כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קכט
לבאר ענין אחד באריכה בעזהי"ת אם קנה רק במשיכה אתרוג ולולב אם יוצא בזו המצוה, לכאורה תליא בזה דהנה נשאר ספיקא דדינא אם משיכה קונה מדאורייתא במטלטלין או לא ואם נאמר דכסף אינו קונה מדאורייתא תליא בהחקירה אם קנין דרבנן מהני בדאורייתא והנה הגאון הצדיק רי"א זצ"ל בספרו נחל יצחק חלק שני העיר דכיון דמכניסין אח"כ בחצר או שלוקחין ביד אז הוי קנין דאורייתא דחצר ויד קונה לכולי עלמא מדאורייתא ולענ"ד צ"ע דבריו הקדושים הנה יעיין בתוס' ע"ז דף ע"א ד"ה פרדשנא וכו' יעיין שם דר"י מחלק דבמציאה ומתנה קונה לכולי עלמא במשיכה או בהגבהה יעיין באחרונים בקצוה"ח בכמה מקומות דהביא המקור בזה דר"י סובר חילוקו דנ"מ בין מציאה למקח וממכר מפני דאל"כ מציאה ומתנה במאי יקנה א"כ מוכח להדיא דהר"י סובר דאין חילוק בין משיכה לחצר ויד דהיכא דמשיכה לא קונה הכרי חצר נמי אינו קונה דאל"כ נופל ההכרח דר"י דכתב דאל"כ מציאה ומתנה במאי יקנה הא יוכל לקנות בקנין חצר או קנין יד אלא ע"כ מוכח דתוספות סובר דאין נ"מ בין קנין יד וחצר לקנין משיכה היכא דמשיכה לא קונה אינו קונה נמי יד וחצר ובאמת רמב"ן חולק ע"ז דאין חילוק בין קנין מציאה ומתנה למקח, רק החילוק בין קנין יד למשיכה א"כ צ"ע דכתב הגא' הנ"ל דחצר ויד קונה לכולי עלמא ובאמת הר"י אינו סובר כן דיש חילוק בין משיכה לקנין חצר וקנין יד א"כ עדין צ"ע היאך יוצאין במשיכה לחוד בלא כסף כך דיש לומר דהוה ס"ס דילמא משיכה קונה מדאורייתא כריש לקיש וא"כ אם נאמר דמשיכה אינה קונה דילמא יד וחצר שאני דקונה לכולי עלמא והוי ס"ס היכא שקונה בקנין יד וחצר, אך לענ"ד למצא פתח דיהי' יוצאין המצוה בלא שום דוחק כלל וכלל דהנה יש לעיין בהעיקר היסוד דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא הטעם בזה הנה העלו כל האחרונים הטעם בזה דתליא בפלוגתא דגמ' היסוד להפקר ב"ד הפקר אם מהפסוק דוחרם כל רכושו או מאלה הנחלות וגו' דמה ענין ראשי אבות אצל ראשי המטות וכו' אם למדין מוחרם כל רכושו אין כח ביד חכמים רק להפקיע ולא להכניס ברשות אסר ואם מאלה הנחלות יש בכח חכמים להוציא מזה ולהעמידו ברשות אחר והנה לפ"ז כיון דהפקר יש ביד חכמים בודאי ע"כ יש עצה לעשות שתי פעמים קנינים אמנם בפעם אחת מהן יהיה ע"י קנין יד וחצר אם כן בפעם הראשונה ע"י משיכה נעשה הפקר ואחר כך בקנין יד קונה ממה נפשך אם כהרמב"ן דאין חילוק בין מציאה ומתנה למקח ע"כ חילוק בין קנין יד וחצר לקנין משיכה א"כ קונה מטעם קנין יד וחצר שעושה בפעם השני' ואם אין סילוק בין יד וחצר למשיכה א"כ ע"כ חילוק בין מציאה ומתנה למקח א"כ כיון שבפעם ראשונה נעשה הפקר קונה אח"כ ביד מטעם דבמציאה והפקר קונה במשיכה ולזאת השיטה היה די במשיכה שתי פעמים אך צריכין שיהי' בפעם אחת ע"י קנין יד וה"ה אם הקנין יד הוא בפעם הראשונה נמי מהני דוק ולפי"ז יש עצה לכאור' שקנה לכולי עלמא ולפי"ז נימא דין הגאון הנ"ל עפ"י קנין יד אבל לא מטעמיה רק ע"י שתי פעמים דוק בזה אך לענ"ד להעיר בעיקר דברי האחרונים הנ"ל [ויש יסוד לזה ביש"ש לגיטין ל"ו] בשיטת תוס' דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא ולכן כיון דשינוי החוזר לברייתו הוא רק קנין מדרבנן ע"כ לא יוצא ולכאורה קשיה טובא דברי התוס' לשיטת אחרונים הנ"ל דהפקר יש לחכמים בודאי כח לעשות א"כ ליקני אח"כ בקנין יד שזה קנין מדאורייתא ואף שבקנין השינוי החוזר הוא רק נעשה הפקר אך לקנות אח"כ ע"י קנין יד או חצר אלא מוכח מזה דאין חכמים עושים לא הפקר ולא קנין רק חכמים יש בהם כח להרשות להתיר להשתמש ולהסיר איסור גזל אבל לא נעשה אפילו הפקר א"כ לפי"ז נופלת העצה הנ"ל דיקנה שתי פעמים כיון דלא נעשה הפקר אבל להסוברים דאין חילוק בין קנין יד וחצר הוה רק מדרבנן א"כ לשיטתם אין קונה מדאורייתא אפי' ע"י שתי פעמים אף דהם סוברים דבהפקר מהני משיכה מכ"מ הכא לא מהני כיון דלא נעשה הפקר בקנין דרבנן רק שיש רשות להשתמש אבל נשאר ביד בעלים הראשונים כן נראה לכאורה, א"כ לפ"ז נופל עצתי ורק נשאר לכאורה דאנו יוצאים רק ע"י ס"ס הנ"ל והנה לא נתקררה דעתי שכל ענין הא דיוצאין אנסנו יהיה ע"פ ס"ס. ועוד אם עפ"י ס"ס יש צריך עיון אם יוכל לברך יעיין לעיל בחלק א' שהארכנו בזה אף שהכא שאני דכיון דהס"ס בהמצוה וממילא כיון דס"ס דיוצא א"כ ממילא צריך לברך ועדיפא מהיכא שמס״ס נופל מעיקרא על חיוב הברכה ובפרט שאני העליתי דס"ס לחיוב חייב לברך ומכש"כ בנדון זה דשיטת הרמב"ם דאפי' על ספק מצוה מברכין א"כ בס"ס דיוצא בודאי צריך לברך אך אעפ"כ כמדומה שיש למצא בהאחרונים דאפי' באופן כזה אין מברך אפילו דהספק אין נופל בהברכה רק בהמצוה יעיין בפ"מ בי"ד בסימן כ"ח במשבצות בסופן והתם ג"כ הספק בהמצוה ולא בהברכה ומכ"מ פסק דאין צריך לברך ע"כ לא נתקררה דעתי בזה ולומר דעיקר שאנחנו יוצאין הוא שק עפ"י ס"ס. אך לענ"ד לימצא דרך מורווח ביותר הנה יעיין בתוס' סוכה הנ"ל שמשם המקור דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא כותבים והא בהאי סבתא בסוכה דף ל"א ע"א שצוותה על החכמים שיושבים בסוכה גזולה ומסיק הגמרא דמשום תקנת השבים קנוי להחכמים ויצאו המצוה ומקשים התוס' הנ"ל הא קנוי רק בקנין דרבנן ומתרצים דתקנת השבים שאני ולכאורה אין ביאור לדבריהם יעיין בתשובות רע"א בסוף הספר מהתשו' דבנו שהניחו בצ"ע דברי התוס' דמאי נ"מ אם מפני תקנת השבים או מפני טעם אחר הא סוף סוף היא רק מדרבנן ובאמת דברי התוס' לפלא אך לענ"ד תרצתי דברי התוס' עפ"י שראיתי בנחל יצחק הא' שהביא דברי הרדב"ז שמקשה לפי דקימ"ל דבגזל דרבנן לא נחתינן לנכסיו א"כ בכל קנינו דרבנן אמאי נחתינן לנכסיו אם המוכר לא רצה ליתן להקונה ומתרץ הרדב"ז דכיון דנושא ונותן על דעת חכמים גמר ומקני ובזה אלים משאר קנין שאין דעת המקנה מסכים להחכמים בתקנתם או במקום שאין שייך דעת מקנה כלל, יעיין הפלוגתא דחכמים ורבי יוסי לענין גזל דרבנן אם נחתינן לנכסיו או לא בבא מציעא דף י"ב ע"א ושבועות דף מ"א ע"א שם לא שייך דעת מקנה ומרוצה לתקנת החכמים דוק בזה, והנה לפי"ז ניחא דברי התוס' כמין חומר דהנה בשינוי כחוזר לברייתו התם הנגזל אינו מקנה מדעתו ומסכים לדברי חכמים רק החכמים עשו תקנה דיקנה הגזל בשינוי החוזר לברייתו ובזה אם הנגזל יקח מהגזלן ויתפוס זאת בודאי לא יהיה רבנן נחתינן לנכסיו של הנגזל אף שמדרבנן קנוי להגזלן א"כ הדרבנן גופא לא האלימו בתקנתם וראיה מזה שלא הפקירו מהנגזל או שיקנו להגזלן כיון דשיירו בתקנתם ואמרו דלא נחתינן לנכסיו ע"כ לא הוציאו לגמרי מהנגזל ע"כ בזה לא יוצא הגזלן כיון דלא הוה שלו ממש ובזה ניחא דברי התוספות דלא יסתור לסברת האחרונים הנ"ל דהפקר בודאי יכולים חכמים לעשות א"כ יקנה אח"כ בקנין חצר או קנין יד אך בזה ניחא דבאמת יש להם כח זאת לעשות דלהתקנתם די שנתנו רק רשות להגזלן בכדי להשתמש ואם הנגזל תופס לא נחתינן לנכסיו ע"כ בזה ניחא גם סוף דברי התוס' דהיכא דאיכא תקנת השבים שאני מפני שכיון שלהנגזל גופא טובה כדי שהגזלן ירצה להשיב אמדינן אנסנו דעת הנגזל שמסכים הוא לדעת החכמים ודמיא להגמרא בבא מציעא דף כ"ז ע"ב לענין דסמנים דבעל אבידה גופא ניחא וכו' ע"כ כיון דבתקנת השבים אמרינן שהנגזל מתרצה ומסכים לדעת החכמים הוה כמו בקנינים שהמקנה עושה מדעתו ובזה נחתינן לנכסיו ע"כ בזה האלומו תקנתם דאם הנגזל יתפוס אחר כך יהיה נחתינן לנכסיו ע"כ הוה שלו ממש א"כ יוצא מזה התוס' שזה התוס' הוא המקור דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא יוצא מזה דהיכא דבהסכמת המקנה מהני בדאורייתא א"כ יש לנו יסוד דאנחחנו יוצאין המצוה בלא שום חסרון כיון דמקנה על דעת חכמיה בזם נעשה שלו מדאורייתא דוק בזה, וראיה התוספות לשיטות הרדב"ז, והנה זה אמרתי רבות בשנים הפירוש בתוס' ואח"כ מצאתי בעמק יהושע להגאון ר' אייזיק מסלאנט זצ"ל שהוא מפרש ג"כ התוס' כן עפ"י דברי הרדב"ז ותודות לה' שכיונתי לדעתו והנה תודות לה' שזה ענין נחמד ודבר מחודש הוא.
בשולי זה הסימן אכתוב גרגיר אחד מה שתרצתי קושית המנחת החינוך בפ' אמור לענין חילוק מלאכות ביו"ט שהקשה על הגמרא ברכות מהמבשל ביו"ט ולוקה חמש וחשיב שם הבערה ובישול ומקשה הגמ' דאם אין חילוק מלאכות לא לחייב על הבערה והקשה דאפילו אם יש חילוק הא ע"כ בשרי התראות דוק שם א"כ אם אין חילוק מלאכות נמי דהוכיח דבשתי התראות לא גרי' מהא דנזיר ששותה וע"כ פעם יש התראה אחרת דחייב על כל פעם ופעם דוק כן קושיתו, והנה לענ"ד בפשיטות ניחא דאם חילוק מלאכות א"כ הוה שם עבירה אחת לא שייך לחשוב דחייב חמש דאם בזה נמי שייך לחשוב היה לחשוב באוכל גיד בחלב ואכל כזית היה לחשוב שאכל שני זיתים והתרה על כל פעם ופעם ויהיה כמה מלקות אלא כיון דזה משם אחד לא חשיב א"כ אם אין חילוק מלאכות גם זה משם אחד נמי דוק ולא שייך לחשב לשתים ודוק: