כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קכז
הנה אכתוב כאן ענין השייך לסימן לעיל בזה הספר בסברתי שביארתי בהגמ' דביצה דף ד' ע"ב בהדין דרב מתנא דלהכי מותר לבטל אף שאסור לתקן ביו״ט דדמיא לטבילת כלים כיון דבלא"ה נמי חזיא למחר, הנה מה שמדייק כתר"ה [הוא הבחור הרב ר"י ראכמעל נ"י] מלשון המגיד משנה דדוקא אם חזיא עתה אבל לא היכא שחזיא רק למחר בודאי מובן שהמגיד משנה לא נחית לדייק זה רק אמר בלשון זה על טבילת כלים שהתם כן האמת דחזיא גם עכשיו וה"ה אם חזיא למחר נמי כן ו מה שמקשה כתר"ה דלא דמיא לטבילת כלים דבטבילת כלים חזיא גם עתה לאכול חולין ואין צריכין להטבילה א"כ אין הטבילה היא רק לתרומה ע"כ ממילא מותר גם התרומה אבל הכא בהסקה אסור בשעת הסקה להניח למחר דא"א להוציא העצים דאסור לטלטל וגם דהטלטול צריכין להביטול כן תוכן דבריו לענ"ד לא מבין זאת דהנה העיקר הסברא בזה דכיון דבל"ה בלא הביטול חזיא אינו מתקן כ"כ א"כ הכא נמי בהעצים קודם הבטול היה ג"כ חזיא א"כ מאי נ"מ לן שאחרי הסקה היינו בעת ככסקה לא חזיא למחר רק להיום כיון דמכ"מ בלאו הביטול היא ג"כ חזיא כן נראה לענ"ד, ולענ"ד מוכרחים אנו לחדש סברתי זאת דבביטל מוקצה היי' עצים להסקה לא נקרא תקון דיעיין בתוס' ביצה כנ"ל וכן שיטת המחבר ביו"ד בסימן צ"ט סעיף ו' דבאיסור דרבנן שנפל מאליו מרבה עליו ומבטלו יעיין בבאר הגולה שזה הוא מביצה דף ד' והטור כתב זה בשם הרשב"א והרמ"א כתב דאפילו באיסור דרבנן אסור לבטל אפילו רק להוסיף והגמרא ביצה הוא משום דמקלא קלי איסורא דוק שם והרשב"א שהביא ראיה מביצה לכל איסור דרבנן אפילו היכא דלא מקלא קלי איסורא משום דסובר דבתחלת הגמ' אין אנו צריכין להסברא דמקלא קלי איסורא רק הגמרא מחדש זאת לרב אשי לענין יש לו מתירין דסובר רב אשי דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אפילו באיסור דרבנן וע"ז מחלק הגמרא במקלא קלי איסורא מודה רב אשי דבטול ביש לו מתירין אבל לענין דמותר לבטל משום דהוי איסור דרבנן בעיקר הדין דרב מתנא לזה אין צריכין להסברא דמקלא קלי ואפילו בשאר איסורי דרבנן נמי אפילו בלא מקלא קלי א"כ כיון דבתחלת דברי רב מתנא אין אנו באין להסברא דמקלא קלי איסורא לפי"ז קשיא הא אסור לתקן ביו"ט ואין לתרץ משום דהוי רק דרבנן דהא הוכחנו דאפילו באיסור משום דמקלא קלי איסורא הא בתחילת דברי רב מתנא אין אנו באין לזה הסברא עד לבסוף דאם נאמר דלהרשב"א דלענין איסור מתקן ביו"ט באין אנו תיכף לבסברא דמקלא קלי איסורא א"כ מאי פסקת דלענין איסור דיו"ט דאסור לתקן בי"ט באין אנחנו לזה הסברא דמקלא קלי איסורא ולענין האיסור דאין הבטלין איסור דהקילו בזה באיסור דרבנן לא נחתינן לזה הסברא דמקלא קלי להרשב"א דכיון דהקילו אפילו באיסור דרבנן שאין מקלא קלי איסורא לשיטת הרשב"א מאי פסקת אלא ע"כ כיון דלהרשב"א אין אנו באין להסברא דמקלא קלי איסורא בתחלת הסוגיא לענין הא דהקילו דמותר לבטל איסור באיס' דרבנן ואף באיסור דרבנן בעינא ג"כ מותר לבטל כ"ה דהא דמוכח דמותר לבטל איסור דרבנן ביו"ט ולא הוי מתקן ג"כ לא נתתינן לזה הסברא דמקלא קלי איסורא וע"כ הא דמותר ע"כ כסברתי דחזיא למחר, והנה המעיין היטב בזה ימצא שמוכרח לשיטת הרשב"א שזו שיטת המחבר דבתחילת הסוגיא לא נחתינן לזה הסברא דמקלא קלי מוכרח לחדש סברת דמשום דחזיא למחר דוק והנה מה שהקשה כתר"ה על המרדכי פ"ק דסוכה דכתב תירוץ הראשון משום דקודם י"ט לא הוי עדיין איסור ומותר לבטל ועוד הא אין מבטלין איסור אסור רק מדרבנן וכיון דמצות לאו ליהנות נתנו מותר לבטל ומסביר כתר"ה ועוד אפילו אם מבטל בי"ט וכו' ע"כ מקשה כתר"ה הא אסור לתקן בי"ט לענ"ד א"א לפרש דכוונת הועוד אפילו אם מבטל בי"ט דבלאו קושיות כתר"ה א"א לעשות זאת בי"ט דאסור לטלטול מוקצה ביו"ט ואין לך טלטול גדול מזה מה שמשפיל הענפים ומערבן ע"כ לענ"ד כוונת הועוד היינו אם יעשה בחוה"מ דוק במג"א שכתב במוסגר להדיא בתוה"מ ועוד יש לפרש כוונת הועוד היינו אם אפילו שסברא הראשונה מפני שעושה קודם החג אין זו סברא לכן כתב הועוד אבל לא כוונת הועוד אפילו אם יעשה בי"ט אלא הכל מיירי שעשה קודם החג רק כוונת הועוד אפילו אם הסברא הראשונה אינה מוסכמת דהנה באמת יעיין באו"ח בסימן תמ"ז במג"א ס"ק מ"ה דבאמת הרשב"א סובר דאפילו קודם זמן האיסור אסור לבטל א"כ הסברא הראשונה דהמרדכי אינה פשוטה ע"כ כתב ועוד אפילו אם אין כהסברא הראשונה אומר ועוד והכל קאי קודם החג ע"כ סר קושיות הנ"ל על המרדכי. ומה שעמד כתר"ה על הדין דהשפול הענפים בסימן תרכ"ו דמאי שייך ביטול בזה כיון דסוף כל סוף מחוייב הוא לענ"ד דמכ"מ הפסול דמחובר בטל אף כי שהמציאות דמחובר לא נשתנה ולא אאריך בזה רק קצת אאריך במה שמקשה כתר"ה על הדין דמערב וביטול ברוב הא אפשר להכיר האיסור ובאפשר להכיר האיסור לא בטיל יעיין במחצית השקל שעמד ע"ז דהנה המחצית השקל מבאר דסברת הר"ן לא שייך אלא להי"א וכן סובר הר"ן דהגמרא מיירי דיש בהכשר צלתה מרובה מחמתה רק דהפסול מבטל את הכשר בזה שייך סברת הדרן אבל להסתמא דדעה דמיירי בשאין בהכשר שיעור הכשר רק בצירוף הפסול ובזה הגמרא מיירי דמערבן בזה לא שייך סברת הר"ן דוק במחצית השקל אם יש תירוץ ומסיק דלזה השיטה צריך ביאור הא אפשר להכיר האיסור ולזה השיטה באין מטעם ביטול ברוב וזו שיטת רש"י המובא בדברי כתר"ה דמטעם בטול ולענ"ד להעלות בזה סברא ישרה למאד ואתמוך זאת בראיות צודקות דהיכא בעינן שלא יוכר האיסור דוק, היכא שהאיסור הוא על דבר פרטי וזה נתערב ברוב בעינן בזה שלא יוכר האיסור דאל"כ לא בטיל כיון דהאיסור הוא ע"ז הדבר היאך שייך לבטלו הא אפשר להכירו אבל בדבר שאין האיסור ע"ז הפרט כמו בסוכה אין האיסור ע"ז המחובר בלבד רק בעינן בכלל שיהיה הסוכה צלתם מרובה מחמתה וזה בעינן שיהיה בכלל צלתה מרובה מחמתה ומחמת סכך כש"כ ע"כ כיון דהצל בא מחמת רוב סכך כשר והמיעוט הוא פסול אזלינן בתר רובא ואמרינן שהצל נחשב שבא מחמת הכשר ע"כ אם יוכל להכיר האיסור מכ"מ בזה אזלינן בתר רובא אפילו אם יוכל להכיר האיסור כיון שאין האיסור על הפרט רק בכלל בעינן שיהא הצל מחמת הכשר ע"כ כיון שרוב כשר נגרר המיעוט אחר הרוב אפי' אם יוכל להכיר האיסור ויש להביא ראיות לזה דהנה איתא ביבמות דף ק"ד ע"ב לענין בגד המנוגע דאם נכנס רוב הבגד טמא הבית אף דבעינן שכל הבגד יכנס והמיעוט לא נכנס וזה ניכר מ"מ כיון דבעינן רק בכלל ע"כ המיעוט נגרר אחרי הרוב (ע"כ כיון דבזה מביטין רק על כלליות הדבר ולא אחרי הפרט) או דסגיא היכא שבעינן רביעית דסגי' אפילו ששותה רק רוב אף דהמיעוט שנשאר ניכר מכ"מ המיעוט נגרר אחר הרוב ע"כ כיון דבזה מביטין רק על כללות הדבר ולא אחר הפרט דלא שייך בזה אחר הפרט ע"כ נגרר המיעוט אחרי הרוב אפילו היכא שניכר כן הכא נמי לא שייך הכא בזה דניכר האיסור דמביטין הכא על הכלל שנעשה הצל ע"י הרוב דוק, והנה יש לחזק דברי דיש להקשות קושיא חמורה על הדין דש"ע דסימן תרכ"ו הנ"ל הא איתא בבכורות דף כ"ג ע"א דטומאה איתא דאין האיסור נהפוך להיתר רק במגע טהור שאז אמרינן על כל אחד ואחד מרובא פריש אבל בטומאת משא טמא כיון דנושא כולם ביחד ולא שייך לומר בזה כל דפריש מרובא פריש וכיון דהאיסור לא נהפך להיתר ע"כ במשא טמא יעיין שם לפי זה קשיא לכאורא הא הכא דמיא להתם לטומאת משא כיון דהוא יושב גם תחת הפסול ובפרט שנצרך לצל דפסול א"כ הוי כטומאת משא ואף אם נאמר כשיטת תוס' שם דרק מדרבנן טומאה איתא מכ"מ מדרבנן הסוכה פסולם כיון דאין האיסור נהפוך להיתר מדרבנן ומהשו"ע וכן מהגמרא משמע דהסוכה כשירה אפילו שלא בשעת הדחק דהיכא דחבטן וזו לכאורה קושיא עצומה. והנה לא אמנע מלכתוב על הגמרא ביצה דף ד' ע"ב דגמרא מקשה על הדין דרב מתנא דאמר דמרבה עליו עצים ומסיקן והא קא מהפיך וכו' ומתרץ כיון דרוב היתרא קא מהפיך בהיתרא יעיין בלשון רש"י דאיסור בטול ברוב לכאור' אין הבנה לקושי' וכי לא ידע המקשן שבטול ברוב הא עיקר יסוד ההיתר על הא דמותר להנות מעצי המוקצה הוא רק על ידי ביטול ברוב א"כ מאי מקשה והא קא מהפיך וכו' מ"ש מאיסור שימוש במוקצה דמותר ע"י ביטול ה"ה לענין איסור הטלטול נמי ולכאורה זו קושי' עצומה על המקשן, אך לענ"ד דמקשה כיון דהכלל דהאיסור איתא באיסור לא נהפך לרוב יעיין בכורות דף כ"ג כנ"ל ע"כ מקשה הגמ' שפיר הא כיון דמהפוך דרכו להפוך כל העצים ביחד וכיון דהמ"ו, לא נהפוך להיתר א"כ טלטול האיסור נמי בבת אחת עם ההיתר ודמיא להתם לטומאת משא ע"כ מקשה הגמ' שפיר, אך לפי"ז תהי' קשיא דגם לענין השימוש ולהנות מהמוקצה ג"כ תבא הנאה מהאיסור ביחד עם ההיתר ודמיא לטומאת משא וכיון דמקשה על הטלטול בשביל דאיסור איתא והוא מטלטל ביחד האיסור עם ההיתר כמו כן לענין איסור להנות מהמוקצה הוא ג"כ נהנה ביחד עם האיסור. אך לענ"ד ע"כ צריכין אנו לפרש ולחדש זאת דהנה יעיין במג"א בסי' תק"ט ס"ק ט"ו דהעלה שם דרק זה איסור לכתחילה להנות מומקצה דהיינו שלא ע"י טלטול אבל לא לענין דיעבד דוק שם, ודבריו מוכרחין דיעיין בתוס' פסחים דף כ"ו ע"ב בסוגיא דיש שבח עצים בפת דאין מוקצה אסור בהנאם, ע"כ מוכרחין אנו לפרש דרק לכתחילה אסור להנות ע"כ זה איסור קילא ע"כ אנו מוכרחין לומר דבאיסור קילא כזה דאסור רק לכתחילה ידע המקשן כיון דזה רק לכתחלה אסור ע"כ לא החמירו חכמים בזה לאמר דאיסור איתא דכיון דהא דאיסור איתא היכא דבטיל ברוב הוא רק מדרבנן ע"כ היכא שאיסור קלילא לא החמירו בזה לאמר שאיסור איתא ע"כ לענין הנאה שזה רק לכתחילה אסור והוי איסור קלישתא ע"כ לא החמירו בזה לאמר איתא אבל לענין האיסור טלטול דזה איסור חמור סובר המקשן דבזה החמירו חכמים לומר דאיסור איתא ע"כ מקשה שפיר, ומתרץ כתרצן כיון דרובא היתרא נינהו בהיתרא קא מהפיך משום דגם להאיסו' טלטול לא אמרינן דאיסור איתא כמו שמפרש רש"י דאיסור בטיל ברוב כוונתו דגם האיסור נהפך להיתר, ואף שבבכורות קאמר הגמרא דאיסור לא נהפך להיתר היינו דוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא אמרינן איסור איתא דוק אף באיסור דרבנן חמור, והנה מזה יוצא לנו חידוש דבאיסור דרבנן האיסור נהפך להיתר, ונ"מ לדין דיו"ד בסי' ק"ט סעיף א' דאסור לאכול שלשתן ביחד וכל הנאמר שם מצד המנהג הוא דוקא באיסור דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן, ובמקום אחר הארכתי בזה להוכיח זאת מיבמות דף פ"ב ע"ב לענין מקוה נתן סאה ונטל סאה וכו' הוכחתי משם דבאיסור דרבנן לא אמרינן איסור איתא וקצרתי כע"ע בזה, והנה בהגמ' ביצה הנ"ל לולא דברי רש"י שמפרש בדברי התרצן דבטול האיסור ברוב הי' מפרש מפני שבל"ה יש דעות דסוברים דריבוי שיעורין הוא רק מדרבנן אסור יעיין בר"נ חולין דף י"ד ע"ב לענין גזירה דשמא ירבה בשבילו ור"ן ביצה שהאריך בזה וגם בנחל יצחק בחלק שני בסי' צ"ח שהאריך בזה א"כ לפי"ז הכא נמי קושיות המקשן שמהפיך באיסורא קא מכפיך אף אם איסור לא נהפך להיתר מכ"מ תלי' בזה בריבוי שיעורין שבפעם אחת הוא מטלטל היתר ואיסור ביחד היינו מוקצה ואינו מוקצה ביחד אם כן אם נאמר דריבוי שעורין הוי רק איסור מדרבנן ע"כ קושי' דרק מדרבנן אסור ע"כ מתרץ התרצן דלא החמירו חכמים כ"כ כיון דרובא היתרא נחשב הטלטול על שם הרוב ולא החמירו בזה אפילו היכא דלא בטל היינו היכא שניכר כיון דרובא היתרא וכל פעולה נמשכת אחר הרוב כעין סבר' דלעיל דכתבתי לענין צל דהכא ג"כ רק מביטין על הכלל דמלאכה נחשבת בכלל וסעי' כיון דריבוי שיעורין הוא רק מדרבנן אסור וגם הכא הוא רק איסור דרבנן בל"ה זולת ריבוי שיעורין דו"ק ע"כ היכא שאיכא רוב הקילו חכמים לחשוב הפעולה על שם כרוב ולענ"ד אפי' היכא שניכר ג"כ מותר לענין הטלטול דהמלאכה נחשבת אחר הרוב ולענ"ד מוכרח זה לפרש בהכרח כפירושי דלענין טלטול לאו מטעם ביטול קא אתי' רק מטעם דהמלאכה נחשבת אחרי הרוב ואפילו היכא שניכר מותר ורק לענין איסור דאיסור להנות ממוקצה שבזה לא שייך דנחשב אחרי רוב בזה בעינן מטעם ביטול דאל"כ תהי' קשי' על שיטת הרמ"א ביו"ד דבשאר איסור דרבנן אסור לבטל רק היכא דמקלקלי איסורא והגמ' בתחלת דברי רב מתנא אמסקנא סמיך קשי' לי לכאור' קושיה עצומה הא תינח לענין איסור להנות ממוקצה זה מיקלי קלי איסורא אבל לענין איסור הטלטול דבזה נמי בעינן לביטול וע"ז ג"כ קשי' הא אסור לבטל איסור וע"ז לא שייך מקלי קלי דמטלטל קודם שמקלי דו"ק וזו קושי' עצומה על הרמ"א שזה ג"כ גדולי שיטת הראשונים אלא ע"כ מוכרחין שהם מפרשים כפירושי דההיתר בטלטול הוא לא מטעם ביטול ברוב רק דבמלאכה נחשבת אחרי הרוב שבזה לא מביטין על הפרט רק הדבר נידון בכללות והמלאכ' נקראת על הרוב דו"ק.
והנה לפי"ז הגמ' כמין חומר וא"צ לדחוק בדברי המקשן לחלק דבאיסור הנאת מוקצה כיון דזה רק איסור לכתחלה ידוע דאין אמרינן איסור איתא כדלעיל רק כן הי' קושיתו דרב מתנא סתמא נקיט ומשמע דמיירי אפי' שניכר האיסור היינו שיש לברור העצים שנפלו בשבת ע"כ מקשה הא לא בטול בשלמא לענין איסור הנאה שזה בא ע"י תערובות דאחר שיהי' מקלי ויבא הנאה לא יהי' ניכר אבל לענין טלטול כיון דאז ניכר לא בטול ע"כ מתרץ התרצן דלא בעינן בזה מטעם בטיל רק מלאכ' נחשבת אחרי הרוב יעיין בחידושי הרשב"א שהוא כתב דמסתבר דמיירי באופן שאחרי התערובות אינו ניכר ולהכי מותר להיפך וכן משמע מרש"י אך הרשב"א כתב זאת להסוברים דבכל איסור דרבנן מותר לבטל ע"כ יוכל לפרש דמטעם ביטול מתרץ הגמ' ובעינן שלא יהי' ניכר והפירוש בהגמ' בדברי המקשן כדלעיל דמחלק בין לכתחלה לאיסור בדיעבד לענין אם אמרינן איסור איתא דוק' אך להסוברים דבאיסור דרבנן דלא מקלי קלי אסור לבטל והגמ' בתחילה אמסקנא סמיך ע"כ צריכין אנו לפרש דלענין טלטול אין אנו צריכין לביטול רק דהמלאכה נחשבת אחרי הרוב ומטעם כיון דהוי תרי דרבנן דהעיקר האיסור דרבנן וגם ריבוי שעורין היא רק מדרבנן אך אפשר דגם בדאורייתא במלאכה נחשבת אחרי הרוב ובזה אנו מרויחים לתרץ עוד קושי' הא כיון דלהטלטול ג"כ צריכים לביטול ברוב א"כ קשי' לרב אשי דסובר דאפי' באלף לא בטיל דיש לו מתירין אפי' באיסור דרבנן על הפעולה דטלטול בשלמא על איסור הנאה דמוקצה מתרץ הגמ' שהנאה באה אחרי הכילוי אבל לענין הטלטול אין לתרץ זאת, ואין לתרץ כסברת הצל"ח הידוע דבאיסור טלטול לא שייך יש לו מתירין דכיון דזה יוכל לעשות היום וגם למחר ע"כ לא שייך בזה יש לו מתירין רק באכילה דאוכל רק פעם אחת בזה שייך יש לו מתירין יעיין בנו"ב חלק אהע"ז בסי' ל"ח שהזכיר שם סבר' וגם יעיין בפ"ת בסי' קפ"ז ביו"ד בסעיף ה' בהגה בנחלת צבי דוק שם ויש לי להעיר בהכלל דהצל"ח וגם להעיר בהנחלת צבי אך מפני אריכות אקצר כע"ע ובמקום אחר יבואר זה בעזהי"ת בל"נ. והנה נחזור לעניננו דהנה בקושי' הגמ' לענין טלטול דקא מהפך שזה הטלטול הוא רק לענין הסקה וזה לא יעשה היום ולמחר כיון דהטלטול הוא בשביל הסקה וזה אפשר רק בפעם אחת בזה א"א לומר כהצל"ח רק בדוחק יש לומר כיון דבכלל איסור טלטול לא החמירו חכמים לענין איסור טלטול ביש לו מתירין ע"כ גם בטלטול זה שהוא להסקה שא"א לעשות היום וגם למחר בזה נמי לא החמירו ביש לו מתירין דלא פליג בענין טלטול אך לפי הנ"ל ניחא ביותר דכיון דלענין הפעולה דטלטול בזה נידון בכללות והמלאכה נגררת אחר הרוב ע"כ אף ביש לו מתירין להקל דלא שייך בזה עד שתאכלנו באיסור דליכא כאן איסור ודוקא לענין אכילה דמוקצה או לענין הנאה דהתם כל אחד ואחד נחשבת בפני עצמו אפי' היכא שעושה ביחד ע"כ בדבר שיש לו מתירין אסור הוכא דלא מקלי קלי איסורא אבל לענין טלטול הוכא שעושה ביחד עם ההיתר לא שייך בזה עד שתעשה באיסור וכו' כיון דליכא בזה כלל איסור דהמלאכה נחשבת אחרי הרוב דו"ק בזה. ואלו דברים מוכרחים לשיטת הרמ"א דבשאר איסור דרבנן היכא דלא מקלי קלי איסורא אסור לבטל ע"כ צריכין אנו לפרש דלענין טלטול לא הוי כלל איסור כהנ"ל ולשיטת הרשב"א דמפרש דגם לענין טלטול בעינן לביטול ע"כ צריכים לקבל הדוחק כיון דבכל טלטול לא החמירו ביש לו מתירין מפני סברות הצל"ח ע"כ אף בזה הטלטול דניצרך להסקה ונופל בזה סברת הצל"ח מכ"מ לא פלוג עשוי בטלטול דוק בזה, כי כ"ז דברים מחודשים ויש להוציא מזה עוד נ"מ אך מפני האריכות אקצר ועוד חזון למועד בלנ"ד אם יעזור ה'.
הנה נחזור לענינו דקושי' עצומה על הדין דסי' תרכ"ו דהא הכא נצריך בבת אחת להפסול עם הכשר וכיון דאין היתר נהפך לאיסור האיך יוצאין אך לדברי הנ"ל ניחא דהנה הכא אין הפסול בפרט רק בכלל אם נחשב דהצל מחמת הכשר או מחמת הפסול וכל דבר נידון אחרי רובו ע"כ נחשב שהצל מחמת הכשר וליכא בזה שום איסור ע"כ לא דמי' להגמ' בכורת דאיסור איתא ולביאור הגמ' ביצה לשיטת הרמ"א ראי' לזה הסבר' דהיכא דמביטין בכללות הדבר בזה לא בעינן דיני ביטול ואפי' בניכר ונופל בזה האיסור דאין מבטלין וגם לא שייך בזה דבר שיש לו מתירין דלאו מטעם ביטול הוא ע"כ סר להסתמא דדעה בסי' תרכ"ו דלא שייך לדבריהם סברת הר"ן וכאשר מבאר המחצית השקל הנ"ל דאמאי מהני ביטול הא ניכר ולפי דברי ניחא כיון. דלאו מטעם ביטול רק שנידון אחרי הרוב ובדברי רש"י בסוכ' בסוגי' דחבטן דמטעם ביטול יש לעיין] ולענ"ד צע"ג על קושיות המרדכי הא אסור לבטל כיון דלאו מטעם ביטול רק שנידון אסרי רובא שהצל בא מחמת הכשר וליכא בזה שום איסור וראי' לדברי מביצה לפי ביאורי וביאורו מוכרח לשיטת הרמ"א שזו שיטת כמה ראשונים דבאיסור דרבנן דלא מקלי קלי אסור לבטל קשי' לפי"ז מאיסור טלטול ע"כ צריכים אנו לפרש דלא מטעם ביטול רק דנידון המלאכה אחרי הרוב ובזה מותר לבטל א"כ הכא נמי בסי' תרכ"ו דגם כן מטעם שנגרר אחרי הרוב כצל ונחשב שהצל בא מחמת הכשר א"כ לפי"ז לא שייך בזה אין מבטלין איסור וצע"ג והנה יש בזה מכבר אריכות להחקירה דמג"א בסי' תנ"ה בס"ק ט"ו יעיין לעיל ועתה נתחזק ביותר הפליאה על המג"א דראי' מזה דבאופן כזה אין אסור לבטל דו"ק והנה לשיטת הרמ"א הנ"ל בפשוטות ניחא קושית הגמ' אפי' אם מיירי דלא ניכר דבשלמא על איסור הנאה דמוקצה סמיך על המסקנא דמותר לבטל משום דמקלי קלי איסורא אבל לענין דטלטול הא לא מיקלי קלי לא מותר לבטל ע"כ מקשה שפיר להתרצן מחדש דליכא איסור כהנ"ל דוק, בזה הקונטרס נתגלגל בזה הרבה ענינים מחודשים בעזהי"ת ויש מעט לדחות ראייתי שהוכחתי לשיטת הרמ"א דלאיסור דרבנן שבעינא אסור לבטל והקשיתי על דין דרב מתנא א"כ אמאי אסור לבטל העצים המוקצים כא יטלטל אח"כ וזה יעשם בעת שבעינא ע"כ חדשתי שזה גופא מקשה המקשן והתרצן מחדש דלאו מטעם ביטול רק שהמלאכה נחשבת אסר הרוב דוק לעיל, יש לדחות מעט שבזה הי' המשא ומתן המקשן והתרצן, המקשן הקשה כדלעיל והתרצן מחדש סבר' אחרת דעיקר הביטול עושה בשביל הסקה ואח"כ הטלטול הוא ממילא נצרך להסקה וע"ז לא הי' מכוין בעת הביטול ואף שהוי פסיק רישא שיודע הוא בעת הביטול שיהי' נצרך להטלטול מכ"מ מותר כיון דאינו מכוין לזה וזה מכווין בהתירוץ כי קא מהפוך בהיתרא קא מהפיך בעת שעושה זאת הוא כבר בטל והביטול עשה רק בשביל הסקה כן יש לדחות מעט, ויוצא עפי"ז דגם להרמ"א בעינן שלא יהי' ניכר ויוצא מזה ראי' דהיכא דאין כונתו לבטל אף שהוי פסיק רישא מכ"מ באיסור דרבנן מותר אך מורווח ביותר לפרש כהנ"ל דו"ק ולשון הגמ' משמע ביותר דאיסורא איכא רק ההיפך עושה בהיתר מפני שנחשב על שם הרוב דו"ק רק לפי שדחיתי ג"כ הלשון סובל קצת דכונת הגמ' דהופך עושה לא בעת הביטול היינו שע"ז לא הי' כונתו רק זה נימשך אח"כ בעת שהיתר דו"ק אבל יותר מורווח הלשון לפי שפרשתי לעיל לשיטת הרמ"א ולשיטת הסוברים דגם איסור בעינא דרבנן מותרין לבטל ופירשתי ע"כ שהי' המשא ומתן אם איסור איתא או דבדרבנן חשבינן דליתא האיסור אינו מדוקדק כ"כ הלשון בהיתרא קא מכפיך דמשמע דאיסור איתא הי' התרצן לומר בלשון אחר לחדש דליכא איסור דו"ק. ובזה יצאתי ידי חובתי בעזהי"ת בזה הענין כל הצורך ודו"ק.
יעיין בנחלת יעקב על ביצה שהעיר בקושי' דלרב אשי אינו ניחא מטלטול אבל אינו מתרץ כאשר תרצתי דוק שם יעיין בספר חתם סופר, אחרי כתבי זה מצאתי בספר הנ"ל ליו"ד בסי' פ"ג בד"ה האחרון הכביד ולדברי נופל קושי' מתחומין דהוי רק איסור דרבנן וניחא דברי תוס' בכורות בפשיטות דוק שם ודוק בדברי לעיל וגם ניחא עפ"י סברתי דכיון דרק מלאכה נחשבת על שם הכלל ולא אסרי הפרט ותודה לד' שהנחני ס' בדרך האמת: