כרם יהושע לאנג· רבי יהושע לאנג
מכות · דף כג:
אר"י חלוקין עליו חביריו על ר"ח ב"ג אמר ראב"א תנינן אין בין שבת ליוה"כ כו' קשה דהא איכא עוד סתמא דמתני' דלא כר"ח בן גמליאל הא דחולין (ד' ע"ח א') דתנן שם דהראשון בכרת ושניהם סופגין את הארבעים וכמ"ש התוס' שם (דף פ' סע"א) וע"ש במהרש"א ונלע"ד די"ל ע"פ מ"ש התוי"ט שם לפרש לדעת הרמב"ם דלא כפי' התוס' אלא דאתי אף כר"ח בן גמליאל דהכא ואלא מיירי התם דהראשון חייב כרת הוא בשלא התרו בו והא דשניהם סופגים את הארבעים הוא בשהתרו בו ע"ש ואף דהתוס' לא נ"ל בזה דס"ל דמיירי התם בחד גוונא מ"מ לא שייך לפרוך הכא תנינא מהתם כיון די"ל כפי' התוי"ט וכדמשני הגמ' כזה בכתובות (דף י"ז ב') ובשבועות (ס"ד כ"ט) דדיוקא דמתני' קמ"ל וכפרש"י שם משום דבמתני' שם אינו מפו' כ"כ וראיתי בתור"ע בחולין שהעיר ג"כ בזה ונלע"ד נכון כמו שכתבתי ועי' בזה בנו"ב מ"ת (חלק או"ח סי' קכ"ח) מש"ש בזה. והנה מה שהעיר התוי"ט לדעת הרמב"ם שפסק כר"ח בן גמליאל דהכא מהאי מתני' דחולין לפי' התוס' שפירשו דההיא מתני' דלא כר"ח בן גמליאל:
נלע"ד בלא"ה ליישב דהרמב"ם הא הוא מפ' הא דר"ח בן גמליאל דהכא מיירי בשעשה תשובה דוקא וכמ"ש הרמב"ם בפה"מ ועי' במל"מ (ס"פ י"ז מהל' סנהדרין) א"כ ודאי י"ל דמתני' דחולין מיירי בלא עשה תשובה וא"ש אף כר"ח בן גמליאל וא"כ לפ"ז ג"כ מתו' מאי דלא פריך הכא תנינא דלא כר"ח בן גמליאל ממתני' דחולין הנזכר:
והנה יש להעיר במאי דאמר הכא דחלוקין חביריו על ר"ח בן גמליאל והא ר"ח ב"ג קרא קדרש כיון שנקלה הרי הוא כאחיך וי"ל ע"פ מ"ש הט"א במגילה (ס"ד ז') שהקשה שם מנ"ל לר"ח בן גמליאל לדרוש מהאי קרא דנעשה כשלקה כאחיך דלמא מיירי האי קרא במלקות של ח"ל אבל לא במלקות של ח"כ ותי' דס"ל דבמלקות של ח"ל ל"צ קרא דפשיטא שנתכפר לו במלקות כיון שאין עליו עונש אחר ע"ש וא"כ י"ל דרבנן ס"ל דהאי קרא קאי למלקות של חייבי לאוין ולא במלקות של ח"כ כקושי' הט"א וס"ל דאצטריך שפיר קרא במלקות של ח"ל דחוזר לכשרותו ואינו פסול לעדות כמו שכתב הרמב"ם (פי"ז מהל' סנהדרין) בפי' כן מהאי קרא ודע דרך אגב דיש לתמוה לכאו' עמ"ש הט"א שם שהקשה עלה דר"נ בן הקנה במגילה שם דאמר דהיה עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין דפטור מתשלומין ואמאי לא אמר דהיה עושה לכל חייבי כריתות ואמאי נקט יוה"כ דוקא ע"ש:
ותמוה דהא מפו' בירושלמי דמגילה שם דר"נ בן הקנה סבר דדוקא יוה"כ ולא שאר ח"כ ור"ש בן מנסיא סבר דה"ה כל ח"כ פוטר מתשלומין וא"כ ודאי ל"ק קושי' הט"א אולם נלע"ד דהקשה הט"א שפיר דע"כ הגמ' דידן ל"ל הכי כדאיתא בכתובות (דף ל' ע"א) דאמר שם לאפוקי מדר"נ בן הקנה היינו מתני' שם דמחייב קנס באחותו הוא דלא כרנב"ה א"כ מוכח דס"ל להגמ' דלר"נ בן הקנה ס"ל כן בכל חייבי כריתות וכן מוכח שם הכי לה"ט דמפרשי רבא ואביי שם. ובזה מתו' היטב דברי התוס' דכתובות שם ד"ה הכל מודים שכתבו דר"ש מנסיא ל"ל כר"נ בן הקנה ותמוה מאוד דהא מבואר בירושלמי (רפ"ג דכתובות) וכן (רפ"א דמגילה) דר"ש בן מנסיא ס"ל כר"נ בן הקנה ועדיף מיניה דאף בכל ח"כ סבר ר"ש בן מנסיא גופי' דפוטר מתשלומין וע"ש בש"ק אבל לפי האמור א"ש דע"כ גמ' דידן ל"ל הכי ולא ידע מהא דר"נ בן הקנה ור"ש בן מנסיא דברייתא דירושלמי הנזכר דאל"כ איך אמר שם על מתני' דהבא על אחותו לאפוקי מר"נ בן הקנה דהא בברייתא דירושלמי שם מבואר דהא דר"נ בן הקנה ס"ל דפוטר מתשלומין הוא ביוה"כ דוקא ולא בשאר חייבי כריתות ודוק:
סליק מסכת מכות בעזרת השם:
כרם יהושע מערכות - מערכה ראשונה בסנהדרין דף לג/א
מערכה ראשונה בסנהדרין דף ל"ג א' הנה בסנהדרין (דף ל"ג א') איתא ורמינהו דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו והקשו התוס' דטיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ועוד אי מה שעשה עשוי אמאי משלם דאכתי לא מתוקמא דעירבן עם פירותיו עד לבסוף ותי' דהשתא ס"ל כשעירבן בעה"ב ולבסוף ס"ל כשעירבן חכם והשתא מה שעשה עשוי שעירבן ברוב פירותיו טהורים דבטלי ברובא וישלם מביתו שעירבן בפירות מועטים והקשו ע"ז למאי דס"ד בפ' עד כמה דאתיא כר"מ הא שמעי' ליה בפ' הניזקין גבי נפלו ונתפצעו דאפי' שוגג לא יטלו דקנסי' שוגג אטו מזיד וא"כ היכי בטלי ברובא ותי' כיון דע"פ חכם עביד לא קניס האי שוגג א"נ לענין דינא דגרמי מוקי לה כר"מ ולא לכל מילי עכ"ל התוס' והנה קשה לשיטת הפוסקים החולקים על הט"ז ביו"ד (סי' צ"ט) דס"ל דאומר מותר עדיף טפי משוגג אלא ס"ל דלא עדיף משוגג ומאן דקניס בשוגג אטו מזיד קניס ג"כ באומר מותר והא מדברי התוס' דהכא מוכת דס"ל כיון דע"פ חכם עביד לא קנסי' האי שוגג וי"ל דס"ל היכי שעושה ע"פ חכם עדיף טפי מהיכי שטעה עצמו בדין ואומר מותר ועוי"ל ע"פ מאי דאיתא בתרומות (פ"ב מ"ה) דר' יהודה אומר אם הוא יודע אע"פ שהוא שוגג לא עשה ולא כלום ופי' הרמב"ם (בפ"ה מהל' תרומות) דהיינו שהיה יודע שהוא תרומה אלא ששגג בדין זה גרע משוגג וי"ל דעת החולקים על הט"ז דהוא מוכח מהא דר"י דתרומות דס"ל כן דשגג בדין גרע משוגג ואף דמוכח לפי' התוס' דר"מ דהכא ל"ל כן מ"מ הא ר"מ ור"י הל' כר"י כדאיתא בעירובין (דף מ"ו ב') ועוכ"מ:
והנה לכאו' יש להביא ראיה לדעת החולקים על הט"ז דאומר מותר הוי כמזיד מהא דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות הל' ב') דר' יוחנן בעי סוטה מהו שיהיו חייבין בה משום שבועת ביטוי ופריך מה אנן קיימין אם בשוגגת בעבירה ובשבועה אין כאן סוטה אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן ע"כ וקשה דהא משכ"ל לדעת מהרי"ק דבאומרת מותר שסברה שמותרת לזנות מ"מ אסורה לבעלה דמעלה מעל בבעלה א"כ משכ"ל שוגג באומר מותר דהוי שוגג ומ"מ הוי סוטה וכן נשאר בזה בקושי' הגאון מלבוב שם בהגהות אבל לדעת החולקים על הט"ז א"ש דהא אומר מותר לאו שוגג הוא אולם לענ"ד ל"ק כלל אף לדעת הט"ז דאומר מותר הוי כשוגג דהא אף שסברה שמותרת לזנות מ"מ בשבועה הוי מזידה דהאיך נשבעת שלא שכב איש אותה והא ידעה ששכב איש אותה וא"כ לאו בר קרבן היא ובמח"כ הגאון מלבוב שלא העיר בזה אבל לענ"ד תקשה קושי' אחרת דהא משכ"ל לדעת מהרי"ק דסברה שמותרת לזנות ובשבועה הוי שוגגת בקרבן דידעה ששבועה זו אסורה אבל לא ידעה שחייבת עליה קרבן ככל שבועת ביטוי לשעבר כדאי' בשבועות (דף כ"ו ריש ע"ב) וצ"ע אבל אין זה שייך למחלוקת הט"ז והאחרונים: והנה לתי' התוס' שתירצו דמוקי כר"מ רק בדינא דגרמי ולא בכל מילי י"ל בזה מאי דקשה לעיל (ר"ד ו') דפריך מהאי סתם משנה דדן את הדין לר"א דסבר שנים שדנו לד"ה אין דיניהם דין משום דמה"ת ג' בעינן וקשה הא בלאו דברי ר' אבהו תקשה על מתני' גופי' דהא סתם מתני' הוא כר"מ בכ"מ ור"מ גופי' הא מוכח דסבר דמה"ת בעי' שלשה דיינים כדאמר ר"מ לקמן (דף ל"ד ב') מה ריבים בג' וכמ"ש התומים (סי' ה') ועוכ"מ והקצה"ח (סי' ג') דע"כ ר"מ סבר הכי אבל לפי האמור א"ש דהא ע"כ האי סתם מתני' דלא כר"מ אף למאי דס"ד מעיקרא דבהא דגרמי אתיא כר"מ מ"מ בשאר מילי לא אתיא כוותי' והא דתירצו התוס' דמתני' דלא כר"מ כוונתם דאף דגם ר' יהודה ססר בהא דנפלו ונתפצעו כר"מ דאף שוגג לא יעלו כדאיתא בגיטין (דף נ"ד רע"ב) מ"מ מתני' אתיא כר' יוסי, ור"ש דס"ל הכי דבשוגג יעלו והרמב"ם פסק ג"כ דלא כר"מ ור' יהודה בדין נתפצעו כמבואר בדבריו (פי"ז מהל' מ"א) אלא כר' יוסי ור"ש:
וי"ל ג"כ דה"ט דהוא משום דע"כ סתם מתני' זו דבכורות דלא כוותייהו כדעת התוס' הכא ועוד איכא ג"כ סתם מתני' דלא כוותייהו בהא (דספ"ה דתרומות) דתנן שם תרומה שנפלה לפחות מק' ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
והנה בדין זה דקנסי' שוגג אטו מזיד נפלאתי מאוד על דברי התוס' בעירובין (כ"ד מ"ב) שכתבו שם דקיי"ל דלא קנסי' שוגג אטו מזיד לא בדאוריי' ולא בדרבנן ותמוה דהא אנן קיי"ל כר' יהודה דס"ל בגיטין (דף נ"ג ב') דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד ולא בדרבנן וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' שבת) דהמבשל בשבת אפי' בשוגג לא יאכל בו ביום היינו משום דבדאורייתא קנסי' שוגג אטו מזיד אבל במעשר בשבת דהוי מדרבנן כתב הרמב"ם (בפכ"ג שם) דהמעשר בשבת בשוגג אפי' בו ביום יאכל וכדמבואר בגיטין שם וכן (בפ"י מהל' תרומות) גבי זר שאכל תרומה טהורה פסק שאם שילם חונין טמאים אפי' בשוגג יחזור וישלם מן הטהורים וה"ט משום דבדאורייתא. קנסי' שוגג אטו מזיד ועי' בפר"ח ביו"ד (סי' צ"ט) וא"כ איך כתבו התוס' דלא קנסי' בדאורייתא שוגג אטו מזיד ועוד תמוה דהא לא הוי לא כר"מ ולא כר"י דהא לר"מ ס"ל בגיטין שם דבדרבנן קנסי' שוגג אטו מזיד ולא בדאורייתא וראיתי בש"ק בירושלמי (רפ"ד דעירובין) שהעיר בזה קצת:
והנה י"ל לענ"ד ע"פ מ"ש הגר"א בשנות אליהו (פ"ב דתרומות מ"ג) לפרש מתני' דתנן שם המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דה"ט דס"ל לרבי דסתם כן במתני' דלא קנסי' שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן ע"ש א"כ י"ל בזה דעת התוס' דעירובין דס"ל דקיי"ל כההיא סתם מתני' דתרומות דס"ל הכי אולם נפלאתי מאוד גם על פי' הגר"א דהא הוא נגד המבואר בגמ' דגיטין (דף נ"ד א') דמפו' שם דסתם מתני' דתרומות הוא ר"מ ופריך מהא דהמעשר בשבת עלה דאמרי' שם דר"מ קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד והא מעשר בשבת דרבנן הוא ומשני התם גברא לתקוני קמכוין ואנן ליקום ולקנסי' א"כ ס"ל למתני' דקנסי' בדרבנן שוגג אטו מזיד רק מעשר שאני דלתקוני קמכוין וכן תמוה מ"ש הגר"א שם דכן סתם רבי בהמטמא והמדמע והמנסך וזהו ג"כ דלא כסוגיין בגיטין (ס"ד נ"ג) דמבואר שם דר"י היא רק דמנסך שאני משום חומרא דע"ג מיבדל בדילי מינה ונלע"ד דפי' הגר"א כן משום דסבר ר' יוחנן כן בירושלמי דערלה (פ"ג הל' ד') דלא קנסי' שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן ועי' בשנות אליהו בערלה (פ"ג מ"ח) אלא דקשה דאמאי פי' הגר"א כשיטת הירושלמי ודלא כגמ' דידן ונלע"ד ע"פ מ"ש השיך ביו"ד (ר"ס קמ"ה) לענין אבני הר שנתדלדלו דהיכי דקמיפלגי גמ' דידן והירושלמי אליבא דר' יוחנן קיי"ל כשי' הירושלמי דר' יוחנן גופי' חיבר את הירושלמי והודיע לנו דעתו בזה ע"ש וא"כ י"ל דסוגיא דגיטין קאי ג"כ לר' יוחנן דאיהו סבר שם דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ופריך הגמ' שם לימא כתנאי ההיא דר"מ ור"י בהא דהמטמא והמדמע והמנסך ומשני דכ"ע ס"ל כר' יוחנן דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אלא דפליגי בקנסי' שוגג אטו מזיד ומחלק שם בין דאורייתא לדרבנן וכיון דמפו' בירושלמי דר' יוחנן גופי' סבר דלא קנסי' שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן וה"ט דס"ל כן לסתם מתני' דתרומות וכמ"ש הגר"א שם מתו' היטב דברי הגר"א ודברי התוספות דעירובין הנ"ל
והנה לפי האמור נלע"ד די"ל היטב דברי התוס' דפסחים (דף כ"ו ע"ב) בד"ה אפה שהקשו שם לרבי הא דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי נימא דיש שבח עצים בפת דגחלים מוקצים נינהו וכתב המהרש"ל שם בכוונת התוס' דקושייתם הוא אף לרבנן דרבי דל"פ רבנן על רבי התם אלא משום דאין האיסור בעין והגחלים אינם מוקצים אבל בההיא דהמבשל בשבת גחלים מוקצים הן והמהרש"א כתב שם דהתוס' דוקא לרבי הוא דמקשי התם אבל לא לרבנן יעו"ש ולכאו' קשה פי' של המהרש"א דמנ"ל להתוס' להקשות כן לרבי מהא דהמבשל בשבת בשוגג יאכל דלמא ס"ל לרבי כר' יהודה ור"י הסנדלר דהמבשל בשבת אף בשוגג לא יאכל אבל לפי האמור י"ל לפמ"ש דהתוס' דעירובין ס"ל כשיטת הירושלמי וכדעת הגר"א הנזכר דסתמא דמתני' דתרומות בהא דהמעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל הוא דעת רבי דסתם כן וא"כ מבואר דס"ל לרבי הכי דהמבשל בשבת בשוגג יאכל מש"ה מקשי' התוס' שפיר דהא לרבי גופי' גחלים מוקצים נינהו:
והנה יש לתמוה ג"כ בזה על דברי התוס' בב"ב (דף ב' ע"ב) שהקשו עלה דתניא שם דנתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו אע"ג דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר שהרי ניכר הוא שהוא כלאים. כשרואה הגפנים בשדה אבל אין לומר דחשיב שפיר היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא ומדמע דאי קנס הוא היה לו להתחייב במזיד דוקא עכ"ל התוס' שם וקשה דמאי הקשו התוס' הא י"ל דסבר האי תנא דמקיים כלאים דאורייתא היא כר"ע בע' גלולים (ר"ד ס"ד) ועוכ"מ וסבר האי תנא דקנסי' שוגג אטו מזיד בדאורייתא או י"ל בהיפוך דס"ל דהמקיים כלאים הוי דרבנן וס"ל כר"מ דקנסי' שוגג אטו מזיד בדרבנן וא"כ ל"ק קושי' התוס' דאי קנסא במזיד דוקא ה"ל להתחייב ולא בשוגג ולפי האמור י"ל לכאו' דס"ל להתוס' בב"ב כשיטתם בעירובין הנ"ל דקיי"ל דלא קנסי' שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן וכדסתם רבי במתני' דתרומות הנ"ל וכפי' הגר"א הנ"ל אבל זה אינו דהא מבואר בהדיא בב"ק (דף ק' ע"א) דההיא ברייתא ר"מ היא וא"כ קשה על דברי התוס' דמאי מקשי דבמזיד דוקא קנסי' ולא בשוגג והא ר"מ קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן וי"ל דסבר דמקיים כלאים הוי דרבנן ועי' בתור"ע בכלאים (פ"ז מ"ה אות כ"ג) מש"ש בזה:
ונלע"ד בעז"ה ליישב היטב דנכונים דברי התוספות דב"ב הנ"ל משום דמארי דהך מימרא בב"ק שם דסבר דההיא ברייתא דנתייאש הימנה ולא גדרה ר"מ היא הוא ריש לקיש שם ודייק מהא דסתם מתני' ר"מ היא עי' בתוס' שם ובתוס' בב"ב (דף ב' ע"א). ד"ה כדתניא וריש לקיש גופי' היה סבר במכות (דף כ"א ב') דסתם מתני' דהתם דיש חורש תלם א' ס"ל כר"ע דמקיים כלאים לוקה וכן מצינו ג"כ דס"ל כר"ע האי סתמא דמתני' (דרפ"ח דכלאים) לשיטת הגמ' דידן בע' גלולים (ר"ד ס"ד) דלרבנן מקיים שרי דלא כשיטת הירושלמי בכלאים שם דאף לרבנן מקיים אסור אלא דאינו לוקה וכן ס"ל ע"כ כר"ט גם לסתם מתני' דריש שקלים (דף ב') כמ"ש בטורי אבן במגילה (דף י"ג) ועי' במל"מ (פ"א מהל' כלאים הל' י"ג) והט"א בר"ה (דף ט"ו ב') וא"כ כיון דכל הני סתמי ס"ל דמקיים הוי דאורייתא א"כ מסתמא ס"ל ג"כ לההיא דנתייאש הימנה ולא גדרה דדייקי' מהתם דר"מ היא מכח דסתם מתני' ר"מ היא דמקיים הוי דאורייתא מש"ה כתבו התוס' שפיר בההיא דתניא נתייאש הימנה ולא גדרה דאי קנסא הוי דוקא במזיד היה לו. להתחייב ולא בשוגג כיון דר"מ היא וס"ל דמקיים כלאים הוי דאורייתא ור"מ גופי' הא סבר בגיטין (ס"ד נ"ג) הנ"ל דבדאורייתא לא קנסי' שוגג אטו מזיד:
ובזה נלע"ד ליישב ג"כ מאי דראיתי מקשים על דברי התוס' דב"ב דהא לא הוי ההיא דנתייאש הימנה ולא גדרה אלא איסור דרבנן דהא קיי"ל כר' יאשיה דאינו חייב משום כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ור"מ הא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד וא"כ אמאי כתבו התוס' דאי קנסא במזיד דוקא ה"ל להתחייב אבל לפי האמור י"ל היטב ע"פ מ"ש התוס' בקדושין (דף ל"ט א') דכמה סתמי ס"ל דלא כר' יאשיה וא"כ כיון דכל ההוכחה בב"ק דההיא דנתייאש הימנה ולא גדרה ר"מ היא הוא משום דסתם מתני' ר"מ היא וכיון דכמה סתמי דלא כר' יאשיה. א"כ גם ר"מ ס"ל הכי דהא סתם מתני' ר"מ היא דל"ל כר' יאשיה מש"ה מקשי' התוס' בב"ב היטב ועוי"ל לענ"ד ע"פ מ"ש הפוסקים דאף ר' יאשיה לא קאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אלא דוקא לענין מלקות אבל מודה דאסור מה"ת אף בב' מינים ועי' ביו"ד (סי' רצ"ו) מש"ה מקשי' התוס' שפיר כיון דהוי דאורייתא ור"מ היא הא ר"מ סבר דבדאורייתא לא קנסי' שוגג אטו מזיד.
והנה ע"פ מ"ש הש"ך הנ"ל דהיכי דפליגי גמ' דידן והירושלמי אליבא דר' יוחנן קיי"ל כשי' הירושלמי יתורץ לי בזה לקושי' הגרע"א בתשובותיו (סי' ט"ו) על מ"ש הרשב"א ראיה להתיר ליתן איסור דרבנן בידים לקטן מהא דשבת (דף קל"ט א') דפריך שם וליתן לתינוק ישראל אלמא דשרי ליתן והקשה הגרע"א שם ע"ז והא התם הוי לצרכינו ובכה"ג מודה הרשב"א דאסור ליתן לקטן בידים כ"א לצרכו דוקא ונשאר בצ"ע ולפי האמור י"ל היטב דהא דס"ל להרשב"א האי חילוקא דלצורך הקטן שרי ליתן בידים לקטן אבל לא לצרכינו הוא מבואר כן בירושלמי (פט"ז דשבת הל' ז') דפריך שם עלה דתנן שם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו ומתרץ תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך כיבוי וא"כ מבואר האי חילוקא בין היכי דהוי לצרכינו ובין היכי דלא הוי לצרכינו אבל בגמ' דידן בשבת (דף קכ"א א') לא משמע הכי ול"ל האי חילוקא דפריך שם ש"מ קטן האוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ומשני ר' יוחנן בקטן העושה לדעת אביו מוכח דסבר ר' יוחנן דבאינו עושה לדעת אביו שרי אף דהוי לצרכינו כהא דכיבוי דאל"כ ה"ל לומר שם דאף דאינו עושה לדעת אביו אסור משום דהוי לצרכנו וכ"כ הרשב"א בחידושיו לשבת שם האי חילוקא בין לצרכנו ובין היכי דלא הוי לצרכנו והביא ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל וסיים שם בקיצור לשונו דזה הוא דלא כגמ' דידן ע"ש וכוונתו למה שכתבתי מהא דר' יוחנן הנזכר וא"כ מתורץ קושי' הגרע"א הנ"ל אטו מזיד. דהאיך פריך בשבת פ' תולין הנ"ל וליתן לתינוק ישראל והא לצרכנו מודה הרשב"א דאסור ליתן לקטן בידים דלק"מ דהא גמ' דידן ל"ל הכי אלא דאף היכי דהוי לצרכנו שרי ליתן לקטן בידים אלא דהרשב"א ס"ל דקיי"ל כדעת הירושלמי בזה אלא דאכתי קשה דהאיך תפס הרשב"א כדעת הירושלמי נגד גמ' דידן אבל לפי מ"ש הש"ך הנ"ל א"ש דהא סתמא דירושלמי הוא ר' יוחנן ול"ל שם כדעת ר' יוחנן בגמ' דידן קיי"ל טפי כשיטת הירושלמי דיש חילוק בין היכי דהוי לצרכנו או לא ועי' בענפי לשבת שם מש"ש עוד בעז"ה ועי' בפריי לפסחים (דף צ"ב) מש"ש בע"ה:
וכן נלע"ד עוד ליישב ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד הנ"ל לענין אבני הר שנתדלדלו מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודת יוה"כ) שתפס הרמב"ם שם האי טעמא דמפרש ר"א ביומא (דף נ"ה א') דהא דצריך למנות להזאה ראשונה בכל ההזאות בהא דאחת ואחת אחת ושתים דהוא משום שלא יטעה בהזאות ודלא כר' יוחנן דמפ' שם לה מקרא דאמאי לא מפ' הרמב"ם טפי כר' יוחנן ע"ש:
אבל לפי האמור בשם הש"ך יתורץ היטב משום דבירושלמי (פ"ה דיומא) שם איתא דר' יוחנן מפרש כהא דר"א דהוא משום שלא יטעה בהזאות וכיון דהגמ' דידן והירושלמי פליגי אליבא דר' יוחנן תפס הרמב"ם כשיטת הירושלמי בהא דר' יוחנן ונחזור לראשונות דלפ"ז יתיישב מ"ש התוס' הכא דמתני' דבכורות ל"ל כר"מ בהא דקניס שוגג אטו מזיד דלכאו' קשה דהוא ג"כ נגד מאי דס"ל לגמ' בגיטין (דף נ"ד סע"א) דפריך שם מכמה סתמי למאי דס"ל לר"מ שם משום דפשיטא להו להגמ' שם דסתם משנה ר"מ כפרש"י ותוס' שם והא הכא ע"כ האי סתם מתני' דלא כר"מ ולפי האמור יתיישב דתירוצם שתירצו התוס' כאן הוא כשיטתם דס"ל להתוס' בעירובין כשיטת הירושלמי דגם ההיא סתמא דהמעשר והמבשל והמטמא והמדמע ג"כ הוא. דלא כר"מ אלא הוא דעת רבי דסתם דלא כוותי' דר"מ:
אולם התוס' בזבחים (ר"ד ע"ד) ל"ל כן כשיטת התוס' בעירובין דהנה בהא דאמר רב שם טבעת של ע' גלולים שנתערבה במאה טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל וכתבו התוס' שם ע"ז דה"ט משום דברובא בטיל מה"ת הקילו כאן ודוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' שוגג קנסי' וא"כ מבואר דס"ל להתוס' דקנסי' בדרבנן שוגג אטו מזיד דהא התם הוי דרבנן כיון דמה"ת כבר בטל ברובא ותמוה דזה הוא דלא כשיטתם בעירובין ועוד דזה הוא כר"מ דגיטין דס"ל כן והא אנן קיי"ל דר"מ ור"י הל' כר"י כדעת הרמב"ם הנ"ל ונלע"ד די"ל דדעת התוס' בהא דרב דמוכח ע"כ דסבר הכי מדאמר דוקא נפלה משמע דס"ל הכי דהפילה לא משום דקנסי' שוגג אטו מזיד והיינו דס"ל ע"כ כר"מ ואזיל רב לטעמיה דס"ל בחולין (דף ט"ו א') כר"מ בהא דהמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וס"ל דבדאורייתא לא קנסי' שוגג אטו מזיד אבל בדרבנן קנסי' ומ"מ י"ל ג"כ דס"ל להתוס' בזבחים דאנן קיי"ל כר' יוחנן בירושלמי דלא קנסי' שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן אולם דעת הרמב"ם אינו כן כמ"ש קודם אלא ס"ל דקיי"ל כר"י דבדאורייתא קנסי' שוגג אטו מזיד אבל לא בדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש (פ"ז דחולין) שכתב ודוקא שנתפתחו או נתפרסו החביות בעצמן או בשוגג אבל במזיד אסורות וכן בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסור דרבנן ע"כ מוכח שפוסק דלא קנסי' שוגג אטו מזיד בדרבנן וכן הוא דעת הרשב"א בת"ה כמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' צ"ט) ע"ש והפר"ח כתב דמפשט דברי התוס' ר"פ התערובות משמע ג"כ דס"ל הכי ולא הזכיר שם לדברי התוס' דעירובין הנ"ל ולפענ"ד נראה כמו שכתבתי בעז"ה דהתוס' בזבחים כתבו כן אליבא דרב דמוכח דס"ל הכי אבל להלכה י"ל דס"ל להתוס' שם שפיר כדס"ל להתוס' בעירובין:
והנה לפי האמור בסוגיא דגיטין הנ"ל דלר"מ קנסי' שוגג אטו מזיד בדרבנן ולא בדאורייתא א"כ לפ"ז ע"כ מתני' דבכורות (דף מ"ה ב') אתיא כר"מ ולא כר' יהודה דתנן שם הנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה ומלשון זה משמע דדוקא נושא במזיד מדלא תנא מי שנשא נשים בעבירה וכ"כ בחתם סופר בלקוטי התשובות (סי' י"ב) דמתני' דהתם ע"כ כר"מ [וכתב שם עוד דאנן קיי"ל כר"י דקנסי' שוגג אטו מזיד בדאורייתא ע"ש ולא הזכיר שם בזה לדעת התוס' דעירובין הנ"ל דל"ל הכי] ולפ"ז נלע"ד די"ל מאי דקשה קושי' חמורה בבכורות שם (ס"ד מ"ה) דפריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר דצריך לפרט את הנדר ופריך הניחא למ"ד דצריך לפרט את הנדר אלא למ"ד דא"צ לפרט מא"ל ומשני דמדרי' ליה ברבים ופריך הניחא למ"ד דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למ"ד דיש לו הפרה מא"ל ומשני דמדרי' על דעת רבים וקשה דגם בהא דעל דעת רבים איכא מ"ד דסבירא ליה דיש לו הפרה כמ"ש התוס' שם (ר"ד מ"ו) ובגיטין (דף ל"ה ב') וא"כ מאי עדיפותא דרוצה ליישב טפי להאי מ"ד בהא דסבר בנדר שהודר ברבים יש לו הפרה מהאי מ"ד דס"ל בעל דעת רבים דיש לו הפרה אבל לפי האמור מתורץ היטב מאוד דמהא מ"ד דס"ל דבעל דעת רבים יש לו הפרה ל"ק ליה דהוא רב הונא בגיטין כמ"ש התוס' שם דר"ה ל"ל דאמימר ואיהו גופי' סבר בגיטין שם דצריך לפרט את הנדר וא"כ לדידיה ודאי ל"ק ליה מתני' דבכורות כמו דמתרץ הגמ' קודם דקסבר דצריך לפרט את הנדר אלא למ"ד דא"צ לפרט את הנדר ומשני קודם דמדרי' ליה ברבים פריך שפיר דלמ"ד דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה מא"ל דהא האי מ"ד הוא ר"מ בגיטין (ס"ד מ"ה) וכמ"ש התוס' בבכורות ובגיטין שם ומתני' דבכורות זה ג"כ הוא כר"מ בהא דדוקא בדאורייתא קנסי' שוגג אטו מזיד מש"ה פריך שפיר והסוגיא דמכות (דף ט"ז א') מאי דקשה שם כזה כבר כתבתי בחי' למכות שם ליישב היטב בעז"ה ודוק כי לענ"ד נכון הוא בעז"ה:
כרם יהושע מערכות - מערכה שניה בסנהדרין דף ס /ב
מערכה שניה בסנהדרין דף ס' ע"ב
במתני' שם. אבל המגפף והמנשק והמכבד וכו' עובר בל"ת הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בל"ת וקשה דאמאי לא ערבינהו התנא הני תרי בבי יחד דהמגפף והמנשק וכו' והנודר והמקיים בשמו עובר בל"ת כדפריך הגמ' כזה בקדושין (ר"ד ו') וביבמות (דף י"ט ע"ב) וכקושי' הגמ' בזבחים (דף ע"ט ב') וכקושי' התוס' בכריתות (ס"ד ו') ועי' בתוס' במנחות (דף כ"ו סע"א) ונלע"ד די"ל דה"ט דהוא משום דאין דיניהם שוה דמעיקרא היה סבר לקמן (דף ס"ג א') דעל כולם היה לוקה חוץ מנודר ומקיים דלא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה כדרב דימי אר"א ולהמסקנא להא דרבין אר"א הוא בהיפוך דעל כולם לא היה לוקה חוץ מן הנודר והמקיים בשמו ועי' מ"ש בכ"מ (ספ"ה מהל' ע' גלולים). ואין להקשות אליבא דרב דימי אר"א דלדידיה הא דפלגינהו התנא הכא הוא משום דעל כולם לוקה ובנודר ומקיים לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה א"כ תקשה לר' יוחנן דסבר בב"מ (ס"ד צ') דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ לדידיה בנודר ומקיים ג"כ לוקה ואמאי פלגינהו התנא הכא הני תרי בבי. דכבר כתבו התוס' לקמן (דף ס"ה ע"ב) בד"ה הואיל ובשבועות (דף כ"א א') בד"ה חוץ דל"ל לר' יוחנן כן אלא היכי דבדבורו עביד מעשה ועי' בתוס' לקמן (דף ס"ג א') בד"ה כי קאמר דלכאו' ל"ל להתוס' כן ועי' במהר"ם שם ולכאו' תקשה למאי דמסיק בשם רבין אר"א דעל כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות חוץ מהנודר בשמו ומקיים בשמו אף דהוי לאו שאין בו מעשה הא ר' יוחנן ל"ל ע"כ הכי דהא איהו סבר במכות (ר"ד ט"ז) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"כ ל"ל בדרבין דמתני' כר' יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דא"כ תקשה לר' יוחנן דס"ל בכ"מ דהל' כסתם מתני' אולם כבר הקשו בגמ' כזה בשבועות (דף ג' ע"ב) ותירצו דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דס"ל דלאו שאב"מ אינו לוקה ואין להקשות דאכתי למ"ד בפסחים (דף מ"א א') ובנזיר (דף ל"ת) ועוכ"מ דס"ל דלאו שבכללות לוקין עליו א"כ ע"כ ס"ל דבהנהו כולהו דמתני' ג"כ לקי א"כ אמאי פלגינהו התנא הכי דמתורץ היטב ע"פ מ"ש התוס' לקמן (דף ס"ג סע"א) דהתם מפורש טפי בקרא בההיא דנא ומבושל וזג וחרצן ואף דסבר התם דלאו שבכללות לוקין עליו מודה ג"כ בהא דמתני' דהכא דאינו לוקה עלייהו דלא מפו' בקרא דלא תעבדם ובזה י"ל שפיר מאי דק"ל קושי' חמורה בתמורה (דף ז' ע"ב) דסבר אביי דהמעלה אימורי בע"מ לגבי מזבח דאין לוקין על לאו שבכללות ופרכי' שם לאביי מהא דתניא המקדיש בע"מ לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות תיובתא דאביי תיובתא ע"ש ואמאי לא משני דאביי סבר כמתני' דהכא דס"ל ע"כ דעל כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כדאמר רבין משמי' דר"א ומוכרח הוא כן לדברינו מדפלגינהו התנא הכי לתרי בבי אבל לפי האמור מתורץ די"ל דשאני הכא דלא מפו' בקרא כ"כ ול"ד להני לאו שבכללות דהתם כמ"ש התוס' בזה לענין נא ומבושל וזג וחרצן:
ודנה בזה, הדרך נלע"ד ליישב דעת הרמב"ם בענין חליצה בלילה דתנן ביבמות (ר"ד ק"ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל בשמאל חליצתה פסולה ור"א מכשיר והרמב"ם (פ"ד מהל' יבום) פסק כר"א דחליצה בלילה פסולה. ותמוה דאמאי פסק דלא כרבנן ועוד דר"א שמותי הוא עי' בשבת (דף ק"ל ע"ב) ובנדה (דף ז' ב') והתם ר' אליעזר הוא ולא ר' אלעזר דאמרי' שם דס"ל לר"א דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין וכתב רש"י ז"ל דבשבת (דף קל"א) גמרי' מזה דס"ל לר"א דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין ובהא דשבת במכשירי מילה הוא ר"א ורביה דר"ע כמבואר שם אולם י"ל דאמרינן ביבמות שם לימא בהא קמיפלגי ר"א ורבנן דר"א סבר דמקשי' ריבים לנגעים דמה נגעים ביום אף ריבים דהיינו דין הוא ביום וחליצה נמי דין הוא דגובה כתובתה ורבנן ס"ל דלא מקשי' ריבים לנגעים ודחי' שם לא דכ"ע לא מקשי' ריבים לנגעים דאי מקשי' אפי' גמר דין בלילה נמי לא ופרש"י ואנן תנן דגומרין בלילה והכא בהא קמיפלגי מר סבר, חליצה כתחילת דין דמיא ותחלת דין ביום ומר סבר חליצה כגמר דין דמיא ועוד איתא שם דרבה ב"ח עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה אמר שמואל כמה רב גוברי' דעביד כיחידאה ומפ' דיחידי קא קשי' ליה דהיכי עביד כן דיחידאה קתני לה ואבע"א דכולהו נמי יחידאה קתני לה דתניא אר"י בר"י אני ראיתי את ר"י בן אלישע שחלץ במוק וביחידי בלילה ע"כ א"כ י"ל היטב דעת הרמב"ם דס"ל כהאי תירוצא דכולהו יחידאה קתני לה והיינו דגם מתני' דס"ל דבלילה חליצתה כשרה יחידאה היא ורבנן פליגי ע"ז וס"ל דחליצה בלילה פסולה מש"ה פסק הרמב"ם כן וכן העיר בזה המ"מ שם ע"ש. אולם אכתי קשה מה שתמהו המפרשים דהא אין ראיה גם להאי שינויא של ואבע"א דס"ל לרבנן דחליצה בלילה פסולה דהא י"ל דמה שתמה שמואל על רב"ח דלילה יחידאה הוא היינו לענין מה שעשה כן רב"ח אף לכתחילה וכמ"ש התוס' שם בד"ה אי מוקי אבל לענין דיעבד ודאי י"ל דסתם מתני' דחליצה בלילה חליצה כשרה ס"ל לרבנן ג"כ הכי:
אולם נלע"ד בעז"ה ליישב היטב דעת הרמב"ם דהנה קשה קושי' חמורה דמאי הוכיח הגמ' שם דאי כ"ע מקשי ריבים לנגעים [היינו דאף ר"א ס"ל הכי] א"כ אף גמר דין בלילה נמי לא ומאי הוכחה דלמא סבר ר"א כר"מ במכילתין בסנהדרין (דף ל"ד ב') דסבר דאף גמר דין בלילה לא וס"ל שפיר לר"א דמקשי' ריבים לנגעים כדאמר מעיקרא וכבר הקשה כן הרשב"א בחידושיו שם ונשאר בצ"ע והי' ק"ל להרמב"ם קושי' זו מש"ה ס"ל להרמב"ם דס"ל להגמ' שם כתי' של אבע"א דגם לילה יחידי תניא היינו דהא דתנן חליצה בלילה כשרה הוא דעת יחיד ורבנן סברי ג"כ כר"א דפסולה מש"ה לא נ"ל לומר כן בדר"א דס"ל דמקשי' ריבים לנגעים וסבר דאף גמר דין בלילה נמי לא וא"כ צ"ל ג"כ הכי אף לרבנן דס"ל בזה כר"א וכי ל"ל כסתם מתני' במכילתין (דף ל"ב א') דגומרין בלילה ואמרי' שם (דף ל"ד ב') דר' יוחנן סמיך ג"כ אהאי סתמא דמכילתין נגד ההיא סתמא דנדה דהוא משום דסתמא דרבים עדיף ועוד דקתני לה גבי הלכתא דדינא וא"כ מזה מוכח דס"ל לסתמא דגמ' כתי' ואבע"א וס"ל דגם הא דתנן במתני' דחליצה בלילה חליצתה כשרה הוא דעת יחידאה ורבנן פליגי וס"ל דפסולה כר"א מש"ה פסק הרמב"ם שפיר כר"א דרבים ס"ל כוותי' אבל אכתי קשה על הגמ' גופי' מנ"ל לומר כן דרבנן פליגי על מתני' בהא דחליצה בלילה לענין דיעבד דפסולה ודלמא הא דאר"י בר' יוסי אני ראיתי לר' ישמעאל שחלץ בלילה דמשמע מזה דרק ר' ישמעאל עשה כן דמזה הוכיח הגמ' דיחידאה הוא דלמא רק לענין לכתחילה יחידאה הוא מה שהתיר אף לכתחילה בלילה אבל בדיעבד ס"ל שפיר דחליצה בלילה לאו יחידאה היא כשרה ומתני':
אמנם לפמ"ש קודם מתורץ היטב בעז"ה דהנה התם ביבמות פרכי' עלה דמכשיר ר"א חליצה בשמאל דר"א לא יליף רגל רגל ממצורע והתניא ר"א אומר מניין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן כו' ומתרץ ר' יוחנן דמוחלפת השיטה ועי' בנו"ב מ"ת (חלק א"ע סי' קנ"ו) ובצל"ח בברכות (דף כ') שפירשו דהיינו השיטה דמתני' בחליצה מוחלפת דת"ק ס"ל דחליצה בשמאל כשרה ור"א פוסל ועי' בתשו' הגרע"א (סי' קכ"ב) ולענ"ד נראה עיקר כפי' זה של הנו"ב והצל"ח דא"ל דמוחלפת ההיא דרציעה דהא שם ליכא מ"ד התם דפליג על ר"א בזה דנימא מוחלפת ועוד דבקדושין (דף ט"ו) מבואר דס"ל לר"א האי גז"ש דאוזן אזן וא"כ ודאי קשה טובא אליבא דר' יוחנן דס"ל לת"ק בתרווייהו בהא דחליצה בלילה ובחליצה בשמאל דכשרה ור"א ס"ל בתרווייהו דפסולה א"כ אמאי פלגינהו התנא התם להני תרי בבי אלא ה"ל לכלול יחד דחליצה בלילה ובשמאל כשרה ור"א פוסל וכקושי' הגמ' בזבחים (דף ע"ט ב') מש"ה הוכיח הגמ' שם דמש"ה פלגינהו התנא משום דאין דיניהם שוה דבהא דחליצה בלילה כשרה הוא דעת יחידאה ורבים פליגי עליו וס"ל כר"א דפוסל ובהא דחליצה בשמאל כ"ע ס"ל דכשרה דלא כר"א מש"ה הוכיח הגמ' שפיר דאי כ"ע מקשי ריבים לנגעים היינו ר"א וגם רבנן ס"ל כר"א בזה דחליצה בלילה פסולה א"כ גמר דין בלילה נמי לא והא ר' יוחנן גופי' דאליבי' מוכח כן דס"ל גם לרבנן כר"א בזה והא איהו גופי' סבר במכילתין (ד' ל"ד ב') דהל' כסתם מתני' דדנין ביום וגומרין בלילה. ומתורץ היטב קושי' הרשב"א הנ"ל ודעת הרמב"ם הנ"ל בעז"ה ועוד מוכח לענ"ד דס"ל להגמ' הכי מדנקט הגמ' החם דמר סבר דמקשי' ריבים לנגעים דהיינו ר"א ואח"כ אמר ומר סבר דלא מקשי' ריבים לנגעים דהיינו ת"ק וכן דמר סבר דחליצה כתחילת דין דמיא דהיינו ר"א ומר סבר דכגמר דין דמיא דהיינו ת"ק והל"ל להקדים בהיפוך דברי ת"ק להא דר"א כדתנן במתני' אלא משום דדעת ר"א הוא עיקר בזה ודעת ת"ק הוא דעת יחידאה מש"ה הקדים דברי ר"א בזה כנלע"ד נכון בעז"ה:
והנה כזה הקשה הגרע"א בתור"ע בקדושין (פ"ב אות כ"ז) במתני' דתנן שם (דף נ' רע"ב) המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות מש"פ אע"פ ששלח סבלונות לאח"כ אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וכן קטן שקדש ע"כ והעיר הגרע"א שם ע"ז דאמאי לא כייל התנא להו הא דפחות מש"פ והא דקטן שקידש בחד בבא וליתני בסוף הא דשלח סבלנות לאח"כ דאינה מקודשת ותי' הגרע"א בזה די"ל דברישא בהא דפחות מש"פ אינה מקודשת קדושי ודאי אבל אכתי מקודשת מספק לחומרא שמא שוה פרוטה במדי אבל בקטן שקידש אינה מקודשת כלל ותמה לפ"ז דאיך אמר רבה שם ומותבינין אשמעתי' [עלה דאמר שם דחוששין לסבלונות ממתני' דתנן אע"פ ששלח סבלונות אינה מקודשת ומאי קושיא הא מתני' ג"כ קאמר דלא הוי קדושי ודאי אבל מ"מ חוששין לסבלונות לחומרא קדושי ספק ע"ש. ובמח"כ הרמה אשתמיטתי' להגרע"א הלח"מ (פ"ד מה' אישות הל' י"ט) שהקשה שם ג"כ מהאי מתני' לשמואל דסבר בקדושין (דף י"ב) דס"ל האי סברא דחיישי' שמא שוה פרוטה במדי א"כ אמאי תנן במתני' דהמקדש בפחות מש"פ אינה מקודשת וניחוש שמא ש"פ במדי ול"ל דה"פ דאינה מקודשת קדושי ודאי אבל מקודשת לחומרא קדושי ספק דא"כ תקשה הא דתנן שם אע"פ ששלח סבלונות לאח"כ אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח דמשמע דאם היה שולח סבלונות לחח"כ שלא מחמת קדושין הראשונים הוי קדושי ודאי וזה אינו דהא סבלונות לא הוי כ"א חשש קדושין מדרבנן וא"כ ע"כ ה"פ דאינה מקודשת בפחות מש"פ כלל אף ששלח סבלונות לאח"כ דמחמת קדושין הראשונים שלח הא אם שלח שלא מחמת קדושין הראשונים הוי חשש קדושין מדרבנן והשתא שהוי מחמת קדושין הראשונים אינה מקודשת כלל וא"כ קשה לשמואל ותי' הלח"מ דמתני' מיירי במטבע ובמטבע לא חיישי' שמא שוה פרוטה במדי ע"ש וא"כ ליתא לפ"ז לתי' הגרע"א ז"ל. וא"כ לכאו' תשאר קושי' הגרע"א דאמאי לא כלל התנא שם בחד בבא הא דפחות מש"פ והא דקטן שקידש אולם נלע"ד די"ל אף לדברי הלח"מ דמש"ה לא כללינהו יחד בחד בבא משום דל"ד הא דפחות מש"פ לקטן שקידש די"ל דהא דתנא במתני' המקדש בפחות מש"פ מיירי בכל גווני בשארי דברים ובמטבע ובשארי דברים הוי אינה מקודשת קדושי ודאי אבל מקודשת מספק שמא ש"פ במדי ובמטבע אינה מקודשת כלל דבמטבע לא חיישי' האי חששא שמא ש"פ במדי כדעת הלח"מ ומ"מ תנן בסיפא שפיר דאע"פ ששלח סבלונות לאח"כ אינה מקודשת שמחמת קדושי' הראשונים שלח דה"ט צריך לומר משום דינא דמטבע פחות מש"פ דאם לאו מחמת קדושי' הראשונים היא מקודשת מדרבנן משום סבלונות והשתא אינה מקודשת כלל אבל משום שארי דברים לא היה צ"ל ה"ט והשתא מתורץ היטב דלא כללינהו יחד הא דפחות מש"פ עם קטן שקידש דקטן שקידש בכל גווני אינה מקודשת כלל אבל בפחות מש"פ בשארי דברים לבד ממטבע לא הוי מקודשת קדושי ודאי אבל מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי:
והנה בזה לכאו' תמוהים דברי הב"י בא"ע (סי' י"ז) שכתב להוכיח כדעת הרמב"ם ודלא כדעת הטור שם דס"ל להטור דגם בתנוקות אם אמרו ששמעו שאיש פלוני מת דיו ומשיאין את אשתו כמו דתנן בנשים ביבמות (דף קכ"א ע"ב) והרמב"ם (פי"ג מהל' גירושין) ס"ל דדוקא בנשים מהני כן אבל לא בתנוקות והוכיח הב"י מההיא מתני' שם כדעת הרמב"ם דלדעת הטור קשה דלטרבינהו וליתנינהו [היינו בהא דתנן שם דנשים שאמרו שאיש פלוני מת דיו ר' יהודה אומר אפי' שמע מן התנוקות אומרים הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני ומפ' בגמ' שם דקאמרי כך וכך רבנן הוי וכך וכך ספדני הוי שם] ולכאו' ה"פ דלערבינהו וליתנינהו הא דנשים והא דתנוקות בחד בבא ותמוה דמאי קושי' דהא י"ל דלת"ק דוקא בנשים מהני עדותן אבל לא בתנוקות ור' יהודה ס"ל דאף בתנוקות מהני כן וכן נראה מפה"מ להרמב"ם דס"ל הכי א"כ מאי שייך לומר בזה דלערבינהו וליתנינהו: ונלע"ד דכוונת הב"י הכי דאי כדעת הטור דלר"י מהני גם בקטן שאומר שאיש פלוני מת להשיא את אשתו א"כ ה"ל לר"י לאשמעי' בתנוקות האי לישנא דאם אמרו שאיש פלוני מת מהני כדתנא ת"ק בנשים ואלא ע"כ דאתא לומר דבתנוקות מהני אם אמרו הרי אנו הולכים לספוד את פלוני א"כ ה"ל לאשמעי' ג"כ הכי בנשים ולערב ולמיתני הכי בנשים ובתנוקות כיון דדינם שוה לדעת הטור אלא ע"כ מוכח כדעת הרמב"ם דבתנוקות לא מהני אם אמרו איש פלוני מת ואין דיניהם שוה לנשים ודוק:
כרם יהושע מערכות - מערכה שלישית לסנהדרין דף סו/א
מערכה שלישית לסנהדרין דף ס"ו א':
הנה איתא (בדף ס"ו א') מחלוקת דר' יאשיה ור' יונתן אי צריך קרא לחלק אי לא נפסק בגמ' הלכה כמאן אבל בב"מ (ס"ד צ"ד) איתא דאביי סבר כר' יאשיה דלחלק צריך קרא ורבא כר' יונתן דא"צ קרא לחלק וא"כ ודאי קיי"ל כרבא דקיי"ל כוותי' בכולי תלמודא לגבי אביי לבד מיע"ל קג"ם אולם יש להוכיח אדרבא מהא דס"ל לסתמא דגמ' בב"ק (ר"ד נ"ד) כר' יאשיה דצריך קרא לחלק בהא דתניא שם דר"י מחייב על נזקי כלים בבור ורבנן פטרי ומפרש שם דה"ט דרבנן דס"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים. ור"י או לרבות את הכלים ורבנן או מבע"ל לחלק ור"י לחלק מנ"ל נפ"ל מונפל. ואולם כבר העירו התוס' שם התם דההיא סוגיא דלא כהלכתא דודאי קיי"ל כרבא לגבי אביי דס"ל דקיי"ל כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא ונלע"ד די"ל דהאי כללא דהל' כרבא לגבי אביי לא אמרי' אלא היכי דפליגי אביי ורבא לבד אבל לא היכי דאיכא עוד אמוראים דס"ל כאביי וכמ"ש הרי"ף והרא"ש (רפ"ה דגיטין):
ומצינו כמה אמוראים דס"ל כר' יאשיה וכאביי מש"ה ליכא האי כללא בזה ועי' בתוס' יבמות (דף ל"ט א') בד"ה אע"ג ועי' בב"י ובט"ז או"ח (סי' רנ"ב ס"ק ט') מש"ש לתרץ דעת הרי"ף שפסק כאביי דשבת (דף י"א) משום דמוכח דסתמא דגמ' שם (דף י"ב) ס"ל כוותי' דאביי ועי' בכ"מ (פ"ה מהל' רוצח הל' ד') ועי' בנו"ב מ"ת (חלק חו"מ סי' ס') מ"ש לתרץ דעת הרמב"ם שפסק כאביי בהא דעונשין מן הדין היכי דהוי גילוי מילתא בעלמא דהוא משום דמוכח דס"ל כן לסתמא דגמ' ע"ש. וכן מוכח לכאו' דרב ג"כ ס"ל כר' יאשיה. דבשבועות (דף כ"ז א') ממעט נשבע לבטל את המצוה או לקיים את המצוה מדכתיב או לרבות הטבת אחרים ופריך האי או מבע"ל לחלק ומשני דר' יאשיה דס"ל דלחלק צריך קרא סבר כר"ע דדריש ריבויי ומעוטי וע"כ קראי בדבר הרשות כתיבי וממעט דבר מצוה דאי בדבר מצוה כתיבי ממאי קא ממעט ולכאו' מדס"ל ר' יאשיה כר"ע ה"נ לפ"ז צ"ל דר"ע סבר כר' יאשיה ורב הא סבר שם (דף כ"ה סע"א) כר"ע א"כ סבר כר' יאשיה ולפ"ז מתו' ג"כ לקושי' התוס' בזבחים (דף ק"ז א') שהקשו ג"כ כזה על הסוגיא דהתם דפריך ור"ע לחלק מנ"ל דמאי פריך הא קיי"ל ברבא דס"ל כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא אבל לפי האמור, פריך שפיר לר"ע לטעמי' דמוכח דס"ל מההיא דשבועות הנזכר כר' יאשיה:
אבל זה אינו דכבר דחה בנו"ב מ"ת (חלק או"ח סי' קי"ח) למי שהבין כן. אלא מסיק דאף דר' יאשיה סבר כר"ע מ"מ ר"ע ל"ל כר' יאשיה וכן מבואר בירושלמי (פי"א דיבמות) בהדיא דר"ע סבר כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא דריוה"ג סבר דאביו ואמו קלל אתי לומר דלא נימא דאינו חייב עד שיקלל לשניהם לאביו ואמו:
ור"ע ס"ל דל"צ קרא לזה דממילא משמע כ"א בפ"ע אלא האי דאביו ואמו קלל אתא לגר לומר דאינו חייב על קללת אמו כמו שאינו חייב על קללת אביו ואשתמיט במח"כ דברי הירושלמי הזה מהחכם בנו"ב שם ומבעל נו"ב שם אלא בלא"ה י"ל קושי' התוס' דזבחים כמ"ש, על קושי' התוס' דב"ק דהאי כללא ליתי' היכי דפליגי אמוראי בזה. ומצינו ג"כ לר' יוחנן בקדושין (דף ט' ע"ב) דס"ל ע"כ כר' יאשיה. דיליף שם ר' יוחנן קדושי ביאה מהא דבעולת בעל ולא מהא דובעלה משום דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל והיינו דס"ל דאינו משמע כ"א בפ"ע כ"א דוקא היכי דכתב קרא לחלק וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם ועי' מה שכתבתי (דף ס"ה) בזה:
והנה לפמ"ש הנו"ב במ"ת (סי' הנזכר) דהא דאי' ביבמות (דף פ'ד ע"ב) לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש דזה תלוי ג"כ בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן בהא דלחלק צריך קרא משום דהא קשה דבקדושין (דף ע"ז) אמרי' דהאי לא יקחו אתא לומר דאם היתה זונה וחללה וגרושה לוקה עליה אף משום גרושה וא"כ הא אצטריך האי לא יקחו להא דקדושין ותי' הנו"ב שם דההיא דיבמות אתיא כר' יונתן דס"ל דבלאו הא דלא יקחו ידעי' לה דא"נ הוי כתיב גרושה וחללה וזונה בלאו אחד הוי משמע דחייב על כ"א בפ"ע וההיא דקדושין כר' יאשיה ע"ש. ולפי זה י"ל קושי' חמורה בהא דאיתא בחגיגה (ד' י"ד וט"ו) דשאלו את בן זומא בתולה שעברה מהו לכ"ג מי חיישי' לדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם או דלמא דשמואל לא שכיחא ופרש"י שם שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא להא דשמואל מהימנא והקשו התוס' שם דהא בפ"ק דכתובות תנן דר' יהושע ס"ל דאינה מהימנא דלא מפיה אנו חיים והכא משמע דמבע"ל אליבא דכ"ע: ותירצו דכיון שהיא ג"כ בכלל האיסור דכתי' והוא אשה בבתוליה יקח קרי ביה יקח מש"ה נאמנת ע"כ והקשה הט"א שם הא בההיא דכתובות אמאי ס"ל לר"י דאינה נאמנת הא הוי היא ג"כ בכלל האיסור כדדרשי' ביבמות מהא דלא יקחו שהאשה מוזהרת ע"י האיש ע"ש אבל לפי האמור י"ל דההיא דיבמות כר' יונתן אבל ר' יאשיה ל"ל כן מהא דלא יקחו דאשה מוזהרת ע"י האיש דהא איהו דריש האי לא יקחו להא דקדושין דזונה וחללה וגרושה דחייב אף משום גרושה ולפ"ז ג"כ מתו' קושי' התוס' בנדרים (דף צ' ע"ב) עמ"ש הר"א דזונה אינה מוזהרת להנשא לכהן והקשו מהא דיבמות הנ"ל דמבואר דגם האשה מוזהרת ע"ש ולפי האמור י"ל דההיא דיבמות ע"כ כר' יונתן ודעת הר"א דקיי"ל כר' יאשיה כיון דסתמא דגמ' דב"ק ודזבחים הנ"ל ע"כ ס"ל כר' יאשיה ועוד נלע"ד ליישב קושי' התוס' דקיי"ל שפיר כר' יאשיה והלמ"ד של יע"ל קג"ם י"ל דכולל ג"כ הא דלחלק צריך קרא דקיי"ל בזה כאביי דסבר כר' יאשיה כמ"ש בחי' לסנהדרין לעיל (דף כ"ז א') ליישב דברי הע"ש הביאו המ"א (סי' ש"מ ס"ק ט"ו) מש"ש דהעי"ן של יע"ל קג"ם הוא עימור בגדולי קרקע דשבת (ס"ד ע"ג) ותמוה דהא בב"ק (דף ע"ג) ובסנהדרין שם מבואר דהגמ' הביא זה לענין עד זומם. אלא צ"ל דכוונת הע"ש הוא דהעי"ן של יע"ל קג"ם כולל ב' דברים הא דעד זומם והא דעימור וא"כ ה"נ י"ל דהלמ"ד כולל להא דלחי העומד מאיליו בעירובין (דף ט"ו א') והא אולם בהא דכתבנו אליבא דרב מוכח ג"כ עוד דס"ל לרב כר' יאשיה מהא דאיתא בחגיגה (דף ה' ב') דאמר רב שם כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כל שאינו בוהי' לאכול אינו מהם משמע דתרווייהו בעי' ועי' בס' ב"א שם שהקשה מזה עלה דא"ל רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתי' ולא בוהיה לאכול איתי' אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא אלמא דבחד מנייהו סגי ותי' הב"א דזה תלוי בפלוגתא דר' יאשיה ור"י אם וי"ו משמע לחלק ורבא לטעמי' דס"ל בב"מ פ' השואל כר' יונתן דלא בעי' קרא לחלק ורב כר' יאשיה דלחלק צריך קרא ע"כ א"כ נשאר גם דברי הראשונים בהא דרב דס"ל כר' יאשיה ובזה י"ל הא דאיתא במגילה (דף ב' ע"ב) דמפרש רבא שם דמנה"מ דפרזים קורין את המגילה בי"ד והמוקפים קורין בט"ו דא"ק ע"כ היהודים הפרזים מדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו ופריך ואימא פרזים בי"ד מוקפין בי"ד ובט"ו כדכתיב להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו ומשני דכתיב את ופסיק. וכתב הט"א שם דמאי דפריך אימא מוקפין בי"ד ובט"ו זה ל"ק רק לר' יאשיה. דלר' יונתן הא משמע כ"א בפ"ע דוי"ו מחלק ע"ש וקשה דמאי פרכי' לרבא והא רבא ס"ל כר' יונתן בב"מ (ס"ד צ"ד) הנ"ל ומפ' ג"כ שפיר למתני' כוותי' וצ"ל דפריך משום דלא משתמיט מאן דפליג אדינא דמתני' במוקפין. אבל לגירסת הרי"ף שם דרב הוא דמפרש במגילה שם כן א"ש יותר מרווח דפריך היטב לרב לטעמיה דס"ל כר' יאשיה:
ודע דרך אגב דהקשה הט"א שם דאי לר' יאשיה פריך א"כ מאי משני התם דאתא את ופסיק והא גבי מקלל כתיב ג"כ את ואפ"ה סבר דמשמע שניהם דוקא דצריך קרא הא דאביו ואמו קלל לגלות דחייב עכ"א בפ"ע ותי' הט"א דהתם אצטריך את דלא נימא אביו תחלה דוקא או דוקא בבת אחת אבל בזה אחר זה לא אבל גבי י"ד וט"ו ל"ל כן ע"ש. ובזה י"ל קושי' חמורה מאי דקשה מהא דאיתא בזבחים (דף י"ט ב') דרוחץ ידיו ורגליו בבת אחת ואמאי לא אמרי' שם ג"כ דאתא את ופסיק כהא דמגילה דהתם ג"כ כתיב את ורחצו את ידיהם ואת רגליהם ועי' בש"א (סי' מ"ח). ולפי האמור י"ל דההיא את אצטריך דלא נימא דוקא ידו תחלה אבל אפכא לא דאם נשפך תחלה על רגליו ס"ד דפסול קמ"ל כדס"ל לר' יאשיה גבי מקלל אביו ואמו ועי' בתשו' חתם סופר (חא"ח סי' קצ"ו):
ונחזור לראשונות דלכאו' מוכח דסתמא דגמ' ס"ל דקיי"ל כר' יאשיה מהא דב"ק (ר"ד נ"ד) הנזכר אולם ביו"ד (סי' רט"ז סעי' ז') ושם (סי' רכ"ח סעי' מ') מבואר דקיי"ל כר' יונתן וא"כ לפ"ז ודאי תשאר קושי' התוס' דב"ק דההיא סוגיא דלא כהלכתא אולם נלע"ד די"ל דמש"ה פריך הגמ' שם ור' יהודה לחלק מנ"ל משום דמוכח דאיהו סבר כר' יאשיה משום דבמנחות (דף כ"ה) איתא דר' יהודה סבר דמאי דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהיו מעורבים והיינו דס"ל כר' יאשיה דסבר כן ביומא (דף נ"ז ב') דפליג שם ג"כ עם ר' יונתן בזה ומפרש שם ג"כ דתלוי בהא מחלוקת אי לחלק צריך קרא. ובזה מתורץ לי קושי' חמורה דקשה לי מהא דב"ק (דף ס' ע"א) דאיתא שם ג"כ כזה דמפרש דר' יהודה ורבנן דס"ל דלחלק צריך קרא ופריך התם ג"כ ורבנן לחלק מנ"ל והא התם לרבא גופי' קיימי' דאיהו שם מארי דההיא שמעתא דמפרש דל"ל לכתוב רחמנא לקוצים גדיש קמה ושדה ואמאי לא משני אליבא דרבא גופי' דסבר בב"מ (ס"ד צ"ד) הנ"ל דקיי"ל כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא והתוס' דב"ק (ר"ד נ"ד) שהקשו על סתמא דגמ' תמוה דלא הקשו טפי על הסוגיא הזה דקאי לרבא גופי' אבל לפי האמור מתו' דר' יהודה ע"כ ס"ל דצריך לחלק מהא דמנחות הנ"ל ועוד דס"ל ע"כ דלחלק צריך קרא דאל"כ מאי דריש בהא דאו הקמה. ופריך שפיר על רבנן דר' יהודה דלחלק מנ"ל משום דהא מוכח מההיא פלוגתא (דסוף ד' נ"ג) דס"ל לרבנן דצריך קרא לחלק דאל"כ מאי דרשי בהאי או חמור כדאיתא שם דר"י ס"ל דאו לרבות את הכלים ורבנן ס"ל דאו לחלק והשתא בלא"ה מתורץ עוד קושי' התוס' דב"ק הנ"ל מה שהקשו דההיא סוגיא דלא כהלכתא די"ל היטב דהא לרבנן ודאי צ"ל דס"ל דאו חמור אתי לחלק דאל"כ מאי דרשי בהאי או. וכן לר' יהודה פרכי' לחלק מנ"ל דהא מוכח מההיא דפ' הכונס דס"ל דאו הקמה מבע"ל לחלק דאל"כ מאי דריש בהאי או הקמה כדמבואר שם: והנה בהא דב"ק הנזכר נלע"ד ב' דברים נכונים בעז"ה. א) דהנה בגמ' דידן הנ"ל איתא דרבנן ס"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל בירושלמי (פ"ה דב"ק הל' ז') מבואר דהאי שור וחמור תרווייהו אתי למעט כלים: ואצטריך תרתי למעט אף בכה"ג שנפל הבהמה עם הכלים ג"כ פטור על הכלים דלא נימא דחייב על הכלים בזה וע"ש בפ"מ ובמה"פ. ולכאו' תמוה דא"כ מנלן לשיטת הירושלמי למעט אדם. אולם לק"מ דסוגיית הירושלמי אזלי לטעמייהו דס"ל שם (פ"א הל' א') דממעטי' אדם מוהמת יהיה לו וכקושי' התוס' דב"ק (דף י' ע"א) בד"ה שהשור ע"ש וחידוש הוא על התוס' שהקשו כן מעצמם ולא הזכירו לדברי הירושלמי האלו ב) נלע"ד דבר נכון מסוגיא דב"ק הנזכר ליישב קושי' חמורה דהנה הקשה התוי"ט (רפ"א דב"ק) עמ"ש הרע"ב בפה"מ דאש אתי לפטור בו את הטמון דלר' יהודה דמחייב על טמון באש אש ל"ל ותי' התוי"ט ע"פ מ"ש התוס' שם (ס"ד ה') דאצטריך אש לחייב בו את הכלים דאי הוי נפיק מבור הוי פטור כלים ע"ש ותמוה דהא הגמ' (ס"ד ה') פריך כן לר"י ומשני דאתי לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו וכבר תמהו בזה הגרי"פ והגרע"א בתור"ע שם. ונלע"ד בעז"ה ליישב נכון מאד ע"פ סוגיא דב"ק הנזכר דעבדי' צריכותא דל"ל לכתוב קוצים גדיש קמה ושדה ופריך ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך ומשני דסד"א מה שבשדה אין אבל מידי אחריני לא להכי כתיב הני דהשתא דכתיב שדה ע"כ אתי לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ותמוה דהא למאי דמשני הגמ' שם (ס"ד ה') דאש ע"כ אתי כהא דליחכה נירו וסכסכה אבניו דלשאר דברים ל"צ דנדע מבור וחד מהנך וא"כ תשאר קושי' הגמ' דלכתוב שדה ולא בעי הנך דע"כ אש ושדה אתי להא דליחכה נירו וסכסכה אבניו מש"ה צ"ל דלפי הסוגיא דלקמן איכא תי' אחר כמ"ש התוי"ט דאש אתי לחייב את הכלים דאי הוי נפ"ל מבור הוי פטור בו כלים מש"ה אצטריך למכתב כולהו קוצים גדיש קמה ושדה ונכון.
והנה לפי האמור דר' יהודה ע"כ סבר כר' יאשיה מתו' בזה דעת הרמב"ם דהרמב"ם (פי"א מהל' פרה הל' ב') כתב דאם הוזה בג' ולא בז' ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה ותמוה דהא מבואר בקדושין (ד' ס"ב א') דפריך שם לרחב"ג האי קרא דהוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי ואם לא יתחטא ל"ל ומשני דאצטריך סד"א מצות הזאה בשלישי ובשביעי והיכי דעבד בחד מנייהו עבד קמ"ל ופריך והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ל"ל ומשני אצטריך סד"א שלישי למעוטי שני ושביעי למעוטי ששי אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני שפיר דמי קמ"ל א"כ מבואר דדוקא ג' וז' בעי' והשיג הראב"ד שם עליו בזה וע"ש בכ"מ שכתב דהיה לו גירסא אחרת בקדושין שם בזה. אולם י"ל דהסוגיא דקדושין קאי שם לר' יאשיה אבל לר' יונתן דסבירא ליה דמשמע כ"א בפ"ע א"כ צריך ודאי קרא דאם לא יתחטא דמהאי קרא דהוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי ה"א דביום ג' או יום ז' לבד סגי וא"כ צריך האי דאם לא יתחטא לומר דג' וז' בעי' אבל אכתי סד"א דזה הוא למצוה אבל היכי דעבד בחד מנייהו עבד אצטריך קרא דוהזה על הטהור לעיכובא וא"כ למאי דקיי"ל כר' יונתן לא ידעי' למעט היכי דעביד בשלישי ובשמיני ומתו' היטב דעת הרמב"ם. וכן ראיתי בתשו' משיבת נפש (סי' ל"ב) שכתב כן ע"ש אלא דאכתי קשה כיון דקיי"ל כר' יונתן א"כ אמאי לא משני הגמ' הכי. אבל לפי האמור מתורץ היטב דהגמ' קאי לפרש שם להאי קרא דאם לא יתחטא לר"ח בן גמליאל ור' יהודה ס"ל ג"כ כר"ח ב"ג דלא בעי' תנאי כפול כדאיתא בגיטין (דף מ"ז ב') ובנדרים דף י"א ב') וע"ש בר"ן וא"כ לר"י דס"ל כר"ח ב"ג ע"כ צ"ל כתי' הגמ' דקדושין בהא דלא יתחטא כיון דמוכח ע"כ דר' יהודה סבר כר' יאשיה מהא דפ' הכונס ומהא דמנחות כמ"ש קודם א"כ ע"כ צ"ל ג"כ כתי' הגמ' בהא דוהזה הטהור הכי אבל דברי הרמב"ם א"ש כיון דקיי"ל כר' יונתן א"כ ל"צ לתי' הגמ' בהא דאם לא יתחטא ובהא דוהזה הטהור על הטמא. דודאי י"ל כמה שכתבנו תי' אחר אליבא דר' יונתן:
ולפי האמור י"ל קושי' חמורה שהקשה בתור"ע (רפ"ד דסוטה) עלה דממעטי' שם דארוסה לא שותה מקרא דמבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שכיבת בועל לבעל כדר"א בר חנינא מדרומא ובודאי משמע דהמיעוט של מבלעדי אישך צריכה לארוסה שלא בא עליה בעלה כלל אפי' שלא כדרכה דאם בא עליה בעלה שלא כדרכה א"כ מיקרי שוב קדמה שכיבת בעל לבועל א"כ תקשה מהא דקדושין (דף ט' ב') דפריך שם לר' יוחנן דנפ"ל קדושי ביאה מהא דבעולת בעל וכי כעורה זו ששנה רבי מהא דובעלה ומשני דמהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל ופריך ע"ז א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכ"ל ואמרוה רבנן קמי' דאביי משכ"ל כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה אבל אם לא בא עליה ארוס כלל הרי היא פנויה וא"כ למה צריך להמיעוט דמבלעדי אישך דפשיטא דפנויה אינה שותה ונשאר בצ"ע וכבר קדמוהו בשעה"מ (פ"ג מהל' אישות הל' ה') בקושי' זה אבל לפי האמור בשם חידושי הרשב"א דהא דרבי ור' יוחנן דקדושין הוא משום דרבי סבר כר' יונתן דמשמע כ"א בפ"ע להכי נפ"ל מובעלה ביאה לבד אבל ר' יוחנן סבר כר' יאשיה מש"ה סבר דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל וא"כ י"ל לפמ"ש רש"י ביבמות (דף נ"ח ב') בשינויא דר"פ דאיכא תנאי דל"ל הא דר' אחא דממעט מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל וע"ש בתד"ה ר"פ וא"כ י"ל דהא דר' יוחנן דקדושין הוא כהאי תנא דל"ל הא דר' אחא ור' אחא סבר כרבי וכר' יונתן דס"ל דמובעלה משמע קדושי כסף או בקדושי ביאה ונערה המאורסה משכ"ל אף בקדושי כסף וא"כ אצטריך הא דמבלעדי אישך למעט ארוסה בקדושי כסף אף שלא בא הארוס ולא הוי פנויה ובזה מתו' קושי' התוס' שהקשו על פרש"י דמאי פריך בסוטה מהא דר' אחא דלמא ס"ל שם כהאי תנא דל"ל דר' אחא די"ל לפמ"ש דהא התם על ר' יונתן פריך וכיון דר' אחא ס"ל כרבי וכר' יונתן נ"ל לומר דמסתמא ס"ל לר' יונתן ג"כ כר' אחא. ולר"נ בר יצחק ביבמות דל"ל הא דרב פפא ומשמע דל"ל דאיכא תנא דל"ל דר' אחא ל"ק דר"נ בר יצחק לטעמי' בלא"ה ל"ק קושי' הנזכר דהא איהו משני בקדושין שם דמשכ"ל הא דנערה המאורסה בקדושי שטר וא"כ ודאי אצטריך למעט ארוסה בקדושי שטר דאף שלא בא עליה הארוס לא הוי פנויה:
והנה לפי האמור יתורץ עוד קושי' המ"א שנשאר בצ"ע (סי' תרל"ז סעי' ג') על מה שנהגו העולם לעשות סוכה ברה"ר ולברך עליה דהוי סוכה גזולה דרבים לא מחלי ובא"ר כתב שם דרשאים לברך עליה היכי דא"א בענין אחר ע"ש וקשה מהא דאיתא בירושלמי (ריש פ"ג דסוכה) דסוכה גזולה אית תנא דתני דכשרה ואית תנא דתני דפסולה ר' סימן בשם ריב"ל מ"ד כשרה בשנזל קרקע ומ"ד פסולה בשגזל פסל ור' יוחנן אמר דבין זה ובין זה כשרה אלא איזהו סוכה פסולה כל שנכנס לרשות של חבירו שלא מדעתו כההוא דעבד ליה מטלא גו היינו ברה"ר עבר רשב"ל א"ל מאן שרא לך ע"כ כגי' הק"ע ע"ש וא"כ מבואר דסוכה ברה"ר פסולה דמדמה לההיא דתוקף סוכתו של חבירו שלא מדעתו אבל לפי האמור י"ל היטב דלפמ"ש הרשב"א הנזכר דר' יוחנן סבר ע"כ כר' יאשיה בהא דלחלק צריך קרא דמש"ה אמר דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל וכן ר"ל משמע דס"ל הכי מדהשיב כן ר' יוחנן לריש לקיש והודה לו אלמא דס"ל ג"כ הכי דמהא דובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל וא"כ ס"ל לר' יוחנן ור"ל ע"כ כמ"ד דדריש ריבויי ומעוטי כדאיתא בשבועות (דף כ"ז א') דמאן דסבר דלחלק צריך קרא ע"כ סבר דדרשי' ריבויי ומטוטי ועי' בנו"ב מ"ת (חלק א"ח ס"ס קי"ט) מש"ה אזלי ר"י ור"ל לטעמייהו דס"ל דקרקע נגזלת כדאיתא בסיכה (ר"ד ל"א) ובב"ק (ס"ד קי"ז) דמ"ד דדרשי' ריבויי ומעוטי ס"ל דקרקע נגזלת אבל אנן קיי"ל כרבנן דר"א דקרקע אינה נגזלת דדרשי' כללי ופרטי וכמ"ש התוס' בנדה (ד' ל' סע"א) וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מהל' גזלה) מש"ה ס"ל שפיר דסוכה ברה"ר כשרה ובזה י"ל ג"כ דרבא אזיל לטעמי' דס"ל בסוכה (דף ז' א') דסוכה ברה"ר כשרה דאמר שם וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת ופרש"י דאם עשה סוכה ברה"ר וכו' דרבא ג"כ סבר כמ"ד דדרשי' כללי ופרטי דהא סבר רבא ביומא (דף ל"ט א') דכלי שרת דעץ לא עבדי' וה"ט דס"ל ע"כ דדרשי' כללי ופרטי כדאיתא במנחות (דף כ"ח ב') ועי' בסוכה (דף נ' ע"ב) מש"ה סבירא ליה שפיר דקרקע אינה נגזלת ואזיל ג"כ לטעמי' דס"ל בב"מ (ס"ד צ"ד) כר' יונתן מש"ה סבר רבא שפיר דסוכה ברשות הרבים כשרה ועי' מה שכתבתי לעיל (ס"ד מ"ה) בענין זה. וכן לפי האמור י"ל ג"כ מאי דקשה בהא דאיתא בקדושין (דף ג') דפריך שם מנינא דרישא [דתנן שם דהאשה נקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה] למעוטי מאי והנה בירושלמי (רפ"א דקדושין) מפ' שם כיני מתני' בכסף או בשטר או בביאה לא סוף דבר שלשתן אלא אפי' בחד מנהון ופירשו המפרשים שם דה"פ דהירושלמי בא לפרש ג"כ הא דתנן מנינא שם משום דאי לא הוי תני מנינא ה"א דהא דתנן שם בכסף ובשטר ובביאה היינו כולם יחד בעי' מש"ה תני מנינא דבכ"א מהם מתקדשת ע"כ א"כ קשה דאמאי לא מפ' הגמ' דידן ג"כ הכי אבל לפי האמור מתורץ היטב משום דבירושלמי קאי שם לר' יוחנן כדמבואר שם ואליבא דר' יוחנן מפ' התם שפיר הכי דס"ל כר' יאשיה כדס"ל שם (ד' ט' ב') דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל אבל אנן דקיי"ל כר' יונתן דמשמע כ"א בפ"ע ובלשון ב"א ג"כ אמרי' הכי דמשמע כ"א בפ"ע לר' יונתן כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' רט"ז) בשם הרשב"א וכ"כ הריטב"א בחידושיו לשבועות ועי' בתשו' הגרע"א (סי' מ"ו) א"כ ודאי לישנא דמתני' ג"כ הכי משמע דבכסף או בשטר או בביאה מש"ה לא משני הגמ' כן אולם נלע"ד די"ל עוד מאי דלא משני הגמ' בקדושין כפי' הירושלמי משום דלכאו' תמוה דאיך ס"ד לומר דמתני' קאמר דבעי' דוקא כל ג' הקנינים יחד דא"כ איך משכ"ל הא דנערה המאורסה דבסקילה כקושי' הגמ' על ר' יוחנן שם (דף ט' ב') ול"ל כמאי דמשני רנב"י בקדושי שטר דהא לפי סברא זו דמתני' בעי' כל ג' קנינים יחד דוקא א"כ בקדושי שטר לא הוי ארוסה ואי בג' קנינים יחד היינו כסף ושטר וביאה א"כ ה"ל בעולה וצ"ל דס"ל שם כתי' דרבנן קמי' דאביי דמשכ"ל כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה. אבל הגמ' דידן לא נ"ל הכי דאיך נוכל לומר כן דאם כן האיך משכ"ל הא דנערה המאורסה והגמ' דידן ל"ל הכי די"ל כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דהא ס"ל להגמ' דידן דבבעל ד"ה עושה אותה בעולה אף בביאה שלא כדרכה ועי' מ"ש בפנים (בדף פ"ה) דבר נחמד בענין זה ליישב קושי' חמורה מה דסותר הא דר' יוחנן בירושלמי (פ"ז הל' י') ובשבועות (פ"ח הל' ג') דס"ל שם דטובח ע"י אחר פטור מד' וה' להא דמפ' ר' יוחנן גופי' בגמ' דידן בכתובות (ס"ד ל"ג) ובב"ק (ר"ד ע"א) בטובח ע"י אחר דר"מ מחייב בד' וה' ע"ש מש"ש: והנה לפי האמור בשם הרשב"א דקדושין דע"כ ר' יוחנן סבר כר' יאשיה בהא דצריך קרא לחלק מש"ה אמר ר' יוחנן דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל יתו' לי בזה ג"כ מאי דקשה בהא דחולין (דף קל"ב א') דא"ר יוחנן דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דאם שה לרבות את הכוי דלא כר"א ופריך לר"א האי אם ל"ל ומשני מבע"ל לחלק ופריך ורבנן לחלק מנ"ל ומשני נפ"ל מאת זובחי הזבח ור"א מבע"ל לכדרבא דהדין עם הטבח. וקשה דמאי פריך לרבנן דלחלק מנ"ל והא קיי"ל כר' יונתן כקושי' התוס' דב"ק וזבחים הנ"ל ולפמ"ש מתורץ היטב דקאי שם לר' יוחנן דאיהו סבר כר' יאשיה והא דרבא שם ג"כ א"ש דאיהו סבר כר' יונתן בב"מ הנזכר לעיל ואזיל רבא לשיטתו ודוק:
ובזה נלע"ד די"ל קושי' חמורה בסתירת דברי רש"י דפסחים (דף ה' רע"ב) עם דברי רש"י דיבמות דף ה' ב') בענין הבערה לחלק יצאת דבפסחים פרש"י דהיינו דאתי לחלק שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות אינו חייב אלא אחת לפיכך פרט הבערה בפ"ע כו' וביבמות פרש"י דה"א דאינו חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות ביחד מש"ה כתב הבערה לחלק וכבר נתקשו המפרשים בזה ולפי האמור י"ל היטב דתלוי זה לענ"ד בהא דר' יאשיה ור' יונתן הנ"ל דלא שייך למטעי לומר [אי לא הוי כתיב הבערה לחלק] דאינו חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות מהא דכתיב לא תעשו כל מלאכה אלא לר' יאשיה דס"ל האי סברא דמשמע הכל כאחד. אבל לר' יונתן ודאי ל"ל הכי דהא משמע כ"א בפ"ע היכי דכתיב כה"ג מש"ה א"ש בפסחים שם דקאי לר"ע ולרבא דאמר רבא שם ש"מ מר"ע דס"ל הבערה לחלק יצאת:
ורבא הא ס"ל בב"מ כר' יונתן כמ"ש לעיל וכן ר"ע הא סבר כר' יונתן כדמבואר בירושלמי (פי"א דיבמות) וכמ"ש קודם וא"כ ל"ל אליבייהו דה"א דאינו חייב עד שיעשה כל הל"ט מלאכות ביחד מש"ה פרש"י טפי דה"א דכי עביד ארבעה או חמשה אבות מלאכות אינו חייב אלא אחת דזה שייך לומר אף לר'. יונתן כדאמרי' כן במנחות (דף צ"א א') וכן פרש"י ג"כ הכי בסנהדרין (דף ל"ה ב') דהתם ג"כ קאי לרבא דאיהו אמר שם כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל אבל ביבמות פרש"י גם אופן הב' דה"א דאינו חייב עד שיעשה לכל הל"ט מלאכות היינו כר' יאשיה דלכאו' משמע דהסוגיא דב"ק (ר"ד נ"ד) ודזבחים (דף ק"ז א') ס"ל כר' יאשיה ודוק כי לענ"ד נכון הוא בעז"ה:.
הנה איתא בגמ' (בדף ס"ט א') אמרוה קמי' דר"ה בריה דר"י א"ל ובד"נ מי אזלי' בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא אהדרוה קמי' דרבינא א"ל ובד"נ לא אזלי' בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחודש כו' אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבידי דטעו בעבורא דירחא והנה מקשים דאמאי לא ילפי' הכא מהא דמייתי' בחולין (דף י"א) דאזלי' בד"נ בתר רובא וכבר הקשה כן בתשו' הגרע"א (סי' ק"ז). ולענ"ד קשה טפי דהא רבינא גופי' יליף בחולין שם מקרא דעדים זוממין דאזלי' בתר רובא ואמאי לא הוכיח רבינא הכא ג"כ הכי ונלע"ד די"ל הא דרבינא ע"פ מ"ש התוס' בחולין שם שהקשו דאיך מוכיח רבינא מהא דעדים זוממין דאזלי' בתר רובא משום דאל"כ דלמא הך דאסהידו ביה טרפה הוי ודלמא חובשין אותו י"ב חודש ונלע"ד די"ל היטב קושי' התוס' דרבינא אזל לטעמי' דס"ל במכות (דף ב' רע"ב) דמסתברא דהאי קרא דכאשר זמם בעדים זוממין קאי אכל ח"מ דפריך רבינא שם מה הסוקל אינו נסקל. ופי' התוס' שם דאדם שסוקל חבירו באבנים ומת נידון בסייף ולאנסקל עדים שמעידין על איש פלוני שמחויב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו ול"ק דשאני הכא דגלי קרא כמו שהקשו שם על פרש"י דהא י"ל דהאי קרא דועשיתם כאשר זמם קאי אשאר מב"ד שאינו בסקילה ומ"מ סבר רבינא דודאי מסתברא דקאי האי כאשר זמם אכל חייבי מב"ד ע"ש בתוס' ובמהרש"א וא"כ שפיר י"ל לקושי' התוס' דחולין דרבינא מוכיח מהא דעדים זוממין דבן סורר כיון דס"ל לרבינא דכאשר זמם קאי אכל חייבי מב"ד ומהא דעדים זוממים דבן סורר מוכיח רבינא שפיר דהתם ל"ל דחובשין אותו י"ב חודש דהא כל ימיו דבן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים כדמבואר בסוגיין הכא ואין גומרין דינו של בן סורר עד אחר י"ב חודש אם חובשין אותו י"ב חודש כמו דאין גומרין דינו של עד"ז עד אחר י"ב חודש וא"כ אינו נהרג דהוי כמו שברח ואח"כ הקיף זקן התחתון דפטור כדאיתא לקמן (דף ע"א ב') וא"כ לפ"ז מתו' קושיתי עלה דלא מייתי רבינא הכא מהא דעדים זוממין דאזלי' בתר רובא דנ"ל לרבינא להביא טפי ממתני' משום דמהא דעדים זוממין אכתי אינו מפו' כ"כ כיון דקרא דכאשר זמם אינו מפו' בהדיא דקאי אהא דבן סורר כדס"ל לרבינא גופי' במכות דל"ל התם דשאני התם דגלי קרא משום די"ל דקאי אשאר ח"מ ולא אנסקלין אלא דמשמע ליה לרבינא דקאי אכל ח"מ אבל ודאי אינו מפו' בהדיא כן מש"ה נ"ל טפי להביא ממתני' וכבר כתבתי מזה בענפי לשבת (ד' ע"ג) אלא שכתבתי כ"ז הכא מה שיש להעיר בזה לכאו'
וראיתי בתשו' חתם סופר (חלק חו"מ סי' כ"ח) שהעיר ח"א על דברי התוס' דחולין הנ"ל דאמאי לא כתבו בקיצור דנוכל לומר דנילף מעדים זוממין דבן סורר ומורה דודאי א"א לומר שלא יהרג עד אחר י"ב חודש הא כל ימיו אינו אלא ג' חדשים בלבד והשיב ע"ז הגאון בעל חתם סופר ע"פ מ"ש רש"י לקמן (דף פ"ח ע"ב) דבן סורר שרצו אביו ואמו למחלו מוחלין לו דהוא כל זמן שלא הביאוהו לב"ד ובמל"מ (ס"ה ממרים) הקשה עליו מהא דירושלמי (בפרקין הל' ו') דמבואר דיכולים למוחלו אף לאחר שהעידוהו בב"ד כ"ז שלא נגמר דינו ותי' ט"ז בעל ח"ס דדעת רש"י הוא משום דק"ל דלמאי דבעי' עדות שאתה יכול להזימו א"כ הכא לא החליטו העדים אותו למיתה בעדותם דאכתי קודם גמר דין בעדותם יכול למחלו ואיך יהרגו העדים מש"ה ס"ל לרש"י דלא כהירושלמי אלא משהביאוהו לב"ד שוב אינם יכולים למחלו אבל התוס' ס"ל כדעת הירושלמי וס"ל כיון דלא מצינו לקיים בהו דין הזמה בשום אופן ממילא לא בעי' מכות וס"ל כתי' הב' שבתוס' במכות שם עכ"ד בקיצור. וקשה לי דלדעת בעל ח"ס בשיטת הירושלמי וכמו שפסק הרמב"ם ולדעתו ג"כ הוא דעת התוס' דחולין א"כ אמאי לא תשיב במתני' דריש מכות ושם ע"ב דחשיב בברייתא שם ד' דברים נאמרו בעדים זוממין הני דברים דלא מקיימי' בהו כאשר זמם ואמאי לא חשיב עוד עדים זוממין דבן סורב ומורה דלא מקיימי' בהו כאשר זמם להרוג אותו כיון דמצ"ל הא אנחנו לא החליטו אותו למיתה שיכול אביו ואמו למוחלו וע"כ צ"ל דגם לשיטת הירושלמי ס"ל דעדים זוממין נהרגין אחר גמר דין דאז אין יכולים אביו ואמו למוחלו וכדתנן במכות (דף ה' ב') דבכ"מ אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין. וא"כ ודאי י"ל כמה שכתבתי קודם ליישב קושי' התוס' דרבינא לשיטתו א"ש דכוונתו באמת להוכיח מהא דעדים זוממין דבן סורר ומורה:
ועוד נלע"ד די"ל קושית התוס' דחולין דרבינא אזיל לטעמי' במכות (דף ב' רע"ב) לפר"ת דסבר דכאשר זמם קאי אכל חייבי מיתות אף בנערה המאורסה והתם ל"ל דחובשין אותה י"ב חודש דא"כ אין גומרין דינה עד אחר י"ב חודש כמו דאין גומרין דינם של עד"ז עד אחר י"ב חודש וכל ימיה של נערה המאורסה אינה אלא ששה חדשים בלבד כדאיתא בכתובות (דף ל"ט א') ועוכ"מ וסבר רבינא דסרחה ולבסוף בגרה אינה בסקילה אלא בחנק כההוא תנא דלקמן (ס"ד ע"א) ובכתובות (ר"ד מ"ה) מש"ה הביא רבינא ראיה שפיר דאזלי' בתר רובא מה דעדים זוממין דנערה המאורסה ובהא דנערה המאורסה ס"ל לכ"ע דבעי' שם לקיים כאשר זמם כדאיתא בסנהדרין (דף מ"א א') וכמ"ש התוס' ג"כ בריש מכות והתם ל"ל כדברי בעל, חתם סופר הנ"ל וא"כ מתו' היטב הא דמייתי רבינא הכא טפי ממתני' דאזלי' בתר רובא ולא הביא מהא דעדים זוממין כיון דאינו מפו' בקרא בהדיא דקאי אנערה המאורסה כדס"ל לרבינא גופי' בריש מכות שם דלא אמרי' בזה דשאני הכא דגלי קרא כמ"ש קודם ועוד דנ"ל טפי להביא הכא ממתני' דאזלי' בתר רובא אף לר' יוחנן שם דא"ל לתנא תני בהא דסרחה ולבסוף בגרה דנידון בסקילה וכדפסק הרמב"ם כוותי' (פ"ג מהל' איסורי ביאה הל' י') דלדידיה אין הוכחה מהא דעדים זוממין דהא י"ל כקושי' התוס' בחולין דחובשין אותה י"ב חודש:
והנה גם לתי' התוס' י"ל ג"כ לענ"ד קושי' הנ"ל דאמאי לא הביא רבינא הכא דאזלי' בתר רובא מהא דעדים זוממין דהתוס' תירצו שם די"ל דרבינא סבר דטרפה חיה. א"כ י"ל ע"פ מ"ש התוס' בזבחים (דף ס"ט ב') ד"ה אי דר"מ סבר דטרפה אינה חיה וכן כתב החתם סופר (חלק א"ח סי' פ"ו) דכן הוא גירסת הרשב"א בחולין (דף נ"ז ב') דאמר ר"מ שם סי' לטרפה ל' יום דס"ל לר"מ שם דטרפה אינה חיה מש"ה הביא הכא רבינא טפי מהאי מתני' מהאי מתני' דאחד אומר בשנים בחודש דמפו' בפסחים (ד' י"א ב') דר"מ אמר לה דמוכח מהתם דאפי' ר"מ דסבר דטרפה אינה חיה ג"כ סבר דאזלי' בתר רובא דלדידיה בהו שיכול להזימן כהנך דבריש אינו מוכח מהא דעדים זוממין דאזלי' בתר רובא דהא י"ל דחובשין אותו י"ב חודש כקושי' התוס' דחולין ול"ל אליבא דר"מ כתירוצם כיון דס"ל לר"מ דטרפה אינה חיה. והנה בענין זה לפמ"ש התוס' דרבינא סבר דטרפה חיה תקשה קושי' חמורה בחולין (דף ק"מ ע"א) דאיתא שם שם דהא דכתב גבי צפורי מצורע טהורות אתי למעט טרפה ופריך טרפה מחיות נפקא הניחא למ"ד טרפה חיה אלא למ"ד טרפה אינה חיה מא"ל ועוד בין למ"ד חיה ובין למ"ד אינה חיה מתנא דבי ר"י נפקא דתנא דר"י נאמר מכשיר ומכפר מבפנים ונאמר מכשיר ומכפר מבחוץ מה מבפנים עשה בו מכשיר כמכפר אף מבחוץ עשה בו מכשיר כמכפר ופרש"י דמכשיר מבחוץ צפורי מצורע ומכפר מבחוץ שעיר המשתלח וכמו דשעיר המשתלח פסול טרפה דהא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם ה"ה צפורי מצורע פסול טרפה ומשני רבינא דטהורות בא למעט עוף שהרג את הנפש וקשה דמאי מתרץ רבינא והא נוגח פסול לקרבן ואפי' נגח ע"פ ע"א פסול כדאיתא בבכורות (דף מ"א) וממילא הוא פסול ג"כ בשעיר מה"ט דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם וא"כ הדרא הקושי' דגמ' לדוכתא דל"ל האי קרא דטהורות למעט צפרים הא מהיקישא דמכשיר כמכפר נפקא וי"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוה"כ) דה"ט דשעיר המשתלח פסיל טרפה בו הוא משום דכתיב גבי שעיר המשתלח יעמד חי והיינו דטרפה אינה חיה והא דמפ' ראב"י בחולין (דף י"א רע"ב) דה"ט דטרפה פסול גבי שעיר המשתלח הוא משים דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם ולא מפרש מה"ט שכתב הרמב"ם מהא דכתיב יעמד חי היינו דראב"י סבר דטרפה חיה וא"כ ל"ל מהא דיעמד חי פרט לטרפה כיון דגם טרפה חיה ומיקרי יעמד חי וא"כ י"ל לשיטת הרמב"ם דהא דפסול במכפר דהיינו שעיר המשתלח מצד עצמו בזה הוא דילפי' מכשיר ממכפר מש"ה טרפה דפסול בשעיר המשתלח מצד עצמו משום דכתיב גבי' יעמד חי כמ"ש הרמב"ם להכי ילפי' מיניה צפורי מצורע דיהיה פסול בהם טרפה מש"ה פריך טרפה מדתנא דבי ר"י נפקא אבל נוגח דגבי מכפר גופי' אינו פסול מצד עצמו אלא משום דאין הגורל קובע אין ללמוד פסול זה גבי צפורים מהאי היקישא דמכשיר למכפר כיון דגם במכפר אינו פסול רק משום דא"א להגריל עליו אבל אם אירע בו אחר ההגרלה כשר כמ"ש המל"מ (ספ"ה מהלכות עבודת יוה"כ) מש"ה ובצפורים דליכא הך סברא דהגרלה א"א ללמוד משעיר המשתלח מש"ה משני רבינא שפיר דטהורות אתי למעט נוגח ולא ידעי' מהאי היקישא דמכשיר כמכפר. אולם קשה דא"כ מאי פריך שם דאף למ"ד טרפה חיה מדתנא דבי ר"י נפקא דצפורי מצורע פוסל בהם טרפה מהיקישא דמכשיר כמכפר היינו לשעיר המשתלח. והא אף לסברת הרמב"ם ע"כ למ"ד טרפה חיה ליכא למעט טרפה בשעיר המשתלח מהא דיעמד חי אלא מה"ט דאין הגורל קובע כדמוכח מהא דראב"י דחולין הנ"ל וע"כ מוכח דאף בכה"ג דגם בשעיר פסול משום דאין הגור קובע שייך לומר האי היקישא דמכשיר כמכפר א"כ מאי משני רבינא למעוטי נוגח הא גם נוגח ידעי' דפוסל בצפורי מצורע מהאי היקישא דמכשיר כמכפר וראיתי בתשובה אחת לחכם אחד שתי' דרבינא ל"ל האי היקישא דתנא דבי ר' ישמעאל אלא הא דלא מפ' רבינא למעט טרפה הוא משום דסבר רבינא דטרפה אינה חיה וא"כ טרפה נפ"ל מחיות ע"כ ונפלאתי דאשתמיט מחכם הזה דברי התוס' דחולין הנ"ל שתירצו דרבינא גופי' סבר דטרפה חיה ונהי די"ל דהרמב"ם ל"ל כתי' התוס' זה אלא ס"ל כתי' הב' שבתוס' שם או דס"ל כמה שכתבנו קודם לתרץ קושיתם אבל אכתי לדעת התוס' בזה דסבר רבינא דטרפה חיה וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמפ' רבינא למעט נוגח ולא משני דאתי למעט טרפה הוא משום דס"ל לרבינא כקושי' הגמ' דאף דטרפה חיה מהא דתנא דבי ר"י נפקא וא"כ מאי משני רבינא דאתי למעט נוגח דג"כ זה מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא וא"ל דרבינא רוצה לתרץ למעוטי נוגח אף למ"ד טרפה אינה חיה דלדידיה ל"ל למעט טרפה דמחיות נפקא מש"ה קאמר דלדידיה למעט נוגח הוא דאתי אף דרבינא ל"ל הכי אלא ס"ל דטרפה חיה דז"א דא"כ אכתי תקשה לתנא דבי ר' ישמעאל מאי איכא למימר כמו דרוצה ליישב רבינא למ"ד טרפה אינה חיה אף דל"ל כוותי' א"כ ה"נ צריך לתרץ אף להא דבי ר' ישמעאל אף אם נימא דל"ל לרבינא כוותי':
ולתנא דבי ר"י ל"ל דאתי למעט נוגח דהא מהיקישא דמכשיר כמכפר נפקא: ונלע"ד די"ל דבזה הסברא שכתבנו אי שייך האי היקישא דמכשיר כמכפר היכי דבמכפר גופי' לא פסול מצד עצמו אלא מה"ט דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם פליגי בזה המקשן ורבינא המתרץ. דהמקשן היה ס"ל דאף בכה"ג דבמכפר פסיל טרפה משום דאין הגורל קובע שייך ג"כ האי היקישא דמכשיר כמכפר מש"ה פריך אף למ"ד טרפה חיה מהא דתנא דבר"י נפקא אף דלמ"ד דטרפה חיה הא דפסול טרפה במכפר דהיינו שעיר המשתלח הוא מה"ט דאין הגור קובע ולא מהא דיעמד חי כמ"ש קודם מ"מ ס"ל דשייך בזה ג"כ האי היקישא דמכשיר כמכפר אבל רבינא דמתרץ למעוטי נוגח ל"ל כן האי סברא אלא סבר דלא שייך האי היקישא דמכשיר כמכפר אלא היכי דבמכפר פסול טרפה שם מצד עצמו ולא מהא דאין הגורל קובע והשתא י"ל כמ"ש קודם דרבינא רוצה לתרץ לכ"ע אף למ"ד דטרפה אינה חיה דלדידיה ל"ל דאתי למעט טרפה דהא מחיות נפקא מש"ה קאמר רבינא דהאי מ"ד ס"ל דאתי למעט נוגח [אף דרבינא גופי' סבר לדעת התוס' דחולין הנ"ל דטרפה חיה והמ"ל רבינא שפיר דאתי למעוטי ערפה כיון דס"ל דטרפה חיה ולא שייך למעט בשעיר המשתלח מצד עצמו מהא דיעמד חי אלא משום דאין הגורל קובע א"כ לדידיה לא שייך לומר דמהיקישא דמכשיר כמכפר נפקא מ"מ רוצה ליישב לכ"ע] ול"ל דמהיקישא דמכשיר כמכפר נפקא כיון דבמכפר גופי' אינו פסול נוגח מצד עצמו אלא מהא דאין הגורל קובע ס"ל לרבינא דלא שייך בזה לומר האי היקישא וס"ל שפיר לרבינא הא והנה בעמדי בענין זה נלע"ד ליישב ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל קושי' חמורה בהא דאיתא בפסחים (ר"ד כ"ב) דפריך לר' אבהו דיליף מדאיצטריך היתר הנאה בנבלה ש"מ דכ"מ שנאמר לא יאכל אסור בהנאה דהניחא לר"מ אלא לר"י דס"ל דברים ככתבן מא"ל ומתרץ דנפ"ל מהא דכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסור שבתורה וכתב רש"י ז"ל שם דמהא דאיצטריך היתר הנאה בטרפה ליכא למילף דהא י"ל דאיצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ע"כ והמפרשים תירצו דאיצטריך היתר הנאה בטרפה משום דלא נילף דטרפה אסור בהנאה מגז"ש דקודש קודש מבשר בחלב דאסור בהנאה כדיליף איסי ב"י שם (דף כ"ד ב') בבב"ח מטרפה וה"ה איפכא טרפה מבב"ח ע"כ והנה בירושלמי (רפ"ב דפסחים) איתא דר' אבהו בשם ר', אלעזר יליף דכל האיסורי' אסורי' בהנאה מדכתיב היתר הנאה בטרפה דלא כגמ' דידן וצריך טעמא דאמאי לא חש להא דכתב רש"י ומ"ש המפרשים הנ"ל אליבא דגמ' דידן דלא צ"ל למילף מטרפה:
אבל לפי האמור מתורץ היטב דלדעת הרמב"ם הנ"ל דלמ"ד דטרפה אינה חיה ממעטי' דפסול טרפה בשעיר המשתלח מהא דכתיב התם יעמד חי ור' אלעזר גופי' סבר דטרפה אינה חיה כמ"ש הנ"י בב"ק (דף י"א) דה"ט דסבר ר"א שם דבכור שנטרף אין פודין אותו משום דס"ל דטרפה אינה חיה וסבר ר"א שפיר דמהא דיעמד חי ממעטי' טרפה בשעיר המשתלח מש"ה סבר ר' אלעזר בירושלמי שפיר דידעי' בכל האיסורי' דאסור בהנאה מדאיצטריך היתר הנאה בטרפה דהא ל"ל דאצטריך היתר הנאה שם שלא נילף בגז"ש מבב"ח דז"א דהא ע"כ ידעי' דטרפה שרי בהנאה דאל"כ לא אצטריך קרא דיעמד חי למעט טרפה בשעיר המשתלח דהא ממילא ידעי' כיון דאסור בהנאה לא אמרה תורה שלח לתקלה כדאמרי' כן ביומא (דף ס"ז) דמשום סברא זו ודאי אברי שעיר המשתלח מותרים בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכדאיתא ג"כ בקדושין (דף נ"ז ב') ובחולין (דף קט"ו א') סברא, זו אבל הגמ' דידן הא אזני אליבא דר' יהודה דס"ל דטרפה יולדת בע' גלולים (דף ט"ז א') וכ"ש דס"ל דטרפה חיה וכמ"ש התוס' שם (ריש דף ו') ובחולין (דף ק"מ) וא"כ ע"כ ל"ל האי לימודא דיעמד חי פרט לטרפה כמ"ש לדעת הרמב"ם דמוכח כן מהא דראב"י דחולין דף י"א) מש"ה ליכא למילף מדאיצטריך היתר הנאה בטרפה דהא אצטריך שם היתר הנאה שלא נילף דאסור טרפה בהנאה מגז"ש דקודש קודש מבב"ח וכבר כתבתי מזה בפריי לפסחים שם..
אולם עתה נלע"ד ליישב עוד סוגיית הגמ' דידן והירושלמי הנ"ל דאזלי לטעמייהו די"ל דר' אבהו בירושלמי ס"ל לנפשיה שפיר דכל האיסורי' אסור בהנאה מדאיצטריך היתר הנאה בטרפה דל"ל דה"א דבשר טרפה אסור בהנאה דא"כ תקשה נ"ל קרא דואכל לא תאכלוהו בהא דחלב טרפה דאמרינן בזבחים (ד' ע') ובחולין (דף ל"ז) דאיצטריך האי ואכל לא תאכלוהו אף דכתיב כבר גבי חלב כל חלב לא תאכלו אלא דאתא, לומר דיבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב דסד"א דאין איסור חע"א ואי נימא דחלב שרי בהנאה ובשר טרפה אסור בהנאה א"כ הוי איסור טרפה איסור מוסיף דלכ"ע איסור חל על איסור כדא"ר אבהו גופי' ביבמות (ר"ד ל"ב) דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף אף דס"ל דבכולל אין איסור חל על איסור ולדעת רש"י בחולין (דף ק"א א') הוי איסור מוסיף ולדעת התוס' הוי איסור חמור וי"ל דס"ל לר' אבהו ור"א דאיסור חל על איסור כה"ג ול"צ קרא דואכל לא תאכלוהו וא"כ מהתם ידעי' דטרפה שרי בהנאה אבל הגמ' דידן דקאי לר' יהודה כדפריך הניחא לר"מ אלא לר"י מא"ל לר' יהודה לטעמי' שפיר י"ל דאיצטריך היתר הנאה בטרפה דלא נימא דטרפה אסור בהנאה בגז"ש דבב"ח ומהא דאצטריך בחלב טרפה ואכל לא תאכלוהו לומר דחל איסור טרפה על איסור חלב דסד"א דא"א חט"א אין ראיה מהתם דטרפה שרי בהנאה דאל"כ הא הוי איסור מוסיף לר"י לטעמי' ל"ל כן. לפמ"ש הנו"ב מ"ק (חיו"ד סי' ל"ד) בהא דפסחים, (דף כ"ח) דחזר ר"י ויליף מנותר דמה נותר בשרפה אף חמץ דבבל תותירו הוא בשרפה והקשו רבנן לר"י מחטאת העוף לדבריו יוכיח שהוא אומר בקבורה והעיר הנו"ב שם דמאי יענה ר"י גופי' בהאי פירכא וכתב הנו"ב דצ"ל דר' יהודה גופי' מחזיק בלימוד דיליף שם קודם דיליף מנותר דמה נותר אסור באכילה כו' ולא חש ר' יהודה למאי דפרכי שם רבנן מהא דחלב של שור הנסקל יוכיח משום דר"י ל"ל דאחע"א אף בכולל וס"ל דאינו חל איסור של שור הנסקל על איסור חלב וא דנתוסף באיסור של שוה"נ איסור הנאה דחלב שרי בהנאה מ"מ סבר ר"י דזה אינו נקרא איסור מוסיף אלא איסור תמור וכיון דאיכא בחלב חומרא אחריתי דהוי בכרת מש"ה לא חל איסור של שור הנסקל על איסור חלב ורבנן ל"ל כן ע"ש וא"כ לר' יהודה גופי' אף דאם נימא דטרפה אסור בהנאה מ"מ אינו חל איסור טרפה על איסור חלב אף דאיסור טרפה הוי איסור חמור מ"מ הא בחלב איכא ג"כ חומרא אחריתי דהוי בכרת א"כ אצטריך שפיר היתר הנאה בטרפה דלא נימא דאסיר בהנאה מגז"ש דקודש קודש מבשר בחלב: