אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש יא לשבת תשובה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש יא לשבת תשובה

דרוש י לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ה לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:

איתא במדרש פ' נצבים אר"א גדול' הוא התפל' לפני הקב"ה. רצונך לידע כחה של תפל' אם אינ' עושה כולה חצי' היא עושה. קין עמד על הבל אחיו והרגו יצאה הגזיר' נע ונד תהי' בארץ מיד עמד והתודה לפני הקב"ה שנאמר גדול עוני מנשוא אמר לפניו רבש"ע העליונים ותחתוני' אתה סובל ולעוני אי אתה סובל. כתבת נושא עון ועובר על פשע סלח לעוני שהוא גדול. מיד מצא חסד לפני הקב"ה ונמנע ממנו נע חצי הגזיר' שכן כתיב וישב בארץ נוד. מכאן אתה למד שגדול' היא התפל' לפני הקב"ה עכ"ל. והנה במאמר הלז יש לדקדק. (א) הלשון אם אינ' עוש' כולו וכו' משמע דהדבר תלוי בספק דלפעמים עושה כול' ולפעמים אינו עושה רק חציו והו"ל לבאר מתי היא עושה כול' ומתי אינ' עוש' רק חציו. (ב) קש' מה שאמר קין רבש"ע העליונים ותחתונים אתה סובל ולעוני אי אתה סובל דלשון סובל הוא המשא וכל צרכיהם ותקש' דמזה לא יחויב שהוא מוותר עונות ושמא באמת הוא מעניש לכל העובר על מצותיו. (ג) מה שאמר קין כתבת נושא עון וכו' דהוא מאמר הנביא במיכה. הו"ל להביא מקרא שבתור' נושא עון ופשע. (ד) מה שסיים סלח לעוני שהוא גדול דאדרב' אם העון הוא גדול מן הדין הוא שלא יסלח לו הקב"ה. והנה לבאר כ"ז נקדים מה דאיתא בפסיקתא בפרשתינו ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו. ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו ואיתא בפסיקתא זש"ה טוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים בדרך (תהלים כ"ה) למה הוא טוב לפי שהוא ישר. למה הוא ישר לפי שהוא טוב. ע"כ יורה חטאים בדרך שהוא מורה לחטאים שיעשו תשוב'. ויש לדקדק (א) מה זה שהקש' אם טוב למה הוא ישר אם ישר למה הוא טוב. (ב) דאיז' סמיכות יש להך דרוש לזה שאמר הקב"ה למשה הנך שוכב עם אבותיך. ונלפע"ד לבאר מאמר הלזה עפ"י דאיתא במדרש בראשית ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם א"ר אבא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשוב'. ועתה אין ועתה אלא תשוב' שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך והוא אומר פן ואין פן אלא לאו דכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעש' אמר הקב"ה ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ע"כ. והוא תמוה דמשמע שאם הי' מקבל עליו שיעש' תשוב' לא הי' חושש הקב"ה לזה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים ורק משום דהשיב לו לאו והוא פלאי. ויבואר עפ"י דאיתא בגמרא דסנהדרין דף ל"ח ובמדרש דאדה"ר סרח בעשירי ופירש העוללות אפרים דהכוונ' הוא עפי"מ דאיתא בגמרא דאדה"ר כפר בתחה"מ והיינו שכפר בהשארת הנפש והי' סבר שאחר שמת האדם אינו עול' למעל' ולכן סרח בעשירי שנטו צללי ערב והי' סבר כמו שהשמש הולך ומחשיך ככה כבה נשמת האדם:

ועפי"ז פירשו המפורשים דברי המדרש המפורסמי' בשע' שפגע אדה"ר בקין אמר לו מה נעשה בדינך. א"ל עשיתי תשוב' ונתפשרתי. אמר אדה"ר כך הוא כחה של תשוב' ולא ידעתי פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת והכוונ' הוא משום דנודע מ"ש הרמב"ם דהרהורי עביר' קש' מעביר' הטעם משום דבהרהורי עביר' פוגם בנשמתו שהיא חצוב' מתחת כסא הכבוד וע"י התשוב' שהוא עול' למעל' הוא מתקן את נשמתו. וזהו פי' הש"ס ביומא פ' יוה"כ גדול' תשוב' שמגעת עד כסא הכבוד והיינו אפי' אם פגם בנשמתו שהוא מתחת כסא הכבוד נמי מהני התשוב'. ולהכי כשאמר קין לאדה"ר עשיתי תשוב' ונתפשרתי. הבין אדה"ר מזה שיש למעל' עולם הנשמות והתשוב' מגעת עד כסא הכבוד ולכן ע"י התשוב' נתקן הנשמ' ומש"ה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וכדדרשינן בסנהדרין פ' חלק דהיינו ליום שכולו שבת והבן:

ועוד ראיתי בס' דת ודין שפירש דברי המדרש הנ"ל עפ"י דאיתא בס' עשרה מאמרות דאין תשובה מועלת אלא לישראל אבל לגוי או אפילו לגר תושב לא מהני לי' תשוב' על הז' מצות. והנה אדה"ר לפי המונח אצלו שאז הי' נדונים כעכו"ם והי' אוסר על עצמו שמירת שבת משום דגוי ששבת חייב מית' ולפיכך שאל לקין מה נעשה בדינך דהי' סובר בדעתו שאפילו אם יעש' תשוב' לא יועיל לו. וכיון שאמר לו קין עשיתי תשוב' ונתפשרתי אז אמר אדה"ר דמוכרח לומר שאין נדונים אלא כישראל דאלת"ה היכא מהני לי' התשוב'. ולכן פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת שמכאן ואילך קיבל על עצמו לשמור את יום השבת ע"כ:

ואשר אנכי אחזה לפרש מאמר הנ"ל והוא עפ"י מה שיש לדקדק עוד דאיתא התם במדרש התחיל אדם לטפח על פניו ואמר כך הוא כחה של תשוב'. דקש' אדרבה בשור' טוב' הי' לו זאת דנתקבל' התשוב' וא"כ הי' לו לשמוח ולא לטפח על פניו כקובל ומתאונן על בשור' לא טוב'. ויבואר עפ"י מה דהקש' הט"ז בריש ה' שבת בהא דאמרינן בשבת כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עע"א כאנוש מוחלים לו וקש' אי לא עשה תשוב' שבת מה מהני ואי עשה תשוב' שבת ל"ל דאין לך דבר שעומד בפני התשוב'. ותירץ הט"ז דמיירי שעש' תשוב' אלא דתשוב' לא מהני שיהי' מוחלין לו כדאיתא בפ' יוה"כ עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשוב' תולה ומית' ממרקת וקמ"ל כאן דאם בעשותו תשוב' שומר שבת כהלכתו מהני התשוב' שיהי' נמחל לו ע"ש. ולפ"ז יתפרש שפיר מאמר הנ"ל דאדה"ר הי סובר דתשוב' מהני לגמרי אפילו לענין כריתות ומיתות ב"ד שיהי' נמחל לגמרי ולכן כשאמר לו קין עשיתי תשוב' ונתפשרתי היינו דהקב"ה עשה פשרה עמו ונמחל לו קצת ולכן התחיל לטפח על פניו ואמר כך הוא כחה של תשוב' בלשון תימה. ונמצא שהתשוב' לא יהי' אלא תולה ואח"כ יהי' המית' ממרקת ולכן פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת דשבת עם תשוב' מהני שיהא נמחל לגמרי והבן:

ועוד נקדים מה דאיתא בפירושי הקדמונים דלאחר החטא הי' אדה"ר מוכרח למות יען נתעכר חומרו מאוד. והנפש א"א שתשיב לראשיתה עד שתתמרק ותזדכך ותעשה ברי' חדשה ע"י טל העליון. והמית' הוא רפאות תפל' לעלות למעל' לעולם הנשמות. וזהו שאמר לו הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות. אינו בדרך עונש רק הודיעו בזה תקנת נפשו ונמצא דלכאור' עיקר אזהר' שהזהיר הקב"ה לאדה"ר והי' ירא פן ישלח ידו אך למותר הי'. דהא בודאי מעצמו הי' נזהר דהא זהו תיקון נפשו. וזהו כוונת המדרש הנ"ל שהקב"ה פתח לו פתח של תשוב' דמזה יראה המבחן אם יהי' מאמין בזה דאפילו אם פגע בנפשו שהוא חצוב' מתחת כסא הכבוד אעפ"כ מהני אח"כ תשוב' שהיא מגעת עד כסא הכבוד. א"כ ג"כ בעצמו יהי' נזהר בזה שלא לאכול מעץ החיים דהא פרידת נפשו היא תקנתו כדי שתעל' למקום תחנותה הנחצבת משם. אך כאשר השיב פן ואין פן אלא לאו וע"כ שסובר דאם פגע אדם בנפשו ונעקר מן העולם שוב א"א שתחזור לקדמותה אפי' ע"י תשוב'. ולהכי ניחא דאמר הקב"ה עתה ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם כלומר שירצה להשאר חי לעולם והבן:

ועפי"ז ראיתי בילדותי לאחד המפורשים שפירש מה דאיתא במדרש הן האדם הי' כאחד ממנו וז"ל ר"ל אמר כיונה בן אמיתי מה זה בורח משליחותו של מקום שנאמר ויקם יונה לברוח תרשיש' מלפני ד' אף זה הי' בורח מלקיים צווי המקום. ורבנן אמרו כגבריאל שנאמר (יחזקאל ט"ו) ואיש אחד בתוכם לבוש בדים ע"כ והוא תמוה. ולפי האמור ניחא דבזה פליגי הנך תנאי דר"ל אמר כיונה בן אמיתי דגבי יונה נמי מצינו שאמר ואני נגרשתי מנגד עיניך דהי' סבר מפני שהי' כובש את נבואתו ולא רצה לילך לנינוה וברח. ובכובש את נבואתו הדין הוא דחייב מית' בד"ש ולכן בדעתו הי' דעי"ז שוב אינו מועיל לו תשוב'. וכמו כן הי' אדה"ר סובר דמפני שאמר לו הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות עי"ז הנשמ' נעקר' משורש' ושוב לא מהני לו תשוב' ורבנן אמרו הן האדם הי' כאחד ממנו כגבריאל דאיתא בגמרא דחגיגה דף י"ד ובמדרש דכל המלאכים מתחלפים יום יום ואומרים שיר' חוץ מגבריאל דהוא חי לעולם ע"כ גם אדה"ר הי' רוצה שיחי' לעולם כמו המלאך גבריאל. ולכן הוצרך הקב"ה לגרשו מג"ע והבן:

והנה בפרש' הלזו הקשו המפרשים על הלשון וילך משה כי לא פירש להיכן הלך. ופירשו דהכוונ' הוא שהלך אליהם לזרזם על התשוב' המבואר בפרש' שלמעל' לכך נאמר וילך משה וידבר את וכו' ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו'. כלומר הדבור הראשון היא דברי מוסר שאמר לכל ישראל כל ענין התשוב' שהוא רק תלוי בדברים וכמ"ש הנביא קחו עמכם דברים. ויען שהחוטא אין רוא' חוב' לעצמו ולא ישים אשם נפשו לעולם ע"כ הלך משה רבינו מאוהל לאוהל להזהירם שיעשו תשוב'. והנה בש"ס דסנהדרין אמרי' בדף צ' ע"ב מנין שהקב"ה מחיה מתים שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וכו'. וידוע דהוא מן החמש' מקראות שאין להם הכרע. ועוד איתא במדרש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד זו המות ובפרשת האזינו כתיב הצור תמים פעלו וכו' אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. הכל מצדיקין עליהם את הדין שאומרים שהוא צדיק וישר הוא. וזהו כוונת הפסיקתא הנ"ל טוב וישר ד' ע"כ יורה חטאים בדרך אם ישר הוא למה הוא טוב. ור"ל דהכל מצדיקים עליהם את הדין דזהו שאומרים צדיק וישר הוא. וא"כ למה הוא טוב כלומר דהרי מצינו דכל אשר עשה הוא טוב ובדבר שהוא טוב לא שייך להצדיק עליו את הדין. וזהו שתי' ע"כ יורה חטאים בדרך שהוא מורה לחטאים שיעשו תשוב' ולא יתייאשו ח"ו מן התשוב' ויאמרו שאם חטא ופגם בנפשו שנעקרה משורשה שוב א"א לחזור לקדמות' ממקום שהיא נחצבה משם לזאת הודיעם שיש תיקון לנפשם. ולזה הוא דמסמיך המדרש הך דרש להנך כתובים הנך שוכב עם אבותיך וקם דהא מכאן למידין בש"ס דלעיל שהקב"ה מחי' מתים דמזה גם כן ילמדו דרכי התשוב' ויאמינו כולם בהשארת הנפש וכדלעיל והבן:

אולם כ"ז הוא לדעת המדרש שאדה"ר לא רצה לעשות תשוב' והשיב להקב"ה ען היינו לאו. אמנם בש"ס דידן בעירובין דף י"ח אמרינן דעשה תשוב'. דאמרינן התם אדם הראשון כיון שנקנסה מית' עליו ישב בשקו ובתעניתו מאה ושלשים שנה והעל' זרזרי תאנים על בשרו ע"ש. והנה הרמ"ע מפאנו בעשר' מאמרות הקש' דלמה נענש אדה"ר על החטא הראשון דהא אמרינן ביומא דף פ"ו ע"ב תניא ר"י ב"י אומר עבר אדם עביר' פעם ראשונ' ושני' מוחלין לו. שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. וה"מ ביחיד אבל בצבור על שלש' פשעי ישראל ועל ארבע' לא אשיבנ'. והקש' הרמ"ע דא"כ למה נענש אדה"ר דהרי לא הי' רק החטא הראשון. ותי' ג' תירוצים. (א) לפי שאדה"ר עבר עביר' ושנה בה כדאמרינן דאמר אכלתי וא וכל עוד. ובקידושין אמרינן דמחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעש' דכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' ופריך הא כתיב הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם ומשני עולא ההוא בעבר ושנה משום דנעש' לו כהיתר. (ב) משום דקודם מ"ת שאני דהקב"ה לא מחל אז אפי' על חטא האחד דהא דקיי"ל דפעם ראשונ' ושני' מוחלין זהו דוקא לאחר שנתן התור' ובתור' כתיב ורב חסד בהשלש עשרה מדות אבל לא קודם מ"ת. (ג) לפי שחטא בע"ז שאמרו רז"ל דכפר בעיקר הי' ובחטא ע"ז יען שהוא שקול' כנגד כל התור' אין מוחלין אפי' בפעם ראשונ'. ועפי"ז פי' בס' ברכת שמואל הפסוק מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא דק' למה אמר עון ופשע וגם מה זה שדייק לשארית נחלתו. וגם מה שסיים לא החזיק לעד אפו קשה דכיון שכבר אמר שהוא נושא עון פשיטא דלא החזיק לעד אפו. אולם לפי הנך ג' תירוצים של הרמ"ע הנ"ל יתפרש יפה מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. כלומר שהקב"ה מוחל פעם ראשונ' ושני'. וא"כ תקש' למה אדה"ר נענש בחטא הראשון. ומבוארים פה הג' תירוצים הנ"ל האחד דהי' עבר ושנה אותו החטא. והקב"ה אינו מוחל פעם ראשונ' ושני' רק בעבירות שונות כשהאחד עון והשני פשע. והתירוץ הב' של הרמ"ע דזה אינו רק לאחר שנתן התור' אבל לא קודם מ"ת וזהו שאמר לשארית נחלתו ר"ל לאחר שבחר העם לנחלה לו ונתן להם התור'. לא החזיק לעד אפו כלומר דזהו דוקא כשאינו חטא ע"ז. דבע"ז כתיב וחרה אף ד' בכם והבן:

ועפי"ז נודע ומפורסם עפ"י תבל מה שפירש אא"ז הגאון המפורסים רשכבה"ג מוה' העשיל זצלה"ה הפסוק בפ' שלח אשר עין בעין נראה אתה ד' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה והמתה את העם הזה כאיש אחד וכו'. ותמהו המפורשים מהו הלשון כאיש אחד ופירש הגאון הנ"ל. דהנה מבואר דבציבור בשלשה פעמים מוחלין להם העונות כדכתיב על שלשה פשעי ישראל ועל ארבע' לא אשיבנו. ובמחלוקת של קרח כתיב וישמע משה ויפול על פניו ופי' רש"י לפי שזהו כבר הי' הסרחן הרביעי בידם. חטאו בעגל ובמתאוננים ובמרגלים ובמחלוקתו של קרח ולכן נתרשלו ידיו של משה. ונמצא כיון דבמעש' מרגלים לא הי' רק סרחון שלישי א"כ אז הי' ראוי למחול להם דבציבור מוחלין בשלש' עונות ראשונות. ורק ביחיד אמרינן הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ולפיכך כראות משה רבינו במעש' המרגלים שבא לכלותן. אמר כמתמיה והמתה את העם הזה כאיש אחד. כלומר דביחיד הוא דבשלש' עונות אין מוחלין לו אבל לא בציבור. והמה באמת רבים הם ורק שתדונם כאיש אחד כדין יחיד. ודפח"ח:

נחזור לענינינו אמנם באמת עיקר הטעם לפי מה דאמרן דאדה"ר ישב בשקו ובתעניתו מאה ושלשים שנה ומדוע לא נתקבל' תשובתו ופירש הרמ"ע בע"מ משום דגבי ב"נ לא מהני תשוב' שימחל לגמרי והיא מטעם דהרי הרמב"ם מנה תשוב' בהתרי"ג מצות והיא מצות עשה ושבת עד ד' אלהיך ולהם לא ניתנה רק שבע מצות ולא יותר. אבל עכ"פ התשוב' הי' מהני להם והקב"ה האריך אפו ולא ענש תיכף כמו שמצינו גבי אנשי נינוה דלא הועיל תשובתם לגמרי רק לפי שעה. ובימי נחום האלקושי כלו ברעש שנתנבא עליהם. וזהו שאמר הנביא נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו כלומר נושא עון הוא לכל העולם ואפי' לב"נ שמאריך אפו ומעניש אח"כ. ועובר על פשע ר"ל שמוחל לגמרי זהו דוקא לשארית נחלתו ר"ל בישראל מהני התשוב' שנמחל לגמרי:

והנה איתא במדרש בראשית שאמר הקב"ה מאתי מי אתי כתיב מי הי' שותף עמי במע"ב. ופי' היפ"ת שהיא להוציא מדעת הפילוסופים שאין הקב"ה משגיח בעולם השפל משום שהוא נגד כבודו יתברך לכך אמר מי אתי כו'. ומה שהרג קין להבל איתא בפירושי הקדמונים שהביאו בשם המדרש דמש"ה הביא הבל הקרבן מבכורות צאנו וקין הביא מפרי האדמה מפני שקין הי' סבור שהעולם הזה היא תחת השגחת מערכת השמים והקב"ה לרוב רוממותו וגדולתו אינו משגיח בעולם השפל ע"כ לא הביא קרבנו רק מפרי האדמה. והבל הביא מבכורות צאנו שהוא הי' יודע שהקב"ה משגיח בעולם השפל ואין אנו יושבים תחת מערכת השמים רק תחת השגחתו ית' ולכך הביא מבכורות צאנו וזבח טלה שהוא ראש לכל המזלות לרמז לזה שהקב"ה משגיח בעולם השפל בכל עניני פרטיים ומעת' נבוא לבאר מאמר המדרש אשר הצבתי בפתח השער אר"א גדול' היא התפל' לפני הקב"ה שהיא מועיל לכל באי עולם אם אינו עושה כולו חציו היא עוש' ר"ל גבי ישראל מהני התשוב' כולו. ולגבי ב"נ נהי דאינו עושה כולה עכ"פ חציו היא עושה דהקב"ה מאריך אפו כמו באנשי נינוה דהאריך אפו מהם אחרי שעשו תשוב'. וזהו שאמר קין להקב"ה רבש"ע עליונים ותחתונים אתה סובל ולעוני אי אתה סובל כלומר מעת' אני מודה ומתוד' שאתה משגיח בעולם השפל וקשה קושית הפילוסופים הלא הוא רם על רמים ואין כבודו בכך להשגיח בעצמו על העולם השפל וצ"ל ע"כ דאתה מוחל על כבודך אע"פ שאתה מלך משום דכ"ע דילך ולעוני אי אתה סובל כתבת נושא עון ועובר על פשע. ר"ל דלב"נ הוא אינו רק נושא עון שהוא סובל העון ואינו מעניש תיכף רק שמאריך אפו. ועובר על פשע לגמרי ר"ל שמוחל לגמרי לשארית נחלתו א"כ ממ"נ איך אתה דן אותי אם כב"נ למה אהי' נע ונד והי' כל מוצאי יהרגני תיכף. הלא עכ"פ תהני התשוב' שלי חציה שתשא עוני ולא תענישני תיכף., ואח"כ אמר סלח לעוני שהוא גדול ויובן עפ"י ב' אופנים (הא') דאם לא תמחול לי מפני שהעון היא גדול ואתה רם על רמים ולכן אין אתה מוחל על כבודך א"כ אף הבל שלא כדין עשה שהקריב מבכורות צאנו וזבח הטלה שהיא ראש המזלות מפני שהי' סבור שאתה משגיח בעולם השפל והלא מזה שלא תמחול לי יהי' הוכח' שאין אתה משגיח בעולם השפל וא"כ ממ"נ מחול לי להראות שאת' מוחל על כבודך משום דכ"ע דילך היא ואתה משגיח גם כן עלינו. ואם אין אתה מקבלני בתשוב' מפני שאינך יכול למחול וע"כ מזה יהי' הוכחה שלאו כ"ע דילך היא וא"כ כדין הרגתיו שהוא עשה שלא כדין ואנכי כדין עשיתי. ומיד מצא חסד לפני הקב"ה ומנע ממנו נע חצי הגזיר'. (הב') עפ"י מאמר העקרים (מאמר ד' פכ"ו) שפי' הכתוב בתהלים כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל) דלכאור' נרא' דבר זר שאיך יאמר שבעבור שעמו הסליחה יורא. והדבר נרא' להיפך שאחר שידע שהש"י ימחול לו על כל עונותיו לא יירא ולא יחוש מחטוא ופירש שם וז"ל. אלא שפירושו יתבאר שלא יירא אדם מן הדבר ההכרחי כמו שלא יירא מהמות אחר שהיא הכרחי להאדם ואם הי' העונש הכרחי לאדם על החטא באפס תקות מחילה לא הי' אדם ירא מהש"י אחר שהוא יודע שא"א לו להנצל מהעונש לפי שא"א לו שלא יחטא אבל עכשיו שהוא יודע שהש"י סולח ומוחל לחטאים ע"י התשוב' ואפשר לו להנצל מהעונש הנה ירא מזה בהכרח שאם ירבה לחטוא ולא יתן אל לבו לשוב בתשוב' לפניו לא יאבה ד' סלוח לו ובעבור זה יירא החוטא מפני הש"י אחר היותו יודע שאין העונש הכרחי אל החוטא ואם ישוב אל הש"י ירחמהו וירבה לסלוח כי עמך הסליח' ע"כ. וכן היא הפירוש מ"ש וסלחת לעוני כי רב הוא מי זה האיש ירא ד' (תהלים כ"ה) ור"ל דאם אחד עובר עביר' גדול' שוב לא יהי' שום תקנ' לנשמתו ולא מהני עוד תשוב' ח"ו א"כ יוסיף חטא על פשע למען ספות הרוה את הצמא' יען שתקותו עברה ובאמת ד' עשה שיראו מלפניו ולכן עמו הסליח'. וזה הוא שאמר אח"כ מי זה האיש ירא ד' ר"ל דמי זה האיש שיירא אם יעבור עביר' גדולה הלא ידע שכבר תקותו עברה ונודע מאמר רז"ל דלהצדיקים נדמה להם היצה"ר כהר ובאם חליל' אחרי עביר' גדולה לא יהי' תקות מחיל' לא יהי' אדם ירא מהשי"ת וזהו שאמר קין סלח לעוני שהוא גדול ואם אין אתה מקבלני בתשוב' מפני שהיא עון גדול וכל עון נדמה להם לצדיקים כהר וא"כ תנעול בפני השבים ומיד מצא חסד לפני הקב"ה ומנע ממנו חצי הגזיר' והבן:

ועתה נבוא

לדבר הלכה

בסוגיא דכהנים שפגלו במקדש:

מסכת גיטין דף נ"ד ע"ב מתני' הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין בגמרא ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו הי' עושה עמו בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן ורבא אמר כגון דאשכחי' ולא א"ל וכו' ההוא דאמר לי' לחברי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמי' דרב אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר"י משום ר' יוסי מה אעש' שהתור' האמינתו היכן האמינתו אמר ר"י בר ביסנא כה"ג ביום הכפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו'. שם בסוף הסוגיא ההוא דאתי לקמי' דר' אבוהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי וכו' א"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת עכ"ל סוגית הש"ס בקצר'. והנה להלכ' פסקינן ביו"ד סי' קכ"ז דהלכתא כרבא דאף שאין עתה בידו רק שהי' בידו פעם אחת ואמר לו בפעם הראשון כשמצאו נאמן אבל כשלא הי' בידו ואמר לו בפעם שנית כשמצאו אינו נאמן רק אם הבעלים שותקים נאמן מטעם שתיק' כהודא' ומבואר שם בסי' הנ"ל גבי יי"נ בסעיף ב' דהנ"מ כשעוש' עמו בחנם אבל פועל בשכר וכשאומר שנתנסך בפשיעתו יפסיד שכרו נאמן אפי' בשאינו בידו מטעם מתוך וכו' כמו הכא בס"ת בגווילין ע"ש. והנה כל המפרשים הביאו בשם הראב"ן שהקש' דהא ספר של יוה"כ הוי משלו וא"כ האיך הוכיח ר"י מהכא דע"א נאמן באיסורין אפי' שאין עתה בידו דהא י"ל דמש"ה נאמן כיון שמפסיד הפר. ותי' דעיקר הוכח' היא מהשעיר של יוה"כ דהוא משל ציבור. אמנם הט"ג בחידושין תמה ע"ז דהרי משמעות הסוגיא בזבחים דף מ"ב דלמ"ד אין מפגלין בחצי מתיר אינו פיגול עד שיפגל במ"ג מתנות א"כ ממילא מפסיד גם לפר דהא מערבין לקרנות אך לבסוף מסיק לדעת הראב"ן דמבואר בתוי"ט רפ"ב דמנחות דמכריע שדעת ר' יוסי התם במשנ' דס"ל כר"מ דמפגלין בחצי מתיר והכא אמר ר"י בשם ר' יוסי ומש"ה שפיר הביא ראי' מכה"ג ביוה"כ ומהשעיר ע"ש. אך אכתי קשה טובא דע"כ עיקר הוכחת הש"ס קאי אם אומר שפיגל לאחר מתן קרנות וכיון שמערבין לקרנות אם אומר שפיגל בשעיר בעי שעיר אחר א"כ ממילא יצטרך לערב מחדש דעירוב קרנות מעכב וא"כ יצטרך להביא פר חדש ואכתי קשה דנימא מתוך שנאמן להפסיד הפר שהוא שלו מש"ה נאמן. ואחרי כמה ימים מצאתי להגאון מופ"ה האב"ד דק"ק לבוב שליט"א בספרו בית יצחק ביו"ד ה' שחיט' סוף ס' י"ג שהעיר בזה על הגאון בעל הט"ג. אך באמת כבר תמהו כל המפורשים דאפי' אם נימא דהראי' היא משעיר נמי תקש' דהא מבואר דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין לשלם וא"כ אפי' בקרבן העם נמי משכחת פיגול כיון שמפסיד גם לעצמו שיהא חייב לשלם א"כ איך מביא ראי' ר"י מכה"ג ביוה"כ דע"א נאב"א דלמא התם דוקא נאמן מטעם מתוך שמפסיד גם לעצמו. והלום ראיתי בס' חוו"ד בחידושיו לה' יי"נ בסי' קכ"ז הקש' שם על המחבר בס"ב דלמה הוצרך לטעמא שמפסיד כל שכרו הלא כיון שאומר שנתנסך בפשיעתו חייב לשלם כל היין וא"כ אפי' עוש' בחנם יהי' נאמן כיון שמפסיד לשלם כל דמי היין וכן גבי ס"ת לקמן שאם אמר שלא עבד הגווילין לשמן חייב לשלם לבעלים דמי הגווילין ולמה הוצרך לומר מטעם מתיך שנאמן להפסיד שכרו ותי' דהנה מבואר בכל הפוסקים דבכ"מ אזלינין בתר הודאות התובע ולזה מפסיד השכר אף שהבעלים יכחישו אותו מ"מ פטור מלשלם לו שכר פעולתו כיון שהשומר שהוא התובע מודה שאינו מגיע לו שכר פעול' ואף אם בעל דבר מכחישו בברי ואמר שלא נתנסך אפ"ה פטור מלשלם שכר פעול' ומש"ה שייך שפיר לומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו דלהפסיד שכרו ודאי דנאמן אף שהבעלים מכחישו משא"כ לענין תשלומי דמי היין באינו מאמין לו על היין והיין כשר לא משלם לו דמי היין ל"ש לומר מתוך שנאמן לשלם לו דמי היין דהא אינו משלם כשבעלים אינם מאמינים לו ע"ש. ולפלא בעיני שלא הביא בזה דעת הש"ך שהכריע להלכ' דאם מכחישו בבירור אינו נאמן אפי' היכא שמפסיד שכרו ופי' שם דהא שכתב רבינו ירוחם ואפי' הבעלים מכחישין ר"ל שאינו מאמינו. אבל אם מכחישו בבירור אינו נאמן אמנם דעת הט"ז שם דאפי' הבעלים מכחישין בבירור נמי אמרינן מתוך עי"ש. ונמצא דעיקר הטעם דמש"ה לא אמרי' דיפסיד תשלומין דמי היין או דמי הגווילין משום דהבעלים יוכלו להכחישו ע"ז וממילא לא יצטרך לשלם וא"כ תקש' הכא איך למדו מכה"ג ביוה"כ דכי אמר פיגול מהימן והא כהנים שפגלו במקדש חייבין לשלם והכא לא יוכל שום איש להכחישו דהא הוי לפני ולפנים וא"כ הדרא קושית הראב"ן הנ"ל לדוכתא דנימא מתוך. ואף דנימא דהוכח' היא משעיר נמי תקש' דאם אומר שפגל חייב לשלם ושום אדם לא יוכל להכחישו א"כ איך מוכח דנאמן אפי' שאין עתה בידו דלמא מש"ה נאמן כיון דיפסיד לשלם אם אומר שפיגל. ואשר אנכי אחזה ליישב קושיא הנ"ל ונקדים מה שהקש' הפ"י בחידושיו לב"ק דף ד' מה דסותר רש"י פירושו בדין מפגל דשם במס' ב"ק פירש"י מפגל ששחט חטאת לשם שלמים והכא בסוגיא דידן ולעיל בסוגיא דהיזק שא"נ דף נ"ג פירש"י מפגל היינו בחוץ לזמנו וחוץ למקומו עי"ש שהאריך בזה. ועוד נקדים הנה שיטת רש"י ותוס' במס' ב"מ דפיגול הוי בדיבור ולא במחשבה. והפני יהושע בחידושיו הוכיח ג"כ בראי' מוכרחת מסוגיא דהכא דאל"כ אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכ"ג ביוה"כ ואמאי לא יליף מכל העבודות בכל הכהנים דמהימן הכהן לומר שפיגל ומנא ידעינן אע"כ דמחשבת פיגול היינו בדיבור. ועפי"ז סיים שם הפ"י לתמוה מהא דאמרינן בפ"ב דזבחים דף כ"ט מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב ופריך הש"ס לאו שאין בו מעשה היא ומוקי לה כר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ואי ס"ד דפיגול היינו בדיבור אמאי קרי לי' לאו שאב"מ הא קיי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה וה"נ עביד מעשה בדיבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ע"ש שהניח בצ"ע:

ובאמת ראיתי להגאון בעל המהר"ם מינץ בתשובה סי' י"ג אות ב' שכתב לדחות ראית הפ"י הנ"ל די"ל דפיגול הוי במחשבה ולא בדיבור ומ"מ ניחא הא דלא מייתי ראי' משאר כהנים. דהא עיקר הא דמייתי מכ"ג ביו"כ הוא לדחות דברי ר' אמי דס"ל כאביי דבעינן שיהי' עתה בידו ומייתי ראי' מכ"ג ביו"כ דהלכה כרבא דאפי' שאין עתה בידו רק שיהי' בידו פעם אחת נמי מהימן. וא"כ משאר כהנים אין ראי' די"ל דמש"ה מהימן לומר שפיגל במחשבה דהא פיגול שייך בד' עבודות וא"כ מהימן כשאומר שפיגל בשחיטה במחשבה כיון דיוכל לפגל אח"כ בדיבור ועדים ישמעו לאפוקי בכ"ג ביו"כ שא"א לפגל אח"כ ועדים ישמעו דהא כתיב וכל אדם לא יהיה באוה"מ. וא"כ מסוגיא זו אין להוכיח דפיגול היינו בדיבור דהש"ס רוצה להוכיח סברת רבא דאפי' אין בידו עכשיו נאמן ע"א לאסור שנטמאו טהרותיו וזה א"א להוכיח משאר כהנים. אבל מכ"ג ביו"כ שפיר הוכיח כרבא דהא אין בידו עכשיו להראות שפגל משום דכתיב וכ"א לא יהיה באוה"מ. וע"ז פריך הש"ס דלמא דשמעני' דפיגל. וא"כ י"ל כדעת הפוסקים דפיגול היינו במחשבה. ועפי"ז יתיישב נמי קושית התוס' הנ"ל מהא דאין פיגול בדבר הנעשה בפנים דפיגול דהכא היינו בשחיטה דוקא דמהימן הכ"ג לומר שפיגל בשחיטה אפי' שאין בידו עתה בשאר העבודות מ"מ הוי בידו בתחלה לפגל בדיבור ושישמעו עדים ושחיטה הוי דבר הנעשה בחוץ. ועפי"ז יתיישב קושית הפ"י הנ"ל דהוי שפיר לאו שאב"מ והוצרך לאוקמי דוקא כר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו. דלדידן אין לוקין דהא הוי לאו שאב"מ. אולם באמת זה ליתא אחרי העיון. מתרי טעמא חדא. דאם נימא דפיגול היינו במחשבה אכתי הדרא קושית הפ"י הנ"ל לדוכתי' דנילף משאר כהנים דמנא ידעינן. וליכא לתירוצ' כנ"ל משום דבשאר כהנים אכתי הוי בידו עתה לפגל בשאר העבודות. הא איכא למילף משאר כהנים ובשאומר שפיגל בזריקה דשוב אין אחרי' שום עבודה ואפ"ה מהימן ובכה"ג שוב אין עתה בידו. וע"כ דפיגול היינו בדיבור ומש"ה הוצרך להוכיח מכ"ג ביו"כ משום דכתיב וכ"א לא וכו'. ועוד תקשה דאם נימא כדעת הפוסקי' דפיגול הוי במחשבה תקשה דמאי משני הש"ס התם בזבחים דלר"י לוקין הא לר"י בכה"ג נמי אין שייך מלקות משום דלא משכחת התראה והוא קושית המגיה במלמ"ל פי"ג מה' פסהמ"ק. ע"ש שהביא ראי' מסוף פ' הנחנקין גבי כובש את נבואתו דבעלמא בשאר לאו שאב"מ כגון גבי ניקף דלר"י גם הניקף חייב או גבי נותר דלר"י אין לוקין דהוי לאו שאב"מ דהתם משכחת התראה אבל הכא בפיגול אם נימא דהוי במחשבה ל"מ לה התראה. וא"כ ממ"נ תקשה אם נימא דפיגול הוי בדיבור ג"כ תקשה קושית הפ"י הנ"ל הא עקימת שפתי' הוי מעשה. ואם נימא דפיגול הוי במחשבה תקשה קושית המגיה בהמלמ"ל הנ"ל. אמנם באמת פשטות הסוגיא דהכא מוכח דפיגול הוי בדיבור מדקאמר ודלמא דשמעני'. וכן הוא דעת רש"י ותוס' בכ"ד. ולפענ"ד נראה להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם. דמה שדקדק המלמ"ל פי"ג מה' פסהמ"ק דהרמב"ם ס"ל דפיגול הוי במחשבה מדנקט מחשבת פיגול. כבר נודע דרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הש"ס ובגמרא אמרינן בכ"מ המחשב בקדשים ואפ"ה פירשו רש"י והתוס' דהוא ל"ד רק משום דבקרא כתיב לא יחשב. וראי' מוכרחת לזה דהרמב"ם ס"ל דהוי בדיבור מהא שפסק הרמב"ם בפ"א מה' פסהמ"ק דמחשבת קטן אינו מחשבה לענין שחיטת קדשים אעפ"י שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון שהי' העולה בדרום ומשכה לצפון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ל"מ להקל אלא להחמיר. ופירש הכ"מ שם דהיכי משכחת לחומרא כגון ששחט לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הוי מחשבתו מחשבה והזבח פיגול ע"ש ור"ל דאי אמרינן דאין לו מחשב' והשחיט' פסולה הוי חומרא דאתי לידי קולא דהא אין הזבח נפסל אלא במי שראוי לעבודה ומש"ה היכי דחשב הקטן בשעת שחיטה מחשבת פיגול אמרינן דיש לו מחשבה ושחיטתו כשיר' להחמיר עלי' לעשות פיגול. אמנם הלח"מ שם והמלמ"ל בפי"ד מהפסהמ"ק תמהו על הכ"מ דמ"מ קשה אכתי האיך מפגל הא אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מפגל. וא"כ אף דנימא דשחיטתו כשירה לחומרא משום דמשכה לצפון והורה דמחשבתו לשם קדשים כשפיגל אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שפיגל ע"ש שהניחו בצ"ע:

אמנם לפי האמור אם נימא דבאמת דהרמב"ם נמי ס"ל כשיטת רש"י ותוס' דפיגול הוי בדיבור יתיישב שפיר קושית הלח"מ והמלמ"ל הנ"ל דמשכחת לה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בקטן לחומרא. וכשאומר בפירוש שמפגל ששחט ע"מ לזרוק דמו לאחר שקיעת החמה והי' עולה עומדת בדרום ומשכה לצפון. דמהני מחשבתו להיות השחיטה כשירה וממילא הוי פיגול. דהא בזה נמי הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהא עקימת שפתיו הוי מעשה. ובודאי מחשבתו נמי הוי הכי דמחשבת קטן ומעשה הקטן לבד לא מהני. אך בצירוף שניהם מהני לחומרא והבן:

העולה מזה דפיגול הוי בדבור ולא במחשבה. וא"כ הדרא קושית הפ"י הנ"ל לדוכת' דמה משני כר"י משום דס"ל לאו שאב"מ לוקין. הא לדידן נמי ילקה דהא עקימת שפתיו הוי מעשה. אך נלפע"ד ליישב עפ"י מ"ש הה"מ בפ"ג משכירות ה"ב דמש"ה פסק הרמב"ם חסמה בקול לוקה משום דאפשר לחסום במעשה ע"ש. והביא הנוב"י במהד"ת חאו"ח סי' ע"ו שהקשה לו אחד מהא דפסק הרמב"ם אין המקיף חייב אלא א"כ סייע למגלח. ולדברי הה"מ הנ"ל כיון דבתגלחת משכחת מעשה דהיינו מסייע א"כ גם אי לא סייע יהי' חייב והשיב הנוב"י שם דהה"מ לא קאמר אלא דחסימה שאפשר במעשה גם החסימה בקול הוי כמעשה. והיינו כיון שהקול הוא ג"כ קצת מעשה אבל המתגלח וכן המשהה חמץ שאין שם מעשה כלל לא מהני מה דמשכחת לה ע"י מעשה ע"ש. ולפי"ז יתיישב נמי קושית הפ"י הנ"ל דדוקא בחסמה בקול כיון דעקימת שפתיו הוי מעשה כ"ד ואפשר לעשות מעשה גמור מש"ה לוקין לאפוקי בפיגול דא"א רק בדיבור לבד ומש"ה לדידן אין לוקין רק לר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו והבן:

ואחרי בינותי בספרים מצאתי בס' משנת חכמים על הרמב"ם בדף ק"ד שהקש' נמי קושיא הנ"ל וז"ל וקש' הא מבואר בכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין לשלם וא"כ לא מבעיא בקרבן שלו אלא אפי' בקרבן העם נמי שפיר משכחת פיגול כיון שמפסיד גם לעצמו כיון שאומר שחשב שלא בזמנו מחויב לשלם וא"כ י"ל דדוקא בפיגול נאמן מה"ט אבל בטהרות אם אמר נטמאו דמשמע שנטמאו מעצמן ולא שטמאן בידים וא"צ לשלם כלל ומנ"ל דנאמן לאסור על של חבירו וסיים שם לתרץ וז"ל אלא דבאמת ליתא דהא ר"י הוא דאמר שהתור' האמינתו ולר"י אית לי דהזשא"נ לש"ה ופטור מד"ת לשלם א"כ הקש' שפיר דמה אעש' כלומר לשטתו ע"כ מוכח דהתור' האמינתו דמה"ת פטור מלשלם לגמרי א"כ אמאי אם אמר פיגול מהימן אלא ע"כ משום דע"א נאמן אף דאין מפסיד לעצמו וכ"ז לר"י אבל לחזקי' דס"ל דמה"ת מחייב לשלם בין שוגג ובין מזיד בפיגול א"כ אין ראי' מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן לאסור ע"ש באריכות:

אך לפי סברתו דעיקר הוכחת ר"י מכה"ג ביוה"כ הוא לשיטתו דס"ל היזק שאינו ניכר לש"ה ואינו חייב לשלם מה"ת ומש"ה ל"ש מתוך שמפסיד לעצמו אבל לחזקי' באמת אין ראי' מכה"ג ביוה"כ. א"כ יש לתמוה טובא דמאי פריך לי' רב אסי לרב אמי ואמר לי' רבי אתה אומר כן הכי אמר ר"י מה אעש' וכו' דלמא ר"א ס"ל כחזקי' דהשא"נ לש"ה וא"כ אין ראי' מכה"ג ביוה"כ וגם קשה הלשון רבי אתה אומר כן. אמנם יש ליישב עפ"י מה שכתבו המפורשים ליישב בהא דס"ל לאביי דאינו מהימן רק כשהוא עתה בידו ופירש"י דהוא מטעם מגו והרא"ש תמה עליו דהא אי מטמאו להו או מפגל להו בעי לשלומי ולכן פי' הרא"ש דהוא מטעם בעלים ולא מטעם מיגו והפ"י בחידושיו כתב ליישב שיטת רש"י דלעולם דבידו הוא מטעם מיגו וכ"ת הא אם יטמא בעי שלומי דיכול לטמא ולומר שוגג הייתי דפטור מלשלם. והקשו עליו הא ניחא אי אמרת דמדינא שוגג פטור מלשלם משא"כ לחזקי' דס"ל דמה"ת בין שוגג ובין מזיד חייב לשלם רק דמדרבנן פטור שוגג מלשלם בכדי שיודיעו וא"כ ממ"נ אי יטמא בפני אנשים ע"כ חייב אפי' בשוגג לשלם דהא ל"ש האי טעמא דכדי שיודיעו דהא אפי' אם הוא לא יודיע יודיעו לו אנשים אחרים שטימא בפניהם וכן מבואר כמהר"ם שיף ובפ"י דהיכא דל"ש טעמא דכדי שיודיעו חייב אפי' בשוגג לחזקי' ואם יטמא בינו לבין עצמו לעולם לא יהא נאמן לפי הך סברא דאין ע"א נאמן באיסורין אם אינו בידו א"כ אם יטמא בינו לב"ע ויאמר שטמא לא מהימן כיון דאינו נאמן רק היכא דהוא בידו לטמאו וכאן ל"ש הך מיגו. כיון דאם יטמא בפני אנשים יהא צריך לשלם וזה דוקא אליבא דחזקי' דס"ל ד"ת השא"נ לש"ה משא"כ לאביי דס"ל בפ' השולח דף מ"ד דטימא טהרות של חבירו ומת דלא קנסו בנו אחריו משום דס"ל השא"נ לש"ה כר"י א"כ מדינא שוגג פטור שפיר כתב רש"י הטעם לאביי דס"ל בידו נאמן היינו משום דבידו לטמא ומשום מגו ול"ק קושית הרא"ש דבעי שלומי די"ל דיטמא בפני אנשים ויאמר שוגג הייתי דפטור מלשלם מדינא וכן העלה נמי בס' משנת חכמים הנ"ל בשם בנו ע"ש. ואם כן יתפרש שפיר הסוגיא על נכון דהכא אמר ר' אסי לר' אמי רבי אתה אומר כן ר"ל דמדבריך מוכח דס"ל כאביי דבעינן עתה בידו ולפי פירש"י הטעם דבידו משום מגו ותקשה קושית הרא"ש ע"ז דבעי שלומי וע"כ צריך לתרץ כתי' הפ"י דיאמר שוגג הייתי ותירוץ זה לא יתכן לפי מה דאמרן רק אם נימא משום דאביי לשיטתו דס"ל השא"נ לש"ה ומדינא פטור ומש"ה שפיר ניחא הא דבידו מהני משום מגו דיכול לומר שוגג הייתי ושוגג פטור מדינא אפי' כשנטמאו בפני אנשים וזה שאמר ר"א לר' אמי רבי אתה אומר כן בלשון תימא דכיון דאתה אומר כן דבעי שיהי' עתה בידו וזה ע"כ משום דס"ל השא"נ לש"ה. הכי אמר ר"י מה אעשה וכו' וכיון דע"כ מוכח דאתה ס"ל נמי כר"י א"כ ממילא לשטתי' ע"כ מוכח מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין אף שאין עתה בידו והבן:

נחזור לענינינו הראשון דלכאורה יש ליישב קושית המפורשים הנ"ל בפשיטות דמש"ה שינה רש"י פירושו בענין מפגל משום דכבר נודע מה שהרגישו כל הקדמונים דאיך שייך לומר דמזיד חייב משום שלא יהא כאו"א הולך דהא מחשב בקדשים עובר בלאו ונהי דלדידן דס"ל לאו שאב"מ אין לוקין מ"מ על הלאו מיהא עובר וא"כ ל"ש למיגזר ותירצו דלר"י מצינו למימר דאינו עובר בלאו דלא יחשב רק במחשב חוץ לזמנו או חוץ למקומו אבל אם שחט שלא לשמן אף שהקרבן נפסל בכך כגון חטאת לשם זבח אחר אינו עובר וא"כ נוכל לאוקמי מתני' דכהנים שפגלו במקדש כגון חטאת לשם שלמים אבל אם חשב חוץ לזמנו שעובר בלאו ל"ש לומר שלא יהא כ"א הולך וכו'. וכן נראה להדיא דעת השטמ"ק בב"ק שכתב שם בשם המאירי שדחה פירש"י ומפרש דמפגל היינו חוץ לזמנו והקשה השטמ"ק לפי' המאירי א"כ איך ישלם הא קי"ל אין לוקה ומשלם ותי' דלדידן אין לוקין ומשמע התם להדיא דלפירוש רש"י אין בו לאו כלל דעיקר הקושיא דאין לוקה ומשלם הקשה רק לשיטת המאירי שפי' חוץ לזמנו אבל לפירוש רש"י ניחא דמחשבת חטאת לשם זבח אחר אינו עובר בלאו רק הקרבן פסול. ועפי"ז יתיישב מה ששינה רש"י פירושו דבב"ק פי' רש"י מפגל היינו חטאת לשם שלמים. משום דשם קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"י דהיזק שאינו ניכר לש"ה. ובמזיד חייב משום שלא יהא כ"א ואחד הולך וכו'. ולכך פירש רש"י דמפגל היינו חטאת לשם שלמים. חבל הכא בגיטין דפריך מהך מתני' דכהנים שפגלו על חזקי' ולכך פי' רש"י דמפגל היינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו כפשוטו ככל פיגול דעלמא:

אמנם ז"א דאדרבה לפי מה דאמרן דר"י שאמר מה אעשה והוכיח מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין הוא משום דקאי לשיטתי' דס"ל היזק שאינו ניכר לש"ה א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתי'. אשר ע"כ נרא' דבאמת עיקר קו' הנ"ל מה שהקש' דאיך שייך לומר דעשו תקנ' במזיד משום שלא יהא וכו' דהא יעבור על הלאו לק"מ דמצינו בכ"ד בש"ס דעשו תקנה בכה"ג וכמו דאמרינן בש"ס מס' ב"מ דשבועה זו מדרבנן שלא יהא כאו"א הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא דזה ג"כ איסור. אך בעיקר התמיה על פי' רש"י מה שסותר פירושו מב"ק לסוגיא דהכא ראיתי בחידושי פ"י בחידושיו לב"ק שהעל' דבר נכון מאוד ותמצית פירושו הוא דשם בב"ק בברייתא דר"ח ס"ל היזק שא"נ ש"ה וחייב מדאורייתא והיינו דקתני כ"ד אבות נזיקין וחשב מטמא ומדמע ומנסך דכול' אבות נינהו והיינו דקאמר נמי שייר מפגל אלא דמפגל נמי מד"ת ולפי"ז הוצרך רש"י לפרש דוקא לענין שלא לשמן ובחטאת לשם שלמים דפסול כיון שפסול בשחיט' חייב מדאורייתא כמו בטבח אומן שקלקל ואע"ג דפסול שלא לשמו ע"י מחשב' בעלמא הוא ואפי' היזק שא"נ לא הוי כיון דלא עביד שום מעש' בידים כמ"ש הרמב"ן בדד"ג מ"מ שאני הכא כיון דגוף השחיט' מעש' בידים הוא וכיון ששחטו שלא כהוגן הוי לי' כאלו קטלו בידים וכמ"ש הרמב"ן שם זה הטעם לענין קלקול בשהיי' והדרס' משא"כ בפיגל חוץ לזמנו או חוץ למקומו ל"ש לחייבו בתשלומין מדאורייתא דאפי' היזק שא"נ נא הוי כאן כיון דלא עביד מעש' ול"ש הכא לומר דהוי כאלו קטלו כיון שאינו נקבע בפסול אלא בזריק' ובשעת זריק' נקבע ממילא למפרע נמצא שבשעת שחיט' לא מינכר מעשה הפיגול ול"ש לומר כאלו קטלו והא דבסוגיא דהכא מפרש רש"י בפיגול חוץ לזמנו וחוץ למקומו היינו משום דאליבא דהלכתא איירי דקיי"ל כמ"ד דהיזק שא"נ לש"ה וההוא דמזידין חייבין הוא מדרבנן משום קנסא וא"כ חייב בכל ענין ע"כ עיי"ש. ולפי דבריו עולה דבאמת אליבא דחזקי' ליכא לפרושי רק באופן ששחט חטאת לשם שלמים דבחוץ לזמנו ל"ש לומר דחייב מדינא ורק אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"י יש לפרש נמי כמו שפירש רש"י הכא דפיגול היינו בחוץ לזמנו וחוץ למקומו אמנם לפי מה דאמרן לעיל יתיישב שפיר מה דסותר רש"י פירושו הכא בטוב טעם דרש"י הוכרח לפרש דוקא כה"ג דמיירי בחוץ לזמנו או חוץ למקומו דהא העיקר מה דיליף מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין הוא מטעם דס"ל היזק שא"נ לש"ה דאל"כ תקש' דנימא הא דמהימן כיון דמפסיד גם לעצמו דיתחייב לשלם. והשתא אם נימא דפיגול היינו כמו שפי' רש"י בב"ק בשחט חטאת לשם שלמים ובכה"ג כתב הרמב"ן דהוי היזק ניכר כיון ששחטו שלא כהוגן הו"ל כאלו קטלו וא"כ תקשה דאיך מייתי ראי' מכה"ג ביוה"כ. אמטו להכי פי' רש"י בחוץ לזמנו דבכה"ג ל"ש לחייבו בתשלומין מדאורייתא משום דהו"ל כאלו קטלו כיון שאינו נקבע בפסול אלא בזריק' ובשעת זריק' נקבע ממילא למפרע אבל בשעת שחיטה לא מינכר מעשה הפיגול ול"ש לומר כאלו קטלו ולא הוי רק היזק שא"נ ושפיר מייתי ראי' ר"י לשיטתי' מכה"ג ביוה"כ והבן:

דברי אגדה לאחר הפלפול

הנה איתא במדרש בראשית ויקרא אלהים לאור יום וגו', ויהי ערב ויהי בוקר וכו'. ויהי ערב זו מעשיהן של רשעים. ויהי בוקר זו מעשיהן של צדיקים. איני יודע באיזה מהן חפץ הקב"ה יותר כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ הקב"ה יותר במעשיהן של צדיקים עכ"ל המדרש. והוא פלאי דמהיכי תיתי לומר שהקב"ה יחפוץ יותר במעשיהן של רשעים עד שהוצרך להביא ראי' לזה. וכבר עמדו בזה המפורשים וכמה דיות נשתפכו על זה בספרי המפורשים. וראיתי בס' בנין אריאל שפירש בדרך פשוט עפ"י המשנה במס' אבות בעשרה מאמרות נברא העולם וכו'. הרי שהקב"ה ברא עולמו מפני ב' טעמים אלו להפרע מן הרשעים כפי מעשיהם. ולשלם שכר לצדיקים כפי מעשיהם. ובזה מתקדש שם שמים כמ"ש רז"ל כשם שקליסו ית' עולה מג"ע בשמרו את החסד לאוהביו ולשומרי מצותיו. כך קלוסו עולה מגיהנם בעשותו דין ומשפט לעושי רע כרעתם וזהו המכוון במדרש הנ"ל על האור והחושך שהם רומזים על מעשה הטוב ומעשה הרע וכדי לשלם לכ"א כגמולו ברא הקב"ה עולמו בעשרה מאמרות. וזהו שאמר המדרש איני יודע באיזה מהן חפץ יותר אם במעשיהם של צדיקים לשלם להם שכר טוב או במעשיהם של רשעים להפרע מהם כדי רשעתם. לכך נאמר וירא את האור כי טוב שאפי' במדת הדין שנקרא אלקים הוא מרחם ואינו חפץ במיתתן של רשעים אלא בשובם מדרכם לאחוז במעשה הצדיקים הנקרא אור כי טוב ע"כ:

ולפענ"ד נראה לבאר, דהנה איתא בילקוט על הפסוק (ישעי' נ"ח) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ודרשו שם כשופר של ר"ה כשופר של מ"ת. והוא תמוה. ולהבין פשטות הכתוב דהמשיל הרמת קול לשופר הלא כבר אמר קרא בגרון. ופירשו הקדמונים וגם בס' כלי פז בהמקראות גדולות דהכוונ' הוא כמו שיש בשופר קול פשוט והוא התקיע' ויש בו קול התרוע' שהוא מורכב מקולות דקים מאוד. ויש בו שברים מורכב משניהם. לז"א כשופר הרם קולך לדבר דברים פשוטים כדי שיבינו פשוטי עם ודברים דקים כמו התרועה כדי שישמעו המבינים ויודעי דעת וגם דברים בינוני' כמו השברים כדי שיבינו הבינונים וזהו כשופר. והנ' לכאור' קשה למה הוצרך הקב"ה לבקשו קרא בגרון אל תחשוך דמה"ת ירצה הנביא למנוע א"ע מלהגיד. ונראה דהלא ההפרש בין ב' שופרות הוא דהשופר של ר"ה כבר פי' הרמב"ם בה' תשוב' דהוא משום עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשוב':

אמנם לכאור' המוכיח ימצא מקום לפטור א"ע מלומר תוכחה דיאמר ממ"נ להשוגגים אולי לא יאבו לשמוע וא"כ מוטב שיהי' שוגגים וכו'. ולהמזידים לא יועילו דבריהם מאומה. והנה נודע דבית יעקב אלו הנשים וקלי הדעת. וכמו שאמרו במדרש יתרו על הפסוק כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. והכא כתיב והגד לעמי פשעם כלומר לעמי שהם יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו ועוברים במזיד וכמו שדרשו רז"ל אלו ת"ח ששגגת תלמוד עולה זדון ולבית יעקב חטאתם המה הפשוטי עם שעוברים בשוגג לחסרון ידיעתם. ובשני שופרות הללו מצינו שבמתן תורה הי' חסרי דעת ונעדרי התבונה והוצרך בהשופר לאספם שיבואו כולם באגודה אחת וללמדם תורה ומצות לדעת המעש' אשר יעשון לבל יכשלו. ובשופר של ר"ה הוא כמ"ש הרמב"ם לעורר אותם משנתם כלומר שהם יודעים רק שנתרשלו מהמצות. וזהו כוונת הילקוט הנ"ל שהקב"ה ביקש מישעי' הנביא שלא יחשוך בשביל זה מלומר להם תוכחה רק שיאמר להב' כתות הנ"ל תוכחה וזהו הרמז כשופר של ר"ה וכשופר של מ"ת. לחסרי הדעת ללמדם תורה והמעש' אשר יעשון כמו בשופר של מ"ת ולהיודעים רבונם ומכוונים למרוד בו לעוררם שלא יוסיפו למרות בו ולעוררם משנתם כשופר של ר"ה והבן:

והנה בעיקר מהות התשוב' הביא השל"ה הקדוש במס' יומא בהתחלת ד"ח תוכחת מוסר בשם המנורת המאור שהביא בשם המדרש משל נפלא להמאחרים בתשוב'. וז"ל מלה"ד לאנשים ההולכים בים בספינ' ונתעכבו בה ימים רבים ולא הגיעו אל מחוז חפצם יום א' נשבה רוח חזקה בים והוליך הספינ' והאנשים אשר בה עד שהגיעו לאי אחד בים והנה הים סובב מכל רוח ובאותו האי הי' אילנות גבוהים עד למאוד והמה נושאים פירות ומיני מגדנות ומכל מין ומין נחמד למראה וטוב למאכל. והי' באותו האי מעיינות מים מתוקים מדבש והי' מתגברים והולכים ומשקים כל אותו האי עד שצמחו דשאים ורבו עשביו והנצו פירותיו וכו' ועליהם כל עוף כנף פוצה פה ומצפצף והי' המקום נחמד לשבת בין מעיינות המים תחת צללי האילנות והנה בהספינ' הי' חמש כתות של בני אדם. הכת ראשונה לא רצו לצאת מהספינה וללכת אל האי באמרם אם נצא מהספינ' אפשר שיבוא רוח ותלך לה הספינ' ונשאר באי ובשביל נחת רוח של שעה שנהי' בהאי בתאות פירותיו נפסיד עצמותינו. אם תלך הספינ' ונשאר בהאי ונמות ח"ו. הכת השני' יצאו מהספינ' ונכנסו להאי אבל לא התמהמהו אלא אכלו מעט פירות ולא הפסידו כלום בשביל שנכנסו להאי. הכת הג' יצאו מהספינה ונכנסו להאי ואכלו מפירות האילנות וטיילו על האי ונתעכבו לשם עד שבא הרוח. והי' המלחים רוצים לנהוג ספינתם ולהלוך לדרכם תקעו המלחים בחצוצרות כמו שדרכם לתקוע בשעה שהולכים כששמעו קול החצוצרות מיד יראו לנפשותם ונכנסו להספינ' ומצאו מקומות שישבו בני אדם במקומם ולא מצאו מקומות בריות כמו הראשונים. הכת הד' היו אוכלים מפירות האילנו' והי' שטין בהאי והולכין על כל עבריו והיו שומעין קול החצוצרות ואמרו אעפ"י שתקעו בחצוצרות לא ילכו עד שיקומו את התורן ויקימו את התורן אמרו לא ילכו עד שיפרשו את הנס. פרשו את הנס. אמרו לא ילכו עד שיאכלו המלחים. ובכ"ז יושבין באי עד שאכלו המלחים ונהגו הספינה והתחילה ללכת. כיון שראו הספינה התחילה ללכת אמרו אם ח"ו נמתין עתה רגע תלך לה הספינ' ונכנסו בה ומצאו מקום צר וישבו בדוחק. הכת הה' ישבו באי ואוכלין ושמחין ולא נתנו אל לבן לשוב אל הספינה עד שהלכ' ונשארו באי נעים ונדים ועברו ימי החום ובאו ימי הקור ונשרו הפירות מהאילנות ויבשו העלין ונשארו לחורב ביום ולקרח בלילה ויצאו חיות רעות מן האי והי' משחיתין בהם וטורפין ואוכלין מהם ונשארו בוכים ומתאבלים שלא נכנסו בספינה ולא הי' מועיל להם כלום וישבו באי עד שכלו ואבדו ונכרתו מן הספינ' ומהאי והנמשל מובן. כן האדם בעוה"ז מעשיו הטובים דומים להספינ' וכו' עיי"ש:

והנה בפרשת התשובה כתיב והי' כי יבואו עליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ד' אלהיך. ומל וכו' ונתן ד' אלקיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך ואתה תשוב וגו' והותירך כי תשמע בקול ד' וכו' כי תשוב אל ה' וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וכו'. הדקדוקים רבו בזו הפסוקים ובפרט בכפל ג' פעמים לשון התשוב'. וגם מהו הכוונ' באמרו ובאו עליך הברכה והקללה דמהו הענין שפורט הברכה וכי על ידי הברכ' יתעורר לשוב. וגם הלשון ואתה תשוב מהו הרמז במלת ועתה. ויבואר הענין עפ"י הידוע מספרי המחקר החובת הלבבות והעקרים שביארו שע"י ג' אופנים יתעורר האדם לשוב על חטאיו. (הא') אם באו על איש יסורים ומפשפש במעשיו וישוב בתשוב' שלימה כי יראה אשר יד ד' נגעה בו. (הב') לפעמים יתעורר האדם לשוב אם רואה יסורים באו על אחרים ומשים על לבו פן גם אותו תדבקתהו הרעה. (הג') הכי נכבד אשר יתעורר האדם מפני פחד ד' והדר גאונו אשר יעורר נפש כל חי מקול הקורא בכל יום. וזהו התשוב' המעולה הנקראת תשובה מאהבה ולא מיראת העונש.

ועפי"ז יתפרשו הכתובים הנ"ל כמין חומר שהתחיל במדרג' התחתונ' הגרועה והי' כי יבואו עליך הדברים האלה הברכה והקללה. היינו שרואה שחלה עליו קללת ד' ועי"ז יתעורר לשוב. ומה שהקדים להקללה הברכה הוא כי מסתמא החוטא אם תבא עליו פתאום קללה יאמר אך מקרה הוא ורוע מזלו גרם לה מצד מערכת הכוכבים. וע"כ אמר הברכה והיינו באדם שרואה עצמו לפעמים ברום ההצלחה בעושר וכבוד ואח"כ תבואהו רעה שוב לא יוכל לשפוט הדבר על נקלה לאמר כי מקרה הוא. כי כבר ראה מזלו שיוכל לקבל גם רב טוב. וע"כ יודה כי עונותיו ילכדוהו ובשחיתותם נתפש. וזהו שאמר כי יבואו הברכ' והקללה ושבת וכאשר תשוב ע"ז האופן בעת באו עליך יסורים אזי מצוה גוררת מצוה. ומל ד' אלהיך את לבבך ונתן ד' אלהיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ותבוא למדרגה השניה שבעת תראה יסורים גם על אויביך ג"כ תשוב אל לבבך לשוב ואח"ז תזכה לבוא למדריג' המעולה כי תשמע לקול ד' אלהיך וכו' לשמור מצותיו כי תשוב אל ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשיך שתשוב רק מפני צווי ד' ותקבע בלבך אהבתו ויראתו והבן:

והנה הנביא אמר ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראוהו יחד לא ירומם (הושע י"א) והכוונ' בזה פי' בס' דברי שלום דרוש כ"ב שעמי תלואים ומסופקים אם יעשו תשוב' אם לאו. והטעם שהם מסופקים הוא ואל על יקראוהו יחד לא ירומם ר"ל המה מיחסים ומכנים שמו של הקב"ה. בעל רם וגבוה מעל גבוה ואינו משגיח בשפלים להיו' שאין טובתם מתמיד אלא פעם יש להם טובה ופעם יש להם רעה. והוא הקדמה ידועה כי המקרה לא יתמיד. ולכן כיון שאין להם טוב ורוממות בהתמדה ודאי שאין הקב"ה משגיח בשפלים אלא הוא על ורם על כל גוים ואין טוב ורע בא אלא דרך מקרה לכך אמרו יחד לא ירומם שהי' נרא' בעיניהם שהם ראוים לרוממות ומעלה לא לשפלות. לזה השיב הקב"ה ואמר איך אתנך אפרים אמגנך ישראל וכו' והכוונ' הוא שבין כשהקב"ה נותן להם טובה בין כשנותן להם רעה לעולם יש לו כוונה אחת לרחם עליהם באופן שהטוב' והרעה הוא פעולה אחת וכוונ' אחת ואמר האמת הוא שאתם חייבים אם לא הייתי מייסר אתכם על עונותיכם לא הי' זה לטובתכם אלא לרעתכם וכמו שאמרו רז"ל על הפסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם וזהו שאמר איך אתנך אפרים אמגנך. כי מלת אתנך הוא אעזבך כמו ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ור"ל באיזה אופן הייתי עוזב אותך תדע שהוא בהיותי מגן לך ולא יגורך רע ולא יסורין על מה שעשית שודאי זה הוא העצבון האמיתי. ושמא תאמר אם כוונתך לכך למה אין אתה מביא צרה וצוקה בהתמדה והמשך לכן אמר איך אתנך כאדמה אשימך כצבאים נהפך עלי לבי ולבי יחיל בקרבי מצרתכם. אבל זה הכלל יהי' בידך שהיחד והתמד' שיש לי הוא שנכמרו ניחומי עליכם הן בטוב והן ברע. בטוב אני נותן לכם קצת טובה לרחם עליכם וגם ברע כדי להקל מעליכם חובת עונותיכם באופן שהכל לטובתכם והבן:

ובעיקר מעלת הבע"ת איזה מהן עדיף דפליגי בה ר"ח ור"א בפ' אין עומדין אי צדיק מעיקרו עדיף או בע"ת עדיף. הנה המוהר"י מוסקאטי דרוש ל"ח פי' דעיקר פלוגתתן אינו רק בתשוב' מיראה דזדונות נעשו לו כשגגות אבל בתשוב' מאהב' דזדונות נעשו לו כזכיות לית מאן דפליג דבע"ת עדיף. אך בתשוב' מיראה יש ראי' דהכרעת האמוראי' הוא דצדיק גמור עדיף. וראי' מההיא דפ' החליל גבי שמחת בית השואבה ע"ש באריכות. ובזה פי' שם פסוקי (תהלים ל"ב) אשרי נשוא פשע כסוי חטאה דהיינו בע"ת מירא' כי ע"כ אמר בו כסוי חטאה שעם היותו נשו' פשע מ"מ זדונות' נעשו לו כשגגות ועדיין מכוסה הוא מהם. וכמו כן ידעתי גם ידעתי כי אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון וכו' דהיינו מי שלא חטא מימיו והרי שניהם מעולים וכל אחד מהם אשריו. אמנם הי מינייהו עדיף. אגזור ואומר כי מי שלא חטא מימיו הוא חשוב יותר ממי שעשה תשוב' כשהתשוב' הוא מיראה. וזה מחמת ב' בחינות. האחד קודם שאשוב בתשוב'. והב' לאחר שאשוב. כנגד הראשון אמר כי החרשתי בלו עצמי כלומר קודם שאשוב כשהייתי עומד ומשתאה בלי ווידוי על החטאים והפשעים שרבו למעל' ראש. לא אחשה על חלאים רעים אשר סבבוני. וז"א כי יומם ולילה תכבד עלי ידיך נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה. ואחר שאשוב ג"כ בהיותי מתודה על אשר חטאתי. הנה זה כל פרי הסר חטאתי לסוף מה שאשיג אינו אלא שאתה נושא עון. חטאתי. ר"ל שאתה נושא עון ומשיבו למדרגת חטאת שהוא שוגג זה נשאר סלה אפי' לאחר התשוב' בשהוא מיראה מעתה ע"ז יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו כלומר התאוות המשמשות ובאות עליו כשטף רב ומבקשים לטרדו ולהטביעו במים שאין להם סוף עליהם ראוי להתפלל שלא יגיעו אותו כלל. ובתשוב' מאהב' דהוא עדיף לכ"ע מצדיק גמור ג"כ פירשו הקדמונים דזהו שאמר דוד הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני. ר"ל שאחר התשוב' המעולה יבקש מהקב"ה שלא ישאר שום רושם החטא אפילו שוגג. וזהו שדייק ומחטאתי טהרני כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד כלומר דעיקר התשוב' פירשו בש"ס דיומא מחוי ר"י ה"ד בע"ת באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום. וא"כ עיקר התשוב' כשמצא מקום לעבור העבירה והיצה"ר מתגרה בו והוא כובש את יצרו ומונע א"ע מלעשות את העביר'. לאפוקי כשאינו יכול לשוב לעשות אות' העביר' זה לא נקרא בע"ת. וכדאמרי' בסנהדרין חסרי' לגנבי' נפשי' לשלמא נקיט. וזהו שאמר כי פשעי אני אדע שאני יודע שחטאתי ומודה ע"ז. וחטאתי נגדי תמיד. ר"ל ככחי אז כחי עתה לעשות החטא ואעפ"כ הנני מונע מהעביר' וא"כ זהו התשוב' המעולה. וזהו שאמר הנביא קחו עמכם דברים ושובו אל ד' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. ר"ל דהתשוב' יהי' במדריג' זו שהוא יהי' נמחל לגמרי וקח טוב כלומר דהעונות יקחם הקב"ה לטוב שיהפוך מהזדונות זכיות והבן:

וזהו ביאור המדרש כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וז"ל אם עשה תשובה ואם לאו כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך ע"כ. דקשה איך שייך לומר בלא עשה תשוב' כי אם תכבסי בנתר דהרי אם לא עשה תשוב' מה כיבס א"ע. ולפי הנ"ל ניחא דר"ל כבסי מרעה לבך שיראה לעשות תשוב' מאהבה דהרעה בעצמו יהי' מלובן ומכובס. ואם לאו. כלומר כשתעשה תשובה רק מירא' כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך. דעדיין רושם החטא נשאר, ועפי"ז יבואר נמי פירוש הכתובים (משלי ג') כי תביא חכמה בלבך ודעת לנפשך יונעם מזימה תשמור עליך ותבונה תנצרכה להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך השמחים לעשו' רע יגילו בתהפוכות רע וכו' כל באיה לא ישיבון ולא ישיגו אורחו' חיים למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. ודקדקו המפרשים (עיין בס' ברכת כהנים דרוש ל"ה). (א) באמרו מאיש מדבר תהפוכות אין לו שחר. (ב) מ"ש ללכת בדרכי חשך ולא אמר להולכים בדרך חשך. (ג) מ"ש יגילו בתהסוכו' רע ומתחיל' אמר השמחים לעשות רע. ויתבאר בענין זה דהנה רבי שנה לן במתני' דאבות איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ושאלת רבי הוא איזהו דרך ישרה שיבור ע"ש אם לעשות חבילות מצות ולהיות צדיק מעיקרו או להיפך לעשות עבירות ולעשו' אח"כ תשוב' ויגדל מדרגתו מה שאין הצדיקים יכולים לעמוד בו. לז"א כל שהוא תפארת לעושיה ובודאי התפארת הוא להיו' צדיק מעיקרו וכמאמר הכתוב אשרי אדם לא יחשוב ד' לא עון אך לומר שזה הוא נקרא תפארת לעשות מתחילה עבירות ואח"כ ע"י תשובה יתהפכו כולם לזכיות לז"א ותפאר' לו מן האדם. ר"ל שיהי' לו תפארת משאר אנשים וזהו דוקא כשהולך לדבר מצוה משא"כ כשהולך לד"ע ח"ו. ולומר שכוונתו הוא כדי לעשות תשובה כדי שיתהפכו אח"כ לזכיות. בוודאי לא יהי' זה תפארת לו מן האדם. ואדרבא יהי' לבוז ולקלון להם כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין לו לעשות תשובה ולהאמור יתבאר כמין חומר המשך הכתובים הנ"ל. דהזהיר את האדם לבל ישמע לעצת יצה"ר כשמייעץ להאדם לעשות עבירות כדי שאח"כ ע"י התשובה יהפכו לזכיות וזהו שאמר תבוא חכמה בלבך. ומפרש מהו החכמה. ודעת לנפשך יונעם ר"ל שהיצה"ר מסית להאדם שילך אחרי נעימות הזמני ובזה ייטיב לנפשו היינו נשמתו. לז"א מזימה תשמור עליך היינו שהתורה ישמור מאותן המחשבות ולא תלכד במצודתו. והשמיר' יהי' מהתורה הנקראת תבונה. וז"ש תבונה תנצרך מדרך הרע הזה. וז"ש מאיש מדבר תהפוכות. ר"ל מאיש המדבר שיהפך העבירות לזכיות. ולז"א העוזבים אורחות יושר היינו לעשות מצות. והם עוזבים אותו הדרך. וז"ש ללכת דוקא. ר"ל שאומרים שזהו הדרך הישר במה שהם הולכים דרך חשך. וחושך הוא מעשיהן של רשעים ואומרים שזהו להולך בדרך יחשב אצלם אחר שיהפך כולם לזכיות. וז"ש אח"כ השמחים לעשות רע. ר"ל אותן האנשים ששמחים הם כשיגיע איזה רע לעבירה לידם. וטעם על שמחתם לז"א בתרי'. יגילו בתהפוכות רע. ר"ל שהגילה שלהם הוא שיעשו תשובה ויהפכו העברות לזכיות לז"א אח"כ אשר ארחותיהם עקשים ונלוזים וכו'. ר"ל כי לא זו הדרך שחפץ ד'. וז"ש להצילך וגו'. ר"ל שהתורה יצילך מפיתוי היצה"ר הנקרא אשה זרה אשר אמריה החליק' בחלקלקות לשונה לעשות עבירות. וז"ש בתרי' העוזבת אלוף נעוריה. היינו מה שהי' מלמדין אותו בעת שהי' עוד במעי אמו וכאמרם ז"ל שהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה ואומרים לו הוי צדיק וז"ש ואת ברית אלהיה שכחה היינו התורה הנקראת ברית ואל תאמר שכוונת' לטובה הוא כדי שיעשה אח"כ תשובה. לז"א כל באיה לא ישיבון ולא ישיגו אורחות חיים. ר"ל שלא יבואו כלל לגדר זה שיעשו תשובה כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. לז"א למען תלך בדרך טובים ר"ל לעשות מצות ולהיות צדיק מעיקרו. וזהו שאומר אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון. ר"ל שלא יעשה דבר חשוב מהעון היינו להפך העבירות לזכיות. וא"ת הרי אמרו רז"ל גדולה תשובה שעושין מהזדונות זכיות לז"א ואין ברוחו רמיה. ר"ל כשאין ברוחו רמיה כלל אז יתהפך לזכיות משא"כ כשעושה בתחילה ע"ז הכוונה זה לא מהני. והבן:

עתה אשוב למקומי הראשון להמדרש שהצבתי בפתח השער ויהי ערב זו מעשיהן של רשעים. ויהי בקר זו מעשיהן של צדיקים א"י איזהו חפץ יותר הקב"ה כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ הקב"ה יותר במעשיהן של צדיקים. ולפי האמור ניחא שפיר דהכי פי' איני יודע באיזה חפץ הקב"ה יותר אי במעשיהן של צדיקים היינו שיהי' צדיק מעיקרו או חפץ הש"י במעשיהן של רשעים ר"ל שיהי' הרשע חוזר בתשובה ויהפכו העונות לזכיות וז"ש איני יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי אומר דחפץ הקב"ה וכו' כלומר חפצו שיהי' צדיק מעיקרו והבן:

בכאן אמרתי קצת דברי מוסר במה שהולכין בש"ק לטייל בגנות ופרדסים ובאים עי"ז לכמה איסורים שהולכין חוץ לעירוב וחוץ לתחום ומו"מ וכמה איסורי דאורייתא כי עבירה גוררת עבירה וגם הזהרתי שמהנכון שכל איש אשר יראת ד' נוגע בלבבו להיות נזהר בימי החורף הבע"ל בענין העמדת התבשילין בשבת לעשות כדת וכדין. היינו שהעכו"ם יניח התבשיל קודם ההיסק. ואח"כ יסיק העכו"ם התנור לחמם הבית כשהקור גדול ואז נרתח התבשיל מאליו. וגם ע"ז נודע דעת הט"ז בסוף סימן רנ"ג שפקפק מאוד על הך היתרא דהתה"ד שהביא הרמ"א שם וסיים שכל בעל נפש יחמיר לעצמו. וגם כמה גדולים כתבו דעיקר היתרא דהתה"ד והמג"א הוא רק על תנור בית החורף וכדומה אבל לא על התנורים שמבשלין שם בימי החול. אך עכ"פ בזה יש לזהר שלא להקל ביותר ובאם כבר הוסק התנור אסור להעמיד אפי' ע"י עכו"ם ולא לסמוך ולומר אמירה לנכרי אינו אלא שבות. ואדרבה באיסורי דרבנן יש להזהר טפי מד"ת]:

והנה איתא במדרש ראה זש"ה שמעו והאזינו ואל תגבהו. שמעו לד"ת והאזינו לד"ת ואל תגביהו את הטובה מלבוא. א"ר תנחומא שמעו לד"ת ואל תדברו גבוהות כי ד' דיבר. והיכן דיבר כי תועבת ד' כל גבה לב. ד"א שמעו לד"ת ואל תסירו אזניכם משמוע תורה כי ד' דיבר והיכן דיבר. מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ד"א שמעו לד"ת. ואל תגביהו את הטובה מלבוא בעולם. כי ד' דיבר. והיכן דיבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו עכ"ל המדרש וק' הכפל לשון שמעו לד"ת והאזינו לד"ת. ועוד מהו הלשון ואל תגביהו את הטובה מלבוא דהול"ל ואל תמנעו את הטובה. והנה בדרשות מוהר"י מינץ סוף דרוש בי"ת פי' דבעל המאמר כיון להזהיר ולהלהיב לבות בני האדם שיתעסקו תמיד בד"ת ולאשר האנשים המונעי' מלשמוע דרשות חכמים המה נחלקים לג' כתות. (א) יש אנשים חכמי' בעיניהם ועל דעתם שקטנם עבה ממתני החכם או הדורש וחרפה הוא להם לשמוע תורה מפיו. (ב) ויש נמנעים לשמוע באמרם כי כבר שמעו זה הדרוש פעמים רבות ואין מחדש דבר. (ג) מהם נחפזים ללכת לדרכם להתעסק בסחורה או לעשות מלאכתם להרויח מזונות ולהביא טרף לביתם. והנה כנגד הכת הראשונה אמר שמעו לד"ת ואל תדברו גבוהות כי תועבת ד' כל גבה לב. וכנגד הכת השני"א אמר שמעו לד"ת ואל תסירו אזניכם משמוע כי מסיר זנו משמוע תורה בטענה שאין הדורש מחדש שום דבר גם תפלתו תהי' תועבה בעיניו כי כל מה שהתפלל היום כבר התפלל זה ימים ושנים. וכנגד הכת השלישית אמר שמעו לד"ת ואל תגביהו את הטוב' מלבוא בעולם כי אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ויזמין ד' לפניכם שתשיגו די פרנסתכם בנקל ע"כ. ובאופן אחר י"ל דהענין הוא עפי"מ שביארו הקדמונים שהפרש יש בין המצות שכתובים בפירוש. ובין המצות דרבנן שנדרשו מכח ק"ו וג"ש וכדומה והוא דעל מצות התור' שנתן לנו הקב"ה כמו שהוא בלתי תכלית כן השכר הוא בלתי תכלית. יען כל השכר העוה"ז אינו כדאי לזה השכר רק השכר הוא צפון לע"ל. אבל המצות דרבנן ודאי שכרן בעוה"ז כיון שהם באים משכל וחכמת אדם שהוא בעל גבול ותכלית. ועוד נודע מאמר רז"ל בעירובין דף כ"א איזן וחיקר ותיקן שעשה שלמה אזנים לתורה. בתחיל' היתה התור' דומה לקופ' שאין לה אזנים עיי"ש. וזהו שאמר המדרש שמעו לד"ת והאזינו לד"ת. ר"ל עשו אזנים לתורה היינו גדרים לתור' ועי"כ אל תגביהו את הטוב' מלבוא בעולם שאם לא תעשו רק מצות התור' לבד אזי תגביהו את הטובה מלבוא שיהי' הטוב' אך למעל' אבל לא יבוא הטוב' לעוה"ז ולכך האזינו לד"ת ולא תגביהו וכו'. וזהו כוונת המדרש שם אמרו ישראל להקב"ה רבש"ע אימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושים. א"ל הקב"ה שכר המצות שאתם עושים מפירותיהם אתם אוכלין עכשיו ושכרן בעקב אני נותן לכם. והכוונ' הוא דישראל שאלו להקב"ה אימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושים. כלומר דעל המצות דאורייתא ודאי שפיר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא והשכר הוא צפון לעוה"ב. רק אמרו על המצות שאנו עושים מדעתינו ממדרש חכמים אימתי אתה נותן לנו ע"ז שכר. ע"ז השיב להם הקב"ה המצות שאתה עושים מפירותיהם אתם אוכלים עכשיו. ושכרן ר"ל שכרן של גוף המצות דאורייתא בעקב אני נותן לכם והבן:

ובזה יבואר נמי מאמר הש"ס אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלין שנאמר כה אמר ד' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי והביאותים אל הר קדשי וכו'. וק' לכאורה דמאי ראי' הוא מהך קרא דבשביל ב' שבתות הם נגאלין הרי בהאי קרא כתיב ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. א"כ כל התורה הוא בכלל. אמנם הכוונה הוא עפ"י מה דאיתא בילקוט פ' תשא. וז"ל את שבתותי תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא משום מלאכה ממש. דברים שהם משום שבות מנין כגון אמירה לנכרי מנין דהוא אסור משום שבות ת"ל את שבתותי תשמרו להביא דברים שהם משום שבות ע"כ. והוא תמוה דהאיך מבואר בפסוק זה דברים שהם משום שבות. וראיתי הובא בשם הגאון המפורסי' מו"ה שכנא זצ"ל דהכי פירושו. דזה הוא ידוע דהקב"ה ברא את העולם במאמר כדכתיב בדבר ד' שמים נעשו וא"כ מה דכתיב ששבת הקב"ה ביום השבת אף מן האמירה הי' שובת. וא"כ אתי שפיר את שבתותי תשמרו שבתותי דייקא כמו שבת שלי תשמרו כמו ששמרתי את השבת אף מן האמירה. כן אתם תשמרו את השבת אף מהאמירה ע"כ. וזהו נמי ביאור הגמרא הנ"ל דיליף מהך כתוב דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ר"ל שתי שבתות השבת דאורייתא והשבת דרבנן היינו אמירה לנכרי. ובחרו באשר חפצתי דזה חפצתי לשמוע דברי חכמים. ומחזיקים בבריתי ר"ל המה עושים משמרת למשמרת. ובזה מחזיקים בבריתי דעי"ז יתקיימו המצות דאורייתא. ולזה סיים שפיר והביאותים אל הר קדשי. דעי"ז יזכו לגאולה ויהי רצון שנהי' בטוחים שהאל צור ישענו. ימהר פדותינו. וירפא משובתינו. וכקדם יחדש ימינו ושנזכה לגאולה שלימה אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה