כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ט לשבת הגדול
בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרנ"ג לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:
וידבר ד' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וכו' פירש"י בשם הת"כ אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר ר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. ויש להבין מהו ענין הזירוז הכא. וגם מה דסיים בשם ר"ש. ונקדים עוד מאמר המדרש אין צו אלא ע"ז כמ"ש ויצו אלקים את האדם גבי אדה"ר ולכאור' הוא תמוה דמה ענין צווי הע"ז להכא לדין הקרבנות. וראיתי להמפורשים שפירשו עפ"י מה דאיתא בילקוט חדש אלמלא זכה משה לכנוס לא"י לא נחרב בהמ"ק כלל. א"כ לא הי' צריך להדרש זאת תורת העול' דכל העוסק בתורת העול' כאלו הקריב עולה. ולמה לא נכנס משום חטא העגל דחטאו ישראל וא"ל הקב"ה אם אעברה נא אתה מבקש בטל סלח נא. אבל אלו לא חטאו ישראל הי' משה יוכל לכנוס לא"י ואז לא נחרב בהמ"ק. וז"ש אין צו אלא ע"ז דישראל חטאו בעגל כמ"ש במדרש. ולפ"ז הוצרך מרע"ה להתפלל עליהם סלח נא. ועי"ז לא הי' יוכל לכנוס לא"י דנתבטל אעברה נא. ע"כ אמר זאת תורת העול' דאם יחרב בהמ"ק אז יהי' התקנה זאת תורת העולה כאלו הקריב עול'. דבלא זה של חטא העגל הי' משה נכנס לא"י ואז לא הי' נחרב בהמ"ק וא"צ לזה דהיינו מקריבים קרבנות לעולם. ועפי"ז יתפרש נמי מה שפי' רש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ור"ל מיד על הקרבנו' הנוהגין עתה ולדורות בזמן שבהמ"ק יהי' נחרב ילמוד תורה במקום קרבנות. וע"ז שפיר מסיים ר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז וכו' ור"ל אעפ"י שהפסוק מזהיר על ב' זמנים מיד ולדורות מ"מ ביותר צריך לזרז על מיד בזמן שבהמ"ק קיים במקום שיש חסרון כיס שצריך לקנות קרבנות ממש. משא"כ על לדורות כשבהמ"ק נחרב א"צ לזרז כיון שסגי בלימוד לחוד והבן:
ונקדים עוד מה דאיתא במדרש רבה פ' ויקרא כשבא משה לפרשת הקרבנות אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מכל שבעים אומות שיש לך בעולמך אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל צו את בני ישראל. אמור אל בני ישראל. אמר לו הקב"ה הם שהמליכוני על הים תחיל' ואמרו ד' ימלוך לעולם ועד עכ"ל המדרש. ודקדקו כל המפורשים הקדמונים (א) מה זה הי' שאלת משה רבינו מכל שבעים אומות וכו' הלא נודע מאמר רז"ל על הפסוק וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מלמד שחזר הקב"ה על כל אומ' ולשון ולא רצו לקבל התור' (ב) להבין תשובת הקב"ה מה שהשיב למשה רבינו ע"ה הם שהמליכוני על הים תחיל' ואמרו ד' ימלוך לעולם ועד. ונראה לבאר בהקדם המדרש בשמו' פי"ז כתפוח בעצי יפר וכו' בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי מה אילן תפוח בעצי יער נרא' כאלו אינו וכאלו גם הוא מעצי יער ובאמת יש בו טעם וריח כך כשהחזיר הקב"ה את התור' על העכו"ם היתה התור' בעיניהם כאילן היער שאין בו ממש ובאמת יש בה טעם וריח שנאמר טעמו וראו. ואומר וריח שלמותיך כריח לבנון. אבל ישראל אומרים אנו יודעים כחה של תור' ולפיכך אין אנו זזים מהקב"ה ותורתו שנאמר בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי עכ"ל המדרש. והנה באמת מה שחשבו העכו"ם שאין בו ממש וישראל ידעו שיש בה טעם כבר פירשו הקדמונים הענין לפי שהקב"ה לא גילה להאומות סודות וטעמי התור' ושכר הרוחני שיש בהתור' רק סתמא כאלו כל התור' הוא חקים וגזירות ובלא תקות שכר ולפיכך היתה התור' בעיניהם כדבר שאין בו ממש. לאפוקי לישראל הראה להם תיכף טעמי המצות וסודותי'. וכן השכר הרוחני ולכן אמרו בצלו חמדתי וכו'. ונמצא דלפ"ז אם הי' הקב"ה מגלה להאומות הטעמים והשכר גם הם היו מקבלים את התור'. ועפי"ז יתבאר המשנ' דאבות פ"ו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתיר' נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וכו' והוא כפל לשון. ולהנ"ל יתפרש שפיר חביבין ישראל וכו' ושמא תאמר מה רבותא הוא זה הרי החזיר התור' על כל האומות ולא רצו לקבלה. ע"ז אמר חיבה יתיר' נודעת להם שניתן להם כלי חמדה במה שגילה להם הטעמים מהמצות והשכר הרוחני ומזה ראי' שהמה חביבין יותר מכל האומות. ועוד נקדים מה שדרשו רז"ל בפ' החובל לעולם יהי' אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח וכן דרשו רז"ל כי בך בחר ד' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים למה לפי שהם נרדפין תמיד מכל האומות. והנה נודע מה דאיתא במדרש שהקב"ה הראה לאברהם בברית בין הבתרים שיעבוד מלכיות ותור' וגיהנם וקרבנות אמר הקב"ה לאברהם כל הימים שיהיו בניך עוסקים בתור' ובקרבנות יהי' ניצולים מגיהנם ומשיעבוד מלכיות. ועוד איתא במדרש ילקוט בפ' בשלח אלמלי אמרו ישראל ד' מלך אין כל אומה ולשון יכול' לשלוט בהם והואיל שאמרו ד' ימלוך לעתיד לכך באו בשיעבוד מלכיות. ועפי"ז יתבאר המדרש הנ"ל כיון שבא משה לפרשת הקרבנות וידע שהתור' מצלת מגיהנם והקרבנות משיעבוד מלכיות. אמר משה להקב"ה רבש"ע משבעים אומות וכו' ור"ל דבשלמא בלא הקרבנות לק"מ די"ל דלכך צוה הקב"ה דוקא לישראל כל המצות בשביל שהקב"ה בוחר בנרדפין וישראל הם נרדפין מכל האומות. אבל עכשיו שצוה להם הקב"ה גם פרשת הקרבנות א"כ צ"ל שמחמת הקרבנות יהי' ניצולים מד' מלכיות א"כ שוב לא יהיו נרדפין א"כ קשה למה בוחר בהם יותר מכל האומות ר"ל לגלות להם תיכף טעמי המצות ושכר הרוחני בכדי שירצו לקבלה וזהו שהשיב לו הקב"ה הם המליכוני על הים תחיל' ואמרו ד' ימלוך לעולם ועד ועי"ז שאמרו ימלוך לעתיד. הם בעצמם גרמו להם שיהיו מחויבים לבוא בשיעבוד מלכיו' א"כ סוף סוף יהיו נרדפין ולכן בחר הקב"ה בהם יותר מכל האומו' וגילה להם תיכף טעמי וסודות התור' וכן השכר הרוחני בכדי שירצו לקבלה וכמו שאמרו בצלו חמדתי וכו' והבן:
מענינא דיומא
הנה איתא במדרש ילקוט על הפ' בפ' בשלח התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכו'. ואיתא בילקוט אמר להם משה לישראל ד' ילחם לכם. המקום יעשה לכם נסים וגבורות. ואתם תהיו עומדים ושותקין כמד"א החרישו אלי איים אמרו ישראל למשה מה לנו לעשות. אמר להם אתם תהיו מפארין ומשבחין באותו שעה פתחו ישראל את פיהם ואמרו שירה אשירה לד' כי גאה גאה עכ"ל הילקוט. ויש לדקדק דבתחיל' הזהירם מלומר שירה ואח"כ כששאלו לומר מה לנו לעשות חזר מדיבורו ואמר אתם תהיו מפארין ומשבחין. וגם קשה מה שסיים באותו שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה הלא בזה הי' מתווכחים אם יאמרו שיר' או לאו ומה זה שסיים באותו שעה דמשמע בתוך אותו הוויכוח. והנה בפשטות הכתובים שמעתי לפרש בשם הגאון בעל הח"ס זצ"ל דעיקר טענתם של ישראל הי' מדוע לא עשה הקב"ה כל הניסים והנפלאות במצרים וזהו שאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר ר"ל ולמה השאיר עוד שנסבול בעת צאתנו משם ושנהי' עוד נרדפים מהמצריים וע"ז השיב להם משה רבינו ע"ה מלתא בטעמא והוא. דהנה נודע דכשבא למקום שנעשה לו נס צריך לברך. וכן למקום שנעשה לאבותינו נס נמי צריך לברך. וזהו שאמר להם התיצבו וראו וכו' ר"ל דהקב"ה רוצה להראות לכם ישועתו היום במדבר והטעם לזה כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ור"ל דהא למצרים לא תוכלו לבוא עוד שתזכרו את הנסים ולהודות ולברך על הנס. ד' ילחם לכם ואתם תחרישון בלשון בתמי' היתכן שד' ילחם לכם ואתם תחרישון מלברכו אותו על הנס ולכך הוכרח לעשות פה במדבר הניסים כדי שתברכו בכל פעם שתבואו אל המקום שנעשו הניסים ודפח"ח:
ועוד נקדים. הנה נודע שיש ב' הנהגות בעולם טבעית. ונסיית. טבעיית נקרא אמת שהוא על צד הדין והאמת ונסיית נקראת חסד. וגם נודע שדבר שהוא למעל' מן הטבע נקרא הנס מעל לשמים. וטבעיית נקרא עד לשמים וזהו פירוש הפסוק כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמיתך והבן. וזהו שפירש בספר נפוצות יהודה דרוש נ"א הפסוק (בישעי' כ"א) משא דומה שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובי אתיו. ור"ל כי נבואה זו היא משא דומה רומז לגלות האחרון שהגולים בו דוממין כרחל נאלמה לא תפתח פיה ולבא לסומא לא גלי מתי קץ הפלאות. ואמר שהגלות האחרון קורא אל ד' שומר ישראל כמה יש עוד מהגלות הדומה לליל' וכפל אומר שומר מה מליל והראשון בה"א והשני בלא ה"א להורות על גלות השכינ' הנרמזת בה"א אחרונ' שבשם ועל גלותה עמהם וכאז"ל כ"מ שגלו שכינ' עמהם. ושומר ישראל משיב אתא בוקר וגם לילה ור"ל בכל עת ובכל רגע הוא יום וגם לילה והכל תלוי בכם שובו אתיו היום אם בקולו תשמעו ולעולם יש בידכם להזריח שמש גאולתכם אפי' בחצי הליל'. וזה הוא נמי כוונת המשורר באמרו קויתי ד' קותה נפשי ולדברו הוחלתי. נפשי לד' משומרים לבוקר שומרים לבוקר יחל ישראל אל ד' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות וכו'. כי תחלה הניח קווי כפול באמרו קויתי ה' קותה נפשי להורות על תוחלת הגאול' בעתה הקצוב. ועל תוחלת הגאול' בעתה הבלתי קצוב שהוא תלוי בתשובותינו כי בכל אחד משני מיני הקווים אנו מיחלים וז"ש ולדברו הוחלתי. אח"כ הרחיב כוונתו באמרו נפשי לה' וכו'. ר"ל מה שכפלתי לשון הקווי כוונתי בזה כי נפשי קותה תקוה כפולה. כי לא בלבד אני מקוה שיבקע שחר גאולתי באור הבוקר הקצוב לזריחת השמש לרמז עת המוגבל לגאולה כאמרו בעתה. אבל אני מקוה יותר מן השומרים לבוקר לפי שהם שומרים לבוקר ואין להם שום תוחלת שיזרח להם השמש בחצי הליל' אלא בעתו הקצוב. אולם אני שומרת ומצפה שתקדים לי הזריחה באישון לילה קודם הזמן המוגבל כאמרו אחישנה ועל סביבותיו שב פעם אחרת באמרו יחל ישראל אל ד' אמר כי עם ה' החסד על הזמן הקבוע לגאולתינו ואמר והרבה עמו פדות על זמנים הרבה המתוקנים לפדותינו ולהחיש פדותינו בכ"ע ובכל רגע. ואח"כ סתם באמרו והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו והוא לחזק בטחונינו שאל נתיאש מפני רוב עונותינו המבדילים בינינו ולגזור אומר שאין ישועתה לנו שהרי הוא ברוב חסדו יפדה את ישראל. ואם נפתח לו כחודה של מחט הוא יפתח כפתחו של אולם:
והנה איתא פלוגתא במדרש באיזה זכות נקרע להם הים חד אמר בזכות אברהם בזכות ויבקע עצי עולה בזכות זה ויבקעו המים. וחד אמר בזכות האמונה שנאמר ויאמינו בד' ובמשה עבדו. וחד אמר אמר הקב"ה למעני אעשה. וקשה דמה נ"מ בין הנך טעמים. ופירשו הקדמונים דהנפקותא הוא עפ"י מה דאיתא בילקוט מלכים וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי ולמה לא אמר חזקי' שירה על מפלת סנחרב כך אמר חזקי' אחרי שהנס הזה לא בשבילי הוא אלא בשביל אחרים איני כדאי לומר שירה. ועוד יש נפקותא דאם אינו בזכותי איני זוכה לראות במפלתן של השונאים וכמו דאיתא במהפיכת סדום שאמרו המלאכים ללוט המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר. ופירש רש"י אל תביט אחריך אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם. וזהו נמי פירוש הפסוק ד' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. ור"ל כשאראה במפלת שונאי אזי ברור הדבר שהשם לי בעוזרי ולא בזכות אחרים:
ועפי"ז נבין מה דאיתא במדרש על הפ' שגיון לדוד אשר שר לד' על דברי כוש בן ימיני. כך אמר הקב"ה לדוד למה אתה אומר שירה על מפלתו של שאול. והכוונ' הוא כי באמת הי' שאול במדריג' יותר מדוד וכמו שאמרו רז"ל ביומא דף כ"ב כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייפי שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת מעשה דאגג שחמל עליו ועלת' לו לקנסו במיס' וביטול מלכותו. ודוד בשתים באוריה והסתה ולא עלתה לו לרעה ח"ו. א"כ נראה כי לא מגודל צדקתו ויושר לבבו של דוד הפילו לשאול מפניו רק רצון הבורא הי' כך משום דאין מלכות נוגעת בחברת' ולכך הקפיד הקב"ה על דוד ע"ה שאמר שירה על מפלתו של שאול כאלו הי' הנס בזכותו:
וזהו הכוונה בהמדרש ילקוט הנ"ל דמשה רבינו ע"ה הי' יודע שיעשה להם הקב"ה הנס ולכך אמר התיצבו וראו ישועת ד' אלא שלא ידע בשל מי יעשה להם הנס אי בזכות עצמם וראוי להם לומר שירה או בזכות אברהם או שהקב"ה למענו יעשה ואז אין ראוי להם לומר שירה והבחינ' לזה היא אם יראו בעיניהם במפלתן של שונאיהם, ולכן אמר להם משה רבינו פ"ה התיצבו וראו וכו' כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כלומר שלא תראו במפלתן בזה תדעו כי ילחם לכם כלומר למענו למענו יעשה הנס ואז ואתם תחרישון. וזהו שאמר המדרש הילקוט הנ"ל. אמר לו משה לישראל ד' ילחם לכם ואתם תהיו עומדין ושותקין מלומר שירה. ור"ל אם הנס לא יהי' בזכותכם רק שד' ילחם לכם ולמענו יעשה אז תשתקון מלומר שירה. אמרו לו ישראל ומה לנו לעשות ור"ל כשתהי' הנס לנו ור"ל לא בשביל אחרים מה לעשות אמר להם משה אתם תהי' מפארין ומשבחין להקב"ה באותו שעה ור"ל כאשר הגיעו על הים וראו במפלתן של שונאיהם ומזה ידעו בירור הדברים שבזכותם הי' הנס של קי"ס פתחו את פיהם ואמרו שירה. והבן:
ועתה נבוא
לדבר הלכה
בסוגיא דחמץ של נכרי שעה"פ
פסחים כ"ח ע"א מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאור. שם בגמרא מני מתני' לא ר"י ולא ר"ש ולא ריה"ג וכו'. ושם בדף כ"ט אי ר"י חמץ סתמא קאמר וכו' ואי ר"ש דישראל נמי מישרא קא שרו. ואי ריה"ג אפילו תוך זמנו נמי וכו'. אמר ר"א ב"י לעולם ר"י הוא ויליף שאור דאכיל' משאור דראי' וכו' רבא אמר לעולם ר"ש הוא ור"ש קנסא קניס וכו' בשלמא לרבא היינו דקתני של ישראל אסור משום שנאמר לא ירא' לך אלא לר"א ב"י משום לא יאכל חמץ מיבעי לי' מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי וה"ק חמץ של נכרי וכו' מותר בהנא' משום שנאמר לא יראה לך וכו' ויליף שאור דאכיל' וכו'. והדר בי' ר"א ב"י מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א אמר ר"י ר"נ ב"ה הוא וכו' עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה מפשטות הסוגיא נראה דלר"א ב"י קאי הלשון במשנ' שנאמר לא ירא' לך ארישא ומוקי למתני' כר"י ויליף שאור דאכיל' משאור דראי' לרבא קאי אסיפא אחמץ של ישראל ומוקי לה כר"ש והטעם משום קנסא. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב וז"ל למדנו בקבלה שלך אי אתה רוא' וכו' ולפי שאין אדם עובר על מצות לא ירא' לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי' באכיל' וכו' וסיים בסופו ולפי שעבר הישראל על מצות השם שאמר לא ירא' כשהחמץ שלו קנסינן לי' ולאסור אותו בהנא' אפילו לאחר הפסח עכ"ל הרמב"ם בפי' המשנ' ונמצא דהרמב"ם מפרש דמה שסיים במתני' שנאמר לא יראה לך קאי נמי ארישא אחמץ של נכרי. דמש"ה מותר משום שלא עבר כלום שנאמר לא יראה לך. ומש"ה אפילו הי' חמץ של נכרי בביתו של ישראל אם לא קיבל אחריות דלא עבר כלום מותר לאחר הפסח. וכן סיים בסוף דקאי נמי אסיפא דבישראל אסור משום דקנסינן לי' שעבר על לא ירא' לך. ולכאור' זה דלא כתרוייהו דלרבא קאי רק אסיפא ולר"א ב"י דמוקי לה ארישא א"כ יליף נמי שאור דאכיל' משאור דראיי' ומותר אפי' בתוך הפסח לרש"י באכיל' ולהתוס' בהנא'. ונקדים עוד קושיות התוס' בד"ה בדין הוא על פירוש רש"י שפירש דאפילו בתוך הפסח מותר אפילו באכיל' מה"ת דהקשו איך אפשר שלא יהי' שלו דאם גזלו הרי היא חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריות דהוי כשלו. ועוד נקדים קושיות המהרש"א על רש"י בד"ה מעל שפירש רש"י כר"ש דאמר חמץ לאחה"פ מותר דקשה טובא למה לא פי' רש"י כריה"ג וכפירוש הבעה"מ דמוקי כריה"ג עיי"ש:
ונבוא לבאר דברי הפירוש המשניות הנ"ל דהנה נודע פלוגתת המג"א והח"י בסי' ת"מ דהמג"א בסק"א שם העל' להלכ' בחמץ של עכו"ם שקיבל הישראל אחריות דאסור אפי' לאחה"פ בהנא' כמו בחמצו של ישראל דקנסינן אותו משום שעבר עליה. והח"י השיג עלי' והוכיח מהירושלמי דבחמץ של נכרי אעפ"י שקיבל הישראל אחריות מ"מ כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי לא קנסינן לי'. והנה גוף דברי הח"י תמוהין מאוד מה שהביא ראי' מהירושלמי להתיר ובאמת איתא הגירסא בירושלמי להיפך דהח"י הביא הגירסא א"ר יונה חמצו של עכו"ם הוא וישראל הוא שעבר עלי' ומש"ה מותר אם לא ביערו. ולפנינו הגירסא א"ר יוסה אסור אם לא ביערו חמצו של עכו"ם הוא וישראל הוא שעבר עליה ומש"ה אסור. וא"כ מוכח להדיא כשיטת המג"א הנ"ל דהא הכי הוא מסקנת הירושלמי כר"י. אולם קשה הלשון חמצו של עכו"ם הוא דבשלמא לגירסתו של הח"י ניחא דמשום שהוא חמצו של עכו"ם ומש"ה מותר אם לא ביערו. אבל לגירסתינו העיקר הול"ל דמש"ה אסור משום שעבר עלי':
ולבאר דברי הירושלמי הנ"ל על נכון. נראה לי דהכוונה היא עפ"י מה שהקש' הב"י על הטור בסי' ת"מ שכתב הלכך גוי שנכנס בבית ישראל בפסח וחמץ בידו וכו' הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות חייב לבערו והקשה הב"י לפמ"ש הר"ן דהפקידו אצלו זקוק לבערו כיון שקיבלו ברשותו כמאן דקיבל אחריותו דמי וכדאמרינן בב"ק כנוס שורך ברשותי חייב א"כ למה דקדק הטור דוקא קיבל אחריות בפירוש הלא בסתמא כמו שקיבל אחריות דמי ותרצו השאג"א בסי' פ"ח והתומים בסי' ע"ב ס"ק י"ג קושיות הב"י הנ"ל. והיא דלכאור' דברי הר"ן צ"ע במה שהביא ראי' מכנוס שורך ברשותי. דבשלמא ישראל יש לו דין שומרים אבל בגוי הא ליכא דין שומרים ופשיטא דצריך קבלת אחריות בפירוש. ותירץ התומים שם דבאמת מלשון התוס' בשבועות דף מ"ד משמע דלא פשיטא להו כ"כ הך דינא דאין בעכו"ם דין שומרים משום דבגמרא דילן לא מבואר רק רעהו ולא של הקדש. והרמב"ם מייתי לה והכ"מ כ' שם דהוא מהמכילתא ולכך בחמץ חשש הר"ן דלמא יש דין שומרים בעכו"ם וא"כ הטור דס"ל להלכה בחו"מ סי' ש"א בפשיטות דאין דין שומרים בעכו"ם ולכך צריך דוקא קיבל אחריות בפירוש עי"ש:
ועפי"ז יתבאר על נכון הפלוגתא בירושלמי הנ"ל דנראה דהך פלוגתא אם לא ביערו אם מותר לאחה"פ או לאו תליא נמי בהך פלוגתא המבואר בירושלמי שם בפכ"ש הלכה בי"ת. דאיתא התם תוך הפסח מהו ר' ירמי' אמר מותר ור' יוסה אמר אסור וכפי הנרא' מלשון הירושלמי שם דמ"ד דמותר היינו אפילו באכילה מה"ת דהא מקודם לזה ביאר הירושלמי שם דמש"ה קתני מותר בהנא' ולא קתני באכיל' משום דמיירי במקומות שאין אוכלין פת עכו"ם. ותיכף סמוך לזה אמר תוך הפסח מהו. ופירשו שם מפורשי הירושלמי דהנך תנאי פליגי בהך פלוגתות דר"א ב"י ורבא דמאן דמתיר בתוך הפסח ס"ל כדקס"ד דר"א ב"י ומאן דאוסר ס"ל כרבא עיי"ש בשלום ירושלים והשתא י"ל דהנך תנאי בירושלמי הנ"ל אזלו לשיטתייהו דר"י דס"ל דמותר לאחה"פ אפי' בקיבל אחריות בפירוש ס"ל הכי נמי דתוך הפסח מותר להנות מחמצו של עכו"ם בלא קיבל אחריות וכדס"ד דר"א בר"י דילפינן שאור דאכיל' וכו'. ור"י דס"ל אסור לאחר הפסח אזיל לשיטתי' דס"ל דבתוך הפסח אסור אפילו בסתמא בלא קיבל אחריות ומש"ה ממילא בקבלת אחריות בפי' אסור לאחה"פ. והבן.
ועפי"ז ניחא דברי הפירוש המשניות הנ"ל דפירש דקאי נמי ארישא הוא כדי להורות הך דינא דדוקא בשלא קיבל אחריות ולא עבר כלום אז מותר לאחה"פ משום דלגירסתינו מוכח דהכי הוא מסקנת הירושלמי כר' יוסה וכדעת המג"א הנ"ל ודלא כהח"י. ומש"ה ניחא הא דלא מפרש כר"א ב"י דילפינן שאור וכו' ואפי' בתוך הפסח יהי' מותר דהא מפורש בירושלמי דהך מ"ד דס"ל דאם לא ביערו לאחה"פ אסור ממילא ס"ל דתוך הפסח אסור אפי' בלא קבלת אחריות דהא הא בהא תליא וכדאמרן ונמצא דמוכח מדעת הרמב"ם דמפרש דקאי נמי ארישא כדעת המג"א הנ"ל דהיכא דקיבל אחריות ועבר עלי' אסור אפי' לאחה"פ:
ועפ"י האמור נתיישב שפיר קושיות התוס' הנ"ל על פי' רש"י דלכאורה קושיות התוס' שהקשו דאם גזלו חייב באחריו' לק"מ דהא עיקר הטעם דכל הגזלנים חייבין באחריותו הוא משום דכל הנאה שלו והוי כשואל כמבואר בסוגיא דמחתרת בסנהדרין דף ע"ב וברש"י שם בד"ה מידי דהוי אשואל. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בגזל מנכרי ואפ"ה אינו חייב באחריות משום דבנכרי ליכא דין שומרים אף דגזל נכרי אסור ה"ד באיתא בעינא אבל אם נגנב או נאנס דליתא בעינא פטור וכאשר כבר העיר בזה בשו"ת מהר"ם מינץ סי' זיי"ן עיי"ש:
אך לכאורה י"ל דנהי דאין דין שומרים בעכו"ם מ"מ הא עכ"פ חייב בפשיעה וכדעת הרמב"ם דאף שנתמעט הקדש מדין שומרים מ"מ בפשיעה חייב. והש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו הכריע כן ונמצא דשפיר הקשו התוס' על רש"י דהא לעיל דף ה' ע"ב האריך הפ"י להביא ראי' מפירוש רש"י שפירש על של אחרים ושל גבוה אם הקדיש לבדק הבית ולמה לא מפרש דבגזבר איירי דפטור לבער החמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא המקדיש גופא מסתמא מסרו מיד להגזבר כדי שלא יעבור בב"ת ולא ליתי לידי תקלה. אלא ע"כ דגזבר כיון דחייב בפשיעה לשיטת רש"י. ואם כן הגזבר חייב לבער. ולכן הוצרך לפרש במקדישו לבד"ה שכחת לה שהקדישו על מנת שלא יתחייב באחריות כלל ע"ש:
אמנם נעלם במחכת"ה מהגאון בעל הפ"י דברי רש"י בסוגין ד"ה מעל שכ' להדיא אבל האי דבהיתרא שהיגיה גבי' דאמר מר וכו' אחר הפסח הוי מזבין לי' גזבר לישראל ואכלו לי'. ומבואר להדיא מדברי רש"י דגזבר אינו חייב לבער. ובע"כ דס"ל לרש"י כדעת ר"י דדוקא אחריות גניבה ואבידה בעינן. ונתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל דנהי דאם גזלן חייב באחריות הא זה אינו אלא מדין שומרים ואין דין שומרים בעכו"ם. ונהי דעכ"פ בפשיעה חייב הרי דעת רש"י מוכח הכא דס"ל אחריות פשיעה לא הוי אחריות לענין חמץ:
אך בעיקר הדבר קשה מנ"ל לרש"י לפרש כר"ש והוצרך אח"כ לפרש דהגזבר יוכל להשהות בהיתרא גבי' החמץ ואפי' שחיי בבפשיעה יותר הו"ל לפרש כריה"ג והטעם דמעל משום דמצי למפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו וכקושית המהרש"א הנ"ל. ונלפע"ד לפרש ונקדים דברי התוס' בכתובות דף ל"א פ"ב ד"ה ולאביי שכתבו דה"ה דהו"מ למיפרך אמתני' דהאוכל תרומות חמץ בפסח עיי"ש ודקדק ההפלאה בחידושי' שם בכתובות דה"נ הו"מ התוס' למינקט דהו"מ למיפרך אהך ברייתא דהאוכל חמץ של הקדש במועד דפטור לר"נ ב"ה דג"כ קש' נימא מדאגבי' קני' פ"ש ובאמת יש לתמוה טובא דהא הכא בחמץ של הקדש הקושי' חדא גבי קני' ליכא לתרוצי כדמשני התם בש"ס כגון שתחבו חבירו משום דהא התם פרכינן בגמ' סוף סוף כיון דלעסו קני'. ומשני כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך ה"ד אי דמצי לאהדורי ניהדר. ומשני ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק. ופירש רש"י דא"נ אהדרי' ממאסה ול"ח לבעלים הלכך מגזל לאו גזלה אמאי קא מחייבת אהנאת גרונו ומעיו ההוא שעתא חיוב מיתה איכא. והקש' שם בתוס' בד"ה ל"צ הרי אמרינן בפ' בהמה המקש' גבי טומאה בלועה נהי דבפניו ל"ח שלא בפניו חזיא ותרצו כיון דמעיקרא לא הוי בה כ"א שו"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו שו"פ ואפי' איזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוי' כ"ש אז מחייב בכל כדאמרינן בב"ק את גרמת לי היקפא יתירא ע"ש. וכ"ז ניחא שם גבי תרומ' או בתרומת חמץ. אבל הכא בחמץ של הקדש דקיי"ל בדבר דשייך בו פגימ' אינו חייב עד שיהנה ויפגום בשו"פ והוא במשנה דמס' מעילה דף ח"י ע"ב. א"כ הכא כיון דמיירי דלא הוי כולה רק שו"פ ונפגם קצת ואינו חייב רק מצד הנאה ובהנא' שו"פ אינו חייב במעיל' עד שיפגום בפרוטה:
אמנם יש ליישב דהנה נודע קושית הנוב"י סי' י"ט על הרמב"ם שפסק בקנה חמץ בפסח דלוקה הא דבר האסור בהנא' ליתא במכירה כלל כמבואר בתוס' סנהדרין גבי שור הנסקל דף פ' שכ' בשם ר"ת דאינו נאסר מחיים והביא ראי' מדקיי"ל גבי שור הנסקל גנב וטבחו משלם דו"ה והרי קיי"ל כל דליתא במכיר' ליתא בטביח'. וע"כ דאינו נאסר מחיים והא דקיי"ל דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור הוא משום דאסור לענות דינו. והא דאיתא במכיר' היינו ליהנות ממנו עד מקום בית הסקיל' ע"ש והקש' הנוב"י דבשלמא בכל חמץ שפיר אמרינן דאף דג"כ אינו ברשותו אפ"ה כיון דהחמץ הוא שלו מקודם עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. אבל בקנה חמץ בפסח להיות זוכה בהחמץ לא מצינו שעשאו הכתו ב כאלו זוכה בו עתה בדבר שלא שייך זכייה. וסיים שם ומה אעשה שצריך אני לקבל באימה דברי רבינו ע"ש. אמנם האחרונים השיגו על הנוב"י הנ"ל (עיין בשו"ת מהר"מ מינץ סימן זיי"ן ובשו"ת ברית אברהם סי' כ"ו. ובקובץ על הרמב"ם בה' חו"מ) וכתבו כלם שנעלם ממנו סוגית הש"ס בע"ז דף מ"ב דאמרינן התם דלמא מגבי' לה והדר מבטל לה דמפורש יוצא משם דיש זכייה באיסורי הנאה. וכן הביא הריב"ש בתשוב' סי' ת'. והפר"ח בסי' תמ"ו ע"ש. והר"ן בפ' כל הצלמים כתב הטעם כיון שיכולה להתבטל ע"י נכרי כשהיתה ביד העכו"ם וסיים הר"ן שם וז"ל ומכאן לחמץ בפסח של נכרי דאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם ע"ש ושוב לק"מ קושית הנוב"י על הרמב"ם בקנה חמץ בפסח מעכו"ם שפיר יש זכייה ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"א מה שהאריך בזה על הנו"ב מש"ס הנ"ל. ודברי הר"ן הנ"ל גם במחכת"ה מעיני הגאון בעל בית אפרים בתשוב' הנ"ל נעלמו ממנו לפי שעה:
אולם בזה יש מבוכה גדול' בין הפוסקים אי יש זכייה באיסורי הנא' בכה"ג דלהמוכר לא הי' אסור לעולם כמו בע"א של עכו"ם דהי' מהני ביטול ודעת הרשב"א בפירוש דס"ל דאין אדם יכול לזכות במה שאינו יכול ליהנות ממנו. והמחנה אפרים בה' זכיי' מהפקר סי' ד' הביאו ולדעתו אפי' בקנה חמץ מעכו"ם בפסח נמי אינו זוכה כיון דאינו יכול ליהנות ממנו וכתבו המפורשים שדין זה תלוי בפלוגתות ר"י ורשב"ל בע"ז שם דפליגו שם בע"ז שנשתברה מאלי' ר"י ס"ל אסור ורשב"ל ס"ל דמותרת דמסתמא בטולי מבטל לי' ופריך הש"ס התם על רשב"ל דלמה אין הישראל מבטל ע"ז של עכו"ם תיהוי כע"ז שנשתברה מאלי' ומשני רבא גזיר' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. ומינה הוכיח הר"ן דבכה"ג שפיר אית בי' זכיי' כיון דבעכו"ם הי' מהני ביטול. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דס"ל ע"א שנשתברה מאילי' אסורה ולק"מ מהך דאין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם. א"כ שפיר ס"ל לר"י דלא מהני שום זכייה באיסורי הנאה היכא דאין הלוקח יכול ליהנות ממנו:
ולפי האמור נתיישב שפיר דברי רש"י הנ"ל ונקדים עוד דברי השיטה מקובצת על דברי התוס' הנ"ל בד"ה ולאביי דהו"ל למיפרך במתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח מדאגבי' קני' דלכאור' קשה דבשלמא בתרומ' גופי' שפיר פריך הש"ס מדאגבי' קני' אבל בתרומת חמץ דאסור בהנא' א"כ אין זכייה באיסור הנא' ותירץ משום דמוקמינן לה התם בש"ס כריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנא' דהא אי אמרת לפי דמים משלם לאו בר דמים הוא ומוקי לה כריה"ג ולדידי' שפיר שייך בה זכיי' ע"ש. והואיל וכן שפיר פירש רש"י כר"ש דהא הך תירוצא דמשני הכא מאן י"א רנב"ה הוא ר' יוחנן. ור"י לשיטתי' בע"ז לא מהני שום זכיי' באיסורי הנאה אפי' היכא דלהמוכר או להנגזל יש היתר מ"מ כיון דהוא אינו יכול להנו' ממנו ל"ש זכיי' ומש"ה פירש רש"י שפיר דוקא כר"ש דס"ל חמץ בפסח אסור בהנא' ונמצא דל"ש זכיי' גבי' דנימא מדאגבי' קני' ואינו חייב רק על הנאת מעים ובאין המית' והתשלומין כאחד אבל אם נימא כריה"ג דס"ל דמותר בהנא' א"כ שייך זכיי' גבי' ותקשה כנ"ל מדאגבי' קני'. ותירוצו של הש"ס בכתובות ל"ש הכא כדאמרן לעיל בתירוצים של התוס' שם בד"ה ל"צ שתירצו דמעיקרא לא הוי אלא שו"פ זה לא ניחא רק גבי תרומ' או בתרומת חמץ אבל הכא בחמץ של הקדש כיון דמיירי דלא הוי כול' רק שו"פ ונפגם קצת ואינו חייב רק מצד הנאה ובהנאה שו"פ אינו חייב במעיל' עד שיפגום בפרוט' ומש"ה לא מוקי לה כריה"ג ופירש דוקא דאתיא כר"ש דלדידי' לק"מ ודו"ק כי הוא נכון:
דברי אגדה לאחר הפלפול
הנה איתא במדרש שוח"ט בצאת ישראל ממצרים. ר' נחמי' אמר בזכות התור' נגאלו שנאמר וירא אלקים את בני ישראל ובמתן תורה כתיב וכל העם רואים את הקולות. רשב"ל אמר בזכות המשכן. ויש להבין דהך מ"ד דס"ל בזכות התור' ניחא דכן אמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה והיינו בשביל שעתידין לקבל את התור' וכן הביא ראי' לזה דבהגאולה נאמר וירא אלקים וכו' ובמתן תורה כתיב וכל העם רואים. אבל רשב"ל דאמר בזכות המשכן לא הביא שום ראי' לזה דהגאולה הי' בזכות המשכן. ולבאר זאת נקדים עוד מה דאיתא במדרש רבה פ' תרומה ר' ברכי' פתח לך ד' הגדולה וכו' אתה מוצא כל מה שברא הקב"ה למעל' ברא למטה. למעלה זבול וערפל למטה זבול וערפל וכו' ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטה משל מעלה תדע לך שהניח מה שלמעלה וירד בשל מטה שנא' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הוי כי כל בשמים ובארץ. ואומר לי הכסף ולי הזהב אמר ד' צבאות עכ"ל המדרש ומה שסיים המדרש ואומר לי הכסף ולי הזהב. אין ענין לכאורה כלל למה דלעיל במה שאמר שחביבין כל מה שלמטה משל מעלה:
ולהבין מאמר הנ"ל אמרתי לבאר מקודם מה דכתיב וכל העם רואים את הקולות. ואמרו רז"ל רואים את הנשמע ובפשיטות קשה להבין הענין דהי' רואים את הנשמע וראיתי באפ"י סוף חלק א' דרוש קנ"ג שפירש עפ"י מה שהסכימו חכמי טבעיים. (א) כי האויר בורח מפני האש. ובאם האויר מעורב הוא עם יסוד המים אזי ישתנה מראה האויר של מראה מתחדשת והוא סיבת העשן היוצא מהאש שלוקח האויר אתו מעט מחלקי המים. (ב) ועוד הסכימו הטבעיים דסיבת השמיע' הוא שדפיקת השפתים המוגשים זל"ז דא לדא נקשן וינענעו את האויר שאצלם וזה האויר ינוע את האויר שאצלו ונעתקת ממקום למקום עד כי תבוא לפנים מן האוזן ודופק על עור הדק המתוח שם ומזה הנדנוד מרגיש השומע הדופק והמקישה. (ג) ועוד שאלו החוקרים למה האויר הוא נעדר הראות. וכל היסודות והכל יוכל העין לראות מלבד האויר. והסיב' לזה הוא כמו המניע' הנוהגת במראה הלטושה לבלתי יתראה לאדם הדבר המובט בה והוא הוא הנוהגת בבבת עין ג"כ שאין משגת הרגשתה בהיותה ע"ז האופן וכמו על המרא'. אם יתקרב על המראה עצמ' אזי יבוטל הדבר את התמונה ורק אם הוא עומד מנגד אזי יתראה התמונ'. כמו כן המובט בבבת עין אם יתקרב הדבר על הבת עין ולא יהי' מרחק כלל, לא יתראה מאומה. וא"כ אחרי שנודע שאין מקום ריק מהאויר ומבואר שהאויר מונח על עין הרואה ולזה האויר הוא נמנע הראות. והיוצא לנו מזה אלו הי' במציאות מקום ריקות מן האויר והי' עומד בריקות האויר ע"ד הנס הי' מרגיש אז בחוש הראות את התנועות המתהוות בהאויר כמו שישיג האדם כוונת הכותב אשר כתב על המכתב מהתחלפות התמונות:
מעתה מבואר שהתור' תקדים לנו הקדמה אחת והר סיני עשן כלו וכו' והבריחה והניסה את האויר ועמדו במקום ריקו' מהאויר ואפי' שע"ד הטבע א"א שיחי' איזה נברא בלא אויר ובאמת הי' בדרך נס. וכמו שאמרו רז"ל על כל דיבור ודיבור יצאה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו והקב"ה הוריד טל של תחיה אחרי שהי' הדבר כן עי"ז הי' האויר מורגש אל האדם העומד נגדו וגם התנועו' אשר יתהוו בתוך האויר והוא שאמר וכל העם רואים את הקולות כמובן. אמנם אחרי שישראל ידעו נאמנה כי עפ"י הטבע הוא מקום סכנה מחמת העדר האויר ויראו לנפשותם אחרי שדיבורו של השי"ת הי' יוצא מתוך האש. וזהו בעצמו סיבת העדר השמע מחמת ריקות האויר סביבותיהם. והמופת לזה אם יוציאו את האויר מאיזה כלי או מהבית לא יקשקש בהם שום פעמון ולא ישמע שום קול להעומדים אצלו. והנה נודע דבכל החמש' חושים הנך ב' חושים הראות והשמע יתייחסו יותר לעבדות הש"י. והחוש השמע טוב יותר משום שנחקק יותר בלב השומע על לוח לבו. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין ור"ל שבנוהג שבעולם שאינם רוצים לשמוע בקול תוכחה באמרם שכבר נראה כאלה הרבה בספרי מוסר. ואין זה חדשות ומעולם הי' זה שלא אבו שמוע למוכיח בשער והפליגו בשבח המתים היינו בהספרים שנדפסו ובאמת עין הרואה בספר נכתבים מלא מוסר ויראת ד' לא יעשו רושם כ"כ כמו השומע מפי המוכיח לפי שזה נחקק יותר בלב השומע וז"ש אוזן שומעת תוכחת חיים. ור"ל שהעיקר לשמוע עם האוזן התוכח' מן האדם החי והבן:
וע"כ דעו נא רבותי כי העבוד' הוא אחת מג' העמודים שהעולם עומד עליהם ובזמן בהמ"ק הי' העבוד' בקרבנות ועכשיו אין לנו שום עבודה כי אם עבוד' שבלב זו תפל' ונודע שבזה שמקדימין ומחשכין לבי כנישתא זוכין לאריכות ימים. ואיך לא ישים כל איש על לבו גודל התענוג הנפש בזה שהולכין בכל יום לבתי כנסיות ובתי מדרשות להתפלל תפלה בציבור כאשר יסדו לנו אנשי כנה"ג. והנה העמוד הב' אשר העולם עומד עליו הוא גמילות חסדים וצדק' לעניים שהיא מקרבת את הגאול'. אך בצדקה נאמר אשרי משכיל אל דל שצריך להשכיל איך ליתן את הצדק' ושלא יתביישו המקבלים וגם אין העיקר אם נותנים לבד רק שצריך להשתדל ולקבץ דגדול המעש' יותר מהעושה. ויתבאר עפ"י מה דנודע דהכל הולך אחרי מחשבת הלב והנפש. והקב"ה היודע מחשבו' מצרף למעש' ועוד נקדים ביאור השיר המעלות (תהלים קל"ב) שיר המעלות לדוד זכור ד' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב וכו' ויבואר עפ"י הידוע דהנה לשלימות העובד למלך או לשר צריך ארבעה תנאים אשר ישובח ע"ז ונודע שלפי שדוד המלך נתן את נפשו לבנות את הבהמ"ק חשב לו הקב"ה כאלו בנאו וזהו שחשב פה הד' תנאים. (א) ערך העושה אותה אם הוא רך ומעונג ואדם גדול. (ב) אם העבוד' עצמ' הוא עמל רב וטורח גדול. (ג) אם יעשה העבוד' ברצונו וחפצו בלי שום מכריח שמכריח אותו לעשותה. (ד) ערך הנעבד לו העבוד' כי כפי ערך הנעבד כן תהי ערך העבוד' ואינו דומה העושה עבודה לאיש פשוט או העושה לשר וחשוב. ובפרט לעושה עבוד' למלך עצמו. וכנגד הד' תנאים הנ"ל מיוסד השיר הלזה כנגד הראשונ' אמר זכור ד' לדוד כי הי' רב ומשיח מלך ואף שלא תהי' טורח כ"כ בערכו הוא הרבה. וכנגד ערך גודל העבוד' אמר את כל ענותו כי רבה הוא הטרחה והעינוי. וכנגד הג' שלא ימצא דבר שיכריחו ע"ז אמר אשר נשבע ור"ל שלא הי' שום מכריח ע"ז. וד' נדר לאביר יעקב. ר"ל הוא התנאי הד' היינו פרך הנעבד והבן:
ואחר כך אמר נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו קומה ד' למנוחתיך אתה וארון עזיך כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. ויבואר עפ"י מה שאמרו רז"ל על הפ' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה ר"י פתר קרא בדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה ואומרים לדוד יען שהפיל כמה נפשות בחרב במלחמ' אין ישועתה לו ולא בחר בו הקב"ה לבנות את בהמ"ק משום ששפך הרבה דמים:
אמנם אמרו רז"ל בשעה שבנה שלמה הבית המקדש וביקש להכניס את הארון דבקו שערים זה בזה אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה כיון שאמר ד' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה בההוא שעתא נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי הקדיר' ואמרו עוד בגמרא שחיה דוד בההוא שעתא. ולזה אחר שסיים מעלת הבהמ"ק אמר עתה נבואה למשכנותיו נשתחוה וכו' קומה ד' למטחתיך ואמר אימתי יהי' זה שאבוא גם אני עמהם יחד לבהמ"ק אחר מותו. ולכן אמר קומה ד' והוא כשבא שלמה להכניס את הארון ואמר קומה ד' ולא נענה עד שאמר בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך ואז הי' לו לדוד כאלו הי' הוא בעצמו בבית המקדש. והנה דוד המלך אמר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. וקש' הכפל לשון שאלה ובקש'. ופירש האפ"י בח"ש דרוש יום ליבשה בהגהות ערבי נחל והוא דהחילוק בין שאלה לבקשה הוא. שאלה. ר"ל מה ששואל רק בפה לבד. אבל בקשה הוא בקשת הלב. וזהו הפירוש בהמגלה שאמר המלך לאסתר המלכה מה שאלתך ומה בקשתך והשיבה נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי והיינו כי לפעמים השואל דבר בפי' איננו גוף המבוקש לו בלבו. אבל הדבר הנשאל אינו רק הכנ' ואמצעי אל המבוקש כמו התינוק השואל מאמו מטבע הוא השאל'. והתפוח שרוצה לקנות הוא המבוקש. והנה ידענו כי עיקר המבוקש הי' של אסתר מהמלך על עם ד' שישארו בחיים חיותם וע"כ הקדימה הקדמה ואמרה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי כלומר זאת ידעתי בטח שהמלך חפץ ביקרי וזה נוגע לי עד נפשי. וזהו שאמרה אם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כלומר אשר אני שואל בפה היא נפשי. אך עיקר המבוקש הוא עמי. וזהו נמי שאמר המשורר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש ור"ל אעפ"י שאני שואל בפה צורכי הגוף. עיקר כוונתי הוא ובקשת לבי. שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו והבן:
היוצא לנו מזה דעיקר הבקש' מהש"י צריך שיהי' על צורכי הנפש. ונקדים עוד מה דאיתא במדרש בראשית דבשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהי' לו דירה למט' ושישרה שכינתו למט' ועוד אמרו רז"ל דמקום שכינתו של הקב"ה הוא במקום שיש אהבת ישראל להשי"ת אזי יש אהבת הקב"ה לישראל וזוכים להשראת השכינ' ובזה פירשו המפרשים הקדמונים הפסוק (שיר השירים ד') אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהב'. והכוונ' הוא דלכאור' עיקר התכלית מה שצוה הקב"ה לבנות הבהמ"ק הוא כדי להשרות שכינתו א"כ הי' לו לומר שיקחו מכל אחד חלק אהב' מה שיש בו להשי"ת ומזה יבנו הבהמ"ק דהא במקום שיש אהבת ישראל שם נמצא אהבת השי"ת אליהם. אך זה הוא דבר רוחני ולכן ציוה הש"י שיקחו כסף וזהב דזהו אהבת האדם ומזה יתברר גודל אהבתם להש"י וזהו שאמר אפריון עשה לו המלך שלמה וכו'. ולמה הוצרך הקב"ה כ"כ כסף וזהב הלא הקב"ה אומר לי הכסף ולי הזהב אך תוכו רצוף אהבה. ור"ל דתכלית המכוון הי' בלקיחת הכסף והזהב להמקדש דבזה ניכר אהבתם להשי"ת שהם ראוים להשראת השכינ'. וזהו כוונת המדרש בפ' תרומה הנ"ל. אחרי שאמר תדע לך שהניח מה שלמעל' וירד בשל מטה שנא' ועשו לי מקדש. סיים ואומר לי הכסף וכו' ור"ל אעפ"י שהכל משלו הוא מ"מ בזה ניכר אהבתם להש"י והבן:
ועתה נבוא למאמר המדרש הנצב בראש אמיר. ר"נ אמר בזכות התור' נגאלו. ועיקר זכות התיר' נודע מה שדרשו רז"ל וממדבר מתנה דאין התור' מתקיימת אלא במי שמשים עצמו הפקר כמדבר ומשום הכי נמשלה התור' למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך אין התור' מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו. וזהו נמי הכוונ' מה שאמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה דלכאור' קשה מה זה שדייק לומר על ההר הזה אך הכוונ' יש לומר דמשה רבינו לפי שהי' עניו מאוד ולא האמין בעצמו שעל ידו יוציא הש"י את ישראל ממצרים ולכן נתן לו הקב"ה זה האות. בשביל שאתה שפל בעיניך ולכן אהי' עמך וכדכתיב אני אשכון את דכא ושפל רוח. וזהו דקאמר לו השי"ת זה לך האות שאני משרה שכינתי למט' על הדכא ואני בוחר ברוח נמוכ'. שהרי הניח כל ההרים וכמו שדרשו רז"ל עה"פ למה תרצדון הרים גבנונים שהניח הר תבור וכרמל. והשרה שכינתו על הר סיני בשביל שהוא נמוך וזהו שדייק ההר הזה. ומזה לך ראי' שאהי' עמך בשביל שפלת רוחך ונמצא דעיקר תכלית קבלת התור' הוא שישימו עצמם כמדבר ושיזכו ע"י לימוד התור' להשראת השכינ'. אך לפי שאמר התנא סתמא בזכות התור' ולא מפרש להדיא דהיינו לימוד התור' ושעי"ז יזכו להשראת השכינ' ולכן בא ריב"ל והוסיף מאמר בזכות המשכן. וכוונתו לרמז כמו במשכן נאמר בפירוש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דתכלית המכוון הי' להשרות שכינתו למט'. כמו כן זכות התור' היינו תור' לשמה ושיזכו עי"ז להשראת השכינ'. ובזה סיימתי בברכ' אל חי חלקינו. על במתי האמת יעמידנו. ויאיר בתורתו עינינו. וימהר גאולתינו בזמן קרוב אלינו. ושנזכה לגאול' שלימ' אכי"ר: