אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש ח לשבת הגדול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש ח לשבת הגדול

דרוש ז לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ב לפ"ק. בביהכ"נ הישנ' דפה"ק רישא יע"א

איתא בגמרא דברכות דף כ"ח כשחל' ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו למדנו אורחות חיים שנזכ' בהם לחיי עוה"ב. אמר להם כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים והרגישו בזה המפורשים דלכאורה תמוה מה חדשות הגיד להם דעו לפני מי וכו' הלא זאת אפי' קטן כל דהו יודע למי מברכין. וראיתי לאחד המפורשי' שפירש עפ"י הידוע במה דאיתא במדרשים ובגמרא דחולין דף צ"ב דהמלאכים במשמרותם אין להם רשות לומר שירי למעל' עד שיאמרו ישראל למט' שנאמר. ברן יחד כוכבי בקר. אלו ישראל שנמשלו לכוכבים שנאמר. ומצדיקי הרבים ככוכבים. והדר ויריעו כל בני אלהים. וזהו נמי הטעם מה דאיתא דבר"ה ויוה"כ שואלים המלאכים מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שיר' בר"ה. ולכאור' מ"ט יש בשאלתם ומה להם לשירת ישראל. אמנ' להנ"ל ניחא יען שירתם תלוי בשירת ישראל ומש"ה שאלו. כדי שיוכלו גם הם לומר אח"כ שירה. והשי"ת השיב להם. מלך יושב על כסא דין וספרי החיים. וספרי המתים פתוחים ואיך יאמרו שירה. הרי אף שהמלאכים המה אישים רוחניים ונבראו ביום ב' והאד' אשר בעפר יסודו ונברא בששי. עכ"ז זכה מקודם לומר שיר'. והזכות הוא מצד הנשמה שהיא נאצלת מתחת כסא כבודו ואנחנו נקראים ישראל עם קרובו. ולכן אף שאנחנו מאוחרים בבריא' לבריאת המלאכים. וגם המלאכים המה אישים רוחניי' ואומרים שירתם בקדוש' וטהר'. אולם להיות ישראל עם קרובו של הקב"ה. ניתנ' לישראל סדר הקדימ' של השירה קודם להמלאכים. ועפי"ז יבוא על נכון דר"א בא להלהיב נפש תלמידיו ואמר להם וכשאתם מתפללים. אף שאתם מוקדמים לשירת המלאכים. עכ"ז דעו לפני מי אתם מתפללים. ר"ל הביטו וראו מי הוא שיתפלל תיכף אחריכם. הלא המלאכים יעמדו אחריכם לומר שיר'. והמה יותר במעל' מכם ובשירתם הלא תבושו ותכלמו. ולכן ראו עכ"פ להתאמץ בכל עוז כפי כחכם להכין לבכם לעבודתו ית'. והנה בגאולת מצרים אעפ"י שלא הי' הזמן עוד להגאל אך ע"י צעק' ותפל' נגאלו קודם זמנם. כדכתיב והנ' צעקת בנ"י באה אלי וכן על הים מה תצעק אלי ועפי"ז נבוא לפרש המסור'. פרשתי ג' במסור' (א) פרשתי ידי אליך [תהלים קמ"ג] (ב) פרשתי ידי כל היום [ישעי' ס"ה]. (ג) כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם [זכרי' ב"]. ולהבין המסור' הלזו נקדים דהנ' נודע דעיקר המפל' בין האדם לבהמ' שהוא נקרא מדבר וכמו שפירש התרגום עה"פ ויהי האדם לנפש חיה. לרוח ממללא. אך כ"ז כשמדבר בתור' ובתפל'. אבל לא כשמדבר לה"ר ורכילות. ובפרט בשעת ק"ש ותפל' אזי שתיקתו יפה לו מדיבורו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. ור"ל מה טוב חסד הבורא שהבדילנו מכל הבע"ח ונתן לנו הדיבור אמנם מהו הטוב והחסד שעי"ז שפתי ישבחונך. וע"כ אשתדל בכל כחי כן אברכך וכו' ושפתי רננות יהלל פי היינו להשתמש בהדיבור רק לברך את שם קדשו. וזהו שפירש בס' נפוצות יהודה דרוש נ"א מה שאמר הנביא חסדי ד' אזכיר תהלות ד' כעל כל אשר גמלנו ד' [ישעי' ס"ג]. ור"ל מכל אשר גמלנו ד' זה הוא נוסף על כל תגמולוהי עלי שנתן לי הדיבור להזכיר תהלו' ד'. וע"ז התוד' והתהל' שאנחנו מודים לו. נמי עוד נקבל חסד עבור ההודא' זו. והמשילו בזה הקדמונים כמו הים שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. כן כבודו וגדולתו ית' לא יקבל שום תוספת מכל השבחים והתודות אשר תבענ' שפתינו. עכ"ז רצונו ית' שיקבל המוד' שכר שלם בפועל על הודאתו. ומז' אנו מתנשאים לאמור במודים דרבנן מודים אנחנו לך וכו'. יוצרינו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקימתנו כן תחיינו ותקיימנו וכו' לשמור חקיך ולעשות רצונך. ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך. והך לשון מה שסיים על שאנו מודים לך. היא משולל הבנה. אך הכוונ' היא תחיל' אנחנו מודים לך על אשר גמלנו כדין וכשור' להודות לד' כי טוב. ואח"כ נרהיב בנפשינו עוז לתבוע ממנו שעל הודא' זו שאנו מודים לו ית' מצד החיוב. יגמלנו עוד חסדים אחרים וזהו שסיים. כן תחיינו ותקיימנו לשמור חקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. ר"ל על זה שאנו מודים לך ג"כ תשלם לנו גמול. וזהו שסיים נמי בהפסוק הנ"ל ורב טוב לבית ישראל. אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. ור"ל לאשר גמלם כרחמיו וכו' שעם היות מה שגמלם כלו נמשך ובא מרוב חסדיו. אעפ"כ הגביר חסדו שימשוך מהודאתינו עם היות' חוב' מוטלת עלינו רב טוב לבית ישראל. וזה עשה באמרו. אך עמי המה ראוים שאגמלם חסד בכל עת. כיון שהם בנים לא ישקרו ואינם כפוים טוב'. ולפיכך הי' להם למושיע תמיד סובב סובב הולך מגמול להודאה. ומהודא' לגמול. ע"כ. והנה נודע שברית כרוח' לשפתים דאין תפלת רבים חוזרת ריקם שנ' הן אל כביר לא ימאס. וכשישראל מתאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ומתפללים בוודאי ישמע אל ויענם אמנם השל"ה הק' הקש' הלא עינינו רואות שאנו מתפללים בכל יום כמה תפלות ועדיין לא נושענו מהגלות. ותירץ שם וז"ל שהמחוור שבתירוצים הוא כי מ"ש אין תפלת רבים חוזרת ריקם. אין הכוונה להיות נעש' ככל היוצא מפיהם רק היא מקובלת מדוגמת התפלה. כגון שאנו מתפללי' על הגאול'. ואעפ"י שעוד לא נושענו הגאולה האמיתית. מ"מ בכל יום נתקיים בנו קצת מעין הגאול' כי רבים קמים עלינו לכלותינו ואנחנו עם ישראל ככבש אחד בין שבעים זאבים. ועפי"ז נבין מה שסידר בעל המגיד בהגד' והיא שעמד' לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם ור"ל דבתחל' אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל שגאל אותנו. ברוך הוא שהקב"ה וכו'. ואיתא במדרש שאמר הקב"ה אין אני מביט בחשבונות אלא בגאולתם מחמת צעקתם ואפי' קודם זמנם. וזהו שאמר אח"כ והיא שעמד' לאבותינו וכו'. ר"ל כמו שעמדה לאבותינו לצאת קודם זמנם מחמת תפלה. כמו כן גם לנו בדורות הללו ג"כ עמד' לנו התפל' ושמא תאמר הרי עינינו רואות שאנו מרבים בתפלות ובתחנונים ועדיין לא נושענו כקושיות השל"ה הנ"ל וזה אמר כתירץ השל"ה שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' ור"ל אעפ"י שלא זכינו עוד לגאול' האמיתית. מ"מ נתקיים בנו קצת מעין הגאולה וזהו פירוש המסורה הנ"ל. פרשתי ידי כל היום. ר"ל אנחנו מתפללים כל היום על הגאולה. פרשתי ידי אליך. ר"ל לא בלבד על גאולתינו אנו מתפללים רק אליך. ר"ל על דבר קדושת שמך שלא יתחלל ש"ש ושתעשה למען שמך. ולמה לא נושענו עד כה לז"א כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. ור"ל דזהו ג"כ מעין הגאולה מה שאנו יכולין להתקיים בין האומות. ועוד מבואר מה שזכו לגאולת מצרים קודם זמנם. הי' בזכות התור' שהי' עתידין לקבל כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. והנה בעל המגיד סידר לנו לספר ביציאת מצרים. ואמר ואפי' כולנו חכמים כולנו נבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וקשה דמה רבותא יש בזה דפשיטא דכל המצות נצטוו אפי' חכמים ונבונים. ונקדים לפרש זה עפ"י הידוע דבכח וזכות התור' נתן ד' ביד נביאיו ולשרידים אשר ד' קורא לשדד כל מערכת ומשטרי השמים. ובזה פירשו המפורשים מה דכתיב גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם. ור"ל כל הנבראים והיסודות והכוכבים והגלגלים וכל מערכת השמים כלם גדולים ונוראים ועם כל גדולתם דרושים הם לכל חפציהם להאומה הישראלית. ובמה יזכו לזה הוד והדר פעלו. ור"ל בזכות התור' שנקראת הוד והדר כמ"ש תנה הודך על השמים. והדר דכתיב וכבוד והדר תפטרהו. והטעם דנקראת התור' כן משום דבתורה יש פנימית התור' וגם נגלה. וזהו שרמזו רז"ל דהתורה הי' כתובה אש שחור' ע"ג אש לבנה. ור"ל נגלה ונסתר והוד הוא רמז להנגלה שבתור'. והדר הוא רמז על הנסתר, כי כן יפול הטעם הדר על כחות הנפשיות והוד על המראה הנופלת בחוץ. וכן הוא דרשות רז"ל ויצא מן בם ציון כל הדרה על השכינ' והיינו כי על הנגלה הו"ל לתאר בשם הודה. ועפי"ז פירש האפוק"י בח"ב הכתוב (בתהלים מ"ה) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך. וקשה שבפסוק הב' כפל מלת והדרך וחסר מלת הודך ולא אמר רק והדרך צלח ורכב וכו'. ופירש דהכוונ' הוא כי הגבור המרצח נפשות שלא עפ"י דת ודין. אין בזה הדר כוחות הנפשיות צודקות כי למה יומת הנרצח מה עשה. אבל גבור אשר במשפט יעמיד ארץ מתואר בהוד וגם בהדר. הוד הוא על הגבור' הנגל' לעין רואה. והדר מובן מאשר נלחם בשונאיו כדי להעמיד הדת על תלה. ולזה אחר שמארו למלך המשיח בהוד והדר כפל הדבר ואמר כלומר מה שתארחיך בהדר לפי שאתה צולח ורכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך ור"ל וראו כל עמי הארץ כי שם הדר נקרא עליך ויראו ממך ע"כ. וזהו שאמר הוד והדר פעלו והיינו בזכות וכח התור' שנקראת הוד והדר בשביל זה זכו שכל מערכת השמים דרושים הם לכל חפציהם. ואח"כ אמר וצדקתו עומדת לעד. הכוונ' בזה להשיב נגד הפילסופים הממאנים לקבל שהאדם יוכל לגזור על גרמי השמים. באמרם כי האדם הוא מבחר כל הנמצאים מגלגל הירח ולמטה. אבל לא ממנו ולמעלה. להכניע היקר לזולל והנכבד להנקלה. וע"ז אמר כי כל מצוה היא חקוק' למעל'. וכשהאדם עושה מצוה יערה עליו רוח טהרה ממרום והכח ההוא שוכן עליו ומתדבק בו. וההיפך כשעושה אדם עביר' יורד עליו רוח טומאה. ואמרו רז"ל כל העושה מצוה אחת. מקדימתו ומוליכתו לעוה"ב. שנאמר והלך לפניך צדקך. וכל העושה עביר' אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין שנאמר ילפתו אורחות דרכם. ולזה אמר כי המצוה שעשה חקוקה היא בשמים ונותנת קיום נצחי להעושה. ולכן ניתנ' לו הממשלה לגזור אומר על כל הגלגלים ומשטרי השמים. חנון ורחום ד' טרף צאן ליראיו. ור"ל הקב"ה רצה לזכות את הדורות אשר לא זכו לראות האותות והמופתים. ולכך צות לנו לעשות המועדים שהם זכר ליציאת מצרים ונזכה עי"ז לעוה"ב. וזהו שאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד' טרף נתן ליריאיו ור"ל שמזה נמשך עוד תועלת והוא טרף נתן וכו' וכמו שאמרו רז"ל מסכת ר"ה אמר הקב"ה לישראל הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות שבאילנות נסכו לפני מים בחג. כדי שיתן לכם גשמי ברכה. הרי שע"י המועדים והקרבנות הקרבים בהם טרף נתן ליריאיו. ומעת' נבוא לבאר מה שסידר לנו בעל המגיד ואפילו כולנו חכמים וכו' והוא עפ"י מה דאיתא במדרש ראוי הי' חזקי' לומר שיר' על מפלת סנחרב אלא גבה לבו מלומר שירה אתא ישעי' לגבי חזקי' וסייעתו אמר להם זמרו לד' כי גאות עשה. אמר להם כבר מודעת זאת בכל הארץ שנאמר. מכנף הארץ זמירות שמענו. ועוד אמר תור' שאני עוסק מכפרת על השיר' אמר ריב"ל אלו אמר חזקי' שירה על מפלת סנחרב הי' הוא נעש' מלך המשיח וסנחרב גוג ומגוג ע"כ. הרי דטע' חזקיהו ולא אמר שיר' מכח ב' טעמים חדא לפי שכבר הי' מודעת בכל הארץ. ודבר המפורסים איך שייך לומר שירה. והשני' מחמת עסק התורה והיא מכפרת על השירה. וזהו שאמר בעל המגיד ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים ור"ל שאנו יודעים בחכמ' ובתבונ' הכל ובפרט דבר שנתפרסם בכל העולם. וכולנו יודעים את התור' ג"כ עכ"ז מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. והבן:

ועתה נבוא

לדבר הלכה

בסוגיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן

איתא במס' פסחים דף פ"ח ע"ב מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל וכו' שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי רבי הטלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. שם בגמרא. אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריק'. דבעידנא דאיזרק דם הוי חזי לאכיל' אבל שכח לפני זריק' דכי אזרק דם לא הוי חזי לאכילה חייבין לעשות פסח שני. ואיכא דמתני לה אברייתא חמש' שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצא יבלת באחד מהם כולן יוצאים לבית השריפ' ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי ל"ש וכו'. מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא מאן דמתני אברייתא אבל אמתניתן לא כיון דכשרין נינהו דאי אדכיר הוי חזי לאכיל' קמי שמיא גליא אמר מר ופטורין מלעשות פסח שני. והא איכא חד דלא נפיק משום דלא אפשר וכו' משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלו להו. וניתי כל חד וחד כהן בהדי' האי כהן היכי דמי וכו' עכ"ל סוגית הש"ס:

היוצא לנו מתוך הסוגיא בקצרה דא"א להביא פסח בתנאי שלמים ומש"ה פטורין מלעשות פסח שני והרמב"ם בפ"ג מה' ק"פ פסק כסוגיא דהכא בחמש' שנתערבו וכו' דכולן פטורין מלעשות פסח שני משום ה"ט דאינו יכול להתנות בתנאי שלמים. ובפ"ד מהק"פ הלכה א' פסק השוחט הפסח על בני חבורה ולאחר זמן אמר שלא לשמו שחטתי אם הוי נאמן להן סומכין על דבריו. ואם לאו שורת הדין דאינו נאמן והרוצ' להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני והשיג עליו הראב"ד דאיזה שבח הוא דהא אינו יכול להתנות הפסח בתנאי שלמים וכמו שפסק הוא בעצמו בדין הנ"ל בפ"ג. ותירץ הלח"מ עפ"י תירץ התוס' בד"ה ה"מ דיעבד וכו' ותימא וכי בשביל דשמא יהי' נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנוס לידי ספק כרת וי"ל דמוטב שיכניס א"ע בספק כרת בשב וא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עיי"ש ונמצא גבי השוחט את הפסח ואמר שלא לשמו שחטתי אין כאן רובם העושים איסור א"כ מוטב שיעשו איסור לכתחילה ואל יכניס א"ע בספק כרת. ואך הלח"מ סיים שם בקושיא מהמפקח את הגל ואם הוא ס' כגון בגל ארוך פטור מפסח שני ואמאי הא שם ליכא ג"כ רובם עיי"ש. והנה דברי הלח"מ בתירוצו הנ"ל תמוה מאוד כאשר הקש' עליו האו"ח משום דבשלמא גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן על הך קושיא דחזה ושוק תירצו בש"ס דיקחו כלם כהן אחד שלא עביד אכתי פסח. ואי משום הך פירכא דקא ממעט באכילתו תירצו בגמרא דנייתו במותר הפסח. אבל הכא תקשה דמה יעש' בחזה ושוק וא"ל דימנה עמו כהן דממ"נ הי כהן ימנה. והנה לכאורה בפשיטות יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מה שכתבו התוס' כאן בד"ה האי כהן וא"כ אפשר לומר דמש"ה פסק הרמב"ם דיוכל להחמיר על עצמו ולהביא פסח שני בתנאי שלמים. ואי משום חזה ושוק. הא אפשר לתקן דיתן החו"ש לכהן קטן. אולם תירוץ זה ליתא והיא דהנה הכו"פ בסי' ק"א הביא בשם המג"א שהקש' על התוס' הנ"ל הא אסור לספות בידים לקטן דנהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו מ"מ בידים לספותו אסור ותירץ הכו"פ עפ"י מה דלכאורה תקשה כאן בסוגיא דאמרינן דמש"ה א"א להביא פסח בתנאי שלמים משום חזה ושוק. הא איכא ד' חזה ושוק שהכהן מותר בהן ואחד שהוא החמישי אסור לכהן וכיון שלא נודע איזהו הו"ל לומר חד בתרי בטל ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה דהא לא נתכוין לבטלו רק לעשות פסח כהוגן. וצ"ל משום דחזה ושוק הו"ל חה"ל ואפי' באלף לא בטל. ונמצא עכ"פ דלא הוי רק איסור דרבנן דהא מה"ת אפי' בחה"ל חד בתרי בטל. ומש"ה מותר ליתן לכהן קטן. דס"ל להתוס' כהרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים עיי"ש. ולפ"ז תקשה הכא באחד שאמר שלא שחט לשמו איך יביא פ"ש בתנאי שלמים דמה יעשה בחזה ושוק. וא"ל דיתן לכהן קטן. דהא אסור לספותו בידים. וא"ל דמה"ת חד בתרי בטיל דהא הכא ליכא כי אם קרבן אחד. ודע שעפ"י דברי הכו"פ הנ"ל נתיישב קושית הלח"מ הנ"ל מהמפקח את הגל דבאמת הוא קושיא עצומה ולאו דוקא לשיטת הרמב"ם. אלא על מ"ש התוספות בתירוצם בד"ה הני מילי דמש"ה פטורין מלעשות פ"ש משום דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן ודקדקו התוס' בלשונם משום דרבים יעשו שלא כהוגן וא"כ תקש' בהמפקח את הגל דפטור מפ"ש והרי יוכל להביא פסח בתנאי שלמים. אמנם השעה"מ תירץ דבמפקח את הגל אינו יכול להביא בתנאי שלמים משום חזה ושוק דבזה ליתא לקושית הש"ס דלייתי כהן דלא עביד פסחא. דדילמא הך הוי שלמים ולא נפיק הכהן ידי פסחו. והנ' לכאורה יש להעיר דאכתי תקש' אמאי יפטור מפסח שני אם הוא ספק הא יוכל להביא בתנאי שלמים. ואין לומר כתירוצו של השעה"מ הנ"ל. דאינו יכול להביא בתנאי שלמים משום חזה ושוק הא לפמ"ש התוס' הנ"ל דיוכל ליתן לכהן קטן ה"נ במפקח את הגל יוכל ליתן החו"ש לכהן קטן. אך לפי הנ"ל ניחא דהא באמת כבר הקשה המג"א דאיך יוכל ליתן לכהן קטן דהרי אסור לספות בידים לקטן. וע"כ כתירוצו של הכו"פ משום דמה"ת חד בתרי בטיל ולא הוי רק איסור דרבנן. ואיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים כשיטת הרשב"א. וא"כ הכא גבי מפקח את הגל דליכא ביטול ברוב שוב אסור ליתן לכהן קטן בידים ומש"ה היכא דאיכא ספק כגון בגל ארוך פטור מפ"ש משום דאינו יכול להביא בתנאי שלמים משום חו"ש:

אמנם באמת גוף תירוצו של הכו"פ הנ"ל נמי ליתא. דאיהו גופא מדחי לה לפי מה שכתבו התוספות בחולין דף ק' ע"א גבי חטאת טמאה בטהור' תעלה והקשו בתוס' דאיך תעלה הא הוי חה"ל. ותיר' דמשום דאף אם תבטל אינו חזי רק לכהנים ומש"ה לא הוי חה"ל דכתיב איש כאחיו עיי"ש וע"כ לומר או כתירוצו של הכו"פ שם דמש"ה לא בטיל משום דבא לעולם בתערובות וכמ"ש המרדכי גבי יבמה שרקקה דם וכו' או כמ"ש החוו"ד בסי' ק"א דל"מ ביטול רק במקום שהס' נולד מכח התערובות וכו' משא"כ בדבר שאפי' אם לא הי' רק אחד ג"כ הי' מהספק כמו הכא דאפי' לא הי' רק אחד הי' הס' עליו א"כ כל חד וחד אסור מדאורייתא משום הס' שנולד עליו בפ"ע ול"ש ביטול. וראי' מהא דמקש' הש"ס דחולין מר"מ דחייש למיעוטא האיך אכל בישרא. ומה קושיא הא ע"כ ר"מ לא פליג אביטול ברוב וביטול ברוב הוא אפי' אחד בסיף העולם. וכיון דאיכא כשירות רובא יתבטל הטריפ' ברוב אלא ודאי כיון דאפילו לא הי' רק בהמ' אחת בעולם הי' הספק בה ולא מצד התערובות לא שייך ביטול ברוב עיי"ש. והשתא הדרא קושיות המג"א לדוכתי' דמאי הקשו בתוס' דניתי כהן קטן. הא אסור לספות בידים. ותירוצו של הכו"פ שתירץ משום דמה"ת ברובא בטיל וחה"ל דאינו בטל הוא אינו רק מדרבנן ומש"ה אינו אסור לספות בידים לשיטת התוס' בחולין הנ"ל ליתא להך תירוצא דהא כשיבטל לא הוי חזו רק לכהנים ובכה"ג לא מקרי חה"ל וע"כ לתרץ או כתירוצו של החוו"ד הנ"ל. או כתירוצו של הכו"פ הנ"ל משום דבא לעולם בתערובות א"כ מה"ת לא בטיל. א"כ הדק"ל לפי"ז על התוס' דאיך נוכל להאכיל לכהן קטן הא איסור שלא למנוייו הוי איסור דאורייתא ומה שתירץ המג"א בסי' שמ"ג דמשום חינוך מצוה מש"ה שרי ליתן לקטן אפי' בידים תמוה מאוד דגבי שופר בשבת ניחא דהוי דרבנן אבל הכא דהוי דאורייתא איך מהני חינוך וצ"ע:

אמנם בפשיטות יש ליישב קושיות המג"א הנ"ל על התוס' עפ"מ שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"א דאם אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא ומש"ה קטנים מותרים לאכול אפי' כשאינם נמנים. דכי אסור לאכול שלא למנוייו היינו בראוי להמנות. אבל קטנים דאינם ראוים להמנות מותרים לאכול עי"ש. והתוס' שם הביאו ראי' לזה מנשים דרשות הן ואע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואין נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים עי"ש. ופירש הר"י אלגאזי בס' קהלת יעקב אות שי"ן דכוונת התוס' הוא להביא ראי' מרש"י דס"ל בפסחים דף צ"ג ע"ב אשה בא' רשות ועושין אותה ספיל' לאחרים מקרא דמכסת נפשות דגלי קרא גבי אשה דאע"ג דאינ' חייבת ומינוי שלה שלא למנוייו חשיב ובכ"ז התיר' התור' שתאכל ול"ח שלא למנוייו ודוקא הכא גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן שייך לומר הכי כיון דהארבע' כבר יצאו ואין להם שום סרך מצוה כלל שכבר יצאו חשיב שלא למנוייו. אבל גבי אשה וקטן דקולא הוא שהקיל' התור' על האשה שלא תתחייב להמנות אבל מ"מ איכא צד מצוה בדבר כמו גבי גדול המצווה ועוש' מ"מ מי שאינו מצווה ועוש' נמי מצוה עושה. וכמ"ש התוס' גבי מצות עשה שהז"ג שנשים מברכות עליהן. ומה"ט ודאי דלא חשיב שלא למנויו דהא מהאי קרא דמכסת נפשות דנפקא לן דאשה מותרת לאכול נפקא לן נמי דקטן מותר לאכול ולא חשיב שלא למנויו דהא משמעות מכסת נפשות כל נפש במשמע אפי' קטן. נמצא לפי דברי התוס' והר"ן בנדרים מה דאמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא היינו דלא בעינן שימנה אותן. אבל אוכלין בפסח מה"ת עי"ש ועפי"ז נדח' דברי התוס' דלעיל דף פ"ח פ"א ד"ה שה לבית שהקשו איך מאכילין את הפסח שלא למנוייו וכו' ותירצו דמשום חינוך מצוה שרי עי"ש. ולפי דברי הר"ן הנ"ל אין צריך לדחוק דהטעם הוא משום חינוך מצוה משום דבלא"ה מותרין הקטנים לאכול דהא קושית התו' קאי אי ס"ל שה לב"א לאו דאורייתא וממילא מותרים הקטנים כשלא נמנו עליהם ולא הוי שלא למנוייו כסברת הר"ן וכן אתי שפיר קושית התוס' דהכא דנאכיל לכהן קטן. ולא תקש' קושית המג"א הנ"ל דהא אסור לספות בידים דהא לפי מה דקי"ל דשה לב"א לאו דאורייתא מותרים בקטנים לאכול אפי' כשלא נמנו עליהם ולא הוי שלא למנוייו. ואף אם נימא דאיכא איסור דרבנן כשלא נמנו נמי ניחא דהא נודע דעת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות בידים. ויהי' מזה סייעתא דהתוס' נמי ס"ל כשיטת הרשב"א. ודע דמשיטת הר"ן הנ"ל הוכיחו המפורשים דעל פחות מכזית שאין נמנים עליו בפסח ממילא נמי ליכא איסור שלא למנוייו גבי פחות מכזית ועפי"ז העלה בס' מלוא הרועים אות ריש ע' ריחא ליישב הא דאיתא בכיצד צולין דף ע"ו גבי פלוגתא דרב ולוי בריחא מלתא. מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובות גופן. והקש' בתוס' שם בד"ה מאי לאו לפי מה שפי' בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מאי פריך דהא לכתחיל' קתני אבל בדיעבד הוי שרי כלוי עיי"ש. ולפי הנ"ל ניחא שפיר כיון דללוי ריחא לאו מלתא הוא ואינו רק איסור לכתחיל' משום דמשהו מיהא איכא. אבל בפסח דאינו אסור רק משום שלא למנוייו ואיסור שלא למנוייו ל"ש רק בדבר שיכול להמנות עליו וא"כ כיון שאינו יכול להמנות ע"ז דריח אינו כעיקר אף לכתחל' מותר לצלות ללוי ושפיר פריך מאין צולין ב' פסחים עי"ש שסיים וז"ל שם באות י"ב. איברא דמגוף הסברא שאמרנו דבדבר שאינו יכול להמנות עליו ל"ש איסור שלא למנוייו לא ברירא לי. דהר"ן לא כתב שם רק דמדאורייתא לא נאסר אבל מדרבנן אה"נ דאסרינן. ועוד דל"ד נאכלין לאוכלין בשלמא כשהאוכל אינו ראוי להמנות א"כ לא חל עליו האיסור של אינו מנוייו. אבל כשהוא בר מינוי אע"פ שהפסח אינו ראוי מ"מ נאסר עליו פסח האחר משום שאינו מנוייו ואף משהו ממנו אסור עליו כמו ח"ש דאסור מה"ת. ועוד סיים להקשות על גוף סברת הר"ן וז"ל איברא דק' לי על דעת הר"ן מסוגיא דפסחים בחמש' שנתערבו עורות פסחיהן דקאמר נמצא פסח נאכל שלא למנוייו ופירש רש"י משום דאלו שכבר יצאו אף שנמנ' אין מנינם כלום ע"כ והא הכא דאין ראוין להמנות בפ"ש שכבר יצאו י"ח בפסח ראשון. ואעפ"כ אסור שלא למנוייו והאריך בקושיא זו עיי"ש. ולפי מה דאמרן בשם הר"י אלגאזי ניחא דגבי חרש וקטן קולא הוא שהקיל' תורה שלא יתחייבו להמנות אבל מ"מ איכא צד מצוה לאפוקי הכא בה' שנתערבו עורות פסחיהן כיון דהארבע' כבר יצאו שוב אין להם שום סרך מצוה כלל שכבר יצאו וחשיב שלא למנוייו והשתא ע"פ סברת הר"ן הנ"ל לכאור' י"ל דברי הרמב"ם הנ"ל דשפיר יוכל להביא פסח בתנאי שלמים וניתי לכהן קטן דהא לפי הנרא' מהסוגיא ר"ז ס"ל דשה לב"א ל"ד והא דקאמרינן בש"ס דמשום חזה ושוק ליכא לאשכוחי שום אופן להקריב היינו אם נימא שה לב"א דאורייתא. אמנם זה אינו דהא הרמב"ם נמי ס"ל שה לב"א דאורייתא. ועפי"ז הבא נבוא ליישב דברי הרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ ה"ז קטן שהגדיל בין ב' פסחים חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור וכתב הכ"מ איכא למידק אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא. וכ' הר"י קורקס כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחט עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן הב' עכ"ל ועיין בטורי אבן ובהגהות אבני מלואים בר"ה דף כ"ח שכ' לתמוה על הרמב"ם בזה. והוא פלא שנעלם ממנו לפי שעה דברי הכ"מ ותירוץ הרי"ק. הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דס"ל להלכ' דמינוי הקטן על הפסח הוא מדאורייתא דהא רחמנא רבי' שימנו אותו והיינו מדכתיב שה לבית אבות שה לבית וקטנים בכלל וכיון דמדאורייתא חייב אביו למנותו עם החבור' בפסח ראשון ואם מינוהו בפ"א פטור מפ"ש אפי' הגדיל בנתיים. והקשו המפרשים דמנ"ל להרמב"ם לפסוק דשה לב"א דאורייתא דאפי' לסברת הרמב"ן בגיטין דף כ"ד דס"ל דר"י פליג בדין זה וס"ל דהוי דאורייתא מ"מ פשיטא דראוי לפסוק לענין הלכ' כר"ז דס"ל בנדרים ובפסחים דלאו דאורייתא משום דמתני' דייק כר"ז. אמנם לפי האמור נתיישב שפיר דהרמב"ם הוכיח מסוגיא דהכא הך דינא דשה לב"א דאורייתא מדאמרינן הכא דמשום חזה ושוק אסור להקריב פסח בתנאי שלמים. וקשה הא יכול להאכיל לכהן קטן כקושית התוס' הנ"ל ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דקי"ל להלכ' דשה לב"א דאורייתא. ומש"ה ניחא הא דאין רשאי להאכילו בידים אם הוי שלא למנוייו. וכן כתבו התוס' בקידושין פ' הא"מ דף מ"ב ע"א ד"ה איש זוכה וז"ל וא"ת ולמה לי קרא והא קיי"ל דאין יד לקטן. וז"ל דגבי פסח איצטרך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אבות אפי' קטן אימא אף לאחרים זוכה עיי"ש. ונמצא דר' יצחק נמי ס"ל שה לבית אבות דאורי' ומהך סוגיא נמי מוכח הכי ומש"ה ס"ל להרמב"ם להלכ' דשה לב"א דאורייתא. ומעתה נבוא לבאר דעפ"ז תקש' קושית הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל בהאומר פסח ששחטתי שלא לשמו שחטתי שאינו נאמן רק אם רוצה להחמיר ה"ז משובח והשיג הראב"ד דאיזה שבח יש כאן דאיך יביא פ"ש בתנאי שלמים. ותירוצו של הלח"מ הנ"ל ע"פ דברי התוס' כבר הבאתי לעיל שסיים בקושיא מהמפקח את הגל ומלבד זה קשה עליו קושיות האו"ח בחידושיו דאכתי תקש' דמאי יעשה בחזה ושוק דבשלמא בסוגיא דידן בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן הך קושיא דחזה ושוק מתרצינן דנימני עליה' הני חמשה פסחים דממ"נ איכא חד דלא עביד פסח וקא נפקי' בי'. לאפוקי הכא בהך דינא של הרמב"ם דהשוחט הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתי דליכא כ"א קרבן אחד וכל החבור' בספק. דהי כהן ימנו עמהם ואין לומר שיתנו לכהן קטן החזה ושוק. הרי אסור לספות איסור לקטן בידים ואין לומר כתירוצו של הכו"פ הנ"ל משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל וליכא אלא איסור דרבנן מש"ה מותר ליתן החזה ושוק לכהן קטן בידים. דהא הכא בקרבן אחד ליתא ביטול ברוב. ובשלמא לדידן דס"ל להלכה דשה לב"א לאו דאורייתא ניחא הא שכתבו התוס' הכא דנוכל להאכיל לכהן קטן וכדאמרן. אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דס"ל להלכה דשה לב"א דאורייתא א"כ אסיר להאכיל שלא למנוייו לקטן. ושוב ליכא לתרץ דניתי כהן קטן והדק"ל על הרמב"ם הנ"ל שפסק דאם מביא פ"ש ה"ז משובח:

אמנם יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מ"ש המג"א בסי' רס"ט בה' שבת בשם הגמ"יי דהא דאסור לספות לקטן בידים ה"ד איסור לאו שהיא ל"ת אבל לא איסור עשה עיי"ש. והכא נמי הך איסורא דאין הפסח נאכל למנוייו אינו רק לאו הבא מכלל עשה מדכתיב תכוסו על השה והוי לאו הבא מכלל עשה. והוי רק עשה ומותר להאכיל לקטן וא"צ למנותו אם יאכילו לפסח שני נהי דשה לב"א דאורייתא מחוייבין מה"ת למנותו מ"מ מותר להאכיל לקטן אפי' אם לא נמנה עליו משום דאיסור שלא למנוייו לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה. אך לכאור' יש לדחות דהא קיי"ל בגוזז פסולי המוקדשין דלוק' משים דאהדר' לאיסורא קמא א"כ ה"נ כיון דבכל הקדשים איכא לאו באכילתן וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מעיל' דלאו דלא תוכל לאכול כולל כל הקדשים וא"כ אם לא גילת' התור' היתר אכילת פסחים הוי בכלל הלאו דלא תוכל לאכול רק בפסח התור' התירה באכיל'. וכיון דאמרה התור' תכוסו דוקא למנויו מותר אבל שלא למנויו אהדר' לאיסורא קמא וממילא הוי בלאו. אך באמת ניחא שפיר דהא לפי מה דאיתא בביצה די"ב ע"א גבי השוחט עולת נדבה ביו"ט דבדבר המפורש בתור' היתרו לא אמרינן אהדר' לאיסורא קמא וכמ"ש התוס' שם דתני תנא קמא דר' יצחק ב"א השוחט עולת נדב' ביו"ט לוק' א"ל דאמר לך מני ב"ש הוא וכו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך וכו' ה"נ מתוך שהותר' שחיט' לצורך וכו' והקש' בתוס' שם והא אפי' ב"ה מודה דלוקה דס"ל לקמן דמנ"ד אין קרבין ביו"ט וי"ל דמהיכי אית לי' דנונ"ד אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה. וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה. וא"ת כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא וכו' וי"ל דשאני גיזה שלא הותרה בפסולי המוקדשין כלל בהדיא וא"כ הואיל ואשתכח סמך בהו לאיסורא מוקמינן לי' באיסורא קמא. אבל הכא גבי יו"ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל. וכיון דאשכחינן דהותר' בהדיא לא אמרינן אהדר' לאיסורא קמא וכו' וקאי דוקא בעשה עיי"ש. וא"כ ה"נ באכילת פסחים היתרו מפורש ול"ש אהדר' לאיסורא קמא וא"כ לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה והוי רק עשה. ובעשה מותר לשיטת הגמ"יי הנ"ל להאכיל לכהן קטן. ומש"ה פסק הרמב"ם שפיר דיכול להביא פ"ש בתנאי שלמים ודו"ק:

דברי אגדה לאחר הפלפול

הנה הטעם מה שנקרא השבת הזה שבת הגדול [א] מבואר הטעם בטור סי' ת"ל לפי שנעש' בו נס גדול. דאותו עשור לחודש שיצאו בו ישראל ממצרים הי' שבת ולקחו להם כ"א שה לפסחו וקשרו אותו בכרעי המטה ושאלו המצרים מה זאת ואמרו להם שישחטו להם כ"א שה לפסח והי' שניהם קהות על ששוחטין את אלההון ולא הי' רשאין לומר להם דבר. וע"ש אותו הנס קורין אותו שה"ג עכ"ל. אך לפ"ז חסר העיקר שם התואר דהיינו הנס הגדול לא גדול סתמא וכדכתיב ויקרא שמו ה' נסי. ונאמר עוד טעם [ב] דהנה מצינו בלה"ק שני שמות התוארים גדול וקדוש גדול נקרא האיש שעושה פעולות חשיבות ויקרות כגון מי שממציא חכמות ומחבר חיבורים לתיקון העולם. ואף בשאר חכמות. או המתנדב נדבות גדולות באופן שמתקיים לדור דורים הוא הגבר אשר עשה לו שם כשם הגדולים אשר בארץ המה והוא גדול במעשים טובים. אמנם קדיש נקרא האיש החדל מעשות שום רע. ואף דברי הרשות שרוב בני אדם עושים. וכמ"ש על רבי שהי' נקרא רבינו הקדוש דבשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי בעולם הזה אפי' באצבע קטנה. ולכן אמרו רז"ל על הכתוב קדושים תהי' לי הוו פרושים. סוף דבר תואר גדול הוא העושה בקום ועשה והקדוש הוא בשב וא"ת. והנה כל השבתות מכל השנה נקראו קודש בשב וא"ת כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו. זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת לד' אלהיך. לא כן באותו שבת שלפני יציאת מצרים שלא נצטוו עדיין על קדושתו. אדרבה מצותו הי' בקום ועשה משכו וקחו לכם צאן. ואז נתעלה בראשונ' התואר אשר ניחש לישראל להיות גוי גדול וזהו שהבטיח הש"י לאברהם ואעשך לגוי גדול. וכן ליעקב ברדתו למצרים אמר לו אל תירא מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם. וכן הי' ויהי שם לגוי גדול ופירשו רז"ל שהי' ישראל מצוינים שם וכן הבטיחם משה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה כל הנסים והנפלאו' שפשה הש"י במצרים מאת ד' הי' הוא עשה ולא אנחנו. אבל הנס של בעשור לחודש הי' נסיון גדול אשר בו נסה השי"ת את ישראל אם מוכשרים המה להשליך את נפשם מנגד בעבור מצית השי"ת. דבתחיל' כאשר פרעה נתן להם רשות לזבוח בארץ ואמר להם לכו זבחו לאלקיכם בארץ. השיב משה הן נזבח את תועבות מצרים לעיניהם ולא יסקלוני. ועתה בלי רשות מן המלך לקחו להם טלאים אלהי מצרים ואסרו ארבע' ימים בבתיהם. היש מסירת הנפש גדול מזה ולא עוד אלא שנצטוו לתת מדמי הפסחים על המשקוף ועל המזוזות מבחוץ ומעתה נאה שם גדול לשבת הזה כשם שכל שבתות. נקראו קדוש ולא גדול מעני שמצותו הוא בשב וא"ת וישראל נוהגים בו קודש. כן יום שבת הלזה נקרא גדול מפני שישראל הראו בו תפארת גדולתו. והנה איתא בגמרא אשריהם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקים הקב"ה מיסרן ביד אומה שפלה. והנה ישראל נמשלו לגפן שנאמר גפן ממצרים תסיע הבט משמים וראה ופקוד גפן צ"ת. והטעם שנמשלו לגפן הוא דהנה האדם היותר נבחר מכל הנמצאים הן הם יותר נכון למועדי רגל מכל הנמצאים. והנה כל הנמצאים המה ד'. דומם. צומח. חי. מדבר. והדומם צורתו של הדומם הוא ההרככ' של הד' יסודות. הצומח היא ג"כ העירוב הד' יסודו' ונוסף על הדומם יש בו נפש הצומחת אשר היא כולל' ג' כוחו' כח הזן. וכח המגדל. וכח המוליד. המין השלישי הוא החי יש בו ההרכב' כמו הדומם והנפש הצומחת מהצומח ונוסף עליהם יש בכל חי נפש המרגשת שהוא החמש' חושים. המין הד' הוא המדבר והוא האדם שיש בו נוספות על השלש' הנ"ל הנפש המשכלת. ונמצא שיש באדם ג' כוחות נפשיות הצומחת. המרגשת. המשכלת. ומש"ה נמשלו לגפן. דבגפן יש ג"כ ג' מיני פירות בוסר וענבים ויין וברכותיהן שונות זו מזה כי על הבוסר מברכים בפה"א. ועל הענבים בפה"ע. ועל היין בפה"ג ודמיון הבוסר על הענבים כדומם אל הצומח. ועל הענבים בפה"ע כדמיון הצומח ועל היין בפה"ג שמשמח החי כמו שנאמר ויין ישמח חיים. וזהו הדמיון שנמשלו לגפן. והדבר היותר שלם מציאותו מזולתו הוא יותר חלש בחומרתו דרך משל. הדומם הוא יותר חזק בחומרו וכמ"ש הכתוב. אם כח אבנים כחי ואם בשרי נחוש. ולכן המה פחותי הערך מכל הנמצאים כלם. והצומח נכבד בצורתו אבל חומרו היא יותר חלש מהדומם והאדם צורתו הוא יותר חזק מכל הנבראים. ולכן חומרו חלש ביותר מכל בע"ח ומזה יתחייב כי מה שיהי' הנמצא יותר שלם בצורתו יהי' היותר פחות בהפסדה כי כשתפסוק כח הצמיח' מהצומח ישאר עץ יבש ונכון עוד למלאכת הבנין. אמנם מבע"ח כשתפסוק צורת החיות מהם היינו הנפש החיוני. לא יתקיים הגוף. ונמשך מזה כי האומה הישראלית הוא היותר שלימה בצורתה מכל העמים. ולכן חומרה חלש יותר מכל העמים וכאשר תחטא ותאבד צורתה היא נפסדת יותר בבחינת חומרה החלושה ובזה פירש העקידה דרוש פ"ד הס' יחזקאל ט"ו] בן אדם מה יהי' עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר הי' בעצי היער היקח ממנו עץ לעשות למלאכה. אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי וכו' לכן כה אמר ד' אלקים כאשר עץ הגפן בעץ היער אשר נתתיו לאש לאכלה כן נסתי את יושבי ירושלים. ור"ל בן אדם שים לבך להבין ההבדל אשר בין עץ הגפן מכל עץ. שאין מצד חזקה וחמרה נכבדת עליהם רק מצד שבח פריה וא"כ שים לדעתך על הזמורה אשר בעצי היער ותדע שאחרי שתאבד צורתה אין בכל עצי השדה פחות ממנה לפי שהפרי אין בה. והחוזק לשום מלאכ' נעדר ממנה א"כ מה תועלת יש בה. כן הוא הענין ביושבי ירושלים כי אין מעלתם ברובם וחזקם רק מצד שבח פרי מעשיהם. אמנם כאשר יתקלקל הגפן ולא יוציא פירות הוא הגרוע מכל העצים. כן הוא הכוונה בהגמרא הנ"ל כי האומה הישראלית שהוא יותר שלימה בצורתה מכל העמים תהי' גם יותר חלושה מכלם בבחינת חומרה. ומסובב מזה כי כאשר תחטא ותאבד גם צורת' היקר'. היא נפסדת בבחינ' כפולה וע"כ דמה אותה הנביא ג"כ לעץ הגפן אשר תעש באושים. כי בהיות הגפן בצורתו השלימה מכל העצים חלוש הוא בחומרו עד שלא יקח ממנו למלאכה. ומעתה הזמורה הזאת אשר גם בצורתה היא נפסדת בבחינה כפול' ואף גם אם שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר. וזהו שרמזו רז"ל במאמר הנ"ל אשריהם ישראל בזמן שעושין וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום הקב"ה מוסרן ביד אומה שפלה. שמלת אשריכם מוסבה גם על מאמר השני. והכוונה היא. כי מה שהם מאושרים ביקרת מעלתם ושלמות צורתה. היא לא לבד הסבה שבעת שיעשו רצון השי"ת. לא תוכל כל אומה לעמוד כנגדם. כי אם גם מסבב שבהיותם מונעים לעשות רצונו הם פחותים וגרועים כ"כ במעלתם עד שגם יד אומה שפלה שולטת עליהם ע"כ. ונמצא כי היתרון מהאדם ע"י כל הנמצאים לפי שהוא מדבר וזהו הכוונה טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ור"ל מזה ניכר שיש יתרון לאדם מבע"ח. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה אתהלך לפני ד' בארצות החיים האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד וכו'. ור"ל הנני אוחיל לד' כי לא יעזוב נפשי לשאול ואתהלך לפניו באור חיים. האמנתי זאת באמונ' שלימ'. יען כי אדבר אני עניתי מאוד. ור"ל לעומת כל היתרון ראיתי שאדם מעונה יותר מכל הבע"ח שחומרו חלש יותר מכל החי. ועיקר הצורה של האומ' הישראלית הוא אם יקיימו התור' והמצות דעיקר ירידת הנשמ' לזה העולם הוא בשביל תורה ומצות שא"א לה לקיים בעמדה בעולם העליון כי הוא עולם הגמול ולא עולם המעש':

ועפי"ז נבוא לבאר המסירה דאיתא במסור' ד' פעמים וראשו. (א) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים (בראשית י"א). (ב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימ' (שם כ"ח). רגע בגדיו יהי' פרומים וראשו יהי' פרוע (ויקרא י"ג) (ד) אם יעלה לשמים שיאו וראשי לעב יגיע (איוב כ') והכוונ' עפ"י מ"ש שלמה המלך ע"ה (בקהלת א') הולך אל דרום וסובב אל צפין סובב סיבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. ופירשו המפורשים דר"ל ע"ד רמז דהנה איתא בגמרא הרוצה להחכים ידרים הרוצה להעשיר יצפין דמנורה הית' בדרום והשלחן בצפון דהוא רמז לעשירות כדכתיב מצפון זהב יאתה. והנה בודאי דירידת הנשמ' לזה העולם לא הי' בעבור אסיפת הון רב. אך באמת הנשמ' לבדה אין לה קיום רק בהגוף שאם אין קמח אין תורה ואם כוונת המו"מ לש"ש ומקיים בכל דרכיך דעהו אזי כל עניני עוה"ז כמו שמקיים המצות וזהו נמי הרמז עורי צפון ובואי תימן. ור"ל שמותר להאדם להתעורר לעצמו מדת צפון רק באופן לבוא תימן שכוונתו יהי' שיבוא למדת הדרום שיוכל לעסוק בתור' וזהו המכוון בהפסוק הנ"ל הולך אל דרום. ר"ל שאם בהליכתו בזה העולם רק אל דרום היינו בשביל התור' אזי מותר להיות סובב אל צפון היינו לאסוף ממון כדי שיוכל לעסוק בתור'. סובב סובב הולך הרוח ור"ל אף שסובב סובב אך בשביל הכסף מ"מ בזה הולך הרוח למעל' ראש משום דכוונתו רצוי' לשמים. ועל סביבותיו שב הרוח ור"ל ואם כל הסיבות היא בשבילו למלאות נפשו בתאוה אזי שב הרוח ר"ל שהנשמ' תשוב אחור וירדה ממדרגתה עי"ז מאחר שמבלה כל ימיו רק לאסוף כסף ואין מכוין בה לש"ש. והנה ראיתי לבעלי המחקרים שאומרים כי הוטבע באדם דבר טבעי חק ולא יעבור כח המתאוה ומשתוקק לעלות מעלה מעלה יותר ממה שיש לו הוא שע"י הכח הזה יבקש לעלות במעלות התור' ומה שהשיג כבר ממנה יחשב לו למעט מזעיר וירצה בכ"פ להוסיף אומץ בתורתו ויראתו. אמנם האדם אחר שהכח הזה אלי' וקוץ בה כי בעסקי הגוף גדר גדול גדרו בדבר ואמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ור"ל שישתמש בכח הספוק ולא יבקש שום מותרות. ועפי"ז נבוא לבאר הפסוק (תהלים פ"ו) שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא דהנה נודע דהרד"ק בשרשים מבאר דשורש שמחה הוא הסתפקות וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה ושבחתי אני את השמח' ור"ל מדת ההסתפקות. ושחוק הוא תוספת השמח'. וכעין שאמרו רז"ל טפח שוחק על הטפח הגדול. שמח בחור בילדותיך ר"ל תסתפק עצמך. וזהו הכוונ' מה שנאמר בחג והיית אך שמח ור"ל לא בשחוק וגילה יותר על השיעור. וזהו הכוונה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. כלומר שלא תשמח בתוספת גילה כעמים ונמצא שהאדם צריך שישתמש בכח המוטבע אליו בטבע מיום בריאתו בחילוף הנושאים שבעסקי הגוף ישתמש בכח ההסתפקות ובעניני הרוחניים יכסוף לעלות מעל' מעל' וזהו אמרו שמח נפש עבדך כלומר בעסקי הגוף שימה בנפשי מדת ההסתפקות ואח"כ אמר כמתנצל למה הוא בעצמו אינו משתדל בזה כי אליך ד' נפשי אשא ור"ל אני בעצמי משתדל ומעיר עלי כחותי בנשיאות הנפש אליך והבן:

ועפי"ז ראיתי לפרש בשם גדול אחד שפירש בטוב טעם מאמר פליאה במאמרי רבב"ח בפ' הספינ' דאיתא התם שאמר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינא בספינתא וחזאי ההיא צפורתא דהוי קאי עד קרסולי' במיא ורישא ברקיע ר"ל דהנה העולם ים זועף והזמן גשר רעוע בנוי עליו. וכל האנשים רודפים אחר חריצות הממון ותענוגי הזמן כדרך אני' בלב ים והי' רואה שהי' קרסוליהם שקועים במי הים ומתנודדים על כנפי התנוע' להניע ראשם אל במתי עב. ושהוא וסייעתם רצו להדמות אליהם ולרדוף אחרי תאוות עוה"ז כסבורין שהם ענינים שיש להם סוף ותכלית. ואמר רבב"ח דאמרי לית מיא הכא. ובעינא למיחת לאקורי נפשין. ר"ל שרצה לירד לים הצלחות עוה"ז ולקרורי נפשי'. יצאה ב"ק ואמרה הזהרו מהם ולא תחותי להכא דנפל' לי' חצינא לבר נגרא הכא הא שבע שנין. כלומר כל ימי שנות האדם אינו אלא שבע עשיריות שהם שבעים שנה ור"ל שרודפים אחר כל הצלחות הזמניות כל ימי חייהם ולא מטיא לארעא כלומר לא הגיעו לסוף התאוה דאין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו ולא תימא דנפישא מיא. כלומר לא מפני כמותם ואיכותם רק מפני רוב הטרוף והבהלה אשר להאנשים בזה כשיתחילו לרדוף אחר הצלחת הזמן והבן:

ועפ"י האמור זהו כוונת המסור' הנ"ל. הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. ר"ל אף שבונה עיר ומגדל וראשו בשמים. אם כל כוונתו אף בחפצי הגשמיות לקיים בכל דרכיך דעהו. אז והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימ'. כלומר אף בהתעסק בדברים הגשמיים בעוה"ז נחשב לו כאלו הוא כלו עם ראשו בשמים אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. ר"ל אבל אם כל כוונתו רק לעבות ולגשם את עצמו אזי בגדיו יהי' פרומים וראשו יהי' פרוע כלומר בגדיו הוא רמז להגוף שהוא כמו בגד להנשמ'. ור"ל אם נפשו תשתוקק רק לתאות הגשמי. אזי הגוף וגם הנשמ' יהי' פרוע מקדושת הבורא ובזה סיימתי בברכה כי ד' אלקי צבאות יראנו נוראות. ויקבצנו מכל פאות. ויבוא דודי לגנו ויטע אהלו אפדנו. וישיר בן לוי על דוכנו. ונזכה לגאולה שלימ' ב"ב אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה