כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קיח
בהלכות לולב בסי' תרמ"ט בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ג' שהוכיח מקושית התוס' סוכה דף ט' ע"א דלך למעוטי גזולה דמקשה התוס' דתיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה מוכיח הגר"א זצ"ל דבאחר אינו שייך מצוה הבאה בעבירה ע"כ צריך הפסוק דאפי' אסר אינו יוצא יעיין בהגהות רע"א זצ"ל שהוא מפלפל נמי בזה, הנה אני בטל ילדותי ג"כ הרגשתי בזה לתרץ קושית התוס' וכיונתי לדעתם בעזהי"ת, והנה כתבתי בגליון לענ"ד להביא ראי' דהשני לא נקרא חוטא יעיין בבא קמא דף צ"ה ע"ב מאי לאו בע"ה דלא ידע מי קרקע נגזלת או לא, ולכאורה אפי' קרקע נגזלת ג"כ אסור ואין לומר דלאחר יאוש מיירי בי' להוסיף עוד מאי לאו דמיירי לאחר יאוש וגם הי' להמסקנא לדחות באופן כזה דמיירי קודם יאוש ואפי' בע"ה ועוד אם נאמר דבקרקע נמי מהני יאוש יעיין בפוסקים בזה, ע"כ מיירי קודם יאוש אלא מוכח מזה דהשני לא נקרא גזלן במטלטלין רק בקרקע נקרא גם השני גזלן מפני שאינה נגזלת ותמיד הקרקע ברשות הבעלים ע"כ גם השני גזלן ע"כ ניחא הגמרא בפשיטות ובעיקר הדבר אם השני נקרא גזלן יעיין בנתיבות בסי' ל"ד בהדין דחולק עם הגנב ובקצוה"ח שם וגם שם לא העירו מהגמ' הנ"ל.
אגב אציג בזה הסימן ענין רחב מה שתרצתי קושית תוס' סוכה דף ט' הנ"ל דלמה לן קרא למעט גזולה תיפוק לו דהוי מצוה הבאה בעבירה לענ"ד לתרץ בטוב הנה הא נ"מ גדולה בין טעם הגמ' מפני גזירת הכתוב לבין טעם התוס' מפני מצוה הבאה בעבירה, הנה נחקור אם אחד מכר לחברו בספק אם הוי זה קניה ואח"כ חזר המוכר א"כ לדינא הדין שהוא המוחזק ואין מוציאין מידו ומותר להשתמש כאות נפשו ורצונו הטוב נחזי אם יוצא בזה המצוה דאתרוג, ולכאורה יש לדון מזה הגמ' בבא מציעא דהוכיח הגמ' דתקפו כהן מוציאין מידו דאל"כ אמאי ספיקות נכנסין לדיר להתעשר הא פוטר ממונא בממונא של כהן א"כ מוכח מזה הגמ' להדיא דאם מהני תפיסה נגד מרא קמא נקרא ספק אם הוי שלו היינו של המוח' ואם לענין מעשר ספק אם הוי של המוחזק ואם המוחזק חייב במעשר אף שיוכל להשתמש בזה כאות נפשו ורצונו א"כ לפי"ז אם נאמר דתפיסה מהני נגד חזקת מרא קמא אינו יוצא בזה מצותו דהוה ספק לכם (אבל אם נאמר דתפיסה לא מהני נגד חזקת מרא קמא אינו) א"כ לפי"ז ניחא קושיית התוס' דעבירה ליכא ולכם לא נקרא דהוה ספק לכם אבל אם נאמר דתפיסה לא מהני נגד חזקת מרא קמא מוכח מהגמ' דבבא מציעא הנ"ל דנקרא שלו בודאי אף דבמציאות הוה ספק שמא המעשה להיפך מכ"מ כיון דדין התורה דאין מוציאין מהמוחזק ואפי' תפיסה לא מהני נקרא בודאי שלו ואין שום ספק בזה דהולכין אחרי דין התורה א"כ לפי"ז יוצא המצוה דאתרוג המוכר כיון דהוא מוחז' ואין מוציאין מידו ואפי' תפיסה לא מהני ע"כ נקרא שלו בודאי ולא הוי אפי' ספק לכם אף דבהדין הוה ספק שמא הוה קנין והוה של לוקח מכ"מ כיון דפסקינן דהוה של מוכר נשאר כך דנקרא שלו בודאי א"כ לפי"ז תליא תירוצי על התוס' אם תפיסה מהני נגד חזקת מרא קמא אם לא א"כ לפי"ז התוס' הולכין לשיטתם שהם פוסקים בבא מציעא דתפיסה לא מהני ע"כ הקשה תוס' שפיר דלא יכולים לתרץ באופן הנ"ל דבאופן הנ"ל אפי' לטעם הפסוק מפני לכם נמי יוצא דנקרא לכם אבל לדעת הרמב"ם דפוסק דתפיסה מהני נגד חזקת מרא קמא הוי ספק לכם א"כ לפי"ז ניסא דיש לתרץ כאופן הנ"ל אבל כשדייקת לכאורה אין ישוב אפי' לדעת הרמ"ג דהנה מקודם אקדים לתרץ דברי הרמב"ם שלא יהי' קשי' עליו דהנה לכאורה מהגמ' משמע כהתוס' דאל"כ נשאר קושיית הגמ' אמאי הספיקות נכנסין לדיר להתעשר הא פוטר ממונא בממונא של כהן. אך אני תירצתי בעזהי"ת שמו לעד בפשיטות, הנה למעיין היטב בגמ' יש שם עוד איבעי' אם היכא דמהני תפיסה אם קודם התפיס' נקרא שיש לו זכות בזה כיון דיש כח לתפוס והביא הגמ' ראי' דיש לו זכות קודם התפיסה מספק בכור דאסור בגיזה ועבודה והוכיח מזה הגמ' בפעם אחת שני דברים, אחת דמהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא ואמת דקודם התפיסה יש לו זכות ע"כ אסור בגיזה ועבודה ודאי הגמ' דאין ראי' דיש לומר תפיסה לא מהני ומכ"מ אסור בגיזה ועבודה מפני קדושה הבאה מאיל' לא תליא בממונא של כהן א"כ נחזי דהוא הדין הי' הגמ' לדחות כן דקודם התפיסה לא נקרא שיש לו זכות ומכ"מ אסור בגיזה ועבודה מפני שקדושה הבאה מאיל' שאני אך הגמ' נקיט חדא משתי אלה שיוכל לדחות וה"ה שיוכל לדחות באופן אחר ע"כ הראי' שהביא הגמ' אח"כ להדחי' דתפיסה לא מהני אין מוכרת דוקא לדחי' זו דתפיסה לא מהני דיש לומר דתפיסה מהני ומכ"מ לא נקרא של כהן מפני שקודם התפיסה לא נחשב זכות מה שיש לו כח לתפוס דיש לומר כהדחי' השנית שהי' הגמ' יכול לדחות כהנ"ל הראי' הוא רק בדרך כלל שיש לדחות לשתי הוכחות שהי' הגמ' רוצה להוכיח דוק א"כ לפי"ז כיון דאין הוכחה ברורה דתפיסה לא מהני בזה ניחא שיטת הרמב"ם דלכן פסק דתפיסה מהני מפני שנשאר בספק דילמא תפיסה מהני ומכ"מ ניחא דהא דהספיקות נכנסין לדיר ולא הוה פוטר ממונא בממונא של כהן מפני שקודם התפיסה לא נחשב זכותו לזכות אף שיש לומר להיפך דנחשב זכות רק דתפיסה לא מהני מכ"מ כיון דספק הוא דיש לומר כדחי' זו יש לו מההיפך ע"כ הוי ספק וממילא מהני תפיסה דאין יכולין להוציא מהמוחזק ואין שייך זה להכלל דהיכא דהספק בתפיסה גופא לא מהני התפיסה התם שאני דספק אם תפיסתו תפיסה א"כ הוי ספק מוחזק ע"כ נשאר על חזקת מרא קמא אבל הכא אין הספק בתפיסה אם תפיסתו תפיסה רק הספק אם מהני תפיסתו ע"כ מהני תפיסתו כיון דהוי מוחזק ודאי אין להוציא מחזקתו, ועוד אמרתי דהרמב"ם יש לו הוכחה מפורשת דתפיסה מהני מהגמ' דבבא מציעא דף ו' ע"א בסוגי' דשתק ולבסוף צוות דהנה אני הוכחתי מכבר דהאיבעי' כשיטת הר"ן דהאיבעי' כך אם הוי ספק הודאה או אפי' ספק הודאה נמי לא הוי כן לומד הר"ן, והוכחתי אני מכבר כוותי' דאל"כ קשי' דאם נאמר דיש סבר' דהוי ודאי הודאה א"כ צא ופרנס דברי הגמ' דפשיט מהבריי' בד"א בשניהם אדוקים בהם אבל בטלית יוצאה מתחת יד אחד מהן המוציא מחברו עליו כראי' וכו' עד אלא לאו דשתיק ולבסוף צווח והוציא הגמ' מזה דשתיקה ולבסוף צוח הוי הודאה א"כ קשי' האיך מהני ראי' הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא אלא מוכח מזה דאפי' אם נאמר דהוי הודאה הוה רק ספק הודאה ע"כ מכני עדים [והדברים ארוכים בזה כיון דהוי ספק הודאה האיך מהני עדים דשמא הוה הודאה ועדיפא מעדים א"כ איך מוציאין מהמוחזק אך תלי' בהכלל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' היכא שהספק שמא עדיפא מהודאי דוק] ולפי"ז כיון דהוכחנו דהוה רק ספק הודאה ומכ"מ מהני תפיסה אף דקודם שתפס הי' בחזקת שניהם ע"כ מוכרח דתפיסה נגד מרא קמא מהני ע"כ פסק הרמב"ם הטעם מפני שקודם שתופס אין נחשב לזכות מה שיש לו כח לתפוס א"כ לפי"ז גם להרמב"ם יוצא המוכר מפני שכיון שהוכחתי דגם להרמב"ם קודם שתופס אין מגרע מאומה הכח שיש להתופס להמוחזק מקודם ונחשב שהדבר של המוחזק ע"כ גם להרמב"ם יוצא ועוד להרמב"ם יוצא אפילו הלוקח אם תופס אף שתפיסת המוכר מידו בודאי מהני אך זה יש להעיר בדברינו דוקא אם הרמב"ם מכריע בודאי דתפיסה מהני והטעם דהספיקות נכנסין לדיר הוא מפני שלא נחשב זכות התופס לגרע להמוחזק בזה להרמב"ם יוצא המוכר וכן הלוקח אבל אם נאמר דהא דהרמב"ם פוסק דמהני הוא מפני ספק דאין לו הכרעה אם הא דהספיקות נכנסין לדיר וכו' אם מטעם דתפיסה לא מהני או מטעם דאין לו זכות להתופס קודם התפיסה א"כ לפי"ז כיון דרק מטעם ספק מהני תפיסה א"כ אינו יוצא דהוי ספק אם יוצא כיון דהתפיסה ע"כ מהני מספק וזה נשאר בספק דילמא יש להתופס זכות ע"כ אינו יוצא מספק דו"ק אבל לישב הקרא זה גם להרמב"ם הנו מיושב דקמי שמיא גליא אם התורה סוברת דתפיסה לא מהני א"כ יוצא אפילו להקרא ואם תפיסה לא מהני ע"כ הטעם דהספיקות נכנסין לדיר הוא מטעם שקודם התפיסה לא נחשב זכות התופס א"כ גם לזה יוצא ע"כ ממה נפשך יוצא אבל לדידן דאין אנו יודעים אם תפיסה מהני ורק דלא נחשב זכות התופס קודם התפיסה או דתפיסה לא מהני ונחשב זכות התופס ע"כ צריכין אנו לאחוז הסבל בשני ראשין כיון דאין אנו יודעין אי תפיסה מהני דילמא תפיסה מהני רק בש"ז נכנסין לדיר להתעשר מפני שלא נחשב זכות התופס ולצאת אינו יוצא כיון דתפיסה מהני מספק ושמא הדין דתפיסה לא מהני ובשאז הוא דנכנסין לדיר להתעשר הוא אבל אם היה יכול לתפוס היה נחשב זכות גם קודם התפיסה ע"כ אינו יוצא דו"ק בזה ויבין, ושיטת התוספות יש להסביר דדעתם כן כיון דמשמע דבלעדי ראיה אין לנו לומר דתפיסה נגד מרא קמא מהני והעיקר הראיה הוא מהא דאסורים בגיזה ועבודה ע"כ כיון דזה מוכרח דקדושה הבאה מאליה שאני דזה מוכח מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר מוכח משם אחת משתי אלה או דקודם התפיסה אין זכותו לכלום או דתפיסה לא מהני א"כ אמאי אסור בגיזה ועבודה ע"כ משום דקדושה הבאה מאליה שאני א"כ נופלת הראיה דתפיסה נגד מרא קמא מהני ולכן נשאר הדבר דתפיסת לא מהני נגד מרא קמא כיון דנופל הראיה ע"כ נשאר על הסברא החיצונה דתפי' לא מהני כדעת התוס' אבל הרמב"ם הוציא דינו מהראיה הנ"ל מסוגיא דשתיק ולבסוף צוח ע"כ נופל תירוצי אפילו לדעת הרמב"ם דכיון דקודם התפיסה לא נחשב זכותו לכלום ע"כ יוצא המוכר אפילו להתו' דבעינן לכם, אך אני אעלה דבר חדש בעזהי"ת דהנה יש להקשות על הגמרא בבא מצעא מבבא בתרא דף פ"א דספיקות מביא ואינו קורא מביא דשמא יש לו קרקע קשיא לכאורה הא כיון דאין מוציאין מהמוכר את הקרקע ואפילו אם תופס הלוקח נמי לא מהני מפני תפיסה נגד מרא קמא לא מהני בקרקע כידוע א"כ אמאי מביא הא נחשב כמו שאין לו כיון דנחשב דהוי ודאי של מוכר לפי הגמרא בבא מציעא דהיכא דלא מהני תפיסה ממרא קמא נחשב דהוה ודאי של מרא קמא א"כ ממילא לא הוי של לוקח אפילו ספיקא לא הוה דילמא הוה של לוקח דו"ק א"כ לכאורה פליאה עצומה דסתרי אהדדי סוגיא דבבא מציעא דקאמר דאם תפיסה לא מהני נקרא דהוי של המוחזק בודאי ולא היה של הכהן כלום א"כ אמאי מביא בבבא בתרא הא לא הוה אפילו ספק דיש לו קרקע ללוקח אלא מוכח מבבא בתרא דאזלינן בתר המציאות ולא אחרי הדין דו"ק כי קושיא עצומה היא, ע"כ נראה לי לחדש בזה דבר חדש הנה לחלק היכא דבעינן שלו מצד הסברא בזה הולכין אחר הדין ולא אחרי האות של המעשה ע"כ לענין מעשר שהסברא נוטה דמי שהוה שלו הוא מחויב לעשר ומי שאינו שלו הוא פטור מלעשר ע"כ בזה הולכין אחרי הדין ולא אחרי האמת ע"כ כיון דסוף כל סוף אין לכהן זכות הן לתוס' דמשום דלא מהני תפיסה והן משום דקודם התפיסה נחשב לשלו היינו של המוחזק דקודם התפיסה אין זכות של המוכר כלום לגרע זכות של המוחזק א"כ כיון דלפי הדין הוי של במוחזק ע"כ אין מבוטין במעשר אסרי האמת רק אסרי הדין כיון דלענין מעשר בעינן שלו מצד הסברא והסברא נוטה דמי שהוא שלו מצד הדין אף שאפשר שמצד האמת אינו כן מכ"מ נחשב שלו ומחויב הוא לעשר אבל היכא דלא בעינן שיהיה לו רק מצד גזירת התורה ולא מצד הסברא היינו לענין הבאת בכורים דהתם הוא מצד גזירת התורה בזה אזלינן אחרי האמת ולא אסרי הדין ע"כ מביא דשמא יש לו קרקע באמת ע"כ נחשב ספק שמא הוה של לוקח ע"כ מביא א"כ לפי"ז נתישב קושית התוספות בפשיטות גמור כיון דהא דבעינן לכם היינו משום גזירת התורה ע"כ לזה בעינן שיהיה באמת שלו לא מצד הדין א"כ כמו דהתם בבבא בתרא הוי ספק שמא הוה של לוקח א"כ להיפך ספק שמא לא הוה של מוכר כיון דשמא הוה דצד שכנגדו א"כ ממילא ספק שמא לא הוה של מוכר ע"כ אינו יוצא המוכר אף דמצד הדין הוה שלו מכ"מ ספק שמא הוה באמת של לוקח א"כ לא הוה של מוכר א"כ מתורץ קושית התוס' בפשיטות ויוצא מזה חידוש דין אם הקנה לחברו בספק קנאן אינו יוצא המוכר לכ"ע אפי' לדעת התוס' דתפיסה לא מהני נגד חוקת מרא קמא, ובזה אבוא לעוד ענין לת' קושי' ששמעתי מהגאון ר' אבא יעקב כהן בעל המחבר ״חבל יעקב״ על הגמ' דגיטין ת"ש נתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ממה נפשך אם עבד מטעם עבד ואם כהן מטעם כהן, ורוצה הגמ' מזה לפשוט דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ודאי הגמ' דלא דמיא הכי השתא דהתם אם יבא אלי' ויאמר דעבד הוא הוה קנין כספו וכו', והקשה הנ"ל הא אפי' אם יבא אלי' ויאמר דעבד הוא נמי אבד שכנגדו ממונא משום דנתיאש ויאוש מועיל בעבדים, כן הקשה הנ"ל אבל לפי דברי ניחא, וקודם אקדים דהנה מזה הגמ' נמי סתירה לגמרא דבבא מציעא דמשמע מבבא מציעא דאף דיוכל להיות דבאמת כן המעשה להיפך מכ"מ כיון דאין מוציאין מידו נקרא שלו אף דהמעשה יוכל להיות להיפך. א"כ הכא נמי כיון דאין יוכל חברו מחזקתו ואינו רשאי להשתמש בחברו א"כ אף שעבד הוא מכ"מ לא נקרא כספו של סברו א"כ הממה נפשך דשמא עבד הוא ואינו (יכול להוציא) יוכל לאכול מטעם עבד דכיון דסוף כל סוף אינו יוכל סברו להוציא אותו מחזקתו א"כ לא לקרא כספו של סברו דו"ק ויבין אבל לפי דברי דלעיל ניסא בפשיטות דהא דבעינן הכא קנין כספו לאו מטעם הסברא אלא מטעם הגזירת הכתוב ע"כ בעינן רק קנין כספו מה שהוא באמת כספו ואף אם אפילו לפי הדין לא הוי כספו ובזה מהני מה שיוכל להתברר ע"י אליהו דלא בעינן כספו בפועל אלא בכח נמי סגיא [ולבי אומר לי אפילו להמ"ד דסובר כיון דליכא רשות רבו אינו אוכל בתרומה נמי אוכל דנקרא שיש רשות רבו עליו דלא בעינן רשות רבו רק שיהיה עליו בכח ולא בפועל] ע"כ בזה ניסא קושיתו של הנ"ל ג"כ דהנה דזה ודאי כמו להפקיר דבר או להקנות דבר לא יכולין אלא דוקא הבעלים לחוד ולא מי שאינו בעלים לזה וזה מצד הסברא ע"כ בעינן לזה בעלים בפועל ולא מה שנקרא בעלים בכח ע"י בירור ז"ל כן נמי לענין יאוש בעינן שהבעל' יתיאשו מזה א"כ כיון דבעלים לא היה שם בעלים עליו דתיכף נתערבו א"כ בעת שבא קנינו תיכף אבד קנינו א"כ לא מהני יאוש שלו כיון דלא הוה בעלים א"כ אם יבא אלי ויאמר דהשני עבד יוכל להשתמש בו כיון דמעולם לא היה בעלים כיון דלא יוכל להוציא ע"כ לא מהני היאוש שלו ולא דמיא לכל יאוש שבתורה דכל היאוש שבתורה קודם היאוש הוא בעלים וביאוש גופא אבד עתם שם בעלים אבל הכא קודם היאוש וזולת היאוש נמי לא הוה בעלים דלזה בעינן בעלים בפועל ולא סגיא מה שלפי האמת הוא בעלים [ויש עוד לומר דאפילו אם תמצא לומר דאסר כך נתערבו מכ"מ נחזי קודם בעת קטנותם לא מהני היאוש משום דהוה יאוש שלא מדעת ואח"כ נמי לא מהני דכבר לא הוה בעלים דנתערבו כבר דוק, ואפילו לפי המ"ד דסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ומכ"מ הכא לא מהני מפני שיש בידי ענין רחב דהא דמהני יאוש שלא מדעת דוקא כשיגדיל ויבא לידי יאוש אבל היכא שמעולם לא יבא לידי יאוש לא מהני היאוש והכא לסוף ג"כ לא יבא לידי יאוש מפני שלא יקרא בעלים ע"ז דו"ק] ולכך אוכל בתרומה דלזה סגיא בעלים בכח ובכח הוא בעלים אבל היאוש לא מהני דלזה בעינן בעלים בפועל ולא הוי תרתי דסתרי דלכאורה ממה נפשך מאיזה כח בא לאכול משום דקנין כספו הא לפ"ז מהני היאוש אין זה סתירה כיון דלזה סגיא בעלים בכח ולזה בעינן בעלים בפועל דו"ק כי זה ענין נפלא הוא, אך לפי דברי תהיה קושיא חמורה אמאי קאמר הגמרא דהגדילו משחררין זה את זה היאך יכולים לשחרר זה את זה כיון דלא נקרא בעלים ולזה בעינן בעלים בפועל א"כ להאיסור דבעינן רק בעלים בכח חיישינן שמא עבד הוא ולהשחרור לא מהני משום דבעינן בפועל לזה ולא הוי סתירה כהנ"ל א"כ לפ"ז קשיא דמזה סתירה להגמרא דבבא מציעא דמבבא מציעא מוכח דכיון דהדין פסק דאינו שלו אזלינן בתר הדין א"כ כיון דכל אחד ואחד אינו יכול להשתמש בחברו א"כ ממילא אינו עבדו אף שהאמת יוכל להיות שהוא עבדו א"כ היאך יוכל לשחרר וצ"ע לי כט"ע ובדוחק רב יש לתרץ כיון דזה כלל כמו שאין להקנות או להקדיש דבר שאינו שלו כך אינו יכול להקנות או להקדיש דבר שאינו ברשותו וזה מצינו בקדושת הגוף דחל על אינו ברשותו א"כ יש לומר דחל על אינו שלו היינו אינו שלו כזה שבאמת הוא שלו רק שהדין מחליט שאינו שלו מכ"מ קדושת הגוף חל ע"ז כיון דבאמת הוא שלו ע"כ שחרור הוה קדושת הגוף ע"כ חל על אינו שלו כזה דוק' [וזה הענין דהיכא מצד הסבר' בעינן להתנאי אז בעינן שהתנאי תתקיים בפועל והיכא שרק מצד הגזירה בעינן להתנאי אז סגי' שתתקיים התנאי בכח, זה הענין מסתעף לעוד ענין לענין מה שראיתי שמסתפקין אם נתערב אתרוג של ערלה בהיתר אם יוצאין אם לוקח שניהם, ולכאו' אינו יוצא אף דאחד מהם בודאי היתר מכ"מ כיון דסוף כל סוף אסור לאכול שניהם, אך לפי"ז בודאי יוצאין אם לוקח שניהם מפני שהא דבעינן אתרוג הראוי לאכול הוא מצד הגזירה ולא מטעם הסבר' ע"כ סגי' מה שהוא באמת ראוי ולא בעינן בפועל אבל אם יקדש בזה אשה כיון דהא דבעינן בקידושי אשה שיהי' שוה כסף זה מצד הסברא ע"כ בעינן בזה שיהי' שוה כסף בפועל וכיון דבפועל אינו שוה כלום אינו יכול לקדש בזה אשה והדברים ארוכים בזה להאריך מה שיוצא עפי"ז הכלל הנ"ל וכן לענין אם ספק מצוה נקרא לצורך ביו"ט אמרינן בזה מתוך להנ"ל כיון דהא דבעינן צורך ביו"ט הסברא נוטה לזה ע"כ נוטה ג"כ דספוק נמי נקרא צורך לזה וכן לענין לא תשא ש"ש לשוא אם ספק צורך נקרא צורך נוטה דלזה ספק צורך נמי נקרא צורך והדברים ארוכים בזה, וכתוב אצלי במקום אחר ועתה אקצר ולענין הראשון אם אזלינן לפי הדין או לפי האמת יש להביא סעד לסילוקי מביצה דף ל"ח ע"ב לענין איסור התלוי בממון דלא בטיל מפני שלא בטיל הממון לא בטיל האיסור ג"כ והאיסור נגרר אחרי הממון וזה מוכח התם שדוקא היכא שהאיסור הוא בסברא שבשביל הממון נמשך האיסור היינו בגזילה ע"כ כיון שאין הממון בטיל לא בטיל האיסור דכיון דתלי' בסבר' דהאיסור תלי' בממון אבל היכא הא דאיסורו תלי' בממון הוא מצד הגזירה אלא דכן תנאו התורה בזה אף דממונא לא בטלי' מכ"מ האיסור בטיל ולא נגרר אחד אחרי חבירו א"כ מוכח להדיא כחילוקי ויש סמך גדול לזה החילוק הנ"ל וזה הגמ' ביצה דבביצה נמי זה התוכן היינו המציאות יסדה התורה דכל דבר נגרר אחרי הרוב רק ממונא לא בטיל היפוך המציאות מפני סברת הגמ' יאכל הלה וחדי ע"כ איסור שאיסורו תלי' בממון מצד הסבר' בזה אזלינן אסרי הדין ולא אסרי המציאות ע"כ אף שהמציאות להיות נגרור אחרי רוב מכ"מ כיון דהדין דממונא לא בטול נשאר האיסור אבל היכא שהאיסור שלו תלי' בממון אינו מצד הסברא רק מצד הגזירה אז לא מביטין אחרי הדין ע"כ אף שהדין דממונא לא בטיל מכ"מ אין הולכין אחרי זה רק אסרי המציאות דנגרור אחרי הרוב שזה מציאות הדבר דוק: