אור ברסלב

כרם יהושע לאנג· רבי יהושע לאנג

מכות

סנהדרין

דף ב.

במתני' כיצד העדים נעשים זוממין כו':

הנה הרמב"ן והריטב"א הקשו דאמאי לא חשיב במתני' דהכא דאין משלמין כופר ולא מקיימי' בהו כאשר זמם כדאיתא לקמן בברייתא ותי' דנא תנן הכא אלא מאי דלוקין ובהא דעדות כופר אין לוקין ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלוקין בעדות כופר ליכא לתרץ הכי ועוד תי' דאיכא למ"ד דכופרא ממונא ולההוא מ"ד ס"ל דמשלמי העדים זוממין כופר ובפלוגתא לא קמיירי עכ"ד וקשה דהא לקמן ובב"ק (דף מ' א') אמר ר"פ דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה וא"כ ליכא פלוגתא בזה ונלע"ד דצ"ל לב' התירוצים של הרמב"ן יחד דהקשו על הרמב"ם דס"ל דעדים זוממין דכופר לוקין הא כיון דמעידי' דהשור הרג את הנפש א"כ צריכי' לשלם בעד השור וא"כ משלמין ואין לוקין כדאיתא לקמן (דף ד') וע"כ צ"ל דהעידו שהרג השור שלא בכונה דאין השור בסקילה ואפ"ה מחייבי בכופר וכ"כ בקצות החושן (ס"ס ל"ח) וזה הוא רק לשמואל בב"ק (דף מ"ד א') אבל לרב שם ולרבה שם (דף מ"ג א') לא משכ"ל דלוקין בעדות דכופר כיון דס"ל דהיכי דאין השור בסקילה ליכא כופר וא"כ לפ"ז י"ל דלר"פ דסבר דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה ול"ל כתי' הב' של הרמב"ן מ"מ י"ל דס"ל כרב ורבה דהיכי דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא משכ"ל דלוקין בעד"ז דכופר מש"ה לא חשיב לה הכא לעדות דכופר דלוקין וכתירוץ הראשון של הרמב"ן הנ"ל ולשמואל דמחייב כופר שלא בכונה ולדידיה משכ"ל דלוקין י"ל דס"ל כרב חסדא דלקמן ובב"ק שם דסבר דאיכא מ"ד דכופרא ממונא והעד"ז משלמין כופר מש"ה לא תנא הכא לעדות כופר דלוקין דבפלוגתא לא קמיירי וכתי' הב' הנ"ל ועוי"ל לענ"ד דהא דאר"פ דכ"ע סברי דכופרא כפרה כונתו על תנאי דלקמן אבל מודה דאיכא תנא אחר דס"ל דכופרא ממונא כדתנן בכתובות (ר"ד מ"א) המית שורי את פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו ופרש"י שם דס"ל דכופרא ממונא וכמ"ש התוס' כזה בסנהדרין (דף ו' א') בד"ה דכ"ע ועי' במל"מ (פ"ב מהל' ק"פ הל' י"ג) ובתור"ע שם הקשה על הרע"ב בפה"מ שפירש ג"כ הכי דמתני' ס"ל דכופרא ממונא מהא דאר"פ דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה ולפמ"ש מתורץ היטב ולפי תי' זה שתי' הריטב"א דבפלוגתא לא קמיירי מתני' מתורץ ג"כ מאי דק"ל דאמאי לא חשיב במתני' ג"כ עדי נשים שהוזמו דלוקין משום לא תענה לפמ"ש הנו"ב מ"ק חא"ע (סי' מ"ו) דתלוי זה בפלוגתא אי לוקין בלאו שאב"מ ע"ש:

אולם נלע"ד די"ל כונת רש"י בכתובות שם שפי' דה"ט דכופרא ממונא דרוצה לתרץ בזה לקושי' התוס' שם בד"ה זה הכלל דלמ"ד דכופר הוא דמי המזיק אמאי לא חשיב יותר ממה שהזיק דפעמים שוה המזיק יותר מהניזק ואינו משלם ע"פ עצמו והוא המ"ד לקמן ובב"ק לרב חסדא דס"ל כן משום דכופרא כפרה מש"ה כתב רש"י דס"ל למתני' דכופרא ממונא וא"כ ס"ל דדמי ניזק ודרכו של רש"י לפרש כפי הס"ד כמ"ש התוי"ט (פ"ב דפיאה) וע"ע בתוי"ט ביבמות (פ"ט מ"ג) ובב"ק (פ"א מ"ב) ובמנחות (פ"ט מ"ד) ובנדה (פ"כ מ"ג) וכ"ש דא"ש הכא טפי דפי' רש"י כר"ח משום דגם בירושלמי מפרש הכי (בספ"ג דכתובות) דה"ט דמתני' דכתובות שם משום דכופרא ממונא והנה המה"פ בירושלמי שם הקשה על הרמב"ם שפסק דכיפרא כפרה ואפ"ה פסק דמשלם כופר ע"פ עצמו דלא כשיטת הירושלמי הנ"ל ולפמ"ש י"ל היטב דס"ל להרמב"ם דל"ל להירושלמי דאיכא מ"ד דכופרא הוי קנסא אלא למ"ד דכופרא הוי דמי מזיק דהוי פעמים יותר ממה שהזיק כמבואר שם. אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל (פי"א מהל' נ"מ) דכופר הוא דמי ניזק א"כ ודאי לא הוי קנסא אף למאי דס"ל להרמב"ם דכופרא כפרה וזה ברור לענ"ד וכן מבואר בסוגיין דב"ק (ס"ד מ"א) דאף למ"ד דכופרא כפרה לא הוי קנס דפריך שם מודה בקנס הוא ומשני קסבר כופרא כפרה ועי' במראה הפנים בירושלמי דב"ק (פ"ד הל' ה') סד"ה תיפתר:

והנה התוס' הכא הקשו דאמאי לא תנן טפי במתניתן מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר והנה הפ"י תי' בזה דאם מעידין שנולד מא"א הא יכולין לומר דלאוסרה על בעלה באנו וקשה דהא משכ"ל שזינתה וחזרה וזינתה שנאסרה על בעלה בזנות הראשון כדאמרינן כזה בסנהדרין (דף מ"א א') ואינן יכולים גם כן לומר דלהפסידה כתובתה באנו יעו"ש במהרש"א וע"ק הא משכ"ל כשמתה אמו כמ"ש הפ"י גופי' קודם שם דע"כ לא באו כ"א על עצמו ולא על אמו ועוד דאם באו בשביל אמו ה"ל להעיד על אמו ולא עליו עי' בתוס' סנהדרין (ד' מ"א סע"א) ולענ"ד י"ל קושי' התוס' דלהכי נקט הכא טפי הא דמעידים בבן גרושה. ע"פ מ"ש התוס' דבן גרושה כיון דליכא מיתה אלא לאו בעלמא חשיב שפיר כיון שלקו דהוי עדות שא"י להזימה וקשה הא גם בבן גרושה אתי לידי מיתה לר"ע בסנהדרין (דף פ"א ב') דזר ששימש במקדש הוא בחנק ולר"י ב"נ ור"ע דברייתא שם (דף פ"ד סע"א) הוי בסקילה ועי' בתוס' בכתובות דף כ"ג סע"א) ובקדושין (דף י"ב ב') ד"ה אם ואף דלר"י דס"ל דבן גרושה עבודתו כשרה קודם שנודע כדאיתא (בפ"ח דתרומות) ובפסחים (ס"ד ע"ב) מייתי' לה שם מ"מ לאחר שנודע הוי כזר ועי' בשעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) אלא צ"ל דס"ל לסתם מתני' דהכא כרבנן דסנהדרין דאינו חייב מיתה בד"א וא"כ ודאי הוי חידוש טפי בזה מאי דתנן הכא בן גרושה טפי מממזר כן נלע"ד בעז"ה:

לו ולא לזרעו ולפסול לדידיה ולא לזרעו בעי' כאשר זמם וליכא והקשו התוס' היכי שמעידין שהוא מצרי שני דאינם באים לפסול את זרעו א"כ נפסול:

ותי' דמ"מ אשתו נפסלת וכתוב לו ולא לאשתו ע"כ:

והמהרש"א הקשה דמנ"ל להתוס' דלא נעשים בכה"ג העדים באמת מצרי ונלע"ד די"ל דמוכח דלא נעשו מצרי כה"ג דביבמות (ס"ד ע"ד) איתא דא"ר יוחנן אי לאו דא"ר יהודה הכתוב תלאן בלידה ונקבות נמי אסורות במצרי ואדומי לא מצא יו"ר בבהמ"ד כיון דקהל גרים קרי קהל מצרי שני במה יטהר דל"ל דאי עבר ונסב דאי לאיסורא כתב קרא אבל לא דאי להתירא והשתא אי נימא כקושי' מהרש"א דנעשים העד"ז מצרי' כה"ג כיון דאינן באים לפסול את זרעו א"כ הוי ודאי התם דאי לאיסורא דמהא דכתיב היתירא במצרי שלישי א"כ היכי דמעידים העדים על א' שהוא מצרי נעשים העד"ז מצרי כיון דאינן באים לפסול את זרעו מש"ה מקשים התוס' הכא שפיר אולם י"ל דהא שם קיימי' לר' יהודה ולדידיה בת גר זכר פסול לכהונה כדאיתא בקדושין (ר"ד ע'ז) וה"ה בבת מצרי דלא עדיף מבת גר וא"כ ל"ל התם ביבמות דהוי דאי לאיסור במה דכתיב היתירא במצרי ג' לענין עד"ז דהא אכתי אף השתא דכתיב היתירא במצרי ג' מ"מ ג"כ הא באים העדים לפסול את זרעו לכהונה וא"כ אכתי ה"ל לו ולא לזרעו אלא בפשיטות י"ל קושי' המהרש"א דלא משתמיט בשום מקום לומר דנעשים העדים מצרי בכה"ג ותנא דמתני' סתם ולא חילק בזה כדאמר כזה ביבמות (דף ע"ב ב') וכן בכריתות (דף ב') ועי' בט"א בחגיגה (דף י"ח) ד"ה לימוד ובמהרש"א לקמן בתוס' ד"ה ומה אמנם יש להקשות על התוס' דלמאן מקשי' התוס' אי לר' יהודה והא לדידיה זרעו נפסלין לכהונה והוי לו ולא לזרעו ואי לר' יוסי דל"ל כר"י בזה דזרעו נפסלים לכהונה א"כ מאי מתרצי התוס' דהא לר' יוסי אשתו ג"כ אינה נפסלת כדאיתא ביבמות (דף ס"ט) ונלע"ד דהתוס' מקשים הכא היטב אליבא דר' יוחנן שם דס"ל לת"ק דר' יוסי דאשתו נפסלת ומ"מ ס"ל דבת מצרי שני כשרה לכהונה ע"ש (דף ע"ז סע"א) בתד"ה ור"ל. וכ"כ הרמב"ם (פי"ח מהל' א"ב) ושם (פרק י"ט הל' י"ג) דאשתו נפסלת כרבנן דר"י ובבת מצרי שני פסק שם דכשרה לכהונה כר' יוחנן ומה דאיתא בגמ' הכא משמי' דר"ל ליתא כן בילקוט כמ"ש הגרי"פ הכא והנה הפמ"ג בא"ח (סי' קל"ה) תי' לקושי' המהרש"א הנ"ל מהא דא"ר יוחנן בגיטין (דף נ"ט ב') דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגם הראשון וליכא פגמא בשני דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואשמעי' כן דשרי לקרות הבן אחר האב משא"כ בלוי אחר לוי אסור ואי כקושי' המהרש"א הכא דנעשי' באמת כה"ג העד"ז מצרי א"כ הא איכא פגם אף בכהן בבן אחר האב שיאמרו דהאב העיד שקר על אחד שהוא מצרי שני דהוא נפסל וזרעו אינו נפסל ע"ש מש"ש בקיצור ולפי האמור א"ש טפי כיון דעיקר קושי' התוס' הוא לר' יוחנן ומהא דגיטין דשם הוא ג"כ ר' יוחנן מוכח דאינם נעשים העד"ז מצרי בכה"ג ודוק:

שם ע"ב ר' יוחנן אמר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה כו' הן שלא עשו מעשה הקשה הריטב"א דלמ"ד דעקימת שפתיו הוי מעשה מאי איכא למימר ע"ש וטפי ה"ל להקשות דהא ר' יוחנן גופי' סבר דעקימת שפתיו הוי מעשה בב"מ (ס"ד צ') ונלע"ד די"ל ע"פ מ"ש בכ"מ בהג"ה (ר"ה תמורה) דמש"ה פסק הרמב"ם שם דמימר הוי לאו שאין בו מעשה דלא כר' יוחנן דתמורה משום דמשמע בריש תמורה דר' יוחנן הדר ביה וסבר דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ע"ש וא"כ מתו' קושי' הריטב"א די"ל דהא דר' יוחנן דהכא הוא למאי דהדר ביה וס"ל דעק"ש לא הוי מעשה אולם דעת הרמב"ם בהא דמימר נלע"ד עוד די"ל דהוא מהא דמשני בתמורה (דף ב' ע"ב) עלה דרב ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל תמורה הוי לאו שאין בו מעשה ללשון ב' שברש"י שם וכן הוא גירסת הרמב"ם שם כמו שכתב הלח"מ (רפ"א מהל' תמורה) והש"א (סי' פ"ב) א"כ מוכח דס"ל דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה וכן מוכח מהא דפריך שם (דף ג' א') והרי מימר לאו שאין בו מעשה הוא ולא משני דהוי לאו שיש בו מעשה דעקימת שפתיו הוי מעשה וכקושי' התוס' שם הרי ס"ל להגמ' דלא כר' יוחנן במימר ומתורץ דעת הרמב"ם הנזכר בהא דמימר ולפמ"ש י"ל טפי בהא שם על רב והרי מימר משום דמרב גופי' שם לעיל (ד' ב' ב') מוכח דס"ל דמימר הוי לאו שאין בו מעשה ועי' בחי' לסנהדרין (דף ס"ג) ובחי' לזבחים (דף ד') ובירושלמי (פ"ז דסנהדרין סוף הל' ט') מבואר דר' יוחנן סבר שם דפליגי ר"ע ורבנן בזה אם עקימת שפתיו הוי מעשה ולרבנן דר"ע ס"ל דעקימת שפתיו לא הוי מעשה והא"ר הושעיא שם דהאומר אלי אתה מחלוקת ר"ע ורבנן וכגי' המה"פ שם:

ודע דרך אגב נלע"ד בענין זה בשבועות (ר"ד כ"ב) דפריך על ר"ע דאמר היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ולא והרי מגדף וק"ל דאמאי לא משני דר"ע פריך לרבנן גופייהו דס"ל דמגדף אינו מביא קרבן כדאיתא בכריתות (ד' ז') ובסנהדרין (דף ס"ג וס"ה) ובירושלמי משני באמת כן (בפ"ג דשבועות סוף הל' א') ונלע"ד דמתורץ היטב דבירושלמי מבואר דר"ל הוא דמשני שם כן אבל הגמ' משני אף כר' יוחנן דס"ל דהאומר אלי גם לרבנן חייב קרבן כמו שכתבו התוס' בסנהדרין (דף סיג א') בד"ה כי קאמר דעקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש ובמהר"מ ושאני מגדף דישנו בלב ע"ש (ד' ס"ה רע"ב) וא"כ תקשה אף לרבנן מהאומר אלי אתה והא דאיתא בירושלמי דסנהדרין הנ"ל דר' יוחנן גופי' ס"ל דלרבנן רר"ע עקימת שפתיו לא הוי מעשה התם הוא לבתר דהדר ביה ר' יוחנן כדעת הכ"מ הנ"ל ודוק:

שם ד' דברים נאמרו בעדים זוממין כו' קשה דאמאי לא חשיב עוד הכא דבעדים זוממין משלמין ואינם לוקין משא"כ בכ"מ היכי דאיכא מלקות וממון לוקין ואין משלמין כדאיתא בכתובות (דף ל"ב) ועי' ברש"י לקמן (ד' ד' סע"א) והעירו המפרשים בזה ונלע"ד די"ל היטב דהכא הוא כר"מ דלקמן (דף ד') דס"ל בעד"ז ובכ"מ דלוקין ומשלמין אלא דז"א דמפרש לקמן שם דה"ט דר"מ ס"ל כר"ע דעד"ז קנסא ויליף ממוציא ש"ר והכא הא קאי לת"ק דר"ע דל"ל דעדים זוממין קנסא אמנם י"ל היטב ע"פ שהקשה הפ"י לקמן שם דאמאי לא מפרש טעמא דר"מ בפשוט דס"ל דלוקה ומשלם דלוקה הוא משום דלא גרע משאר ח"ל לר' יוחנן בכתובות דבכ"מ לוקה ומ"מ משלמין ג"כ העד"ז כיון דבפירוש ריבתה התורה בהם לתשלומין ותי' הפ"י דעולא דלקמן דלא מפרש כן לטעמי' דר"מ הא ל"ל בכתובות שם כר' יוחנן בזה ע"ש וא"כ לפ"ז מתורץ היטב קושי' הנזכר דלר' יוחנן מצ"ל דמפ' טעם דר"מ כמ"ש הפ"י ואין צ"ל דס"ל כר"ע דעד"ז קנסא א"כ ודאי י"ל דהכא אתיא כר"מ דבכ"מ ובעדים זוממין לוקין ומשלמין ועי' לקמן (דף ד' ב') בתד"ה סבר ולעולא דלקמן דמפרש דר"מ סבר כר"ע דעדים זוממין קנסא מ"מ לעולא לשיטתו בלא"ה ל"ק קושי' הנזכר דהא עולא גופי' ס"ל בכתובות (ר"ד ל"ד) דבכ"מ היכי דאיכא ממון ומלקות משלם ואינו לוקה כעדים זוממין וא"כ אינו חלוק עדים זוממין בזה משארי מקומות ודוק: שם ואין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו והקשה הריטב"א דאכתי הא היה חייב לשלם ע"פ עדותן ואמאי לא משלמין כופר ופי' דהא נשאר בתיקו בב"ק אי ממשכנין לח"כ וא"כ אין ממשכנין ולא היה צריך לשלם נגד רצונו ע"כ. וקשה דא"כ ה"ל לחשוב גם כן הכא בעדים זוממין דהעידו לחייבו קרבן חטאת ואשם דג"כ אין ממשכנין כדאיתא בערכין (דף כ"א) דפטורים ועי' בתוס' יבמות (ס"ד פ"ז) ובתוס' בכריתות (דף י"ב א') בד"ה או ולפמ"ש התוס' בר"ה (דף ו' א') א"ש דגם בחייבי חטאות ממשכנין לאחר שעובר בבל תאחר וא"כ ודאי העדים זוממין צריכין לשלם זה שרצו לחייבו אולם הריטב"א כתב שם עוד דר"ת פי' הא דאמר הכא דאין משלמין כופר דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו משום דחייבי קרבן דהוי כפרה בעי מעשה כדכתיב לעושה בשגגה וכדאיתא בסנהדרין (ד' ס"ה) יצא עדים זוממין שאין בהו מעשה יעו"ש וא"כ ודאי קשה דלפ"ז ה"ל לחשוב בעדים זוממין הכא עוד היכי שהעידו על אחד לחייבו קרבן דאין משלמין וצ"ע ועי' בענפי לשבת (דף צ"ג) מה שחידשתי שם בעזרת השם בסוגיא דהכא ודוק:

שם בתוס' ד"ה ומה הסוקל והשתא לא ביטלת לגמרי דא"ל קרא בשאר מיתות ועי' במהרש"א שביאר דהיינו דקרא משכ"ל בסייף אבל לא בשרפה וחנק וא"ל דלמא באמת כך הוא דלא לשתמיט למיתני חילוק זה בשום דוכתא ולענ"ד י"ל דמוכח דהדין בכל ח"מ בשרפה וכדומה מקיימי' בעדים זוממים כאשר זמם אותו מיתה כדאיתא בסנהדרין (ר"ד נ"א) היא ולא זוממיה היינו דאינם נדונים שם במיתתה בשרפה אלא במיתת הבועל מוכח דבעלמא אף בשרפה נדונים באותו מיתה ומ"מ ל"ק דנימא שאני הכא דגלי קרא כמו שהקשו כן על פרש"י דז"א דהא בקרא אינו מפורש למעט זוממיה דא"ל דאתי למעט מהיא ולא בועלה כדדרשי' שם בפי' וק"ל בזה על הנו"ב מ"ק (חא"ע סי' ע"ב) שהקשה כן על התוס' דהכא מהא דהיא ולא זוממיה דגלי קרא דהא ל"ק דהא י"ל דהיא קאי למעט בועלה כדדרשינן שם בהדיא ועוד נלע"ד די"ל קושי' המהרש"א ע"פ מ"ש הנו"ב שם (סי' ע"ב וע"ג) דהעיקר בפי' התוס' הכא דבשאר מיתות אינם חייבים העדים זוממין מיתה כלל וא"כ לפ"ז לא בעי' בעדות של שאר ח"מ לבד מסייף עדות שאתה יכול להזימה לפי' התוס' דלעיל (ר"ד ב') יעו"ש וא"כ לפ"ז יתורץ קושי' המהרש"א דל"ל דהאמת הוא כן דהא מבואר במתני' דסנהדרין (ר"ד מ') דבכל ח"מ בעי' עדות שא"י להזימה בעובד ע' גלולים בעינן חקירות ודרישות את מי עבד ובמה עבד ואמר שם מה בין חקירות לבדיקות דבחקירות אמר איני יודע עדותן בטלה דה"ל עדות שאא"י להזימה כדמפרש שם (דף מ"א ב') ועי' לקמן (דף ז' א') מה שכתבתי שם עוד ליישב קושי' המהרש"א ודוק:

דף ג.

כל כמיניה כו' הנה מקשים למאי דמבואר בחו"מ (ר"ס ל"ח) דנאמנים לגבי עצמם לשלם לו מה שהפסידוהו וא"כ מאי פריך הכא כל כמיניה שא"י לחזור אדרבא מש"ה צריך לשלם והנה בקצה"ח שם תי' דרבא הא ס"ל כר"ל בכתובות (דף ל"ה א') דח"מ שוגגים פטורים מלשלם מדמפרש שם טעמא דר"ל מהא דמכה מכה מש"ה פריך הכא לרבא לשיטתו דלדידיה א"צ העדים לשלם משום דינא דגרמי כיון דליכא מלקות בעדים זוממין דבפי' רבתה תורה בעדים זוממין לתשלומין וזהו מה דריבתה בפירוש כאשר זמם אבל דינא דגרמי לא משלמי ולא עדיף מחייבי מלקות שוגגין ע"ש ביתר ביאור ותמוה דהא רבא סבר ביבמות (דף ל"ו א') דהל' כר' יוחנן בכ"מ נגד ר"ל חוץ משלשה דברים וע"כ הא דמפרש רבא הא דר"ל בכתובות דס"ל מכה מכה היינו דר"ל ס"ל הכי כהני תנאי דרפ"ח דב"ק דס"ל האי גז"ש דמכה מכה אבל רבא לנפשי' ל"ל כן אלא כאידך תנאי שם דל"ל האי גז"ש ורבא לטעמי' בב"ק (דף פ"ד א') דמפרש שם דעין תחת עין ממון ממ"א ולא מהאי גז"ש דמכה מכה ואשתמיטתי' במח"כ מהקצה"ח דברי הר"ש (רפ"ז דתרומות) שכתב בפי' דרבא ס"ל כר' יוחנן בהא דח"מ שוגגין וע"ע בתוס' בכתובות שם ד"ה רבא דר' יוחנן ס"ל ג"כ כאידך תנאי דל"ל האי גז"ש דמכה מכה:

וכזה נפלאתי דרך אגב על הלח"מ (פ"ב מהל' חגיגה הל' ו') שכתב דהרמב"ם פסק שם כר"ל דלא ר' יוחנן בהא דהראיה אין לה שיעור בחגיגה (ר"ד ז') ע"ש וקשה דא"כ אמאי לא חשבי' לה ביבמות בהדי הני דברים דהל' כר"ל והא דפסק הרמב"ם (רפ"ט מהל' ע' גלולים) כר"ל דנו"נ בג' ימים לפניה מותר ה"ט משום דתניא כוותי' דר"ל שם וע"ש בכ"מ ודברי הלח"מ שכתב שם שפסק כר' יוחנן תמוהים ע"ש דהא ביום חגם אפי' לר"ל אסור ועי' בתוס' ביבמות ד"ה הלכתא דגם בהא דע' גלולים ל"ל כדעת הרמב"ם מדלא חשיב שם בהדי הנהו דברים דהל' כר"ל והנה לפי האמור י"ל קושי' הקצה"ח שהקשה דאמאי ס"ל לרבנן בב"מ (דף ע"ב) דשטר שיש בו רבית גובה את הקרן לר"ל דסבר דח"מ שוגגין פטורין והא התם עובר על לאו דלא תשימון ולא תשיך וא"כ הוי מח"מ שוגגין ע"ש ולפמ"ש מתורץ היטב אליבא דרבא דמפרש טעמא דר"ל מהא דמכה מכה דתנאי פליגי בזה וא"כ י"ל דהנהו רבנן דב"מ ס"ל כהנהו תנאי דב"ק דל"ל האי גז"ש דמכה מכה ואליבייהו מודה ר"ל דח"מ שוגגים חייבים וא"ל דאמאי לא מפרש בב"מ שם דה"ט דר"מ דסבר דאינו גובה את הקרן הוא משום דס"ל האי גז"ש דמכה מכה וס"ל דח"מ שוגגים פטורים מתשלומין והא מבואר בב"מ שם דר"ל גופי' ס"ל דה"ט דר"מ דקניס היתירא אטו איסורא דלק"מ דהא ר"מ סבר לקמן דלוקה ומשלם כדלקמן (דף ד') ועי' מ"ש בפריי לפסחים (דף ל"ב) מש"ש ליישב קושי' הגרע"א בתור"ע (ספ"ח דב"ק) על התוס' דב"ק (ד' צ"א רע"ב) ודוק:

דף ג:

אמר רבא הב"ע במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד ופרש"י שהוא פרוזבול שהתקין הילל ובתוס' הקשו דהא תנן בשביעית המוסר שטרותיו לב"ד והדר תני פרוזבול אלמא תרי מילי נינהו ופירשי התוס' דב' מילי נינהו ומוסר שטרותיו לב"ד מה"ת אינו משמט ע"כ ונראה דס"ל להתוס' דפרוזבול הוא רק מדרבנן ובודאי בזמן הבית דשמיטה הוא מה"ת אינו מועיל פרוזבול וזה הוא דלא כפרש"י בגיטין (דף ל"ו רע"ב) דלרבא מהני פרוזבול אף בשביעית דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר והתוס' הכא לשיטתם בגיטין שם (דף ל"ו סע"א) דגם לרבא לא מהני פרוזבול בזמן הבית אבל מוסר שטרותיו לב"ד דמהני מה"ת מועיל אף בזמן הבית דהוי שביעית מה"ת והתוס' בגיטין שם הביאו הספרי דדריש שם מקרא דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ולא של אחיך בידיך מכאן אמרו המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינן משמטין וכתבו התוס' שם דמוסר שטרותיו הוא משום הפקר וקרא קאי רק אמלוה על המשכון וצ"ל דזה הוא שם לפרש"י דהכא דמוסר שטרותיו היינו פרוזבול אבל לפי' התוס' הכא דמוסר שטרותיו מועיל מה"ת א"ש הא דממעט בספרי מקרא הא דהמוסר שטרותיו ובזה נחלקו ג"כ הרמב"ם והראב"ד (בפ"ט מהל' שמיטה הל' ט"ז) דלהרמב"ם אין מועיל פרוזבול בשמיעה של תורה ולהראב"ד מהני אף בזמן דנוהג שמיטה מה"ת: והנה לדעת הרמב"ם י"ל מה דהקשו המפרשים הכא דלשני שכתב פרוזבול בקיצור די"ל דנ"ל הכא לתרץ שיהא א"ש אף לרבנן דרבי בגיטין שם דס"ל דשביעית בזה"ז הוא דאורייתא או בזמן הבית דלכ"ע הוא מה"ח. עי' בתוס' בגיטין (דף ל"ו סע"א) מש"ה משני טפי הכא במוסר שטרותיו לב"ד דמהני אף לשמיטה של תורה ומ"מ י"ל ג"כ לדעת הראב"ד דהא דמוסר שטרותיו משמע ב' גווני שמוסר כל שטרותיו ממש לב"ד או שמסר בע"פ שאמר לב"ד מוסרני לכם פלוני ופלוני ולא נתן להם את שטרותיו ממש כדאיתא בגיטין (דף ל"ח) ובחו"מ (סי' ס"ז סעי' ך') ובסמ"ע שם (ס"ק כ"ב) מש"ה משני הכא במוסר שטרותיו היינו בע"פ דא"צ אפי' פרוזבול והנה יש להביא ראיה לענ"ד לדעת הראב"ד ושיטת רש"י דגיטין דמהני לרבא פרוזבול אף בזמן שמיטה של תורה דבתומים (סי' ס"ז) הביא שהוכיח הרמב"ן דר' יוחנן סבר דשביעית בזמן הזה הוא מה"ת כרבנן דרבי מהא דאמר בגיטין שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ואי ס"ל דשביעית הוי בזמן הזה דרבנן אמאי לא רצה לדמות להקל ע"ש ולדעת הרמב"ם ותוס' דגיטין הנ"ל דאין פרוזבול מועיל לשמיטה של תורה קשה דע"כ סתמא דמתני' (פ"י דשביעית) ע"כ כרבי ס"ל דשביעית בזמן הזה הוא מדבריהם מדמהני פרוזבול וא"כ תקשה לר' יוחנן דס"ל בכ"מ דהל' כסתם מתני' וכ"ש דהילל דתיקן דפרוזבול מהני סבר ע"כ כרבי ולדעת רש"י והראב"ד א"ש די"ל דר' יוחנן סבר כרבא דגיטין הנ"ל דמהני פרוזבול אף לשמיטה של תורה דהפקר ב"ד הפקר ועוד נלע"ד להביא ראיה לשיטת רש"י והראב"ד הנ"ל מהא דאיתא בירושלמי בפרקין (הל' ב') דפריך שם על רב דאמר המלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית אין השביעית משמטתו והא תנן מכאן ועד י' שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ומשני ר"נ ורב ששת ח"א במלוה על המשכון וחד אמר בכותב פרוזבול ע"כ ולשיטת התוס' והרמב"ם קשה מ"ט דמאן דמשני בכותב פרוזבול דהוא מוקי ע"כ למתני' כמ"ד דשביעית בזמן הזה דרבנן ואמאי לא משני טפי במלוה על המשכון דאתי אף כרבנן דרבי דשביעית בזמן הזה דאורייתא וכן בזמן הבית אבל לשיטת רש"י והראב"ד א"ש דמהני פרוזבול אף לשמיטה של תורה וא"ש מתני' אף כרבנן דרבי:

והנה הקצה"ח (סי' ס"ז) הקשה בהא דשמואל דהכא דת"ל כשמלוה לעשר שנים הרי התחייב א"ע לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי ע"מ שלא ישמטנו שביעית דמהני לשמואל גופי' בסמוך משום שיכול לחייב א"ע בממון ותי' ע"פ מ"ש התוס' בד"ה ושמואל דהכא בשביעית ה"נ מי יימר דעקר דשמא יפרע לו קודם שביעית אבל במלוה לי' שנים ודאי קעקר לא מהני לשמואל ע"ש ביתר ביאור וק"ל דאכתי תקשה לאביי בב"מ (דף נ"א) דל"ל האי סברא שם אליבא דשמואל לחלק בזה בין ודאי עקר ללא בודאי קעקר ועוד ק"ל הא ה"נ הכא לא ודאי קעקר דאולי יכתוב פרוזבול או ימסור שטרותיו לב"ד ונלע"ד ליישב קושי' הקצה"ח דהכא ל"ד לתנאי ע"מ שלא ישמטנו שביעית אלא שהתנה שקודם עשרה שנים לא יוכל לתובעו אלא אחר י' שנים יוכל לתובעו כשיהיה לו פרוזבול או במסי' שטרות לב"ד והנה ק"ל בסוגיא דהכא דאמאי פריך לימא קסבר שמואל כו' והא אתמר כו' ופריך מאונאה לשביעית ואמאי לא משני דשמואל בשביעית בזמן הזה דהוי מדבריהם וכרבי דגיטין הנ"ל וכדמשני אביי בגיטין (דף ל"ו סע"א) ושמואל לטעמי' דס"ל בעירובין (דף פ"ה ב') דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה משא"כ באונאה דהוי מה"ת תנאו קיים וכר"י בכתובות (דף נ"ו) וכן מוכח קצת דס"ל לשמואל הכי לפמ"ש המ"מ (פ"ב מהל' שביתת עשור הל' ד') ע"ש והנה הריטב"א הקשה דאמאי לא משני הכא דהא יכול לטעון פרוזבול היה לי ואבד ותי' דהמ"ל הכא כן אלא דאידך עדיף ליה לתרץ ועוד תי' דרבא הכא ל"ל דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ע"ש וקשה לי דאכתי תקשה למאי דמבואר בירושלמי הנזכר דר"נ הוא דמשני בירושלמי כן עלה דרב במלוה על המשכון או בשכתב פרוזבול ואמאי לא משני דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דהא ר"נ גופי' איהו מ"ד בגיטין (דף ל"ז ב') דס"ל דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד כגירסת הטור בחו"מ (סי' ס"ז) ולגירסת הרא"ש שם רב הוא דאמר שם כן וא"כ על רב גופי' ודאי ה"ל לתרץ כן וצ"ע:

דף ד.

אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר כו' הנה מהכא נלע"ד ליישב דעת הרמב"ם (פ"א מהל' נערה) שפסק כר' יוחנן דכתובות (דף ל"ב) כל היכי דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משלם ודלא כעולא שם ותמה הפ"י מ"ט פסק דלא כעולא הא רבא סבר שם כעולא כמו שכתבו התוס' שם (דף ל"ג א') ויש להקשות לענ"ד יותר דהא הרמב"ם גופי' פסק כאביי נגד ר' יוחנן דבתרא הוא כמ"ש במ"מ (פי"ד מהל' שבת הל' כ"ב) וכן פסק כרבא נגד שמואל (בפ"ד מהל' יו"ט הל' כ"א) וכ"כ (בפכ"ג מהל' מלוה) כאביי לגבי רב ועי' בתוס' יומא (דף ל"ז ב') בד"ה אמר ויש עוכ"מ ומהכא י"ל היטב דהנה ראיתי מקשים לשמואל דסבר בגיטין (ר"ד נ"ג) דקנסא מקנסא לא ילפי' איך יליף ר"מ הכא עדים זוממין ממוציא ש"ר דהוי קנסא מקנסא ועי' בי"מ (אות תקנ"א) ונלע"ד די"ל ע"פ מ"ש הפ"י הכא שהקשה דאמאי לא מפרש הכא לטעמי' דר"מ דלוקה ומשלם הוא משום דלוקה דלא גרע משאר ח"ל לר' יוחנן בכתובות דכל היכי דאיכא ממון ומלקות לוקה דסמיך ליה ארבעים יכנו:

ומ"מ משלם בעדים זוממין ג"כ דהא בפי' רבתה התורה שם לתשלומין ותי' דעולא הכא אזל לטעמי' דל"ל בכתובות כר' יוחנן אבל ר' יוחנן מפרש שפיר כטעם הנזכר ע"ש. וא"כ י"ל שפיר קושי' הנ"ל די"ל דשמואל סבר כר' יוחנן דכתובות וא"כ מפרש לטעמי' דר"מ כמ"ש הפ"י ולא כדעולא הכא דיליף קנסא מקנסא הא דעדים זוממין ממוציא ש"ר ועולא דהכא סבר כרב בגיטין דיליף קנסא מקנסא וא"כ מתורץ דעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דכתובות ודלא כעולא שם משום דקיי"ל כשמואל בזה דלא ילפי' קנסא מקנסא כמ"ש הרי"ף (בספ"ח דב"ק) וכ"נ דעת הרא"ש שם וכ"כ הרמב"ן בדינא דגרמי והריטב"א בגיטין שם דע"כ שמואל סבר כר' יוחנן מיהו לדעת הש"ך בחו"מ (סי' שפ"ה) והמל"מ (פ"ז מהל' חו"מ) ל"ל כתירוצי שכתבו דדעת הרמב"ם כרב דיליף קנסא מקנסא:

אורם נלע"ד ליישב דעת הרמב"ם שפסק דלא כעולא דכתובות דמקשי' בכתובות שם לעולא דיליף מגז"ש דתחת תחת דכל ח"ל ממונא משלם מלקא לא לקי א"כ צ"ל ב' קראי שם חד לח"כ וחד לחייבי לאוין דמשלמי' קנס הא ממילא ידעי' מהאי גז"ש דתחת תחת ותירץ המהרש"א שם דעולא לא דריש כן הני ב' קראי ע"ש וכיון דמבואר שם (דף כ"ט רע"ב) דר"ל ור"פ ס"ל דדרשי' כן הני ב' קראי חד לח"כ וחד לח"ל א"כ מוכח דס"ל דלא כעולא מש"ה פסק הרמב"ם שפיר דלא כעולא והנה אף דדברי מהרש"א הנזכר תמוהים מאד דהא ר"פ גופי' דריש להני ב' קראי לח"כ וח"ל ואיהו גופי' סבר כעולא כמ"ש התוס' בכתובות (דף ל"ה ב') בד"ה מתני' וכבר נתקשה הגרע"א בזה והקדימו הנו"ב מ"ת (חא"ע סי' פ"ז) ותי' דסתמא דגמ' הוא דקאמר שם (בד' כ"ט ב') ולאו מדברי ר"פ הוא ע"ש ומ"מ אף לפ"ז מתורץ ג"כ דעת הרמב"ם כיון דסתמא דגמ' דס"ל דדרשי' הני ב' קראי לח"כ וח"ל ס"ל דלא כעולא מש"ה פסק דלא כעולא ועי' בחי' לכתובות מה שחידשתי שם ובחידושי לסנהדרין (דף ס"ה ב') מש"ש בעז"ה בסוגיא דהכא ולפמ"ש קודם בדעת הרמב"ם דקיי"ל כשמואל דלא ילפי' קנסא מקנסא יתורץ דעת הרמב"ם במה שפסק כרבנן דאין לוקה ומשלם ופסק ג"כ דעדים זוממין קנסא וקשה דא"כ ניליף הא דעדים זוממין ממוציא ש"ר וכבר הקשה כן בפ"י ולפמ"ש מתורץ היטב דקיי"ל כשמואל דלא ילפי' קנסא מקנסא ומ"מ לפמ"ש הש"ך והמל"מ דהרמב"ם ס"ל כרב י"ל ג"כ דס"ל להרמב"ם כמאי דפירשו עוד התוס' בכתובות (דף ל"ב א') בד"ה דאין דאף דס"ל לרבנן דעדים זוממין קנסא מ"מ לא ילפי' ממוציא ש"ר משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות או דס"ל דמוציא ש"ר חידוש הוא כדמפרש בירושלמי ודוק:

שם הא ל"ק ר"י ל"ל כר"ע דעדים זוממין קנסא:

וכתבו התוס' משמע דר"ע דסבר דעדים זוממין קנסא ע"כ ל"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו והקשו לפי' הערוך שפי' בהא דאר"ע המקיים כלאים בכרם לוקה היינו שהניח בסוף שדהו וכ"כ רש"י במ"ק (דף ב') כפי' הערוך ודלא כמו שכתב בע' גלולים (ר"ד ס"ד). ונלע"ד די"ל דר"ע סבר שפיר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ויליף לה מהא דכתיבי קראי בנשבע ומקלל דלוקין אף דהוי לאו שאין בו מעשה עי' בתוס' בשבועות (דף כ"א א') בד"ה אמר קרא ובתוס' בתמורה (דף ג' א') בד"ה והרי מימר ומתורץ בזה ג"כ לקושית התוספות בשבועות (דף ד' סע"א) ע"ש ועי' מ"ש בסנהדרין (דף ס"ז א') בזה ומ"ש לקמן (דף י"ז א') ועוד נלע"ד די"ל דהנה העירו המפרשים דאמאי לא מפרש ר"ל גופי' הכא כדאמר ר"ל לקמן (דף ט"ז א') מדבא הכתוב לנתק עשה אחר ל"ת. מכלל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ונ"ל די"ל דהכא מפרש ר"ל דמנ"ל לר' יהודה זה גופי' דבא לנתק האי והנותר דלמא אצטריך להא דחזקיה שאין שורפין קדשים ביו"ט דבא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשרפתו כדאמר בתמורה (דף ה' ב') אליבא דר' יעקב דהכא והא דלקמן ה"פ דדייק ר"ל שם דר' יהודה ס"ל הכי דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מדאמר בא הכתוב כו' ולא אמר משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל מקרא לא מוכח כן כיון די"ל דאצטריך לכדחזקיה וא"כ ר"ע לשיטתו י"ל היטב דהא לדידיה מוכח דאין שורפין קדשים ביו"ט מהא דס"ל בשבת (דף קי"ד א') עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט מכלל דבחול אסור וכדדייק אביי בשבת (דף כ"ד ב') וכמ"ש התוס' שם בד"ה ולא דזה הוא לר"ע ע"ש א"כ האי והנותר בא הכתוב לנתק עשה אחר ל"ת וא"כ מוכח מהתם דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאל"כ ל"צ קרא בנותר דהוי לאו שאין בו מעשה לנתק עשה אחר ל"ת ועוד י"ל דלר"ל לטעמי' דס"ל דחסימה בקול הוי לאו שאין בו מעשה יליף ר"ע שפיר דלוקין בלאו שאין בו מעשה דומיא דחסימה כדאיתא לקמן (דף י"ג ב') וכקושי' התוספות בב"מ (ס"ד צ') ול"ל לר"ע למעט מלעשות כמו דל"ל לר' יהודה ולר' יוחנן י"ל דס"ל לר"ע מהא דבא הכתוב לנתק לעשה ש"מ דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ודוק:

שם ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה והקשו בתוס' דלא ללקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והפ"י תי' דבעדים זוממין לא אמרי' יסוד זה כיון דא"צ התראה כדאיתא בכתובות (דף ל"ב) מש"ה לוקין בעדים זוממין אף בלאו שניתן לאזהרת מב"ד דהא אמר לקמן (דף י"ג) דלוקין בלאו שניתן לאזהרת כרת משום דלא בעי התראה ע"ש ואשתמיטתי' לכאו' במח"כ הא דאי' בסנהדרין (דף פ"ו) ובב"ק (דף ע"ד) דגם בעדים זוממין אמרי' יסוד זה דאין לוקין בלאו שניתן לאזהרת מב"ד ועי' בחידושי לסנהדרין (דף י' ע"א) מש"ש בעז"ה ודוק.

מנה"מ אמר אביי נאמר רשע רשע כו' דף ה' א' רבא אמר בעי' כאשר זמם וליכא הנה הרע"ב בפה"מ פי' הכא כטעמא דרבא ובסנהדרין (פ"א מ"ב) פי' שם משום דאתיא רשע רשע וכפי' אביי ונלע"ד די"ל ע"פ מ"ש התוס' ביבמות (דף מ"ו רע"ב) ובמנחות (דף פ"ב רע"ב) דלמ"ד דאין דנין אפשר משאי אפשר לא מצי' הכא לפרש כאביי וע"ש בבה"ז מש"ה לא פי' הרע"ב כאביי הכא משום דקיי"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר כדקיי"ל ביבמות שם דאינו גר עד שימול ויטבול משום דאין דנין אפשר משאי אפשר כמבואר שם: ובסנהדרין פי' כאביי משום דסתמא דגמ' ס"ל הכי האי גז"ש דרשע רשע כדלקמן (עמוד ב') ובסנהדרין (דף ל"ג ב') ובב"ק (דף פ"ז ב') ועי' בתוס' בסנהדרין שם ובכתובות (דף ה א') בד"ה רבא ובתוס' בכורות (דף נ"ו א') ד"ה ומה והנה דרך אגב תמוהים בזה דברי הר"ן בנדרים (דף ל"ו א') בהא דפריך שם על ר' יוחנן הכל צרי' דעת חוץ ממחוסר כפרה שכן מביא כפרה על בניו הקטנים דא"כ יביא פסח על חבירו ופי' הר"ן שם לדידך דס"ל דדנין אפשר משאי אפשר ע"ש והא ר' יוחנן ס"ל ביבמות (דף מ"ו ב') דאין גר עד שימול ויטבול דאין למידין מאמהות משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ויתבאר אי"ה בחי' לנדרים ודוק:

דף ד:

א"צ למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין:

הנה כפשוטו נראה דתנא דברייתא ל"ל כתנא דמתני' ומתני' ל"ל כברייתא דבמתני' ממעט ליה דהרגו אין נהרגין מהאי יתורא דלאחיו וע"כ אתא לומר דאחיו קיים דוקא ובברייתא ממעט ליה מה"ט דאין עונשין מן הדין ובפ"י פי' כן לרש"י במתני' וכ"כ הרמב"ם בפה"מ דממעטי' במתני' לה מהא דלאחיו ופליגי בזה בסנהדרין דף נ"ד א') ושם (דף ע"ו א') תנאי ואמוראי אי עונשין מן הדין בכה"ג דהוי רק גילוי מילתא בעלמא כדהכא ובזה נ"ל די"ל מה דק"ל דהכא דריש במתני' דהרגו אין נהרגין מהא דלאחיו והא אצטריך להא דאיתא בסנהדרין (דף נ' ונ"א) דזוממי ב"כ אין מקדימין לאותו מיתה אלא למיתה אחרת מהא דכתיב לאחיו ולא לאחותו ועוד קשה לדעת הרמב"ם (ס"פ כ' מהל' עדות) דהא דזוממי בת כהן אינם נידונים אלא במיתת הבועל הוא בשנגמר דין הבועל א"כ תשאר לדידיה קושי' התוס' דלעיל (דף ב' א') בד"ה זוממי דל"ל האי לאחיו ולא לאחותו והיא ולא זוממיה ותירוצם ליתא לדעת הרמב"ם וכבר העיר בזה התוי"ט (סוף פ' הנחנקין) אבל לפמ"ש י"ל היטב דתנאי פליגי בזה הכא וא"כ י"ל דמאן דס"ל דדרשי' לאחיו ולא לאחותו ל"ל הא דדרשי' היא ולא בועלה ולא זוממיה אלא דריש היא ולא בועלה לחוד כמו שכתבו התוס' לעיל שם ומאן דדריש מהא למעט זוממיה ס"ל כתנא דמתני' דמלאחיו דרשי' שאחיו קיים דהרגו אין נהרגין ול"ל הא דדרשי' לאחיו ולא לאחותו ולפמ"ש יתורץ ג"כ מאי דקשה למאי דמפרש בברייתא הכא דה"ט דהרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין תקשה לר"י דס"ל בסנהדרין (דף נ"ד) וכן לר"ש ור"א בר"ש דס"ל דעונשין מן הדין וכן לר' יצחק בכריתות (ר"ד ד') ולקמן (ד' י"ד) דעונשין מן הדין מנ"ל הא דהרגו אין נהרגין ולא אשתמיט מאן דפליג בזה ועוד מדפריך רבינא על בר פדא לעיל דף ב' סע"א ורע"ב) ומה הסוקל אינו נסקל דהרגו אין נהרגין מוכח דכ"ע ס"ל הכי דאל"כ דלמא ל"ל לב"פ כן אבל לפמ"ש מתורץ היטב די"ל דהם ס"ל כתנא דמתני' דידעי' לה מהא דלאחיו דאחיו קיים בעי' וקשה לפ"ז בדברי רש"י לעיל (דף ב' רע"ב) שפי' בהא דמה הסוקל אינו נסקל דהרגו אין נהרגין מדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה והיינו כתנא דברייתא הכא דא"ל דכאשר עשה ילפי' בק"ו מכאשר זמם דאין עונשין מן הדין ואמאי לא פרש"י טפי מהא דלאחיו כמתני' דהכא ונלע"ד די"ל דהוא משום דבחולין (דף י"א ב') מייתי רבינא גופי' להא דברבי דברייתא דהכא מש"ה פרש"י טפי כן בהא דרבינא גופי' לעיל ועוי"ל לענ"ד דר' יהודה ור"ש הנ"ל דס"ל דעונשין מן הדין אזלי לטעמייהו ע"פ מה שכתבו המפרשים דהא דאמרי' בכ"מ דטרח וכתב לה קרא תלוי זה בהא דפליגי תנאי בב' כתובין אי מלמדין דמ"ד דב"כ מלמדין ה"ט דס"ל דטרח וכתב לה קרא ולמ"ד דב"כ אין מלמדין ל"ל האי סברא מש"ה סבר ר' יהודה דעונשין מן הדין היכי דהוי גילוי מילתא בעלמא ול"ק לדידיה דא"כ למה צריך קרא דערות אחותו דהכא:

דסבר דטרח וכתב לה קרא כדאמר כזה ביבמות (ד' כ"ב ב') ור"י אזיל לטעמי' דס"ל בסנהדרין (דף ס"ז ב') ועוכ"מ דב' כתובין מלמדין וכן י"ל לר"ש לפמ"ש בענפי לשבת (דף ע') ובסנהדרין (דף ל"ה ב') דר"ש ס"ל ג"כ דב"כ מלמדין ע"ש ואזיל ג"כ לטעמי' וס"ל דעונשין מן הדין ולפמ"ש הנו"ב בחו"מ מ"ת (סי' ס') והגיה בדברי התוס' בסנהדרין (ר"ד ע"ד) דל"ד האי עונשין מן הדין דהתם להא דמכות היינו בסוגיין דגם ר"ש מודה דאין עונשין מן הדין הכא ע"ש א"כ בלא"ה מתו' קושי' הנ"ל דמנ"ל לר"ש הא דהרגו אין נהרגין:

והנה אי בממון ג"כ אמרי' דאין עונשין מן הדין ודוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה חולקים בזה הרמב"ם והראב"ד (רפ"כ מהל' עדות) ודעת התוס' בב"ק (ס"ד ד') דבממון עונשין מן הדין ולא אמרי' בהו כאשר זמם ולא כאשר עשה ע"ש ועי' בנ"י פ"ג דב"ב במתני' שם (דף נ"ו) ובמל"מ (פכ"א מה' עדות הל' ד') ולענ"ד לכאו' ראיה דבממון עונשין מן הדין מהא דאי' בסנהדרין (ר"ד ע"ז) דיליף בק"ו בנזקין מרוצח שחייב בהן את המצמצם והא אין עונשין מן הדין אלא ע"כ דבממון עונשין מן הדין ודוק:

דף ו.

א"ר יוסי כו' רבי אומר אחד ד"מ ואחד ד"נ כו' ואימתי בזמן שהתרו בהן כו':

פי' דבזה פליג ג"כ רבי על ר' יוסי וכן מבואר בסנהדרין (דף ט' א') וע"ש ברש"י בד"ה שראו וע"ע בסוגיין לקמן בסמוך ברש"י בד"ה הרוג יציל ועי' בתוס' שם בד"ה בזמן וכן מבואר בסנהדרין שם דהא דתנן במתני' הכא ומה שנים כו' הוא מדברי ר"ע ועי' בתוי"ט ונ"י שנסתפקו בזה וכן ר"ע ס"ל ג"כ להא דר"ש דמקיש שלשה לשנים דאינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין כמבואר בסנהדרין (דף מ"א ב') כמ"ש רש"י שם בד"ה ר"ע ומה"ט פסק הרמב"ם (פ"כ מהל' עדות הל' ג') כר"ש והכ"מ כתב שם טעם אחר דהוא מדשקלי וטרי אמוראי אליביה ולא הזכיר להא דסנהדרין:

שם א"ל ר"פ לאביי כו' נרבע יציל הנה הגרע"א בחידושיו הקשה דהא הכא לר' יוסי פריך ואיהו סבר דהוזם לדיני ממונות כשר לדיני נפשות כדאיתא בסנהדרין (דף כ"ז א') ומה"ט סבר שם דאוכל נבילות כשר להעיד א"כ גם נרבע כשר לד"נ ונשאר בצע"ג:

ונלע"ד דהכא פריך לאביי לטעמי' דאיהו סבר בסנהדרין דהוזם לדיני ממונות פסול לדיני נפשות והכא הא קיי"ל כר' יוסי כמו שכתבו התוס' בב"ב (ס"ד מ"א) ולשיטת הפוסקים דקיי"ל כרבי י"ל דמפרשים כפי' התוס' הכא ובסנהדרין (דף ט' ב') בד"ה לרצונו דמנרבע שהוא קרוב לרובע פריך ודוק:

שם אמר ר"י אמר שמואל הל' כר' יוסי ור"נ אמר הל' כרבי בתוס' ב"ב (ס"ד מ"א) מבואר דגרסי הכא בהיפוך דשמואל ס"ל דהל' כרבי ור"נ סבר הל' כר' יוסי ונלע"ד דבב' גירסות אלו תלוי הני ב' גירסות בר"ה (דף כ"ב א') דאיתא שם דס"ל לשמואל דהל' כר"ש שם דכל הקרובים כשרים לעדות החודש ואיכא ס"א שם דס"ל לשמואל דאין הל' כר"ש וכן הוא גירסת הרמב"ם (רפ"ב מהל' קה"ח). דהנה קשה בהא דאיתא שם מעשה בטובי' הרופא שהיה בירושלים כו' ופסלו, את בנו וא"כ איך קבלו עדותו והא נתבטל העדות בשביל בנו דהוי נמצא אחד מהם קרוב או פסול והמפרשים העירו בזה ותירצו דהתם בקה"ח דמי לד"מ עי' בר"ה שם (ס"ד כ"ה) וס"ל כר' יוסי דהכא ור' יוסי גופי' הביא שם האי מעשה:

וקשה כיון דשמואל פסק שם דאין הל' כר"ש וכדאמר בגמ' שם דר' יוסי ומעשה מש"ה אין הל' כר"ש וא"כ אמאי פסק שמואל גופי' הכא דהל' כרבי לגירסת התוס' דב"ב הנזכר הא ר' יוסי ומעשה דטובי' הרופא מסייע ליה כקושי' הגמ' דר"ה דהא ממעשה זה מוכח כר' יוסי דבד"מ תתקיים העדות בשאר אלא צ"ל דלגירסת התוס' דב"ב צ"ל כמ"ש בס"א שם דשמואל ס"ל שם דהל' כר"ש ולא חש להא דפרכי' שם קודם ר' יוסי ומעשה מש"ה אזיל לטעמיה וס"ל דהל' כרבי ולא חש ג"כ להא דר' יוסי ומעשה ולגירסת הספרים דשמואל ס"ל בר"ה שם דאין הל' כר"ש ס"ל כגי' הגמ' דהכא דס"ל לשמואל דהל' כר' יוסי והיינו דס"ל דר' יוסי ומעשה דטובי' מסייע ליה מש"ה הל' כר' יוסי הכא ובר"ה אין הל' כר"ש והא דר"נ הכא דפסק הל' כרבי נלע"ד דס"ל דלא חש לקושי' הגמ' דר"ה דר' יוסי ומעשה דהוא משום דסתמא דמתני' בשבועות (ר"ד ל"ה) מוכח דס"ל כרבי דהכא לפמ"ש התוס' התם דהא דאשמעי' במתני' שם דקרוב או פסול פטורים היינו דאפי' קרוב ופסול אחד בטל העדות כרבי דהכא וע"ש בתוי"ט ובתוס' חדשים שם ושמואל לטעמי' דל"ל הל' כסתם מתני כמו שכתבו התוס' בע' גלולים (דף ז' א') בד"ה פשיטא ועי' בתוס' יבמות (ס"ד מ"ב) וכן י"ל עוד דס"ל לר"נ כרבינא דלעיל (דף ט' א') דרבנן דר"מ כרבי והל' כרבנן ועי' בכ"מ (פ"ה מהל' עדות) ושמואל י"ל דס"ל כאידך אוקימתא דלעיל שם דלא כרבינא: והנה בזה נלע"ד ג"כ לכאורה דתלוי הני ב' גירסות הכא אי שמואל אמר הל' כר' יוסי או כרבי במה שנחלקו הפוסקים אי הוי הדין כן בדיינים כעדים דלבטיל אם נמצא בהם קרוב או פסול' דבכנה"ג (סי' ז' וסי' ל"ו) הביא שם בשם הרש"ק דבדיינים ג"כ אם נמצא קו"פ בטל כל הוועד והמל"מ (פט"ז מה' עדות) ס"ל דדיינים ל"ד לעדות דלא פוסל קו"פ בהו והנה בקצה"ח (סי' ל"ו) הקשה לדעה זו דבדיינים ג"כ פוסל קי"פ מהא דשלשה דאיכא בהו חד דגמיר וב' דלא גמירי, דכשר והרי מאן דלא גמיר פסול דמיקרי אשירה אבל באמת לק"מ לק"מ כיון דרבנן הכשירו בזה כה"ג לא מיקרי שם פסול על הני ב' דלא גמירי וכ"כ בשער משפט (ר"ס ג') אלא דאכתי קשה מהא דסבר שמואל בסנהדרין (דף ג' ודף ה') דשנים שדנו דיניהם דין בדיעבד והיינו גם כן דאיכא חד דגמיר דומיא דשלשה. והא ממ"נ ליפסול בהו החד דלא גמיר דאי מה"ת הא בחד סגי והוי חד דלא גמיר כפסול דבטל כל הב"ד ואי מדרבנן הא מדרבנן בעי' ג' כדאמר שמואל בזה דנקרא ב"ד חצוף. אולם י"ל דשמואל לטעמי' הכא דס"ל דהל' כר' יוסי דבכל ד"מ אינו פוסל קו"פ ותתקיים העדות בשאר והוי דיינים כעדות. אבל לגירסת התוס' בב"ב דשמואל סבר דהל' כרבי צ"ל דס"ל כאידך שיטה דדייני' ל"ד לעדים ואינו פוסל בהו קו"פ מש"ה סבר שמואל שפיר דב' שדנו דיניהם דין. ועי' מ"ש בסנהדרין (דף ח' א') בזה. ולפמ"ש בסנהדרין מתורץ טפי גם אליבא דר"נ דסבר לגירסת התוס' כרבי ואיהו ס"ל ג"כ כשמואל שם ודוק:

דף ו:

אמר רב מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה. הנה רש"י מפרש דאחד רואה אותו מחלון זה וא' מחלון אחר וכן פי' בהא דרב בסנהדרין (דף פ"א ב') דעדות מיוחדת מכניסין אותו לכיפה אבל הרמב"ם מפרש (בפ"ד מהל' רוצח) בהא דסנהדרין שראהו אחד אחד זה אחר זה וכשני הפרושים תניא בסמוך בסוגיין ועי' מ"ש בסנהדרין שם. וצ"ל דס"ל להרמב"ם דמאי דמשני הגמ' הכא ל"צ אלא לבועל את הערוה ה"ה דמצי לתרץ רציחה דס"ל דגם שם משכ"ל שיוכלו העדים לראות זה אחר זה שהיה אריכות הזמן בהרציחה וה"ה דהמ"ל גם בחילול שבת דמשכ"ל שראו העדים זה אחר זה כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' עדות) אלא הגמ' חדא מתרי ותלת נקט כדאי' כזה בב"ק (דף ק"ו ב') וביבמות (דף מ"ז ב') ועוכ"מ והנה יש לתמוה לכאורה עמ"ש התומים (סי' ל') דעדות מיוחדת דכשר בד"מ הוא מדרבנן והא ר"נ יליף בסוגיין בסמוך מקרא דלא יומת ע"פ ע"א ועי' בנתיבות שם (ס"ק ד'). וע"ע בנו"ב מ"ת (חא"ע סי' י"ג) ודוק:

דף ז.

כ"מ שיעמדו שנים כו' ופלוני ופלוני עדיו:

בסנהדרין (דף מ"ה ב') פירשו הגמ' שם למתני' דהכא אליבא דשמואל דבעי' דוקא עדים הראשונים דבעי' קרא כדכתיב דה"נ פלוני ופלוני דהכא הן עדיו הראשונים ורש"י והרע"ב והתוי"ט לא הזכירו לכ"ז. ונלע"ד די"ל למאי דמסיק שם דתנאי פליגי בזה א"כ י"ל דמתני' הכא כמ"ד דלא בעי' קרא כדכתיב ואצ"ל הכא דהן הן עידיו הראשונים ואתי שפיר טפי לפי מה שכתבתי בסנהדרין שם ליישב קושי' התוס' דכתובות (דף מ"ד סע"א) וקושי' התוס' דסוטה (דף כ"ז ב') דס"ל לסתמא דמתני' דהתם כמ"ד דלא בעי קרא כדכתיב וכ"כ באה"ח (סי' כ"ז) דסתם משנה דסוטה (דף מ"ה) דס"ל שם דנחל אף שאינו איתן כשר סבר כמ"ד דלא בעי' קרא כדכתיב א"כ ודאי י"ל דגם מתני' הכא ס"ל כן ועוי"ל לענ"ד דהנה קשה למאי דמפורש בסנהדרין דהן עדים הראשונים א"כ ה"ל למיתני במתני' ואנחנו עידיו ועוד קשה דמאי פרכי' בסנהדרין על שמואל דס"ל דבעי' עדים הראשונים משום דבעי' קרא כדכתיב ממתני' דהכא דלמא מתני' מיירי ברוצח ועיר הנדחת ושארי נסקלין דמודה שמואל דלא בעי' בהם קרא כדכתיב כדמבואר שם ועי' בתוס' שם (דף מ"ה רע"ב). וצ"ל דנ"ל להגמ' שם דמתניתין דהכא מיירי בכל ח"מ מדתנן הלשון כ"מ. וע"ז משני התם דלשון בכ"מ מיירי שפיר בכל ח"מ והיינו בהן הן עידיו הראשונים ומ"מ מאי דתנן ופלוני ופליגי עידיו הוא בההיא דלא בעי' בהו קרא כדכתיב כמו נסקלין ורוצח ועה"נ כנלע"ד בעז"ה: שם אביי ורבא דאמרי תרווייהו ראיתם כמכחול בשפופרת והקשו התוס' דע' גלולים ומחלל שבת מאי איכא למימר ותירצו דא"ל ראיתם שהמחלל אינו טרפה דאי הוא טרפה ה"ל עדות שאא"י להזימה ולכאו' קשה דהא אמאי אמרו דלא נהרג אדם מעולם והא אכתי נהרג כשחילל שבת בב"ד דלא בעי' בהו עדות שא"י להזימה כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ח א) לרבא גופי'. ומהא דר"ע י"ל דר"ע לטעמיה כדאיתא לקמן (דף י"ב א') מניין לסנהדרין שראו כו' אבל מהא דר"ט הכא דל"ל כן עי' בב"ק (דף צ' ע"ב) קשה וכן י"מ שם דהא דר"ע הוא דוקא בראוהו בלילה אבל ביום גם לר"ע יכולים ב"ד להעיד א"כ לר"ע ג"כ קשה וצ"ל דזה לא שכיח לחלל שבת ולעבוד ט' גלולים בב"ד מש"ה קאמר שפיר דלא נהרג אדם מעולם ועי' בתומים (סי' ז') וכן צ"ל לענ"ד בהא דפריך בסנהדרין (דף מ"א א') אלא אשה חבירה דמקטלא לר"י בר"י היכי משכ"ל היינו גם כן משום דבעי' עדות שאתה יכול להזימן ולכאורה הא משכ"ל בב"ד דלא בעי' בהו עדות שאתה יכול להזימה ולפמ"ש צ"ל ג"כ התם כן דלא שכיח זה שיהיה בב"ד:

והנה מהכא נלע"ד די"ל מה שהקשה המהרש"א לעיל (ד' ב' ב') בתד"ה ומה הסוקל דמאי פריך רבינא דלמא באמת הוא דהא דכאשר זמם הוא דוקא כשבאו לחייב מי' סייף דוקא די"ל היטב לפמ"ש הנו"ב מ"ק (חא"ע סי' ע"ב וע"ג) דפי' התוס' לעיל שם היינו דבשאר ח"מ אינם חייבים העדים זוממין כלל וקרא דכאשר זמם הוא דוקא בעדות סייף וא"כ לא צריך לפי סברא זו בשאר ח"מ עדות שאתה יכול להזימם כיון דלא קאי עלייהו הא דכאשר זמם כמ"ש התוס' לעיל (ר"ד ב') עי' בנו"ב שם. א"כ פריך רבינא לעיל שפיר דהא מהכא מוכח דבעי' בכל ח"מ שיהיה עדות שאתה יכול להזימן מדאמרי דלא נהרג אדם מעולם אף מחלל שבת ועובד עבודת גלולים ודוק:

פרק שני:

שם מנה"מ דא"ק ויפול כו' עד שיפול דרך נפילה. הנה הרמב"ם (ספ"ו מהל' רוצח) נתן טעם לזה דדרך עליה פטור דאונס הוא וקשה דל"ל לה"ט כיון דהכא מקרא ילפי' לה וכן הקשה הפ"י בזה ונלע"ד דמתורץ היטב ע"פ מ"ש הלח"מ (פ"ג מהל' מלוה) והב"י באבן העזר (סי' ע"ז) דדעת הרמב"ם דקיי"ל כר"ש דדרשי' טעמא דקרא מש"ה מפרש הרמב"ם לה"ט וכן מתורץ לפ"ז בהא דלקמן (דף ט' ב') בהא דסומא אינו גולה דיליף ר"י שם מקרא והרמב"ם (ספ"ו מהל' רוצח) ג"כ נתן טעם לזה שהן קרובים לאונס ע"ש דהוא ג"כ מה"ט דר"י לטעמיה דלא דריש טעמא דקרא כדלעיל (דף כ"א א') והרמב"ם לשיטתו דקיי"ל כר"ש דדרשי' טעמא דקרא ובתשו' חתם סיפר (חיו"ד סי' רנ"ד) כתב בפשיטות דקיי"ל כר"י דלא דרשי' טעמא דקרא ולא הזכיר שם בזה לדעת הרמב"ם לפמ"ש בלח"מ והב"י הנ"ל דל"ל כן ועי' בענפי לשבת (דף צ"ג) ופריי לפסחים (ד' נ"ב ודף צ') ובכרמי לסנהדרין (ס"ד ט"ז ור"ד ע') ובחידושי לזבחים (ד' ז' ב') מש"ש בזה:

שם אמר רבה פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם הנה הכא צ"ל דרבה גרסי' וכמ"ש התוס' בסנהדרין (ר"ד ס"ב) בהא דאומר מותר דלעיל דרבה גרסי' וכן מוכח דרבה ולא רבא גרסי' דאל"כ תקשה אמאי לא מפרש פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור מגלות כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות רוצח) והא רבא גופי' סבר בכתובות (ר"ד ל"ה) מי איכא מאן דל"ל הא דבי חזקיה ואיהו סבר דנתכוין לזה והרג את זה פטור כדאמר רבא גופי' בסנהדרין (ד' ע"ט ע"ב) ועי' בכ"מ (רפ"ד מהל' רוצח) אבל אי גרסי' רבה י"ל דס"ל כרבנן דר"ש בסנהדרין (ר"ד ע"ט) דחייב מיתה והרמב"ם לטעמיה דפסק כר"ש שם דפטור (רפ"ד מהל' רוצח) וכמ"ש הרמב"ם בפה"מ שם ועי' במ"מ (פ"ד מהל' חובל הל' ה') דלא כהכ"מ (פ"ד מהל' רוצח) שכתב דהרמב"ם פסק דלא כר"ש. והנה הא דאיתא בסוגיין להביא ירידה שהיא צורך עליה הנה הרמב"ם (פ"ו מהל' רוצח) גורס פרט לירידה שהיא צורך עליה שפטור דלא כפרש"י. ונראה דהוא משום דמוכח בירושלמי הכא דפטור עי' במראה הפנים בירושלמי (הל' א') ד"ה היא עליה וכן (בהל' ד') ד"ה לאחריו ודוק:

דף ח.

יצא האב כו' ושליח ב"ד. הנה בזה יש ג' פירושים דרש"י פי' שליח. ב"ד המלקה ארבעים לחיוב מלקות והרמב"ם (פ"ה מהל' רוצח) פי' שליח ב"ד שהכה את הנמנע מלבא לב"ד והראב"ד פי' שהכה יותר מלקות ממה שאמדוהו ב"ד דפטור ותמוה שיטת הראב"ד דהא תנן לקמן (ס"ד כ"ב) דאם הוסיף רצועה אחת ומת תחת ידו חייב ועוד קשה מהא דפריך בב"ק (דף ליב ב') אהא דא"ר יוסי ב"ח דהנכנס לחנותו של נגר פטור דפטור מגלות דלא סגי ליה בגלות דה"ל שוגג קרוב למזיד מהא מתני' דהוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה ואמאי דהא ה"ל שוגג קרוב למזיד דה"ל לאסוקי אדעתי' דמייתי אינשי בחדא רצועה ע"ש:

ואמאי לא פריך טפי ממתני' דהכא הקודם דתנן דשליח ב"ד פטור דהוא בהוסיף רצועה אחת דפטור דלא הוי חטא כלל דומיא דאב את בנו והרב את תלמידו דהכא ואמאי והא ה"ל שוגג קרוב למזיד דהא לפי' הראב"ד הכא דומה למתני' דהוסיף לו רצועה אחת דפריך שם מינה ונלע"ד די"ל דרש"י כתב לקמן (ס"ד כ"ב) אמתני' דהוסיף רצועה דל"ד להכהו עשרה ב"א בעשרה מקלות דאמר בפ' הנשרפין דכולן פטורין דההוא אוקימנא לה בגוסס בידי אדם ע"כ פי' דהא דכולן פטורין הוא דוקא כשנעשה כבר גוסס ע"י הכאות הראשונים והא דהוסיף רצועה גולה הוא בשלא נעשה גוסס ע"י הכאות הראשונות וא"כ י"ל דהכא מיירי בשנעשה גוסס ע"י הכאות הראשונות מש"ה פטור ודמי להכהו עשרה בני אדם דפטור וכן מתורץ לפ"ז מאי דלא פריך בב"ק שם ממתני' דהכא דהכא שאני שכבר נעשה גוסס ע"י הכאות הראשונות כשיטת רבא גופי' בסנהדרין (ר"ד ע"א) בהא דהכוהו יב"א דמפרש רבא שם כן אולם בזה א"ש טפי לפירוש הרמב"ם מפי' הראב"ד. דלפי' הראב"ד קשה דאמאי לא תנן הכא טפי האי דינא דהוסיף רצועה אחת כשלא נעשה גוסס ע"י הכאות הראשונות דחייב ואמאי המתין התנא לאשמעי' האי דינא כ"א בסוף מכילתין וכדתנן בסיפא לקמן באב את בנו דבשוליא דנגרי חייב ולפי' הרמב"ם א"ש דלא מיירי הכא בדיני מלקות ששליח ב"ד לוקה אלא במה ששליח ב"ד הכה את המסרב ודוק:

שם אמר ר"פ ל"צ אלא לאשפה כו'. הנה התוס' בב"ק (דף ל"ב ב') כתבו דכל הסוגיא דהכא לא אתיא כמאן דמתני ריוב"ח ארישא וקשה דהא רב פפא גופי' דמשני הכא ל"צ אלא לאשפה איהו מ"ד דמתני לה שם להא דר"י ב"ח ארישא. וצ"ל דס"ל להתוס' דר"פ משמי' דרבא מתני לה ארישא וליה לא ס"ל כן. ובזה א"ש דברי התוס' שם (דף ל"ב רע"ב) שהקשו שם דשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס והא אמר בפ' הפרה דשלא ברשות ובעה"ב הזיקו חייב. ולכאו' מאי הקשו התוס' הא התם בפ' הפרה ר"פ הוא דאמר לה שם כן וא"כ ודאי י"ל דר"פ לטעמיה דסבר דהא דר"י ב"ח קאי ארישא דנכנס שלא ברשות פטור הוא מגלות וחייב בד' דברים:

אבל לפי האמור א"ש דהתוס' לטעמייהו דס"ל דע"כ ר"פ לנפשיה סבר דהא דריוב"ח אסיפא ורק משמיה דרבא אמר שם דהא דר"י ב"ח ארישא וליה לא ס"ל ובזה יתורץ היטב דעת הרמב"ם דפסק כהאי לישנא דריב"ח מתני ארישא כמ"ש הכ"מ (פ"ו מהל' רוצח הל' י"א) ואפ"ה פסק כהאי סוגיא דהכא ול"ל כדעת התוס' דב"ק דה"ט משום דקשה ליה קושי' הנזכר דהא ר"פ גופי' ס"ל דהא דר' יוסי ב"ח ארישא ואיהו גופי' מ"ד דשינויא דהכא:

וכן לדעת הרמב"ם מתורץ היטב ג"כ קושי' התוס' דב"ק הנזכר אהא דשלא ברשות פטור מהא דפ' הפרה דודאי י"ל דר"פ התם אזיל לטעמי' דמתני לדר"י ב"ח ארישא דחייב בד' דברים. והנה הרמב"ם ל"ל ג"כ כדעת התוס' דהכא שכתבו דלהמסקנא הכא לא מיירי בסותר את כותלו כמבואר (פ"ו מהל' רוצח הל' ח') וכן מבואר בירושלמי בפרקין (הל' ג') דמפרש שהיה כותלו גוהא היינו שהיה נוטה ליפול וסתר את כותלו וע"ש במה"פ ד"ה תיפתר והנה בהא דראב"י במתני' מדברי הכ"מ שם מוכח דס"ל דרבנן פליגי עליו שפי' למ"ש הרמב"ם כראב"י משום דמשנתו קב ונקי ובריטב"א נסתפק בזה. ולענ"ד מלשון הברייתא ומצא כו' מכאן אמר ראב"י כו' משמע דרבנן ל"פ עליו ובזה א"ש הא דב"ק (ר"ד ל"ג) דמתני שם להא דריוב"ח דחייב בד' דברים אהא דראב"י דברייתא ואמאי לא אמר לה על ראב"י דמתני' ולפמ"ש י"ל דהוא משום דבברייתא זו מוכח דרבנן ג"כ ל"פ ארבי אליעזר בן יעקב ודוק:

דף ח:

ר"ע אומר אין צ"ל חריש של שביעית כו'. ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת וכתב הריטב"א דר"ע דלא דרש הכי סבר דקצירת העומר לא דחי שבת או דסבר דהלמ"מ היא דדחי שבת ע"כ וקשה דהא במנחות (דף ע"ב) איתא דאמר רבב"ח א"ר יוחנן דר"א בר"ש דס"ל דקצירת העומר דוחה שבת סבר כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת משמע דלר"ע אינו דוחה שבת דאל"כ הל"ל טפי דסבר כר"ע רבו כדאמר התם דס"ל כר"ע רבו בהא דכל שאפשר לעשות מע"ש וע"ש בתד"ה בשיטת:

אולם נלע"ד דאלו ב' פירושים של הריטב"א תלוי במאי דפליגי הגמ' דידן והירושלמי דבגמ' דידן מבואר שם דרבי דס"ל דנקצר ביום כשר סבר דאינו דוחה את השבת כדאיתא במנחות (דף ע"ב רע"ב) וא"כ י"ל דגם ר"ע סבר הכי אבל בירושלמי (ספ"א דר"ה ובפ"ב דמגילה) סבר רשב"ל שם דלכ"ע קצירת העומר דוחה שבת אף לרבי וא"כ מסתמא גם ר"ע רבו דר"ש ורבי סבר הכי שפסק דקצירת העומר דוחה שבת מהלמ"מ:

ודע דמדברי הירושלמי האלו י"ל דעת הרמב"ם שפסק (פ"י מהל' תמידים) דנקצר ביום כשר ודוחה את השבת וזה הוא נגד הסוגיא דמנחות הנ"ל דלמ"ד נקצר ביום כשר אינו דוחה את השבת וכבר הקשו עליו הלח"מ שם והש"ך ביו"ד (ר"ס רס"ב). ולפי המבואר בירושלמי המכר מתורץ היטב דס"ל להרמב"ם כשיטת הירושלמי הנזכר דאף למ"ד דנקצר ביום כשר דוחה את השבת. ועי' במה"פ ובש"ך שם אלא דאכתי קשה דאמאי פסק הרמב"ם כריש לקיש דירושלמי נגד ר' יוחנן דגמ' דידן:

וי"ל לענ"ד דהוא משום דמוכח דגם ר' יוחנן ס"ל כר"ל בזה דהא ר' יוחנן סבר בכ"מ דהל' כסתם מתני' והא ס"ל לסתמא דמתני' (רפ"ו דמנחות) דקצירת העומר דוחה שבת ואיכא ג"כ סתם משנה שם (דף ע"א א') דנקצר ביום כשר וא"ל דס"ל לר' יוחנן כסתמא דמתני' (ספ"ב דמגילה) דס"ל שם דנקצר שלא כמצותו פסול דאכתי קשה הא בב' סדרים יש סדר למשנה כמו שכתב הכ"מ (רפ"ט מהל' רוצח) וא"כ סת"מ דמנחות הוי סתמא בתרא אלא ע"כ דגם ר' יוחנן סבר כר"ל דנקצר ביום כשר ודוחה את השבת כהני ב' סת"מ דמנחות ורבה בר בר חנה אליבא דר' יוחנן הנ"ל דל"ל כן הוא משום דאזיל לטעמי' בגיטין (דף פ"א ב') דל"ל אליבא דר' יוחנן דהל' כסתם מתני' וכן מוכח דסבר ר' יוחנן הכי דסבר במנחות דקצירת העומר דוחה שבת וכמ"ש התוס' במנחות (דף ס"ו א') ואפ"ה מוכח דסבר ע"כ ר' יוחנן גופי' דנקצר שלא כמצותו כשר מדאצטריך לר' יוחנן קרא במנחות (דף פ"ד א') למעט כרמל משל אשתקד הרי מוכח דגם ר' יוחנן סבר כהאי דרשב"ל דירושלמי מש"ה פסק הרמב"ם שפיר כרשב"ל דירושלמי ונכון בעז"ה: שם אמר רב כהנא ל"ק הא רבנן והא ר"ש. פרש"י דחנק חמור מסייף לר"ש וההורג במזיד לאביו חייב חנק מש"ה בשוגג פטור דלא נתנה שגגת חנק לכפרה:

וראיתי מקשים לדעת ר"ת בחולין (דף י"א ב') דממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא היינו דאף אם לא ניזל בתר רובא חייב מיתה הקלה ולא אזלי' בתר רובא לדונו במיתה החמורה א"כ אמאי פשיטא דלר"ש הכא הורג את אביו בחנק ודלמא לאו אביו הוא כדאמר בחולין שם דא"ל דאזלי' בתר רובא כיון דאף אם הוא אינו אביו חייב ג"כ סייף כרוצח בעלמא והרי ממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא:

ונלע"ד דהכא לרב כהנא לשיטתו י"ל היטב משום דא"ל דלמא לאו אביו הוא ולא ניזל בתר רובא דא"כ אינו חייב מיתה כלל דדלמא טרפה הוא הנהרג ובמקום סייף נקב הוי כדהוכיח רב כהנא גופי' מזה בחולין (דף י"א ב') דאזלי' בתר רובא. אולם אכתי תקשה כן בסנהדרין (דף פ"ד רע"ב) דבעי שם לומר דלר"ש דחנק חמור מסייף אימא דמכה אביו אינו חייב עד דקטיל ליה מקטל והתם ודאי תקשה לר"ת דממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא דלמא לאו אביו הוה והוי כרוצח בעלמא דבסייף. וצ"ל דהתם בסנהדרין ס"ל ג"כ כרב כהנא דחולין דאם לא ניזל בתר רובא אז אינו מחויב מיתה כלל דדלמא טרפה הוא הנהרג ובמקום סייף נקב הוי וכדאיתא ג"כ לעיל (דף ז' סע"א) ועי' בחידושי לזבחים (דף ע"א א') מש"ש עוד בזה בעז"ה ודע דהרמב"ם דפסק (ספ"ז מהל' רוצח) דהחובל בשוגג באביו או באמו אינו חייב גלות הוא מסוגיא דהכא כדרבא הכא והכ"מ ציין שם מקומו מהא דספרי ולא כתב מסוגיא דהכא:

דף י.

אר"ה רוצח שגלה לערי מקלט כו' הנה ק"ל למ"ש האו"ת (סי' ב') שאין רשות ביד גואל הדם להרוג רק אח"כ שנגמר דינו בב"ד כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח). וקשה דהא הרמב"ם כתב שם (בפ"ה הל' ט' וי') דאף בשוגג רשות ביד גואל הדם להרוג אותו כדא"ר הונא הכא ודברי הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח) שהביא התומים משם לא מיירי לענין גואל הדם ומ"ש הכ"מ שם לשון הספרי דורצח גואל הדם הוא דוקא עד עמדו לפני העדה הוא דעת ר"א לקמן (דף י"ב) והוא דלא כהלכתא ורמז המל"מ שם לזה. והנה הקצה"ח שם השיג ג"כ על האו"ת ממה שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' רוצח) דשוגג קרוב למזיד רשות ביד גואל הדם להרגו ושם לא נגמר דינו ולדעת רש"י בסנהדרין (דף מ"ה) הוא אף בשוגג ע"כ וקשה דהא מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' רוצח) הנ"ל מבואר טפי דאף בשוגג רשות ביד גואל הדם להרגו אלא דמצוה ליכא כ"א במזיד במתני' לקמן (דף י"א ב') ופר"ה דהכא ודלא כרב לקמן (דף י"ב א'). וכ"כ הריטב"א דרב הונא דהכא פליג הא דרב דלקמן ודע דלכאו' קשה דהא בעלמא פריך מרב ארב הונא תלמידי' אהדדי כדאיתא בשבת (דף קכ"ח א') ובביצה (ד' מ') ובסנהדרין (ס"ד ו) וכן בב"מ (דף ק"ב) ובב"ב (דף ק"ה וקנ"ב) פריך מרב אאמרי בי רב אהדדי דהוא ר"ה כדאיתא ביבמות (דף פ"ג) ועי' בתוס' בסנהדרין (דף י"ז ב') ד"ה אלא אולם נ"ל דנהי דהגמ' מהדר טפי ליישב הא דר"ה כרב רבו מ"מ איכא כ"מ דפליג ר"ה ארב כדאיתא בברכות (דף מ"ב ב') בהא דיין שלפני המזון אי פוטר ליין שאחר המזון ועי' בתוס' בכתובות (דף נ"ג רע"ב) ובנדה (דף י"ד ע"ב) בתד"ה מאי וכן בהא דשבת (דף ס"ה א') דא"ר הונא שם דנשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה ופי' בחי' הרשב"א שם וכ"נ מדברי התוס' שם דסבר כר"א דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וזה הוא דלא כרב דסבר ביבמות (ס"ד ס"א) דאין הל' כר"א בזה וע"ש (דף נ"ט ב') בתד"ה ורב ודוק

שם עיר שאין בה זקנים פליגי ר' אמי ור' אסי הנה באה"ח (סי' כ"ז) כתב לפרש דה"ט דר"א ור' אסי דפליגי אי בעי' קרא כדכתיב דפליגי תנאי בזה בסנהדרין (דף מ"ה ב') ולא הזכיר שכבר הקדימו הריטב"א הכא בזה וראיתי מקשים דמ"ט דמ"ד הכא דלא בעי' קרא כדכתיב והא סתם מתני' דנגעים וכן ר"י ור"ע ס"ל שם דבעי' קרא כדכתיב ולענ"ד י"ל ע"פ מ"ש בסנהדרין שם ליישב קושי' התוס' דכתובות (דף מ"ד סע"א) דסת"מ שם ס"ל דלא בעי' קרא כדכתיב ולאידך גי' בנזיר (דף מ"ו) ס"ל גם לסת"מ דנגעים דלא בעי' קרא כדכתיב עי' בתוס' סנהדרין (ס"ד מ"ה). וכן הא כתב באה"ח שם דסתם מתני' דסוכה (ד' מ"ה ב') דס"ל דנחל אף שאינו איתן כשר ס"ל דלא בעי' קרא כדכתיב א"כ ודאי ל"ק להאי מ"ד דהכא דסבר כן וכן כתבתי שם די"ל ג"כ לקושי' התוס' בסוטה (דף כ"ז סע"א) על רב אשי כיון דסבר כמ"ד דבעי' קרא כדכתיב למה מהדר לתרץ למתני' שם כמ"ד דלא בעי' קרא כדכתיב די"ל דנ"ל טפי לפרש כן משום דגם סתם מתני' דכתובות וסוטה ס"ל כן מש"ה מהדר ג"כ לפרש אף למתני' דסוטה דהי' גידם דיהי' אף למ"ד דס"ל הכי דלא בעי' קרא כדכתיב:

דף יא.

ספר שתפרו בפשתן פליגי בה ר"מ ור"י כו' ונלע"ד דר"מ הוא מ"ד דפסול: דהא סתם מתני' דמגילה (ס"ד ח') ס"ל שם דפסול דדייקי' שם הא לתופרן בגידין זה וזה שוין והיינו לפסול עי' פרש"י שם וסתם מתני' ר"מ בכ"מ ואף שכתב הט"א שם די"ל דזה וזה שוין היינו דכשר וכר' חייא דסוגיין הכא בסמוך דמכשר אף בתפילין לענ"ד תמוה לפרש כן דהא בתפילין ליכא מ"ד דמכשר ובהא דר' חייא כתב הריטב"א דע"כ גרסי' ספרי דבי חביבי וא"כ ע"כ ה"פ במגילה שם דזה וזה היינו ס"ת ותפילין ע"כ דשוין הוא לפסול בתרווייהו ובזה נלע"ד דר"מ ור' יהודה אזלי לטעמייהו דר"י סבר בסוכה (דף ל"א א') דגם היקש אין אדם דן מעצמו כ"א מה שקיבל מרבו מש"ה סבר הכא דלהלכותיו לא אתקש אלא להא דמותר בפיך דלא קיבל מרבו האי היקש אלא לזה בלבד ור"מ דהוא חכמים דר"י בכ"מ עי' פסחים (דף י"א א') אזיל לטעמיה דס"ל בסוכה שם דהיקש אדם דן בעצמו מש"ה סבר הכא דאף להלכותיו אתקש ועי' במל"מ (פ"ב מהל' ק"פ) ובכפ"ת בסוכה שם ולפמ"ש דר"י ורבנן פליגי בזה אי אדם דן היקש בעצמו יתו' דעת רש"י בסוכה דלכאו' סותר רש"י דברי עצמו בזה דבר"ה (דף ל"ד א') ובגיטין (דף מ"א ב') כתב דהיקש אדם דן בעצמו ובסוכה שם וכן בסנהדרין (דף ע"ג א') כתב רש"י דאין אדם דן היקש מעצמו. אבל לפי האמור מתורץ דפליגי תנאי בזה ורש"י בסוכה כתב כן לר"י וכן בסנהדרין ס"ל לההיא תנא שם כר"י בזה והנה ל"ק דמ"ט פסקו הפוסקים הכא כמ"ד דפסול דהא ר"מ ור"י הל' כר"י ולפמ"ש ר"י הוא מ"ד הכא דמכשיר די"ל היטב משום דמוכח דרב סבר כמ"ד דפסול דאמר במגילה (דף י"ט ב') דמגילה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ועי' בט"א שם וכן בסמוך דגורס הריטב"א חזי' לספרי דבי חביבי ולית הלכתא כוותיה מש"ה פסקו הפוסקים הכא כמ"ד פסול ועי' בכ"מ (פ"ט מהל' ס"ת) ודוק:

דף יא:

ונודע שהוא בן גרושה ר"א פוסל ור"י מכשיר הנה הריטב"א הקשה לדעת הרמב"ן דדוקא בספק אבל לא בשנודע בודאי שהוא בן גרושה והא הכא מיירי שנודע ודאי שהוא בן גרושה ואפ"ה אמר דמ"ד מתה כהונה כר' יהושע ותירצו המפרשים דהכא ג"כ מיירי בשנעשה ספק בן גרושה. והקשה עוד מהא דפסחים (ס"ד ע"ב) דמפרש שם דה"ט דר"י דפוטר מקרן וחומש בשאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משום דתרומה איקרי עבודה ור' יהושע מכשיר עבודתו ע"ש ולדעת הרמב"ן דס"ל דמיירי בספק בן גרושה א"כ אמאי מחייב ר"א שם קרן וחומש הא מספיקא לא מפקי' ממונא ותירצו המפרשים דהרמב"ן לא כ"כ אלא בהא דר"ט בקדושין פ"ג אבל מודה הרמב"ן דלר' יהושע דהכא מכשיר אף בודאי בן גרושה ע"כ וקשה אכתי לכאו' דדעת התוס' בכתובות (ד' כ"ג סע"א) ובקדושין (דף י"ב ב') מוכח דס"ל הכי דרק בספק בן גרושה מכשיר ר"י הכא דהקשו על פרש"י בהא דל"ל לאביי ורבא הא דר"ח משום דאם הקילו בשבויה דהוי איסור לאו נקל באיסור א"א דהוא איסור מיתה והא בשבויה ג"כ משכ"ל איסור מיתה אם נשאת לכהן וישמש בנה ע"ג המזבח ע"כ והקשו המפרשים דהא קיי"ל כר"י הכא דאף שנודע שהוא בן גרושה מכשי' עבודתו, ותירצו דס"ל להתוס' דרק בספק ב"ג מכשיר ר"י ולא בודאי וכמו שכתב השעה"מ (פ"ו מהל' ביאת מקדש). וא"כ תקשה לדעת התוס' הא דפסחים הנזכר דבספק אמאי מחייב ר"א קרן וחומש אלא צ"ל כמ"ש השעה"מ והטעה"מ שם דהא דמחייב ר"א קרן וחומש היינו להפריש משום כפרה ואינו מחויב ליתנה לכהן וא"כ י"ל דגם הרמב"ן ס"ל דעתו אף לר' יהושע דהכא ולא לר"ט לבד:

והנה מהכא נלע"ד ליישב מאי דקשה בהא דפסחים (ס"ד ע"ב) דמפרש שם דה"ט דר' יהושע משום דכתיב ברך ה' חילו וזהו טעם דמפרש בקדושין (דף ס"ו ב') אבוה דשמואל שם ואמאי הביאו בפסחים שם לה"ט יותר מטעמא דשמואל בקדושין דמפ' מהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול ויותר מטעמא דר' ינאי שם מובאת אל הכהן ועוד קשה לי טפי דהא הסוגיא דפסחים שם קאי לר' יוחנן ואמאי לא הביא טפי שם לטעמא דר' ינאי מובאת אל הכהן דס"ל כן לר' יוחנן גופי' בירושלמי (רפ"ח דתרומות) ואולם מהא דהכא י"ל דהכא מפרש טעמא דר' יהושע ג"כ מהא דברך ה' חילו משום דמחלק הכא מ"ד בטלה כהונה דע"כ ל"ק ר"י אלא התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה דהיינו עבודה ובהאי קרא מפירש עבודה דוקא דכתיב פועל ידיו מש"ה נקט הכא להאי קרא טפי מאידך קראי הא דשמואל והא דר' ינאי מש"ה הביאו בפסחים ג"כ ה"ט טפי דהא דאמר בפסחים שם ואמרי' מ"ט דר' יהושע כוונת הגמ' שם להא דהכא דלא מפרש טעמא דר' יהושע כ"א בסוגיא דהכא דבקדושין שם ליתא להא דר' יהושע כ"א הא דר' טרפון ודוק:

דף יב.

מצוה ביד גואל הדם כו' דברי ריוה"ג ר"ע אומר רשות ביד גואל הדם הנה מהכא נלע"ד די"ל לקושי' התוס' בסוטה (ר"ד ג') בהני ג' דברים שם דפליגי ר"י ור"ע אי רשות אי חובה בהא דוקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו ולה יטמא דר"י סבר דהוי רשות ור"ע סבר דחובה. והקשו ע"ז התוס' אי הוי הני במנינא דתרי"ג מצות א"כ לר' ישמעאל בצרי להו ואי לא הוי במנינא א"כ לר"ע טפי להו ומהכא י"ל דמצינו ג' דברים אחרים דפליגי תנאי ג"כ בזה דאיכא מ"ד דהוי מצוה ואיכא מ"ד דהוי רשות א) בהא דק"ש דאורייתא דפליגי אמוראי בברכות (דף כ"א א') אי ק"ש דאורייתא וכן ע"כ פליגי תנאי ג"כ בזה דרשב"י ס"ל בסוטה (דף מ"ב סע"א) דק"ש דאורייתא דאמרי' שם מ"ש שמע ישראל ארשב"י אפי' לא קיימתם אלא ק"ש כו' וכמ"ש בתשו' ש"א (ס"ם א') ור' יהודה סבר דק"ש דרבנן כמ"ש בב"ק (דף פ"ז א'). ב') דמצינו בברכות (דף י"ג א') דפליגי שם אי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ומוכח בגמ' שם דתלוי זה בהא דפליגי במתני' שם (ס"ד י"ב) אי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח דפליגי שם אי כה"ג אמרי' דנעקר לגמרי או לא נעקר לגמרי כמ"ש הצל"ח שם ג) הא דהכא דפליגי ריוה"ג ור"ע אי ורצח הוי מצוה אי רשות וא"כ י"ל דר"ע סבר דהני שלשה דברים דס"ל בסוטה שם דהוי חובה הוי במנינא דתרי"ג מצות אלא דס"ל באינך ג' דברים בהא דק"ש דהוי דרבנן ובהא דהקורא לאברהם אברם ס"ל דאינו עובר בעשה. ובהא דהכא דורצח אזיל לטעמיה דסבר הכא דהוי רשות וא"כ בצרי, להו הג' דברים אחרים ממנינא דתרי"ג מצות ור' ישמעאל סבר דק"ש דאורייתא והקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובהא דורצח דהכא ס"ל כריוה"ג דמצוה ביד גואל הדם וחשיב להו ממנינא דתרי"ג מצות במקום הני ג' דברים דריש סוטה דסובר שם דהני רשות ויש להעיר עוד בהא דק"ש ויתבאר במקום אחר בעז"ה בזה. והנה המל"מ (פ"א מהל' רוצח) נסתפק ברוצח בשוגג שמצאו גה"ד והרגו הרוצח לגואל הדם אם נהרג עליו וכן אם רודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו אם הרג הרודף את המציל אם נהרג עליו וכתב שנ"ל דנהרג עליו אם הרג הרודף למציל כיון דאיכא מצוה להצילו להנרדף ע"ש ולכאו' אשתמיט מעין הבדולח דברי הירושלמי (ספ"ח דסנהדרין) דמבע"ל שם בזה רודף שנעשה נרדף מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף ע"ש דלא אפשיטא וכיון דיש סברא להציל להרודף בנפשו של נרדף כ"ש אם הרג הרודף למציל ודאי דאין נהרג עליו וע"ש בפ"מ ובמה"פ דלפמ"ש שם יש לדחות דאין ראיה מהתם ודוק:

שם אמר אביי מסתברא כמ"ד ד"ת כלב"א פי' דהכא הסברא הוא דדברה תורה כלשון בני אדם אבל לא בכ"מ עי' בתוס' סוטה (דף כ"ד א') סד"ה ור' יונתן ובתוס' מנחות (דף י"ז ב') ובמל"מ (פ"ו מהל' דעות). וי"ל דאזל, אביי לטעמי' דהא בסנהדרין (דף פ"ה ב') מבואר דר' יאשיה דס"ל דצריך קרא לחלק ס"ל ע"כ דלא אמרי' ד"ת כלשון ב"א דלא כר' יונתן שם ובב"מ (ס"ד צ"ה) מבואר דאביי סבר כר' יאשיה ואזיל לטעמיה הכא דל"ל בכ"מ דד"ת כלשון ב"א אלא דוקא הכא דמסתברא כן וכן י"ל לכאו' בזה ליישב קושי' תוס' בזבחים (דף ק"ז א') עלה דפרכי' שם ור"ע לחלק מנ"ל והקשו התוס' ע"ז דהא קיי"ל כר' יונתן כרבא דס"ל כוותי' אבל לפי האמור י"ל דהוא משום דמוכח לכאו' דר"ע ע"כ סבר כר' יאשיה דהא ר"ע ל"ל דאמרי' ד"ת כלשון ב"א כמבואר בירושלמי דשבת (פי"ט הל' ב') וביבמות (פ"ח הל' א') ובפסחים (פ"ב הל' ז') ועוכ"מ וא"כ סבר ע"כ כר' יאשיה מש"ה מהדר הגמ' בזבחים לפרש לר"ע דמנ"ל לחלק אבל זה אינו דהא מבואר בירושלמי (רפי"א דיבמות) דר"ע סבר כר' יונתן ע"ש ועי' בנו"ב מ"ת חא"ע (סי' קי"ח וקי"ט) דרצה להוכיח מהא דשבועות (דף כ"ז ב') דר"ע סבר כר' יאשיה ולא הזכיר לדברי הירושלמי האלו ויתבאר עוד בזה בחידושי לזבחים שם בעז"ה:

והנה נלע"ד בענין זה בדרך אגב ליישב דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' ק"פ) שכתב דמבושל בין במים ובין בשאר משקין שנאמר ובשל מבושל ריבה הכל צלאו ואח"כ בשלו או צלי קדרה ואכלו חייב ותמה הכ"מ שם כיון דפסק כרבנן דרבי בפסחים (דף מ"א) דצלאו ואח"כ בשלו חייב ה"ל לפטור בצלי קדרה ותי' דהרמב"ם מפ' דלרבנן ג"כ חייב בצלי קדר מהאי ריבויא דובשל מבושל והא דאמר שם איכא בנייהו צלי קדר ה"פ דרבנן לא ילפי לה בק"ו כרבי אלא מריבויא דובשל מבושל ע"ש ותמוה דא"כ מאי פריך שם ורבנן האי ובשל מבושל מאי עבדי להו והא אצטריך להא דצלי קדר ונלע"ד ברור דהרמב"ם פסק כרבי דהא כתב שם איסור של שאר משקין מריבויא דובשל מבושל והיינו כרבי דהא לרבנן ילפי לשאר משקין בק"ו כמבואר בפסחים שם אלא ס"ל להרמב"ם דגם לרבי חייב בצלאו ואח"כ בשלו מהא ריבויא דובשל מבושל דאל"כ אמאי לא אמרי' שם דהא איכא בנייהו הא דצלאו ואח"כ בשלו והא דפסק הרמב"ם כרבי ודלא כרבנן י"ל לפי האמור דמבואר בירושלמי (ספ"ב דפסחים) הנ"ל דר"ט דס"ל דלא אמרי' ד"ת כלשון ב"א סבר כרבי: והנה בהא דסוגיין דפריך והאמר רבה ב"ר הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל כו' מקשים דאמאי לא משני דהא כמ"ד דמקשי' הכאה לקללה היינו דבא"ע מעשה עמך פטור מש"ה ס"ל דבנו נעשה גואל הדם עי' בסנהדרין (דף פ"ה ב') דפליגי תנאי שם בזה והא כמ"ד דלא מקשי' הכאה לקללה ועי' בריטב"א וי"ל דקיי"ל כר' ינאי דקדושין (דף ס"ג רע"ב) דדחקי' טפי ומוקמי' כחד תנא ובתרי טעמי ולא בתרי תנאי וכמו שכתב הרא"ש שם וכ"כ הכ"מ (ספ"ז מהל' שמיטה) וכר"פ דמנחות (דף נ"ה א') וכמ"ש ג"כ הבעה"מ (פ"ד דב"ק) והרמב"ן במלחמות (פ"א דקדושין) ועוי"ל לענ"ד דלא נ"ל לאוקמי הא דרבה בר"ה דלא כהלכתא דקיי"ל כסתם מתני' דמקשי' הכאה לקללה אלא ע"כ דאיסור איכא אף בא"ע מעשה עמך וחיובא ליכא כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' ממרים) בהכאה וקללה דשוין הן וכן יתורץ בזה מה שהקשו עוד דלימא הא כר"ש והא כרבנן דלר"ש דחנק חמור אין בנו נעשה גואל הדם דלא התירה התורה כ"א איסור הרג דקל ולא איסור חנק דחמור ועי' לעיל (דף ח' ע"ב) ולפמ"ש מתו' היטב אין דלא נ"ל לאוקמי כתנאי ב') נהי דר' ישמעאל נוכל לומר דאזל לטעמיה דס"ל כר"ש כמו שכתבו התוס' בסנהדרין (ר"ד נ"ג). אבל הא דרבה בר ר"ה דסבר ג"כ דאין הבן נעשה שליח וה"ה כה"ד אין סברא דס"ל ר"ש דהא קיי"ל כרבנן ודוק:

דף יג:

א"ה ח"מ ב"ד נמי נגמר מעיני מלעינך:

הקשה הריטב"א הא הך ג"ש אינה מופנית דהא מעיני אצטריך לגופי' לסנהדרין דטעו בהוראה. ותי' דאף דמופנה מצד אחד למידין והקשו המפרשים ע"ז מאי פריך לר"ע דלמא ס"ל ר"ע כרבנן דמופנה מצ"א למידין ומשיבין והא הכא י"ל מה לח"כ שכן אם עשה תשובה מוחלין לו וא"כ מאי פריך לר"ע נגמור מעיני מלעיניך. ולענ"ד אשתמיט להו דברי התוס' בנזיר (דף מ"ח ב') ד"ה ולאחותו דסבר ר"ע מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכן מפורש בירושלמי (פ"ז דסנהדרין סוף הל' ו') דר"ע סבר אפי' אינו מופנה כלל למידין ועי' מ"ש בסנהדרין (דף ע"ה ע"ב) ודוק:

שם א"ל ר"מ לרב אשי כו' ח"כ ל"צ התראה כו' ודלמא אזהרה לקרבן: נלע"ד דהכא רב אשי הוא דמשיב ודלמא אזהרה לקרבן דלא נ"ל לפרש בזה כרבא דר"י ור"ע פליגי בלאו שניתן לאזהרת מב"ד אלא ס"ל דכ"ע ס"ל דלוקין בלאו שניתן לאזהרת מב"ד ואזל לטעמי' דסבר רב אשי גופי' בסנהדרין (ר"ד ט') דר"מ ורבנן ס"ל דלוקין בלאו שניתן לאזהרת מב"ד אלא דפליגי אי מלקות בג' או בכ"ג ולא נ"ל לפרש שם דפליגי בזה אי לוקין בלאו שניתן לאזהרת מב"ד והנה קשה לפ"ז טובא דמאי צריך רב אשי גופי' בעירובין (דף י"ז ב') לתרץ עלה דפריך על ר"ח דס"ל דלוקין על ע"ת והא לאו שניתן לאזהרת מב"ד הוא ומשני רב אשי מי כתיב אל יצא. והא לרב אשי גופי' ל"ק האי קושי' בלא"ה כיון דסבר דלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין עליו לכ"ע והנה אף זולת דברינו ודאי קשה דאמאי לא משני רב אשי דר' חייא סבר ר"מ ורבנן דסנהדרין דלוקין בלאו שניתן לאזהרת מב"ד. וי"ל מהא דסנהדרין היטב ע"פ מ"ש הריטב"א שם דהא דר' חייא שם דאמר דלוקין על ע"ת אליבא דר"ע קאמר דס"ל הכי דתחומין דאורייתא ע"ש א"כ י"ל דפריך שם היטב לר"ע לטעמיה דס"ל הכא דלאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עליו אבל לפמ"ש דרב אשי סבר דגם ר"ע הכא ס"ל דלוקין בלאו שניתן לאזהרת מב"ד א"כ ודאי קשה טובא למה צריך רב אשי בעירובין שם לשינוייא דידיה וצ"ל דאליבא דר' יונתן הוא דמתרץ שם דג"כ ל"ק. והנה לפמ"ש הריטב"א נלע"ד די"ל לקושי' התוס' בעירובין שם דמאי אמר שם אלא מעתה אל תפנו אל האובות ה"נ דלא לקי והקשו התוס' ע"ז דאה"נ דהוי לאו שאין בו מעשה ע"ש ולפמ"ש הריטב"א דהתם לר"ע קיימי' י"ל היטב ע"פ שיטת הערוך הביאו התוס' לעיל (דף ד' ב') וכן בע' גלולים (ר"ד ס"ד) וכן פרש"י במ"ק (דף ב') דר"ע סבר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ פריך שם שפיר ויתבאר עוד בחידושי לעירובין בעז"ה ודוק:

דף יד.

ואידך ההוא מבע"ל לכדר"י דאר"י משום רשב"י פי' רבנן דר' יצחק ס"ל כרשב"י וקשה לי קושי' חמורה הא בירושלמי (רפ"ג דכתובות) מבואר דרשב"י סבר כר' יצחק דהכא דאין מלקות בחייבי כריתות דאמר שם נאמר כרת בשבת ונאמר כרת ביוה"כ מה שבת אין מלקות בחייבי מב"ד אף אין מלקות בח"כ. וא"כ קשה מרשב"י ארשב"י דלהאי שינויא דהכא ע"כ רשב"י סבר כרבנן דר' יצחק ונלע"ד די"ל דנהי דרשב"י סבר בעיקר הדין כר' יצחק דאין מלקות בח"כ מ"מ הא איהו לא יליף שם מהא דאחותו כר' יצחק הכא אלא יליף מהאי גז"ש דכרת כרת ואייתר ליה אחותו דסיפא לבת אביו ובת אמו והאי אחותו דרישא אתי לחלק למפטם וסך ואייתר ליה שפיר הא דאשה דוה למאי דדרש עד שיצא מדרך ערותה וע"ש במה"פ ד"ה צריכה. אמנם אכתי ק"ל כיון דרשב"י ע"כ סבר כרבנן דר"י בזה דהאי אחותו דסיפא אתי לאחותו בת אביו ובת אמו שאין עונשין מן הדין כיון דהא דאין מלקות בח"כ יליף מגז"ש דכרת כרת והא מבואר בסנהדרין (דף ע"ד א') דרשב"י גופי' סבר דעונשין מן הדין וי"ל ע"פ מ"ש הנו"ב מ"ת חלק (חו"מ סי' ס') דהאי עונשין מן הדין דהתם ל"ל לרשב"י כן אלא דוקא התם דהוי רק גילוי מילתא בעלמא אבל בכ"מ ס"ל לרשב"י שפיר דאין עונשין מן הדין ול"ד להאי עונשין מן הדין דאחותו בת אביו ובת אמו ע"ש שהגיה כן בדברי התוס' בסנהדרין (ר"ד ע"ד) ועי' מ"ש בסנהדרין שם ולעיל (דף ה' ב') בזה אולם קשה לי בהא דב"ק (דף ע"א ב') דפריך שם ומי מצית לאוקמי כר"מ ולא כר"ש והתני סיפא דר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולהו מתני' מודה והיינו דמ"ט דר"ש דמחייב בטבח ביוה"כ נהי דקטלא ליכא מלקות איכא ואין לוקה ומשלם ע"ש ומאי פריך והא ר"ש סבר דאין מלקות בח"כ כר' יצחק דהכא כדס"ל לרשב"י בירושלמי דכתובות הנ"ל וסתם ר"ש הוא רשב"י כמ"ש רש"י בשבועות (ד' ב' ב') וכדמוכח שם (דף ז' א') ועוכ"מ וכמ"ש ג"כ התוי"ט לעיל (פ"א מ"ז) וצ"ע. והנה ק"ל בסוגיא דהכא לפמ"ש רש"י דלר"א א"ר הושעיא דכ"מ שאתה מוצא ב' לאוין וכרת אחת חלוקין הן לחטאות לא אצטריך אחותי לחלק א"כ למה א"ר יוחנן לעיל דכרת באחותו אתא לחלק וכדא"ר יוחנן ג"כ בכריתות (דף ב' ב') ועי' בתוס' בד"ה הכי גרס רש"י וא"ל דל"ל לר' יוחנן כהא דר' הושעיא דהא ר' יוחנן גופי' ס"ל בסנהדרין (ר"ד ס"ה) ובכריתות (דף ג' ב') דחלוקת לאו שמה חלוקה אולם בירושלמי (פ"ז דשבת הל' ב') פריך התם כן על ר' יוחנן ומשני דהתם באנשים הכתוב מדבר פי' דהלאוין נאמרו בלשון זכר והא דאחותו אצטריך לנשים דכתיב ונכרתו הנפשית העושות וראיתי בריטב"א, שכתב דלר' יוחנן דס"ל דחלוקת לאו שמה חלוקה לא אצטריך ליה הא דכרת באחותו לחלק כיון דחלוקין הן בלאו ע"ש ונפלאתי דאשתמיע מעין הבדולח דברי הירושלמי דשבת האלו ודוק:

שם בשלמא ר"ל לא אמר כר"י גז"ש לא גמר הנה התוס' הקשו בשבועות (דף ז' סט"א) דלר"ל דהכא דל"ל האי גז"ש דטומאתו טומאתו מנ"ל דקרא דעולה ויורד מיירי בטומאת מקדש וקדשיו ולא בתרומה דהא רבא מפרש שם מהאי גז"ש ונלע"ד די"ל בעז"ה דר"ל סבר כמ"ד בזבחים (דף מ"ו ב') דבטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה באלו דברים שאינן נאכלים וא"כ ל"צ חד מהני כריתות דשלמים להאי דברים שאינן נאכלין ועי' בתוס' שם שהקשו דתפשוט דר' יוחנן איהו מ"ד דאמר שם כמחלוקת בזו כיון דאמר שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינן נאכלין וכתבתי בחי' לזבחים שם דלפי מאי דאיתא בשבועות דר' אבהו אמר להא דג' כריתות בשלמים למה ל"ק קושי' התוס' וא"כ ודאי י"ל דר"ל הוא מ"ד שם דמחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה וכיון דל"צ חד מהני כריתות דשלמים לדברים שאינן נאכלין א"כ י"ל דסבר ר"ל כמאי דמפרש בשביעות מעיקרא שם דאחת לטומאה הכתובה בתורה סתם וא"י מה היא הוי אומר זו היא טומאת מקדש ע"ש ורבא דמשני שם מהאי גז"ש דטומאתו אזל לטעמי' דס"ל בכ"מ כר' יוחנן נגד ר"ל כדאיתא ביבמות (דף ל"ו א') מש"ה סבר כר' יוחנן דהכא דס"ל האי גז"ש דטומאתו טומאתו ודוק:

תוכן העניינים

כרם יהושע לאנג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה