כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש ו לשבת הגדול
בעזה"י. מענין התפל'. קודם הפלפול שנת תר"ן לפ"ק. בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:
איתא במס' ברכות דף ט"ז מה דכתיב כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כן אברכך זו ק"ש. בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עשה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי. ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות העוה"ז והעוה"ב שנאמר ושפתי רננות יהלל פי. ב' רננות הללו למה אחת בעוה"ז ואחת בעוה"ב ע"כ. והנה בטעם שק"ש ותפל' הוא כמו חלב ודשן. וכמו שהקריב חלב לגבי מזבח משום שהתפל' הוא במקום עבוד'. אמנם מה שסיים ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות צריך להבין מהו גודל השכר מגיע לזה בשביל קריאת ק"ש ותפל'. וליישב זאת נקדים עוד מאמר הש"ס לעיל בדף ח' תניא ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים הי' עמדי. אמר הקב"ה כל העוסק בתור' ובג"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות. והנך ג' דברים שפרט כאן הן ג' עמודים שהעולם עומד עליהם תור' ועבוד' וג"ח. ובזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' עבודת קרבנות. ועכשיו שאין בהמ"ק קיים התפל' של ציבור היא במקום עבודת ציבור שהן התמידין הנקרבין בכל יום. ועוד מרמזים הנך שלש' דברים שפירט. פי' הרשב"א דהנה ידוע שצריך לעבוד השם במחשב' ובדיבור ובמעש' שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. התור' וג"ח הוא הדבור ומעשה והתפל' הוא המחשב' כמו שדרשו רז"ל ולעבדו בכל לבבכם זו תפל'. והנה דוד המלך ע"ה אמר ואני תפלתי לך ד' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך. ודרשו רז"ל אימתי עת רצון בשע' שהציבור מתפללין ומש"ה אמר עת רצון. והנה יש להבין מה שדייק לך ד'. וגם מה דבתחל' אמר ברוב חסדיך ואח"כ סיים באמת ישעך דמשמע שיש ישוע' שאינ' באמת. ועוד יש לדקדק במאמר הש"ס הנ"ל דבתחל' אמר דאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים ואח"כ אמר דהקב"ה אומר שיתעסק בתור' ובגמילות חסדים ובתפל' בציבור:
ולהבין זאת נקדים מאמר העקרים מאמר ד' פי"ז שהאריך לפרש מאמר הכתוב בפ' האזינו. ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי. אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל. דלכאור' הוא כפל לשון. וכן מה שדייק ב' פעמים אני אני. ופירש דהנה איש אשר יקוה שום חסד גמור משום נמצא. א"א שיקוה אלא א"כ נמצא במשפיע ההוא ד' תוארים. (א') שיהי' המשפיע ההוא בלתי משתנה שאם הי' משתנ' א"א שיהי' החסד בלתי משתנה. ואין נמצא זולת ד' שלא ישתנה (ב') שיהי' המשפיע ההוא בלתי צריך אל עזר אחר שאם יהי' צריך לעזר זולתו. לא יהי' בטוח מקבל החסד שיתמיד החסד אם לא בהמצא העזר ואין נמצא בעולם שלא יצטרך לעזר זולתו אלא השי"ת כמ"ד אני ד' עשה כל נוטה שמים לבדו רוקע הארץ מאתי. (ג) שיהי' המשפיע ההוא יכול על ב' הפכים בשוה שלפעמים יצטרך לעשות מלחמ' ופעמים יצטרך לשלום וידוע שהכובב המור' על המלחמ' לא מורה על השלום ואין בהם שיהי' יכול ע"ז אלא השי"ת כמ"ד יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע. (ד') שיהי' המשפיע בצד שלא יהי' נמצא אחר שיוכל לעכב על ידו מלעשות רצונו שאם יש מעכב לא יהי' בטוח מקבל החסד שיגיע אליו החסד שמא יבוא המעכב ויעכב להמשפיע שלו. ובהתחבר אלו הד' תוארים אזי בטוח מקבל החסד שיקיים בידו החסד ואחר שאין נמצא זולת השם שימצא בו הד' תוארים הנ"ל מבואר שאין רשאי לבקש זולתו וזהו פי' הכ' הנ"ל. ראו עתה כי אני אני הוא כלומר שאין נמצא בעולם שיוכל לומר על עצמו אני אני. שאין נמצא זולתו שלא ישתנה מיום ליום ואינו היום אותו שהי' אתמול שכבר נשתנה אבל השם להיותו בלתי משתנה יפול עליו הלשון אני אני הוא זהו התואר הא' ואח"כ אמר אין אלקים עמדי כלומר שאיני צריך עזר זולתי הוא התואר הב'. ואח"כ אמר אני אמית ואחיה כלומר יש לי כח על הב' הפכים בשוה לרמז על התואר הג'. וסיים ואין מידי מציל היא התואר הד' שאין נמצא מעכב אצלו ע"כ וכן בתפל' צריך לשמור ד' תנאים. התנאי הא' שהמתפלל צריך ליזהר בתפלתו שלא יבקש תפלה רק מהקב"ה בעצמו ושלא ע"י אמצעי. התנאי הב' שישמור העת והזמן והמקום וכמו שאמרו רז"ל אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. והן אמת דעיקר הלימוד שעבוד' היא תפל', מדכתיב ולעבדו בכל לבבבם ואיזה עבוד' שהיא בלב זו תפל אמנם כבר כתבו בשם האר"י ז"ל שפי' מ"ד שומע תפלה עדיך כל כשר יבואו ר"ל דצריך לשמוע התפל' ולא שיחשוב במחשב' לבד משום דעי"ז עדיך כל בשר יבואו. ר"ל אפי' אותם שאינם ראוים המכונים רק בשם בשר גם כן יבואו שעל ידי התפו' שאדם מתפלל עם הצבור חבירו יבוא ג"כ ויתפלל.
וזהו ג"כ פירוש הכתוב בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב. כלומר מה שברא הקב"ה הניב שפתים הלא יכול להודות בלב בלבד. אלא הטעם היא. שלום לרחוק ולקרוב ר"ל כדי להתעורר מי שהוא רחוק מהקב"ה במעשיו להיות קרוב אליו ע"י התפל'. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה אודה ד' בפי ובתוך רבים אהללנו דק' תיבת בפי מיותר דפשיטא בשאר אברים אינו יכול להלל. אמנם המכוון הוא דהאמת דרחמנא לבא בעי והוא יודע מחשבות ודי אם יודה לו בלב רק הטעם שאני אודה אותו במו פי בתוך רבים אהללנו. ר"ל בשביל לזכות את הרבים כדי שיבואו כלם להודות ולהתפלל לד'. וגם המקום. נודע מאמר רז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפל' והמקום מסוגל יותר לפי שהוא מקום מקדש מעט ושם תקובל תפלתו ותתעלה לשמים:
והנה רבותי נשימה נא על לב גודל מעלת התפל' בציבור ובמקום קדוש וגודל השכר מהעונה יהש"ר שאמרו רז"ל במס' ברכות דף ג' בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמי' הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. ועוד אמרו רז"ל כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. וכמה יגיעות הי' יגע כל אדם שיוכל להשיג רפוא' שעל ידי הרפוא' זו ישיג אריכת ימים ושנים והקב"ה יקלס אותו. ועתה בעוה"ר אהה כל בתי כנסיות ובתי מדרשות חרבו ואף בימי הקיץ ג"כ קשה להשיג מנין בצמצום. ואף בשבתות ויו"ט שבאים בתוכם להתפלל מדברים שיחת חולין בבהכ"נ והוא איסור חמור כמבואר בזוה"ק בפ' תרומה האי מאן דמשתעי בבי כנישתא וי לי' דלית לי' חולקא באלהא דישראל. והש"ץ העומד לפני התיב' ומחזיר התפל' אם אין עונין אחריו ח"ו כל הברכות המה לבטלה. וגם בשעת קריאת התור' אין איש משים על נפשו לשמוע מהקורא. [ועוד הארכתי פה בדברי מוסר גם בענין חבורת תלמוד תורה לחזק יסודה]:
והנה התפל' נמשלה לחרב ולקשת וכמו שדרשו רז"ל במס' ב"ב קכ"ג אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. חרבי זו תפל'. קשתי זו בקשה. וכן תרגומו בצלותי ובעותי. והטעם מה שנמשל' התפל' לחרב ולקשת. פי' הבינה לעתים דרוש ס"ב דשני כלי זיינים אלו אין פעולתם שוה. החרב הוא ללחום עם האויב פנים אל פנים. והקשת היא ללחום מרחוק בהיותו הרחק ממנו כמטחוי קשת. ובזה פי' הכתוב נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ופירש דמדבר על גודל הנזק הנמשך מבע"ח. וההבדל אשר בין ב"ח המדברים לבלתי מדברים. כי החיות המזיקות לא יוכלו להרע אלא אצלם ובקרוב כעין החרב וזהו נפשי בתוך לבאים אזי אשככה לוהטים. בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ר"ל כי בדיבורם הרע יוכלו לעשות שני פעולות כמו חרב וחצים. וכמו כן יש לנו אויב פנימי הוא היצה"ר שיורד ומסטין ועולה ומקטרג. ולכן נמשלה התפל' לחרב ולקשת שפועלת להפיל היצה"ר המסטין מקרוב ופועלת למעל' שלא יוכל לקטרג עליו למעל' וזהו שנמשל' לקשת והבן. היוצא לנו מזה שהתנאי הב' הוא שיתפלל בזמן ובעת רצון ובמקום קדוש. התנאי הג' הוא שיסיר מלבו כל גודל וגאוה ויתפלל בשברון לב. ושידע בנפשו שאין לו לבקש מהקב"ה אלא חסד חנם ולא מגיע לו שום שכר מצד הדין וזהו שאמרו רז"ל כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים חזקי' תלה בזכות עצמו שאמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך. ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי ועשה זה השם כדי שישבור את לבו. ועפ"י התנאי הלזה פירש הבינה לעתים דרוש ס"א מה דאיתא במדרש רבה בפ' דברים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים מיד ענה אותם. א"ל הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם דכתיב כד' אלקים בכל קראנו אליו עכ"ל המדרש. ודקדק הב"ל כי המשמעות אמרו חייך. נראה שהוא מסכים עם בקשתו של משה והבטיחו לעשות רצונו והלא הוא ביקש שאפי' כשאין מי שיבקש רחמים עליהם יענם מיד. והוא ית' השיבו בכל עת שיקראו דמשמע הא אם לא יקראו לא יענם. וזהו שלא כשאלת משה. ועוד קשה הלשון שאמר משה ענה אותם שאם אין כאן בקשת רחמים ל"ש בהא עניה ולא הול"ל אלא הצילם או רחמם ופירש עפ"י מה דאיתא במדרש בהך פסוק וחנותי את אשר אחון וכו' אמר הקב"ה למשה מי שיש לו בידו ורחמתי במדת הרחמים אני עושה עמו. ומי שאין לו בידו וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. נמצא כי מי שיש לו זכיות אצלו ית' לא יקרא בעבור זה שעושה עמו ע"צ הדין כי סוף סוף אם צדקת מה תתן לו. אלא עושה ד' עמו ברחמים להחשיב זכיותיו ולעשות לו בעבורם אבל מי שאין לו אצלו כלום ל"ש רחמים אלא מתנת חנם. ע"כ ביקש משה רבינו על עמו שכשיהי' בצרה ויהי' משוללי זכיות שאין להם בידו ית' כלום באופן שאין מי שיבקש עליהם רחמים אלא בהכרח יצרכו לבקש מתנת חנם בתורת חן. ענה אותם מיד. והשיבו הקב"ה חייך בכל שעה שיקראו אותי בין בהיות להם בידו שיזכו אל הרחמים בין כשלא יהי' בידו ויצטרכו למתנת חנם לעולם אענה אותם ע"כ. התנאי הד' שעיקר התפל' יהי' מה שנוגע להנפש ולא מה שנוגע לגופם. ובזה פירשו מה דאיתא במדרש טוב ד' לקויו יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו והיא תמוה. אמנם יתפרש עפ"י מה דכתיב קויתי ד' קותה נפשי ולדברו הוחלתי כלומר כשאני מקוה לד' אינו מקוה גופי מאומ' רק נפשי. והטעם כי לדברו הוחלתי ר"ל לא הוחלתי רק לדבר השי"ת. וזהו פי' המדרש הנ"ל טוב ד' לקויו יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו ר"ל דעיקר התקוה יהי' שידרשנו בנפשו בדבר הנוגע להנפש והבן:
ועפ"י הד' תנאים הנ"ל יתפרש שפיר הכתוב הנ"ל שדוד המלך ע"ה אמר שהי' נזהר בתפלתו בכל אלו התנאים הנ"ל וזהו שאמר ואני תפלתי לך ד' כלומר בלא אמצעי רק לד' לבדו. עת רצון שהי' נזהר להתפלל בעת רצון היינו בשע' שהציבור מתפללין. אלקים ברב חסדיך. ר"ל שהי' נזהר להתפלל ולבקש רק הכל בתורת חסד. ענני באמת ישעיך. ר"ל שלא התפלל לדבר שוא. רק על דבר אמת שיהי' ישע אלקים בזה והבן. אמנם באמת אפי' אם מתפלל על דבר גופני אם כוונתו הוא ג"כ בכדי שיהי' תועלת בזה לדבר הרוחני ג"כ כגון שיצליח אותו הש"י כדי שיחזיק בניו לתור' או שיחזיק בני עניים שמהם תצא תורה. או כדי לעשות צדקה וג"ח בודאי בטוח הוא שתקובל תפלתו. וזהו פירוש מאמר הגמרא הנ"ל תניא ר"נ אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא' הן אל כביר לא ימאס. ושוב מפרש דלא תימא דכל תפלת רבים תתקבל אפי' שלא יהי' על דבר רוחני. ע"ז סיים ואמר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים הי' עמדי. ר"ל כשהוא מתפלל תמיד יהי' תפלתי רק על הנפש. ואח"כ סיים אמר הקב"ה כל העוסק בתור' וג"ח ומתפלל עם הצבור וכו' כלומר קודם תפלתו הוא בכדי שיוכל לעסוק בתור' או להחזיק לומדי תור' דהוי כמו שעוסק בה וכדכתיב עץ חיים הוא למחזיקים בה. וגם הוא מתפלל להש"י שיעזור לו כדי שיוכל לעשות ג"ח. אזי אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו פדאוני לי ולבני מבין האומות העולם, דתפל' כזו בטוחה שתתקבל ברצון:
ועפי"ז יתפרש המאמר הראשון הנצב בראש האמור. מ"ד כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי וכו'. כן אברכך זו ק"ש. בשמך אשא כפי זו תפל'. דהנה כתיב צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. והכוונ' דנזדכך חומרו כ"כ עד שאמר כמו שהנפש הי' צמאה להשם כמו כן הוא בשרי. דהגופניות אשר ביקש ג"כ הי' הכל דבר רוחני. וזהו שאמר כן אברכך בחיי. ר"ל אפי' בחיי כשהייתי מבקש חיים. כוונתי הי' לברכך. ובשמך אשא כפי ר"ל כל תפלתי הי' רק בשמך שיתקדש ש"ש. וזהו שדרשו רז"ל כן אברכך בחיי זו ק"ש. כלומר דבק"ש כתיב בכל נפשך. בשמך אשא כפי זו תפל' ר"ל כל תפלתי יהי' רק לשמך. ואם עשה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי. ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות עוה"ז ועוה"ב ר"ל שנהנה מעוה"ז וע"י שכוונתו רצויה לשמים זוכה נמי עי"ז לחיי עוה"ב:
ועתה נבוא
לדבר הלכה
בסוגיא דאין אומרין לאדם חטא שיזכה חבירו
פסחים דף נ"ט ע"א. ת"ר אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד וכו' ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערביים אלא קטורת ונרו' ופסח ומח"כ בערב פסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב. רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מח"כ בשאר ימות השנה שטובל ואוכל קדשים לערב. בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה דהשלמ' שאין בה כרת אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אמר רבינא א"ר חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה. ר"פ אמר אפי' תימא בחטאת בהמ' מעלה ומלינה בראשו של מזבח וכו' עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה במס' שבת דף ד' איתא גבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לאו. ופריך הש"ס ה"ד אלימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו אלא דאידכר מי מחייב והתנן עד שתהא תחלתן וסופן שגגה. א"ר שילא לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים. ופריך הש"ס התם וכי אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ומשני אלא במזיד אי מותר לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקיל'. והקשו בתוס' שם בד"ה וכי. דהיכא אמרינן התם דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקעברו כהנים אעש' דהשלמה ומקריבין למחוסר כיפורים את כפרתו כדי שיביא פסחו. וכתבו התוס' לתרץ דשאני הכא בשביל שפשע חבירו קאמר הש"ס דאין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו ע"ש והתוס' בעירובין דף ל"ב ע"ב כתבו דאע"ג דהכא בהדביק פת בתנור הוי שוגג ולא פשיעה מ"מ איבעי' לי' לאסוקי אדעתי' ע"ש. וא"כ לפי"ז לכאור' קשה טובא דהא ה"נ במחוסר כיפורים בע"פ הי' שוגג שלא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנו לא יוכל לאכול את הפסח דמח"כ אסור בקדשים. וא"כ נימא נמי דהוי כמו פשיע' דהי' לו ליזהר ולהביא כפרתו קודם התמיד. ואם כן הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתי' איך אומרין להכהנים שיעברו על העש' דהשלמ' כדי שיזכה חבירו. ועוד הבאתי ראי' מוכרחת לזה דהכא מקרי זה פשיע' דהרי כבר נודע מה שהביא השטמ"ק במס' כתובות דף מ' גבי אונס שותה בעציצו בשם הרשב"א דכשם שעשה דוחה ל"ת כמו כן עשה דוח' לאו הבא מכלל עשה דאף דלאו הבא מכלל עשה עשה. מ"מ לענין דחי' הוי לאו הבא מכלל עשה כמו ל"ת ונדחית מפני עשה וכן העל' הפנ"י בחידושיו שם ע"ש. ותמה הגאון בעל הפלאה דזה סותר ש"ס מפורשת דהכא דא"כ מאי מקש' הגמ' מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. הא שפיר אולמא דהא הך עשה דעלי' השלם הוי לאו הבא מכלל עשה וכן כתב בעל מגלת אסתר בספר המצות דהרמב"ן בתוס' לעשין סי' י"א מונה עשה דהשלמ' במנין המצות וכתב הוא דלפיכך לא מנאו הרמב"ם כי הוא אינו מונ' במנין לאוין הבא מכלל עש'. ועוד קש' מה דקאמר הש"ס בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידח' עשה דהשלמ' שאין בה כרת והרי אפי' לא הוי עשה שיש בו כרת נמי ניחא והיא קושיא עצומ' לדעת הרשב"א הנ"ל. ועיין בס' יד מלאכי כלל שע"ב מה שהאריך בזה והביא שכבר הקש' כן בס' דברי אמת להגאון בכר דוד זצ"ל. וראיתי להמפורשים שתירצו דהרי בלא"ה קש' דהרי כבר כתבו התו' בעירובין דף ק' ע"א גבי מתן אחת במתן ארבע דעש' דפשיע' אינ' דוח' ל"ת וא"כ איך ניחא לת"ק הא דעש' דפסח דוח' לעש' דהשלמ'. אמנם באמת אליבא דת"ק ניחא דהא אפשר לומר דבלא זה קש' הא במקדש אין דוח' עשה לל"ת וע"כ דעש' שיש בו כרת דוחה אפילו במקדש ואפילו בפשיע' וכ"ז ניחא לת"ק דמיירי במחוסר כיפורים בע"פ. אבל לר"י בנו של ריב"ב דאמר אף במח"כ בשאר ימות השנה נמי דוח' העש' דהשלמ' עיקר הקושיא דפריך מאי אולמי' דהאי עשה היינו משום דהעש' הוי עשה דפשיע' ואין בו כרת. ואף שקשה להלום בלשון הגמרא כתבו כן ליישב דעת הרשב"א הנ"ל לפי חומר הנושא עיין בס' לימודי ד' ובס' יד דוד בחידושיו למס' פסחים. הרי דלשיטת הרשב"א מוכרח לומר דזה מקרי עשה דפשיע' ומש"ה לא נדחית מפני העש' דאכילת שלמים דהי' יכול ליזהר ולהביא כפרתו קודם התמיד ושלא לעבור על העש' דעלי' השלם. והואיל וכן הדק"ל וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו:
ואשר אנכי אחזה ליישב קושית התוס' הנ"ל עפ"י מה שנקדים מה שפסק הרמב"ם בריש ה' תו"מ פ"א ה"ג דאין שוחטין אחר תמיד שלבה"ע כי אם פסח. ומשמע מלשונו שאסור אפי' לשחוט אחר תמיד של בה"ע. וק' טובא דהא הכא בסוגין מוכח להדיא דבשחיט' ליכא העש' דעלי' השלם. דהא אמרינן הכא בחטאת העוף עסקינן דמשמע שעיקר האיסור הוא בהקטר' ולא בשחיט' ותירץ האור חדש וכן השאג"א בטורי אבן בר"ה דף ל' דצ"ל להרמב"ם דבאמת בזה פליגי ת"ק ור"י דת"ק ס"ל דגם השחיט' אסור אחר התמיד של בה"ע ור"י בנו של ריב"ב פליג ואמר דרק בהקטרה קפיד רחמנא ופסק הרמב"ם כהת"ק. ועפי"ז מתורץ נמי דלכאור' קשה בעיקר הדין דס"ל דפסח מקריבין אחר התמיד ולעבור על העש' דעלי' השלם הא הך בערב ובין הערביים בשחיט' כתיב תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו בין הערביים א"כ דלמא דוקא השחיט' יאוחר לתמיד אבל לא בהקרב'. ומנ"ל לדחות העש' דעלי' השלם. אמנם לפי האמור ניחא דהא לת"ק שחיט' והקטר' שוין ע"ש:
ולפענ"ד דהרמב"ם הי' לו הוכחה דאפי' בשחיט' איכא איסורא דעלי' השלם משום דאם נימא כשי' התוס' דבשחיט' ליכא משום עשה הנ"ל רק בהקטר' א"כ ע"כ הא דס"ל לת"ק דמחוסר כיפורים בע"פ יביא הקרבן אחר התמיד היינו דמקריבין הקרבן והקרב' אינו אלא בכהן. וא"כ תקש' קושית התוס' הנ"ל וכי אומרין לאדם חטא וכו'. ומש"ה הוכיח הרמב"ם שיטתי' דאפי' בשחיט' איכא איסורא דעשה הנ"ל. א"כ שפיר איכא למימר הא דמח"כ לת"ק מביא הקרבן אחר התמיד היינו דמותר לשחוט אתר התמיד של בין הערביים ושחיט' קיי"ל דכשיר' בזר. ונהי דכל טמא אסור לכתחל' לשחוט בקדשים אפילו בסכין ארוכ' שמא יגע בבשר כדאיתא בריש חולין ובפ' כל הפסולין זה דוקא בטמא ממש אבל הכא בסוגין דמיירי במח"כ ועיין בתוס' דזבחים דף י"ז ע"ב בד"ה קסבר רבה דאפילו למ"ד דמח"כ דזב כזב דמי דאסור בקדשים וענוש כרת אבל לא לענין טמא דליטמא ראשון ושני עיי"ש. וא"כ יוכל המח"כ בעצמו לשחוט כפרתו אחר התמיד והקרבת הקרבן יהי' למחר ויהי' מעל' ומלינו ע"ג המזבח. וכ"ת אי ס"ל הכי דמהני מעלה ומלינו, א"כ מח"כ בשאר ימות השנה נמי יהא מותר ז"א דהא בשחיט' נמי איכא עשה דעלי' השלם ושם ליכא עשה החמור ומש"ה אמרינן מאי אולמא וכו' ולאפוקי הכא במח"כ בע"פ דהוי עשה החמור ומש"ה דחי אבל המח"כ בעצמו הוא השוחט ושפיר קאמר הש"ס דהעש' דכרת דוחה העש' דהשלמ' ונתיישב שפיר קושית התו' הנ"ל. ועוד יש לומר בישוב קושית התוס' הנ"ל בסגנון זה ובדרך מרווח יותר. והוא דלכאור' יש לתמוה לפי מה שהביא השאג"א בדיני ציצית סי' ל' בשם הראב"ד למס' תמיד שהק' על הר"ת דס"ל במס' מנחות גבי כלאים הואיל דשרי במקום מצוה שרי נמי שלא במקום מצוה. והקש' הראב"ד עליו מהא דאמרינן ביבמות דחייבי לאוין מדאורייתא ראוי ליבום משום דאתי עשה ודוחה לל"ת אלא גזירה ביאה ראשונ' אטו ביא' שני' ולא אמרינן כיון דאישתרי אישתרי. וכן מצינו להמ"ד דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ומש"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ולא אמרינן מיגו דאישתרי אשתרי היינו מיגו דאשתרי יו"ט לגבי תמידין ומוספין אישתרי נמי גבי נו"נ. וכן נמי ל"א כיון שנתנה תור' רשות לכהן לחלל שבת במקדש לצורך עבוד' שיהי' להם רשות לחלל שבת אפי' שלא לצורך עבוד' והא דבבגדי כהונה ס"ל להראב"ד דשרי לגמרי כלאים אפי' שלא בשעת עבוד' ה"ט כמ"ש הרא"ש בשם התוס' משום דמצינו דהתירה תור' בבגדי כהונ' כלאים בודאי לגמרי התירה משום דלא ניתנה התור' למלאכי השרת דכשנגמר עבוד' יפשוט מיד ולא ישהה עליו כלל ולכך כשהתיר' התור' לגמרי הותר' אפי' שלא בשעת עבוד' לאפוקי בציצית דל"ש ה"ט דלא ניתנה תור' למ"ה דהא אפשר להפשיט הטלית של כלאים קודם הליל' בודאי הדין נותן דלא אמרינן כיון דאישתרי אישתרי. עוד הביא שם שחילק הראב"ד דגבי בגדי כהונ' ע"כ אינו מותר בכלאים מטעם דחי' דהא לא הוי בעידנא משום דבשעת לבישה קודם העבוד' עיקר האיסור כלאים והעבוד' אינו מקיים רק לאח"כ. ואפ"ה שרי רחמנא א"כ חזינין דהתור' התירה האיסור כלאים בבגדי כהונ' ומש"ה שרי לגמרי אפי' שלא בש"ע. אבל במקום שאינו מותר רק משום דחיית העש' לל"ת שם אינו מותר רק במקום מצוה ול"א כיון דאישתרי אשתרי ע"ש. והשתא קשה למ"ש דיבוא עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה והא בלא"ה מותר כיון דלגבי פסח גזה"כ הוא דהותר' העש' דהשלמ' משום דכתיב בערב ובה"ע. א"כ נימא כיון דהותר' לגבי פסח הותרה נמי לגבי מחוסרי כיפורים ולמה לי' למימר בתורת דחי'. דהרי גדול' מזו נסתפק המלמ"ל בפ"ו מה' כלי המקדש בחגיגה הבאה עם הפסח דיהי' מותר לשחוט גם אחר התמיד משום דבא בשביל הפסח כדי שיהי' נאכל על השובע וע"ש שהביא בשם הר"מ שמוכח להדיא דס"ל הכי להלכ' דדא ודא אחת הוא הואיל ואישתרי לגבי הפסח אישתרי נמי לגבי החגיג'. ומה שהשיג המלמ"ל שם כבר השיגו המפורשי' האחרונים עליו. ועיין בצל"ח מה שהאריך בזה. וא"כ מכ"ש כאן במח"כ שאם לא יביא הקרבן לא יאכל הפסח לגמרי בודאי זה מקרי בא בשביל הפסח וא"כ נימא הואיל ואישתרי הפסח להקריב אחר התמיד אישתרי נמי המח"כ:
אמנם באמת ניחא שפיר דהנה איתא במס' זבחים דף ל"ב ע"ב דאם רובן נעשו ט"מ ואח"כ נעשו זבים אמרינן הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. אבל להיפך אם רובן נעשו זבים ואח"כ נעשו ט"מ ל"א הואיל. והטעם דלא אמרינן הואיל והותר לבתרייתא הותר לקמייתא רק הואיל שהותר לקמייתא הותר לבתרייתא ע"ש. והשתא ניחא שפיר מה שהש"ס הוצרך לומר דוקא מטעם דחי'. ונקדים עוד מה שהקש' התוס' בסוגין בד"ה אתי עשה וז"ל הקש' ריב"א הא בעידנא דמיעקר וכו' ותירצו דמיירי שנשחט הפסח עליו קודם שידחה עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על ט"מ ומח"כ לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי וכו'. הלכך כשמקריב כפרתו מקיים העש' דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא הי' יכול להקריבו לא יהי' ראוי לאכול לערב והפסח הי' פסול ע"ש:
והנה לכאור' קשה לפי תירוצו של הריב"א דמיירי דכבר שחט הפסח דהרי באמת קיי"ל דשו"ז על מח"כ לכ"ע א"כ כבר הוא פטור מפ"ש וא"כ שוב ליכא כרת ובאכיל' פסחים איכא פלוגתא בגמרא אי מעכבת או לאו ולר' נתן אינה מעכבת ואפי' לרבא דמעכבת אבל אם כבר שחט הפסח איסור כרת ליכא לכ"ע וא"כ אמאי אמרינן בגמרא אליבי' דת"ק ניחא משום דיבוא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה דהשלמה שא"ב כרת הרי אפי' אם לא יקריב הקרבן של המח"כ נמי ליכא כרת כיון דכבר שחט את הפסח. אולם באמת ניחא דהרי לקמן בדף צ' ע"ב אמרינן הטעם לרב דס"ל דשו"ז על מח"כ ואין שו"ז על ט"ש דלמא פשע ולא טבל ופריך אי הכי מח"כ נמי דלמא פשע ומשני דמסרינהו לב"ד וכו' עיי"ש. וא"כ נראה דעיקר הטעם הא דשו"ז על מח"כ משום דכבר מסר קינו לב"ד ובוודאי יקריבו ושם ג"כ לכאור' קשה הא אינ' חזי לאורתא כיון דלא יוכלו להקריב כפרתו משום עשה דהשלמ' אלא ודאי ע"כ לומר דקודם שחיטת הפסח הרי שרי להקריב הקרבן של המח"כ מטעם דיבוא עשה דפסח שי"ב כרת ודוחה עשה דהשלמה ואפי' לאחר שחיטת הפסח דשוב ליכא כרת נמי מותר להקריב הקרבן ואף דלאח"כ ליכא רק עשה דאכילת הפסח ומה אולמי' האי עשה מהאי עשה מ"מ אם לא יקריב כפרתו יופסל הפסח ולא יוכל לאכלו ולהקריב' א"כ הוי לא אפשר ושוב ליכא עשה דהשלמה כלל כמ"ש התוס' בביצה גבי נתקלקלו הלוים בשיר דהיכי דלא אפשר שאני והביאו ראי' מכאן עיי"ש. ובמהרש"א שם. וא"כ שפיר נתיישב קושית המהרש"א שם ומה דקאמר הש"ס מטע' דדחי עשה שיש בה כרת עשה דהשלמה שא"ב כרת היינו משום דממ"נ ניחא אליבי' דהת"ק דאם ישחוט כפרתו קודם הפסח א"כ יבוא עשה דפסח שי"ב כרת וכו' ואפילו לאח"כ נמי מותר משום דהוי לא אפשר כמ"ש התוס' בביצה. או בפשיטות י"ל דאעפ"י שכבר נשחט הפסח מ"מ מקרי עשה שי"ב כרת לפי שיש בעיקר מצות פסח כרת ועיקר החילוק בין תירוץ הריב"א לתירוצו של הר"י היא דהריב"א מתרץ דזה מקרי בעידנא והר"י מתרץ דבעשה החמור ל"ב בעידנא חבל באמת לפי הדין דשו"ז על מח"כ בוודאי שוחטין קודם הפסח ואעפ"כ מקרי העשה עשה החמור שי"ב כרת. ואגב ראיתי להעיר מה שראיתי להרב הגאון מופ"ה האבד"ק לבוב ז"ל בספרו שואל ומשיב מהד"ק ח"ב סי' קע"ה שהביא שם בשם שואל אחד שהקש' לו וז"ל ומ"ש מעכ"ת להקשות מתוס' זבחים דף צ"ז ע"ב שהקשו דעשה דפסח לא דחי הל"ת דלא תשברו בו. משום דלא הוי בעידנא וע"ז תמה דהא עשה דפסח דחי אף שלא בעידנא דהא הוי עשה חמור וכ' הגאון הנ"ל וז"ל הנה אלמלא ראיתי לא האמנתי ומה ענין שמיטה וכו'. התוס' כתבו לענין אם לא יוכל להקריב ק"פ כלל שפיר דוחה עשה דפסח שיש בו כרת. אבל שם דכבר שחטו להפסח רק עשה דאכילת פסח ידחה הל"ת של לא תשברו שפיר כתבו דלא הוה בעידנא ולא הוה של כרת עיי"ש. ודברי הגאון הנ"ל נפלאו ממני ולא אוכל להלום דבריו הלא בתירוצו של הריב"א מבואר להדיא דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידח' העש' דהשלמ' א"כ גם כאן ליכא רק עשה דאכילת הפסח ואפ"ה כתבו התו' דהוי עשה החמור ולא בעינן בעידנא. ולומר דהוי ס"ל להגאון הנ"ל דלפי תירוצו של הר"י ע"כ לומר דמיירי קודם שנשחט הפסח ומש"ה הוי עשה החמור כיון דיש בה כרת אם לא יקריב הפסח כלל. אבל עכ"פ בתירוצו של הריב"א מבואר להדיא דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחה העשה דהשלמה. א"כ למה פשיטא לי' כ"כ דהכא הוי עשה שיש בה כרת שלא יוכל להקריב הפסח כלל. כיון דתלי' בהנך ב' תירוצים של התוס' הנ"ל. אבל האמת יורה דרכו כדאמרן דאפילו לפי פירוש הר"י נמי מיירי שישחטו הפסח קודם כיון דלפי הדין הוא דשו"ז על מח"כ לכ"ע. ואעפ"כ מקרי העשה עשה חמור שי"ב כרת:
אמנם בלא זה ל"ק קושיות השואל הנ"ל. דהכא שפיר קאמרינן דמקרי עשה החמור ומש"ה ל"ב בעידנא דנהי דכבר שחט את הפסח מ"מ אם לא ישחוט את כפרתו לא יוכל לאכול כלל את הפסח ויופסל לגמרי לאפוקי התם דעיקר הקושיא בש"ס הוא דיבוא העשה דאכילת המוח וידחה הל"ת דלא תשברו אבל יש לו פסח לאכול וא"כ שפיר הקשו בתוס' הא בעינן בעידנא. הלום ראיתי בס' נצח ישראל שתירץ קושית התוס' בזבחים הנ"ל עפ"י שיטת ריב"א הנ"ל שתירץ הכא דמשום כשמקריב כפרתו הוי ראוי לאכול הפסח לערב שאם לא הי' יכול להקריבו לא יהי' ראוי לאכול לערב הפסח ומש"ה הוי שפיר בעידנא ולפי זה משכחת לה נמי הכא מה שהקשה הש"ס בזבחים הנ"ל דיבוא עשה דאכילת הפסח וידחה הל"ת דעצם ל"ת בו כגון שנמנו רבים על הפסח ולא יגיע כזית לכל אחד אלא ע"י המוח וא"כ שפיר אמרינן דאתי עשה דפסח וידחה ל"ת דשבירת עצם ואז יהי' ראוי לאכול אף שעדיין לא אכל דהא אפילו לא יאכל לבסוף יוצא ידי פסח. משא"כ כשלא ישבור העצם אינו יוצא ידי פסח והו"ל שפיר בעידנא ממש כמו במח"כ עיי"ש. ולפי מה דאמרן דאפילו לשיטת ר"י נמי מיירי דכבר שחטו את הפסח ואפ"ה מקרי עשה החמור ולא בעינן בעידנא א"כ לפי תירוצו של הנ"י הנ"ל דאם נוקמי בכה"ג שלא יגיע עי"ז כזית לכל אחד וא"כ יופסל כל הפסח א"כ שפיר מתורץ קושית התוס' הנ"ל אפילו לפי תירץ הר"י דהיכא דהעשה חמור ל"ב בעידנא ואף דהכא הוי ל"ת והתוס' לא כתבו הכא רק דדוחה עשה הקל אפי' שלא בעידנא אבל לא שדוחה ל"ת. אך נודע דעת התוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב דעשה שי"ב כרת דח' אף ל"ת ול"ב בעידנא ודלא כמשמעות התוס' דהכא דדוקא לענין דחית העשה הוא דל"ב בעידנא ועיין בס' מלוא הרועים ערך עשה דוחה שהעיר בזה מה שדייקו התוס' הכא דווקא לענין דחיית עשה:
נחזור לענינינו ליישב קושיות התוס' בשבת הנצב בפתח השער וכי אומרין לו לאדם חטא וכו'. דלפי מ"ש בשם התוס' בביצה דהיכא דלא אפשר שאני דאז ל"ש כלל העשה דעליה השלם והביאו ראי' מכאן וכתבנו ליישב קושי' המהרש"א שם דמה דקאמר הש"ס הכא דווקא משום דחיית עשה דפסח היינו דממ"נ יהי' ניחא אליבא דת"ק דמיירי במח"כ בערב פסח. דאם לא שחט הפסח לישחוט כפרתו קודם הפסח א"כ הוי העשה עשה שיש בה כרת ממש ובכה"ג שפיר הוצרך לומר הש"ס מטעם דחייה ולא קשה מה שהרגשנו לעיל דלפי דעת הפוסקים בחגיגה הבאה עם הפסח אמרינן דמותר להקריב אחר התמיד כמו הפסח כיון שבאה בשביל הפסח כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע ומכ"ש במח"כ שבא להכשיר את כל הפסח דאם לא יקריב כפרתו לא יוכל לאכול הפסח א"כ נימא הואיל ואשתרי הפסח אישתרי נמי המח"כ להקריב כפרתו. אך לפי"ז ניחא דהא אם עוד לא נשחט הפסח רק שרוצה לשחוט הקרבן של המח"כ קודם הפסח הואיל אישתרי לבתרייתא הותרה לקמייתא זה לא אמרינן כדאיתא בזבחים הנ"ל. ומש"ה הוצרך לומר מטעם דחייה ול"ק נמי קושית התוס' בשבת וכי אומרין לו לאדם חטא וכו'. דהא שחיטה כשירה בזר ויוכל המח"כ בעצמו לשחוט כפרתו ועיין באור חדש בפ' צו הנדפס עם הכתנות אור מה שרוצה ליישב דמיירי שהכהן בעצמו הוא מח"כ ומדחה זאת עיי"ש אך כפי האמור ניחא. ואף אם נימא כפשטות הסוגיא דמיירי שכבר נשחט הפסח משום דשו"ז על המח"כ לכ"ע נתיישב נמי שפיר קושיות התוס' הנ"ל דממ"נ אם נימא כשיטת התוס' בביצה הנ"ל בכה"ג מקרי לא אפשר דהא הפסח יופסל אם לא יקריב הקרבן א"כ לשיטתם ליכא כלל בכה"ג העשה דעליה השלם. וא"כ ל"ק וכי אומרין לו לאדם חטא וכו' דהא לא הוי חטא כלל ואפילו אם נימא דלא כשיטת התוס' בביצה הנ"ל. רק דעיקר הטעם בגמרא מטעם דחייה נמי ניחא דזה ל"ש רק היכא דשוחט הקרבן קודם הפסח הוצרך הש"ס לומר משום דחיי'. אבל לפי האמת דקיי"ל שו"ז על מח"כ לכ"ע אם כן מיירי דשחט הפסח קודם ובכה"ג שפיר אמרינן הואיל ואישתרי לפסח הותרה נמי לכפרתו והותר לקמייתא הותר לבתרייתא אמרינן וכיון דאישתרי לא הוי חטא כלל ודו"ק כי הוא נכון ע"ד הפלפול:
דברי אגדה לאחר הפלפול
זאת תורת העולה היא העולה וכו'. איתא במדרש אמר ר' פנחס ואש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן אלא תוקד בו. האש הית' מתוקד בהמזבח עכ"ל המדרש. והוא תמוה דמהו הכוונ' שהמזבח הי' בעצמו מתוקד ונקדים עוד המסור'. והאש ג' במסור'. (א) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. (ב) מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל ס"ד) והאש ירדה מן השמים (דברי הימים):
וליישב זאת נקדים הנה נודע קושית המפורשים מה בין שאלת החכם לשאלת הרשע. וגם התשוב' לכל אחד וכבר האריכו המפורשים הקדמונים בזה. ויש לפרש עפ"י מה שהביא הרשב"א לפרש המאמר בסוכ' מה דקאמרו התם על ריב"ז שלא הניח דבר קטן ודבר גדול. דבר קטן הויות דאביי ורבא. דבר גדול מעשה מרכבה דלכאור' יש מקום חליל' לטעות ולומר דמעשה המצות אשר אנו מצווים עליהם אשר ע"ז בא' ביאור התור' שבע"פ והוא הויות דאביי ורבא לפרש ולבאר פרטי המצות באופן עשייתם ולחשוב ח"ו לדבר קטן וחליל' לחשוב כן. ופירש דהענין הוא דהתור' יש בה חלק המעש' ואין אדם יכול לפטור מזה כלום דהיינו חלק המעשה. ועוד יש בה חלק העיוני דהיינו טעמי המצות וסודותיה להבאים בסוד ד' והביא שם משל על זה לרופא שבא לרפאות החולה מחוליו בכמ' מיני מרקחות וכולם במשקולת כל מרקחת במשקל ידוע ולשתות בזמן מן הזמנים. והחולה לא ידע סבת רפואתו זולת הרופא בעצמו יודע אופן רפואתו וכמו כן השי"ת הוא צוה אותנו מעשה המצות והוא היודע כי הוא סוד רפואת חולי הנפש ובעשיית המצות כל אחת בזמנה אנו מעלים את נשמותינו למקור מחצבתה וכתב שם דזה הי' כוונת המלאכים אשר ביקשו שיהי' התור' על השמים דבודאי לא הי' כוונתם על חלק העשיי'. אלא כוונתם הי' על חלק העיוני דהיינו סודות התור'. ומשה רבינו ע"ה השיב להם דעיקר נתינת התור' הוא בשביל חלק המעשה כיון דאצלם לא שייך העשיי' ממילא א"א להם לקבל את התור'. וזה ידוע דהוא מחלוקת בין חכמי המחקר לחכמי המקובלים המובא בס' עבודת הקודש. דחכמי המחקר אומרים שקצת מן המצות אין להם אלא העיון לבד ולא נמצא בהמעשה שום תועלת וכמאמרם וכי מה איכפת לי' להקב"ה בין מי שישחוט מן הצוואר ובין מי שישחוט מן העורף הוי אומר לא ניתנו אלא לצרף בהן הבריות שנאמר אמרת ד' צרופה וחכמי האמת הכו על קדקוד דיעה זו והביאו מאמרים להיפך וכמו שאמרו רז"ל בזמן שישראל עושים רצונו ש"מ מוסיפים כח בגבור' של מעל' שנא' ועתה יגדל נא כח ד'. ועיין בהרשב"א הנ"ל הובא בעין יעקב בסוכה שם. והענין מה שע"י מעשה המצות מוסיפים כח בגבור' של מעל' כבר האריכו למעניתם כל הקדמונים. ופירשו דכל עיקר רצונו ית' להיטיב לברואיו ובזה שעושים רצונו בפועל ובמעשה. נתעורר למעל' המקור העליון להשפיע רב טוב לבית ישראל. וכבוד ד גדול בעצמותו ואין השכל מקבל שהבורא ית' הוא צריך למעשינו רק בזה צריך למעשינו כי עי"ז יוכל להשפיע לתחתונים:
והנה גבי עבודת מצרים נאמר שעבדו בהם בפרך ופירוש פרך מבואר בגמרא בקידושין גבי עבד מה דכתיב ולא תרדה בו בפרך היינו שאומר לו החם לי כוס של חמין אעפ"י שאין צריך לאותו הכוס עדור לי תחת גפן זה וא"צ ע"ש וכן הי' עבודת מצרים עבודת הפרך אעפ"י שלא הי' צריכין לאותו העבוד' וכמו כן איתא במס' סוטה על פיתום ורעמסס שראשון ראשון הי' מתרוסס. פיתום שפי תהום בלעו. וזהו הכוונ' בשאלת החכם כי החכם יודע דחלק המעש' מחויב כל איש לעשות כי זה הי' כל כוונת הבריא' להיטיב לברואיו ועי"ז מוסיפים כח בגבור' של מעל'. ועיקר שאלתו על חלק העיוני דזה בודאי אינם יודעים רק השרידים אשר ד' קורא עליהם. וזהו שדייק מה העדות וכו' אשר צוה ד' אלהינו אתכם ר"ל אתם אשר לב לכם לדעת בסוד ד' האם ידעתם באמת הסודות וחלק העיון שיש בכל המצות של פסח. וע"ז בא התשוב' ואף אתה אמור לו דלכאור' אינו מובן הלשון ואף אתה אמור לו. אולם להאמור ניחא שפיר דר"ל אף אתה אעפ"י שבאת בסוד ד' לחקור על שורשם ומקור מחצבתם. אך עכ"ז תאמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' דהאפיקומן הוא רמז להפסח שהי' נאכל על השובע ולהכי היו מביאין חגיגה עמו דלכאור' טעם מצוה זו קשה להבין. דאדרבה עפ"י השכל הי' עדיף טפי לאכול שלא על השובע והוא רק להראות דוגמא כמו שהיינו עבדים לפרעה אף שלא הי' צריך לאותו העבוד' רק שהי' רוצה להכביד עולו עלינו בעבודת משא בדוגמא זו הראה הקב"ה בעת הוציאנו ממצרים בהקרבת הפסח שיהי' נאכל על השובע אף שכבר אין אנו צריכין לאכול מ"מ מצוה הוא לקבל עלינו אלהותו ית' ואף שאין הקב"ה צריך לעבודתינו מ"מ צוה עלינו לעשות דבזה אנו מעלים את נשמותינו למקור מחצבתם. וזהו נמי התשוב' הנאמרה בתור' לשאלת החכם ויצונו ד' אלקינו לעשות וכו' לטוב לנו כל הימי' לחיותינו כיום הזה ור"ל דהקב"ה צונו לעשות את כל המצות כדי שיהי' טוב לנו ולחיותינו כיום הזה. אבל אם צדקת מה תתן לו הוא אין צריך לעבודתינו כלום ונמצא דהתשוב' הנאמר' בתור' וכן התשוב' שסידר לנו בעל המגיד המה עולים בקנה אחד. אמנם עיקר שאלת החכם הוא על חלק העיוני להבינו הסודות ולכן בא התשוב' אף דהוא חכם מ"מ אם עוד לא הבשילו אשכלות שכלו להבין מעצמו סודות המצות תאמר לו דהעיקר הוא חלק המעש'. וע"י המעש' נתקן הכל וכדברי הרשב"א הנ"ל שהבאתי בראש האמור. אך הרשע אמר מה העבוד' הזאת לכם ר"ל שרצה לעקור כל השורש ושואל על חלק המעש' שכיון שאין השי"ת צריך לעבודתינו למה לנו כל הטורח הזה. ולכן ואף אתה הקהה את שיניו והבן:
והנה נודע כי האדם מורכב מגוף ונפש. הגוף הוא מיוחד לחלק המעש' והנפש היא מיוחדת לחלק העיוני כי היא חלק אלקי ממעל ותשתוקק תמיד לעלו' למקור מחצבתה. אמנם המה תמיד שני הפכיים הנשמ' תתאוה תמיד להמושכלות והגוף הוא להיפך. אך השי"ת נתן כח בהאדם להפוך החומר לצורה. והצדיקים המהפכים החומר לצורה כל כך גדול השלום בעצמותם עד שנושקים הגוף והנשמ' יחד ואין ביניהם שום קטטה ומריב' וזהו שפירשו המפרשים הרמז בהמאמר של רבב"ח בפ' הספינ' דאמר לי' ההוא טעייא תא והחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי. ור"ל שהנשמ' הנמשל' לרקיע והגוף הנמשל לארעא נושקים זה לזה ואין שום מריבה ביניהם. כי החומר נכנע ומתאוה ג"כ תאות הנפש. שקלתי' לסלתאי ואנחתי בכוותא דרקיע ור"ל דהנה האלשיך פירש בתהלים זבחו זבחי צדק ובטחו אל ד' ופירש עפ"י מה דאיתא במס' אבות אם אין קמח אין תורה וכו'. ולכאור' הוא כפל לשון דלמה אמר אח"כ אם אין תור' וכו' ופי' דר"ל דאנו מתווכחין בזה עם הקב"ה שימציא לנו פרנסתינו בתחל' ואח"כ נקיים את התור' והמצות והש"י משיב לנו להיפך אם אין תורה אין קמח. ור"ל שמקודם נקיים התור' ואח"כ ימציא הפרנסה וזהו שאמר דוד זבחו זבחי צדק בתחל' ובטחו אל ד' שבודאי אח"כ ימציא לכם פרנסתכם:
ועפי"ז פירשו נמי המפרשים הפסוק בפ' תבוא. את די האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו' ולשמוע בקולו וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לשם ונתהלה ולתפארת. והכוונ' הוא, את ד' האמרת היום להיות לך לאלקים. ר"ל בשבילך לדון ולהרוג בשונאיך ואחר שיהי' לך הכל כחפצך אזי ללכת בדרכיו. אבל ד' חפץ להיפך שאתם תמחילו מתחיל'. וזהו שאמר וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה ולשמור כל מצותיו ואח"כ ולתתך עליון על כל גוי הארץ והבן. וזהו נמי הכוונ' במאמר הנ"ל שקלי' לסלתא ואנחית בכוותא דרקיע שהי' רוצה שהשי"ת ישפיע לו מן השמים ואח"כ יעסוק בתור'. אדמצלינא בעיתא ולא אשכחי' כלומר שלא ירד עליו ההשפע' כלל על פרנסתו מאחר שלא עסק בתור' בתחיל'. אמרי איכא גנבי הכא הגונבים וטורפים את ההשפע'. אמרי לי גלגל דרקיע הוא דהדר והכוונ' הוא שאין נותנים מן השמים שפע רק אח"כ בשכבר עסק בתור' נטר עד למחר ומשכחת לי'. ר"ל קודם עסוק בתור' ואח"כ ישפיע לך השי"ת פרנס'. והיוצא לנו מזה דאחוי לי' היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי היינו הגוף והנשמ' דעי"ז יקיים ב' חלקי התור' בעיון ובמעש' דהעיון תלוי בהנפש והמעש' באיברי הגוף. ובזה פירש נמי בס' נפוצות יהודה דרוש ט"ו שעל כוונ' זו הי' נושא דוד את נפשו באומרו והי' כעץ שתול על פלגי מים שזה נרמז על מים העליונים והפרי הוא שלימות עיון התור'. ועליהו רמז אל שלימות המדות המכונות אצל רז"ל בשם דרך ארץ. וכל אשר יעשה יצליח רמז למעשה המצות. וזהו ששנו כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהר' הוא חוטא וכו' כ' מקרא רמז למעש' המצות שהפסוקים כפשטן מורין עליהם. משנה רמז על העיון התור' וכן פירש שם הפסוק ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח וכו' והכוונ' הוא דאמר שכל כך הגדלתני ורוממתני כקרני ראם עד שעיני תביט מלמעל' למט' במי יביטו עיני בשורי ר"ל דהיינו הגלגלים והכוכבים שמטבע יפן שהם עליונים להביט עלי מלמעל' למט' ותהי להיפך שעיני תביט מלמעל' למט' עליהם ור"ל שבכח התור' והמצות הגביה אותנו למעל' מכיפת הרקיע. ואנחנו מביטים מלמעל' למט' על כל הגלגלי' והכוכבים. ואח"כ אמר בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח וכו'. ר"ל דהנה האדם נמשל לעץ השדה כדכתיב כי האדם עץ השדה. ור"ל דהחוקר אריסטו אמר דהאמת שהאדם נמשל לעץ השד' אבל לא כמו שהאומרים הפוקרים ששרשו של אדם הוא בארץ ועיקר יניקתו הוא מן הארץ אך בהאדם הוא להיפך דהראש הוא השורש והמוח והשכל שואבים המזון הרוחני השופע מרוח אלקי ממעל וממנו אל שאר הכוחות כי האיש השלם שרשו בג"ע למעל'. וז"ש בקמים עלי מרעים תשמענה אזני. ור"ל שהמרעים אומרים שהשורש של האדם הוא כמו העץ שעיקר היניק' להיות יונק מן הארץ ארציות וגופניות. אמנם האמת צדיק כסמר יפרח כארז בלבנון ישגה אבל לא כמו שהם אומרים רק שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו. ור"ל דעיקר השורש הוא למעל' ההיפך מן עץ השדה ולכן עוד ינובון בשיב'. ור"ל דהעץ כשהזקין הרבה נעשה גרוע אבל האדם השלם כשהזקין דעתו מתישבת ביותר גדול מאוד:
והנה בחלק המעשה בהיות ישראל שרוין על אדמתם הי' להם חלק המעשה מעשה הקרבנות. ועכשיו בחורבנו לימוד התור' בדיני הקרבנות הוא במקום קרבן. משום דעיקר הקרבן הי' נשרף על המזבח והתור' נקראת אש שנאמר הלא כה דברי כאש והלב הוא במקום המזבח וכבר נודע דאש שלמעל' אינו נכבה לעולם וזהו הכוונ' בהמדרש והמסור' הנצב בפתח השער. אמר ר' פנחס ואש המזבח תוקד בו. תוקד עליו אין כתיב כאן אלא תוקד בו האש הי' מתוקד בהמזבח ור"ל בזמן שהי' הבהמ"ק קיים הי' מחויב דוקא להביא העול' ממש על המזבח ולא הי' מועיל העיון והלימוד. אבל עכשיו לבו של אדם צריך להיות בוערת בו כאש וזהו שאמר עליו לא נאמר אלא תוקד בו שהאש היתה מתוקד בו ר"ל שלבו של אדם צריך להיות בוערת בו כאש. וזהו הרמז ג"כ בהמסור' הנ"ל והאש ג' במסורה. והאש המזבח תוקד בו דבזה נרמז על התור' דמש"ה כתיב בו ואח"כ אמר הפסוק הב' מאש יצאו והאש תאכלם ר"ל דאמרינן בגמרא לא חרבה ירושלים אלא משום שבטלו את התור' ובשביל שביזו ת"ח שנאמר ויהי' מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו. וכתיב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וזהו שאמר מאש יצאו ר"ל שיצאו מהאש והי' מבזים את התור' שנקראת אש ולכן והאש תאכלם. ובא הכתוב השלישי והאש ירדה מן השמים ר"ל התור' שנקראת אש הוא אש שירדה מן השמים ואש שלמעל' לעולם לא תכבה. ובזה סיימתי בברכה יהא רעווא שנזכה כולנו לראות את פני ד' וכל ישראל עין בעין יראה בשוב ד' ציון ב"ב אכי"ר: