בחצות היום עכ"ל. כתבתי על הגליון דצ"ע מדוע השמיט שאסור ג"כ לכבס עד אחר חצות, המג"א והט"ז הזכירו שניהם דגם לכבס אסור, ולענ"ד צ"ע אם לכבס להניח ללבוש אחר חצות אם אסור ומקום הספק הוא בש"ז כיון שזה גם קודם בכל התשעה ימים אסור רק מטעם שלא יסיח דעתו מאבלות אם נהגו להחמיר גם בעשירי בזר מלשון המג"א משמע דגם זה אסור אפילו להניח וכן יעיין בט"ז בסי' תקנ"א ס"ק מ"ד בסופו מבואר מדבריו להדיא דגם להניח אסור עד חצות ביום עשירי, אך לענ"ד צ"ע דהעיקר המנהג זה הוא מהמרש"ל ובמהרש"ל לא מבואר דגם זה אסור ע"כ כיון שחיי אדם השמיט לגמרי הדין דכביס ע"כ בצרניח לענ"ד יש להקל וצ"ע:
בסעי' כ"ו נוהגין שלא להכין צרכי סעודה ושלא לשחוט עד אחר חצות אבל לצורך מצוה מותר, ויש מקומות נוהגין לשחוט לצורך אכילה למחר עכ"ל, כתבתי על הגליון לענ"ד צ"ע דבריו דמשמע מסגנון לשונו דיש מקומות נהגו לשחוט לצורך אכילה למחר אפי' קודם חצות כן משמע מסגנון לשונו אבל בט"ז אינו משמע כן דרק אחר חצות אין מוחין בידם ולשיטת הב"ח גם לאחר חצות אסור, יעיין בעטרת זקנים בסי' תקנ"א ס"ק א', ע"כ צ"ע דברי החיי אדם:
בסי' תקנ"ט בדגול מרבבה כתבתי דאין אומרים ברכות כהנים בתשעה באב דוק בדבריו. ועיין בחיי אדם שהביא בשם אליהו רבה דאומרים ברכות כהנים בת"ב:
בהלכות תענית בסי' תקס"ו בסעיף י"ב אין ש"צ אומר עניני ברכה בעני עצמו אא"כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין וכו' כתבתי בגליון ועיין בעיקרי הד"ט בח' או"ח בסי' כ"ח א"י ובא' כ"ד דיש שם דעות דאם יש עשרה מתענין רק דאחד שמע קריאת התורה והתפלל דוק שם דאיכא דעות דמצטרף המתפלל כבר כיון דהוא מתענה ג"כ:
בסי' תקע"ח כשם שהצבור מתענים ומתפללים על צרתם כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו וכו', ולא יתענה בשבת וכו' ואם מתענה ביו"ט שלו היינו אם הוא מוהל ביום זה יעיין לעיל בסי' קי"א בסוף הסימן דלמר"ם מלובלין מותר ומחוייב להתענות כיון דלדבריו יש קולא ביו"ט שלו דאפי' אם לא התחיל מכבר נמי מותר ביו"ט שלו ולמג"א אסור ביו"ט שלו כיון דלמנ"א מוכח ביו"ט שלו דינו כחנוכה והא דתשעה באב מתענה התם דמיא כמו שהתחיל מכבר, ולפי"ז תהיה קצת הוכחה משו"ע כמהר"ם מלובלין ולא כמג"א מדלא הזכיר ריבותא ביותר דאפילו ביו"ט שלו אינו מתענה, גם יעיין בהגר"א זצ"ל דהביא מקור לזה מהירושלמי) ומזה תחסום ראיה מירושלמי כמהר"ם מלובלין דביו"ט שלו מותר דאל"כ ליתני ריבותא ביותר אפי' ביו"ט שלו, ואגב אכתוב דמזה הירושלמי דהביא הגר"א זצ"ל ראיה דגם אשה אסורה להתענות ביו"ט ור"ח וחנוכה ופורים וזו כונת הירושלמי דלהכי נקיט אשה לריבותא דאפי' אתא איתתא שפטורה מזמן גרמא מכ"מ בזה חייבת, ויש לעיין בזה דתהי' ראי' מזה דאין הלכה דאשה בעלה משמחה יעיין בהשמטות בדברי רע"א זצ"ל בסי' א' דוק שם והנה הא דאשה חייבת בחנוכה ופורים הוא מטעם דאף המה הי' באותו הנס כמו שהיא מחויבת בהדלקת נר חנוכה ובמקרא מגילה דוק, אבל מר"ח קשי' הא הוי זמן גרמא אך יעיין במגילה דף כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה ראשי חדשים מה שהביא בשם כפסיקתא, יעיין בסי' א' בתשובת רע"א דרוצה לומר שאשה מותרת לבהטענות מזה ירושלמי ראי' דלא כדבריו אך כונתו כהשמטות דמותר להתענות מפת אך על כלבוש יעיין ברשמטו' דמתיר להתענות ולא לאכול כלל, עליו קשי' מירושלמי אך תלי' בזה הלבוש יפסוק כאביי ואשם בעלה משמחם ורב אחא בר יעקב בירושלמי יסבור דלא כאביי ודוק בזה, יעיין בעמודי אור בסי' ל"ב שמאריך אם הירושלמי סובר דבאשה חייבת בשמחם מצד טצמה ולא בעיר מזה הירושלמי דוק