אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש י לשבת הגדול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש י לשבת הגדול

דרוש ט לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרנ"ד לפ"ק. בביהכ"נ הישנ' דפה"ק רישא יע"א

זאת תהי' תורת המצורע. איתא במד"ר הה"ד שש הנה שנא ד' ושבע תועבות נפשו. עינים רמות. לשון שקר. ידים שופכות דם נקי. לב חורש מחשבות און. רגלים ממהרות לרוץ לרע. יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים. ושבע זו שביעית שקש' כנגד כולם ואיזה זה משלח מדנים בין אחים. א"ר יוחנן וכולן לקו בצרעת עינים רמות מבנות ציון כתיב יען כי גבהו בנות ציון ושפח ד' קדקוד בנות ציון וכו'. ומשלח מדנים בין אחים מפרעה ששלח מדנים בין אברהם לשרה. ומנין שלקה בצרעת שנאמר וינגע ד' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו ולפיכך הי' משה מזהיר את ישראל זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע עכ"ל המדרש. ויש לדקדק לר' יוחנן כיון דכולן לקו בצרעת ושוין הן בעונשן למה הי' משה רבינו מזהיר את ישראל דוקא על לשון הרע במ"ש זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע. ולא הי' מזהיר גם על שאר העבירות. ועוד יש לדקדק על לשון תורת המצורע דהול"ל משפט המצורע. ועוד נקדים מאמר המדרש כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו מאוד אמר להם הקב"ה אל תתייראו אלו לאוה"ע אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח עכ"ל. וקש' מה הי' תשובת הקב"ה בזה אלו לאוה"ע והלא בקרא כתיב ובא אל הכהן והגיד לכהן דמוכח דלישראל נאמרה הפרש' וגם מהו הלשון לאכול ולשתות ולשמוח:

והנה בדרך פשוט ראיתי להמפרשים הקדמונים שפירשו ע"פ מ"ש רש"י בפ' מצורע בהפסוק כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי בשור' הוא זו שהנגעים באים עליהם. אלא כיון שהכנענים הטמינו המטמוניות בבתים לכך מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא וכן הוא שם במדרש. וזהו הכוונ' במדרש הנ"ל. כיון דנתיראו ישראל בשביל הנגעים שבאים עליהם. השיב להם משה אל תתיראו אלו לאוה"ע ר"ל הם הטמינו המטמוניות בבתיהם והנגעים שיבואו אח"כ בהבתים תמצאו אתם עי"ז את המטמוניות ויהי' לכם לאכול ולשתות:

עוד נקדים מה שפירשו המפרשים פסוקי (תהלים ע"ג) כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה כי אין חרצובו' למותם ובריא אולם. בעמל אנוש אינימו ועם אדם לא ינוגעו לכן ענקתמו גאוה וכו' הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל אך ריק זכיתי לבבי וכו'. ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. וביארו עפ"י מה דמבואר במדרשים ובזוה"ק ששאל האי מין לר"א למה האומות הם חיים ובריאים. ואעפ"י שאוכלין נביל' וטריפ'. ולא נמצא בהם נגעים וישראל שהם מקפידים על הנקיות ומתרחקים ממאכלים מזוהמים והמה במרעין בישין ונגעים. וזהו שאמר כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה. ור"ל שהם בריאים מאוד ועם אדם לא ינוגעו ור"ל שאין הנגעים באים עליהם ולכן ענקתמו גאוה וכו'. הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי. ר"ל דא"כ מה מועיל לי מה שזכיתי לבי לשמור עצמי ממאכלות נבילות ושקצים ורמשים שהרי נשמרתי מהם ואעפ"כ ואהי נגוע כל היום. וכ"ת שהסיב' הוא בשביל שלא הוכיח אותם. לז"א ותוכחתי לבקרים ר"ל שהי' מוכיחן בכל בוקר. ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני ר"ל אראה שהוא חליל' עמל בחוקו ית' עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. ויתפרש עפ"י מה שפירש האלשיך הק' שהעיר על מה שנתבשרו אחר הקמת המשכן בפרשת נגעים וכי זו תורה וזו שכרה. ועוד שאינו נוהג אלא בזמן שבהמ"ק קיים ומשנחרבה בטלה הטומא' ולא שכיח כלל. וכתב האלשה"ק דטעם הדבר דבזמן שהיתה השכינ' שרוי' ביניהם וישראל קדושים היו. כל סיג טומאה שהית' בקרבם הי' נדחה לחוץ כי הית' נדחית לבר מן הקדוש'. אבל בזמן החורבן ואין השכינ' בינינו נשארה כח הטומא' ואין כח הטומא' עושה רושם כי מין במינו אינו חוצץ. ואין שם קדוש' לדחות הטומא' לחוץ. וזהו המכוון בהפסוק הנ"ל עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם ר"ל משבאתי בעיוני ושכלי אל שני מקדשי אל שהי' נגעים נוהגים בזמן שבהמ"ק הי' קיים. ואבינה לאחריתם ר"ל שאבין עוד איך יהי' מזה לאחר מכאן לאחר חורבנם. וראיתי שאז יתבטלו הנגעים. ומכח זה ראיתי והבנתי שאין זה עמל ח"ו בחוקו ית'. כי אדרב' הסיב' מצד מעלתן של ישראל וגריעתן של אוה"ע. והוא בשביל שישראל קדושים הם ע"כ אם לפעמים הם בקצת זוהמא וטומא' הרי היא נדחת לחוץ. ועפי"ז יובן נמי מאמר המדרש וישם ד' לקין אות מלמד שצרעת הזריח לו במצחו. דקש' למה דוקא צרעת ומה סימן הוא זה לבעל תשוב'. ולפי האמור ניחא שמצינו שקין עשה תשוב' ונמחל לו מחצה ע"כ הראה בזה לכל באי עולם שהזריח לו צרעת במצחו לרמז בזה שהטומא' עשה רושם לצאת החוצ' מחמת התשוב' שעשה. וזהו נמי כוונת המסור' פרוח ב' במסורה. (א) ואם פרוח תפרח (ויקרא י"ג). (ב) פרוח תפרח ותגל (ישעי' ל"ה) והכוונ' הוא אם פרוח תפרח הצרעת לחוץ שיצא לחוץ מן הקדוש'. אז פרוח תפרח ותגל ששמח' הוא לו שעש' העון רושם כי קדוש הוא והטומא' נדחה לחוץ והבן:

והנה איתא בגמרא דעירוכין מאי תקנתי' של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתור' שנאמר מרפא לשון עץ חיים אין עץ חיים אלא תור' שנאמר עץ חיים הוא למחזיקים בה. ואם ע"ה הוא ישפיל א"ע שנאמר וסלף בה שבר ברוח (משלי ט"ו) וביארו המפרשים מדוע נבחרו דייקא ב' תקנות אלו עסק התור' ושפלות. יותר מכל שארי תשובות. ונקדים עוד מאמר הגמרא בסנהדרין אמר ריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח. שבזמן שבהמ"ק קיים אדם מביא עולה שכר עול' בידו. מנחה שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפילה עלי' מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלקים רוח נשבר'. ולא עוד שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. ונמצא שמי שהוא עניו ומשפיל א"ע דומה כאלו הקריב כל הקרבנות ותפלתו נשמעת:

ועוד נקדים מה דאיתא במס' גיטין בפ' השולח הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ויש לדקדק מהו הלשון חרפתם, דהול"ל. שומעים חרפה. אך נודע דכל הפוסל במומו פוסל וזהו שאמר שומעים חרפתם. ר"ל שמה שאומרים עליו יש בהמביישו בעצמו והוא אינו משיב כלום עליו הכתוב אומר ואוהביו וכו'. היינו כמו שהלבנ' שקיטרגה על החמ' ובשביל כך נתמעט' והחמה נשארה בתוקפ' ובגבורת' כן הוא שכר הנעלב שהקב"ה יתבע עלבונו:

היוצא לנו מזה דנמוכי הרוח גדולים לפני הקב"ה והוי כאלו הקריב כל הקרבנות. לכן בלימוד התור' מצינו דכל העוסק בתור' הוי כאלו הקריב כל הקרבנות. והנה נודע מ"ש החובת הלבבות פ"ז משער הכנעה אמר אחד מן החסידים דיש הרבה ב"א כשיבואו ליום הדין וכשמראין להם מעשיהם ימצאו בספר זכיות כמה מצות וזכיות שלא עשו אותם מעולם. וכן יש מהם כמה עבירות חמורות שלא עשו אותם מעולם. וכשאומרים לא עשינו יאמרו להם זה נוספ' עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם עליו כמ"ש והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ד'. והנה הרואה יראה בעין הבחינ' שלפ"ז יקש' מאוד תשוב' לזה כי איככה יוכל לשוב על עבירות אשר לא ידע מאומ' מהם שנוספ' עלי' מחבירו אשר דיבר עליו לה"ר. ובאמת אמרינן שאין לך דבר שעומד מפני התשוב'. ובגמרא אמרינן רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכלן בלה"ר, לה"ר ס"ד אלא אבק לה"ר. הרי שאין אדם ניצל מזה ואיזה תקנה יש לתקן העון הזה. וע"ז מצאו רז"ל תקנ' ואמרו מאי תקנת' של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא וכו'. דהנ' ידוע דלכל עביר' נמצא תשוב' מיוחדת לזו העביר'. וכן הקרבנות כל קרבן מיוחד לאותו החטא. אמנם שתי הבחינות הנ"ל היינו התור' ושפלות הדעת יועילו לכל העבירות דהם כלולים מכל הקרבנות. וע"כ היתה העצה היעוצ' לעביר' זו של לה"ר שנוספ' עלי' כמה עבירות שאין בהם שום ידיע' אשר קשה למצוא תשוב' ע"ז. ומצאו הנך ב' תקנות עסק התור' וגם שפלות הדעת דבשניהם הוי כאלו הקריב כל הקרבנות.

והנה רבותי ידוע מאמר רשב"י בירושלמי פ"א דברכות שאמר אלו הייתי בסיני הייתי מבקש מהקב"ה להמציא לפני כל אדם ב' פיות. אחד לדברי תורה ואחד להשתמש בו חול דכלי שמשתמשין בו קודש אל ישתמש בו חול. ומכ"ש אם מדברים בלשונם רכילות ולה"ר ובפרט בשעת התפלה. עד כמה גדול העון של שיחה בטילה במקום קדוש ואין איש שומע להברכות ולהשמ"ע וכמעט ח"ו כל הברכות לבטלה. והקדמונים המשילו עון זה למי שנתן לו המלך לבוש מלכות והתפאר בו והלך והלבישו לחמורו. כמו כן הדיבור שנתן הקב"ה להאדם ומדבר ומטמא את פיו בדברים בטלים ולה"ר ובפרט בעת התפל' וקריאת התור'. והנך ב' תקנות רמזו לנו אנשי כנה"ג לאחר גמר תפלתינו לומר אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהי' דבתחל' אנו מבקשים שישמור אותנו מלדבר לה"ר אך אם כבר נפלנו ברשת זו ודברנו כבר לה"ר מה יהי' התקנ' לזה אמר ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהי'. פתח לבי בתורתך. שזהו רומז על ב' תקנות הנ"ל עסק התור' ושפלות והנה כאן במצורע מה שלקח עץ ארז ושני תולעת ואזוב אמרו רז"ל דנרמז תרופה מה שהי' גובהו כארז מעתה ישפיל א"ע כאזוב וזהו הכוונ' בהמדרש הנצב בפתח השער אר"י וכולן לקו בצרעת וכן משלח מדנים בין אחים זה פרעה ג"כ נלקה בנגעים שנאמר וינגע ד' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו. אך בכולן יש תרופ' למכתו אך משלח מדנים בין אחים זה המספר לה"ר איזה תרופ' יש לזה. דהא לא יוכל לחזור בתשוב' דאינו יודע איזה עבירות נוספו עליו מחבירו. לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהי' תורת המצורע המוציא שם רע. ור"ל דתקנ' יש לזה שסיפר לה"ר שילמוד תור' ובזה יכופר עונו דהא בזה מעל' עליו כאלו הקריב כל הקרבנות והבן:

מענינא דיומא

הנה נודע דעיקר גאולת מצרים הי' בשביל שעתידין לקבל את התור' כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה והיינו בשביל שיקבלו את התור'. וכן עיקר הסיב' מה שירדו למצרים הי' כדי שיזדככו ויהיו ראוים אח"כ לקבל התור'. ועפי"ז יתבאר ע"נ מאמר המדרש בהפסוק ויוסף הורד מצרימה הוא הוריד לאבינו יעקב למצרים. משל לפרה שהי' מושכין אותה למקולין ולא הית' נמשכת מה עשו לה משכו את בנה לפני' והית' מהלכת אחרי' ע"כ שלא בטובתה. כך הי' אבינו יעקב ראוי לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אמר הקב"ה בני בכורי הוא ואני מורידו בבזיון הריני מושך בנו לפני' והוא ירד אחריו בע"כ שלא בטובתו עכ"ל המדרש. ודקדקו המפרשים דמה פשעו ומה חטאו של יעקב שאמר שראוי הי' לירד למצרים בשלשלאות של ברזל. ועוד למה אמר המשל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין דהי' לו לומר סתמא לפרה שהי' מושכין אותה יהי' לאיזה מקום שיהי'. ועוד דאין המשל דומה לנמשל אלא בזה כמו שהפרה לא הי' נמשכת אלא ע"י בנה כך יעקב לא הי' נמשך למצרים אלא על ידי בנו אבל אינו דומה בזה שאמר ראוי הי' יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל:

ונראה לבאר כ"ז עפ"י מה שסידר בעל המגיד בהגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו'. דקש' למאי נ"מ הביא הך קרא ועבדום וענו אותם וכו' דזה אינו הבטח' לטוב'. אמנם כבר פירשו המפורשים דלכאור' תמוה מאוד מה שאמר אברהם אבינו הן לי לא נתת זרע ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. דאיך יתכן שאברהם אבינו ע"ה חשש כ"כ לתועלת המדומה מי שירש את הממון שלו. ועוד לפי הדרש דמשק אליעזר שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וא"כ זה סותר טענתו שאחרי שהוא דולה ומשק' א"כ אדרב' תלמיד כזה ראוי ג"כ להיות יורש כמו בניו. אמנם כבר פירש המעש' ד' דאחרי שהקב"ה אמר לו שכרך הרבה מאוד נצטער אברהם אבינו דמלת שכר הוא נאמר על חלף העבוד' ולכן אמר אברהם להקב"ה שאם לא יתן לו רק שכר חלף העבוד' א"כ יהי' דבר מועט ואמר כן להקטין פעולתו דרך ענוה. והרי ידוע מה שנאמר השכר לא"א הי' העיקר על מה שמכריז הי' מציאותו ית' והשגחתו ולכן אמר שאם לא יתן לו רק כפי העבוד' ולא דרך חסד ומתנ'. לפ"ז אמר אברהם ד' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ור"ל אני הולך לפרסם אלקותו ית' לבדו עם העבד שלי ואין לי כח להספיק פעולתי בכל העולם. ואח"כ אמר הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי ור"ל דהכרז' תהי' מועטת והשכר יהי' מועט לפי ערך הפעול' כי הי' רצונו שיתן לו בנים ושיכול הוא להדריכם בדרך ד' ושיכריזו גם הם אחריו. וזהו שאמר והנה בן ביתי יורש אותי. כלומר פעולתי בהכרז' זאת ולא הי' רוצה להרבות זרעו רק בפעולת הכרזה. והנה באשר ראה הקב"ה שאברהם ראה באצטגנונית שלו שעבד יורש אותו באות' הפעול' מן הכרזה. אמר לו הקב"ה לא יירשך זה העבד שאתה חושב. אבל ירשך עבד שיצא ממעיך שהם ישראל שיהיו עבדים למצרים ועל ידם תפרסם אלקותו ית'. וזאת הי' לו לבשורה מה שאמר לו ועבדום וענו אותם. כלומר שזרעו שיהי' עבדים והמה יתפרסמו אלקותו. ואחרי שאמר לו הקב"ה אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה אז אמר אברהם בתחל' אמרת לי לזרעך אתן את הארץ. וחשבתי כי כנען לא זכה בה מעולם והיא ברשותך אך עתה שאמרת הלשון לרשתה כנרא' שכבר הי' בעלים אחרים א"כ במה אדע כי אירשנה. ועיקר הכוונ' לומר להקב"ה שיתן לו התור' וכמו שאמר ר"י לא הי' צריך להתחיל את התור' אלא מהחודש הזה וכו' ומ"ט פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד לעמו וכו' שאם יאמרו אוה"ע ליסטים אתם שכבשתם ארץ ז' גוים וכו' א"כ זה אמר אברהם להקב"ה מתחל' סברתי שאתה אומר לי לזכות אותי מן הפקר ואין הזוכה מן הפקר צריך שטר אך עתה שאתה אומר לי לרשתה. א"כ במה אדע מה להשיב לאוה"ע כי אירשנו והיתה עיקר כוונתו שיתן לו ולזרעו אחריו התור' שיכתוב בה מעשה בראשית להראות לכל באי העולם שהקב"ה נתן ושכל העולם כלו שלו. אמנם להבין הלא נודע כי אברהם אבינו קיים כל התור' אפי' עירובי תבשילין קודם שניתנ' התור' וכן בודאי כל בניו יקיימו כל התור' כמוהו ומה זה שהשתוקק לקבלת התור'. אך נודע מה שהביא העקיד' שער י"ז מאמר החוקר בס' המדות כי יש ב' מיני מעלות. (א) מעלת הטבעיית. (ב) מעלת התבוניות וההפרש ביניהם הוא. המעל' הנמשכת רק מצד הטבעי שכן הוא טבעו ותכונת מזגו יכולות להיות נפרדות כי יש אדם שיש לו מעלת טבעיית אחת ולא האחרת. משא"כ מעלת תבוניות אחוזות ודבוקת יחד. וזהו שאמרו רז"ל כל העושה מצו' אחת מטיבין לו כי בעשותו אחת מהנה מצד התבונ' שמחויב להפיק רצונו ית' שנצטוה ע"ז בודאי יגמור את כולן כמו שאמרו מצוה גוררת מצוה. וכ"ז רק בעשותו להפיק רצונו ית' ובעבור העלות על רוחו כי הש"י צוה וחפץ בהעשותה. אמנם מה שיעשה רק מצד הכרעת ונטיית טבעו אין לו רק מעל' אחת. אמנם מדת הנדיבות הוא כוללת כמה מעלות אף שהוא בא מטבעו ולזה תארו האומ' הישראלית נדיבי עמי' נאספו. להושיבי עם נדיבי' מרכבות עמי נדיב. ומעל' זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו. וזהו שדרשו רז"ל מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה. אמנם מעלת המוסריות והתבוניות כוללת כלם כשעושה מצו' אחת מצד התבונ' והשכל וזה הית' כוונת א"א ע"ה שיתן לזרעו את התור' בכדי שיקיימו את התור' מצד המוסר והתבונ' להפיק רצונו ית'. והענין מה שאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע וכו' הוא כמו שהנפש לא תשיג שלימותה רק בהכנסתה בהגוף השפל כמו כן האומה הישראלית בכללה לא השיג' שלימותה רק בירידת' אל מקום המטונף של מצרים ובירידתם וביציאתם משם נתפרסם אלקותו ויכולתו והשגחתו בפרסום כמו שנאמר או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי באופן ששם הורגלו שלא להיות בני חורין לפי שהיו משועבדים בחומר ובלבנים רצו לקבל התור' ואמרו מוטב שנשתעבד להקב"ה משנשתעבד למצרים. וגם כיון שראו שידוד המערכות הכירו וידעו כי לד' המלוכ' ונמצא כי השיעבוד הית' לאברהם לבשור' אמיתית שעי"ז יגיעו להשלמת הנפשיות. וגם הית' זאת בשור' טוב' שהוא מסכים לאצטגנינות שלו שעבד ירשנו רק בניו יהי' עבדים. וזהו מה שאמר לו ואח"כ יצאו ברכוש גדול אמרו במדרש זה התור' דאין רכוש גדול מזה. ועפי"ז יש לפרש מאמר הגמ' בברכות דבר נא אין נא אלא לשון בקש' בבקש' ממך וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ודקדקו המפרשים הלא אפי' לא יאמר אברהם ג"כ מחויב הקב"ה לקיים הבטחתו. אך להנ"ל ניחא דבאמת מה שהבטיחם רכוש גדול הכוונ' על התור' אך שלא יאמר אותו צדיק דהכוונ' כפשט' ולכן בבקשה ממך וכו'. ומה שרמז לו הקב"ה שיקח עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש הוא עפ"י מה דאיתא בגמרא בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי בירח תליתאי ותור וגוזל הוא לרמז במ"ש הפקיד' על השכל העיוני והמעש' אשר אליהם רמז תור וגוזל מצד שהם קלי היציר' ולהם כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל אשר הוא דק ורוחני ומעופף על פני השגות העליונות:

ועפי"ז נבוא לבאר מה שסידר בעל המגיד ברוך שומר הבטחתו לישראל שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שנאמר ויאמר לאברם ידוע תדע וכו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ר"ל דזה האצטגנינות שראה אברהם אבינו ע"ה שעבד יהי' יורשו אמר לו הקב"ה זה העבד לא ירשו אך יתקיים האיצטגנינות בבניו אשר יצאו ממעיך וכן הי' ונמצא הך ועבדום וענו אותם הוי הבטח' לטוב' ועי"ז נתקיים אח"כ ואח"כ יצאו ברכוש גדול שזהו רמז לקבלת התור' דע"י העבדות והעינוי זכו אחר כך שיהיו ראוים לקבלת התור'. ועפי"ז יתפרש מאמר המדרש הנ"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות של ברזל וכו' ונקדים עוד מה שפי' המקנה בסוף מס' קידושין בהא דאמרינן שם ר"ש ב"א אומר ראית מימיך צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני והם נבראים לשמשני ומתפרנסים שלא בצער ואני נבראתי לשמש את קוני ומתפרנס בצער אלא הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ופירש דבחינת הבריא' הוא ד' זה למעל' מזה דומם צומח חי מדבר. וכל א' מצפה לעלו' למעל'. הארץ מתאוה להוציא פרי שעי"ז היא מתעלה מבחינת דומם לבחינת צומח. הצומח מתאוה לבחינת חי ולכן הבהמות והחיות מתפרנסים שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת האוכל החי ומתגדל ממנו. וא"כ כ"ש שהי' מהראוי לכל בחינת החיות והעופות שיצפו שיאכלם האדם כדי להעלותם מבחינת חי לבחינת מדבר שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלקי ממעל הוא מעל' עמו. אמנם הטעם שהחי בורח מן האדם ואינו מתאוה לו שיאכלנו אלא שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלים וקרוב הדבר שימותו ע"כ הוא בורח ממנו משא"כ בדומם וצומח שהם בטוחים שיתעל' הדומם בצומח וצומח בחי ולא יקלקל אותו והיינו דאמר רשב"א כיון שחי' ועוף מתפרנסים שלא בצער אעפ"י שאין עלייתם עלי' גמורה שלא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני נמצא אני מעליהו לשורשו העליון והי' ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי שאם הייתי מטיב את מעשי הי' מקוים בי כמ"ש ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך:

ומעתה נבוא למאמר המדרש הנ"ל שכיון שכל סיבת גלות מצרים לא הי' אלא לטובתן של ישראל כדי שיהיו מוכשרים לקבל את התור'. לכן עשה המשל מהפר' שהי' מושכין אותה למקולין. ור"ל כמו שהפר' עם היות שלכאו' נרא' שההולכ' שמושכין אות' למקולין הוא לרעתה דשם שוחטין אות' אבל באמת הוא התכלית הנרצה עבור' והוא לטובת' שבהיות' נאכלת לאדם נעש' בבחינת מדבר ועלתה מבחינת חי לבחינת מדבר והוכרחו להביא את בנה ולמשוך לפני'. כך יעקב אבינו ע"ה אעפ"י שהיריד' למצרים הית' לרעתו ששם נשתעבדו בניו בחומר ובלבנים מ"מ עי"ז הגיעו לתכלית הנרצה ששם הוכנו הנפשות לשלימות האמיתי ושיהיו ראוים לקבל את התור' וזהו שאמר ראוי הי' יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ואפי' הי' יורד בבזיון ג"כ הי' ראוי ונאות להשיג השג' גדול' כזו אבל אמר הקב"ה בני בכורי הוא ואני מורידו בבזיון. ולכן המשיך את בנו לפניו ויוסף הוריד את השכינ' למצרים דכתיב ויהי ד' את יוסף ובשביל יוסף זכו ישראל לקבל פני השכינ' ולקבל את התור' ובשביל כך נגאלו:

ועתה נבוא

לדבר הלכה

בסוגיא דזה וזה גורם

פסחים דף כ"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסור' וחכמים אומרים הפת מותרת. בישלה ע"ג גחלים ד"ה מותר והא תניא בין חדש ובין ישן יוצן לא קשיא הא ר' והא רבנן. אימר דשמעית לי' לרבי משום דיש שבח עצים בפת זוז"ג מי שמעת לי' אלא ל"ק הא ר"א והא רבנן וכו' ושם בדף כ"ז ע"א איתא אמר ר"י אמר ר' יוסף אמר שמואל תנור שהסיקו וכו' חדש יותץ וכו' אפה בו את הפת רבי אומר הפת מותרת וחכמים אומרים הפת אסור' והתניא איפכא וכו' וסבר אתני' איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא. ובדף הנ"ל ע"ב איתא בעי מיני' רמי בר חמא מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרי בקמייתא מאי. א"ל הפת אסור' ומה בין זו לערל' אמר רבא הכי השתא ערל' בטיל' במאתים הקדש אפילו באלף לא בטל' וכו' עכ"ל סוגית הש"ס בקצור. והעול' מהסוגיא דהך ברייתא דתני חדש יותץ ס"ל כר"א דעצי אשיר' דזוז"ג אסור. והך ברייתא דתניא בין חדש ובין ישן יוצן כרבנן דזוז"ג מותר. ועפי"ז תמה הפני יהושע בחידושיו על הא דאמר ר"י אמר שמואל תנור שהסיקו וכו' חדש יותץ. דהא בפ' כל הצלמים דף מ"ט גבי גינתא דאזדבל בזיבלא דעכו"ם דשלח רב עמרם לקמי' דר' יוסף ואמר הכי אמר ר"י אמר שמואל הלכ' כר' יוסי והיינו משום דזוז"ג מותר וא"כ קשה טובא דהיכי קאמר הכא ר"י אמר שמואל חדש יותץ ואפי' בקליפי ערל' והאיך אפשר לומר כן כיון דהנך אמוראי גופי' סברי דאפי' בעכו"ם דחמיר טובא אפ"ה זוז"ג מותר א"כ כ"ש בקליפי ערל' וא"כ מ"ט דאמרי חדש יותץ והוא קושיא עצומ'. ובשלמא הא דמייתי הש"ס דסבר אתניי' איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא לק"מ כמ"ש התוס' שם בד"ה ובהאי דטעמא הוא משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם זוז"ג אבל הא דחדש יותץ לפום מה דמשמע מסוגין דהוא מטעם זוז"ג אסור קשה הא דלעיל. והפנ"י כתב ליישב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה בין חדש דמש"ה חדש יוצן אע"ג דזוז"ג אינו מותר אלא בדיעבד דזה הוי דיעבד דיפסיד התנור. וא"כ י"ל דשמואל לית לי' הך סברא דפסידא דתנור הוי דיעבד אלא הוא סובר כמו דל"ח לכ"ע לפסידא דעצים דהא מש"ה בעינן בישן יוצן. ה"נ מה"ט בחדש יותץ משום דאסור לאפות בו לכתחיל' ולעשות זוז"ג ע"ש שהאריך בזה וכתב שעפי"ז יתיישב היטב לשון הטור ביו"ד בסי' קמ"ב שכ' דבעצי אשיר' חדש יותץ ומ"מ אם נאפה בו הפת מותרת משום דקיי"ל זוז"ג מותר והיינו לגמרי כסברא דשמואל וסיים שם שמקום הניחו לו מן השמים בזה. והמעיין יראה שדבריו תמוהים מאוד דז"ל הטור שם נטל ממנו עצים והסיקו בהן התנור חדש יותץ שנגמר באיסור ואם אפה בו את הפת למ"ד דזוז"ג אסור. הפת אסור. אבל אנן קיי"ל דזוז"ג מותר בדיעבד אבל לכתחל' אסור. ומ"מ תנור חדש שהסיקו בעצי איסור מותר לכתחיל' לאפות בו ע"י היסק דחשיב דיעבד כיון שהוצרך לנחצו ע"ש. הרי מפורש להדיא בהטור דהא שהתחיל לומר חדש יותץ וכן אם אפה בו את הפת אסור היינו למ"ד זוז"ג אסור וע"ז סיים אבל אנן קיי"ל דזוז"ג מותר וכו' ואם כן מפורש בדברי הטור דאם אפה בו את הפת מותר משום דזוז"ג מותר בדיעבד ממילא נמי אפי' בחדש נמי יוצן דזו הנתיצ' מקרי דיעבד כמ"ש התוס' ולפרושו של הפ"י עולה דאף אם נאמר חדש יותץ נמי אמר הטור דאם אפה בו את הפת מותרת משום דלענין הפת הוי כדיעבד ולענין נתיצת התנור הוי כלכתחיל' ובלשון הטור לא נמצא זאת ואדרבה מבואר דס"ל להטור כשיטת התוס' גם גוף תירוצו של הפ"י הנ"ל דחוק:

ואשר אנכי אחזה ליישב ונקדים עוד קושית המהרש"ל והמהרש"א בתוס' ד"ה חדש יותץ שכתבו וז"ל הקש' הר"א לרבי הא דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי נימא יש שבח מוקצה בפת דהגחלים מוקצין הן עכ"ל. והקשו המפרשים הנ"ל דאמאי הקש' התוס' דוקא לרבי הא לרבנן נמי קש' דהא טעמייהו דרבנן דס"ל אין שבח עצים בפת משום דשלהבת בא ממשהו הנשרף וכ"ז דוקא בערל' דהוא מהנשרפין דאפרן וגחלן נמי מותר וגם השלהבת בא ממשהו הנשרף ומש"ה ס"ל לרבנן דמותר משא"כ באיסור מוקצה דגם האפר והגחלים הוי מוקצה א"כ גם לרבנן קש' אמאי בשוגג יאכל דנימא יש שבח עצים בתבשיל:

ועוד נקדים קושית השעה"מ בה' חמץ ומצה וכן האו"ח בחידושיו הביא שהקש' אותו גדול אחד דהא דאמר רבא לעיל דף ה' ש"מ מדר"ע תלת וכו' דלפי תירוצם של התוס' שם בד"ה ואומר דמש"ה אסור לשרוף ביו"ט אליבא דר"ע משום דאסור ליהנות בתחלת ביעורו והיינו ע"כ משום דיש שבת עצים בפת באבוק' כנגדו כרבי א"כ אמאי לא אמר ש"מ מדר"ע ארבע דאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא ולא כרבנן דס"ל אין שבח עצים בפת והוא קושיא נפלאה:

ולהבין כ"ז אבוא לבאר דיעות הפוסקים בענין זה. הנה דעת כל רבוותא וכן פסקו להלכ' בטוש"ע יו"ד סי' קמ"ב דקיי"ל זוז"ג מותר בדיעבד וע"כ בתנור שהסיקו בעצי אשיר' אפי' בחדש נמי יוצן. ולענין אפה בו את הפת פסקינן כרבי דאסור משום דיש שכח עצים בפת והיינו באבוק' כנגדו. וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מה' מאכלות אסורות. והנה הרמב"ם הביא הנך דינים בג' מקומות בה' מ"א בקליפי ערלה ובפ"ז מה' עכו"ם הי"ג גבי עצי אשיר'. וכן בפ"ו מה' חמץ ומצה אם בישל או אפה גבי חמץ ששרפו לאחר זמן איסורו נמי הביא הרמב"ם הך דינא ותמה הכ"מ דלמה סתם הרמב"ם בהנך ב' מקומות בע"ז ובה' חו"מ וכתב אפה בו את הפת ולא ציננו הפת אסור' בהנא' דמשמע בין בחדש בין בישן מיירי ואמאי הא הוי זוז"ג. ותירץ הכ"מ דהרמב"ם סמך א"ע על מ"ש בה' מ"א גבי קליפי של ערל' דבגרף את התנור ואפה בחומו של תנור ה"ז מותר ואינו אסור אלא היכא דהי' אבוק' כנגדו מטעם דיש שבח עצים בפת ה"נ בעצי אשיר' בה' ע"ז וכן בחמץ בה' חו"מ נמי מיירי הרמב"ם דוקא באבוק' כנגדו. אמנם הט"ז והש"ך ביו"ד שם תמהו על הב"י בזה דא"כ דהרמב"ם סמך ע"ז על מה שכבר ביאר בה' מ"א דא"כ הי' לו להרמב"ם לכתוב בהנך ב' מקומות בע"ז ובה' חו"מ כמו שבארנו בה' מ"א כדרכו בכ"מ. וע"כ השיגו על הב"י בזה והעלו דמוכח מסוגית הש"ס דיש לחלק בין ע"ז וחמץ לכל שאר איסורין. והש"ך ז"ל שם בסי' הנ"ל בסק"י כתב ליישב דעת הרמב"ם עפי"מ שכתבו התוס' כפסחים דף ע"ה ד"ה וגרפו בשם ר"י שתי' שם דשאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמם ועפרא בעלמא הן. אבל חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת האבוק' בא שהוא איסור גמור הלכך מבעי לי'. וא"כ נהי דנפשט שם האיבעי' להיתרא היינו משום דלא גרע מגחלים. אבל בע"ז דאפי' אפרה אסור פשיטא דאפי' בחומו של תנור אסור ומש"ה בע"ז וחמץ פסק הרמב"ם סתמא דאפי' בגרף התנור אסור הפת בהנא' ולא חילק בין אבוק' כנגדו אי לא. כמו שביאר בה' מ"א משום שדוקא בערל' וכה"כ דגחלן ואפרן מותר מש"ה אינו אסור אלא באבוק' כנגדו וכמ"ש התוס' דלרבי באבוק' כנגדו אסור עכ"פ מדרבנן אבל בגרף מותר לגמרי דהא השלהבת בעצמו אינו בא אלא מן הגחלים והגחלים מותרין. לאפוקי בע"ז וחמץ דגחלן ואפרן אסור וא"כ באבוק' כנגדו אסור מה"ת משום דיש שבח עצים בפת אליבי' דרבי דקיי"ל כוותי' א"כ אפי' בגרף נמי יש שבח עצים בפת עיי"ש. נמצא לפי שיטת הש"ך בע"ז וחמץ היכא דנאפה הפת בחומו של תנור נמי יש שבח עצים בפת כמו באבוק' כנגדו. אבל היכא דהתנור הוא איסור והעצים היתרא או בתנור חדש בהיסק שני אפי' בעכו"ם וחמץ נמי מותר דזוז"ג מותר.

ועפי"ז הקש' הפר"ח על הש"ך הנ"ל דמה יענה לסוגיא דהכא דמה מבעי' לי' בש"ס בתנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרי בקמייתא מאי הא לא שרו בקמייתא אלא משום דסברי אין שבח עצים בפת דשלהבת אינו בא אלא מן משהו הנשרף כמש"כ התוס' שם. ובהקדש דגחלן ואפרן אסור א"כ יש שבח גחלים בפת. והנה קושיא זו כבר הקשו המהרש"ל והמהרש"א בחידושיו. והאבני מלואים בסוף הס' בהשו"ת סי' וא"ו כ' ליישב קושית הפר"ח הנ"ל דהתירוץ הראשון שכתב ליישב דמבעי בתנור גרוף לשיטת הש"ך ליתא דהא בהקדש דגחלן ואפרן אסור אפי' בתנור גרוף נמי איכא שבח עצים בפת אך התירוץ השני של המהרש"ל דמבעי' בתנור חדש ובהיסק שני והיינו בזוז"ג דאין כאן שבח עצים או שבח חום עולה יפה גם לשיטת הש"ך עיי"ש. ודבריו תמוהין בעיני דלשיטת הש"ך א"א ליישב גם התירוץ השני הנ"ל דהא מבואר להדיא שם דס"ל להש"ך דבע"ז וחמץ נמי אינו אסור רק היכא דיש שבח עצים בפת או שבח חומו אבל בזוז"ג אפי' בע"ז וחמץ נמי מותר א"כ תקש' הכא ממ"נ אי בגרף מבעי' לי' הא איכא שבח חומו של תנור. ובהקדש דגחלן ואפרן אסור אפי' בגרף אסור א"כ פשיטא דאסור ומה מבעי לי'. ואי כתירוץ השני דמבעי בזוז"ג א"כ קש' היכא פשיט לי' ר"ח דהפת אסור' ואמר רבא הטעם משום דהקדש אפי' באלף לא בטל. הלא בע"ז וחמץ נמי לא מהני ביטול דהא ע"ז במשהו וחמץ במשהו. ואפ"ה היכא דהוי זוז"ג מותר בע"ז וחמץ לשיטת הש"ך הנ"ל. ואינו אסור אלא כשאפה בחומו של תנור מעצי האיסור אבל היכא דליכא שבח חומו מעצי האיסור כגון בתנור חדש ובהיסק שני מותר משום דהוי זוז"ג א"כ אמאי פשיט לי' דבהקדש אסור זוז"ג:

אמנם בעיקר דברי הש"ך הנ"ל מה שהביא ראי' מדברי התוס' בפסחים ע"ה דהיכא דאפרו אסור חומו נמי אסור וכן הפת אסור' לכאור' לאו ראי' הוא דהא התוס' לא כתבו זאת אלא בקושייתם אבל בתירוצם העלו דאפי' באבוק' כנגדו לא אסור אלא מדרבנן וא"כ מוכח עכ"פ לפי תירוצם דבחומו אע"ג דאסור הוא מ"מ הפת מותרת. ולפ"ז ה"ה בע"ז אף דאפרן אסור מ"מ הפת יהי' מותרת. וראיתי בא"מ בתשוב' הנ"ל שעמד בזה וכתב ליישב דהא שכתבו התוס' דאבוק' כנגדו אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהשלהבת אינו בא אלא ממשהו הנשרף וכמ"ש התוס' בסוגין בטעמא דרבנן ואפשר דגם רבי מודה בזה דאין השלהבת בא אלא ממשהו הנשרף אלא מ"מ ס"ל דמדרבנן אסור ומש"ה בגרפו אע"ג דחומו אסור משום שבא השלהבת מאבוק' שהיא איסור מ"מ כיון דשלהבת גופא אינו אלא מדרבנן פשיט לי' דהפת מותרת משום דחומו אפי' מדרבנן מותר. אבל בע"ז דגחלתו ואפרו אסור מדינא א"כ אפי' השלהבת הבא ממשהו הנשרף לא גרע מגחלתו ואסור מדינא. ולפ"ז בגרוף נמי כיון דחומו בא משלהבת ואפי' בא מגח"ת נמי אסור שהרי אפרן אסור מדינא ומש"ה בע"ז הפת אסור' משום דיש שבח חומו בפת עיי"ש שהאריך:

ובאמת המעיין יראה שהוא דוחק גדול בכוונת התוס' דהרי הכא כתבו התוס' בפירוש בריש סוגין דבזה פליגי רבי ורבנן. דרבנן ס"ל דהשלהבת אינו בא אלא ממשהו הנשרף ורבי ס"ל דהשלהבת אינו בא אלא מן העצים. והנה ראיתי בשעה"מ ה' חמץ ומצ' פ"ג שהקש' על פירוש ר"י הנ"ל שכתב דאבוק' כנגדו אינו אסור אלא מדרבנן מהא דפריך הש"ס הכא מכלל דרבנן ס"ל דשרי באבוק' כנגדו אלא עצים דאיסורא היכא משכחת לה. ומשני בשרשיפא וברש"י שם בדף כ"ז ע"א בד"ה יוליך מבואר שהקש' שם לרבנן יוצן למ"ל הא שרי לפת אפי' בהיסק איסור ותירץ ה"מ דיעבד אבל לכתחיל' לא שרי ולקמן פריך עצים דאיסורא מדאורייתא לרבנן המ"ל. וא"כ נשמע בהדיא דלרבי דס"ל באבוק' כנגדו אסור הוא מדאורייתא. דאל"כ אמאי קאמר הש"ס דוקא לרבנן המ"ל הא לרבי נמי תקשה עיי"ש דנדחק ליישב דאה"נ לפום מה דס"ד דמקש' ע"כ דאבוק' כנגדו אסור מה"ת מכח קושיא עצים דאיסורא וכו' ומש"ה פריך דוקא לרבנן המ"ל אמנם למאי דמתרץ דמשכחת לה בשרשיפא איכא למימר אפי' לרבי אינו אסור מדאורייתא וקרא אינו אסור אלא בשרשיפא אך זה דוחק גדול. ועוד הקש' השעה"מ שם על שיטת ר"י הנ"ל דא"כ תקש' קושית התוס' לעיל דף ה' ד"ה ואומר שהקשו שם דהא כשישרף ויעש' גחלים הנאתו מותר ותרצו שם כיון דמתחלת הבער' אינו יכול להנות אעפ"י שיש לו הנא' ממנו אח"כ אסור ע"ש. וכוונתם דר"ע כרבי ס"ל דאבוק' כנגדו אסור משום דיש שבח עצים בפת ומש"ה אינו יכול ליהנות בתחלת הבער' והתם אקרא קאי ומוכח מדבריהם להדיא דאבוק' כנגדו לרבי אסור מדאורייתא עיי"ש שהניח בקושיא:

באמת בעיקר פלוגתת רבי ורבנן באבוק' כנגדו

אולם הוא כמ"ש התוס' בסוגין דרבי ס"ל דהשלהבת בא מן העצים ורבנן ס"ל דשלהבת בא מן משהו הנשרף היינו מן הגחלים. ובכסף משנה בפ' ט"ז מה' מ"א מבואר דהא דס"ל לרבי באבוק' כנגדו אסור אם הוא בתנור ישן דהיתרא דהוי זוז"ג החמירו בו אבל אינו אסור אלא מדרבנן וממילא היכא דלא הוי זוז"ג כגון בתנור חדש או בקרקע כמ"ש המהרש"א בסוגין בודאי לרבי באבוק' כנגדו אסור מדאורייתא משום דשלהבת בא מן העצים. ולרבנן אפילו היכא דלא הוי זוז"ג נמי אינו אסור אלא מדרבנן כיון דשלהבת אינו בא אלא מן הגחלים. ועפי"ז ניחא הא שכתבו התוס' בשם ר"י באבוק' כנגדו אינו אלא מדרבנן היינו בתנור ישן דהו"ל זוז"ג. אבל בתנור חדש דליכא זוז"ג מודה ר"י דאסור מדאורייתא אליבא דרבי באבוק' כנגדו. ועפי"ז נתיישב קושיא הנ"ל דלא מצי הש"ס למיפרך עצים דאיסורא לרבי המ"ל מדאורייתא דשפיר משכחת לה בתנור חדש בהיסק ראשון אבל לרבנן דס"ל באבוק' כנגדו נמי מותר ואפי' היכא דלא הוי זוז"ג והיינו משום דס"ל דשלהבת בא מן הגחלים ואף התנור בעצמו אינו נאסר כלל. ומשום הכי פריך הש"ס לרבנן עצים דאיסורא המ"ל:

ולפי האמור לשיטת הש"ך הנ"ל דס"ל דבע"ז וחמץ נמי זוז"ג מותר ורק משום דגחלן ואפרן אסור מש"ה בחומו נמי אסור אזדא לה ראייתו מן התוס' הנ"ל. ואדרב' תקש' לי' כקושית הא"מ הנ"ל דהתוס' לא כתבו כן רק בקושייתם אבל בתירוצם כתבו דמש"ה בגרוף מותר משום דבאבוק' כנגדו נמי אינו אסור אלא מדרבנן. ולפמ"ש עיקר טעמם דאינו אלא מדרבנן משום דהוי זוז"ג. וא"כ בע"ז וחמץ דלשיטת הש"ך נרא' להדיא דס"ל דבהני נמי זוז"ג מותר א"כ אפי' בע"ז וחמץ לישתרי היכא דליכא אבוק' כנגדו. ודע דפירושו של הש"ך הנ"ל במה שפירש בדברי הטור שם מה שהביא בשם הרמ"ה והרא"ש וכן מה שפירש בדברי הרמב"ם מבואר באריכות כעין פירושו נמי בשו"ת פני יהושע להגאון בעל המג"ש ז"ל בחלק ראשון חאו"ח סימן י"א ע"ש]. וע"כ לומר כשיטת המג"א בסי' תמ"ה סק"ה שהער' שנ"ל עיקר כדעת הש"ך ולא מטעמי' דהש"ך ס"ל דבע"ז וחמץ כיון דגחלן ואפרן אסור אפי' בגרף התנור שבח חומו ניכר בפת ולפי דברינו אם הי' עצים דאיסורא ועצים דהיתרא ראוי להיות מותר מטעם זוז"ג והמג"א ס"ל דלאו מה"ט הוא אלא משום דאמרינן הכא בש"ס דבעצי הקדש משום דבאלף לא בטל אפי' לרבנן דס"ל דבאבוק' כנגדו נמי אין שבח עצים בפת מ"מ אסור משום דהקדש אפי' באלף לא בטל וממילא נמי בע"ז וחמץ דלא מהני בהו ביטול נמי אסור בהו זוז"ג. ואליבי' שפיר כתבו התוס' בשם ר"י דבאבוק' כנגדו אסור נמי רק מדרבנן. והטעם דאינו אלא מדרבנן משום דהוי זוז"ג דהא בפרל' וכה"כ מהני ביטול וממילא מהני נמי זוז"ג. והנה כבר נודע דגוף סברת המג"א הנ"ל נובע מדברי הר"ן בפרק כל הצלמים בהא דתניא ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר וכתב רש"י משום דזוז"ג מותר ועוד הקשו עליו דילדה שסבכה בזקנה משום ביטול נגעה בה וכו'. וכתב הר"ן וז"ל שם אינו קושיא דדא ודא אחת הוא דזוז"ג מותר משום שנתבטל האיסור בהיתר עיי"ש. וזה שהביא המג"א מסוגיא דהכא דהא באמת קש' קושית המהרש"ל והמהרש"א הנ"ל דמה תבעי לי' בעצי הקדש הא בהקדש קיי"ל דגחלן ואפרן אסור ואם כן פשיטא דגם לרבנן אסור בהקדש באבוקה כנגדו וע"כ כתירוצו של המהרש"ל דמבעי' לי' בזוז"ג מש"ה פשיט לה בש"ס דאסור בהקדש משום דאפילו באלף לא בטל:

ולפ"ז ע"כ מוכח דרבא דמשני לה הכי בגמרא הטעם דבהקדש אסור ולא מהני בה זוז"ג משום דאפי' באלף לא בטל א"כ הא דקאמר לרבנן דשרי בקמייתא היינו דשרי בזוז"ג ולא באבוק' כנגדו דאי מבעי לי' באבוק' כנגדו לא הוי צריך רבא למימר הטעם משום דלא בטל דבל"ז אסור משום דגחלן ואפרן אסור וכנ"ל. וע"כ דס"ל לרבא כמ"ד דל"ש אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסורות וס"ל דכי פליגי רבי ורבנן לא פליגי אלא בלוחשות אבל באבוק' כנגד' אסור לכ"ע ולפ"ז רבא לשיטתי' שפיר קאמר בפ"ק ש"מ מדר"ע תלת ולא קש' קושית השעה"מ והאו"ח הנ"ל דהא לפמ"ש התוס' שם עיקר הטעם הא דאסור לשרוף ביו"ט אליבא דר"ע משום דאסור ליהנות בתחלת ביעורו והיינו ע"כ משום דיש שבח עצים בפת באבוק' כנגדו כרבי וא"כ אמאי לא קאמר רבא ש"מ מדר"ע ארבע דאבוק' כנגדו אסור כרבי. ולפי הנ"ל ניחא דהא מדמשני הכא בהקדש הטעם משום דלא מהני ביטול מוכח דס"ל דלא פליגי רבי ורבנן באבוק' אלא בגחלים לוחשו' אבל באבוק' כנגדו כ"ע מודה דאסור. וכיון דכ"ע מודה ל"ש לומר ש"מ מדר"ע ארבע ועיין בשעה"מ בה' חו"מ שכתב בקיצור דמש"ה לא אמר רבא ש"מ ארבע משום דס"ל כהך לישנא דפליגי בגחלים לוחשות אבל באבוק' כ"ע מודה ולא כתב שום ראי' לזה דרבא הכי ס"ל. ולפי דברינו נתיישב שפיר רבא לשיטתי':

והנה בתוס' ד"ה הקדש הקשו וז"ל ותימה מה חומר הוא זה הא הקדש דשיל"מ הוא ע"י חילול וכו' ואפי' מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה עכ"ל התוס' ובס' מג"ש והפ"י בחידושיו הקשו שלא הבינו כלל קושית התוס' דלמא אה"נ רבא דמשני דמש"ה אסור בהקדש משום דאפי' באלף לא בטל הוא באמת מה"ט משום דהוי דשיל"מ ומש"ה החמירו ג"כ לענין ש"ע בפת. ולענין זוז"ג ע"ש. ולפענ"ד נראה לפרש כוונת התוס' הנ"ל עפ"י מה דנודע דהא דדשיל"מ ל"ב הוא דוקא במינו אבל שלא במינו בטל א"כ קש' איך אפשר לומר דזהו כוונת רבא דמש"ה בעצי הקדש אסור משום דבאלף ל"ב ומשום דהוי דשיל"מ דהא שבח עצים בפת הוי אינו מינו עם הפת. אך לפי מה דא תא בביצה דף ל"ט גבי האשה ששאלה מים ומלח דהא דאינו בטיל' בעיס' מטעם דשיל"מ וכתבו התוס' שם כיון דהעיס' צריכ' למים ומלח הו"ל כמב"מ ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהפת צריך לשבח העצים לאפות אצלו שפיר הו"ל כמב"מ. ור"י פליג שם בביצ' וס"ל דמים ומלח בטלים בעיס' וע"כ משום דס"ל דאף שהעיס' צריך למים ומלח אפ"ה הו"ל מבשא"מ. וא"כ זהו כוונת התוס' הנ"ל. דהא על הך תירוצא דמתרץ רבא משום דהקדש חמור דל"ב ומש"ה אסור פריך והלא מעל המסיק וכו' ומשני דמשכחת בעצי שלמים ואליבא דר"י וכו' א"כ לפי המסקנא עיקר תירוצא קאי אליבא דר"י ואליבי' א"א לומר דמש"ה בהקדש חמור ואסור משום דהוי דשיל"מ דהא הוי אינו מינו שבח עצים בפת ולדידי' ל"ש לתרץ כיון שהפת צריך לשבח העצים הוי מב"מ דהא איהו ל"ל הך סברא והבן:

אמנם ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל בחידושיו לאו"ח בסי' תמ"ה שפירש דבר יקר בכוונת התוס' הנ"ל והוא דהנה כל המפורשים המג"ש והפ"י הבינו שכוונת התוס' להביא מריש ביצה רק מה שס"ל לר"א התם בדף ד' ע"א דאפי' בדרבנן דשיל"מ ל"ב. והוא פירש דכוונתם להא דאמרי' שם בדף ד' ע"ב גבי עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ולר"א דאמר דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ה"מ היכא דאיסורא בעינא אבל הכא מקלי קלי לאיסורא פ"ש. וזהו קושית התוס' דמאי חומר הוא זה הא הקדש הוי דשיל"מ והכא ל"ש לומר דמש"ה ל"מ בהקדש זוז"ג משום דל"מ ביטול משום דהוי דשיל"מ דהא הכא מקלי קלי לאיסורא ושוב לא הוי דשיל"מ ודפח"ח:

ולפי"ז אף אם נימא דמש"ה מבעי' בהך איבעי' בהקדש היינו באבוק' כנגדו נמי שפיר הקשו בתוס'. דהא עיקר הבעי' הוא לרבנן דשרי בקמייתא ולדידהו ליכא שבח עצים בפת והוי מקלי קלי לאיסורא ואמאי פשיט לי' דאסור דהא בכה"ג ל"ש חומרא דדשיל"מ:

ולפי האמור נחזור לענין הראשון דהנה ראיתי בישועת יעקב ביו"ד סי' קמ"ב סק"א שכתב ליישב קושית המהרש"ל בתוס' שהקש' הר"א לרבי גבי המבשל בשבת בשוגג יאכל שהקש' הא גם לרבנן תקשה דהא במוקצ' הגחלים נמי הם מוקצה ואפי' לרבנן אסור ותירץ לפי מה דאמרינן בשם המהרש"א והכ"מ הנ"ל דאפי' לדידי' באבוק' כנגדו דאסור היינו היכא דליכא גורם היתר אבל בזוז"ג אפי' באבוק' כנגדו מותר. וא"כ לכאור' תקשה דאמאי קש' להו להתוס' מהמבשל בשבת דלמא מיירי בבישול בתנור של היתר והוי זוז"ג ואפי' באבוק' כנגדו נמי מותר מדאורייתא והכא דהוי שוגג מותר לגמרי. אך באמת שפיר הקשו בתוס' דהא עיקר הטעם דזוז"ג מותר משום ביטול נגע בה כמ"ש הר"ן והמג"א הנ"ל. ובמוקצה דהוי דשיל"מ ולא בטל שוב ל"ש לומר גבי' דזוז"ג מותר אולם לפי מה דאמרינן בש"ס גבי מוקצה דהיכי דמקלי קלי לאיסורא לא מקרי דשיל"מ א"כ הכא נהי דאבוק' כנגדו מ"מ הוי ליתא לאיסורא בעינא ושוב ל"ש החומרא דדשיל"מ ומש"ה הקש' הר"א דוקא לרבי דהא לרבי כבר פירש הר"ן בסוגין דמש"ה ס"ל לרבי דהפת אסור' משום דשבח עצים דאיסורא ניכר ממש בפת ומש"ה שוב לא הוי מקלי קלי ושפיר איכא החומרא דדשיל"מ ושוב ל"מ בי' זוז"ג ושפיר הקש' לרבי דאמאי יהי' התבשיל מותר אבל לרבנן לק"מ והבן:

ומעתה נבוא ליישב קושית הפני יהושע הנ"ל הנצב בפתח השער והוא דהנה הגאון בעל האבני מלואים בתשוב' סימן ז' העלה ליישב דברי הרמ"א במה שכתב ביו"ד סי' קמ"ב גבי ע"ז ודוקא כשאבוק' כנגדו ובאו"ח סי' תמ"ה גבי חמץ סתם הרמ"א ולא כתב דוקא באבוק' כנגדו. ולכאור' תקשי מ"ש ע"ז מחמץ. ותירץ לפי מה שכתב הכסף משנה דאפילו היכא דאפרו וגחלתו אסור כל שאין אבוק' כנגדו אין השבח ניכר כ"כ והוי זוז"ג וממילא מותר אפי' בע"ז משום דע"ז נמי יש לו ביטול. והא דיין ביין במשהו אינו אלא בהיתרא לגו איסורא וכרב דימי בפ' השוכר דף ע"ג ע"א וכתב הר"ן שם בטעמא דכל שהאיסור במקומו חשוב הוא. וכיון דזוז"ג לא מהני אלא כששני הגורמים באים כאחת. וכן מבואר בהרמב"ם פט"ז מה' מ"א. וכה"ג בע"ז מהני נמי ביטול. אבל חמץ דלעולם במשהו ואפי' איסורא לגו היתרא א"כ ה"ל כמו הקדש דהפת אסור' אפי' באין אבוק' כנגדו ומשום דשריותא דזוז"ג משום ביטול וחמץ לעולם אינו בטל עיין שם באריכות:

והנה עוד נקדים קושיא אחת והוא מה שהקשו האחרוני' וכן הקש' הא"מ שם בתשוב' סימן וא"ו לשיטת הר"ן הנ"ל דזוז"ג הוא משום ביטול ומבואר שם בר"ן להדיא דה"ט דזוז"ג אסור לכתחיל' משום דא"מ איסור לכתחל' וא"כ מקש' לשיטתי' קושית התוס' בסוגין דחדש יוצן למ"ד דזוז"ג מותר והאיך אופין בו לכתחיל' אח"כ שיהי' זוז"ג הא א"מ איסור לכתחיל' ומה שתירצו בתוס' משום דאי אמרינן יותץ יפסיד התנור ומש"ה מקרי דיעבד לשיטת הר"ן זה ליתא דהא לדידי' זוז"ג אסור לכתחיל' מדינא משום דא"מ. וכי משום דאיכא פסידא דתנור יהי' מותר לבטל לכתחיל' דא"כ אם נפל איסור לתוך נ"ט זיתים דהיתרא יהי' מותר להוסיף ולבטל משום דיפסיד כל ההיתר. ואפילו בדרבנן אסור להוסיף ובשלמא התוס' לשיטתם שפיר כתבו לתרץ משום דיפסיד התנור חשוב דיעבד שמדברי התוס' מוכח בהדיא דלא ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל דעיקר דברי הר"ן בע"ז הוא ליישב קושית התוס' שם שהקשו על פירוש רש"י דילדה שסבכה היא מתורת ביטול ולא מדין זוז"ג וכן מוכח לקמן דף כ"ח בתוס' ד"ה ע"ז שכתבו דרבנן ס"ל כר"י דשוחק וזורה לרוח. ולר"י אמרינן התם הטעם משום דהו"ל זוז"ג. ולפי דאמרן בחמץ ל"ש לומר דזוז"ג מותר משום דחמץ במשהו. אבל בע"ז דבב"א בטל מש"ה מהני בי' זוז"ג וע"כ שהתוס' ס"ל דזוז"ג אינו מתורת ביטול רק דמדינא מותר לגמרי אלא שהחמירו שלא לעשות לכתחיל' זוז"ג כדי שלא יהנה מהאיסור ומש"ה בכה"ג דיפסיד התנור חשוב דיעבד ומותר. אבל לשיטת הר"ן תקשה כנ"ל. ותרצו דתנור חדש שנאסר אינו אלא מדרבנן. וכן כתב הר"ן בבגד שנארג ע"י כרכר ובאיסור דרבנן וגם שכבר מקלי קלי לאיסורא שפיר שרי לבטלו לכתחל' וכמ"ש הר"ן בביצה דף ד' והרא"ש שם וכיון דבתנור דאיסורא ליתא לאיסורא בעיני' אלא שנגמר באיסור מש"ה מותר לבטל לכתחיל' בזוז"ג:

ועפ"י כל האמור נתיישב שפיר קושית הפ"י הנ"ל דהנה הך פלוגתא לקמן דגחלים עוממות ולוחשות הוא פלוגתת ר"י אמר שמואל ור' יוחנן. והרא"ש ז"ל פסק לחומרא כל"ק דל"ש אלא גחלים עוממות אבל גחלים לוחשות אסורין. אבל הרי"ף והרמב"ם פסקו לקולא כמ"ד דלוחשות מותרת. ותמה הרשב"א בתשוב' עליהם כיון דבגמרא לא מסיימי מי האוסר ומי המתיר הו"ל למיפסק לחומרא והעלה האור חדש בחידושיו ליישב דמוכח בהסוגיא דתסתיים דשמואל הוא דאמר דפליגי בלוחשות ורבי ס"ל דאסור בלוחשות דהא למ"ד דרבי ורבנן פליגי בלוחשות י"ל דבאבוק' כנגדו גם חכמים מודים דאסור וכדדייק הש"ס לקמן למ"ד לוחשות מותרת פת דאסור לרבי כשאבוק' כנגדו ומכלל לרבנן שרי אפילו באבוק' כנגדו ומשמע דלמ"ד דפליגי בלוחשת י"ל דחכמים מודים באבוקה כנגדו דאסור וא"כ קש' אם נימא דשמואל ס"ל דאף בלוחשת נמי ד"ה דמותר ורבי אינו אוסר אלא כשאבוק' כנגדו למה לי' לשמואל לעיל להפך הברייתא דרבי וחכמים באפה בו את הפת משום דרוצה למיפסק הלכ' כרבי גם מחביריו דקשה אמאי מהפך הברייתא דעדיין איכא למטעי דהלכ' כחכמים במי שבידו גירסת הברייתא כסידור' טפי ה"ל לשמואל להפך הלא שנו דקאמר. רק הכי הל"ל ל"ש אלא בעוממות אבל בלוחשת אסורין לרבי וחכמים מתירין בלוחשות אבל באבוקה כנגדו ד"ה אסור והוי ידענא הלכתא היא דהיכא דאבוק' כנגדו אסור מאחר דכ"ע מודים בה. אלא ודאי דס"ל לשמואל באמת דפליגי בלוחשת ובזה נמי הלכה כרבי דלוחשת אסורין ומש"ה הוצרך להפך הברייתא כי היכא דנהוי רבנן לחומרא ומדשמואל ס"ל דבלוחשות פליגו מכלל דר"י ס"ל דגם בלוחשת נמי ד"ה דמותר ומש"ה פסק הרמב"ם כוותי' דר' יוחנן דשמואל ור"י הלכ' כר"י ע"ש. ונמצא לשיטתי' דס"ל בלוחשות פליגי ע"כ באבוק' כנגדו כ"ע מודים דאסור. והואיל וכן הך שקלא וטריא לקמן דבעי בתנור שהסיקו בעצי הקדש מאי קאי אליבא דר"י אמר שמואל דס"ל דבאבוק' כנגדו לכ"ע אסור ואפה בו את הפת לא מיירי באבוק' כנגדו לדידי' ועיקר הבעיא היא בדין זוז"ג וכפירוש המהרש"ל שם ומש"ה מדייק הש"ס לרבנן דשרו בקמייתא כלומר בדין הראשון השנוי בברייתא דהיינו דין תנור לאפוקי ע"ג גחלים אפילו לרבנן בעצי הקדש מודים דאסור דהא גחלן ואפרן אסור וע"ז מסיק הש"ס דבהקדש אסור משום דל"מ ביטול. ולפי"ז תקשי כיון דמסקינן הכא אליבא דשמואל דבהקדש אסור זוז"ג משום דל"מ ביטול א"כ אמאי ס"ל בע"ז גבי גינתא דאזדבל וכו'. דהלכ' כר"י דזוז"ג מותר. וע"כ לתרץ דס"ל לר"י אמר שמואל דעיקר טעמא דזוז"ג מותר היא מטעם ביטול כטעמי' דהר"ן. ומש"ה בע"ז משום דקיי"ל כר' דימי דיש חילוק בין היתרא לגו איסורא לאיסורא לגו היתרא זוז"ג היא דוקא כשהגורמים באים כאחת ומש"ה בע"ז ס"ל לשמואל דזוז"ג מותר. משא"כ בהקדש דלעולם לא בטל מש"ה מסקינן אליבי' דלא מהני בי' זוז"ג. ונמצא לשיטתי' לפי מה דאמרן דס"ל דזוז"ג היא מטעם ביטול אי הוי ס"ל לשמואל דחדש יוצן כקושית הפ"י הנ"ל. תקש' קושית המפורשים הנ"ל דאמאי בחדש יוצן הא אין מבטלין איסור לכתחיל' ומה שתירצו משום דתנור חדש שנאסר אינו אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן וגם שכבר מקלי קלי לאיסורא שפיר שרי לבטלו לכתחיל'. זה התירוץ אתיא שפיר דוקא אם נימא דאין שבח עצים בפת וה"ה אין שבח עצים בתנור והוי מקלי קלי לאיסורא אבל לר"י א"ש כיון דחזינן דמהפך הפלוגתא דרבי ורבנן דמזה מוכח ממילא דס"ל בלוחשת פליגי אבל באבוקה כנגדו לכ"ע אסור כדאמרן לעיל וכיון דס"ל לשמואל דבאבוקה כנגדו לכ"ע אסור וע"כ משום דשבח עצים בפת וכן נמי שבח עצים בתנור וכיון שכן חשוב כאלו האיסור ניכר כמ"ש הר"ן בסוגין ומש"ה ס"ל לשמואל דחדש יותץ ולא יוצן משום דאין מבטלין איסור לכתחיל' דהא לדידי' ל"ש לתרץ משום דמקלי קלי לאיסורא ודוק כי הוא נכון:

דברי אגדה לאחר הפלפול

איתא בפ"ק דחגיגה דף ג' ת"ר מעשה בר"י בן ברוקה ור"א בן חסמא שהלכו להקביל את פני ר' יהושע אמר להם מה חידוש הי' היום בבהמ"ד. אמרו לו רבי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אעפ"כ א"א לבהמ"ד בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ר"א ב"ע היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפ' הקהל ומה דרש בה. כתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באו ללמוד ונשים באות לשמוע טף למה באין (אלא) כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם מרגליות טוב' היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. ועוד דרש את ד' האמרת היום וכתיב וד' האמירך היום אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ואני אעשה לכם חטיב' אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עכ"ל הש"ס. והנה המפורשים דקדקו על לשון הש"ס הנ"ל דקאמר אם אנשים באו ללמוד. מדנקט הלשון אם משמע דעל הספק מדבר והול"ל בפשיטות טף למה באו. ועוד קש' דבירושלמי גרסינן אלא כדי ליתן שכר למביאיהם וכן הביא המהרש"א הגירסא. והכלל הוא בכ"מ דקאמר הלשון אלא משמע דחזר ממה שהי' סובר מעיקרא ולכאור' לא מצינו כאן חזרה.

ויתבאר עפ"י מה דאיתא שם בברכות פ' תפלת השחר דר"ג כשהי' נשיא והי' דורש הי' מכריז ואומר כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד ואותו היום שמינוהו לר"א ב"ע סלקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידי' לכנוס ונכנסו כלם לשמוע הדרש' וזהו שדרש ר"א ב"ע נמי כאן בפ' הקהל. ולכאור' משמע דעיקר טעם מצות הקהל כדי שישמעו וילמדו וא"כ יכול האומר לומר למה לי טורח הליכ' לעזר' אני יכול ללמוד בבית וגם מי שאין לו לב להבין כ"כ. יאמר מה לי לילך לשמוע אם אינני מבין כלום. ולפיכך אמר להוציא מסברא זו דאם אנשים באו ללמוד ונשים באות לשמוע ור"ל אם יעלה על דעתך שזהו הטעם א"כ יהי' קש' הטף למה באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהם וכמו בטף הטעם הוא רק למביאיהן כן האנשים ונשים עיקר הטעם שיבואו לעזר' ושם ישמעו וילמדו כי בזה הקיבוץ יתאחדו נפשות ישראל ויהי' כגוף אחד וזהו שדייק הפס' בפ' וילך למען ישמעו וכו' ושמרו לעשות את כל דברי התור' הזאת. ור"ל דבזה שיתאחדו כנפש אחת יוכלו לשמור את כל התור' דכ"א מקוים מצות שבידו לקיים ובצירוף יקיימו כל התור' והבן. ומעת' נבוא לבאר סמיכות המאמר הנסמך לזה הדרש דקאמר ועוד דרש את ד' האמרת היום וכו' אשר לפי שטחם החיצון הנך שתי דרשות אין להם התקשרות ויפוררו לנו לדרוש ולחקור ענין סמיכתם. ובטרם כל שיח נקדים הקדמ' אחת. הנה הסכמת כל החוקרים כי אי אפשר לאהוב שני אנשים אהבה שלימ' בתכלית וזה נקרא אהבה משותפת ולזה אמרי' מקודם בהק"ש ד' אחד ואח"כ ואהבת. ועוד נקדים חקירת החוקרים בענין אהב' הביאם הפקיד' בשער השמיני דראש הפילוסופים אפלטון אמר דהאהב' האמיתית היא רק שלא יהי' דומה בדומ' והביא ראי' ומופת חותך לזה ממה שהארץ היבש' תשתוקק למטר השמים. וכן אמרו כל אומן שונא בני אומנתו. אפס החוקר אריסטו בס' המדות תלמידו של אפלטון ורבו של אלכסנדר מוקדן סותר דעתו והוכיח בהיפך שאהב' אמיתית היא רק דומה בדומ' במהותם ואיכותם. ותשוקת הארץ למטר הוא רק דבר טבעי לא מגדר אהבה. וגם שנאת בעלי אומניות היא רק בעבור הנזק אשר יסבבו זה לזה. ובאמת עיקר מציאת אהבה רק בין אנשים הדומים זל"ז ויתרב' אהב' בדמיון והשואה עד כי האנשים אשר הי' גרים במדינ' אחרת ואם הם שניהם ממדינ' אחת יתחברו יחד וביותר אם הם מעיר אחת. ויותר אם הם ממשפח' אחת אבל אנשים שיש בהם זולתיות א"א שיהי' ביניהם אהבה שלימה כלל. וזה מבואר עוד אנשים שהם בתכלית השלימות בענין המעל' והטוב עם אנשים שהם בתכלית הרע לא יוכלו למצוא ביניהם אהב' ודביקות כלל וזהו שאמר יונתן לדוד ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהי' לך למשנה (ש"א כ"ג) דלכאור' תמוה מאוד הלא אהבת דוד ויהונתן הי' אהבה שאינ' תלוי' בדבר ויונתן מסר נפשו בשביל דוד עד שאמר לו שאול אביו בן נעות המרדות וכו' ואיך יתכן שהוציא מפיו כעת דברים כאלה הנראים שלהנאת עצמו רצה שדוד ימלוך בכדי שהוא יהי' אח"כ למשנה אך להנ"ל יתבאר דכוונתו הי' למען לא תישבת אהבתם אם יתרחקו זה מזה במדרגתם. וזהו שאמר' תורה ואהבת לרעך כמוך ור"ל לריעך שהיא כמוך ודומ' לך בזה שייך אהב' אמיתית. והנה לפ"ז יקש' איך אפשר לצייר אהבה מהש"י להאדם כי מה דמות והשתוות נמצא להשי"ת עם האדם. וא"כ איך נמצא בתור' ואהבך וברכך וכן הנביא אמר אהבתו אתכם אמר ד'. וכן ד' אוהב צדיקים. אמנם זה יוצדק אהבת אדם להשי"ת ואהבת את ד' אלקיך מצד אהבת הטוב במה שהוא טוב. ומצד המועיל שמקבל תועלת מהשי"ת או מצד הערב שערבים ונעימים בפיו הטובות שיעש' עמו השי"ת אבל השי"ת את האדם שאין בו אחת מכל הטובות הנ"ל לא ידומה שאפשר שתהי' ממנו ית' אהבה אל האדם. אמנם החוקר אלקי הרב בעל העקרים מאמר ג' פ' ל"ה כתב שהאהב' תמצא בשלשה סוגים. (הא') היא אהבת השיווי והדמיון כשישתוו במעל' או בשלימות או בקבלת תועלת. (הב') היא אהב' טבעית והיא שני מינים אם אהבת המוליד לילד לפי שהוא חלק ממנו ואם אהבת אומן למלאכ' אשר טרח והשתדל בה. (הג') היא אהב' יחסית ור"ל דמצינו שתאר הכתוב השי"ת כמלך ואב ובעל. כמלך כה אמר ד' מלך וכו' ד' מלכינו. כאב כי אתה אבינו. הלא הוא אביך קנך. וזה כמו שהמלך והאב משלימין צרכי העם והבן ולא יבוקש מהם אלא שיכבדו אותו כן השי"ת משלים צרכי האנשים ולא יבוקש מהם רק שיכבדו את שמו כמו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'. והיינו לכבדו ולשמור מצותיו. ומה שנאמר חשק ד' בכם היא להורות שאהבת השי"ת את ישראל אינו כאהבת ההדמות ולא אהב' טבעית אלא אהב' בחירית נמשכת אל רצון האוהב בלבד בלי שום טעם ולכן כינה הכתוב אהבת השי"ת להאדם בשם חשק כי שם חשק יאמר על הפלגת אהב' בלי טעם. וכן נמי לזה קרא הכתוב את אהבה זו סגול' להיות לו לעם סגול'. ור"ל כמו שסגול' תמצא דבוק' במין לא תתפרד ממנו ואינו נמצאת בו לא מצד הכמות ולא מצד האיכות כן אהב' זאת ענין סגול' דבוק באומ' והיא כחשק בלי טעם נמשך לרצון החושק בלבד ע"כ עיי"ש:

ועפי"ז ראיתי להמפורשים שפירשו הפסוק אהבתי אתכם אמר ד' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאום ד' ואוהב את יעקב (מלאכי א') ויש לדקדק כי אחר שאמר בתחל' אמר ד' למה חזר ואמר נאום ד' כי כבר ידענו כי פיו ית' הוא מדבר ופירשו דהכונ' היא לפי דברי הרב בעל העקרים הנ"ל שא"א ליחס לו ית' אהב' טבעית. ולכן אמר אהבתי אתכם אמר ד' ואמרתם במה אהבתנו ר"ל באיז' בחינ' אפשר לצייר אהב' זו אהב' טבעית א"א לצייר משום צד. אם מצד אהבת המוליד לילד אי אפשר לפי שהלא אח עשו ליעקב וכלם בני איש אחד הם. וכיון שכן מה אהבת מוליד לילד יש בזה יותר מבזה. וכי תימא יש אהב' טבעית מצד הטורח כאהבת האומן להמלאכ' זהו א"א לומר לפי שהכל נברא בנאום ד' ובמאמרו לבד לא בעמל ולא ביגיע' כמש"נ ויהיו כל אלה נאום ד' ומ"מ ואוהב את יעקב. באופן שלפי פירש זה הלא אח עשו ליעקב נאום ד' הוא טעם לתמיהת ואמרתם במה אהבתנו ולא נתינת טעם לאהבתי אתכם והבן:

העולה מדברי הרב החוקר הנ"ל שאהבת השם יתברך להאדם הוא בגדר הסגולה והחשק בלי טעם. אולם החוקרים האחרונים אמרו דעתם שאהבת ד' להאדם הוא ג"כ אהבה בטעם והכרח הפסוקים יורה על זה. דכתיב בפ' יתרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגול' ולמה חזר ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. לא הי' לו לומר אלא ותהי' לי ממלכת כהנים ואתם למה לי כיון שכבר כתב בתחילה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. אלא שכוונת הכתוב לרמז ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים. כלומר והייתם לי במדרגת סגולה ר"ל אהבה בלי טעם בבחינת העמים שהם חושבים שאהבת ד' לישראל היא אהבה סגוליות בלי טעם אבל ואתם ר"ל אתם לא תהי' סברא כזאת נגד פניכם אלא תדעו ותאמינו שאם תהי' לי ודבוקים עמי היא בתנאי שתהי' ממלכת כהנים וגוי קדוש כלומר עוסקים בתור' וגם שיהיו גוי קדוש מובדלים ומופרשים מחלקי החומר ומהתאוות הגופניות ובזה יהי' דומים להקב"ה. ושיהי' בהם אחדות ואז נחשבים כולם כגוף אחד ולכן מספר המצות תרי"ג. רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין שיש באדם המחברים ומקשרים גופו של אדם וכשיש בהם אחדות יש להם דמיון עם הקב"ה והתור'. והם נקראים עם אחד וכמו שהקב"ה והתור' המה נצחיים גם ישראל הם נצחיים כששומרים את התורה וכמו שאמר הנביא כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג') ואמרו רז"ל חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים. ואל הדרוש הלזה כיון המשורר (במזמור קל"ה) הללויה הללו את שם ד' הללו עבדי ד' שעומדים בבית ד' בחצרות בית אלקינו הללויה כי טוב ד' זמרו לשמו כי נעים כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. והכוונ' היא שבא לומר שעם היות שהי' הקדמה אמיתית שאין אהבה מצויה בין שניהם כי אם כאשר ישתוו בשלימות או במעל' מה וכאשר תהי' התחלפות ביניהם א"א שתהי' ביניהם אהב'. והאדם להשי"ת ראוי שיאהב אם מצד התועלת המקבל ממנו אם מצד הערבות או מצד הטוב. אבל איך אפשר לצייר אהב' מהשי"ת להאדם לא מצד הטוב ולא מצד הערב ולא מצד המועיל. ועכ"ז בחר היא בישראל ואהב אותם ולכן ראוי להראות אהבה להשי"ת. ואיך נרא' אהבתינו להשי"ת היא במה שאנו מהללים ומשבחים אותו תמיד. וזהו המכוון בהפסוקים הנ"ל הללויה הללו את שם ד' ר"ל מחויב כל אדם להלל ולשבח את שם ד'. הללו עבדי ד' ר"ל שהם כעבדים המקבלים תועלת ומקוים לאדונם תמיד לתשלום שכרם כמו כן כל איש מחויב לאהוב את הש"י מצד התועלת שמקבל שכר ומהו השכר המקווה ממנו שעומדים בבית ד' והכוונ' למה שכתב העקרים מאמר ד' פל"ו כי שורת הדין נותן שיהי' השכר זמניי והעונש נצחי אלא שהקב"ה להיותו מטה כלפי חסד נותן השכר נצחי כמו שהיא נצחי ובלתי תכלית וזהו שאמר איזה שכר יהי' לו עבור עבודתו. שעומדים בבית ד' שזוכים לכנוס ממש בתוך הבית ונהנים מזיו השכינ' בחצרות בית אלקינו. ור"ל הטעם שזוכים לכך שהשכר יהי' נצחי בלתי תכלית שם בבית ד' אף שהפעול' והמעש' הי' פה במקום גבולי. והאיש העוש' היא גבולי ובעל תכלית, והוא עפ"י פירוש הנפוצ"י דרוש ט"ו שפירש הפ' בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו עוד ינובון בשיבה (תהלים צ"ב) ופירש הנה האדם נמשל לעץ השד' כדכתיב כי האדם עץ השד'. אבל לא כמו שהפוקרים אומרים כי שורש של אדם היא בארץ ועיקר יניקתו היא מן הארץ. אך באמת בהאדם הוא להיפך דהראש הוא השורש והמוח והשכל שואבים מזיו הרוחני השופע מרוח אלקי ממעל וממנו אל שאר הכוחות כי האיש השלם שורשו בג"ע העליון למעל' כדכתיב כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וזהו שאמר בקמים עלי מרעים תשמענה אזני. ר"ל דהמרעים אומרים דהשורש של האדם היא כמו העץ שעיקר היניק' שהיא יונק מן הארץ ארציות וגופניות. אמנם האדם צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה אבל לא כמו שהם אומרים רק שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו. ור"ל דשורשם היא להיפך מן עץ השדה שהמ' משורשים למעל'. ולכן עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהי' דהצומח כשהזקין יכמוש ויבש. אבל האדם השלם כל מה שיזקין דעת' מתישבת עליו. וזהו הכוונ' מה שאמר כאן בחצרות אלקינו דמש"ה עומדים בבית ד' וזוכים למדרג' זו ליהנות מזיו השכינ' משום דיניקתם ושורשם הוא בחצרות בית אלקינו. ואח"כ אמר הללויה כי טוב ד'. ור"ל גם ראוי לאהוב ולהלל את השם מצד אהבת טוב שהש"י הוא טוב. זמרו לשמו כי נעים ור"ל גם ראוי לאהבו ולהללו מצד אהבת ערב המושג ממנו הערבות כי הנועם תואר לעריבות. כי האדם אפשר שיתקיים מהכרחיית אולם נבראו דברים הערבים והנעימים המענגים את הגוף ואמר שעם היות שראוי להללו הן מצר הטוב והן מצד המועיל והן מצד הערב ואיך יצוייר אהבה מאתו ית' לישראל. לכן אמר עם כל זה הקב"ה אהבם ובחר בהם וזהו כי יעקב בחר לו יה. ר"ל הטעם שבחר הקב"ה ביעקב ישראל לסגולתו ר"ל בעבור שקבלו תורתו שהית' מסוגלת וגנוז' אצלו בבית גנזיו והבן. היוצא לנו מזה דע"י ששומרים ומקיימים את התור' בזה יש להם יחס להשתוות להשי"ת והמה נצחיים ונקראים עם אחד כמו שהוא אחד. ועי"ז יצוייר שפיר אהב' מאתו ית' לישראל. ואחרי אריכות הדברים הנ"ל נבוא' אל המנוח' ואל הנחל'. נחלת תחלת מאמרינו הנ"ל דאחרי שדרש ר"א ב"ע מקודם בפ' הקהל שהטף למה באו כדי ליתן שכר למביאיהן וכפי מה שביארנו דהמכוון הוא דבזה שיתאחדו יחד הנפשות ישראל ויהיו כגוף אחד יוכלו לשמור את כל התור' משום דכ"א מקיים המצות שבידו לקיים. ובצירוף יקיימו כל התור'. ולכן מסמיך המאמר השני וקאמר ועוד דרש את ד' האמרת היום וכו' אמר הקב"ה אתם עשיתיני חטיב' אחת בעולם דכתיב שמע ישראל וכו'. ור"ל ע"י שמאמינים באחדות הבורא יוכל להיות האהב' שלימ' ואמיתית. דאהב' לשנים הוי אהבה משותפת. ואני אפש' לכם חטיב' אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ולכן האמירך היום וכו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהל' ולשם ולתפארת. דכמו שישראל אוהבים להשי"ת ומיחדים שמו אחר כדי שתהי' אהב' אמיתית ואהבת ישראל לו ית' ראוי מצד הטוב והמועיל והערב. כמו כן יצוייר שפיר אהבתו ית' לישראל ע"י שמקיימים כל התור' והיא המקשר נפשות ישראל שיהי' כגוף אחד. ואיך יוכלו לקיים כל התור' הרי נמצאו כמה מצות שאין אדם זוכ' לקיים. היא ע"י השלום והאחדות כמו שהי' במצות הקהל דבצירוף יקיימו כל התור' ועי"ז יש להם יחס והשתוות להשי"ת וכמאמרם ז"ל קב"ה ואורייתא וישראל חד. ובזה נתפרש שפיר סמיכות המאמרים הנ"ל להשתתפות וקרבות רוח יש ביניהם:

והנה נסיים בברכה דנודע מעלת השלום והאחדות ובמדרש פרשתינו רבנן אמרו גדול השלום שכשהמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום ועוד אמרו במדרש שכשברא הקב"ה את העולם וכו' מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים. והכוונ' שיהי' שלום בין הגוף והנפש ושלא יהי' שום התנגדות ביניהם וע"י שלום הפרטי שיהי' בכל איש בין הגוף והנפש יהי' ממילא שלום הכללי. ובזכות השלום והאחדות נזכה לגאול' שלימה במהרה אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה