אור ברסלב
כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב הלכות סוכה › סימן קח

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר

הלכות סוכה · סימן קח

סימן קז

הנה הראב"ד מקשה בספר תמים דעים על הרי"ף שפסק דלכם ולא לנכרים א"כ אמאי קאמר רבה ואיתימא רב יוסף בביצה דף ו' ע"א] מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים הא אסור לשחוט לכלבים, לענ"ד לתרץ בטוב טעם ודעת עפ"י דברי התוס' שם ד"ה וכי מה בין עגל וכו' ותימה והא מוכן הוא דאמרינן בחולין דבן פקועה ניתר בארבעה סמנים בשחיטת אמו או בשחיטת עצמו ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו א"כ ממילא מוכן היא ע"י אופן זה ומתרץ תוס' ג' תירוצים ותירוץ האחרון דהתם מיירי שכלו לה חדשי' והכא מיירי שלא כלו לה חדשי' עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי' א"כ לפי"ז התירוץ אם כלו חדשי' הי' מוכין רק אם לא כלו חדשי' אז אינו מוכן, ולכאורה יש להקשות ע"ז התוס' הא תוס' כתב בדף ד' ע"א ד"ה נימא דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן א"כ הכא נמי מוקצה מחמת יום שעבר דו"ק, אך מוכרחים אנו לומר דשאני בדבר שבין השמשות ספק דלא חזי' בזה אין נ"מ אם מחמת יום שעבר או לא אבל בתוס' דף ד' שאני דבעצמותו חזי' רק מוקצה מחמת איסור ע"כ לא אמרינן מחמת יום שעבר דוק בחילוק זה, וחילוק זה מצאתי בברוך טעם וראי' לזה החילוק מתירוץ האחרון דתוס', ולפי"ז נופל קושית הראב"ד על הרי"ף דהרי"ף יסבור כתירוץ האחרון דתוס' הנ"ל א"כ כשעבר בין השמשות הוא מוכן ע"י סימנים דידי' רק בין השמשות לא הוי חזי' וזה מחמת יום שעבר וכיון דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"כ הא דצריכין עתה לאדם נחשב כמו שהי' בין השמשות הכנה לאדם דכיון דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם רק האיסור דיו"ט לא מניח לשחוט לכלבים א"כ הגע בך אם הי' אופן שיהי' היתר לשחוט ביו"ט לכלבים רק בין השמשות הי' איסור לא הי' חשש דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן היכא שבעצמותו חזי' האיסור אינו מניח לזה לא אמרינן בו מוקצה מחמת יום שעבר א"כ כיון דהכנה דכלבים נחשב כמו שמוכן לאדם א"כ הי' בין השמשות מוכן בעצמותו לאדם דהכנה דכלבים נתפשט על אדם וכמו שלכלבים נחשב רק דהוי מוקצה מחמת איסור אבל בעצמותו חזי' כמו כן לאדם נחשב שבעצמותו הוי הכנה רק דמחמת איסור אינו מוכן ע"כ מחמת יום שעבר לא אמרינן ועיקר ההיתר מפני שמוכן אגב עצמו רק לסלק שלא יהי' נחשב שבין השמשות לא חזי' בעצם רק שיהי' נחשב שרק מוקצה מחמת איסור בין השמשות שלזה בעינן הסבר' דמוכן אגב אמו לכלבים דוק אבל לתירוצם הראשונים דאפי' כשעבר בין השמשות נמי צריכין סברא דמוכן אגב אמו לכלבים לזה יהי' מוכרח דמותר באמת ביו"ט, ותוס' גופא פסק בדף כ"ב ע"ב ד"ה לכם ולא לכלבים דאסור לכלבים יעיין שם, אך לפי שראיתי בר"ן שבת לענין חולב עז לתוך הקדרה דהיכא דסר האיסור בלא איסור בזה לא אמרינן מיגיו דאיתקצאי כמו כן הכא נמי שסר האיסור שלא ע"י איסור כיון דמוכן אגב אמו לכלבים א"כ נחשב הולד מוכן רק מיגו דאיתקצאי מחמת איסור בזה כיון דנפל האיסור ממילא מוכן נקרא ואף היכא שאם בעצמותו אינו חזי' היינו אם לא נאמר דמוכן אגב אמו לכלבים בזה לא אמרינן היכא דסר ממילא מותר אבל כיון דאמרינן מוכן אגב אמו לכלבים בזה בעצמותו חזי' אלא הוי רק מוקצה מחמת איסור בזה כיון דנפל האיסור ממילא לא אמרינן מיגו דאיתקצאי דו"ק, וכמו כן לתירוץ האחר' נמי בעצמותו לא חזי' ע"כ זולת הסברא דאמרינן מוכן אגב אמו הי' אמרינן מיגו דאיתקצאי אבל אם אמרינן מיגו דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"כ בעצמותו חזי' רק מצד האיסור ע"כ בזה לא אמרינן מיגו כיון דאיתקצאי כיון דסר מאליו האיסור, אך לתירוץ האמצ' דתוס' מוכח דאפי' היכא דחזי' בעצמותו אמרינן מיגו דאיתקצאי אפי' כשסר האיסור מאליו מכ"מ יש לחלק דכיון דאסור לשחוט מצד ענין שחיטה אף שרק לכתחלה אסור מכ"מ נחשב כמו שבעצמותו לא חזי' [ויש לעיין על סברת הר"ן הנ"ל מתוס' סוכה ומתוס' ביצה לענין מוקצה מחמת יום שעבר דהתם ג"כ סר האיסור ממילא וגם הדבר חזי' בעצמותו א"כ למה להם להסבר' דמחמת יום שעבר לא אמרינן הא בלעדי זה הסבר' כיון דסר האיסור ממילא יעיין בהגהות רע"א זצ"ל בסי' תקט"ו דהעיר שם במוקצה מחמת יום שעבר דעפ"י סברת הר"ן יש לשדות נרגא בדבריו דוק שם] ועוד יש סברא בר"ן כיון דעל הנולד לא הי' מעולם איסור ולכן מותר כמו כן הכא נמי כיון דמוכן אגב אמו לכלבים אלא שעל אמו הי' איסור אבל על הולד לא הי' מעולם זה האיסור דוק בהר"ן ויבין זאת היטב. ובזה סר ג"כ הקושי' בלעדי הפלפול הנ"ל קושי' תמים דעים על הרי"ף, ועוד יש לי דרך לישב הקושי' דתמים דעים על הרי"ף, דהנה לענ"ד יש לחקור הא דאמרינן לכם ולא לכלבים, אף שהתורה מיעטה היינו שמצד הבהמה עצמה אסור אבל היכא שהבהמה מצטערת אם לא יעשה בעדה א"כ מקיים אדם מצוה דצער בע"ח א"כ נאמר מתוך דלא גר' ממצוה דלולב או הוצאת ס"ת דאפי' במצוה דרבנן נמי אמרינן מתוך א"כ לפי"ז יש לחקור דאפשר דהא דאסרה התורה היינו היכא שלא שייך צער בע"ח דאם הי' היתר בשביל בהמה כמו לאדם הי' מותר אפי' להרוחה בעלמא אבל כאן דמצד הבהמה אסור רק מצד מתוך ע"כ דוקא היכא שאיכא צער בע"ח, כן יש לחקור בזה, ומצאתי ראי' לזה בביאור הגר"א זצ"ל בסי' תקי"ב ס"ק ח' בדבריו שם יעיין שם שסובר להדיא דאף דנתמעט מלכם דלבהמה אסור היינו שנתמעט שמצד עצמו אסור אבל זה לא נתמעט דנופל מתוך בזה א"כ היכא דאיכא צער בע"ח במלאכות שאמרינן מתוך בזה מותר אפי' לדעת הרמב"ם שהולך בשיטת התוס' דבעינן צורך קצת, א"כ נופל בזה ג"כ קושיית התמים דעים הנ"ל דיש אופן שיהי' מותר לשחוט ע"י אמו לכלבים היינו אם יצטערו הכלבים אמרינן מתוך, וזה חידוש דין דהיכא דהוי צער בע"ח בזה מותר מלאכות שאמרינן בזה מתוך היינו שחיטה ואפיה ובישול והוצאה והבערה, אך לענ"ד צ"ע דברי הגר"א זצ"ל שלדבריו דגם אפי' היכא שנתמעט מלכם מכ"מ דין מתוך לא נופל בזה ונתמעט רק שמצד עצמו הוא אסור א"כ לא ניחא מאי דכתוב בשו"ע בסעיף ג' שם בסי' הנ"ל דאסור לבשל ולאפות לבהמה כיון דשיטת השו"ע דאמרינן מתוך אפי' בלא צורך כלל וגם באפיה ובישול אמרינן מתוך, יעיין בריש הלכות יו"ט בביאור הגר"א זצ"ל אלא מוכח דסובר השו"ע דהיכא דנתמעט מפסוק לא אמרינן מתוך. וכן איתא בבינת אדם בריש הלכות יו"ט שם דהיכא דנתמעט מפסוק לא אמרינן מתוך א"כ צ"ע לי דברי הגר"א זצ"ל דבודאי מוכח לדעת הרמב"ם דהיכא דנתמעט מפסוק לא אמרינן מתוך דאל"כ אמאי אמרינן לכם ולא לנכרים הא אמרינן מתוך אלא מוכח דהיכא דנתמעט לא אמרינן מתוך והגר"א זצ"ל כתב דהוצאה מותר לבהמה לדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך, ולדברינו דלעיל מוכח מהר"י הנ"ל דסובר דלדעת הרמב"ם מוכרח דהיכא דנתמעט לא אמרינן בזה מתוך דהב"י סובר דדוחק לומר דהמיעוט קאי על המלאכות דלא אמרינן בזה מתוך דקרא סתמא קאמר ומשמע דקאי על כל המלאכות דו"ק, אך לדעת התוס' דבעינן צורך בזה יש לומר דהם סוברים דאפי' היכא דנתמעט מקרא ג"כ אמרינן בזה מתוך והא דאסור לנכרים היינו היכא שליכא לישראל צורך בזה אבל אם יש צורך בזה מותר, וכן לבהמה, א"כ לדעת התוס' חומרתם קולתם, חומרתם שבעינן למתוך צורך א"כ אין ראי' היכא דנתמעט לא אמרינן בזה מתוך א"כ קולתם שגם בבהמה אמרינן מתוך היכא דאיכא צורך והצורך היכא דאיכא צער בע"ח, אך שיטת הרי"ף כדעת הרמב"ם דאפי' בלא צורך אמרינן מתוך א"כ מוכח היכא דנתמעט לא אמרינן מתוך א"כ אין לתרץ דברי הרי"ף כמו שתירצתי לעיל מפני שיש אופן היכא דאיכא צער בע"ח דלדעת הרי"ף גם באופן כזה אסור כיון דנתמעט להדיא לא אמרינן מתוך דאם הי' אמרינן הי' אמרינן אפי' בלא צורך דוק וצ"ע לי הרבה דברי הגר"א זצ"ל הנאמרים לעיל דהוא אומר דגם הרמב"ם סובר דאמרינן בבהמה מתוך ומהב"י הנ"ל מוכח להיפך דוק וצ"ע לי הרבה] ע"כ צריכין אנו לתרץ דברי הרי"ף כמו שתרצתי לעיל בשני אופנים וסעד לדברי מצאתי בתוס' כתובות דגם בבהמה אמרינן מתוך, יעיין שם בדף ז' ע"א ד"ה מתוך שחקרו שם לענין הוצאה לנכרי ביו"ט וממרוצת דבריהם משמע להדיא דשייך מתוך אפי' בנכרי אף שנתמעט להדיא דאין לומר דבזה גופא חקרו שם אם אמרינן מתוך בנכרי או לא דאם חקרו בזה קצרו בזה ולא הראו מקורם שלא אמרינן מתוך בנכרי אלא מוכח דבודאי אמרינן מתוך אפי' בנכרי רק שלא אמרינן מתוך משום דלא הוי צורך קצת ע"כ לא האריכו בזה מפני שזה הרב הזכירו מקודם יעיין דבריהם ויבין המשמעות להדיא דוק שם, לפי"ז קשיא לי על הגמ' ביצה דף כ"א ע"א בגמ' שם תמה אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי הא כיון דאיכא הפסד ובהפסד נמי אמרינן מתוך יעיין באו"ח סי' תקי"ח דגם הפסד נקרא צורך קצת ע"כ כיון דלשיטת תוס' דאפי' היכא דנתמעט נמי אמרינן מתוך א"כ קשי' אמאי קאמר דיצא שכרכם בהפסדכם הא אמרינן מתוך אלא מוכח דהיכא דנתמעט לא אמרינן מתוך.

אך לענ"ד לתרץ דהנה זה הוי כמכשירי אוכל נפש דהנה כיון דאין בזה גופא הצלת הפסד רק סיבה לדבר אחר ע"כ הוי כמכשיר אוכל נפש אף דאנן קיימ"ל כר' יהודה דבמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יו"ט מותר מכ"מ במתוך לא אמרינן זה יעיין בתוס' כתובו' לענין לכבות הנר מפני דבר אחר יעיין שם ואיכא הכרעה מזה להתירוץ דבמתוך לא אמרינן במכשירים מותר אפי' היכא דא"א לעשות מערב יו"ט דוק.

ואגב אציג בזה דהנה אני מקשה כיון דזה הכלל דגם הפסד נקרא צורך א"כ קשי' מבהמה מסוכנת אמאי אסור היכא דא"א לאכול כזית מבעוד יום הא כיון דאיכא הפסד אמאי לא אמרינן מתוך אך לענ"ד דכיון דרק ספק הפסד א"כ לא הוי צורך ודאי אף שבריש סי' תקי"ח נמי רק ספק שמא יגנבו אפשר דהתם הוי קרוב לודאי וצ"ע בכ"ז.

אגב אציג בזה הסימן הערה על הרמב"ם שפסק דאין שורין דיו וסממנים הוא מטעם שצובע המים ולא משמע כן מהגמ' דף י"ח ע"א בשבת דהתם מוכח מטעם לישה יעיין שם והנה הרב המגיד משנה דחק עצמו הרבה בזה, אך לענ"ד אפשר לתרץ כן דהנה בל"ה קשי' על הרמב"ם אמאי חייב מטעם צובע הא אין צבוע' באוכלין דהנה הרמב"ם פסק דאין עבוד באוכלין א"כ כמו שאין עבוד באוכלין לכאורה כל המלאכות אינו שייך באוכלין, אך הנה אותא במשנה למלך שמקשה על הגמ' דתועלת קאי אפי' בשבת למה לן פסוק ע"ז להתיר מליחה אפי' בשבת הא בל"ה אין עבוד באוכלין והוא מתרץ כיון דעולה כולה כלל לא הוי אוכלין, ועוד מתרץ כיון דהוי מתיקוני הקרבן אחשבי' להיות מלאכה והסבר' אחרונה תלי באם נאמר כיון דאחשבי' לזה אחשבי' לזה, וזה הסברא יש לעשות לנו סמוכ' מכמה מקומות יעיין ביצה לענין אפרוח שנולד ביו"ט יעיין שם וגם בחולין לענין גיד הנשה אם נאמר כיון דאחשבי' לזה אחשבי' לזה וגם בסוכה לענין מיגו דהוי דופן לשבת וגם בכתובות לענין ידו של אדם אם אמרינן כיון דאחשבי' לשבת אחשבי' לקנין יעיין ברש"י שם, ובזה מתורץ שם קושיית התוס' וגם יעיין ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב לענין כיון דאחשבי' לענין ביעור נקרא מלאכה יעיין שם א"כ אם נאמר דאחשבי' לזה אחשבי' לזה אין אנו צריכין לסבר' הראשונה דהמשנה למלך ואם לא נאמר דאחשבי' לזה אחשבי' לזה בזה צריכין אנו לסבר' הראשונה, והנה בזה הוי סוגיות מתחלפות אם אמרינן מיגו דאחשבי' יעיין בשבת דף ק"ב ג"כ חקירה בזה אם אמרינן מיגו דוק ע"כ בשבת דף י"ח הולך בשיטה זו דאמרינן אחשבי' ע"כ אין מוכרחים לומר סברא הראשונה דהמשנה למלך דהיכא דלא נאכל הוי נחשב כמו שלא הוי אוכל אלא גם זה נחשב לאוכל ע"כ אין לומר הטעם משום צביעה אבל הרמב"ם הולך בשיטה זו שאין אומרים כיון דאחשבי' לזה אחשבי' לזה א"כ מוכרחין לחדש התירוץ הראשון דכליל, ע"כ כיון דהמי צביעה לא עומד לשתי' לא נחשב לאוכל ע"כ שייך בזה צובע ויש למצוא סוגי' דסוברים דלא אמרינן אחשבי' יעיין בפסחים דף מ' ע"ב ש"מ מדר' עקיבא תלת יעיין שם דלא אמרינן אחשבי', ויש להאריך בזה ולכאורה יש סתירה דהרמב"ם סובר דאמרינן אחשבי' דפוסק האוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים ואמרינן אחשבי'.

תוכן העניינים

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה