כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יב לשבת הגדול
בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרנ"ה לפ"ק. בביהכ"נ הישנ' דפה"ק רישא יע"א.
איתא במדרש תנחומא זאת תורת העולה זש"ה כי מי בשחק יערוך לד' ידמה לד' בבני אלים (תהלים פ"ט) אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למלאכי מעל' שהמה אצלי להקריב לי קרבן. וממי אני מבקש קרבן מישראל וכו' והאומות אומרים מה הוא כך שישראל מקריבין ומקטירין אמר להם הקב"ה זאת תורת העול' ומי זאת עולה מן המדבר ומשה עלה אל האלהים עכ"ל המדרש. ויש להבין דמהו הכוונ' אלו הייתי מבקש קרבן הלא כל ספר ת"כ מלא שהקב"ה צוה על הקרבן. ועוד דמהו הכוונ' בהסיום מהמדרש שאמר הקב"ה להאומות זאת תורת העולה ומי זאת וכו' ומשה עלה וכו'. ולהבין כ"ז נקדים עוד מאמר המדרש בפ' צו וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכו' כימי נח. וכשנים קדמוניות כימי הבל ע"כ. וכבר תמהו בזה המפרשים הקדמונים דמה אריא דוקא נח והבל יותר מאדם הראשון שהקריב קרבן או אברהם אבינו ובפשיטות יובן דברי המדרש הלזו על פי מה דאיתא עוד במדרש גבי נח שהי' דורו מנדין אותו והי' נרדף מהם ויסגור ד' בעדו שהיו מבקשים אנשי דורו להפוך את התיבה. והקיפו אריות שלא יגעו בו ולפי שהי' נרדף מאנשי דורו בחר בו הקב"ה ואמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ונתקבל קרבנו שנאמר וירח ד' את ריח הניחוח. וכן נמי בהבל לפי שהי' נרדף מקין ולכן כתיב וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וזהו שאומרים ישראל לפי שאנחנו ג"כ נרדפין מכל האומות וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים וכו' כימי עולם. כימי נח. וכשנים קדמוניות. כימי הבל. ור"ל כמו שנתקבל קרבנם מפני שהי' נרדפין כן יקובל מנחתינו כי אנחנו ג"כ נרדפין מהאומות:
אמנם בעיקר הטעם למה לא שעה השי"ת לקין ואל מנחתו ומה הי' חטאו בזה מה שהביא מפרי האדמ' מנח' לד' הלא הדעת והשכל נותן שכל מקבל טובה מאחר מחויב לשלם טובה מעין הטוב' שקיבל ממנו והיינו כשהאכילו או השקהו לא יחויב להודות לפניו שהלבישו והעשירו ושעשה עמו מה שלא עשה אך ראוי שתהי' ההודא' מעין הטובה. ופי' העיקרים (במאמר ג' פט"ו) עפ"י מה דלכאור' תמוה אחרי ששעה השם אל הבל ואל מנחתו למה נהרג ומדוע לא חנה מלאך ד' סביב ליראיו להציל ממות נפשו. ופירש דעיקר חטאו של קין הי' שלא האמין בהשארת הנפש וחשב שמותר אדם מן הבהמ' אין וע"כ הביא מצמחי האדמה ולא רצה להרוג בהמה ולהקריב לפי שחשב דרוח הבהמ' שוה להאדם והבל הביא גם הוא. ר"ל ג"כ על כוונ' זו ורק זאת עכ"פ הכיר מעלת האדון ואמר שלצורך גבוה מותר לעשות הבהמ' קרבן. ובעבור שהכיר מעלת האדון לפיכך שעה השם לקרבנו וקין נמשך לכוונ' ראשונ' שאין יתרון להאדם א"כ מותר להרוג את הבל כמו שנתקבל קרבנו ברצון אף שהרג הבע"ח כמו כן אין בהריגת הבל שום חטא. וזהו שאמר לו הקב"ה הלוא אם תטיב שאת. ר"ל אמת הוא כדבריך כי עיר פרא אדם יולד ואין לו יתרון והתנשאות על הבע"ח בעת צאתו לאויר העולם אבל יש לו יתרון בכח להיטיב מעשיו ולהוציא מכח אל הפועל אם ייטיב מעשיו יהי' לו התנשאות עליהם. וע"כ רצה הש"י לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם. ולכן כשיצא נח מן התיב' והקריב קרבן לד' נאמר וירח ד' את ריח הניחוח. ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שינטו לדעת הבל ולכן התיר להם לאכול בשר ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל לדעת כי כל הברואים נבראים לצורך האדם. ורוח האדם עולה למעל' ורוח הבהמ' יורדת למט' וזהו מה שפירשו המפרשים הפסוק ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו. דקשה למה הביא הש"י לפניו כל חי' ובהמ'. ועוד לפי פירוש רש"י היא מקרא מסורס. ופירושו הוא וכל נפש חי' אשר יקרא לו האדם הוא שמו. ולהנ"ל ניחא שהביא הש"י לפניו להבינהו למען דעת יתרונו כאשר יתבונן בטבעם וזהו שאמר ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו ר"ל מה יקרא לו לעצמו שם תכליתו ומש"ה כתיב מה יקרא לו לשון יחיד דלפי פשוטו הול"ל להם לשון רבים והיטב לראות וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' ר"ל כל מה שנקרא נפש חי' ונצחי הוא שמו. שם זה ראוי לאדם באמת לפי שנפשו היא נצחי':
והנה נודע מאמר המדרש בפ' בראשית בשעה שברא הקב"ה לאדם הראשון אנדרוגינוס בראו הה"ד זכר ונקבה בראם. ועוד אמרו דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גבים גב לכאן וגב לכאן. והכוונ' הוא עפ"י מה שפירש העקידה בפ' שמיני שער ששים הא דאיתא בגמרא דב"ב לויתן נברא זכר ונקיב' וסרס הזכר. והרג הנקיב' ומלחה לצדיקים לע"ל. שאלמלא נזקקין זל"ז הי' מחריבין את העולם. ופירש דהכוונ' הוא דידוע שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש והיינו חומר וצור' והמה לוית חן ליוצרם ויש להם ב' נסיות הכח השכלי הוא נוטה רק לדברים רוחניים. והכח החומרי נוטה לדברים חומריים. ואם יזדקק כח השכל להיות נכנע ונשמע לכח החומרי יתבטל ענין השכלי בהחלט וכן אם יוכרח הכח החומרי להיות כולו נוטה לכח השכלי. יתבטל ענין הגשמי מכל וכל. ובכל אחד מב' האופנים הנ"ל לא יתקיים רצון הבורא. ולזה ראה חכמתו במה שנתן כח אל השכל לכבוש את כח התאוה. וזהו שסרס את הזכר היינו הצור' האנושית והכח השכלי שלא יהי' כאחד השכליים הנבדלים והרג את הנקיב' היינו הכח החומרי שלא יהי' מתעורר ומתקומם נגד כח השכלי שאלמלא נזקקין זל"ז היינו שאלמלא הי' השני כוחות נזקקין זל"ז הי' מחריבין את העולם. ואין זה כוונת הבריא' וזהו הכוונ' במאמר הנ"ל דו פרצופין בראו היינו חומר וצורה ונסרו ועשאו גבים. גב לזה וגב לזה היינו גב לשכל לבל ישחית החומר וגב להחומר לבל ישחית להצורה:
והנה בטעם הקרבנות הרא"ה כתב שיצייר בשכלו שגוף הבהמ' כלה בעשן כלה כי גוף בלי שכל יאבד וע"כ ישמח בחלקו נפש המשכלת שהיא חי' וקיימ' לעולם. ובציור הזה יזהר מלחטוא עוד. ונמצא לדעתו העיקר הכוונ' מהקרבן הוא להכניע נפש המתאוה ולהגדיל את נפש המשכלת והרמב"ן כתב אף שיש בקרבן סוד ד' ליראיו אמנם הנגלות לנו בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשב' ובדיבור ובמעש' ולכן צוה ד' כאשר יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדיבור וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשב' והתאוה. והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של האדם העושים כל מלאכתו ויחשוב האדם בעשות כל אלה כי חטא לד' בנפשו ובגופו וראוי לו לאדם שישפוך דמו וגופו ישרף וחסד הבורא שלקח הקרבן תמורת נפשו והעיקר המכוון מהקרבן הוא רוחו הנשברה כמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה. ונודע מאמר הגמרא בסוטה דף ה' ובסנהדרין מ"ג ע"ב שכל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות. ודרשו רז"ל כל מי שמשים עצמו כמדבר שהכל דשין עליו הקב"ה מגביהו ועולה למעל' שנאמר מי זאת עולה מן המדבר. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה לפי שהי' עניו מכל האדם עלה אל האלקים. וזהו כוונת המדרש הנ"ל זאת תורת העולה זש"ה כי מי בשחק יערוך לד' ידמה לד' בבני אלים. אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן ור"ל באמת יש בהקרבנות סודות נוראים. אך אלו הייתי מבקש רק הנסתרו' הייתי מבקש ממלאכי מעל' שהם קרובים אצלי להקריב קרבן. וממי אני מבקש קרבן מישראל לפי שהאדם הוא עלול לחטוא לפי שהוא מורכב מגוף ונפש. וחסדי ד' הוא לקחת הקרבן תמורת וכופר נפשו והאומות אומרים מה הוא כך שישראל מקריבין ומקטירין. אמר להם הקב"ה זאת תורת העולה מי זאת עולה מן המדבר ומשה עלה אל האלהים ור"ל דעיקר תכלית המכוון בהקרבנות הוא רוח נשברה וזה אינו מצוי אלא בישראל. וזהו שאמר הקב"ה מי זאת עולה. מי זה שעולה למעל' מי שמשים עצמו כמדבר ומשה רבינו לפי שהי' עניו מאוד מכל האדם לפיכך זכה ועלה אל האלקים והבן:
היוצא לנו מזה דעיקר הטעם מה שבחר הקב"ה בישראל להיות לו לעם סגולה הוא מפני שהם נרדפין מכל האומות. וזה היא סיבת גאולת מצרים כמ"ש ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. ועפי"ז יתבאר מה דאיתא במדרש והמים להם חומה חסר כתיב קרי בי' חמה דמה"ד הי' מקטרג הללו עע"ז והללו וכו' ודקדקו המפרשים דלמה לעיל כתיב חומה מלא בוא"ו. ופי' הכלי יקר בפ' בשלח דנוכל לומר שהי' בהם כתות כתות על הים מקצתם צדיקים ומקצתם קטני אמנה כנח שנאמר בו שלא נכנס לתוכו עד שדחקוהו מי המבול. והנה הטובים מישראל האמינו ותיכף באו אל תוך הים באמציעותן אעפ"י שלא ראו היבשה עדיין דמ"מ האמינו בד' ובאו אל תוך הים ואח"כ ראו היבשה ולהם הי' המים לחומה. אבל הפחותים בעם לא אמון בם הלכו תחלה ביבש' כי לא האמינו בד'. ע"כ לא נכנסו עד שראו היבש'. ולהם הי' המים חימה עזה כי הי' נתונים בדין. ומטעם זה נאמר למעל' ויבואו בתוך הים. ור"ל שמיד בבואם נכנסו אל תוך הים קודם שראו היבשה. ולמט' נאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ור"ל שלא האמינו עד שהלכו תחלה ביבשה ואחר כך נכנסו גם תוך הים והבן:
אמנם לפי הנ"ל יתבאר בפשיטות דבתחל' המצריים הי' רודפים אחריהם ואז לא הי' המה"ר מקטרג עליהם לפי שכך הוא המדה שאלקים יבקש את הנרדף אבל אח"כ שאמר אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים ולא הי' עוד בכלל רודפים רק מהנסים ולכן הי' למדה"ד פתחון פה לקטרג עליהם. והנה איתא במדרש קהלת אלקים יבקש את הנרדף לא סוף דבר רשע רודף צדיק אלא אפילו צדיק רודף רשע מ"מ יבקש את הנרדף. והטעם למדה זו כתב היפ"ת משום דמדת הש"י לסמוך נופלים ולתמוך החלש לבל ימוטו פעמיו כי דבר השפל קרוב להפסד והקב"ה חפץ בקיומו של עולם. אמנם היינו דוקא כשהצדיק רודף את הרשע להנאתו אבל אם רודפו מחמת רשעו מצוה קא עביד. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה רחמיך רבים ד' כמשפטיך חייני. דקש' שפתח מצד הרחמים וסיים מצד משפט. ולהנ"ל ניחא דהא לבקש את הנרדף אף המדה"ד מסכים דהא כתיב אלקים יבקש את הנרדף. וזהו שאמר רחמיך רבים ר"ל מצד מדה"ר אבקש כמשפטיך חייני ור"ל אף המדה"ד יסכים ע"ז וסיים ע"ז. רבים רודפי וצרי והרי אתה מבקש את הנרדף. ולא רודפים אותי מפני שאינני מקיים מצות ד'. מעדותיך לא נטיתי. ראיתי בוגדים ואתקוטטה אשר אמרתך לא שמרו ור"ל אם אני רודף אותם זהו מפני שאמרתך לא שמרו:
מענינא דיומא
ועפי"ז נבוא לבאר מה שסידר בעל המגיד והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור וכו'. צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו'. ותמהו המפרשים דאיך תעמוד הבטחה זו לדורות. ועוד מהו ההבטחה שבכל דור ודור. והלא הי טוב לנו שלא נהי' נרדפים ולא נצטרך להצלה. וגם הראי' שהביא מלבן הארמי והלא זה הי' קודם יציאת מצרים. אמנם כבר פירשו המפרשים דהצלת ישראל הוא על ב' אופנים. (הא') כמו שהי' ביצ"מ שהכה בשונאיהם והרג כל הקמים עליהם. אך בזה האופן לא נתפרסם עוצם אהבתו של הקב"ה לישראל כי אפשר משנאת העכו"ם עשה זאת (הב') שהש"י מגין על ישראל ומציל אותם מיד שונאיהם. ובהיות ההצלה ע"ד ההגנה זה מורה על עוצם אהבתו. וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה בברחו מפני אבשלום ואתה ד' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. ור"ל שמזה שההצלה בדרך ההגנה מזה יתפרסם אהבתו של הש"י אלי וזה יהי' כבודי ומרים ראשי קומה ד' הושיעני ור"ל שיושיע הש"י אותי ע"י הצלה והגנה שאם רצונו ית' להודיע תשועה ע"י הריגת ואיבוד האויב כבר הכית את כל אויבי לחי שיני רשעים שברת אך עתה אני מתפלל לד' הישועה על עמך ברכתך סלה ור"ל שהישועה תהי' שתציל אותי אבל על עמך ג"כ יהי' ברכה סלה והבן:
ועפי"ז יתבאר (השיר המעלות קכ"ט) רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל וכו'. דהנה נודע מה שסידר בעל המגיד בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. והנה במזמור הלזה נרמז זכרון יצ"מ ונודע שמלבד זה שמררו את חייהם בעבוד' קשה עוד הרעו את נפשם ולכן הי' בישראל ב' כתות מהם היו צועקים העיקר על הנפש וזהו שאמר רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל ור"ל שם ישראל מורה על הצדיקים והשלמים המה ידאגו על צרת הנפש ולכן כתיב נא ר"ל גם עתה בכל דור ודור מרגישים צרת הנפש אשר סבלו במצרים ואח"כ אמר רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי ור"ל הכת הב' יאמרו אמת שסבלנו צרת הגוף אך לא יכלו לי. ומפרש על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם ודרשינן בפ"ק דסוטה כשהם מגיעין לזמן לידתן הי' הולכת לשדה ויולדת דכתיב מחת התפוח עוררתיך. והקב"ה מזמין להם שני עיגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכיון שמכירין בהם המצריים ובאים להרגם נעשה להם נס והי' נבלעים בקרקע ומביאין שורים וחורשים עליהם שנאמר ע"ג חרשו חורשים וכו'. והנה בשונאי ישראל נמצאו ג' כתות (הא') ששונאים את ישראל ויעבדו בהם בפרך ובעבוד' קשה כמו במצרים. (הב') הם אותם האומות ששונאים האומה הישראלית ויקראו עליהם בחירופים וגידופים ויעשו כל הבא בידם להרע להם. אלא שאלקים לא יניחם להרע להם ויפר עצת מחשבתם. (הג') הם אותם ששונאים את ישראל בלבם ולא יוכלו להוציא מחשבתם מכח אל הפועל. וכנגד הכת הא' היינו המצריים שמררו את חייהם. אמר ד' צדיק קצץ עבות רשעים דאיתא במדרש ובגמרא אימתי מצדיקין כל העולם את שמו ונתגדל שמו של הקב"ה כשהוא עושה משפט ברשעים שנאמר ונשפטתי אתו בדבר ואחר כך והתגדלתי והתקדשתי ויגבה ד' צבאות במשפט. וז"ש ד' צדיק אימתי כשקצץ עבות רשעים וכנגד הכת שחושבים בלבם להרע לישראל אמר יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון ור"ל כאשר יראו מעלות וחשיבות ישראל אזי יבושו ויסוגו אחור ויאמרו איך היינו חושבים להרע להם. יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש. ר"ל אותן שכן חשבו מחשבות לרע. יהי' כאותו עשב הגדל על הגגות שקודם התלישה נתייבש מחום השמש ולפי מעט הלחלוחית שלהם. וכנגד הכת שהוציאו מחשבתם אל הפועל ועשו כל הבא בידם אלא אלהים הפר עצתם. אמר שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר. ור"ל שלא יביא פעולתם לידי גמר כמו התבוא' אף שנצמחה לא באה לכלל קצירה למלאות הקוצר כפו מהם ולא מלא כף בידו מן העומרים. ולא אמרו העוברים ברכת ד' עליכם. ור"ל ולכן עיקר תפלתינו רק שיגן בעדינו אבל לא נתפלל על מפלת שונאינו משום שלא יאמרו העוברים שזה מחמת שנאת העמים אבל לא מאהבתו אותנו. ולכן ברכנו אתכם. ועיקר תפלתינו שיגן בעדינו. בשם ד', בזה שנתפלל שיגן בעדינו הוא בשם ד' שיהי' ניכר לכל העולם אהבתו אלינו ויתקדש שמו בזה והבן:
וזהו שיסדו אנשי כנה"ג בהשמ"ע ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה מלך עוזר ומושיע ומגן. ור"ל שמביא גאולה לבני בניהם ומציל אותם מהאומות למען יתקדש שמו ויהי' ניכר אהבתו אלינו. ואמנם הא דאמרינן כפל לשון עוזר ומושיע ויתבאר עפ"י מה שפי' בס' בני יששכר בהדרושים לחנוכה בחודש כסלו דהנה כתיב חושה לעזרתי ד' תשועתי דפתח בעזרה וסיים בישועה ופירש דהנה החילוק בין עזרה לישועה הוא עזר יצדק על העזרה מבלי בקשת השואל כדכתיב ישלח עזרך מקודש. ותשועה הוא כשיושיע אחרי הבקשה כדכתיב צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה. והנה איתא בפ' תשא שאמר הקב"ה לישראל אחר חטא העגל. ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. ולכאור' לא פירש מה שיעשה להם איזה עונש. אמנם יתבאר עפ"י מה דאיתא במס' שבת דף פ"ח בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מה"ש וקשרו לכל א' מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ומהו הב' כתרים פירשו המפרשים הקדמונים דהכוונ' הוא שהקב"ה שילם להם מדה כנגד מדה. יען שהם הקדימו נעשה לנשמע הבטיחם נמי הקב"ה ב' הבטחות (הא') והי' טרם יקראו ואני אענה. (הב') עוד הם מדברים ואני אשמע וזהו הי' השני כתרים שקשרו להם המה"ש. ואחר שחטאו בעגל אמר הקב"ה ועתה הורד עדיך מעליך היינו הב' כתרים הנ"ל רק ואדעה מה. ר"ל כאשר אדע מה שתבקש ממני אעשה לך אבל לא קודם שתקרא והבן. ועפ"ז ההפרש הנ"ל בין עזר לישועה יתפרש שפיר הפ' הנ"ל חושה לעזרתי ד' תשועתי ור"ל הנני מבקש חושה לעזרתי קודם שאבקש ממך אבל עכ"פ ד' תשועתי להושיעני אחר התפלה. וז"ש עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע לבניהם וכו' ור"ל לאבותינו היית בבחינת עזר גם בטרם התפלל אליך לפי שהיו צדיקים גדולים אבל אנחנו בניהם אחריהם. עכ"פ אחר התפל' יש לנו ישועה ועל איזה אופן היא הישועה מגן ומושיע לבניהם וכו' ור"ל בבחינת מגן שמגין עלינו להצילנו משונאינו. וזהו הפירוש בהשמ"ע ומביא גואל וכו' למען שמו באהבה ור"ל שמביא הגאול' לנו למען שמו שיכירו כל העמים אהבתו אלינו. מלך עוזר ומושיע ומגן ור"ל בתחל' עזר לאבותינו ולנו הוא לישועה ולמגן והבן:
היוצא לנו מזה דעיקר גאולת מצרים הי' לפי שהש"י ראה את עני עמו ולפי שהיו נרדפים מהמצריים ומררו את חייהם ועי"ז זכו לגאול' וזהו שסידר לנו בעל המגיד והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' ור"ל האיבה אשר בלב האומות עלינו הוא לתקוה טובה לפדות נפשינו העתידה לבוא כמו שזה הי' סיבה לגאולת מצרים. וזהו שהביא ראי' צא ולמד מה ביקש לבן הארמי וכו' ולבן ביקש לעקור את הכל. ור"ל אל תחשבו מחשבת פגול שבזה שתהיו מתבוללים בין העמים תהיו יושבים שלוים ושקטים ותסיר המשטמה מלבם צא ולמד מלבן הארמי שאעפ"י שיעקב אבינו הי' בביתו עשרים שנה ונתברך בגללו ולקח בנותיו דאעפ"כ ביקש לעקור את הכל לפי שמעולם הוטבע בטבע שהאומות שונאים לבני יעקב. וזהו תקוה טוב' על פדות נפשינו. והעיקר שנהי' כאיש אחד חברים ונאחד את נפשותינו ועי"ז נזכה לגאולה שלימה אכי"ר:
ועתה נבוא לדבר הלכה
בסוגיא דריחא מילתא
פסחים דף ע"ו ע"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נביל' כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוט' כחוש שצלאו עם בשר נביל' שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאי מילתא הוא. עביד לוי מילתא בי ריש גלותא בגדי וד"א מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופ' הנ"מ מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה וכו' אלא מאי ע"כ מפני תערובת גופן הוא דאסור אבל תערובת טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב אמר ר"י הבמ"ע כגון שצלאן בשני קדירות וכו' עכ"ל הסוגיא בקצרה. וז"ל הרי"ף בפ' ג"ה אחרי שהאריך לסתור דעת הרבוותא שסוברים דהלכ' כרב כתב בזה הלשון ועוד דכד דייקות למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקין אוקים רב אמורא עלה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכ' חתיכ' עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכו' כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מב"מ ל"ב דאמר אין דם מבטל דם ורבנן פליגי עלי' דר"י וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ואפי' נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש בריחא בעלמא דלא אסרינן עכ"ל הרי"ף. ויש לדקדק כמה דקדוקים בלשון הרי"ף (א) מה שכתב כד דייקת למימרא דרב דמשמע דצריך דקדוק רב בזה הלא הוא מבואר להדיא דרב מיירי במין במינו (ב) אמאי הוצרך הרי"ף להביא הא דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' דמינה שמעינן רק דרך אגב דאמר הש"ס עלה מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י הלא בכמה דוכתין בש"ס ס"ל לרב בהדיא דמב"מ במשהו ולעיל דף כ"ט ע"ב נמי איתא רב ושמואל תרווייהו ס"ל כל איסורין שבתור' מב"מ במשהו ועוד בכ"ד בש"ס (ג) למה האריך הרי"ף ואמר כר"י דאמר מב"מ ל"ב דאמר ר"י אין דם מבטל דם. וכי שקלינן וטרינן הכא בזה באיזה מקום ס"ל לר"י הכי והול"ל בקיצור דרב לשיטתי' דס"ל בכ"מ מב"מ ל"ב:
וליישב כל זה נקדים מה שהקשו בתוס' ד"ה מאי לאו וז"ל לפי מה שפירש בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחיל' קתני אבל בדיעבד הוה שרי כלוי עכ"ל. והנה הך קושית התוס' על רש"י הקש' נמי הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה על שיטת הרי"ף שם דס"ל נמי כשיטת רש"י הנ"ל דלוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחיל' מודה לוי דאסור. והר"ן הוסיף להקשות והביא בשם הירושלמי דמבואר להדיא בירושלמי במס' תרומות וז"ל מהו לצלות בשני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נביל' בתנור אחד אמר ר"י משום רב אסור. שמואל משם לוי אמר מותר. אלמא דלוי אפי' לכתחיל' שרי ודלא כשיטת הרי"ף ע"ש. והנה לכאורה טעמא בעי דלמה דוקא בדיעבד מותר ולא לכתחיל'. והנה ראיתי בס' מלוא הרועים בדין ריחא מילתא אות ט' שהעלה די"ל דהטעם הוא כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' צ"ז בשם הג"א במס' ע"ז דאין לאפות לכתחיל' פת עם פשטידא של בשר בתנור אחד משום דחיישינן שמא יזוב שומן על התנור ופי' הש"ך שם דלכתחיל' חיישינן שמא יזוב על התנור ושמא בישול מפעפע בכל הכלי אבל בדיעבד מותר משום דהוי ס"ס שמא לא זב ואת"ל זב שמא אין מפעפע בכל הכלי וא"כ ה"ה הכא מה"ט לא התיר לוי לצלות לכתחיל' בתנור אחד שמא יזוב מהאיסור על התנור דהא מיירי דוקא באיסור שמן ויהי' מפעפע בכל התנור ואח"כ יגע הצלי בהתנור ויאסר ולכך אסור לכתחיל' אבל בצליית הפסח דהדין הוא שאם נגע בחרסית של תנור יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו א"כ בלא"ה צריך להיות נזהר שלא יגע בתנור וא"כ אין סברא לאסור לצלות עם פסח אחר ואפי' אם נאמר דטעמא של לוי דאוסר שמא יגעו זה בזה נמי מקשה שפיר מאין צולין ב' פסחים כאחד דאי משום חשש נגיעה למה נקט ב' פסחים אפי' צלי אחר דלאו פסח יש לחוש שמא יגעו בו ויאסר משום צלי מחמת ד"א כיון דאסר בגמ' בסולת רותחת ולכך פריך שפיר מאין צולין ב' פסחים כאחד דהכא ל"ש לומר מטעם הנ"ל דבלא"ה צריך ליזהר שלא יגע לא בתנור ולא בפסח אחר. כי היכא דלא יהוי צלי מחמת ד"א וע"כ משום דס"ל להברייתא כרב דריחא מילתא הוא ואסור אפי' בלי שום נגיעה ע"ש. ואם כי לכאורה הדברים נכונים מאוד אמנם מדברי הרי"ף שסובר נמי כשיטת רש"י הנ"ל מוכח דליתא לה"ט דהא הרי"ף האריך לסתור דעת הרבוותא שס"ל כרב ושוב כתב ליישב מה שהביאו ראי' מפת שאפאו עם הצלי שאסור לאכלו עם הכותח וכתב הרי"ף דזה הוי כלכתחילה דיוכל לאכול הפת עם בשר עיי"ש בפ' ג"ה והרי מפורש יוצא מדברי הרי"ף דאפי' לרב לא הוי ריחא כטעם גמור רק משהו ורב לשיטתו דס"ל כר"י מב"מ ל"ב ומש"ה אסור אפי' בדיעבד אבל לוי דס"ל כל איסורין שבתורה בס' ומש"ה שפיר בטל הריחא דאיסורא דלא הוי אלא משהו וזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה עכ"פ אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחיל' וכן פירשו כל הפוסקים דזהו טעמא דהרי"ף שמחלק בין לכתחילה ודיעבד וא"כ הדק"ל דמאי פריך הש"ס מאין צולין ב' פסחים כא' וכו' הא שם מיירי לכתחילה. וראיתי להרשב"א במשמרת הבית בית רביעי שער הראשון שהאריך בזה והביא שם שיטת הרי"ף וכתב והא דאקשינין עלה מברייתא דאין צולין וכו' הכי אקשינין אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי דינא הוא לגבי שני פסחים דתרוייהו להיתרא וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפי' לכתחילה עיי"ש ולכאורה תמוהין דבריו דאמאי נקרא זה היתרא הא הוי איסו' שלא למנויו. אמנם נראה דכוונת הרשב"א הוא דהנה מבואר במשנה בפסחים דף ס"ד ע"ב חשיכה יצאו וצלו פסחיהן והיינו כשחל ערב פסח בשבת דשחיטתו דוחה שבת משום דכתיב במועדו אבל צלייתו לא הוי דוחה ומש"ה הוצרך להמתין בצלייתו עד שחשיכה אבל בחול מבואר בירושלמי פ' תמיד נשחט כבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה צולה ומפרש המפרש שם מועד צאתך שהוא סמוך ללילה ולפי"ז בודאי אינו מוזהר על האיסור שלא למנויו אלא בזמן שמצוה לאכול למנויו דהיינו בלילה אבל ביום אינו אסור שלא למנויו רק על הפסח שנמנה עליו איכא איסור לאכול מבעוד יום ועבר על מ"ע שנאמר ואכלו את הפסח בלילה הזה בלילה ולא ביום ולגבי איסור נא אם אכל ממנו נא או בשל מבושל במים מבעוד יום פטור וכן פסק הרמב"ם בה' ק"פ פ"ח ה"ד עיי"ש וא"כ ה"נ לענין איסור שלא למנוייו דאתיא מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו על השה אין מוזהר רק בזמן שמצוה לאכול למנויו דהיינו בלילה אבל ביום דאינו מצוה לאכול למנוייו ואדרבא איכא איסור לאכול מבעוד יום הצלי שנמנה עליו משום שנ' ואכלו את הבשר בלילה הזה בוודאי אין איסור שלא למנוייו חל א"כ הך ברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד מיירי בצלאו מבעוד יום וא"כ הך ריח שנכנס מפסח אחר לזה הוי היתרא ועיין בס' מלוא הרועים בדין ריחא מילתא אות טי"ת מה שהאריך בזה ולפלא שלא הביא דברי הרשב"א הנ"ל. אך גוף דברי הרשב"א תמוהים לי דהא כבר נודע פלוגתת הפוסקים לענין היתר בהיתר אי מהני ביטול ונודע מה שהעלה בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קפ"ו חיו"ד דהאו"ה והסמ"ק ס"ל דהיתר בהיתר מהני ביטול ומותר לכתחילה אפילו לבטל והביאו ראי' לזה מצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה דמותר לערבן אח"כ עם פשתן וכן הוא שיטת הר"ן בתשובה עוד הביאו ראי' לזה מחמץ שנתערב קודם הפסח דמותר אפי' בתוך הפסח משום דכבר נתבטל קודם הפסח ואף שהי' שעת היתר. אולם ראי' זו מחמץ קודם הפסח כתב הנו"ב דיש לדחות דאפי' אם נימא דהיתר בהיתר אינו בטל מ"מ כשמגיע מ"ח אחר שש כבר הוא אסור ואז שיעורו בס' ונתבטל אז ולכן אינו חוזר וניער בפסח. אך הראי' מהמשנה דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זב"ז הנ"ל הוי ראי' גמורה והא דבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי ולא מהני ביטול משום דחיטין חשיבי עיי"ש. אך שיטת התוס' הוא בנדה דף ס"ב בהיתר ל"מ ביטול ומש"ה בגד שאבד בו כלאים אסור ול"מ ביטול והנו"ב שם הביא ראי' דשיטת הרשב"א מוכח להדיא דס"ל כשיטת התוספות דהיתר בהיתר ל"מ ביטול דהא הב"י בסי' צ"ו הביא בשם הרשב"א גבי צנון שחתכו בסכין של בשר שאסור לאכלו בחלב בד"א שלא טעמן אבל אם טעמן ואין בו טעם מותר לאכלו בחלב כיון שאין בו טעם בשר נרגש וידוע שלא בלע ממנו כלום וקשה למה הוצרך לומר שלא נבלע כלום והרי אפי' איסור שנבלע בהיתר סמכינן אטעימה ושם וודאי נתערב אלא כיון שאינו נרגש נתבטל ולמה הוצרך הרשב"א לומ' שבידוע שלא נבלע כלום א"ו דס"ל להרשב"א דבשר בצנון שהוא היתר בהיתר ל"ש ביטול עיי"ש שהאריך בזה. וא"כ לשיטת התוס' והרשב"א דהיתר בהיתר ל"מ ביטול ולשיטת הרי"ף עיקר הטעם אליבא דלוי הא דריחא ל"מ הוא משום דהמשהו בטל בהיתר וא"כ הד"ק התוס' הנ"ל לדוכתא דמאי פריך מא"צ ב' פסחים כאחד וכו' ול"ש לתרוצי משום דהוי היתר בהיתר דאדרבה בהיתר בהיתר דל"מ ביטול בכ"מ בודאי ניחא הא דאסור לכתחילה לצלות ב' פסחים כאחד. ועוד הך ברייתא דא"צ ב' פסחים כאחד סתמא קתני ובצלאן בלילה שוב לא מקרי היתרא וא"כ הדק"ל הא שם מיירי לכתחיל'. ונקדים עוד מה שהקשו המפורשים בתוספות ד"ה נימא תיהוי תיובתא דרב וז"ל תימא מאי קושיא הא דאסור משום תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים עכ"ל והקשו המפורשים בזה הרי נודע שיטת התוס' בע"ז דף ס"ו ע"ב בסוגיא דבת תיהא שכתבו שם דהלכה כרב דריחא מלתא אך הנ"מ בתנור קטן ובשמן אבל בתנור גדול או אפי' בתנור קטן ובשניהם כחושים כגון פת בפת דליכא פיטום אפי' רב מודה דריחא לאו מילתא הוא ולבסוף סיימו התוס' שם דזהו דוקא באיסורין שמהני ששים אבל בחמץ בפסח אם אפה מצות בפסח ונמצא חיה באחת מהן כולן אסורות משום דאיסורו במשהו ולכן אפי' דבר דליכא פיטום אסור עיי"ש וא"כ לק"מ קושית התוס' הנ"ל דלוקמי בשניהם כחושים דהא לשיטת התוס' הנ"ל במב"מ אפי בשניהם כחושים אסור. ועוד הביא הצל"ח בחידושיו בשם גדול אחד מפראג שהקשה קושיא נפלאה לדעת הרי"ף הנ"ל דס"ל דרב דאמר ריחא מלתא הוא לטעמי' אזיל משום דס"ל מב"מ במשהו וא"כ לדברי הרי"ף מיירי רב דוקא במב"מ א"כ קשה טובא למה נקט רב דוקא בשר שחוטה שמן משום דמפטמי אהדדי ותיפוק לי' דאפילו שניהם כחושים משהו מיהא איכא. והיטב אשר דבר בזה הצל"ח בסוף הסוגיא דאף שכתבו התוס' דחמץ בפסח אפי' דבר שאין לו פיטום אוסר דמשהו מיהא איכא מ"מ אינו חמור ממגע ממש וחם בחם ואין שם דבר המפעפע אינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה וא"כ גבי ריחא אינו אוסר יותר מכדי קליפה. אלא שבנגע ואינם בתנור א"צ קליפה רק מקום מגעו ובריח סובב הריח כל מקום בחוץ וצריך לקלוף כולו ולהכי שפיר נקיט רב דווקא בשר שמן דאז נאסר כולו עיי"ש:
ולענ"ד נראה ליישב קושית המפורשים הנ"ל דהא שכתבו התוס' שם בע"ז דבחמץ בפסח אסור אפי' בשניהם כחושים הוא משום דבחמץ בפסח נודע שיטת הרי"ף והמרדכי הובא דעתם בסי' תמ"ז ס"ט. וכן קי"ל להלכה דאסור במשהו אפי' יבש ביבש ומש"ה אפי' בשניהם כחושים נמי אסור אבל הכא דעיקר טעמו של רב דס"ל ריחא מלתא הוא משום דס"ל כר"י דמב"מ ל"ב ולר"י הוא דוקא בלח בלח שהוא דבר הנבלל אבל ביבש מודה ר"י דבטל ועיין בתוס' יבמות דף פ"ב ע"א ד"ה ע"כ ובמס' מנחות כ"ב ע"ב ד"ה מכאן עיי"ש. ומש"ה הרי"ף לשיטתו דפירש הכא דטעמי' דרב משום דס"ל כר"י הוצרך דוקא לומר כשאחד שמן אבל לא בשניהם כחושים דאז הוי כמו יבש ביבש דאין הטעם מתפשט כל כך. ועפי"ז שפיר הקשו בתוס' דלוקמי בשניהם כחושים דאפי' בחמץ אוסר אפי' בשניהם כחושין מ"מ הכא אפי' במב"מ אינו אסור בכחושים דהכא אינו אוסר מב"מ רק היכא דנתפשט הטעם. אמנם בעיקר קושית התוס' הנ"ל דלוקמי' בשניהם כחושים. הלום ראיתי בכו"פ בסי' ק"ח סק"ב שתירץ ע"פ דברי הרמב"ם בפ"י מה' ק"פ הי"א שפסק דלא היו מסירין את הגיד הנשה בשעת צליית הפסח רק בשעת אכילה, והראב"ד השיג, עלי' וכתב וז"ל בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה פסח עם הגיד ועם שמנו ואם אזכה ואוכל פסח ויבוא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע, לפניו עיי"ש. וכתב הכ"מ לתרץ השגת הראב"ד דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דאין בגידין בנו"ט ומש"ה אין איסור בצלייתו עם הגיד ושמנו של גיד דאין אסור אלא שישראל קדושים ונהגו בו איסור ובפסח לא נהגו כדי שלא יבוא לידי שבירת עצמות אבל חלב האסור בודאי להרמב"ם הוי מנקרים מן הפסח והתוס' בגיד הנשה דף צ"ז ע"א כתבו שם דכל היכא דאין הגיד אסור השומן נמי אינו אוסר ומש"ה בצלאו עם הגיד והשומן אינו אוסר רק כדי קליפה אף דשומן הגיד מפעפע מ"מ כיון ששומן אין בו איסור רק ישראל קדושים נהגו בו איסור והיכא דאין הגיד אוסר שומן הגיד נמי אינו אוסר אבל הכא באיסור שלא למנויו נהי דהגיד אינו אוסר משום דאין בגידין בנו"ט מ"מ שומן הגיד אוסר משום שלא למנויו. וא"כ נתיישב קושית התוס' הנ"ל דליכא לאוקמי בשניהם כחושים דהא לשיטת הרמב"ם הי' הפסח נצלה עם הגיד והשומן ושומן הגיד מפעפע. וכתב שם הכו"פ די"ל דהרמב"ם עיקר ראייתו שהי' צולין את הפסח עם הגיד הוא מכח קושית התוס' הנ"ל:
אמנם תירוצו של הכו"פ תמוה בעיני דהא עיקר קושית התוס' הנ"ל דלוקמי בשניהם כחושים הוא אליבא דרב והתוס' בחולין דף צ"ב ע"ב ד"ה עולא כתבו להדיא דרב ס"ל יש בגידין בנ"ט וא"כ ממילא הי' צריך להסיר מהפסח הגיד הנשה עם שמנו של גיד וא"כ הדק"ל דלוקמי בשניהם כחושים. והנה ליישב זה נקדים דהנה בש"ע יו"ד סי' ק"ח הביא הרמ"א ב' דיעות לענין חמץ בפסח י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא ואוסר אפי' בדיעבד וי"א שאין לחלק וכן הביא הרמ"א באו"ח סי' תמ"ז הנך ב' דיעות ותמה הש"ך שם ביו"ד דמדברי המרדכי לא משמע רק בפת חמץ עם מצה אבל בדבר שמן ובמשהו לא שמעינן מיני' דהמרדכי פליג על התוס' ותירץ הכו"פ שם דהמרדכי הביא דברי הראבי' שהביא ראי' מן לחמי תודה שהי' ד' מינים שלשים מצות ועשרה חמץ והיו הלחמים נאפים כולם בתנור אחד שלא מצינו שהיו נאפים בשני תנורים. ש"מ דריחא לאו מילתא הוא ומבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות דכל שלשים חלות של מצות בתודה היו בשמן וא"כ יש כאן שמן ונותן הטעם המצות בחמץ וחמץ במצות ומוכח דאפי' בשמן נמי מותר. והפר"ח בסי' תס"א האריך בדברי הראבי' הללו וסיים שמדברי הראבי' מוכח מכח הראי' שהביא מלחמי תודה דאפי' לכתחלה שרי לאפות חמץ עם מצה והוא סיים דיש להחמיר דהא לדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים דקיי"ל כותייהו דריחא ל"מ הוא בדיעבד מעתה בדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד לפיכך שרי לאפות כולם ביחד ואף מדרבנן משום דאין שבות במקדש אבל בעלמא אה"נ שאסור עיי"ש:
והנה לכאורה דברי הפר"ח תמוהים מאד דמה ענין זה לאין שבות במקדש הא הכא האיסור הוא שהלחמים הנאפים יחד בתנור אחד בולעים זה מזה ואין זה משום שבות. אמנם אחרי העיון דברי הפר"ח נכונים דאף שמדברי התוס' בשבת דף מ"ב ד"ה אפי' כתבו דהך כללא דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורין שהוא רק מדרבנן אך במס' חולין דף קי"ב ע"א כתבו התוס' דרך דכל יום נעשה גיעול לחבירו היינו דמה"ת מב"מ ברובא בטל ובמקדש אוקמי אדאורייתא וכן בפסחים דף ע"ד ע"א ד"ה כבלעו הקשה דהא לא שרינן כבדא עלוי בשרא רק בדיעבד והכא בפסח מבואר במתניתין לריה"ג דנותן לכתחילה כרעיו וב"מ לתוכו ותירצו כיון דאינו אסור אלא מדרבנן בפסח לא החמירו עיי"ש והרי מבואר דגבי פסח לא חשו לגזירתם וכן הוא כוונת הפר"ח הנ"ל כמו שאין שבות במקדש משום דשבות אינו אלא מדרבנן כמו כן בריחא מילתא לדידן דקיימא לן דבדיעבד ריחא לאו מילתא הוא רק לכתחילה אסור מדרבנן לפיכך בלחמי תודה מותר אפי' לכתחילה ולא גזרו בו רבנן:
ועפי"ז נתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל ד"ה מאי לאו וכו' דהא לשיטת הרי"ף דעיקר טעמא דרב דס"ל דריחא מילתא הוא משום דס"ל מב"מ ל"ב ולוי ס"ל מב"מ בטל מש"ה ס"ל ריחא ל"מ הוא וא"כ עיקר הטעם דס"ל לחלק בין לכתחילה לדיעבד משום דלכתחילה אסור לבטל איסור וא"כ שפיר פריך הש"ס מאין צולין ב' פסחים כאחד דנהי דבאיסור ס"ל ללוי דאסור לכתחילה משום דאין מבטלין איסור לכתחיל' וזה לא הוי אלא מדרבנן לשיטת רוב הפוסקים ובפסח לא גזרו כמו בכבדא עלוי בשרא וא"כ בפסח הו"ל למשרי אפי' לכתחילה לצלות ב' פסחים אי ריחא לאו מילתא הוא ומש"ה משני מפני תערובת גופן דזה מעכב אפי' בדיעבד וע' כרו"פ בסק"א בסי' ק"ח. ועפי"ז נתיישב נמי קושית הר"ן על הרי"ף מה שהקשה מהירושלמי דשם מבואר דשמואל בשם לוי אמר דמותר לצלות ב' פסחים אפי' לכתחילה מ"ט דריחא ל"מ הוא די"ל דהנה לכאורה קשה לפום מה דאמרן דעיקר הטעם דלכתחילה דאסור משום דאין מבטלין איסור לכתחילה הלא קיי"ל הא דאין מבטלין ה"ד היכא שכוונתו לבטל אבל באין כוונתו לבטל מותר והכא נמי לא מכוין לבטל האיסור אך הא דאמרינן היכא דאין כוונתו לבטל לא מקרי מבטל איסור ה"ד לדידן דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר אבל אליבא דר"י דס"ל דשא"מ אסור אפי' אין כוונתו לבטל נמי מקרי מבטל איסור ואפי' להפוסקים דאין מבטלין לא הוי רק מדרבנן הא ר"י אפי' באיסור דרבנן נמי ס"ל דשא"מ אסור כמש"כ התוס' בשבת דף מ"א ד"ה מיחם עיי"ש ולפי"ז נתיישב שפיר קושית הר"ן על הרי"ף מהירושלמי הנ"ל דבירושלמי מבואר דשמואל בשם לוי אמר דמותר אפי' לכתחילה. דהא שמואל סובר בכ"מ דשא"מ מותר ומש"ה מתיר אפי' לכתחילה דלא הוי מבטל איסור לכתחיל' כיון דאין כוונתו לבטל אבל לוי בעצמו י"ל דס"ל כר"י בכ"מ דשא"מ אסור א"כ אפי' אין כוונתו לבטל נמי מבטל איסור מקרי ואף דאנן קיי"ל נמי דלכתחילה אסור ולדידן קי"ל דשא"מ מותר מ"מ י"ל דהרי"ף ורש"י ס"ל כדעת השאלתות הביאו התוס' בשבת דף ק"י ע"ב ד"ה ת"ל דדוקא בענינא דשבת הוא דקי"ל כר"ש ע"ש והבן:
ועפי"ז נתיישב נמי שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דלוקמי בשניהם כחושים דשפיר י"ל כמו שתירץ הכו"פ הנ"ל דלהרמב"ם היו צולין הפסח עם הגיד ועם שמנו א"כ ליכא לאשכוחי בכחושים ולא תקשה הא רב ס"ל דיש בגידין בנו"ט ממילא לא הי' נצלה עם הגיד דהא י"ל דבאמת כשצולין הפסח כולו שלם א"כ בודאי יש ס' נגד הגיד רק דלכתחלה אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה וזה לא הוי רק מדרבנן ובפסח לא גזרו וא"כ י"ל עפי"ז דהראב"ד והרמב"ם אזלו לשיטתייהו דהראב"ד ס"ל דאין מבטלין וכו' אסור מדאורייתא ומש"ה השיג על הרמב"ם וס"ל דאסור לצלותו עם הגיד אבל הרמב"ם ס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן ומש"ה היו מותר לצלות הפסח עם הגיד אפי' לכתחילה דבפסח לא גזרו וא"כ אפי' אליבי' הי' נצלה הפסח עם הגיד ועם שמנו וא"כ א"א לאוקמי בשניהם כחושים ונתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל והבן:
אמנם כל זה סובב הולך לשיטת הרי"ף שפי' בטעמא דרב שהוא משום מב"מ ולכאורה הוא תימה האיך אפשר לומר דזהו טעמא דרב הרי הכא מיירי בשחוטה עם נבילה ובמס' מנחות דף כ"ג ע"ב פליגי ר"ח ור' חסדא דרב חסדא ס"ל נבילה בטילה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה והו"ל מבשא"מ ובטיל ור"ח ס"ל דשחוטה בטילה בנבילה משום שא"א לשחוטה שתעשה נבילה אבל נבילה ל"ב בשחוטה משום שאפשר לנביל' שתעשה שחוטה דכי מסרחא שרי ופלוגתייהו הוא דר"ח ס"ל בתר מבטל אזלינן ור' חנינא ס"ל דבתר בטל אזלינן ע"ש. והשתא האיך אפשר לומר דטעמא דרב הכא משום דס"ל מב"מ ל"ב הא הכא נמי א"א לשחוטה שתעשה נביל' ובכה"ג ל"מ מב"מ ואפי' תימא דרב ס"ל כר"ח דבתר בטל אזלינן ונבילה אינו בטיל' בשחוט' משום שאפשר לנבילה שתעשה שחוט' דכי מסרחא שריא א"כ תקשה הא עיקר הטעם דכי מסרחא שרי דהוי נטל"פ משום שאינו ראוי לגר אינו קרוי נביל' ותקשה הא במס' ע"ז דף ס"ח מספק' לי' לרב אי נטל"פ אסור או מותר ותקשה דמאי מספקי' לי' דהא ע"כ פשיטא לי' דנטל"פ שרי דאל"כ אלא נטל"פ נמי אסור א"כ א"א שתעשה נבילה שחוטה דמה בבליע' אמרינן נטל"פ אסור ומכ"ש בדבר שהוא בעין אף אם תסרח ויהי' אינו ראוי לגר לא הוי אלא נטל"פ אך התוס' במנחות דף כ"ג ע"ב ד"ה ור' יהודה ובמס' נדה דף ע"א ע"ב בד"ה ור"י לטעמי' השיגו שם על פי' רש"י שפירש במנחות כ"ג ע"ב בד"ה דטעמי' דר"י דס"ל אין דם חולין מבטל דם קדשים משום דאפשר לחולין להיות קדשים וכן דם קדשים אפשר להיות כחולין שכשילין לילה אחד יצא מקדושתו לחולין והתוס' שם הביאו ב' ראיות לזה לדחות פירש"י הנ"ל (א) מסוגיא דלעיל דאמרי' בש"ס בחולין דרב ס"ל כר"י מב"מ ל"ב גבי נבילה בשחוטה והרי שם נמי א"א לשחוט' שתהי' כנבילה (ב) דגבי דם עוף שנתערב בדם בהמה ס"ל לר"י בפ' כיסוי הדם דאין דם מבטל דם ושוב א"א להיות זה כמו זה ואפ"ה ס"ל לר"י דלא בטיל משום דאין דם מבטל דם, וע"כ לומר דהתם עיקר פלוגתא דר"ח ור' חנינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל הוא דוקא אליבא דתנא דבי ר"ח אבל לר"י גופא אין חילוק ולעולם ל"ב אעפ"י דא"א להיות זה כמו זה ע"ש. ועפי"ז יתפרש שפיר דברי הרי"ף הנ"ל וזהו כוונת הרי"ף שכתב וז"ל ועוד דכד דייקית למימרא דרב משכחת לה דשייך בההוא מימרא דילי', דאמר בהדין פרקין וכו' ור"ל דהא הכא מיירי בשחוטה עם נביל' שצלאו בתנור אחד וא"כ לכאורה לא הוי מב"מ אעפ"כ כד דייקית תמצא שאף בכה"ג נמי הוי מב"מ משום דשייך בההוא מימרא דילי' דאמר בהדין פרקין דמשם מוכח להדיא דאף בכה"ג ס"ל לר"י דהוי מב"מ וזהו הראי' הא' שהביאו התוס' במנחות הנ"ל. ועוד כתב הרי"ף וז"ל כר"י דאמר מב"מ לא בטיל דאמר אין דם מבטל דם ור"ל הוא הראי' השני' שהביאו התוס' הנ"ל דהא ר"י סתמא קאמר אין דם מבטל דם ואפי' חולין בחולין רק דם עוף בדם בהמ' אינו בטל וחייב בכיסוי ואף שאין יכול להיות זה כמו זה ומש"ה שפיר קאמרינן דרב ס"ל כר"י ומש"ה שפיר רב לשיטתי' משום דמב"מ ל"ב והטעם דריחא מילתא משום דמב"מ ל"ב ודו"ק כי הוא נכון:
ועתה נחזור לדברי אגדה
דברי אגדה לאחר הפלפול
איתא במדרש רבה פ' לך ויחלק עליהם לילה. ר' בנימן בשם רב"י הלילה נחלק מאליו רבנן אמרו יוצרו חלקו אמר הקב"ה אברהם אביהם פעל עמי בחצי הלילה אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה ואימתי במצרים שנאמר ויהי בחצי הלילה ע"כ והוא תמוה דבמאי פליגי הנך תנאי אי הליל' נחלק מאליו או יוצרו חלקו. ולהבין זאת נקדים מה שהרגישו המפרשים הקדמונים במה שסיפר הפסוק כי במכת הארבה הודה פרעה על חטאיו ואמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. ובמכת בכורות אמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל. ובמכת הברד אמר חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים דקש' על מה שאמר לשונות חלוקות. ופירשו דהענין הוא שפרעה הי' מתריס והי' פוקר בשלשה ענינים בראש הי' מתריס נגד אבינו שבשמים ית' וכיחש בה' ואמר לי יאורי ואני עשיתיני גם אמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה'. שנית פקר והקיל ג"כ בכבוד נביאיו משה ואהרן דאיתא במדרש עה"פ למה משה ואהרן. אתם למה ודבריכם למה ופירש במ"כ להבל ולאין אתם ודבריכם. וגם איתא במד"ר שהי' פרעה מקרקר עליהם לומר ע"י כישוף באתם ושע"י כישוף עשו מה שעשו והשי"ת מקפיד על כבוד נביאיו יותר מכבודו. שלישית פקר וזלזל הרבה בבני ישראל שעינה אותם בעבוד' קשה וכן בגזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והנה בכל האותות והמכות זדון לבו של פרעה השיאו שלא להשגיח ע"ז והכביד את לבו עד כי הגיע למכת הברד נכנע קצת והודה עלי פשעיו ואמר חטאתי ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. וסבר שכל המכות באו מצד שהתריס נגד ה' לבדו ע"כ לא התודה רק שחטא להשי"ת ולא העלה במחשבתו מה שפקר נגד נביאיו ונגד עמו ישראל. על כן כאשר שלח לו עוד מכת הארבה נכנע ביותר ואמר למשה ואהרן חטאתי לה' אלהיכם ולכם שהתבונן והרגיש שאין הקב"ה מקפיד הכל על שהפריס כנגדו. אלא שמקפיד גם על עלבון נביאיו ע"כ הוסיף בוידוי שנית מלת ולכם ולא הספיק במאמר חטאתי לה' אלהיכם. ובפעם השלישית במכת בכורות נכנע יותר ע"כ אמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל לומר ששקולים אצלי כבוד בני ישראל כמו כבוד משה ואהרן הרי שהודה פרעה על שלשתן שעות וחטא כנגדן. הן נגד השי"ת כמ"ש בתחיל' חטאתי ה' הצדיק. וגם נגד משה ואהרן כמ"ש אח"ז חטאתי לה' אלהיכם ולכם. וגם כנגד ישראל כמ"ש צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל:
ועוד נקדים מה דאיתא במס' ברכות דף ד' דמשה הוה ידע אימת חצות לילה ופריך הש"ס התם כיון דמשה הוה ידע ל"ל למימר כחצות ומשני קסבר שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא דאמר מר למוד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. והאריך הפנ"י בחידושיו לבאר דלכאור' כמו זר נחשב שבאותו שעה שהי' נתונים בצרה ואין בית אשר אין שם מת והאיך ישימו לבם להביט אחרי משה ולדקדק אחריו לתופסו בשקרן ברגע כמימרא. ופירש דבאמת הי' למשה מופת גדול בזה נגד החרטומים שבתחיל' אמרו שכל מעשיו מעשה כשפים. ואף לאחר מכת כנים שאמרו אצבע אלהים היא ולא רצו להאמין שמשה עשה בשליחותו של מקום והטעם לפי שסברו שעדיין לא הגיע זמן הגאול' שאמר הקב"ה לגאלם. משא"כ במכת בכורות שהיתה בחצי הלילה ממש יש בזה אות ומופת שיד הקב"ה בעצמו עשתה זאת לפי שבחצות הליל' ממש עת רצון הוא ואין רשות למחבלים לחבל. ואדרבה אותו העת מזומן לרפואות החולים כדאיתא בפ' הערל דף ע' גבי מה שלא מלו ישראל במדבר ע"ש. ונמצא דלפי"ז מה"ט גופא הי' לו למשה לומר בחצות כדי לאמת דבריו אלא לפי שאין הכל בקיאין בזו הרגע ולכך לא רצה משה ליתן להם אצבע בין שיניהם לעשות מופת מזה הענין ממש דשמא יטעו ויכחישוהו לומר לו כי לא מאת הקב"ה היתה זאת אלא ג"כ מן מלאך המחבל כיון שהיתה קודם חצות הליל' ומשום כך אמר משה כחצות כדי שלא לעשות עיקר המופת מחמת זמן המכ' אלא שאף אם יהי' כחצות אעפ"כ יש מופת בזה מצד המכה בעצמותה שפסח הקב"ה על בתי מצרים ואת בתינו הציל ע"ש, ועפי"ז יתיישב מה דאמרינן בסנהדרין פ' חלק תניא משמו דר"י ב"ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו. סנחרב שחירף ע"י שליח נפרע ממנו ע"י שליח. פרעה דכתיב מי ה' אשר אשמע בקולו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו דכתיב וינער ה' את מצרים וכתיב דרכת בים סוסיך. סנחרב דכתיב ביד עבדיך חרפת ה' נפרע ממנו ע"י שליח דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ודקדקו כל המפרשים בזה דאמאי לא יליף הש"ס מהפסוק הקודם מה שדרשו במכילתא והביא המגיד בההגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר וע"ש במהרש"א בח"א שנדחק ג"כ בזה. ולפי האמור ניחא דהנה כל המכות שהביא השי"ת על המצרים הי' רק לבטל הדיעות הכוזבות שנשתבשו בעולם כמ"ש הרמב"ן בפ' קדש כי מעת דור אנוש החלו הדעות להשתבש באמונ' מהם כחשו בה' ואמרו שהעולם קדמון. מהם כחשו בידיעתו הפרטיים ואמרו איכה ידע אל. מהם כחשו בהשגחתו ואמרו שאינו משגיח ועזב ה' את הארץ ואין שכר ועונש כלל. ובעשות ה' אותות ומופתים במצרים נתבטלו כל הדיעות הכוזבות. לכן אמר הכתוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ להורות על ההשגחה וכי לא עזב ח"ו למקריים כדעתם. ואמר עוד למען תדע כי לה' הארץ להורות על חידוש העולם. ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת ואין מי מעכב בידו. ועיקר הכחשת מצרים הי' שאמרו שכל האותות והמופתים המה עשוים ע"י כישוף וכמו שאמרו במס' מנחות דף פ"ה א"ל יוחנן וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים ע"ש. ולזה הכה בהם במכת בכורות בחצי לילה ממש משום דבחצי הלילה מתבטלת כל אחיזת החיצונים ומזה ידעו הכל ויבינו כי מאת ה' היתה המכ' ומשה רבינו ע"ה הי' ירא לסמוך על נס זה פן יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו עדיין לא הגיע חצות לילה ממש ויתחזקו ביותר בשיבושם ויאמרו שזהו ע"י כישוף כי כל שסמוך לחצי לילה הכישוף שולט בחוזק רב ובזה נתיישב קושי' הנ"ל דמהך קרא ועברתי לא מצי הש"ס להוכיח לפי שפרעה חירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו דיש לומר דמש"ה הוכרח הקב"ה להכות במכת בכורות בעצמו בכדי להראות אמיתתו שהוא המשגיח בעולם השפל ולא יטעו עוד לומר שהכל נעשה ע"י כישוף דהקב"ה ידע לצמצם הרגע בחצות ואז נתבטלו כל החיצונים ומש"ה יליף הש"ס מקי"ס והבן:
ואגב זה אמרתי להביא דבר נחמד מה שראיתי בס' ישן נקוב בשם ראש יוסף על אגדות הש"ס מה שהביא בריש מס' ברכות לפרש המאמר במס' הנ"ל דף ו' אמר ר"ה לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנח' שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אלי' ויאמר ענני ד' ענני. ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם וכו'. ומקשים העולם מנלן דדוקא בתפילת המנח' דילמא מעשה שהי' כך הי' ותירץ וז"ל ושמעתי מחמי מ"ו הגאון מוה' משה ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק ווילנא שתירץ ע"ז דאיתא בזוהר דנקרא ערב רב ע"ש הכשפים שהיו עושים לעת ערב אחר חצות היום שאז הדינים מתעוררים וכח בידם לעשות כשפים ועפ"ז ניחא באשר שהי' בעלות המנח' לעת ערב הוכרח אליהו להתפלל ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם וקש' הי' לו לעשות קודם חצות היום ולא יהי' חשד כלל בזה שיאמרו מעשה כשפים הם אלא דמוכח דאינו נענה אלא בתפילת המנח' עכ"ל ודפח"ח:
נחזור לענינינו יען כחשו בהשגחת הבורא וחשבו שהשי"ת מסר העולם השפל להכוכבים ומזלות והמה ישפיעו כרצונם ובזה הראה אמיתתו שהכל מאתו בהשגחה ומכת בכורות הי' ע"י השי"ת בעצמו ובחינה זו להבחין מי הוא הבכור אין מי שיבחין אלא ה' בעצמו וכמ"ש אני שהבחנתי וכו'. וכן במה שנפרע ממנו הקב"ה על הים ע"י שחירף בעצמו ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו נודע שהוא המשגיח בעולם השפל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ישיב לו. דכשהוא פורע לאדם מדה כנגד מדה צדק למדו יושבי תבל להכיר כי הוא ית' משגיח בתחתונים וכאשר נדונו המצריים בטביעת הים דהוי מדה כנגד מדה מה שעשו לילדי בני ישראל בהשלכתם ליאור נתברר השגחתו. וכן לענין הטוב' כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. וביארו בזה הקדמונים דרצה זה השי"ת כדי שתתאמת ענין ההשגח' בלב בני האדם כי לא יבוא הגמול הטוב ולא יהי' הפעל הטוב אפשר שיהי' זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם. אבל כאשר יהי' הגמול באותו ענין בעצמו שהי' הפעל הטוב אז יודע כי זה הוא בהשגח' מהש"י ובכוונה ממנו לשלם טוב' לטובים ובזה פירש הר"ן בהשנים עשר דרשות דרוש ג' במה דאמרו רז"ל במדרש ובגמרא גבי אהרן הכהן בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחושן המשפט על לבו. ולכאור' זה המאמר צריך ביאור מדוע נתיחס זה הגמול לאהרן על טוב לבבו בנבואת משה יותר מכמה מעלות שהי' לאהרן מצד כהונתו ופירש דלכן יחסו ז"ל זה הגמול לאהרן תחת זה הפעל יותר מכמה מעלות טובות שהי' בכהונ'. כי דבר ידוע הוא שעל ידי החושן הי' נודע ענין העתידות וזה לא הי' ראוי שיגיע לחלקו של אהרן כי הודעת עתידות הוא דבר ראוי לנביא לא לכהן. כי כמו שמענין הנביא היא הגדת העתידות לא ענין העבודות כלל. כן מענין הכהן מעשה העבודות לא הגדת העתידות. וא"כ למה זכה בו אהרן לפיכך דרשו רז"ל שזכה לגמול הטוב. באותו ענין בעצמו שהראה טוב לבבו שעם היות קודם למשה בנבוא' לא נתקנא בו כשנבחר לנביא ולפיכך זכהו הש"י בחלק נכבד והגדת העתידות אעפ"י שלא הי' ראוי לעניני הכהונה. אבל מאשר לא נתקנא בנבואת משה זכה בהודעת העתידות שוה לנבואה. דבזה תתקיים ותתאמת ענין ההשגח' בלב בני האדם ולא יאמרו על פעולת הש"י כי הוא מקרה:
ועוד נקדים מה שפירש הר"ן בדרוש הנ"ל מה שאמר הקב"ה למשה על מה שאמר לא איש דברים אנכי וגו' והשיבו השי"ת מי שם פה לאדם או מי ישים אלם. ולפי הנראה אין זו תשוב' על שאלתו שהי' מתמיה ע"ז איך הוא נבחר להיות שליח לפרעה ונבחר להיות לנביא ונביא הוא מלשון יב שפתים ולסוף הוא כבד פה וכבד לשון. ועוד דקדק שם הנה ידוע כי בהעדרים לא יתכן לומר ע"צ האמת פעולה ושימה כי אין הענין נתלה כי אם בהעדר סיבת הפועל כאשר תאמר כי עלית השמש על הארץ הוא סיבת האור כי האור נתלה בפועל אבל החושך שהוא העדר האור אינו נתלה בפועל רק בהעדר סיבת האור ולכן לא תתכן בו פעולה ובריאה וכן האלמות אין לו סיבה בפני עצמה רק העדר סיבת הדבור ולכן לא יתכן לומר ע"צ הדקדוק שהש"י ישים אלם כי האלמות איננו נתלה בסיבה רק בהעדר סיבה ואמנם כתבו החכמים דזה דוקא בפעלים האנושים אך בפעולת השי"ת אינו כן ולכן ההעדר הנמצא בפעל האדם איננו נתלה בפעל האדם כלל כי איננו מורה על כוונת הפועל ממנו אחר שאפשר שלא בא הפעל מפני סבות אחרות. אך הש"י אינו כן כי כמו שהוא סיבת כל אופני הקנין כן הוא סיבת כל אופני ההעדר. וזה מה שהשיכו השי"ת מי שם פה לאדם וגו' כלומר כי כמו שהדיבור להאדם הוא קנין מורה על כוונה ממנו. כן העדר הדבור לאלמים מורה על כוונה ממנו ואין דבר בפעולותיו נופל במקרה לא הקנין ולא ההעדר שבהם. ולכן איך תחשוב שהיותך נעדר צחות הדבור הוא דבר נפל במקר' והודיעהו כי היותו כבד פה לא נפל במקרה. אך לזאת הסיב' נשלם משה בכל שלימות נביא להאמין שענינו בכח אלהי והוסר ממנו בהשגח' גמורה הדבור הצח למען לא יחשב שהיות כלל ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו והי' להמשכם אחר צחות דבריו כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדבור שימשוך לב ההמון אחריו ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר הוא בהיפך במי שהוא כבד פה כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו ולזאת הסיבה הי' כבד פה בהשגחה גמור' ולא שיהי' הדבר נופל במקר' ע"כ ע"ש:
ועתה נבוא למאמר הפונה קדימה היא מאמר המדרש הנצב בפתח השער ויחלק עליהם לילה ר' בנימן אמר הליל' נחלק מאליו רבנן אמרו יוצרו חלקו וכו'. והכוונ' הוא דהנה עוד איתא במדרש בא על הפסוק ויהי בחצי הלילה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעי' ס"ד) שעשה עצה עם אברהם בשביל דבר זה. אימתי כשבאו המלכים ורדף אחריהם א"ל הקב"ה דייך עד חצי הלילה בא ונחלק הליל' אני ואתה שנאמר ויחלק עליהם ליל' כיון שהגיע השע' שלמה העצה הוי ויהי בחצי הליל'. והנה נודע דבן ג' שנים הכיר אברהם אבינו ע"ה את בוראו ופירסם אלקותו ית'. וגם איתא במדרש וירא ויטע אשל פונדוק אברהם הי' מקבל את העוברים ואת השבים ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו. והן אומרים מה נימר ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה"ד ויקרא בשם ה' אל עולם ע"כ. הרי דפירסם מציאותו ית' וגם שהודיע כי לא הסיר השגחתו מהם ושהוא משגיח בכל פרטיו ושהוא מזמין לכל איש די פרנסתו ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ישיב לו וזהו שאמרו רבנן דפליגי על ר' בנימן שאמר דהליל' נחלק מאליו והיינו שהי' עפ"י מקרה ורבנן פליגי עליו דאין דבר נמצא בפעולות הש"י שיהי' נתלה במקרה והכל בכוונ' גמור' דהקב"ה עצת מלאכיו ישלים כמו שאברהם אבינו פירסם השגחתו ית' כן חלק היוצר הליל' בכוונ' והכה כל בכור בחצי הליל' דווקא דמזה ידעו והבינו כי מאת ה' היתה המכ' דאם הי' על ידי משה רבינו חשש משה פן יטעו איצטגניני פרעה ויתחזקו בשיבושם ויאמרו שזה הוא על ידי כחות הטומא' ולא יהי' נודע השגחת הבורא והבן. ובזה סיימתי בברכה. ד' אלקים צבאות יעשה עמנו לטוב' אות. וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות אכי"ר: