כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קיג
יעיין בט"ז בסי' תקפ"ה ובט"ז ס"ק ג' וטור סיים ע"ז יעיין בדבריו מהרשב"א בשם הרמ"א מסי' רפ"ד לענין הפטרה כתבתי על הגליון לעיין בפרמ"ג בסי' י"ט ביו"ד ס"ק ג' בסי' תקמ"ו במג"א ס"ק ד' בד"ה ותקע בו יצא דאין גזל בקול ועסי' סי' תנ"ד וכו' יעיין בלבושי שרד דכתב דר"ל דכוונתו להקשות בזה קושי' אחת ותוכן דבריו דמסביר הנ"מ בין טעם הירושלמי המובא בט"ז ובין טעם הרמב"ם המובא במג"א דלטעם הירושלמי מוכח דהיכא דליכא לימוד אף דמצוה שיש בה מעשה מכ"מ אם ליכא לימוד יוצא ולטעם הרמב"ם מוכח דמצוה שיש בה מעשה אף דליכא לימוד ג"כ אינו יוצא בגזילה דוק והקשה ע"ז דבמצה אית בה מעשה ומכ"מ בעינן קרא ע"ז, יעיין ע"ז ברא"ש ומקשה המג"א בא להרמב"ם מוכח דבמצוה שיש בה מעשה לא בעינן קרא ולבסוף מסיק שזה בעצמו השגת הראב"ד על הב"י. כתבתי בגליון דלענ"ד לתרץ קושי' הנ"ל דהנה מקודם אבאר דצריכין לשני הטעמים לטעם הירושלמי כמובא בט"ז ולטעם הרמב"ם לטעם הירושלמי נצרכין דליכא לימוד ומעוט בקרא דרוב אם היה לימוד ע"כ לא בי' מועיל טעם הרמב"ם דאם הים לימוד להביא אף דאין גזל בקול כיון דהקרא ממעט להביא ע"כ מסביר הירושלמי דאף דאיכא לכאורא לימוד להדיא דכתיב לכם כמו בלולב א"כ לא מהני בטעם דאין גזל בקול ע"כ צריכין לחלק דלא דמיא ללולב. וטעם הרמב"ם צריכין לומר ג"כ דאף דליכא לימוד מכ"מ איכא טעם מצוה הבאה בעבירה דטעם הירושלמי הוא טעם שלילה לשלול דליכא לימוד אבל לא גזירת הכתוב להדיא דיוצא אף מלשון הט"ז משמע דאיכא לימוד בקרא דיוצא ע"כ לענ"ד שזה רק טעם שלילות הלימוד דלמה צריך הקרא לגלות דיוצא כיון דליכא קרא דאינו יוצא סני אלא אם מצוה הבאה בעבירה דאורייתא בזה צריך קרא אך כיון דאין גזל בקול ע"כ אפי' אם נאמר דמצוה הבאה בעבירה דאורי' ג"כ אין צריך קרא לגלות דיוצא ע"כ לימוד הירו' הוא לימוד שלישי דוק) ועוד אם נאמר דמצוה הבאה בעבירה רק דרבנן בודאי שפיר אפי' אם נאמר דיש לימוד בקרא דיוצא בגזילה מכ"מ יש להחמיר מצד דרבנן א"כ ניחא לפי"ז דצריך הרמב"ם אפי' אם נאמר דיש לימוד בקרא דיוצא בגזל ולא דמיא לט"ז יו"ד סי' קי"ז דהיכא דגלי' קרא להדי' לא יוכלו חכמי' לאסור דהכי רק דרשא ובדרשא יש לי הוכחות רבות דלא נקרא להדיא כ"כ ויכולין חכמים לאסור, ועוד דהנה יש לומר דלימוד הקרא קאי על שאול דבלולב גם בשאול אינו יוצא ע"כ ליכא שום ראיה בקרא דיוצא בגזול, והדברים האחרונים עיקר דנימא גם אם נאמר דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא וגם אם אפי' כדמשמע לכאורא מהט"ז יש לימוד בקרא דיוצא מכ"מ צריכין לטעם דהרמב"ם דאל"כ נשאר הטעם דמצוה הבאה בעבירה ע"כ צריכין לטעמו דאין גזל בקול והגם כיון דהארכנו שלכן נתן הרמב"ם טעמו בשביל מצוה הבאה בעבירה אבל זילת זה הטעם אפי' במצוה שיש בה מעשה כיון דליכא לימוד יוצא בגזל ניחא הא דצריכין קרא גבי מצוה דהנה אם נאמר דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא בודאי צריכין קרא כדי שלא יהי' יוצא אפי' מדאורייתא, ועוד יש לי דרכים לישב אפי' אם נאמר דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא צריכין ג"כ קרא, ועוד כיון שבאנו להנ"ל הא, דצריך הרמב"ם לטעמו ואם הי' מעשה לא הי' יוצא אפי' היכא, דליכא לימוד הוא בשביל מצוה הבאה בעבורה א"כ הקושיא על לימוד דמצה הוא בשביל מצוה הבאה בעבירה קשיא בש"ז דלמה לן קרא שאינו יוצא במצה גזולה א"כ כיון דהקושיא על לימוד דהרא"ש דאינו יוצא במצה גזולה הוא רק בשביל מצוה הבאה בעבירה, א"כ אין זו קושי' חדשה ולא רק על הרמב"ם בלבד ולא על המקום הזה בלבד דהנה תוס' מקשה בסוכה דף ט' ע"א דוק שם וכן בסוכה דף ל'.
והנה יש בידו כמה דרכים לישב זאת בעזהי"ת ואכתוב במקום אחר, וזה יהי' תירוץ, גם ע"ז [ויש בידי להאריך דלפי הבנת הלבושי שרד בהרמב"ם. במצוה שיש בה מעשה אינו יוצא בעדו הסברא דמצוה הבאה בעבירה רק בשביל לכם, אפי' בלא לימוד יש בידי לומר דהרמב"ם אינו חולק על ירושלמי, דירושלמי נמי סובר כן דבלעדי קרא נמי היכא דהוי מעשה והעיקר בטעם הרמב"ם משום דאין גזל בקול, רק הירושלמי בא לשלול הא איכא גזירת הכתוב, לכאורה דאינו יוצא, א"כ אפי' אם און גזל בקול נמי כיון דאיכא לימוד דאינו יוצא א"כ הוי גזרת הכתוב דאינו יוצא ע"כ שולל הירושלמי זה הלימוד ונשאר בלא לימוד, ואז נתעורר טעם הרמב"ם אך האמת יורה דרכו. דעיקר טעם הרמב"ם נצרך כדי להסיר הסברא דמצוה הבאה בעבירה, ודו"ק].