כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ז לשבת הגדול
בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרנ"א לפ"ק בביהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א.
זאת תהי' תורת המצורע. איתא במדרש הה"ד מי האיש החפץ חיים ומעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירו' שהי' סמוכות לצפורי והי' מכריז ואמר מאן בעי למזבן סם חיים אודיקי עלי' כ"ע רב ינאי הוי יתיב ופשיט בטרקלוניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים. א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לאו אנת צריך לי' ולדכוותי. אטרח עלי' סליק לגבי' הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיע לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת תהי' תורת המצורע תורת המוציא שם רע ע"ש במדרש. והנה כל המפרשים הקדמונים המה ראו כן תמהו כמה דקדוקים. (א) מ"ש ר"י שכל ימיו לא הי' יודע היכן הוא פשוט הרי אפי' תשב"ר יודעין לפרשו. (ב) הלא מצינו הכרזה זו ג"כ במס' ע"ז דף י"ט מכריז רב אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי כניפו לי' כולי עלמא ואתו לגבי' א"ל הב לנו חיי. אמר להו מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תור' שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם עכ"ל הגמרא. והנה יש הרבה שינוים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת ר' אלכסנדרי כי הרוכל מכריז מאן בעי למזבין סם חיים. הזכיר למזבין סם חיים פעם אחת. ור' אלכסנדריא מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי ב' פעמים ולא למזבין וגם לא הזכיר סם חיים רק סתמא חיי. והנה הגאון בעל עוללות אפרים בס' כלי יקר בפ' מצורע פירש בזה עפ"י הגמרא דעירוכין דאיתא התם מאי תקנת' של מספר לשה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתור' שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואין עץ חיים אלא תור' שנאמר עץ חיים הוא למחזיקים בה ורב אבא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר דוד כרתו ברוה"ק שנאמר יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מאי תקנתי' שלא יבא לידי לה"ר. אם ת"ח הוא יעסוק בתור' וכו' ולפיכך ר' אלכסנדרי שסובר סיפר אין לו תקנה ע"כ לא הלך כ"א אל הכתות שלא סיפרו עדיין לה"ר והי' מזהירם דרך שמירת הבריאות שלא יבוא לידי לה"ר. ולכן הי' מכריז מאן בעי חיי ולא הזכיר סמא וגם לא הזכיר למזבין. אבל הרוכל הלזה הי' סובר שגם אם סיפר יש תקנה ע"כ הזכיר לשון סמא דחיי וגם הלשון למזבן כי גם לו לא באו הרפואות בחנם רק לקח הסמים. אמנם אכתי קש' למה הזכיר ר"א ב' פעמים מאן בעי חיי. ויובן כ"ז עפ"י מה דלכאור' קש' הא דאמרינן בגמרא ישב ולא עבר עביר' נותנים לו שכר כעושה מצוה שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו והדבר קשה מאוד דא"כ יאמר אדם למה לי כל הטורח הזה כיון שאפי' בשב ואל תעשה יהי' לו שכר כעושה מצוה. אמנם כבר נתבאר בהמפרשים ובמדרשים דמ"ש דנותנים לו שכר היינו שכר בעוה"ז דכיון שאין בידו עביר' למפרע ממנו בעוה"ז וכעוש' מצו' ר"ל כמו עושה מצוה שיש בהם לעוה"ז ולעוה"ב וכמ"ש אלו דברי' שאדם אוכל פירותי' וכו' כך נותנין לזה שכר בעוה"ז על ל"ת. אבל לענין שכר בעוה"ב ודאי אי אפשר לזכות לרב טוב הצפון שהוא שכר בלתי תכלית כ"א במעשה מצו' שהוא ג"כ בלתי תכלית. וזהו שהכריז ר"א בכפל לשון מאן בעי חיי מאן בעי חיי. ור"ל על שני מיני חיים בעוה"ז ובבא. וכשבאו כ"ע לגבי' א"ל מי האיש החפץ חיים וכו' דמשמע דהפסוק מדבר במי שהוא חפץ חיים בעוה"ז וגם לראות טוב דהיינו שיזכה לרב טוב הצפון לצדיקים ע"ז צריך שיהא סור מרע בשב וא"ת דמכח כן זוכה לעוה"ז וצריך ג"כ לעשות טוב דבזה יזכה לחיי עוה"ב והבן:
אמנם מה שאמר ר"י כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה וכו' דמה זה חדשות הגיד הרוכל בזה שהרא' לו הפסוק בתהלים. ואפשר לפרש עפ"י מה דכתיב כי כסלי מלאו נקלה ואין מתום בבשרי (תהלים ל"א) והכוונ' עפי"מ שפירשו במשנה דאבות ר"ל אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ופירשו עפ"י מה שאמרו כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. והכוונ' שיאמר האדם למה לי לסבול יסורין הממרקי' עונות של אדם יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם ובזה יכופר עונו. וזהו שאמר לא מצאתי לגוף טוב משתיק'. ור"ל עבור הגוף טוב שלא יסבול יסורים ויהי' תמיד מעביר על מדותיו וישתוק מלדבר בחבירו אעפ"י שחטא כנגדו. אמנם זהו כשמרגיש בבזיון חבירו ושותק אז הוא לגוף טוב וזהו שאמר דוד המלך כי כסלי מלאו נקלה ור"ל דאני מרגיש וסובל בזיונות. ואין. ור"ל ואעפ"כ אני שותק ועושה א"ע כאפס ואין אזי הוא מתום בבשרי והרוכל הנזכר באומנתו הי' עוסק למכור מיני בשמים ומיני רפואות לצרעת ולנגעים והי' מכריז מאן בעי למזבין סמא דחיי. ור"ל דאפי' מי שיש לו נגע דחשיב כמת אפי' לחולי כזה יש לו רפוא' ע"י סמים שיש ת"י. ור"י שמע המכריז. וא"ל תא סק להכא. א"ל לית אנת צריך לי ולדכוותי. כי אתה בודאי לא דברת לה"ר ולא באו עליך הנגעי' אטרח עלי' והוציא לו ספר תהלים והרא' לו הפ' מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. כלומר מי שיחפוץ לראות טוב ושיהי' תמיד שלם בגופו אזי העצה היעוצה נצור לשונך מרע. ר"ל שישתוק ויעביר על מדותיו אפי' נגד מי שחטא כנגדו ועי"ז מעבירין לו על כל פשעיו ולא יצטרך לסבול יסורין שיהי' ממרקין עונותיו כי בודאי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וז"ש ר"י דלא הי' יודע עד שבא הרוכל הזה והודיע איך לשמור החיים הגופניים והבן:
אמנם העקיד' פי' בפשיטות דהרוכל בהך הכרזה גילה פירוש הכתוב משום דשינה מנסתר ונוכח דבתחיל' אמר מי האיש בלשון נסתר ואח"כ דיבר להם בלשון נוכח. נצור לשונך מרע. אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר וכשיבואו הקונים לקנות אזי ידבר עמהם בלשון נוכח. וז"ש ר"י כל ימי לא הייתי יודע היכן הוא הפשוט עד שבא הרוכל הזה והודיע שצריך להכריז ולהזהיר את העם. וכדאיתא במדרש ויקהל שאמר הקב"ה למשה עשה לך קהילות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כרי שילמדו ממנו לדורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ומכאן אמרו משה תיקן להם שיהא דורשין בענינו של יום וכו'. וכן דוד המלך אמר בשרתי צדק בקהל רב. וכי מה בשורה וכו'. אלא שהי' פותח ודורש בד"ת. ויובן פירוש המדרש הזה עפ"י מה דאיתא בגמרא מהיכן נתעשר משה מפסולתן של לוחות ור"ל שנמעשר ע"ז דכתיב כופר נפש איש עשרו אמנם תוכחה ומוסר תיכף לא ירצו העם לשמוע ומש"ה פתח בד"ת ובחדשות כדי להמשיכם בד"ת ואח"כ לדברי תוכח' שהוכיח אותם שישמרו שבת ושלא יספרו לשה"ר וכדומה ועי"ז נכנסו דבריו באזניהם. והנה נודע מאמר החוה"ל שער אהבת ד' פ"י שאפי' אם יתקן נפשו ויהי' במדותי' קרוב למלאך אינו דומה זכותיו למי שמזכה את הרבים ונשא משלו בשני סוחרים עיין שם:
מענינא דיומא
עיקר סיבת גלות מצרים הי' בשביל שלא הי' בהם אחדות והי' בעלי לה"ר וכאשר פירש הבינ' לעתים דרוש כ"ה מה דכתיב ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וכו'. וקשה הלשון בסבלותם והי"ל סבלותם או את סבלותם כמו וירא את ענינו. גם כפל לשון וירא וירא ב' פעמים. גם אמרו מאחיו הוא ללא צורך כי נודע שאיש עברי הוא מאחיו. ופירש דבא הכתוב לומר דכשהגדיל והתחיל להיות לאיש וניצץ בו כח ההשכלה כי יצא מכלל קטן אשר לא יחפוץ בתבונה אז יצא אל אחיו וראה בסבלותם. ר"ל שהביט בענין הסבלות וחקר בהן בינו לבינו על מה עשה ככה לעם הזה ועודנו מתבודד ע"ז ראה מעשה שממנו ידע ההיפך ממה שחשב כי איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ור"ל מבין העברים שהי' בתוכם ומידם לקחהו וחשב משה רבינו שבוודאי יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכות. וע"כ ויפן כה וכה ומצפה לראות האיך יתקוממו כל העברים להצילו ולהקים נגד המצרי וראה כי אין איש ואין שם על לב עד שקם הוא והכה את המצרי. ואך הי' מסופק עוד אולי מחמת מורך לבב ומחמת כובד השיעבוד ולכן לא עצרו כח להלחם עם המצרי ולפיכך ויצא ביום השני וירא והנה שני אנשים עברים נצים וכשאמרו לו הלהרגנו אתה אומר כאשר הרגת את המצרי כאלו נראה רע בעיניהם הריגת המצרי אז אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי הסיבה מהגלות. והנה איתא במסורה וזה תוארה. רובץ ג' במסורה (א) לפתח חטאת רובץ (ב) רובץ בין המשפתים (ג) רובץ תחת משאו. ופירש בס' נפוצות יהודה דרוש ל"ו עפ"י מאמר הגמרא אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח וכו'. ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש וכו' וכפטיש יפוצץ סלע. והכוונה הוא כי תפגע שונאיך הוא הכח המתאוה הוא השטן הוא היצה"ר מתנחם לך להרגך ולשומך תחת כפות רגליו מרמס. התעצם כנגדו תתקפהו ותאסרהו בנחשתים עד קרנות מזבח התור' האלהית ואם אבן הוא והיא מהשבע שמות שנקרא לו בפ' החליל כדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. והו' נימוח במי התורה. הוי כל צמא לכו למים. כי אבנים שחקו מים. ואם ברזל הוא כדכתיב וגיד ברזל ערפך וישנן ברק חרבו לעומתך. יהי' מתפוצץ בתורה. שנקראת אש כי ע"י אש מתרכך הברזל ומתפוצץ וזהו נרמז במסורה הנ"ל לפתח חטאת רובץ. ר"ל אם פגע בך מנוול זה ולפתח חטאת רובץ דופק על דלתותיך יום יום. משכהו לבהמ"ד וזה אמרו. יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כענין שמח זבולן בצאתך יששכר באהליך כי אז. חמור שונאך. הוא החמור הנושא ליצה"ר אשר הוא שונא לך מתמול שלשום יהי' רובץ תחת משאו. יהי' נימוח ומתפוצץ ונכנע תחת עבודתו ית' ע"כ. והנה נודע דהיצה"ר הוא המסית ומיפה לכל אדם שכל הרעות שהאדם עושה המה מצות. היינו שמצוה לרדוף את חבירו ולבזות אותו ושיהי' בזה כבוד שמים וכדומה. אמנם אתה משכהו לבהמ"ד ותאמר לו ניתי ספר ונחזה. אם מצוה זו נמנ' בין התרי"ג מצות. ותמצא שבין כל התרי"ג מצות לא נמצא מצוה זו. ובזה ראיתי בס' לחמי תודה להגאון בעל המחנה לוי שהביא בשם אביו הגאון החסיד בעל ההפלאה זצלה"ה. שפירש ע"ד צחות הפסוק. והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוואריך ופירש דהנה נתקשו כל המפורשים על מה שאמרו רז"ל במס' סוכה דף נ"ב שלעתיד הקב"ה דן היצה"ר דלכאורה הוא דבר פלא. דהא היצה"ר שהסית בני האדם נברא לכך ועושה רצון קונו וכמ"ש. רוח סערה עוש' דברו. אך באמת ניחא שעיקר הדבר שדן אותו לעתיד. הוא מצד שבא לפעמים להסית בענין שעושה בלבו דבר עבירה למצוה חדש'. כדי להתאמץ ביותר לשמוע אליו ובאמת הוא לא נברא רק להסית לעבירה. אבל לא לעשות דבר עביר' למצו' חדש'. וזהו הרמז בהפסוק הנ"ל. והיה כאשר תרי"ד. ור"ל שיביא היצה"ר להסית לך. היינו שיאמר לך היצה"ר שיש תרי"ד מצות ופרקת עולו מעל צוואריך ר"ל משכהו לבהמ"ד ותראה שלא נמצא יותר מתרי"ג מצות ע"כ. היוצא לנו מזה דעיקר הסיבה של גלות מצרים הי' בשביל שלא הי' בהם שלום ואחדות. והנה איתא במדרש דבתחילת השליחות משה רבינו למצרים מסר ב' סימנים שילקו ישראל על ידו בעבור שידברו בו וישלח בהם הנחשים השרפים וזהו הרמז בהמטה דנהפך לנחש. והאות השני בהיד והנה ידו מצורעת כשלג. ורמז שמרים תלקה ע"י ועפי"ז נבין היטב מדוע בשני האותות הראשונות באות הנחש דהמטה נהפך לנחש ואח"כ חזר לכמות שהי' ויהי למטה בכפו. וכן ידו של משה כתיב והנה שבה כבשרו. ובאות השלישי המים שנהפך לדם נשאר הדם. בהוייתו. ויובן דהנה משה אמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. ור"ל לא יאמינו לי שאני הוא הגואל האמיתי וגם לא ישמעו בקולי שתמיד יספרו עלי לשה"ר ולזה השיב לו הקב"ה מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש ורמז לו שישלח בהם הנחשים השרפים ע"י שדיברו בו ואתה משה תתפלל עליהם שיסיר מהם הנחשים השרפים ולזה רמז לו ויחזק בו ויהי למטה בכפו ולרמז שתפלתו תועיל להם. אמנם ע"י האות הזה אפשר שכיון שדיברו בד' ובמשה שנאמר וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר. משא"כ אלו דברו במשה לבד אפשר לא הי' נענשו בנחשים השרפים לזה רמז לו האות השני הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג והוא רמז למרים שדיבר' רק במשה אעפ"כ נענש' בצרעת וג"כ הועיל' תפלתו של משה ונתרפא'. וזה רמז ג"כ ויוציא' מחיקו והנ' שבה כבשרו. אמנם אפשר לומר דהם לא יאמינו דמשה הוא הגואל האמיתי לפי שסימן זה מסור להם שמושיען של ישראל ילקה על המים. לזאת אמר לו האות השלישי. ולקחת מימי היאור ושפכת היבש' והי' לדם ביבשת. וזה הסימן להסלע שיזוב תחל' דם כדאיתא במדרש וכשם שלהחטא הזה לא הועיל למשה שום תפל'. כן האות הזה בהמים נשאר הדם בהויתו ורמז הקב"ה למשה בשביל שאמר והן לא יאמינו נענש ביען לא האמנתם שלא יבא לא"י. אמנם אמרינן בגמרא דרובן של אדם נכשלין בגזל ומעוטן בעריות. וכלן בלשה"ר לשה"ר ס"ד אלא באבק לה"ר. והנה נודע מאמר חז"ל שהמספר לשה"ר עוש' חליפין עם חבירו שלוקח העבירות מחבירו וכו'. ובזה פירש הגאון האזולאי ז"ל הפ' בתהלים תנה עון על עונם ואל יבואו בצדקתך ר"ל אותן המספרים לשה"ר. יקחו העונות מחבירו והצדקות והזכיות ינתנו לאותן שסיפרו עליו לשה"ר. ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני ר"ל אעפ"י שידעתי בזה שיספרו עלי לשה"ר יהי' נוסף לי הזכיות שלהם עכ"ז אינני רוצה המשא ומתן הלזה להתעשר בזכיות חבירי רק אקוה לעשות מצות ותשגבני בישועתך. והבן:
ועתה נבוא
לדבר הלכה
בסוגיא דקדירות בפסח ישברו
פסחים דף למ"ד ע"א אמר רב קדירות בפסח ישברו. ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן גזירה דלמא אתו למיעבד בהו במינ' וכו' ההוא תנור דטח בי' ליליא אסרה רבה בר אהילאי למיכלא לריפתא אפי' במלחא לעולם וכו'. מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסור' וכו' עד שיסיק את התנור הא הסיק התנור מיהא שרי תיובתא דרבה בר א' ת'. א"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבה ב"א אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו. א"ל התם תנור של מתכות. הכא בקדיר' של חרם. ובסוף הסוגיא מסיק הש"ס דמש"ה לא מהני בכלי חרס הגעלה משום דהתור' העיד' על כלי חרס שא"י מידי דופיו לעולם. ופי' רש"י מדכתיב בכלי מקדש וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשל' ומורק ושטף במים עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. ולעיל פי' רש"י דרב לטעמי' דאמר חמץ אפי' לאח"ז אסור בהנא' כר"י ואית לי' במשהו. וקסבר נטל"פ אסור והקשו בתוס' ובהר"ן דהרי בפ"ב דע"ז מספק' לי' לרבא אי קסבר רב נטל"פ אסור או מותר. ואפ"ה קאמר הכא שפיר רב ישברו דנטל"פ דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחל' אסור דגזרינן שאינו ב"י אטו ב"י ועיין בהר"ן שסיים דפי' רש"י אינו מחוור דלמה פי' רש"י דרב ס"ל דנטל"פ אסור עיי"ש. ואשר אנכי אחזה ליישב קושיות הר"ן הנ"ל על רש"י ונקדים ליישב קושיות העולם הובא בס' איר חדש בחידושיו שהקשו דמאי פריך הש"ס ואמאי לשהינהו וכו' דלמא רב ס"ל כר"י דחמץ בשריפ' דילפינן לה מנותר ומש"ה א"א להשהות עד אחר הפסח דצריך לבער הבלוע מן העולם דכיון דס"ל כר"י דיליף לה מנותר וכמו בנותר צריך לבער הכלים שבלועים בהם נותר. כמו כן בחמץ הבלוע בהכלים. ותירץ האו"ח דבנותר איכא בלוע מרוב' לאפוקי הכא בחמץ דליכא רק איסור משהו וכמו שפי' רש"י ומש"ה לא חל מצות שריפ' כלל ואינו עובר בב"י על המשהו וכמ"ש הח"צ בתשוב' דבב"י אינו עובר בח"ש. וכן הוא דעת השאג"א בתשוב' בסי' פ"א ופי' הטעם דהא עיקר הסברא דח"ש אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי וה"ט ל"ש אלא באיסורי דאכיל' דקיי"ל אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס דמצטרף וחייב עליו. הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל בכדי שיעור אכילת פרס עד שישלים עמו לשיעור כזית נמצא האי כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע וכו' אבל גבי בל ירא' דאפי' אם ישלים לאח"ז לשיעור כזית אינו עובר אלא מכאן ולהבא וכו' וכיון דלעולם א"א שיבוא לידי איסור על שהי' זו של פחות מכשיעור לענין ב"י למפרע לית לן בה עיי"ש. והביא עוד ראי' לזה מההיא דרפ"ק דביצ' דפליגי ב"ש וב"ה דבש"א שאור בכזית וחמץ בכותבת. ובה"א זה וזה בכזית ואמרינן שם בגמרא דלענין אכיל' כ"ע ל"פ דזה וזה בכזית. כ"פ לענין ביעור. והשתא תקשה כיון דלענין מלקות הוי ב"י לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו ולענין איסור ליכא נפקותא מידי דהא ח"ש אסור מה"ת וא"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה לענין ביעור אע"כ דגבי ב"י אינו אסור חצי שיעור עיי"ש. וכן הביא ראי' זו הפ"י בחידושיו למס' ביצה עי"ש. ועיין במג"א בסי' תמ"ב סק"י ובדג"מ שם בהגהותיו ג"כ עלה ונסתפק בזה. ודעתם שם נרא' דאין עובר בב"י בח"ש. אמנם דעת הרמב"ם נרא' דעובר בב"י בח"ש. דהרי גבי נותר כתב הרמב"ם בפח"י מה' פהמ"ק האוכל כזית נותר חייב כרת אבל לענין איסור שלא להותיר לא כתב הרמב"ם שיעור לא כאן ולא בה' ק"פ אלא כתב סתמא שלא להותיר ולמה לא פירש שיעור לנותר כמו שפירש לענין מוציא בשר הפסח מחבור' לחבור' שהוא בכזית. ומינה הוכיחו חכמי הספרדים והוא בס' שו"ת מוצל מאש דס"ל להרמב"ם דלענין מוציא הבשר פסח מחבור' לח' דלוק' עליו כ' הרמב"ם שיעור. אבל לענין איסור שלא להותיר דאין בו מלקות משום דהו"ל להנ"לע ולאו שאין בו מעש'. אין נפקותא בשיעורא דהרי ח"ש נמי אסור מה"ת ולפיכך סתם הרמב"ם שפיר וכתב סתם אסור להותיר וכן היא שיטת הרא"ה בס' החינוך מצוה ח' גבי נותר עיי"ש. ועיין במנחת חינוך שם מה שהאריך והשיג שם על המוצל מאש במה שרוצ' להוכיח מהרמב"ם דס"ל דבנותר אסור אפי' בכ"ש. אבל שיטת החינוך היא בהדיא הכי שכ' אסור להותיר כלום. וכן ראיתי בס' קהלת יעקב אות ח' שהביא דכן מוכח דעת רש"י במס' שבת דס"ל דלאו דוקא באכיל' אסור ח"ש עיי"ש. והשתא כיון שדעת רש"י והרא"ה ודעת הרמב"ם נמי לקצת מפורשים הכי הוא דאפי' במידי דלאו אכיל' נמי עוברין בח"ש וממילא בב"י נמי לדעתם ח"ש אסור מה"ת. ומה שהקשו המפורשים הנ"ל דא"כ מה נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה לענין חמץ אי בכזית או בכותבת לשיטת הרמב"ם לק"מ דהא הוא פוסק בפ"א מה' חו"מ הקונ' חמץ בפסח לוקה וס"ל דב"י לא הוי לאו הניתק לעש'. והשתא לשיטתם דמוכח דעתם דעוברין בב"י בח"ש. הדק"ל דמאי פריך על רב לישהינהו דלמא ס"ל כר"י דיליף לה מנותר וחייב לבער הבלוע. ותירוצו של האו"ח הנ"ל לשיטת הנך פוסקים ליתא:
אמנם לפענ"ד נרא' ליישב עפ"ימ שהקש' הברכת הזבח במס' זבחים דף צ"ה על הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק שפסק דבשאר קדשים חוץ מחטאת מהני מריק' ושטיפ' אפי' בכלי חרס ודוקא בחטאת גלי קרא ישבר. והקש' דא"כ האיך יליף הש"ס דהתור' העידה על כלי חרס וכו' מדכתיב בחטאת ישבר נילף מכל הקדשים דסגי בהגעל' אפי' בכלי חרס ותירצו הצאן קדשים והשעה"מ בפ"ח מה' חו"מ הל' כ"ה דבאמת הא דפסק דבחטאת דוקא לא מהני מריק' ושטיפ' בכלי חרס. אינו מטעם גזירת הכתוב רק דהוא משום חומרא דחטאת וכדקתני במתני' שם זה חומר מבחטאת מקדשי קדשים. ומפרש הרמב"ם בפירוש המשניות דקאי לענין שבירת כ"ח לא לענין כיבוס כפירש"י והתור' החמיר' דחטאת אוסרת אפי' במשהו וכבכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם אפי' אחר המריק' ושטיפ' דעכ"פ נשאר משהו ובחטאת אוסר אפילו משהו אבל בשאר ק"ק דאינם אוסרים במשהו סגי במריק' ושטיפ'. ולפ"ז שפיר ילפינן יי"נ וחמץ ושאר האיסורים האוסרים במשהו דא"י מידי דופיו לעולם ואוסרת עכ"פ במשהו כמו בחטאת עיי"ש. והנה לכאור' דברי הצ"ק והשעה"מ הנ"ל תמוהין דנהי דבשאר קדשים אינו אוסר בכ"ש מ"מ אמאי מהני בהו הגעל' בכ"ח דנהי דלא נשאר כ"כ בדופני הכלי שיתן טעם בבישול מ"מ ישאר נותר בעולם ומי ישער זאת דלא נשאר רק ח"ש. דבשלמא בכלי מתכות דמוציא ההגעל' הבלוע שפיר אבל בכ"ח איך מהני הגעל' דמ"מ נשאר טעם נותר בעולם. ותירץ הטעם המלך שם בה' הנ"ל והוא. דהנה לכאור' קשה דמצינו בלשון הרמב"ם בה' הנ"ל שדייק בלשונו הזהב דהמריקה והשטיפ' בשאר ק"ק צריך להיות דוקא עקב האכיל' והיינו תיכף בטרם שהבליע' נעשה נותר ובשבירת כלי חרס גבי חטאת לא כתב הרמב"ם מידי אימתי יהי' השבירה וכל דיני השביר' כתב הרמב"ם דצריך להיות בעזרה ומשמע מסדור לשונו דדוקא גבי מו"ש בעינן עקב האכיל' אבל לא גבי שבירה והוא תמוה. והעל' באריכות לבאר דהרמב"ם הי' סובר דמתוך שני טעמים צותה התור' מו"ש הא' כפשוטו שלא יבשל בה בישול אחר ובליעתו יהא נותר ויאסר את התבשיל והשני שלא יעשה נותר והחיוב מה"ת לבער הנותר מן העולם. ולכן סובר הרמב"ם דהי' עקב האכיל' שלא יבא לידי נותר כלל. ולא יהי' רגע אחד שיעבור על הלאו דלא תותיר. וכ"ז בכלי נחשת דיוצא מידי דופיו מכל וכל. אבל גבי כ"ח דאינו יוצא מ"ד ונשאר אחר ההגעל' אכתי משהו ע"כ הצריכו התור' שבירה ואינו מפאת הטעם השני משום לבער הנותר דמאי אהני לן שבירה דהא נבלע עכ"פ בחרסין. אלא ע"כ משום שלא יאסור התבשיל השני. ולפיכך לא מצריך הרמב"ם השביר' עקב האכילה דהשביר' אינו רק משום שלא יאסור התבשיל ודי לנו אם שברו ומתי ששברו. וכ"ז בחטאת דאוסר בכ"ש. אבל בשאר ק' דאינו אוסר במשהו מיהו בעינן מו"ש מב' טעמים הנ"ל ומ"מ שבירת כלים שהוא ללא צורך דמגעיל נמי כ"ח. ואף דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר משהו הרי אינו אוסר התבשיל שמשהו אינו אוסר ואף אם נשאר הבלוע והוי נותר השביר' לא יועיל לזה דהא נבלע עכ"פ בחרסין עי"ש. והואיל וכן שפיר נתיישב קושית העולם הנ"ל דשפיר פריך ולישהינהו דאם נימא דס"ל לרב כר"י דאין ב"ח אלא שריפה ויליף לה מנותר ומש"ה הצריך שביר' בכ"ח תקשה דכמו בנותר משום דבהך שבירה אינו מתקן האיסור נותר כלום ובשאר ק' דאינו אוסר במשהו מש"ה לא הצריך הכתוב שביר' רק הגעלה משום דאיסור נותר לא נתקן מידי בהשביר' א"כ ע"כ הא דס"ל לרב ישברו לאו מטעמא דלא יעבור בב"י על הבליט' דהא בשביר' לא נתקן מידי וע"כ עיקר הטעם משום שמא יבשל ויאסור התבשיל השני ומש"ה פריך שפיר ולישהינהו. דבשלמא בחטאת דאוסר תמיד במשהו שפיר הוצרך הכתוב שביר' כדי שלא יאסור התבשילין אבל הכא בפסח דדוקא במינו אוסר במשהו אחר הפסח אבל שלא במינו מותר א"כ לישהינהו וכו' ומשני גזיר' וכו' והבן:
אמנם באמת אחרי העיון כל דברי הטעם המלך הנ"ל תמוהים דמה שרמז לעיין בדברי התו' בזבחים שכתבו דבשבירת כלים אכתי נשאר הבלוע בחרסין ואינו מקיים ביעור נותר בזה השביר' המעיין בדברי התוס' יראה להדיא דמפורש יוצא מדבריהם איפכא דהתוס' לא כתבו זאת רק בהס"ד שהקשו שם בדף צ"ה דאמאי אמר רחמנא בכ"ח ישבר דניהדר לכבשונות דבשלמא על המתני' שפיר משני הש"ס משום דאין עושין כבשונות בירושלים אבל בקרא תקשה דלמה הצריך הכתוב שביר' ותירצו שם דהחזרת כבשונות פשיטא דמהני דפנים חדשות באו לכאן רק דאיצטרך קרא לאשמעינן דמהני נמי שביר' דהו"א דל"מ שבירה משום דהבלוע איכא בעולם ומש"ה גלי קרא דמהני שביר' ע"ש הרי מפורש דגלי קרא דמהני שביר' כמו שריפ' בנותר. ומה שהאריך לבאר דבכלי קדשים יש ב' טעמים הא דהוצרך שביר' בכ"ח ובמתכות מו"ש הא' משום נותר והב' משום שמא תפליט בבישול השני כבר האריך הח"צ בתשוב' סי' פ"א להוכיח דזה אינו סברא כלל לומר כך. וכתב שם דזה הטעות יצא להמפרשים מהרא"ש בסוף ע"ז והמזרחי בפרשת צו ממה שהקשו לשיטת רש"י דס"ל לינת לילה פוגמת א"כ הבלוע נעשה פגום מקודם וכוונתם דא"כ לא הוי נותר כלל מעולם דהא תמיד הוי פגום קודם שיעשה נותר. וע"ז הוכרחו לתרץ כתירוצם משום דהפגימ' והנותר באים כאחד או משום דגזה"כ הוא דאף בפגום איכא איסור נותר אבל לעולם הא דהוצרך רחמנא מו"ש בכ"מ ושבירה בכ"ח הוא אפי' אם אינו רוצה לבשל עוד בהכלים דהתור' הקפידה על בליעת קדשים משום נותר ועיין בחו"ד בסי' צ"ג מה שהאריך בזה ליישב קושית הב"י על הרשב"א שם והביא ראי' לזה דא"כ לילף בפסחים דטעם כעיקר אסור בקדשים ע"ש שהאריך בזה. ולפי האמור הדרא קושית העולם הנ"ל לדוכתי' דמאי פריך ולישהנהו. דלמא ס"ל כר"י דאב"ח א"ש ומש"ה א"א להשהות דצריך לבער הבלוע מן העולם וגם קושית הבה"ז הנ"ל דאדרבה נילף משאר קדשים דמהני הגעלה אפי' בכ"ח. והנלפע"ד ליישב קושית העולם הנ"ל והוא דהרי החזרת כבשונות פשיטא דמהני אפילו בכ"ח וכמ"ש התוס' בסוגין. וכן הרא"ש והטור בסי' תנ"א וכמו שהקשו התוס' בזבחים הנ"ל דאמאי הוצרך הכתוב בכ"ח שביר'. ועיקר תירוצם הוא דזה פשיטא דמהני דפנים חדשות באו לכאן רק דגלי קרא דשבירה נמי מהני. וא"כ פריך הש"ס שפיר ולישהינהו דאם נימא דטעמא דרב כדי שלא יעבור בב"י הוי אפשר לתקן ביותר ע"י החזרת כבשונות ומדקאמר רב ישברו ולא אמר החזרת כבשונות מוכח דעיקר טעמי' משום שמא תפליט הבלוע והתבשיל לאחה"פ ומש"ה פריך ולישהינהו והבן. וטעמא דאינו עובר בב"י על הבלוע בכלי משום שאינו נראה ומצוי כמבואר במג"א סי' תנ"א ע"ש. ונהי דבבלוע מרובה עוברין בב"י לרב אפי' בבלוע בכלי הכא דאינו אלא משהו פשיטא דאין עוברין:
אולם קושית הבה"ז הנ"ל אכתי אינו מתיישב. ונלפע"ד ליישב ועפי"ז נתנה ראש ליישב דברי רש"י הנ"ל במה שפירש דרב ס"ל נטל"פ אסור ושלא תקש' עליו קושית הר"ן הנ"ל ונקדים עוד הקדמ' אחת דהנה הר"ן ז"ל הביא בשם י"א דמש"ה לא פשיט הש"ס בע"ז דף ס"ו מהכא דס"ל נטל"פ אסור משום דהכא אסור במשהו והיכא דאסור במשהו גם נטל"פ אסור וכן הוא שיטת התוס' בע"ז ס"ו ע"א ע"ש. ועפי"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם דדוקא בחטאת גלי קרא שבירה בכ"ח אבל לא בשאר ק' משום דהא כבר הקש' בתוס' סוף ע"ז לשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת א"כ תקש' למה הוצרך הכ' שביר' בכ"ח ומו"ש בכ"מ גבי קדשים הא כבר איפגום לי' הכלי בסוף לילה ומזה הוכיח הר"ן דבעינן מעל"ע לנטל"פ ואין לינת לילה פוגם. ומעתה בא לידי נותר טרם בא הפגם וכיון דחל עליהם פ"א איסור נותר תו לא פקע מינייהו. ובדעת הרמב"ם נמי פירש הלח"מ בפי"ז מה' מ"א ה"ב דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דלינת ליל' פוגם. ועפי"ז פירשו המפרשים דמש"ה ס"ל להרמב"ם דדוקא גבי חטאת הצריך הכתוב שבירה בכ"ח אבל לא בשאר ק' משום דגם להרמב"ם הי' קשה קושית התוס' הנ"ל הא בא לידי פגם קודם שנעשה נותר דהא הוא נמי ס"ל דלינת לילה פוגמת. ולכן כתב הרמב"ם דדוקא גבי חטאת הצריך הכתוב שבירה בכ"ח משום דאיסור חטאת במשהו וכמ"ש הצ"ק הנ"ל. אבל לא מטעמי' דשמא תפליט המשהו בתבשיל והטעם דהרמב"ם נמי הכי ס"ל דהיכא דאיסורא במשהו נטל"פ נמי אסור. ואמט' להכי צריך שביר' לאפוקי בשאר ק' דאין איסורן במשהו וממילא גם נטל"פ נמי מותר ומש"ה אין צריך שבירה בשאר קדשים דהא נעשה פגום קודם שנעשה נותר לשיטתו דס"ל לינת לילה פוגמת. משא"כ לענין מו"ש דלהדיא ריבה הכתוב אפילו בשאר קדשים וכדאמרינן בזבחים דף צ"ו ע"ב מדכתיב אותה למעוטי תרומ' ומשום הכי ס"ל להרמב"ם דגזה"כ היא גבי שאר קדשים דבא עקב אכיל' הוא היינו תיכף אחר האכיל' טרם שבא לידי נטל"פ. אבל גבי שבירת כ"ח שהוא לסברתו דוקא גבי חטאת לא כתב דבא עקב האכיל' משום דבזה דמשהו אסור אפילו נטל"פ אסור א"כ איסור נותר חל ומש"ה הצריך הכ' שביר' ולא מהני מו"ש קודם דהא התור' העידה וכו' ונשאר משהו. אבל בשאר קדשים דאינו אוסר במשהו מהני מו"ש אף בכ"ח דנהי דנשאר משהו אחרי ההגעל' מ"מ לא איכפת לן מידי דהא נטל"פ מותר בשאר קדשים משום דמשהו אינו אסור וע"כ הא דגזרה התור' מו"ש בשאר ק' הוא דוקא עקב האכיל' קודם שנעש' נותר. היוצא לנו מזה דעיקר טעמא דהרמב"ם דמחלק בין חטאת לשאר ק' הוא משום קושית התוס' הנ"ל דהא נעשה פגום קודם. ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' בע"ז הנ"ל על רש"י דהא נודע שיטת רש"י בסוגיא דזרוע בשילה בחולין דף צ"ח דס"ל דכל הק' אוסרי' במשהו וא"כ שפיר י"ל דלינת לילה פוגמת. ולא תקש' דהא נעש' פגום מקודם דהא לשיטתי' דס"ל דכל הק' אוסר במשהו ממילא אף נטל"פ אוסר והבן:
ואחרי כל האמור נתיישב הכל ע"נ דרש"י לשיטתי' דס"ל להלכ' דכל הק' אוסר במשהו א"כ ממילא גם נטל"פ אסור בק' וא"כ הא דכתב ישבר אפילו בשאר ק' הוא כן דהא בהגעל' אכתי נשאר משהו ולא ניתקן האיסור נותר. וע"כ דגם בשאר ק' הצריך הכ' שביר' ושפיר יליף דהתור' העידה וכו' מדכתיב ישבר. אבל אליבא דרב דס"ל כר"י דמב"מ לא בטל וכבר הוכיחו התוס' בחולין שם דע"כ ס"ל דאין משהו אוסר בקדשים מדס"ל מב"מ לא בטיל ויליף לה מדם הפר ומדם השעיר ואף שדם הפר הי' מרובה ומדיליף מקדשים דוקא מב"מ לא בטל. מוכח דס"ל דאין משהו אוסר בקדשים וא"כ אם נימא כקושית הר"ן הנ"ל דס"ל לרב נטל"פ מותר בכ"מ והכא הטעם משום דהוי לכתחיל'. א"כ תקשה אמאי ס"ל לרב ישברו. והמסקנא בש"ס הוא דמש"ה לא מהני הגעל' משום דהתור' העידה וכו'. ומנ"ל זאת מדכתיב ישבר והרי תקש' קושית התוס' הנ"ל דלמה הוצרך הכתוב שביר' דהא שיטת רש"י הוא דלינת ליל' פוגמת וא"כ נעשה פגום. ובשלמא רש"י לשיטתי' לק"מ משום דס"ל דכל הקדשים אסור במשהו וממילא גם נטל"פ אסור. אבל לרב דס"ל כר"י דמב"מ לא בטל ויליף לה מדם הפר ודם השעיר. ומוכח דס"ל דכל הקדשים אינו אוסר במשהו וא"כ נעשה פגום. וע"כ לחלק כשיטת הרמב"ם דהך ישבר הוא דוקא גבי חטאת. ונהי דבשאר קדשים אין משהו אוסר אבל בחטאת אוסר אפילו במשהו. וא"כ תקשה האיך ילפינן דהתור' העידה וכו'. דנילף משאר קדשים דמהני בהו הגעל' אפי' בכ"ח. ונהי דבחמץ משום דאסור במשהו נוכל למילף מחטאת מ"מ בשאר איסורין איך ילפינן דהתור' העידה וכו'. ומש"ה פירש רש"י דס"ל לרב נטל"פ בכ"מ אסור. וא"כ לדידי' לק"מ קושית התוס' בע"ז הנ"ל דהא נעשה פגום מקודם וממילא הא דהצריך הכתוב שביר' הוא בכל הקדשים ושפיר ילפינן דלא מהני הגעל' בכ"ח דהתור' העידה וכו' ודוק כי הוא נכון מאוד:
דברי אגדה לאחר הפלפול
והנה רבותי הטעם בקריאת שה"ג הובא כמה טעמים. (טעם א') בשביל הקרבן פסח כידוע שהמצריים ראו והיה שיניהם קהות ואפילו הכי ניצולו. (טעם ב') איתא במהרי"ל שהוא ע"ד שנקרא יוה"כ צומא רבא לפי שמאריכין בו בפיוטים ותפלות. וכמו כן בשה"ג לפי שמיוחד לדרוש ולסדר הדינים של פסח ומאריכין בזה. והיום שעוסקין בו בתור' נקרא גדול. וכמ"ש הבינה לעתים לפרש הפסוק כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים וכו'. (טעם ג') דידוע דהשבת היא כמו נקודה אל המרכז וכל ששת ימי המעש' יונקין מן השבת. ואיתא בגמרא הנך עשירין בבבל במה זכיין בשביל שמענגין את השבת. ור"ל בשביל שמענגין את השבת במאכל ומשתה מש"ה זוכין לחיי עוה"ב ובשה"ג שמיוסד לדרוש וללמוד דינים ובזה זוכין לחיי עוה"ב ולביאת המשיח דכתיב גבי' הנני שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא. ושבת זה נותן כח לכל השנה לפי שעוסקין ברוחניות שיזכו ליום הגדול ומש"ה נקרא שה"ג. והעיקר מהדרוש צריך להיות להורות לעם ד' דרכי ד' וללמד המעשה אשר יעשון [ובכאן הצעתי הדינים השייכים לחג הפסח כמו מדי שנה בשנה]:
הנה איתא בש"ס במס' הוריות דף י"ב מאמר פליאה מה שדרשו על הפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד עפ"י מדותיו. אמרו כמין שתי טיפות מרגליות הי' תלויות בזקנו של אהרן אמר ר"פ תנא כשהוא מספר עולות ויושבת לו בעיקר זקנו והוא מאמר תמוה ובודאי חכמי התלמוד רמזו בזה מוסר השכל ברמז. ונקדים עוד הנה נודע דעיקר גאולת מצרים הי' בזכות שהיו עתידין לקבל את התור' וכמו שאמר הקב"ה למשה כי אהי' עמך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ובזכות זה נגאלו. ונמצא דעפ"י שורת הדין לא הי' בידם זכות להגאל רק בשביל זכות התור' שהם עתידין לקבל. ועפי"ז פירש הבינה לעתים הפ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ד' אלהיך ממצרים וק' דמשמע הלשון בעבור זה בשביל מה דכתיב מקודם שבעת ימים תאכל מצות וכו' הרי אדרב' בעבור זה שהוציאנו ממצרים אנו עושין את כל המצות האלה. וגם הלשון והי' לך לאות על ידך. קש' להבין. ופירוש הב"ל דהכוונ' הוא דהבן שאין לו לב להבין לאשורו. לו לא תגלה האמת שאע"פי שלא היית כדאי להגאול' הקב"ה גאלך ברחמים כי לקוצר השגתו ידמה דא"כ שוא עבוד את אלקים. אם עשה כ"כ נסים אפי' שלא הי' ראוים. ולכן אחר שאמרה התור' שבעת ימים מצות יאכל ולא יראה לך וכו' אמר והגדת לבנך בעבור זה ר"ל בעבור שמירת המצות ובזה יתחקה בשכלו שצריך לקיים את התור' והמצות כדי להשיג חסד ורחמים מהש"י וזהו שתאמר לבנך שאינו מבין. אכל לך יהי' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ד' בפיך שעיקר הגאול' הי' בשביל התור' שהייתם עתידין לקבל ומצד הדין לא הייתם ראוים להגאל כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים והבן:
ונקדים עוד מאמר העקרים במאמר ג' פ"ב ופ"ג דהנה חכמת התור' נחלקה לב' חלקים עיון ומעשה. ועיקר שלימות האנושי הוא נתלה בחלק העיוני והוא השגת המושכלות והשגה הוא א"א להשיג זולת עזר אלקי ואחר שהשפיע ד' עליו מחכמתו אזי יוכל להשיג המושכלות על אמיתתם. משא"כ כשירצה להשיג זה זולת עזר אלקי רק מצד שכלו לבדו השכל האנושי הוא לואה להשיג הדברים על אמיתתם והשפעת החכמ' האלקי הוא אינו אלא ע"י חלק המעש' דהיינו כשיעשה המצות בכוונ' שלימה הראוי לה. וע"י הכח שלמעל' הרמוז בהמצו' ישפיע לו הש"י הכח הזה ע"י שידבק בעיוני ושכליות ויהי' למעל' ראש עוד מאישים רוחניים. ועיקר הוא העיוני ואנחנו נמצא השמחה והערבות במעט המושג מן הדברים העיונים יותר גדולה לאין שיעור מכל שמח' המעשיו' וזה ראי' שעיקר תכלית האנושי היא נתלה בעיוני. ולזה נמצא שבכל ה' חושים שיש בהאדם. האדם נכסף יותר אל חוש הראות והשמע מחושי הריח והטעם והמישוש כי הטבע שם תשוקתינו לאלו יותר חזקה להיותם מתיחסים יותר אל הרגשו' ותאות הגופניות שהם רחוקות מאוד משלימות האדם. ולזה ייחס הכתוב יצירת ב' החושים האלו אל ד' יותר מזולתם וזהו שאמר שלמה המלך אוזן שומעת ועין רואה ד' עשה גם שניהם אבל להיות האדם הלומד מחבירו ושומע מפי חבירו יותר קיים בנפש. ביאר בפסוק אחר שיש יתרון לשמע אל הראות ואמר אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ולמעלת שני החושיים אלו מזולתם להיותם כלים להשיג שלימו' האנושי על ידם אמר שלמה המלך ע"ה בשה"ש יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. ור"ל דהנשמ' נמשלה ליונה כמו שהכנסת ישראל נמשל' ליונה מטעם שאמרו רז"ל שהקב"ה בוחר יותר בנרדפין מן הרודפין. והראי' מן תורים. ובנ"י מפני שהם נרדפין מכל העופות ומש"ה נבחרו הם לקרבן יותר מכל העופות. וכן בישראל בהם בחר ד' מכל האומות מפני שהם נרדפין מכל האומות. וכמו כן הנשמ' היא נרדפת מן הגוף ולכן נמשל' הנשמ' ג"כ ליונה, וז"ש הגוף להנשמ' יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה לרמז על הנשמ' היושבת בסתר הגוף ולא נודע מקומה. הראיני את מראיך השמיעני את קולך. ור"ל את מראה האותיות אשר בספר כתובים והשמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. ר"ל על ידי הקול ערב לי. אבל המראה הוא רק נאוה ולא ערב. אמנם האנשים אשר לא ישתמשו בהם בהשני חושיים הנ"ל רק להבלי עולם הזה. הנה האנשים כאלה נקראים חרשים ועורים. וכן קרא הנביא לאותן המתעסקים בהבלי עולם החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. אך נמצא בזה בין בני אדם שני כתות כת א' אומרת למה לנו כל המצות המעשיות ועיקר הוא העיון והשכל. והמעשה תפל להם כי יאמרו למה לנו לאכילת מצות ולזכור יצ"מ בלא זה נזכור. ולמה לנו להלביש ציצית ותפילין וכדומה. אמנם אנחנו עם בנ"י מאמינים בני מאמינים נדע ששניהם אחוזים ודבוקים זה בזה. כי ע"י המעשה והעיון נבוא להאמין באמונת והדיעות ועפי"ז פי' האפיקי יהודה פסוקי (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ומי יקום במקום קדשו וכו' דמתחיל' אמר נקי כפים ובר לבב ואח"כ אמר אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ופירש בס' הנ"ל דרוש ט"ו דהכוונ' הוא בתחל' אמר מי יעלה בהר ד' וכו' ור"ל עפי"מ דאיתא במדרש ושמרתם ועשיתם אותם הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וקש' דאיך ניחס המציאות אל ההעדר כי כיון שלא הי' נברא אין מקום שיאמר עליו נוח לו. ופירש דהכוונ' הוא להוציא מלבינו הדעת הנפסדת דהאומרים כל מצות ית' הוא רק אמונה בלבד ולא לעשות המעש'. וע"ז אמרו ושמרתם הוא העיון ועשיתם הוא המעש' והמופת לזה כי אלו לא הי' כוונת נותן התור' רק חלק העיוני לבד. יותר הי' נוח אל הנפש המשכלת לעיין בחכמה בהיות הנפש למעל' בכלל גרמי שמימים. וזהו שאלת המשורר מי יעלה בהר ד' וכו' כי העלי' מעוה"ז אל עוה"ב גם חכמי האומות יודו לזה וכל החכמים כמעט כלם הודו בהשארת הנפש אבל זאת לא האמינו שהנפש עוד תוסיף אומץ במעלה יתיר' מאשר היתה מאז. ולזה בא השאלה מי יעלה וכו' כלומר מי יעלה במעל' העליונ' בעולם העליון. ובא התשוב' ע"ז המחזיק במעוז התור' ובכל פרטיה הוא יעלה נשמתו במעל' גדול' יותר מאז היתה בהיותה בעולם העליון. וזהו שהשיב נקי כפים ובר לבב ור"ל שיהי' בעל מעשה אשר גדרו ביד ובכף. ובר לבב זהו לרמז על העיון. אשר לא נשא לשוא נפשי ור"ל דאלו המחזיקים את התור' רק בהעיון לבד לזה נוח לו שלא נברא כלל והנפש היא היתה נוח לה שתשאר במקום העליון ממקום שנחצבת שמה בלתי נשואה על הגוף וזהו שאמר אשר לא נשא לשוא נפשי ר"ל שאינו נושא את נפשו לשוא ולחנם. ולא נשבע למרמה עפי"מ דאיתא בגמ' דנדה בפ' המפלת שאין הולד יוצא ממעי אמו עד שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. והאיש אשר לא יקום את התור' הזאת הלא שבועתו הוא למרמה. ישא ברכה מאת ד' וצדקה מאלהי ישעו. ור"ל זהו ברכה וצדקה מאלקי ישעו שנשא את נפשו במדרגה העליונ' וכמאמר השכל אל הנפש שהבורא רצה לנשאך. זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. ור"ל זהו רק אמונת בני יעקב המה מאמינים זאת אבל לא כת החוקרים אשר לא מבני ישראל המה ע"כ אנכי הוספתי לפרש סיום הק' הנ"ל. שאו שערים ראשיכם וכו' דקשה מה שאמר שאו שערים ב' פעמים ובשינוים שונים בתחל' אמר והנשאו פתחי עולם ואח"כ אמר ושאו פתחי עולם. ועוד ק' בתחל' אמר מי זה מלך הכבוד והתשוב' לזה הוא ד' עזוז וגבור ד' גבור מלחמה. ובסוף אמר מי הוא זה מלך הכבוד ודייק בתיבת הוא. ובא התשוב' ע"ז ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. ונקדים לפרש הנה ההפרש בין שער ופתח הוא. דשער הוא שער החצר אשר בו יבואו אל החצר פנימה. ופתח הוא הדלת אשר אל הבית אשר נכנסין דרך בו אל תוך הבית. ועוד נודע מאמרם באבות העוה"ז דומה לפרוזדור ועוה"ב לטרקלין. א"כ עוה"ז הוא כשער אל החצר אשר דרך בו נכנסים אל עולם הגלגלים, והעולם הגלגלים הוא כפתח אל עולם העליון אשר דרך בו יבואו המעיינים בעיונם להשיג את שמו ית'. והנה נודע שיש ללמוד השגה עיונית מתנועת מערכת השמים וכמו שפירשו וידעת היום והשבות אל לבביך ר"ל מתנועות היומי. אמנם יש הפרש בין החוקרים אשר לא יאבו לשמוע לקול התור'. ובין עם ישראל אשר יטו אוזן קשבת לקול המורים עפ"י התור' כי כפי שכל האנושי לא נדע שאסור לעבוד לכוכבים ומזלות ואדרבה השכל מחייב לעובדם כמו שמכבדים לשרי המלך הנושאים עמו במדינ'. וא"כ ע"י תנועות מערכת וגרמי השמים א"א להשיג רק מציאות ד' ויכולתו. וכאשר באמת טעו הדור אנוש ועבדו את ד' בשיתוף. אבל עם בנ"י שקבלו את התור' ישיגו שאינם ראוים לעבודה כיון שיסוד זה מסור בידינו שאסור מה"ת לעבדם. ועוד נקדים שאם אדם עולה משפל מטה אל רום המעל' זה נקרא התנשאות ראש ואם בדברים גשמיים מצינו דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כניך. מכ"ש בעניני השגת אלהות והנה נודע כי כל הכוכבים ומזלות נקראים בפי עובדיהם חביבים ואהובים וכמאמר הכתוב אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי מימי צמרי ופשתי לפי שפועלים בארץ בטבעם ומשפיעים בצאצאיה ומכנים אותם בשם חובב עמים לפי שמריקים ברכה אל ספל אדיריהם. ובזה פירשו המפורשים הפ' בפ' ברכה ד' מסיני בא וזרח משעיר למו מימינו אש דת למו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה וכו'. ור"ל מימינו אש דת למו לישראל שנתן להם את התור' ולכן אף חובב עמים וכל קדושיו של החובב עמים בידך אל כל אשר תחפוץ תטה אותם והם תוכו לרגליך. ור"ל אף שבפי עובדיהם הוא לראש אבל הם כולם ממוצעים ומתווכים לסבתך. ישא מדברותיך ור"ל החובב עמים ישא על עצמו דבריך ופקודתיך ואח"כ מפרש מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ר"ל אנחנו בני יעקב אשר קבלנו התור' וע"י כח התור' אנו מושלים בעולם הגלגלים ולכל הדברים הטבעיים. וז"ש אחרי שביאר דזהו שיקום במקום קדשו הוא נקי כפים ובר לבב ור"ל מי שמקיים התור' בעיון ובמעשה ואח"כ אמר נגד שני הכתות בראשונ' אמר נגד הכת שאינם מאמינים בכל מעשה המצות וכל המעש' הוא טפל אצלם ורק יספיקו בהשגת העיון לבד לזו הכת אמר בראשונ' שאו שערים ראשיכם. היינו כל יושבי תבל אשר המה בשערי החצר אשר בו יבואו אל חצר הפנימ' ישאו ראשיהם ור"ל שיתבוננו בינה לדעת ולהשכיל וישיגו האמת וזהו התנשאות ראש. ואח"כ אמר והנשאו פתחי עולם ר"ל עולם הגלגלים וכל מערכות השמים הנקראים פתחי עולם המה ג"כ יתנשאו מעצמם. כי נודע מאמר רז"ל עה"פ שמש ירח עמד זבולה שאמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא. ופירשו הקדמונים דהכוונ' כאשר יקומו אנשי רשע הממציאים דיעות כוזבות להכחיש האמונ' אזי המה מחשיכים אורם של השמש וכל הכוכבים ומזלות ועי"ז שכל יושבי תבל ישיגו העיון וידעו להשיג האמת ממילא יתנשאו פתחי עולם מאליהם ויהלו אורם ואח"כ אמר ויבוא מלך הכבוד שיתגלה כבוד מלכותו ואמר אח"ז מי זה מלך הכבוד. ר"ל על איזה אופן נודע מלך הכבוד על ידם. לזה אמר ד' עזוז וגבור ד' גבור מלחמ'. ר"ל זה לבד יש ללמוד שהוא ית' נמצא ובעל יכולת אבל זו השגה שאין לעבוד זולתו. מחלק העיון לבד אין ללמוד זאת ואדרב' השכל מחייב לכבד ולעבוד כל צבאיו ואח"כ אמר על הכת השני' המה עם בנ"י זרע יעקב שהמה ישיגו השגה שלימ' ע"י כח התור' לקיים מצות ד' בעיון ובמעש' המה יכירו וידעו כי כל המערכות שמים המה בידו כגרזן ביד החוצב בו וגם המה בעצמם בכח התור' נותן להם עוז ותעצומות לשדד המערכות. לזה אמר להכת השני' הנ"ל שאו שערים ראשיכם ר"ל תשכילו ותבינו השגה אמיתית. ושאו פתחי עולם. בכאן אמר ושאו ולא והנשאו. ר"ל אתם אשר בידכם כח התור' במעשה המצות אתם בכחכם תוכלו להנשא אותם יותר ממה שהם בטבעם ויבוא מלך הכבוד שיתגלה כבודו בעולם ואח"ז אמר מי הוא זה מלך הכבוד בכאן דייק לומר תיבת הוא לומר שהוא לבדו מלך הכבוד ואין זולתו. פ"ז השיב ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ר"ל אף שהוא ד' צבאות ויש לו צבאות רבות מ"מ הוא לבדו מלך הכבוד סלה והבן:
היוצא לנו מזה דעיקר קיום התור' היא במעש' ובעיון וזהו שאמר צופר הנעמתי לאיוב [איוב י"א] אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך. הכינות לבך הוא שלימות העיון. ופרשת אליו כפיך הוא שלימות המעש' אם און בידך הרחיקהו הוא תיקון המעש'. ואל תשכן באהליך עולה היא על העיון. אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא. ועוד נקדים הקדמ' אחת קטנ' דאיתא במס' ב"ב דף ט"ז ע"ב גבי אברהם אבינו ע"ה. איצטגנונית גדול' הית' לאברהם בלבו שכל מלכי מזרח ומערב הי' משכימים לפתחו. רשב"י אומר מרגליות טוב' הית' תלוי' בצווארו שכל חולה שרוא' אותו מיד נתרפא. וכשנפטר א"א. נטלה הקב"ה ותלא' בגלגל חמה. ופי' העקיד' בפ' בראשית דהכוונ' הוא דהנ' נודע שהישרה המגעת להשלמים הוא על שתי מדות. האחת מה שילמדו מצד מעשיהם הטובים והישרים כי זה נקרא שמוש חכמים כי הזוכים להיות עמם במחיצתם רואים בהם תמיד ולומדים ממעשיהם כמש"נ ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל. וגם באלישע אשר יצק מים ע"י אליהו. והשנית אשר לא זכו לשמושם וזכו לשמוע מפיהם. וכנגד שני הענינים האלו. דברי החכמים הנ"ל ר"א הי' אומר שא"א מפני האצטגנינות שהית' בלבו. והי' הראשון להיו' מקיים את התור' אף קודם שניתנ' בכל פרטיה. בהכנסת אורחים וכדומ'. ובכל המצות. ולבו הי' טוב לכל. אשר ע"כ כל מלכי מזרח ומערב הי' משכימים לפתחו ור"ל באים להשתתף עמו וללמוד ממנו מנהגיו ומדותיו. ורשב"י אומר. לא לבד נאה הי' מקיים אלא הי' ג"כ נאה דורש שבן ג' שנים הכיר את בוראו והכריז ופירסם בכל העולם כדי ללמדם ולהישירם וזהו שאמר מרגליות טוב' הי' תלוי' לו בצווארו. וע"ד שנאמר. כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. וכל חול' היינו חולי הנפש מיד נתרפא וכשנפטר תלאה בגלגל חמה. ור"ל שנשאר רק חלק העיוני וכדכתיב וידעת היום והשיבות אל לבבך. וזהו מרומז נמי בתהלים. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ור"ל שני חלקי התור'. העיוני. והמעש'. משניהם יחד ישיגו האושר. וכשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד עפ"י מדותיו ור"ל דגבי אהרן הכהן מצינו נמי מלבד מה שהי' אב ופטרון בחכמת העיון והשגת האלקית. כדכתיב. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותור' יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא. ומבלעדי זאת הי' אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתור'. וזהו הרמז כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן. לרמז לחכמת העיון והשגת אלקית. שמרומז בראש ובזקן זה שקנ' חכמ'. שיורד עפ"י מדותיו. הוא מלבושים לרמז על המעשים הנאותים שהוא פאר ומלבוש לגופו של אדם לכל עיני הרואים וזהו המכוון במאמר הש"ס הנצב בפתח השער כמין שני טיפות מרגליות וכו' ור"ל חכמת העיון והשגות השכליות וגם המעש' הי' לו לאהרן קבועה בלבו. וכשהי' מספר עם אנשים להדריכם בדרך הישר הי' עולות ויושבות בעיקר זקנו על צווארו ור"ל שהדריכם לפרסם ברבים כל ההדרכות הנ"ל כדי שידעו כל העולם ויחזיקו במעוז התור' כמוהו והנ' גבי אדם הראשון מצינו שאמרו בש"ס דע"ז. שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת הי' לו במצחו ופירשו דהכוונ' הוא אף שהי' יציר כפו של הקב"ה והשיג כל השגת העיוני והשכל. אבל לא שלימות המעש' ומצו' אחת הי' בידו ונתערטלה ממנ' ועבר עלי' וזהו הרמז קרן השכל קרן אחת הי' לו לשמרו במצחו כדכתיב וקרנים מידו לו. ובמשנ' דאבות איתא הוי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים כצבי שהוא קל ברגליו והוא לאות על שלימות המעש' לבד אבל לא להשגת העיון אמנם צורת הנשר הוא להורות על ב' השלימות דהנשר יש לו כנפים לעוף בשמים ורגלים להלוך בארץ וזהו רמז על שניהם וזהו שאמר הקב"ה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ועיקר הגאול' הי' בשביל שהייתם עתידין לקבל את התור' ואשא אתכם על כנפי נשרים ור"ל נתתי לכם נשיאת ראש על כנפי נשרים לרמז שתקיימו את התור' בכל פרטיה בעיון ובמעש' כנשר הזה שיש לו כנפים לעוף בשמים ורגלים להלוך בארץ כן אתם תקיימו את התור' ובזכות שמירת התור' והמצות ישפיע לנו הקב"ה שפע ברכה והצלח' ונזכ' לגאול' שלימ' ושיהי' ובלצ"ג בב"א: