כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יב לשבת הגדול · ועתה נבוא לדבר הלכה
בסוגיא דריחא מילתא
פסחים דף ע"ו ע"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נביל' כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוט' כחוש שצלאו עם בשר נביל' שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאי מילתא הוא. עביד לוי מילתא בי ריש גלותא בגדי וד"א מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופ' הנ"מ מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה וכו' אלא מאי ע"כ מפני תערובת גופן הוא דאסור אבל תערובת טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב אמר ר"י הבמ"ע כגון שצלאן בשני קדירות וכו' עכ"ל הסוגיא בקצרה. וז"ל הרי"ף בפ' ג"ה אחרי שהאריך לסתור דעת הרבוותא שסוברים דהלכ' כרב כתב בזה הלשון ועוד דכד דייקות למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקין אוקים רב אמורא עלה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכ' חתיכ' עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכו' כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מב"מ ל"ב דאמר אין דם מבטל דם ורבנן פליגי עלי' דר"י וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ואפי' נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש בריחא בעלמא דלא אסרינן עכ"ל הרי"ף. ויש לדקדק כמה דקדוקים בלשון הרי"ף (א) מה שכתב כד דייקת למימרא דרב דמשמע דצריך דקדוק רב בזה הלא הוא מבואר להדיא דרב מיירי במין במינו (ב) אמאי הוצרך הרי"ף להביא הא דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' דמינה שמעינן רק דרך אגב דאמר הש"ס עלה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י הלא בכמה דוכתין בש"ס ס"ל לרב בהדיא דמב"מ במשהו ולעיל דף כ"ט ע"ב נמי איתא רב ושמואל תרווייהו ס"ל כל איסורין שבתור' מב"מ במשהו ועוד בכ"ד בש"ס (ג) למה האריך הרי"ף ואמר כר"י דאמר מב"מ ל"ב דאמר ר"י אין דם מבטל דם. וכי שקלינן וטרינן הכא בזה באיזה מקום ס"ל לר"י הכי והול"ל בקיצור דרב לשיטתי' דס"ל בכ"מ מב"מ ל"ב:
וליישב כל זה נקדים מה שהקשו בתוס' ד"ה מאי לאו וז"ל לפי מה שפירש בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחיל' קתני אבל בדיעבד הוה שרי כלוי עכ"ל. והנה הך קושית התוס' על רש"י הקש' נמי הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה על שיטת הרי"ף שם דס"ל נמי כשיטת רש"י הנ"ל דלוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחיל' מודה לוי דאסור. והר"ן הוסיף להקשות והביא בשם הירושלמי דמבואר להדיא בירושלמי במס' תרומות וז"ל מהו לצלות בשני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נביל' בתנור אחד אמר ר"י משום רב אסור. שמואל משם לוי אמר מותר. אלמא דלוי אפי' לכתחיל' שרי ודלא כשיטת הרי"ף ע"ש. והנה לכאורה טעמא בעי דלמה דוקא בדיעבד מותר ולא לכתחיל'. והנה ראיתי בס' מלוא הרועים בדין ריחא מילתא אות ט' שהעלה די"ל דהטעם הוא כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' צ"ז בשם הג"א במס' ע"ז דאין לאפות לכתחיל' פת עם פשטידא של בשר בתנור אחד משום דחיישינן שמא יזוב שומן על התנור ופי' הש"ך שם דלכתחיל' חיישינן שמא יזוב על התנור ושמא בישול מפעפע בכל הכלי אבל בדיעבד מותר משום דהוי ס"ס שמא לא זב ואת"ל זב שמא אין מפעפע בכל הכלי וא"כ ה"ה הכא מה"ט לא התיר לוי לצלות לכתחיל' בתנור אחד שמא יזוב מהאיסור על התנור דהא מיירי דוקא באיסור שמן ויהי' מפעפע בכל התנור ואח"כ יגע הצלי בהתנור ויאסר ולכך אסור לכתחיל' אבל בצליית הפסח דהדין הוא שאם נגע בחרסית של תנור יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו א"כ בלא"ה צריך להיות נזהר שלא יגע בתנור וא"כ אין סברא לאסור לצלות עם פסח אחר ואפי' אם נאמר דטעמא של לוי דאוסר שמא יגעו זה בזה נמי מקשה שפיר מאין צולין ב' פסחים כאחד דאי משום חשש נגיעה למה נקט ב' פסחים אפי' צלי אחר דלאו פסח יש לחוש שמא יגעו בו ויאסר משום צלי מחמת ד"א כיון דאסר בגמ' בסולת רותחת ולכך פריך שפיר מאין צולין ב' פסחים כאחד דהכא ל"ש לומר מטעם הנ"ל דבלא"ה צריך ליזהר שלא יגע לא בתנור ולא בפסח אחר. כי היכא דלא יהוי צלי מחמת ד"א וע"כ משום דס"ל להברייתא כרב דריחא מילתא הוא ואסור אפי' בלי שום נגיעה ע"ש. ואם כי לכאורה הדברים נכונים מאוד אמנם מדברי הרי"ף שסובר נמי כשיטת רש"י הנ"ל מוכח דליתא לה"ט דהא הרי"ף האריך לסתור דעת הרבוותא שס"ל כרב ושוב כתב ליישב מה שהביאו ראי' מפת שאפאו עם הצלי שאסור לאכלו עם הכותח וכתב הרי"ף דזה הוי כלכתחילה דיוכל לאכול הפת עם בשר עיי"ש בפ' ג"ה והרי מפורש יוצא מדברי הרי"ף דאפי' לרב לא הוי ריחא כטעם גמור רק משהו ורב לשיטתו דס"ל כר"י מב"מ ל"ב ומש"ה אסור אפי' בדיעבד אבל לוי דס"ל כל איסורין שבתורה בס' ומש"ה שפיר בטל הריחא דאיסורא דלא הוי אלא משהו וזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה עכ"פ אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחיל' וכן פירשו כל הפוסקים דזהו טעמא דהרי"ף שמחלק בין לכתחילה ודיעבד וא"כ הדק"ל דמאי פריך הש"ס מאין צולין ב' פסחים כא' וכו' הא שם מיירי לכתחילה. וראיתי להרשב"א במשמרת הבית בית רביעי שער הראשון שהאריך בזה והביא שם שיטת הרי"ף וכתב והא דאקשינין עלה מברייתא דאין צולין וכו' הכי אקשינין אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי דינא הוא לגבי שני פסחים דתרוייהו להיתרא וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפי' לכתחילה עיי"ש ולכאורה תמוהין דבריו דאמאי נקרא זה היתרא הא הוי איסו' שלא למנויו. אמנם נראה דכוונת הרשב"א הוא דהנה מבואר במשנה בפסחים דף ס"ד ע"ב חשיכה יצאו וצלו פסחיהן והיינו כשחל ערב פסח בשבת דשחיטתו דוחה שבת משום דכתיב במועדו אבל צלייתו לא הוי דוחה ומש"ה הוצרך להמתין בצלייתו עד שחשיכה אבל בחול מבואר בירושלמי פ' תמיד נשחט כבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה צולה ומפרש המפרש שם מועד צאתך שהוא סמוך ללילה ולפי"ז בודאי אינו מוזהר על האיסור שלא למנויו אלא בזמן שמצוה לאכול למנויו דהיינו בלילה אבל ביום אינו אסור שלא למנויו רק על הפסח שנמנה עליו איכא איסור לאכול מבעוד יום ועבר על מ"ע שנאמר ואכלו את הפסח בלילה הזה בלילה ולא ביום ולגבי איסור נא אם אכל ממנו נא או בשל מבושל במים מבעוד יום פטור וכן פסק הרמב"ם בה' ק"פ פ"ח ה"ד עיי"ש וא"כ ה"נ לענין איסור שלא למנוייו דאתיא מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו על השה אין מוזהר רק בזמן שמצוה לאכול למנויו דהיינו בלילה אבל ביום דאינו מצוה לאכול למנוייו ואדרבא איכא איסור לאכול מבעוד יום הצלי שנמנה עליו משום שנ' ואכלו את הבשר בלילה הזה בוודאי אין איסור שלא למנוייו חל א"כ הך ברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד מיירי בצלאו מבעוד יום וא"כ הך ריח שנכנס מפסח אחר לזה הוי היתרא ועיין בס' מלוא הרועים בדין ריחא מילתא אות טי"ת מה שהאריך בזה ולפלא שלא הביא דברי הרשב"א הנ"ל. אך גוף דברי הרשב"א תמוהים לי דהא כבר נודע פלוגתת הפוסקים לענין היתר בהיתר אי מהני ביטול ונודע מה שהעלה בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קפ"ו חיו"ד דהאו"ה והסמ"ק ס"ל דהיתר בהיתר מהני ביטול ומותר לכתחילה אפילו לבטל והביאו ראי' לזה מצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה דמותר לערבן אח"כ עם פשתן וכן הוא שיטת הר"ן בתשובה עוד הביאו ראי' לזה מחמץ שנתערב קודם הפסח דמותר אפי' בתוך הפסח משום דכבר נתבטל קודם הפסח ואף שהי' שעת היתר. אולם ראי' זו מחמץ קודם הפסח כתב הנו"ב דיש לדחות דאפי' אם נימא דהיתר בהיתר אינו בטל מ"מ כשמגיע מ"ח אחר שש כבר הוא אסור ואז שיעורו בס' ונתבטל אז ולכן אינו חוזר וניער בפסח. אך הראי' מהמשנה דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זב"ז הנ"ל הוי ראי' גמורה והא דבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי ולא מהני ביטול משום דחיטין חשיבי עיי"ש. אך שיטת התוס' הוא בנדה דף ס"ב בהיתר ל"מ ביטול ומש"ה בגד שאבד בו כלאים אסור ול"מ ביטול והנו"ב שם הביא ראי' דשיטת הרשב"א מוכח להדיא דס"ל כשיטת התוספות דהיתר בהיתר ל"מ ביטול דהא הב"י בסי' צ"ו הביא בשם הרשב"א גבי צנון שחתכו בסכין של בשר שאסור לאכלו בחלב בד"א שלא טעמן אבל אם טעמן ואין בו טעם מותר לאכלו בחלב כיון שאין בו טעם בשר נרגש וידוע שלא בלע ממנו כלום וקשה למה הוצרך לומר שלא נבלע כלום והרי אפי' איסור שנבלע בהיתר סמכינן אטעימה ושם וודאי נתערב אלא כיון שאינו נרגש נתבטל ולמה הוצרך הרשב"א לומ' שבידוע שלא נבלע כלום א"ו דס"ל להרשב"א דבשר בצנון שהוא היתר בהיתר ל"ש ביטול עיי"ש שהאריך בזה. וא"כ לשיטת התוס' והרשב"א דהיתר בהיתר ל"מ ביטול ולשיטת הרי"ף עיקר הטעם אליבא דלוי הא דריחא ל"מ הוא משום דהמשהו בטל בהיתר וא"כ הד"ק התוס' הנ"ל לדוכתא דמאי פריך מא"צ ב' פסחים כאחד וכו' ול"ש לתרוצי משום דהוי היתר בהיתר דאדרבה בהיתר בהיתר דל"מ ביטול בכ"מ בודאי ניחא הא דאסור לכתחילה לצלות ב' פסחים כאחד. ועוד הך ברייתא דא"צ ב' פסחים כאחד סתמא קתני ובצלאן בלילה שוב לא מקרי היתרא וא"כ הדק"ל הא שם מיירי לכתחיל'. ונקדים עוד מה שהקשו המפורשים בתוספות ד"ה נימא תיהוי תיובתא דרב וז"ל תימא מאי קושיא הא דאסור משום תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים עכ"ל והקשו המפורשים בזה הרי נודע שיטת התוס' בע"ז דף ס"ו ע"ב בסוגיא דבת תיהא שכתבו שם דהלכה כרב דריחא מלתא אך הנ"מ בתנור קטן ובשמן אבל בתנור גדול או אפי' בתנור קטן ובשניהם כחושים כגון פת בפת דליכא פיטום אפי' רב מודה דריחא לאו מילתא הוא ולבסוף סיימו התוס' שם דזהו דוקא באיסורין שמהני ששים אבל בחמץ בפסח אם אפה מצות בפסח ונמצא חיה באחת מהן כולן אסורות משום דאיסורו במשהו ולכן אפי' דבר דליכא פיטום אסור עיי"ש וא"כ לק"מ קושית התוס' הנ"ל דלוקמי בשניהם כחושים דהא לשיטת התוס' הנ"ל במב"מ אפי בשניהם כחושים אסור. ועוד הביא הצל"ח בחידושיו בשם גדול אחד מפראג שהקשה קושיא נפלאה לדעת הרי"ף הנ"ל דס"ל דרב דאמר ריחא מלתא הוא לטעמי' אזיל משום דס"ל מב"מ במשהו וא"כ לדברי הרי"ף מיירי רב דוקא במב"מ א"כ קשה טובא למה נקט רב דוקא בשר שחוטה שמן משום דמפטמי אהדדי ותיפוק לי' דאפילו שניהם כחושים משהו מיהא איכא. והיטב אשר דבר בזה הצל"ח בסוף הסוגיא דאף שכתבו התוס' דחמץ בפסח אפי' דבר שאין לו פיטום אוסר דמשהו מיהא איכא מ"מ אינו חמור ממגע ממש וחם בחם ואין שם דבר המפעפע אינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה וא"כ גבי ריחא אינו אוסר יותר מכדי קליפה. אלא שבנגע ואינם בתנור א"צ קליפה רק מקום מגעו ובריח סובב הריח כל מקום בחוץ וצריך לקלוף כולו ולהכי שפיר נקיט רב דווקא בשר שמן דאז נאסר כולו עיי"ש:
ולענ"ד נראה ליישב קושית המפורשים הנ"ל דהא שכתבו התוס' שם בע"ז דבחמץ בפסח אסור אפי' בשניהם כחושים הוא משום דבחמץ בפסח נודע שיטת הרי"ף והמרדכי הובא דעתם בסי' תמ"ז ס"ט. וכן קי"ל להלכה דאסור במשהו אפי' יבש ביבש ומש"ה אפי' בשניהם כחושים נמי אסור אבל הכא דעיקר טעמו של רב דס"ל ריחא מלתא הוא משום דס"ל כר"י דמב"מ ל"ב ולר"י הוא דוקא בלח בלח שהוא דבר הנבלל אבל ביבש מודה ר"י דבטל ועיין בתוס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ע"כ ובמס' מנחות כ"ב ע"ב ד"ה מכאן עיי"ש. ומש"ה הרי"ף לשיטתו דפירש הכא דטעמי' דרב משום דס"ל כר"י הוצרך דוקא לומר כשאחד שמן אבל לא בשניהם כחושים דאז הוי כמו יבש ביבש דאין הטעם מתפשט כל כך. ועפי"ז שפיר הקשו בתוס' דלוקמי בשניהם כחושים דאפי' בחמץ אוסר אפי' בשניהם כחושין מ"מ הכא אפי' במב"מ אינו אסור בכחושים דהכא אינו אוסר מב"מ רק היכא דנתפשט הטעם. אמנם בעיקר קושית התוס' הנ"ל דלוקמי' בשניהם כחושים. הלום ראיתי בכו"פ בסי' ק"ח סק"ב שתירץ ע"פ דברי הרמב"ם בפ"י מה' ק"פ הי"א שפסק דלא היו מסירין את הגיד הנשה בשעת צליית הפסח רק בשעת אכילה, והראב"ד השיג, עלי' וכתב וז"ל בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה פסח עם הגיד ועם שמנו ואם אזכה ואוכל פסח ויבוא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע, לפניו עיי"ש. וכתב הכ"מ לתרץ השגת הראב"ד דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דאין בגידין בנו"ט ומש"ה אין איסור בצלייתו עם הגיד ושמנו של גיד דאין אסור אלא שישראל קדושים ונהגו בו איסור ובפסח לא נהגו כדי שלא יבוא לידי שבירת עצמות אבל חלב האסור בודאי להרמב"ם הוי מנקרים מן הפסח והתוס' בגיד הנשה דף צ"ז ע"א כתבו שם דכל היכא דאין הגיד אסור השומן נמי אינו אוסר ומש"ה בצלאו עם הגיד והשומן אינו אוסר רק כדי קליפה אף דשומן הגיד מפעפע מ"מ כיון ששומן אין בו איסור רק ישראל קדושים נהגו בו איסור והיכא דאין הגיד אוסר שומן הגיד נמי אינו אוסר אבל הכא באיסור שלא למנויו נהי דהגיד אינו אוסר משום דאין בגידין בנו"ט מ"מ שומן הגיד אוסר משום שלא למנויו. וא"כ נתיישב קושית התוס' הנ"ל דליכא לאוקמי בשניהם כחושים דהא לשיטת הרמב"ם הי' הפסח נצלה עם הגיד והשומן ושומן הגיד מפעפע. וכתב שם הכו"פ די"ל דהרמב"ם עיקר ראייתו שהי' צולין את הפסח עם הגיד הוא מכח קושית התוס' הנ"ל:
אמנם תירוצו של הכו"פ תמוה בעיני דהא עיקר קושית התוס' הנ"ל דלוקמי בשניהם כחושים הוא אליבא דרב והתוס' בחולין דף צ"ב ע"ב ד"ה עולא כתבו להדיא דרב ס"ל יש בגידין בנ"ט וא"כ ממילא הי' צריך להסיר מהפסח הגיד הנשה עם שמנו של גיד וא"כ הדק"ל דלוקמי בשניהם כחושים. והנה ליישב זה נקדים דהנה בש"ע יו"ד סי' ק"ח הביא הרמ"א ב' דיעות לענין חמץ בפסח י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא ואוסר אפי' בדיעבד וי"א שאין לחלק וכן הביא הרמ"א באו"ח סי' תמ"ז הנך ב' דיעות ותמה הש"ך שם ביו"ד דמדברי המרדכי לא משמע רק בפת חמץ עם מצה אבל בדבר שמן ובמשהו לא שמעינן מיני' דהמרדכי פליג על התוס' ותירץ הכו"פ שם דהמרדכי הביא דברי הראבי' שהביא ראי' מן לחמי תודה שהי' ד' מינים שלשים מצות ועשרה חמץ והיו הלחמים נאפים כולם בתנור אחד שלא מצינו שהיו נאפים בשני תנורים. ש"מ דריחא לאו מילתא הוא ומבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות דכל שלשים חלות של מצות בתודה היו בשמן וא"כ יש כאן שמן ונותן הטעם המצות בחמץ וחמץ במצות ומוכח דאפי' בשמן נמי מותר. והפר"ח בסי' תס"א האריך בדברי הראבי' הללו וסיים שמדברי הראבי' מוכח מכח הראי' שהביא מלחמי תודה דאפי' לכתחלה שרי לאפות חמץ עם מצה והוא סיים דיש להחמיר דהא לדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים דקיי"ל כותייהו דריחא ל"מ הוא בדיעבד מעתה בדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד לפיכך שרי לאפות כולם ביחד ואף מדרבנן משום דאין שבות במקדש אבל בעלמא אה"נ שאסור עיי"ש:
והנה לכאורה דברי הפר"ח תמוהים מאד דמה ענין זה לאין שבות במקדש הא הכא האיסור הוא שהלחמים הנאפים יחד בתנור אחד בולעים זה מזה ואין זה משום שבות. אמנם אחרי העיון דברי הפר"ח נכונים דאף שמדברי התוס' בשבת דף מ"ב ד"ה אפי' כתבו דהך כללא דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורין שהוא רק מדרבנן אך במס' חולין דף קי"ב ע"א כתבו התוס' דרך דכל יום נעשה גיעול לחבירו היינו דמה"ת מב"מ ברובא בטל ובמקדש אוקמי אדאורייתא וכן בפסחים דף ע"ד ע"א ד"ה כבלעו הקשה דהא לא שרינן כבדא עלוי בשרא רק בדיעבד והכא בפסח מבואר במתניתין לריה"ג דנותן לכתחילה כרעיו וב"מ לתוכו ותירצו כיון דאינו אסור אלא מדרבנן בפסח לא החמירו עיי"ש והרי מבואר דגבי פסח לא חשו לגזירתם וכן הוא כוונת הפר"ח הנ"ל כמו שאין שבות במקדש משום דשבות אינו אלא מדרבנן כמו כן בריחא מילתא לדידן דקיימא לן דבדיעבד ריחא לאו מילתא הוא רק לכתחילה אסור מדרבנן לפיכך בלחמי תודה מותר אפי' לכתחילה ולא גזרו בו רבנן:
ועפי"ז נתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל ד"ה מאי לאו וכו' דהא לשיטת הרי"ף דעיקר טעמא דרב דס"ל דריחא מילתא הוא משום דס"ל מב"מ ל"ב ולוי ס"ל מב"מ בטל מש"ה ס"ל ריחא ל"מ הוא וא"כ עיקר הטעם דס"ל לחלק בין לכתחילה לדיעבד משום דלכתחילה אסור לבטל איסור וא"כ שפיר פריך הש"ס מאין צולין ב' פסחים כאחד דנהי דבאיסור ס"ל ללוי דאסור לכתחילה משום דאין מבטלין איסור לכתחיל' וזה לא הוי אלא מדרבנן לשיטת רוב הפוסקים ובפסח לא גזרו כמו בכבדא עלוי בשרא וא"כ בפסח הו"ל למשרי אפי' לכתחילה לצלות ב' פסחים אי ריחא לאו מילתא הוא ומש"ה משני מפני תערובת גופן דזה מעכב אפי' בדיעבד וע' כרו"פ בסק"א בסי' ק"ח. ועפי"ז נתיישב נמי קושית הר"ן על הרי"ף מה שהקשה מהירושלמי דשם מבואר דשמואל בשם לוי אמר דמותר לצלות ב' פסחים אפי' לכתחילה מ"ט דריחא ל"מ הוא די"ל דהנה לכאורה קשה לפום מה דאמרן דעיקר הטעם דלכתחילה דאסור משום דאין מבטלין איסור לכתחילה הלא קיי"ל הא דאין מבטלין ה"ד היכא שכוונתו לבטל אבל באין כוונתו לבטל מותר והכא נמי לא מכוין לבטל האיסור אך הא דאמרינן היכא דאין כוונתו לבטל לא מקרי מבטל איסור ה"ד לדידן דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר אבל אליבא דר"י דס"ל דשא"מ אסור אפי' אין כוונתו לבטל נמי מקרי מבטל איסור ואפי' להפוסקים דאין מבטלין לא הוי רק מדרבנן הא ר"י אפי' באיסור דרבנן נמי ס"ל דשא"מ אסור כמש"כ התוס' בשבת דף מ"א ד"ה מיחם עיי"ש ולפי"ז נתיישב שפיר קושית הר"ן על הרי"ף מהירושלמי הנ"ל דבירושלמי מבואר דשמואל בשם לוי אמר דמותר אפי' לכתחילה. דהא שמואל סובר בכ"מ דשא"מ מותר ומש"ה מתיר אפי' לכתחילה דלא הוי מבטל איסור לכתחיל' כיון דאין כוונתו לבטל אבל לוי בעצמו י"ל דס"ל כר"י בכ"מ דשא"מ אסור א"כ אפי' אין כוונתו לבטל נמי מבטל איסור מקרי ואף דאנן קיי"ל נמי דלכתחילה אסור ולדידן קי"ל דשא"מ מותר מ"מ י"ל דהרי"ף ורש"י ס"ל כדעת השאלתות הביאו התוס' בשבת דף ק"י ע"ב ד"ה ת"ל דדוקא בענינא דשבת הוא דקי"ל כר"ש ע"ש והבן:
ועפי"ז נתיישב נמי שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דלוקמי בשניהם כחושים דשפיר י"ל כמו שתירץ הכו"פ הנ"ל דלהרמב"ם היו צולין הפסח עם הגיד ועם שמנו א"כ ליכא לאשכוחי בכחושים ולא תקשה הא רב ס"ל דיש בגידין בנו"ט ממילא לא הי' נצלה עם הגיד דהא י"ל דבאמת כשצולין הפסח כולו שלם א"כ בודאי יש ס' נגד הגיד רק דלכתחלה אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה וזה לא הוי רק מדרבנן ובפסח לא גזרו וא"כ י"ל עפי"ז דהראב"ד והרמב"ם אזלו לשיטתייהו דהראב"ד ס"ל דאין מבטלין וכו' אסור מדאורייתא ומש"ה השיג על הרמב"ם וס"ל דאסור לצלותו עם הגיד אבל הרמב"ם ס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן ומש"ה היו מותר לצלות הפסח עם הגיד אפי' לכתחילה דבפסח לא גזרו וא"כ אפי' אליבי' הי' נצלה הפסח עם הגיד ועם שמנו וא"כ א"א לאוקמי בשניהם כחושים ונתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל והבן:
אמנם כל זה סובב הולך לשיטת הרי"ף שפי' בטעמא דרב שהוא משום מב"מ ולכאורה הוא תימה האיך אפשר לומר דזהו טעמא דרב הרי הכא מיירי בשחוטה עם נבילה ובמס' מנחות דף כ"ג ע"ב פליגי ר"ח ור' חסדא דרב חסדא ס"ל נבילה בטילה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה והו"ל מבשא"מ ובטיל ור"ח ס"ל דשחוטה בטילה בנבילה משום שא"א לשחוטה שתעשה נבילה אבל נבילה ל"ב בשחוטה משום שאפשר לנביל' שתעשה שחוטה דכי מסרחא שרי ופלוגתייהו הוא דר"ח ס"ל בתר מבטל אזלינן ור' חנינא ס"ל דבתר בטל אזלינן ע"ש. והשתא האיך אפשר לומר דטעמא דרב הכא משום דס"ל מב"מ ל"ב הא הכא נמי א"א לשחוטה שתעשה נביל' ובכה"ג ל"מ מב"מ ואפי' תימא דרב ס"ל כר"ח דבתר בטל אזלינן ונבילה אינו בטיל' בשחוט' משום שאפשר לנבילה שתעשה שחוט' דכי מסרחא שריא א"כ תקשה הא עיקר הטעם דכי מסרחא שרי דהוי נטל"פ משום שאינו ראוי לגר אינו קרוי נביל' ותקשה הא במס' ע"ז דף ס"ח מספק' לי' לרב אי נטל"פ אסור או מותר ותקשה דמאי מספקי' לי' דהא ע"כ פשיטא לי' דנטל"פ שרי דאל"כ אלא נטל"פ נמי אסור א"כ א"א שתעשה נבילה שחוטה דמה בבליע' אמרינן נטל"פ אסור ומכ"ש בדבר שהוא בעין אף אם תסרח ויהי' אינו ראוי לגר לא הוי אלא נטל"פ אך התוס' במנחות דף כ"ג ע"ב ד"ה ור' יהודה ובמס' נדה דף ע"א ע"ב בד"ה ור"י לטעמי' השיגו שם על פי' רש"י שפירש במנחות כ"ג ע"ב בד"ה דטעמי' דר"י דס"ל אין דם חולין מבטל דם קדשים משום דאפשר לחולין להיות קדשים וכן דם קדשים אפשר להיות כחולין שכשילין לילה אחד יצא מקדושתו לחולין והתוס' שם הביאו ב' ראיות לזה לדחות פירש"י הנ"ל (א) מסוגיא דלעיל דאמרי' בש"ס בחולין דרב ס"ל כר"י מב"מ ל"ב גבי נבילה בשחוטה והרי שם נמי א"א לשחוט' שתהי' כנבילה (ב) דגבי דם עוף שנתערב בדם בהמה ס"ל לר"י בפ' כיסוי הדם דאין דם מבטל דם ושוב א"א להיות זה כמו זה ואפ"ה ס"ל לר"י דלא בטיל משום דאין דם מבטל דם, וע"כ לומר דהתם עיקר פלוגתא דר"ח ור' חנינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל הוא דוקא אליבא דתנא דבי ר"ח אבל לר"י גופא אין חילוק ולעולם ל"ב אעפ"י דא"א להיות זה כמו זה ע"ש. ועפי"ז יתפרש שפיר דברי הרי"ף הנ"ל וזהו כוונת הרי"ף שכתב וז"ל ועוד דכד דייקית למימרא דרב משכחת לה דשייך בההוא מימרא דילי', דאמר בהדין פרקין וכו' ור"ל דהא הכא מיירי בשחוטה עם נביל' שצלאו בתנור אחד וא"כ לכאורה לא הוי מב"מ אעפ"כ כד דייקית תמצא שאף בכה"ג נמי הוי מב"מ משום דשייך בההוא מימרא דילי' דאמר בהדין פרקין דמשם מוכח להדיא דאף בכה"ג ס"ל לר"י דהוי מב"מ וזהו הראי' הא' שהביאו התוס' במנחות הנ"ל. ועוד כתב הרי"ף וז"ל כר"י דאמר מב"מ לא בטיל דאמר אין דם מבטל דם ור"ל הוא הראי' השני' שהביאו התוס' הנ"ל דהא ר"י סתמא קאמר אין דם מבטל דם ואפי' חולין בחולין רק דם עוף בדם בהמ' אינו בטל וחייב בכיסוי ואף שאין יכול להיות זה כמו זה ומש"ה שפיר קאמרינן דרב ס"ל כר"י ומש"ה שפיר רב לשיטתי' משום דמב"מ ל"ב והטעם דריחא מילתא משום דמב"מ ל"ב ודו"ק כי הוא נכון:
ועתה נחזור לדברי אגדה